ע.פ. 8329/00 + 7510/00 - במנוקלר אליהו נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירה של חבלה ע"י דקירה במברג. *ביצוע עבירה "נוספת" בתקופה שבה עונש המאסר בפועל מעוכב עד לערעור, אינה מפעילה את המאסר על תנאי שנגזר(מחוזי באר שבע - ת.פ. 8070/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בעקבות סכסוך שפרץ בין המערער למתלונן על עניין של מה-בכך, דקר המערער את המתלונן במברג וגרם לו לחתך ולפגיעה בקרנית עין שמאל. המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה ונדון ל-8 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בקשת המדינה להפעלת עונש מאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער נדחתה. אין להתערב בקביעות שעליהן ביסס ביהמ"ש קמא את הרשעת המערער. כן אין להתערב במידת העונש. טענת המדינה בערעור נוגעת להפעלת עונש המאסר על תנאי התלוי ועומד נגד המערער. בעניין זה העלתה המדינה טענה משפטית בדבר תחולתו של המאסר על תנאי על נאשם שהורשע והוא ממתין לריצוי עונשו עקב דחיית ביצוע העונש. נוכח חשיבותה של השאלה העקרונית האמורה, ובהתחשב בקיומה של פסיקה קודמת שדנה בסוגייה דומה אשר יש לבחון את השלכתה לענייננו, החליט ההרכב המקורי כי השאלה תידון בפני הרכב מורחב של שבעה שופטים. הערעורים נדחו.
ב. השאלה העקרונית הטעונה הכרעה היא, האם ביצועה של עבירה נוספת בתקופה שבה עונש המאסר מעוכב מכוח סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 87 לחוק העונשין, יביא להפעלת עונש של מאסר על תנאי על הנידון מכוח הוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין. הרקע העובדתי הוא זה: בתאריך 12.2.97 נגזר דינו של המערער בבימ"ש השלום בבאר שבע, (להלן: ההרשעה הקודמת), בגין שני כתבי אישום שבהם הודה. על המערער הוטלו 11 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי אם יעבור במשך 3 שנים "מיום שחרורו מן הכלא" עבירה מהסוג שצויין בפסה"ד. לאחר מתן גזר הדין בהרשעה הקודמת, הגיש המערער ערעור על גזר הדין לביהמ"ש המחוזי וביקש את עיכוב ביצוע העונש עד לדיון בערעור, ובקשתו נתקבלה. ביום 23.6.97, בעת שביצוע גזר הדין היה מעוכב ובטרם נדון הערעור ביחס לעונש בגין ההרשעה הקודמת, ביצע המשיב את העבירה נשוא הערעור (להלן: העבירה הנוכחית). ביום 10.12.97 ניתן פסק הדין בערעור על גזר הדין בגין ההרשעה הקודמת, ונשאר על כנו המאסר על תנאי. ביום 5.10.00 גזר ביהמ"ש קמא את דינו של המערער בגין העבירה הנוכחית, וכאמור דחה את בקשת המדינה להפעיל המאסר על תנאי. הוא סבר כי בעת ביצוע העבירה הנוכחית, בתקופה שבה ביצוע עונש המאסר בשל ההרשעה הקודמת היה מעוכב עד למתן פסק דין בערעור, לא היה המערער כפוף לתנאי.
ג. לאחר ניתוח מקבץ של סעיפי החוק המתייחסים למאסר על תנאי והפעלתו ולאחר בדיקת האפשרויות השונות של עיכוב עונש המאסר בהרשעה בה נגזר המאסר על תנאי וכיוצא באלה, בא ביהמ"ש למסקנה כי אין להפעיל בענייננו את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא, חשין, גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה: השופטת בייניש, הוסיפו השופטים גב' דורנר ואור. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למדינה. 9.5.02).
ע.פ. 3977/01 + 3601/01 - משה זגורי נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 3977/01 + 3601/01 - הרשעה בעבירה של רצח על יסוד עדות עד מדינה, עדות סיוע ועדויות חיזוק. *הסתמכות על עדות סיוע שבחלקה לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש. *הסתמכות על "עדות סיוע" של שותף לעבירה שהיא הודעה במשטרה שנתקבלה כראיה, כאשר במשפטו של השותף לא נתקבל ההודעה (מחוזי חיפה - ת.פ 388/98 - ערעור וערעור נגדי הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. אפרים יאס (להלן: המנוח) היה חלפן כספים. בתאריך 6.10.98, לאחר השעה 00:14, נמצאה גופתו מוטלת בתוך תא המטען של רכבו, אשר עלה בלהבות ביער "נורית" בגלבוע. מספר ימים קודם להיעלמו, ביקש אלמוני לקנות ממנו 50 אלף דולר ומטבע-חוץ נוסף. בתאריך 6.10.98, בעת שהמנוח היה בביתו, שמעה אותו אלמנתו משוחח עם אותו אלמוני,
ובמהלך השיחה ביקש ממנה המנוח לרשום את הכתובת שמסר בן-שיחו, בחדרה, שם היה אמור להיערך המפגש לביצוע העיסקה. המנוח יצא לדרכו בשעה 10 לערך. בשעה 11 ניסתה אשתו ליצור עמו קשר טלפוני, אך ללא הצלחה. רק לאחר מספר שעות פנתה האלמנה למשטרה ומסרה להם את הכתובת אליה היה אמור בעלה להגיע. היא נלוותה לשוטרים בעת שנסעו לאותה כתובת, ושם פגשו אדם שהזדהה בשם מוריס אלגריסי (להלן: מוריס). הוא סיפר לשוטרים כי היה אמור לפגוש את המנוח באותה כתובת על מנת לרכוש ממנו 5000 דולר, אך המפגש לא התקיים הואיל והמנוח לא הגיע. ממצאי הנתיחה שלאחר המוות הצביעו על כך שהמנוח נורה.
ב. מוריס נעצר בתאריך 16.11.98, ובימים הבאים החל לחשוף אט אט את העובדה כי הוא מכיר את זהותם של אלה שגרמו למותו של המנוח, אך התנה את מסירת המידע בקבלת מעמד של "עד-מדינה". בתאריך 24.11.98 נחתם בין המדינה למוריס זיכרון דברים, בו הצהיר שהוא אינו העבריין העיקרי בפרשה, כי ימסור את האמת, ישחזר את האירועים, ויעיד בביהמ"ש. בתמורה הובטח לו, לחזור מכתב האישום שיוגש נגדו, וכן משני כתבי אישום נוספים, בהם יוחסו למוריס עבירות סמים.
ג. עדותו של מוריס ניצבת במרכזן של ראיות המדינה. הוא מסר כי תחילת ההיכרות בינו למערער היתה בכלא, ולאחר שחרורם נקלעו לקשיים כלכליים, והחליטו לבצע שוד של חלפן כספים, (בלשון העד), כאשר הכוונה היתה לכך שמוריס יביע בפני הקרבן רצון לרכוש ממנו מטבע-חוץ, ובעת ביצוע העיסקה יגיע המערער כשהוא מזוין באקדח, וישדוד את המנוח. לסוד העניין הוכנס גם העד אבישי לוי, שתפקידו היה להמתין ברכבו של מוריס מחוץ לבית בו עתיד היה להתבצע השוד, ולאחריו להסיע את המערער משם על מנת למלטו מהזירה. ביום האירוע הגיע המנוח למוריס ובעוד הוא ומוריס יושבים באחד החדרים, נכנס המערער כשפניו רעולות ובידו אקדח, והצהיר "לא לזוז זה שוד". לפתע, החל המנוח להתרומם ממקומו, ואז נשמעה ירייה ולאחריה שתיים נוספות, שבעקבותיהן התמוטט המנוח כשהוא מתבוסס בדמו. מוריס והמערער ניקו את הדירה מסימני הדם והחליטו להסיע את הגופה למקום מרוחק, ולשרוף אותה ביחד עם רכבו של המנוח. בנסיעה לגלבוע נהג המערער במכוניתו של המנוח, ובעקבותיו נסע מוריס ברכבו בו נהג אבישי. בהגיעם לגלבוע, הצית המערער את המכונית.
ד. מוריס הוא עבריין רב מעללים, שחלק ניכר משנות חייו כאדם בוגר חלפו במתקני כליאה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מוריס מסוגל לעשות "הכל", בלי כל מעצורים, כדי להבטיח את יציאתו מהפרשה. הוא מצא, כי עובדת מעורבותו של מוריס עצמו באירועים שהסתיימו במותו של המנוח, אינה מוטלת בספק, באשר היא נתמכת בראיות נוספות, חיצוניות. ביהמ"ש לא היה מוכן לשלול את האפשרות שהיה זה דווקא מוריס שירה במנוח, ולא המערער. עם זאת קבע ביהמ"ש, כי גם אם לא הוכח מי מבין השניים, מוריס או המערער, גרם למותו של המנוח, די בכך ששניהם תכננו לבצע שוד כשאחד מהם מזויין באקדח, ובנסיבות אלו, כאשר אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות שבעת ביצוע השוד, עלול מי שמחזיק באקדח לירות לעבר הקרבן, נושאים השניים באחריות פלילית לעבירת הרצח, מכוח הוראתו של סעיף 34א' לחוק העונשין.
ה. ביהמ"ש מצא "סיוע" לגירסתו של מוריס בדברים אשר נרשמו מפיו של אבישי לוי במהלך חקירתו במשטרה, אותם העדיף על עדותו של אבישי, למרות שהוכח כי חלק ממנה אינה נכונה. לדעתו ניתן לקבל את החלק האחד מהודעתו וזו יש בה משום "סיוע" לעדותו של מוריס. בהמשך, דחה בימ"ש קמא את גירסת האליבי של המערער לפיה בעת שהמנוח הומת היה במקום אחר, לאחר שמצא כי גירסתו הופרכה. כאמור, החליט ביהמ"ש שלא לדחות את האפשרות שהמנוח מצא את מותו מידיו של מוריס דווקא, ולאור זאת
הוא לא ראה במערער מבצע-בצוותא של עבירת רצח, אלא מבצע-בצוותא של עבירת השוד, שאחריותו הפלילית לעבירת הרצח נובעת מהוראתו של סעיף 34א לחוק העונשין. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות שוד, הצתה ורצח לפי סעיף 300(א)(3) בשילוב סעיף 34א' לחוק העונשין וגזר לו 11 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על שהמערער לא הורשע ברצח כמבצע בצוותא נתקבל.
ו. חרף החסרונות הרבים בהם לוקה אישיותו של מוריס, חסרונות הפוגמים במהימנותו, צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו כי גירסתו של מוריס, בחלקה הארי, היתה גירסת אמת. אכן, אחד מאלה עליהם הצביע כמי שהיה עד-ראייה, לפחות בחלק מהאירועים (אבישי), זוכה בדינו, בהרכב אחר של ביהמ"ש המחוזי, ומכאן נובעת השאלה, אם אין בזיכויו של אבישי כדי להשמיט את הבסיס מתחת לפסק דינו המרשיע של בימ"ש קמא בעניינו של המערער. מסתבר כי גם מוריס וגם אבישי לא העידו אמת כאשר סיפרו שאבישי ליווה את ההתרחשויות ביום האירוע, מתחילתן ועד לסופן. חרף זאת, לא יהיה זה נכון לדחות כליל את גירסתם של אבישי ומוריס בדבר מעורבותו של המערער בפרשה. אילו הרשעת המערער היתה מתבססת על עדותו של מוריס בסיוע הודעות אבישי בלבד, היה מקום לקבל את הערעור. אולם, גירסתם של השניים זכתה לחיזוק בשני עניינים: ראשית, שיחות הטלפון הרבות שהתקיימו בין מוריס לאבישי בתאריך 6.10.98, בשעות שלאחר חזרתו של מוריס מהגלבוע; שנית, וזה העיקר, שקרים שנתגלו בגירסתו של המערער, והפרכתה כליל של טענת האליבי בה התגונן.
ז. אשר לשאלה אם אין זיכויו של אבישי לוי, והרשעתו של המערער בבחינת הכרעות סותרות - ההגיון ותחושת הצדק מחייבים, כי מתחת ידם של בתי המשפט לא תצאנה הכרעות סותרות. אולם, כפי שנפסק "אין מסיקים דבר 'השמטת הקרקע' כמסקנה טכנית-פורמלית הנובעת מעצם הזיכוי, אלא נפנים לטעמי הזיכוי... לא המסקנה הסופית הפורמלית של ביהמ"ש בהליך המשפטי האחר היא הקובעת... אלא בחינה מהותית של ההכרעה האחרת". במשפטו של אבישי ביקשה המשיבה לבסס את הרשעתו על הודייתו בחקירתו בצרוף עדותו של מוריס, אך שיחת טלפון בשעה 13:13 של יום האירוע, שיבשה את מערכיה של המשיבה, והוכיחה כי אבישי לא יכול היה להיות בגלבוע בעת שהוצתו שם מכונית המנוח וגופתו. מאידך, היה בראיות המשיבה במשפטו של המערער, כדי לבסס כדבעי את הטענה שאבישי היה שותף לפחות לאירועים שהתרחשו בתחילת הדרך. ביחס למסקנה בדבר מעורבותו החלקית של אבישי, לא דיברו בתי המשפט שדנו בעניינם של אבישי והמערער בשני קולות.
ח. אשר לערעורה של המדינה - מקום שעבירה עליה נותן נאשם את הדין, היתה חלק מהקשר הפלילי והתכנון המקורי, חבים עליה כל השותפים, גם אלה שלא ביצעו אותה ממש, מכוח סעיף 29 לחוק העונשין. דין דומה חל על עבירה שמבצע אחד השותפים, ואשר לא היתה חלק מהקשר הפלילי, אך השותפים היו מודעים לאפשרות עשייתה. האפשרות הנוספת היא זו שבה עוסק סעיף 34א לחוק, היינו, אחריות לעבירה שונה או נוספת לזו שהיתה מטרת הקשר, שהנאשם עצמו לא היה מודע לה, אך "אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה". נראה כי גם ביהמ"ש המחוזי היה סבור, כי בתרחיש לפיו נורה המנוח מכדור שנפלט מהאקדח בעת שהחזיק בו המערער, צריך היה המערער להיות מורשע כ"מבצע" של עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. התוצאה האחרת אליה הגיע בימ"ש קמא, נבעה מהנחתו כי אפשר שהירי אשר גרם למותו של המנוח, נעשה בעת שהאקדח היה נתון בידיו של עד-המדינה, מוריס. אך, גם אם הנחה אחרונה זו היתה נכונה, דינו של המערער להיות מורשע בעבירת רצח, כ"מבצע-בצוותא",
לפי סעיף 300(א)(3) בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין. מסקנה זו ניתן לבסס על מספר גורמים מצטברים: המערער היה חלק מהקשר הפלילי לשדוד את המנוח, ולו יועד תפקיד ה"שודד"; בין הקושרים סוכם, כי השוד יבוצע תוך איום על הקרבן באמצעות אקדח, והמערער היה זה אשר הביא את האקדח לזירת השוד.
ט. לנוכח ההנחה המקלה לפיה הירי נבע מפליטת כדור, התחייבה המסקנה כי בעת בואו של המערער לזירה, היה האקדח שבידו טעון, דרוך ולא-נצור. שימוש באקדח שאינו נצור כדי לאיים על אדם, הוא לכשעצמו מהווה נטילת סיכון קונקרטי ובמודע, שמותו של אדם יגרם על ידי פליטת כדור במצב של לחץ, התרגשות ופעולת הגנה או התנגדות או המלטות של הנשדדים. והרי כל אלה הם ממאפייניו של הלך מחשבתו של "המבצע-בצוותא", לפי סעיף 29 לחוק העונשין.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה: השופט א. לוי, הוסיף השופט חשין. עוה"ד פלדמן אביגדור, גב' אחינועם מרגלית ואביב יריב למערער, עוה"ד גב' אפרת ברזילי ואריה פטר למשיבה. 15.5.02).
בש"פ 2649/02 - סרגיי בקייב נגד מדינת ישראל
*אישור מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח למרות שעל יסוד אותן ראיות החליט ביהמ"ש העליון בעררו של השותף כי אין בהן ראיות מספיקות לצורך המעצר(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ונאשם נוסף הואשמו בעבירת רצח של פבל מליז'ונק (להלן - "המנוח") אשר גופתו נתגלתה ביום שבת, 22.9.01, בנהר הירדן בסמוך לחולה. על פי האישום, שררו יחסי חברות בין שני הנאשמים לבין המנוח, וזה האחרון הילווה להם ולבני משפחתם סכומי כסף משמעותיים בעשרות אלפי שקלים. מצבם הכלכלי של שני הנאשמים היה בכי רע ולא היה ביכולתם להחזיר למנוח את הכספים שחבו לו. הנאשמים והמנוח נהגו לצאת מעת לעת בסופי שבוע לדוג באיזור עמק החולה ולשהות במהלך ליל שבת באיזור הדייג ולשוב לבתיהם בכרמיאל במהלך יום השבת. ביום ששי ה-21.9.01 יצאו השלושה לאיזור הדייג. על פי האישום, בפרק הזמן שמ- 21.9.01 לבוקר יום השבת ב- 22.9.01, רצחו הנאשמים את המנוח במכות בחפץ קהה והשליכו הנאשמים את הגופה לנהר הירדן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי קיימות ראיות לכאורה נגד השניים והורה על מעצרם עד תום ההליכים. שני הנאשמים הגישו, כל אחד בנפרד, ערר לביהמ"ש העליון. עררו של הנאשם הנוסף נתקבל ונפסק כי חומר הראיות אינו מספיק לצורך מעצר עד תום ההליכים. בערר דנא טוען בא כוח העורר כי משקבע ביהמ"ש העליון בעניינו של הנאשם הנוסף כי אותן ראיות עצמן אינן מגיעות כדי הרף המינימלי הנדרש להרשעה, הרי שנשמט הבסיס גם ממעצרו של העורר. המדינה טוענת כי ראיות התביעה מגבשות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. העובדה כי אותו חומר ראיות עצמו נבחן כבר על ידי ביהמ"ש העליון בהקשר לנאשם הנוסף אינה יכולה לייתר בדיקה נפרדת לגבי העורר, תוך הפעלת שיקול דעת שיפוטי על בסיס טענות הצדדים כפי שנטענו בהליך זה. בעת מותו של המנוח חבו לו הנאשמים סכומים משמעותיים. מצבם הכלכלי של הנאשמים היה דחוק. גופת המנוח נמצאה השלושה נהגו בדרך כלל לצאת לדייג בשעות הצהריים של יום ששי ולחזור למחרת. הנאשמים, שני גיסים, כפרו מכל וכל בהיותם בדייג בחולה בסוף השבוע בו נרצח המנוח. הם מסרו גירסאות סותרות לגבי מוצאותיהם באותו זמן. שינויי הגרסות האמורים לגבי מוצאותם של הנאשמים בסוף השבוע בו נרצח המנוח וכן עדותה המקורית של אשת הנאשם הנוסף מחלישים ביותר את טענת האליבי של העורר, ביחס למקור המצאו בעת האירוע. המשקל המצטבר של המרכיבים הראייתיים עונה, על דרישת קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצר.
ג. עלול להיווצר קושי בעקבות השוני בתוצאות הליך המעצר בין העורר לנאשם הנוסף, המואשמים שניהם במעורבות באותו אירוע פלילי ואשר מסכת הראיות לגביהם לכאורה
זהה. אולם עקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים יש לאזנו כנגד העקרון שעניינו הגנה על אינטרס בטחון הציבור והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי העשוי, בנסיבות מתאימות, לגבור על המגמה להשוות את דינם של נאשמים שעניינם דומה. בענייננו, הבטחת אינטרס שלום הציבור והבטחת הסיכוי לנהל הליך משפטי תקין ללא שיבוש, גוברים על עקרון השוויון בין הנאשמים בדין המעצר. השיקול העיקרי במעשה איזון זה קשור בעובדה כי מדובר באישום ברצח בכוונה תחילה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עאמר יוסף למבקש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 15.5.02).
דנ"פ 1528/02 - דלאל דאוד נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לדיון נוסף בהרשעה ברצח שהתבססה על ראיות נסיבתיות. *אין פגם בכך שביהמ"ש מבקש מהצדדים להגיש סיכומים בכתב בעבירות פליליות(העתירה נדחתה).
א. העותרת הואשמה ברצח בעלה. האשמתה התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי הראיות מותירות ספק מסויים באשמת העותרת וזיכה אותה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המדינה והרשיע את העותרת בעבירה שיוחסה לה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. הכרעת ביהמ"ש בערעור, בדבר אשמתה של העותרת, מבוססת על בחינה מחודשת של התשתית הראייתית הנסיבתית שהונחה לפני הערכאה הראשונה. בחינה זו הביאה את ביהמ"ש למסקנה, כי "המדינה הרימה את הנטל להוכיח את אשמתה של המשיבה [העותרת] מעבר לספק סביר, ולפיכך נכון היה להרשיעה בעבירה אשר יוחסה לה". בקביעת ביהמ"ש, כי מסכת הראיות הנסיבתיות חייבה את המסקנה המשפטית כי העותרת ביצעה את מעשה הרצח, אין כל חידוש הלכתי. התערבות במסקנה שהסיקה הערכאה הראשונה לא חרגה ממסגרת הביקורת הערעורית הרגילה המופקדת בידי בימ"ש שלערעור.
ג. הסניגורית הלינה גם על סדרי שמיעתו של הערעור. לטענתה, חרג ביהמ"ש מסדרי הדין המקובלים, בכך שלקראת מועד הדיון הורה לה להגיש את עיקרי טיעונה בכתב, בכך שבעקבות מחדלה להגיש עיקרי-טיעון הטיל עליה לטעון לפני שתישמענה טענות המערערת, ובכך שהגביל את זמן טיעונה ל-120 דקות בלבד. אף בטענות אלו אין כדי להקים עילה לדיון נוסף.
ד. אך גם בטענות לגופן אין ממש. יש ולקראת שמיעתו של ערעור פלילי, ובמטרה לייעל את הליכי השמיעה ולחסוך בזמן שיפוטי, מוצא ביהמ"ש לנכון לבקש מפרקליטי הצדדים להגיש עיקרי-טיעון בכתב. פרקטיקה זו, שהונהגה לפני שנים אחדות, פועלת בהצלחה רבה. משלא הוגשו עיקרי טיעון מטעם העותרת, החליט ביהמ"ש לשנות את סדר הטיעון. עם זאת קבע לוח זמנים שאיפשר לעותרת להעלות לפניו את כל טענותיה וכן להשיב לטיעוני המדינה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' תמי אולמן לעותרת. 19.5.02).
עש"ם 1682/02 - סרחאן עבד אל ווהב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של פיטורין תוך תשלום פיצויי פיטורין באשמת הכאת תלמידים ע"י מורה(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער עבד כמורה לחינוך גופני בחטיבת הביניים במג'ד אל-כרום, למעלה מ-22 שנים. בשנת 1997 הורשע בבימ"ש השלום בעכו, בתקיפת תלמידה, אותה היכה בקונוס פלסטי על פניה וגרם לה חבלה וסימנים עד כי נזקקה לטיפול רפואי. בימ"ש השלום צירף שני תיקים נוספים בהם הואשם בתקיפת תלמידים, ואף בהם הודה. ביהמ"ש גזר למערער קנס כספי ומאסר על-תנאי. בעקבות ההרשעה הפלילית הוגשה נגד המערער תובענה משמעתית לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בית הדין הרשיע את המערער
וגזר לו נזיפה חמורה ופיטורין לאלתר - תוך תשלום מלוא פיצויי הפיטורין. בטיעוניו בערעור טען ב"כ המערער כי במגזר הערבי בו עובד המערער, שיטת החינוך באמצעות מכות מקובלת על הורי התלמידים ומטעם זה ללא "יד קשה", התלמידים אינם ממושמעים ומתפרעים. הערעור נדחה.
ב. אין להשלים עם תפיסה חינוכית המבוססת על נקיטה באמצעי אלימות כלפי קטינים. המורים הם המגלמים את דמות המחנך, בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים. אסור לו לנצל את מעמדו וסמכותו לפגיעה בתלמידיו ואין הוא רשאי למלא תפקידו בשיטות אלימות פוגעניות.
ג. בתיקים רבים מסוג זה, שב ועולה הטיעון בדבר שיטות החינוך המקובלות במגזר הערבי. לפי הטענה יש להתחשב בכך שחינוך הכולל עונשים גופניים מקובל בבתיהם של התלמידים במגזר הערבי ובמוסדות החינוך של אותו מגזר. אין לקבל טיעון זה. חוקי המדינה חלים על כל מגזרי האוכלוסיה וגם אם מסורות מן העבר מקשות על עקירה מהשורש של תופעות שהיו מקובלות פעם, אין לאשר כיום נורמות הפוגעות בגופו ובנפשו של ילד כלשהו. בענייננו, התובענה נגד המערער הוגשה עקב הרשעתו בשלושה מקרים של מעשי אלימות כלפי תלמידיו. זו אינה מעידתו הראשונה של המערער. הוא הורשע בעבר בהכאת תלמיד, נידון במשפט הפלילי לשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. בהליך משמעתי קודם, הוטלו על המערער אמצעי משמעת של נזיפה והפקעת מחצית משכורתו. בעוד הליכי משמעת אלה תלויים ועומדים נגד המערער, מיוחס לו עתה מעשה תקיפה נוסף כלפי תלמיד. בהתחשב בכך שהמערער מתקשה לשלוט בדחפיו האלימים, יש לנקוט נגדו באמצעי משמעת של פיטורין לאלתר, תוך תשלום מלוא פיצויי הפיטורין.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יזאבכי אמין למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 19.5.02).
ע.פ. 4658/00 - ישראל עבאדי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשים מגונים בילדים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 5072/99 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, שנהג ללמד תורה בבית-הכנסת בשכונתו, לימד במהלך השנים 1998-1999 את שלושת הילדים המתלוננים, בנים למשפחות דתיות, שהתגוררו באותה שכונה - א' וש' שהיו כבני עשר, ומ', שהיה כבן שמונה. במוצאי-שבת אחת גילה א' לאימו, כשהוא ממרר בבכי, כי המערער נוהג לעשות בו ובחבריו, ש' ומ', מעשים מיניים, וכי ביום שישי האחרון הכניסו המערער בכוח למכוניתו, תוך שגרם לו שריטות - שאותן הראה א' לאימו - קשר אותו וביצע בו מעשה סדום. האם פנתה למשטרה, ושלושת הילדים נחקרו ע"י חוקרי-נוער. בחקירתם תיארו הילדים באופן מפורט את המעשים המיניים שנעשו בהם. המערער הכחיש טענות הילדים. במשפט לא העידו הילדים - על-פי החלטת חוקרי-הנוער - ודבריהם בפני חוקרי-הנוער, שהוקלטו ותומללו, בצירוף חוות-דעת חוקרי-הנוער, הוגשו כראייה. חוקרי-הנוער מסרו עדות בפני ביהמ"ש, וחיוו את דעתם, כי הילדים תיארו מעשים מיניים שבגילם, ובמיוחד בסביבה הדתית שבה חיו, לא יכלו לדעת עליהם, ועל-כן ניתן ללמוד מתיאורים אלו כי הילדים דוברי אמת.
ב. בהכרעת-הדין נחלקו דעות השופטים. השופט עמית נתן אמון מלא בדברי הילדים, ואת הסיוע הדרוש להרשעת המערער מצא בעדויות הילדים, שסייעו זו לזו, במצבם הנפשי של א' ושל ש', ובשריטות שנמצאו על גופו של א'. את העדות המכחישה של המערער דחה כבלתי-מהימנת. השופטת קפלן-הגלר, בדעת מיעוט, הגיעה למסקנה, כי יש לזכות את המערער בשל פרכות וסתירות בדברי הילדים. היא קבעה, כי הידידות בין הילדים מעלה חשש כי סיפרו על דברים ששמעו זה מזה, וכי יש להתחשב בשאלות
מדריכות שהוצגו להם ע"י חוקרי-הנוער. השופט טל מצא סיוע מספיק בראיות, ואף קבע כי יש לתת אמון בילדים, אלא שסייג את אמונו זה אך לחלק מן המעשים שהילדים סיפרו עליהם ואשר יוחסו למערער בכתב-האישום. המערער הורשע איפוא על-פי הוראות סעיף 80(ג)(1) לחוק בתי-המשפט - בעבירות שצויינו ע"י השופט טל, וזוכה מיתר העבירות שבהן הואשם. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 15 שנות מאסר, מתוכן 12 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה פרט לעונש המאסר על תנאי שבוטל.
ג. בפרכות וסתירות בעדויות שעליהן הצביע המערער אין כדי עילה להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו ע"י שופטי הרוב. פרכות אלה הן אופייניות לעדויות של ילדים צעירים, ואין לראות בהן סימנים המעידים על שקר. כנגד פרכות אלה, שתוכנן חסר חשיבות, עומד תיאור הילדים לפרטי פרטים את המעשים המיניים שנעשו בהם, שרק ילד שחווה מעשים שכאלה יכול היה לפרט.
ד. אשר לגזר-הדין - עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער, שעברו נקי והוא אדם מבוגר ובעל משפחה, אינו קל. אך העונש הולם את הפשעים הקשים שביצע המערער בתלמידיו, ילדים קטנים, שהוריהם הפקידו אותם בידיו למען ילמדם תורה. עם זאת, לא היה מקום להוסיף על עונש המאסר הממושך שנגזר על המערער גם עונש מאסר על-תנאי של שלוש שנים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אריה שרעבי למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 13.5.02).
ע.פ. 7569/00 - גאנדי יגרייב (חיזקול פסחרוב) נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשת הסגרה לרוסיה. *אזרחות או תושבות בישראל לעניין הסכם הסגרה. *דרישת "ההדדיות" בהסכמי הסגרה(מחוזי י-ם - ב.ש. 1345/00 - הערעור נדחה).
א. המערער, יהודי יליד דגסטן, עזב את רוסיה בשנת 1997 ועלה ארצה בגפו בהותירו אחריו את אישתו ואת בנו. לדבריו, עלייתו ארצה נבעה בשל חששו מפני עבריינים ברוסיה אשר ביקשו את נפשו. הוגשה בקשה להסגרתו לרוסיה ולטענתו, בקשת ההסגרה אינה אלא אמצעי להשיבו באמתלת שווא לרוסיה כדי שיוכלו ללוכדו שם. לגירסתו נאלץ לשנות את שמו ואת זהותו כדי להתחמק מרודפיו. בבקשה שהגיש בלישכת הקשר ברוסיה לקבלת מעמד של עולה, מסר המערער - בשמו הכוזב - פרטים כוזבים, חתם על הצהרה בשפה הרוסית לפיה אין לו "עבר פלילי" בעוד שיש לו עבר פלילי. המערער שב והצהיר שקר בבקשה שהגיש למשרד הפנים לקבל תעודת עולה. בחודש אפריל 2000 נעצר המערער - חיזגיל פיסחוב - בישראל בחשד לביצוע עבירות סמים ורכוש, ואז נסתבר לראשונה כי חיזגיל פיסחוב הוא גנאדי יגודייב המבוקש מזה זמן ע"י השלטונות הרוסיים. בקשת ההסגרה מתייחסת לשני מעשי עבירה שבוצעו על אדמת רוסיה: האחד בטרם עלה המערער ארצה, האחר - לאחר העליה. העבירה הראשונה נסבה על הימלטות ממאסר שריצה בגין ביצוע שני מעשי שוד, והעבירה השנייה היא תיכנון חטיפתו של אדם בשם ויטלי יונייב, והוצאה לפועל של תוכנית זו במוסקבה בצוותא-חדא עם שלושה אחרים. המערער טוען כי מסכת הראיות נגדו אינה אלא "צבר מקרי וחסר חשיבות של ראיות נסיבתיות". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא בר הסגרה וערעורו נדחה.
ב. השופט חשין בפס"ד נרחב סוקר את סעיפי חוק ההסגרה על שינוייהם במשך השנים בקצב הולך וגובר, ומתייחס לסוגיות שבהן נחלקים בעלי הדין: האם יש ראיות מספיקות לצורך ההסגרה; איזה נוסח מהנוסחים בחוק ההסגרה שתוקן וחזר ותוקן חל על המערער; האם קיים הסכם הסגרה עם רוסיה והאם קיימת הדדיות כמצוות תוך ההסגרה; האם
המערער הוא אזרח ישראל ותושב בה לעניין חוק ההסגרה; האם צריך ביהמ"ש, במסגרת שיקוליו, להביא בחשבון את הסכנה הנשקפת לחייו של מי שמבקשים את הסגרתו.
ג. באשר לתשתית הראייתית קבע השופט חשין כי זו דיה לצורך הכרזת המערער כבר-הסגרה. אשר לשאלה אלו מן התיקונים בסעיפי חוק ההסגרה חלים על המערער, קבע כי חלים הסעיפים כנוסחם ביום הדיון בביהמ"ש פרט לאלה שהחוק קובע שהנוסח הקודם יוסיף לחול, ואין לומר באשר לחלותם כי מדובר בתחולה רטרואקטיבית הפסולה במשפט הפלילי. כמו כן אין נפקא מינה בכך שבעת ביצוע העבירות או בעת קבלת אזרחות ישראל ע"י המערער לא היתה קיימת אמנת הסגרה בין ישראל לרוסיה. אשר לשאלת ההדדיות בין רוסיה לישראל לעניין ההסגרה - רוסיה אינה מסגירה את אזרחיה למדינה זרה אלא דנה אותם ברוסיה בגין עבירות שנעברו מחוץ למדינה, ואולם הדדיות אין פירושה אקוויוולנטיות מוחלטת, אלא הדדיות בערך ובקירוב והדדיות זו מתקיימת בעקרון של "הסגרה או שפיטה".
ד. להלן דן פסה"ד בשאלת אזרחותו או תושבותו של המערער, ובכלל זה סמכותו של שר הפנים לשלול אזרחות כאשר זו נרכשה על יסוד פרטים כוזבים. המסקנה בפסה"ד היא כי כל עוד לא השתמש השר בסמכותו לשלול אזרחות, המערער הוא אזרח ישראלי. נבדקה גם השאלה אם הוא תושב ישראל וגם על כך התשובה היא חיובית. על כן יהיה זכאי המערער לאותן זכויות בחוק ההסגרה המוענקות לאזרח ותושב ישראל, ובכללן כי אם יוטל עליו עונש מאסר הוא ירוצה בישראל. גם הסייג של תקנת הציבור המונעת הסגרה אינו קיים כאן. לא הוכח שיש חשש ממשי לחייו של המערער אם יוסגר.
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עו"ד אלי כץ למערער, עו"ד גב' יעל פרסמן למשיבה. 23.5.02).
רע"א 2928/02 - ג.מ.ח.ל. חברה לבניה 1992 בע"מ ואח' נגד אדמונד כהן
*ביטול הסכם עקב הפרתו כאשר ביהמ"ש רואה את ההפרה בנימוק שלא הועלה בהודעת הביטול כאשר הנימוק הנוסף הועלה בתביעה שהוגשה. *ניתן לראות בהגשת תביעה הודעת ביטול של הסכם גם אם התביעה היתה ל"השבה" של כסף ששולם(מחוזי י-ם - ע.א. 1467/00 - הבקשה נדחתה).
א. המשיב רכש מהמבקשים חנות ומחסן (להלן: הנכס) בפרוייקט "שוק קניון אגריפס". בהסכם התחייבו המבקשים למסור למשיב את החזקה בנכס עד ליום 30.7.97. מועד המסירה חלף והנכס לא נמסר. לאחר מספר ארכות שנתן המשיב למבקשים הודיע להם על ביטול ההסכם. ביום 9.9.98 הגיש המשיב לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיבים להשבת הכספים ששילם בגין רכישת הנכס ולתשלום פיצויים. בכתב תביעתו טען המשיב להפרות שונות של ההסכם ובכללם איחור במסירת הנכס והעובדה כי מחסן אותו התחייבו המשיבים למכור למשיב לא נבנה. עניין המחסן לא נזכר בהודעת המשיב למבקשים כעילה לביטול ההסכם. בימ"ש השלום קיבל את שתי טענות ההפרה וחייב את המבקשים להשיב למשיב את הסכומים ששולמו על ידו על חשבון המכר, וכן לפצותו בגין הוצאות שונות שהיו לו. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את ערעורם. ביהמ"ש המחוזי אמנם קיבל את טענת המבקשים כי המשיב לא היה זכאי לבטל את ההסכם ביום שעשה זאת, ארבעה ימים לפני תום הארכה שנתן למבקשים לקיום ההסכם, שכן מתן ארכה למפר מונעת מהנפגע לשלוח הודעת ביטול, כל עוד לא עבר הזמן הסביר למילוי החיוב. עם זאת, קבע ביהמ"ש כי יש לראות בעצם הגשת התביעה מתן הודעת ביטול, שכן כוונת הביטול עולה באופן חד משמעי מתביעת ההשבה שהגיש המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים, המצדיקה מתן רשות לערעור נוסף. אין לקבל את טענת המבקשים, כי קביעתו של ביהמ"ש לפיה המשיב היה רשאי לבטל את ההסכם בהסתמך על ההפרה הנוגעת למחסן, עומדת בניגוד להלכה הפסוקה. אכן, בשורה של פסקי דין קבע ביהמ"ש העליון כי משהציע הנפגע נימוקים להודעת הביטול, אין הוא רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה
בהודעתו המנומקת, אלא אם נתן כדין הודעת ביטול חדשה. אולם, אין באמור כדי למנוע מהמשיב לבטל את ההסכם בשל ההפרה הנוגעת למחסן, נוכח קביעתו של ביהמ"ש כי יש לראות בכתב התביעה שהגיש המשיב הודעה על ביטול ההסכם. במועד זה שבו ליושנן גם עילות הביטול האחרות.
ג. המבקשים טוענים כי אין לראות בכתב התביעה הודעת ביטול, הואיל והמשיב הגיש תביעה להשבה ולא תביעה לביטול ההסכם. טענה זו דינה להידחות. הגשת תביעה עשויה לשמש הודעת ביטול, אם נאמר בה כי התובע מבטל את החוזה, או אף אם הביטול משתמע מהתביעה, למשל, כאשר התביעה הנה להשבה.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד יעקב חשין ומור קוסוביץ למבקשים, עו"ד יוסי בן דור למשיב. 27.5.00).
ע.פ. 700/00 - מאיר טוויל נגד מדינת ישראל
*המדיניות של תשלום פיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין לנאשם שזוכה. *זיכוי מחמת הספק או זיכוי טכני לעניין תשלום פיצויים לנאשם שזוכה. *סכום הפיצויים(מחוזי ת"א - ת.פ. 10223/98 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. בכתב אישום שהוגש נגד המערער נטען כי ביום 5.7.98 בשעה 30:5 בבוקר הגיע יחד עם שניים אחרים במכונית לחנות בת"א, ושם הניחו השלושה מיכלי פלסטיק שהכילו נוזל דליק בפתח החנות, ולאחר מכן השליך המערער חפץ בוער לכיוון שני מיכלי הפלסטיק וגרם בכך להצתת החנות. עם הגשת כתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים ושוחרר כעבור 14 חודשים כאשר זוכה מחמת הספק. בהכרעת הדין קבעה השופטת קמא שאף אחד מעדי התביעה לא ראה את ההתרחשות נשוא האישום במלואה. התביעה ביקשה להסתמך על מספר עדים ובהם על עדות ראייה של השוטר רס"ל אמסלם, אשר על פי גירסתו ראה את המערער משליך חפץ בוער לחנות. השופטת קבעה כי אמסלם הגיע למקום לאחר מעשה ההצתה ולפיכך לא יכול היה לראות את המערער בעת מעשה. מאידך לא האמינה השופטת לגירסאות הנאשמים וקבעה כי שיקרו במצח נחושה ואילו "ניתן היה עפ"י המשפט הנוהג בישראל להרשיע נאשמים על יסוד שקריהם, כי אז זהו המקרה שבו ניתן היה לעשות זאת". לאחר זיכויו ביקש המערער פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, וטענתו העיקרית היתה כי מעצרו עד תום ההליכים התבססה על דו"ח הפעולה של רס"ל אמסלם כי ראה את המערער זורק חפץ בוער לעבר החנות. השופטת קבעה כי אין מדובר בזיכוי מוחלט אלא בזיכוי מחמת הספק, וכי מדובר במקרה בו המערער שיקר בעדותו בביהמ"ש ולא שיתף פעולה עם חוקריו בחקירתו ודחתה את הבקשה לפיצוי. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטות דורנר ובייניש, בפס"ד מפי השופטת בייניש, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין.
ב. השופטת בייניש (דעת הרוב): סעיף 80(א) הנ"ל קובע שתי עילות לפסיקת פיצויים: האחת, שראה ביהמ"ש שלא היה יסוד לאשמה, והשניה, שראה כי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. בקשת המערער התבססה על העילה השנייה. בהוסיפו את עילת "הנסיבות האחרות" הותיר המחוקק בידי ביהמ"ש שיקול דעת רחב להגדיר את "הנסיבות האחרות" ולקבוע מתי ראוי הוא על פי נסיבות העניין להורות על מתן פיצוי. בדונו בשאלת זכאותו של הנאשם לפיצויים יונחו על כפות המאזניים מחד - התנהגות המשטרה והתביעה, ומנגד הנסיבות הקשורות בנאשם וכן התנהגותו הן בחקירתו במשטרה והן במהלך המשפט.
ג. אין בזיכויו של נאשם, כשהוא לעצמו, כדי לחייב את המדינה בתשלום הוצאות ופיצוי. קיימת הבחנה בין זיכוי מחמת הספק או זיכוי "טכני" לבין זיכוי מוחלט.
התנהגותו של נאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים.
ד. בענייננו, זיכויו של המערער היה מחמת הספק ובהכרעת הדין התייחסה השופטת בחוסר אמון בולט למערער ולשותפיו לאישום. מנגד, קבעה השופטת ממצאים חמורים ביחס לעדותו של רס"ל אמסלם, איש משטרה, אשר גירסתו בחקירה היתה ציר מרכזי בעדויות המפלילות של התביעה, ונמצאה בלתי מהימנה. נפסק לא אחת כי הערכאה המתאימה לפסיקת הוצאות ופיצוי היא הערכאה אשר שמעה את הראיות והתרשמה מהן, ובפניה נפרשו כל נסיבות העניין. עם זאת, קביעתה של ערכאה זו ניתנת לערעור. בהליכי מעצר יש משקל רב ביותר לעדותו של איש משטרה אשר נכח בזירת הארוע. זאת ועוד, עדות ראייה של אדם למעשה הפשע הינה עדות חזקה ביותר, וככלל עשוייה היא, בעומדה במבחן המהימנות, להכריע את גורל האישום, ובודאי כשמשמשת היא בסיס למעצר. הנסיבות יוצאות הדופן בהן קיים קשר ברור בין עדותו השקרית של רס"ל אמסלם לבין מעצרו הממושך של המערער, יש בהן כדי לגבור על הטעמים אשר עמדו ביסוד ההחלטה כנגד פיצויו של המערער ודי בהן כדי לקבוע כי במקרה זה יהיה המערער זכאי לפיצויים בגין תקופת מעצרו.
ה. אשר לסכום הפיצויים - שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש הינו שיקול דעת כפול. ראשית, בהחלטה בשאלת עצם הפיצוי, ושנית, בקביעת סכום הפיצויים. השיקולים הנבחנים בשלב הראשון עומדים לנגד עיניו של ביהמ"ש גם בשלב השני. התנהגותו של הנאשם היא מרכיב בעל השפעה רבה הן על עצם פסיקת הפיצויים והן על גובה הפיצויים. המקרה שלפנינו אינו משאיר ספק בדבר ההצדקה להפחתת סכום הפיצויים. באיזון השיקולים ולנוכח התנהגותו של הנאשם, הסכום הראוי לפיצוי במקרה זה יעמוד על %50 מסכום הפיצויים המירבי הקבוע בתקנות.
ו. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): ענין פסיקת הוצאות ופיצוי נתון לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. אין לומר שקיים במקרה שלפנינו יסוד להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. גם אם עדותו של השוטר אמסלם לא זכתה לאמונו של ביהמ"ש המחוזי, נכתבו על ידו דברים קשים לגבי עדותו של המערערת. שקבעה כי זו עדות שקר ולו היה ניתן להרשיעו על יסוד שקריו זה היה מקרה הראוי לעשות כן. עוד נכתב בהכרעת הדין כי המערער לא נפל קרבן לעלילת שוא וכי גירסת הנאשמים באשר לסיבת הימצאותם באיזור האירוע נדחית מכל וכל. בנסיבות אלה, פסיקת פיצויים למערער - שנמלט מהרשעה אך בעור-שיניו - היא - על דרך ההמעטה - בלתי מתקבלת על הדעת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 25.3.02).
רע"א 5207/01 - איגוד ערים לשירותי כבאות אילת ואח' - נגד הדר חברה לביטוח בע"מ ואח'
* רע"א 5207/01 - סמכות דיון בתביעה לפי פוליסת ביטוח שהיא תולדה של הסכם הקשור ליחסי עובד מעביר היא לביהמ"ש ולא לביה"ד לעבודה. *בתביעה על דרך של טען ביניים הסמכות לבימ"ש שלום או מחוזי היא לפי הסכום שאותו עשויים הצדדים השונים לתבוע מאת מי שמבקש סעד בדרך של ט(הבקשה נדחתה).
א. בין המבקשים, איגודי ערים לשירותי כבאות, לבין המשיבה נחתם הסכם ביטוח שעל-פיו בוטחו כבאים העובדים בשירות של איגודי ערים ורשויות מקומיות. בין היתר נקבע בהסכם, כי המשיבה תשיב למבוטחים חלק מה"רווח" שיצטבר בגין ההסכם. המשיבה 1 אינה כופרת בחובתה להחזיר חלק מן הרווחים, אלא שאין היא יודעת למי עליה לשלמם, שכן הכבאים טוענים, כי הם זכאים להחזר, ואילו איגודי הערים טוענים, כי את ההחזר יש לשלם להם. המשיבה הגישה בביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה לסעד על-דרך של טען ביניים, לקבוע מי זכאי לקבל את הרווח שהצטבר. המבקשים עתרו לסילוק ההליך על הסף, מהטעם, שהוא בסמכותו של ביה"ד לעבודה, ולחילופין של בימ"ש השלום. בקשת המבקשים נדחתה מהנימוקים הבאים: סמכותו של ביה"ד לעבודה, אינה
מתקיימת בשל כך שאם תתבע המשיבה ע"י אחת משתי הקבוצות הטוענות לרווחים תהיה עילת תביעתם מבוססת על פוליסת הביטוח; אשר לסמכותו של בימ"ש השלום - כל עוד לא נקבה המשיבה בסכום שלגביו היא מבקשת להכריע על-דרך של טען ביניים, מצוייה התובענה בסמכותו העניינית של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בהכרעה אם תובענה עילתה ביחסי עובד-מעביד, יש לקחת בחשבון אך את העובדות המהותיות, המולידות את הזכות, ואין להתחשב בעובדות שעניינן סיבת קיומה של הזכות. בענייננו - לא צריכה להיות נפקות, בשאלת הסמכות, לעובדה שפוליסת הביטוח הנה תולדה של הסכם מקורי שקשור בדרך זו או אחרת ביחסי עובד-מעביד. אכן, ההכרעה בשאלה למי מהצדדים קמה הזכות לקבלת הרווחים מצריכה הכרעה גם בעניינים הקשורים להסכמים הנובעים מיחסי העבודה בין הצדדים, אך בכך לבד אין כדי להקנות סמכות לביה"ד לעבודה.
ג. אשר לטענה השניה - אמנם המשיבה צירפה לבקשה רק 4 כבאים, אך הבקשה לטען ביניים תוגש לביהמ"ש שלפניו עלול המבקש להיתבע. מכיוון שהמשיבה עלולה להיתבע בעתיד ע"י כל אחת משתי הקבוצות האמורות, שכל אחת מהן מבקשת את כלל רווחי המשיבה, הסמכות העניינית לדון בבקשה תהא לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד נ. מאיר ואח' למבקשים. 27.5.02).
עש"ם 1826/02 - בועז סולמי נגד עיריית ת"א
*חומרת העונש המשמעתי בעבירה של רישום שעות נוספות כוזבות ע"י עובד בכיר בעיריה. *חריגת ביה"ד בעונש מהסדר הטיעון שבין הצדדים(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער עובד בעיריית ת"א בתפקידים שונים מזה כ-30 שנה. בתפקידו האחרון כיהן כסגן מנהל אגף התברואה בעירייה. הוא הואשם בביה"ד המשמעתי של העירייה ב-9 אישומים, שעניינם רישום ודיווח כוזב בכרטיס הנוכחות שלו. סך השעות שדווחו באופן כוזב עמד על 35.5 שעות ב-9 ימים מתוך 14 ימים שבהם נערכה ביקורת על כרטיס הרישום שלו. במסגרת הסדר טיעון תוקן כתב התובענה והמערער הודה בעובדות כתב התובענה המתוקן. הצדדים לא הודיעו לביה"ד על הסדר הטיעון לפני ההרשעה, ורק לאחר ההרשעה, בדיון על מידת העונש, הודיעו לביה"ד כי מלכתחילה נערך גם הסדר בעניין העונש שיועמד על פיטורין על-תנאי, הקפאת דרגה למשך שנתיים מהיום שיהיה זכאי לכך בפועל; קנס כספי והחזר כספי בגין 35.5 שעות נוספות. בגזר דינו החליט ביה"ד לסטות מהסדר הטיעון. בנמקו את גזר הדין ציין ביה"ד כי מחד גיסא, שקל את תרומתו הרבה של המערער למערכת העירונית ואת מסירותו לעבודה, ומאידך גיסא, את חומרת העבירה ומעמדו של המערער בעיריה, שכן המערער היה ממונה על 1,400 עובדים עת ביצע את עבירות המשמעת. ביה"ד גזר למערער העברה מתפקידו כסגן מנהל אגף לתקופה של לפחות 24 חודשים; פסילה מלמלא תפקיד של מ"מ מנהל או מנהל אגף תברואה למשך 5 שנים מיום גזר הדין; פיטורין על תנאי. הערעור נדחה.
ב. אין חולק כי הכלל הרחב הוא שביהמ"ש, ולצורך ענייננו ביה"ד, אינו קשור בהסדר טיעון שנערך בין הצדדים והוא אינו מחייב אותו בבואו לגזור את העונש. בכל הנוגע לכיבוד הסדרי טיעון ע"י ביהמ"ש נסתמנו בביהמ"ש העליון גישות שונות. הגישה האחת מצדדת בהיקף רחב של התערבות ביהמ"ש על פי סבירותו של העונש המוצע בהסדר, ומידת הפער שבינו לבין העונש הראוי. הגישה האחרת תומכת בצמצום ההתערבות בהסדרי הטיעון ולפיה ביהמ"ש יכבד הסדר טיעון אם לא נפל פסול בשיקולי התביעה המופקדת על האינטרס הציבורי, בקביעת העונש המוסכם.
ג. בעניינו של המערער הינחה עצמו ביה"ד כראוי על פי הפסיקה, ואף הביא בחשבון את המגמה הבולטת כיום בפסיקתנו, לקיים הסדרי טיעון. עם זאת, על פי כל אחת
מהגישות, מקובל שכאשר שיקולי התביעה בהסדר הטיעון אינם נראים ראויים על פניהם, ואינם משקפים את האיזון הדרוש בין השיקולים הרלוונטיים לעונש, ניתן לסטות מהסדר הטיעון. כך הדבר במיוחד כאשר טעמיה של התביעה לעריכת הסדר הטיעון אינם משכנעים ומעוררים חשש כי נפל בהם פסול. ביה"ד שוכנע כי שיקולי התביעה הושפעו משיקולים זרים, וסטו מהעמדה המקובלת בדרך כלל על ידה. נוכח התרשמותו של ביה"ד ובשים לב להשקפתו ביחס לעונש הראוי, רשאי היה ביה"ד לסטות מהסדר הטיעון.
ד. אין ממש בטענת המערער שיש לאפשר לו לחזור בו מהודייתו בשל הסתמכותו על ההסדר בעת ההודייה. ראשית, שיקולי עריכת ההסדר לא נפרשו במלואם לפני ביה"ד כנדרש; שנית, הודע למערער בפתח הדיון, שביה"ד אינו רואה עצמו קשור בהסדר הטיעון. הנחת היסוד הינה כי הודיית הנאשם היא הודיית אמת ואינה תלוייה בהחלטת ביה"ד לגבי אמצעי המשמעת.
ה. לגופו של אמצעי המשמעת שהוטל, נטען ע"י המערער כי מדובר במספר לא גדול של שעות אשר בגינן קיבל תמורה, ולטענתו ראוי היה להתחשב בכך ואף בעובדה שתפקידו לא היה כרוך בעבודה משרדית אלא כלל עבודת שטח רבה. תיאור זה של כמות השעות אינו משקף את חומרת מעשיו של המערער. החקירה שנעשתה בעניינו התבססה על מעקב שנערך במשך 14 ימים, ובהתחשב בתקופת הזמן הקצרה מדובר על רישומים כוזבים שבוצעו באינטנסיביות ובשיטתיות. בצדק ציין ביה"ד כי מעמדו הבכיר של המערער כסגן ראש אגף, והיותו עומד בראש הפירמידה של 1,400 עובדים הינו נסיבה מחמירה לענין אמצעי המשמעת.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. דוידוב למערער, עו"ד ב. סמו למשיבה. 23.5.02).
רע"א 1860/02 - חברת מלונות דן בע"מ נגד ...ITF
*סירוב לעכב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, כאשר קיים חשש למשוא פנים מצד הבורר המוסכם (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תביעה כספית נגד המבקשת המבוססת על הסכם שנכרת בין הצדדים ושבמסגרתו הזמינה המבקשת מהמשיבה עבודות אספקה והתקנה של יחידות אלומיניום באחד מהמלונות שבבעלותה. המבקשת ביקשה לעכב את ההליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, בהסתמך על תניית בוררות בהסכם. בתגובה טענה המשיבה כי קיים חשש למשוא פנים מצד הבורר שבשמו נקבו הצדדים בתניית הבוררות, בשל כך שהוא משמש בתפקיד בכיר אצל המבקשת. השופטת בבימ"ש השלום הציעה לצדדים להסכים להעברת הסכסוך לבוררות בפני בורר מוסכם אחר והמבקשת סירבה. בימ"ש השלום קיבל את הבקשה לעיכוב הליכים והורה על העברת הסכסוך לבורר שהוסכם בתניית הבוררות שבהסכם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע, בין היתר, כי העובדה שהבורר ממלא תפקיד בכיר ביותר, משנה למנכ"ל המשיבה, מקימה חשש כבד ביותר למשוא פנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא שרק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הקשור לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות. אין מקום להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד הבורר המוסכם המהווה "טעם מיוחד" לכך שהסכסוך לא ידון בבוררות לפי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. ביהמ"ש קבע כי מינוי הבורר המוסכם בעודו מכהן כמשנה למנכ"ל המבקשת, שהוא תפקיד בכיר באופן משמעותי מהתפקיד שמילא בעת שהצדדים חתמו על ההסכם, יעמיד את הבורר בפני מציאות בלתי אפשרית ויקים חשש כבד ביותר למשוא פנים. בכך אין להתערב.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אמיר פסטרנק למבקשת, עוה"ד רמי בלומנפלד ורותם שור למשיבה. 26.5.02).
ע.פ. 53/00 - נתן יששכר נגד מדינת ישראל
*דחיית תביעה לתשלום פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין לנאשם שזוכה (הערעור נדחה).
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות של גרימת חבלה, על רקע סכסוך שהתפתח בין המערער למתלונן שעה שהמערער ביצע עבודות עפר ברחוב בירושלים והטרקטור שעבד מטעמו חסם את המעבר. המתלונן סירב להמתין בתור המכוניות על פי דרישת המערער, במקום התפתחה תגרה, אשר במהלכה היכה המתלונן באלה בראשו של אחיו של המערער, ואילו המערער בסכין שבידו ניקב את צמיגי מכוניתו של המתלונן ופצע את המתלונן. לאחר שהמערער היה עצור במשך 5 ימים לצרכי חקירה, שוחרר למעצר בית. בתום שמיעת ההוכחות, זיכה ביהמ"ש המחוזי את המערער. לאחר הזיכוי ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסוק לו הוצאות ופיצויים ובקשתו נדחתה. בנימוק, שבנסיבות הענין לא ניתן לומר שלא היה יסוד להגשת כתב אישום. הערעור נדחה.
זיכוי כשלעצמו אין בו כדי להצדיק פסיקת הוצאות ופיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. כמו כן, ביהמ"ש הדן בתיק הוא המכריע לענין פסיקת הוצאות ופיצויים וערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהחלטתו. אין ספק כי בנסיבות הענין היה יסוד להגשת כתב האישום. זאת ועוד, המערער לא הציג בעת החקירה את הגירסה אשר עליה הסתמך ביהמ"ש בפסק-דינו המזכה. גירסה זו עלתה לראשונה בשלב המאוחר של העדות בביהמ"ש. בנסיבות אלה, היה בהתנהגותו בחקירה כדי לתרום לקיום ההליכים ולהתמשכותם, והכלל הוא כי התנהגות נאשם בהליכי החקירה אף היא שיקול רלוונטי לשלילת הוצאות ופיצויים.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אריאל לשם למערער, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 20.5.00).
בש"א 2140/02 - קידן תכנון הנדסי... בע"מ ואח' נגד יובלים אגודה שיתופית ו - 21 אח'
*הארכת מועד להגשת ערעור, כאשר ערעור אחר תלוי ועומד (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבל).
המבקשים (בחלקם) היו הנתבעים בתביעת נזיקין בבימ"ש קמא. הם הגישו הודעת צד שלישי נגד חברת הביטוח מנורה. זו הגישה נגדם הודעת צד רביעי מטעמה. ההודעה האמורה לצד שלישי נתקבלה. ההודעה לצד רביעי נדחתה. על פסה"ד הוגש ערעור ע"י מנורה. במצב זה, הוגשה הבקשה דנא להארכת מועד. המבקשים מסבירים, כי לכתחילה לא מצאו לנכון לערער על פסה"ד, למרות שחוייבו על פיו, הואיל והודעה לצד שלישי שהגישו נגד מנורה התקבלה, והחבות הוטלה על מנורה. הם הניחו כי מנורה השלימה עם פסה"ד. רק בסמוך לתום המועד להגשת ערעור התברר למבקשים כי מנורה הגישה ערעור, ובעקבות זאת, הוגשה הבקשה דנא. המבקשים מוסרים בבקשתם, כי נימוקי הערעור שבפי "מנורה" עולים בקנה אחד עם טענותיהם כנגד חיובם בדין בבימ"ש קמא. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ראשית, בפני ביהמ"ש ישנו ערעור "מנורה" כנגד פסק דינו של בימ"ש קמא, ובו טענות נגד חיובם של המבקשים בתביעה שהוגשה נגדם. מצב זה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה. שנית, מן הבחינה הדיונית המבקשים הם, בכל מקרה, בעלי דין בערעור, הם רשאים לתמוך בטענות מנורה נגד פסה"ד, ולהוסיף לעניין זה טענות משל עצמם, ככל שפסה"ד נוגע לחיובם של המבקשים בדין. לשם כך, אין הם זקוקים כלל למתן ארכה. ביהמ"ש ממילא צפוי להידרש לעניין זה, כאחת הפלוגתאות בערעור. אם יקבל ביהמ"ש טענות אלה, קביעותיו של ביהמ"ש יחייבו כמעשה בית דין לא רק את מנורה, אשר הגישה ערעור, אלא גם את המשיבים 1 - 16, וממילא גם את המבקשים, אשר אף הם בעלי דין בערעור.
(בפני: הרשם שחם. 20.5.02).
בש"פ 4120/02 - אסף סוסן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של עשיית עסקה בסם, החזקת סם, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ובריחה ממשמורת. על פי הנטען, חברו של העורר ביקשו להסיעו מטבריה ליישוב מסוים בגליל, במטרה לקבל שם סם, השניים נסעו לאותו יישוב והחבר קיבל לידיו כ-1000 יחידות אל.אס.די. שני החברים חזרו לטבריה במכוניתו של העורר ובנקודה מסויימת סימנו אנשי משטרה לשניים לעצור. העורר הגביר את מהירות הנסיעה אלא שניידת משטרה חסמה את דרכו. החבר יצא מן הרכב, תקף את אחד השוטרים, והעורר נמלט במכוניתו בנסיעה מהירה למרות ששוטרת אמרה לו שהוא עצור. השוטרת, שעמדה בצמוד לרכב, נהדפה לאחור ונפגעה בגבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה כי קיימת חזקת מסוכנות, וכי אין חלופת מעצר שתבטיח הפסקה של עיסקות בסם. כמו כן צויין, כי קיים חשש להימלטות מן הדין, לאור העובדה שהעורר ברח מהמקום וכן מאחר שתלוי נגדו מאסר על תנאי לשבעה חודשים, שכבר הוארך. על כן הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אין ספק, שמעורבותו של החבר בנוגע לסם, עולה בהרבה על זו של העורר. מתברר, כי החבר, שהואשם בנפרד, הודה בעבירות המיוחסות לו, ולגביו נבדקת האפשרות לשולחו לטיפול גמילה. העורר הינו יליד שנת 1979. הוא הורשע בעבר בעבירות סמים. תלוי כנגדו מאסר מותנה של 7 חודשים, שהוטל בחודש נובמבר 1999 והוארך בחודש ספטמבר 2001. העורר נמלט מהמקום, בו הוא וחברו נעצרו ע"י אנשי המשטרה. עם זאת, בחינה של כלל הנתונים, בעיקר גילו הצעיר של העורר ועברו הפלילי, שאינו חמור במיוחד, מביאה לכלל מסקנה שראוי יהיה לבחון באופן יסודי את האפשרות של חלופת מעצר.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד גב' שרון קינן לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 28.5.02).
בש"פ 4018/02 - אהרון שינו נגד מדינת ישראל
*כאשר אין עילת מעצר נגד נאשם ניתן לקבוע תנאי שחרור שיבטיחו התייצבות הנאשם למשפט אך לא מעצר בית (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
לביהמ"ש המחוזי בנצרת הוגש כתב אישום נגד העורר ועוד נאשם, בגין השתתפות בקטטה בין שתי קבוצות של אנשים, שבה תקפה קבוצתו של העורר אדם שהזדהה כשוטר ואשר נמנה על החבורה האחרת (להלן - המתלונן). הנאשם השני שלף סכין ודקר את המתלונן. העורר וחבריו, כך נטען, היכו את המתלונן. הדוקר הואשם בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ותקיפה. לעורר יוחס ביצוע עבירות של חבלה חמורה ותקיפה בנסיבות מחמירות. בימ"ש קמא דחה את הבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בציינו כי "אין די בראיות... כדי להוות תשתית ראייתית מספקת לשם מעצר עד לתום ההליכים... ". בהמשך נקבע בהחלטה, כי מאחר ומדובר בצעיר בן 18 שנים שאין לו עבר פלילי, ששהה ב"מעצר בית" מלא במשך עשרים יום ולא הפר את תנאי השחרור, הרי שלא נתקיימה לגביו חזקת מסוכנות. בסיומה של ההחלטה הורה ביהמ"ש על שחרורו של המשיב ל"מעצר בית". טענתו של העורר היא, כי משקבע ביהמ"ש המחוזי שאין די בראיות על מנת לעוצרו וכי חזקת המסוכנות אינה חלה במקרה שלו, לא היה מקום להטיל עליו מגבלה של "מעצר בית", בין מלא ובין חלקי. הערר נתקבל.
גם אם קיימות ראיות לכאורה לעניין מעורבותו של העורר בקטטה ובהכאתו של המתלונן, כטענת המדינה, משנמצא כי אין עילת מעצר, רשאי ביהמ"ש לצוות על מתן ערובה, על מנת להבטיח את התייצבותו של הנאשם למשפט; ורשאי הוא לקבוע תנאים שונים לשחרור בערובה, להבטחת ההתייצבות במשפט. קשה לראות מה הקשר בין "מעצר בית" לבין הבטחת התייצבותו של נאשם למשפט.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד א. מוסקוביץ לעורר, עו"ד ד. זכריה למשיבה. 22.5.02).