תקציר סביר כרך נ"ט חוברת 16

רע"א 3642/02 - פנינה ברייה (אטיאס) נגד עיריית אילת ואח'

הצורך ברשות ערעור על החלטה לדחות בקשה לסעד זמני שבו, לפי הטענה, הכריע ביהמ"ש בתובענה לגופה. דחיית בקשה לרשות ערעור על סירוב להעניק צו מניעה זמני(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת הגישה תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו היא המחזיקה, במובן סעיף 15 לחוק המקרקעין, בשטח קרקע ובחנות הבנוייה עליו, וכי היא זכאית לקבל צו מניעה נגד הריסת החנות ע"י המשיבות. המבקשת עתרה למתן צו מניעה זמני עד למתן החלטה בהליך העיקרי. הרקע להליכים היה עבודות שביצעו המשיבות 1 ו-3 לשיפוץ והרחבה של הטיילת באילת, במסגרתם נדרש פינוי החנות והריסתה. בימ"ש השלום דחה את הבקשה לצו מניעה זמני, וקבע כי בנסיבות העניין אין לראות בעצם ישיבתה של המבקשת בחנות (במהלך תקופה של כ-5 שנים בלבד), כמבססת טענה לזכות כלשהי בקרקע. באשר למאזן הנוחות, קבע בימ"ש השלום כי היא נוטה לטובת המשיבים. על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. לאחר הגשת הבקשה, הגישה המבקשת בקשה נוספת להפיכת בקשת רשות הערעור לערעור בזכות, בנימוק שבימ"ש השלום בנימוקיו ובממצאיו הכריע, למעשה, גם לגופה של התובענה העיקרית, ועל כן יש מקום לראות בהחלטת בימ"ש השלום פס"ד שיש עליו ערעור בזכות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החלטת בימ"ש השלום התייחסה לבקשה לצו מניעה זמני בלבד, ואין בה כדי לסיים את ההליך ולהקנות למבקשת זכות ערעור. כן קבע ביהמ"ש המחוזי שדין בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת להידחות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין ממש בטענתה של המבקשת כי קמה לה זכות ערעור על החלטתו של בימ"ש השלום. החלטתו של בימ"ש השלום עניינה הכרעה בבקשה לסעד זמני בלבד, ואין בעובדה כי בהחלטה זו חיווה ביהמ"ש את דעתו באשר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה, כדי להוות הכרעה לגופה של התובענה העיקרית.
ג. באשר לבקשת רשות הערעור - הלכה היא, כי ככלל בשלב זה לא תינתן רשות ערעור, אלא אם דרושה הכרעתו של ביהמ"ש בשאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינם של הצדדים. החלטתו של בימ"ש השלום בענייננו מבוססת על בחינת ההסכם שנערך בין המבקשת לבין המשיבה 2, בדבר השימוש בחנות השייכת למשיבה 2, שלגביו הגיע ביהמ"ש למסקנה כי אין הוא מקנה למבקשת זכות כלשהי בקרקע, וכן על הקביעה כי מאזן הנוחות בענייננו מטה את הכף לטובת המשיבות. אין עילה להתערב בקביעות אלה, אשר אינן חורגות מעניינם המיידי של הצדדים.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד רוני גורסקי למבקשת, עוה"ד י. בצלאל, ברץ, גב' גילת בר נתן, בן שחר ולקנר למשיבים. 22.5.02).

רע"א 4015/02 + ע.א. 3604/02 - אילן אוקו נגד יחיאל שמי וקיבוץ כברי

ע.א. 3604/02 - דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד בערעור. ביהמ"ש שנתן את פסה"ד ומורה על עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור מוסמך לבטל את צו עיכוב הביצוע(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

א. המבקש עותר לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב שקיבל את תביעת המשיבים והורה למבקש ולקיבוץ נען (שניהם הנתבעים בהליך המקורי) להעמיד לרשות המשיבים ולחזקתם פסל אבן, פרי יצירתו של המשיב 1 (להלן: הפסל). הפסל הוצג במסגרת תערוכה שנערכה בשנת 1953 בסמוך לקיבוץ נען. בסיומה של התערוכה לא דרשו המשיבים לקבל לידיהם חזרה את הפסל והוא התגלגל לידיו של המבקש. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי קובע, כי אין לראות בחוסר העניין המתמשך של המשיב משום נטישה, המגיעה כדי ויתור על בעלות. המבקש ערער על פסה"ד והגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצועו, וביהמ"ש נעתר לבקשתו. כעבור מספר ימים הגישו המשיבים בקשה לביטול צו עיכוב הביצוע, בטענה כי המבקש גרם להפלתו של הפסל וכי הוא מבצע בפסל שינויים ותיקונים, שיש בהם כדי לגרום נזק חמור וחסר תקנה.
ביהמ"ש נענה לבקשה וביטל את צו עיכוב הביצוע. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבטל את צו עיכוב הביצוע. לטענתו, מרגע שהערכאה הדיונית מחליטה לעכב ביצועו של פס"ד, אין היא מוסמכת עוד לדון בעניין, ועל כן, בקשה לשינוי ההחלטה יש להגיש לביהמ"ש שלערעור בדרך של בקשת רשות ערעור. עוד הוא טוען, כי בהתאם לתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, הגשת ערעור על פס"ד קוטעת את סמכותה של הערכאה הדיונית לדון בבקשות הקשורות לפס"ד זה, והסמכות עוברת לערכאת הערעור. כמו כן נטען, כי גם לגופם של דברים היה מקום לעכב את ביצועו של פסה"ד. הבקשה נדחתה.
ב. החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה, רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה. פשיטא, שנסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינויה על ידי הערכאה שנתנה אותה. אולם, אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לביהמ"ש כי נתן החלטה מוטעית. בענייננו, מדובר בהחלטה על עיכוב ביצוע, הניתנת, מטבע הדברים, לאחר פסה"ד; אולם, אין בכך כדי לשלול את אופייה כהחלטת ביניים, אשר איננה יוצרת מעשה בית דין. נפילתו של הפסל והנזק שנגרם לו עקב כך היוו שינוי נסיבות, אשר הצדיק, מבחינה עקרונית, עיון מחדש בהחלטה על עיכוב ביצועו של פסה"ד.
ג. המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, בנוסף לבקשת רשות הערעור על ההחלטה לבטל את ההחלטה הקודמת בעניין עיכוב הביצוע. אלמלא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, צריך היה אכן לדון בבקשת הרשות לערער. ברם, משהוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע לביהמ"ש העליון, ניתן להכריע בגדרה בשאלות שעל הפרק ואין עוד מקום לדון בבקשה ליתן רשות ערעור. באשר לבקשה לעיכוב ביצוע - נקודת המוצא ביחס לביצועו של פס"ד היא שהגשת ערעור לא תעכב את ביצועה של ההחלטה עליה משיגים. הסטייה מן הכלל תבוא באותם מקרים בהם יוכח שהשבת המצב לקדמותו, אם יזכה המערער בערעורו, תהא בלתי אפשרית או קשה מאד. המקרה דנא איננו נכנס לגדר קבוצת מקרים אלו. אם פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי יבוצע והפסל יועבר למשיבים, ולאחר מכן יזכה המבקש בערעורו, ניתן יהיה להעביר את הפסל בחזרה למבקש, מבלי שהעברה זו תעורר קושי יוצא דופן.

(בפני: השופט גרוניס. 28.5.02).

ע.פ. 184/02 + 10210/01 + 6793/01 - מדינת ישראל נגד אליאס פרשה ומשה ארג'ואן

*החמרה בעונש בעבירה של תקיפת אסיר ע"י אסירים אחרים(ערעור המדינה על קולת הענשים וערעור ארג'ואן על חומרת העונש - ערעור המדינה נתקבל).

א. המשיבים והמתלונן היו במועד ביצוע העבירות, נשוא הערעורים, אסירים בכלא "צלמון". כאשר חזר המתלונן לכלא מחופשה חשדו המשיבים כי הביא עמו סמים והטמינם בגופו. המתלונן הכחיש שברשותו סמים. לאחר יום, בעת שהמתלונן שהה בתאו, הגיעו המשיבים לתאו. פרשה תפס אותו והשכיבו בכח על בטנו ומנע ממנו לזוז. באותו זמן, ארג'ואן ביצע בו חוקן. משהמתלונן לא פלט סמים מגופו, אילץ אותו ארג'ואן לשתות חומר ניקוי מרצפות מהול במים וסוכר, שגרם לו להקיא. פרשה הורשע במעשה סדום בנסיבות אינוס ובעבירה של הדחה בחקירה. ארג'ואן הורשע בעבירות של סחיטה באיומים, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, תקיפה, שבוש מהלכי חקירה והחזקת סם. על פרשה נגזר מאסר בפועל של שנתיים ועל ארג'ואן נגזר מאסר בפועל של 3 שנים
ופיצוי המתלונן בסך 10,000 ש"ח. המדינה בערעוריה טוענת כי העונשים שנגזרו על שני הנאשמים אינם הולמים את חומרתם המפליגה של מעשיהם. ארג'ואן טוען בערעורו כנגד חומרת העונש כי ביהמ"ש סטה בעניינו מעקרון אחידות הענישה, המחייב, למיצער, השוואת העונשים של שני הנאשמים כשותפים לעבירה, בהיותם מבצעים בצוותא שיש להשוות את דינם. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל וערעורו של ארג'ואן נדחה פרט לביטול חיובו בתשלום פיצוי למתלונן.
ב. העבירות אותן ביצעו הנאשמים הן חמורות וקשות ביותר. הן משלבות מעשי אלימות וכפייה בצד פגיעה, השפלה וביזוי חמורים של כבוד המתלונן וצינעת גופו. חומרה מיוחדת נילווית לעובדה כי המעשים נעשו בין כתלי הכלא בעוד הנאשמים מרצים עונשי מאסר, כאשר מסוכנותם לזולת נחשפת גם כאשר הם נתונים במישמורת חוקית. לעבריינות בבית הכלא משמעות קשה גם מבחינת השפעתה על מסגרות המשמעת, הסדר, ותקינות התיפקוד של אסירים אחרים ונזקה רב למאמצי הרשויות לקדם מסגרות של טיפול ושיקום בכלא. מכלול שיקולים אלה לחומרה מחייב התערבות בקולת העונש המאסר.
ג. בצד ההחמרה בעונש לגבי שני הנאשמים, יש לשמור על אבחנה מסויימת בין העונשים הנגזרים על כל אחד מהם, וזאת בשל שני אלה: חלקו של ארג'ואן בעבירות הוא רב יותר מזה של פרשה, ועברו הפלילי מכביד מזה של השותף האחר. עם זאת, יש לבטל את החיוב בפיצוי המתלונן שהושת על ארג'ואן נוכח תקופת מאסר ממושכת שהוא עתיד לרצות והקושי בעמידה בחיוב הכספי הנובע מכך. לאור האמור יועמד ענשו של ארג'ואן על 5 שנים מאסר בפועל וענשו של פרשה יועמד על 4 שנים מאסר בפועל. החיוב בפיצוי המתלונן שהוטל על ארג'ואן יבוטל.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' אורלי מור-אל למערערת, עוה"ד איברהים כנעאנה וארז מושקוביץ למשיבים. 20.5.02).

דנ"א 7709/01 + בש"א 302/02 - נ.ס.נ.ר. בע"מ נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

*בש"א 302/02 - היענות לבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בדיון נוסף(בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

א. העתירה לדיון נוסף הוגשה ביום 7.10.01. לאחר שנקבע ערבון בסך 100,000 ש"ח, נקבע בערעור כי הערבון יועמד על 40,000 ש"ח. ביום 20.2.02 הודע לבא כוח המבקשים שעליו להפקיד את הערבון בתוך 30 ימים. הערבון לא הופקד בשל טעות, והערבות הבנקאית, אשר הוצאה כבר ביום 28.2.02, לא הופקדה בשל כך שנשכחה בכספת משרדו של בא כוח המבקשים, ביחד עם ערבות בתיק נוסף. לאחר קבלת הודעה על רישום ההליך לדחייה, פנו המבקשים בבקשה למתן ארכה. הבקשה נתקבלה.
ב. הגישה לבקשה להארכת מועד להפקדת פיקדון במקרה של דיון נוסף ליברלית פחות מזו הנהוגה בבקשות דומות המוגשות בגדרי ערעור. עם זאת, אין בכך כדי להציב דרישה פורמלית ל"טעם מיוחד". אשר לטענת המשיבה כי היה צורך בהמצאת תצהיר מטעם המבקשים, וכי לא נמסרו פרטים מהותיים בדבר מהות הטעות בה מדובר - המדובר בבקשה, בה מוסר בא כוח המבקשת הסבר הכולל פרטים הידועים לו מכוח היותו בעל משרד עורכי הדין הנוגע בדבר, בבקשה עליה הוא חתום. בנסיבות העניין די בכך, ואין צורך בתצהיר מפורט.
ג. לגופו של עניין - בפסיקה התגברה הנטייה להכיר בטעות משרדית כטעם מיוחד למתן ארכה, מקום בו לא התגבשה ציפיה בפועל של בעל הדין שכנגד המבוססת על חלוף המועד שנקבע. בהיעדר מועד הקבוע בדין להפקדת הערבון, ספק רב אם מלכתחילה
נוצרה למשיבה ציפיה מוגנת להפקדת הערבון עד ליום מסויים דווקא. זאת ועוד, המשיבה אף אינה טוענת, ולו ברמז, כי היתה ערה למועד המדוייק בו נתקבלה ההודעה על הפקדת הערבון אצל המבקש. לכך מצטרפת מידתו הקטנה של האיחור. המדובר לכל היותר באיחור של ימים אחדים. במסגרת בקשה למתן ארכה לצורך הפקדת ערובה, אין גם להידרש לסיכויי ההליך. הבקשה לדיון נוסף הוגשה במסגרת המועדים שבדין. לנוכח כל האמור יש להיעתר לבקשה.

(בפני: הרשם שחם. 29.5.02).

בר"ם 1299/02 - תפנית אורטופדיה בע"מ נגד קופת חולים לאומית ואח'

*דחיית בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד כאשר הבקשה הוגשה באיחור. *המועד בו מתחיל מירוץ הזמן שנקצב בתקנות להליכים שונים הוא מועד "ההמצאה" לפי התקנות, אך לעיתים גם די במועד "הידיעה" על האירוע שמתחיל את מירוץ הזמן (הבקשה לרשות ערעור נדחתה).
א. המבקשת הגישה עתירה מינהלית בקשר למכרז לאספקת אביזרי אורטופדיה, שפורסם ע"י קופת חולים לאומית, וזכתה בו המשיבה 2. נפתחו הליכים משפטיים שונים ובסופו של דבר ניתן פס"ד בישיבה ביום 16.9.01, שנקבעה מראש ושבה לא הופיעו נציגי המבקשת. לטענת ב"כ המבקשת, פסה"ד מיום 16.9.01 לא נמסר לידו ע"י מזכירות ביהמ"ש או ע"י אחת המשיבות, אלא הגיע לידיו בתאריך 24.12.01, וזאת כנספח לתגובת המשיבה 2 בעתירה אחרת. המבקשת אינה מכחישה כי המשיבה 2 הודיעה לה בתאריך מוקדם יותר על מתן פסה"ד, אך זה לא נמסר לה עד התאריך האמור. בתאריך 21.1.02 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסה"ד מיום 16.9.01 שניתן במעמד צד אחד, וזו נדחתה ע"י ביהמ"ש ביום 22.1.02. בתאריך 30.1.02 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בעניין ההחלטה מיום 22.1.02, אך ביהמ"ש החליט לדחות בקשה זו. עתה מתבקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 22.1.02. הבקשה נדחתה.
ב. די בזמן שחלף מיום מתן פסה"ד ועד ליום הגשת הבקשה לביטול פסה"ד כדי להכריע את גורל הבקשה. המבקשת טוענת כי הבקשה לביטול פסה"ד הוגשה במועדה. היא אמנם מאשרת כי המשיבה 2 הודיעה לה על מתן פסה"ד ביום 1.11.01, אך פסה"ד נמסר לידה רק ביום 24.12.01, וכיוון שמניין הימים להגשת הבקשה לביטול מתחיל מהיום בו הומצאה לה ההחלטה, הרי לשיטתה בקשת הביטול הוגשה במועדה. ברם, גם אם נקבל את עמדת המבקשת לעניין התאריך בו מתחיל מניין הימים להגשת הבקשה לביטול פסה"ד, הרי המועדים הקבועים בהליכים מינהליים קצרים מאלה שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי. בקשה לביטול החלטה שניתנה ללא התייצבות בעל דין, יש להגיש תוך 7 ימים ממועד המצאתה. מכאן שעל המבקשת היה להגיש את בקשת הביטול לא יאוחר מיום 1.1.02.
ג. לעניין המועד בו מתחיל מירוץ הזמן להגשת בקשת הביטול - תקנה 18(ב), קובעת כי מניין הימים להגשת בקשת הביטול מתחיל ביום בו הומצא פסה"ד לצד שלא התייצב לדיון. בעניין דנן עולה שאלה השבה ומטרידה מדי פעם, האם כאשר נקצבו בתקנות מועדים לנקיטה בהליכים מסויימים, מניין הימים יהיה לעולם מיום ההמצאה או שמא מיום הידיעה בפועל על הארוע שמתחיל את מירוץ הזמן. הכלל הרגיל בתקנות סדר הדין, בכל הנוגע למירוץ הזמן, מעוגן במועד "ההמצאה". בעניין זה היתה גם גישה אחרת בביהמ"ש העליון. נקבע גם כי "הדין הוא כי יש להעדיף את מועד 'הידיעה' על פני מועד 'ההמצאה'... משהמבקש הודה בכך שפסה"ד נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד 'הידיעה'".

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אברהם במברגר למבקשת, עוה"ד צבי שטוירמן, אליהו בר עוז וגב' מירב ברוך למשיבים. 27.5.02).

ע.פ. 1493/98 - שמעון סטפ נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח תוך דחיית טענת שיכרות. הוכחת "היעדר קינטור". *דחיית בקשה להחיל אפשרות של עונש מופחת בעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 145/96 - הערעור נדחה).

א. באחד מימי אוגוסט 96, בשעות הערב, פרץ ויכוח בין המערער לנקולאי צרבנקוב (להלן - המנוח), ובמהלכו נטל המערער קרש עם מסמרים והכה את המנוח, בעיקר בפניו, וגרם למותו. לטענת המשיבה, ביצע המערער את כל אלה בכוונה לגרום למותו של יריבו, ואת זאת הסיקה מהכרזתו של המערער בעת שתקף את המנוח: "אני אהרוג אותו", והעובדה שגם לאחר שאחד המתקהלים ניסה להשתלט על המערער ואף אחז בו, הצליח המערער להיחלץ ושב והיכה את המנוח בראשו. הגנת המערער במשפטו היתה: הגנה עצמית, שכרות, התגרות תכופה, והיעדר הכנה. שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי דחו את טענות המערער אחת לאחת. באשר ל"הגנה עצמית" נקבע כי המערער יכול היה להימלט או לסגת מהמקום. באשר לטענת השיכרות נקבע, כי בהודעה שמסר המערער בעת חקירתו הוא לא טען שהיה שיכור במידה שלא יכול היה להבין את אשר הוא עושה, אלא תאר בפרוט רב את מעשה ההמתה ומה שקדם לו כך שגם אם היה שכור שפיותו לא נפגמה.
ב. שופטי הרוב הוסיפו וקבעו, כי כל יסודות עבירת הרצח הוכחו כדבעי, וביניהם ה"הכנה" ו"היעדר קינטור". באשר ל"הכנה" נקבע, כי זו התקיימה בנטילת הקרש והנפתו לעבר המנוח. באשר להיעדר קינטור נקבע, כי המערער לא טען כלל כי איבד את עשתונותיו, והטענה כאילו הטיח בו המנוח קריאות אנטישמיות, היא טענה שלא היה לה זכר בהודעות המערער במשטרה, ומכל מקום לא נתקיים במערער הרכיב האובייקטיבי של הקינטור. לנוכח כל האמור הגיעו שופטי הרוב למסקנה כי הוכחו כל רכיביה של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. על מסקנה זו חלקה שופטת המיעוט הואיל ולהשקפתה לא הוכיחה המשיבה את היסוד של היעדר קינטור.
ג. גם בסוגיית העונש נחלקו השופטים בדעותיהם, אך הפעם בסדר שונה. אחד משופטי הרוב קבע כי שיכרותו של המערער היתה קשה, ואף שלא גרמה למצב של אי-שפיות, היתה לה השפעה חמורה על התנהגותו עובר לביצוע העבירה. בנסיבות אלו הציע להחיל על המערער את הוראותיו של סעיף 300א' לחוק העונשין, ולגזור לו 18 שנים מאסר. דעתם של השופטים האחרים היתה כי לא הוכחו בעניינו של המערער אף אחת מחלופותיו של סעיף 300א', ולפיכך הוחלט, ברוב דעות, לגזור למערער מאסר עולם. הערעור נדחה.
ד. דין טענת השיכרות להידחות. סעיף 34ט(א) לחוק העונשין פוטר נאשם מאחריות פלילית, אם היה במצב של שיכרות מלאה. אף אחד מהשופטים לא סבר שהמערער היה נתון במצב של שיכרות מלאה, ועל כן צריך היה לבחון אם חלה עליו הוראתו של סעיף 34ט(ה), העוסק בשיכרות-חלקית. לענין זה השאלה היא אם המערער לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה. מי שמבקש ליהנות מפירותיה של הגנת שיכרות, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בינה לחוסר יכולתו להבין, בשעת מעשה, את אשר עשה או את הפסול במעשהו או להימנע מעשיית המעשה (כאשר הטענה היא לשכרות מלאה), או להיות מודע לפרט מפרטי העבירה (כאשר הטענה היא שכרות חלקית). התמונה המצטיירת מהראיות ומהודעותיו של המערער לאחר האירוע היא שהמערער ידע וזכר היטב את הנעשה בזירה, והוא לא סבר כלל שאת קולר האשם להתנהגותו האלימה יש לתלות בשיכרותו. באשר לאפשרות שהמערער יכול לחסות בצילה של ההגנה בדבר שכרות-חלקית, גם אפשרות זו אינה עומדת במבחן הביקורת. באשר למודעותו לתוצאה הקטלנית האפשרית של מעשיו, אין לך טוב יותר מאשר הכרזתו של המערער בפני אלה שהתקהלו בזירה: "אני אהרוג אותו". אכן, אמירה זו נפוצה בפיהם של הבריות, ולא כל מי שעושה בה שימוש גם מתכוון לגרום למותו של אדם. אך כאשר דבריו של המערער מלווים במהלומות חוזרות על ראשו של הקרבן, וכאשר הכלי ששימש אותו הוא קרש בעל ממדים
שבראשו מסמרים, וכאשר המערער חוזר ותוקף את המנוח גם כאשר זה שכב על הרצפה חסר אונים, אינך יכול שלא להגיע למסקנה כי הכרזת המערער ומעשיו שלובים זה בזה, ומעידים על מי שהבין את התוצאה הצפויה ואף רצה בה.
ה. אשר לסוגיית הקינטור - קינטור הינו התנהגות הגורמת לנאשם לאבד את השליטה העצמית. המערער לא טען כי תגובתו האלימה היתה תוצאה של אובדן שליטה עצמית, שנגרמה כתוצאה מהתגרותו של המנוח. אדרבא, מגירסתו עולה כי התנהגותו היתה נשלטת, והיא לא נבעה מפרץ של זעם בעקבות הגידופים בעלי הגוון האנטישמי שהמנוח הטיח בו, אלא מתוך ידיעה כי רק על ידי כך שיקדים ויפגע ביריבו הוא יצליח להרחיק את הסכנה שנשקפה לו ממנו. בכך היה די כדי לשלול את קיומה של התגרות במובנה הסובייקטיבי, ובאשר לפן האוביקטיבי, מלים עולבות אינן בבחינת קינטור ומכל מקום הן אינן מצדיקות תגובה נזעמת כה קיצונית כמו קיפוד פתיל חייו של אדם.
ו. באשר לבקשה להחיל במקרה זה את האפשרות של עונש מופחת - סעיף 300א(א) לחוק העונשין נועד, בין היתר, לתת מענה למקרים בהם מבצע נאשם עבירה כשהוא סובל מהפרעה נפשית חמורה או מליקוי בכושרו השכלי, ועקב כך הוגבלה יכולתו במידה ניכרת, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. אך בכל אלה אין כדי להושיע את המערער, והדברים נכונים גם אם היה נקבע כי שיכרות עלולה לגרום ל"הפרעה נפשית חמורה" או ל"ליקוי בכושרו השכלי" של אדם. הראיות שהיו בפני בית משפט קמא מצביעות על כך, שבאף אחד משלביו של האירוע לא נקלע המערער למצב בו לא הבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשיו.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יהושע רזניק ושי אילון למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 3.6.02).

ע.א. 8513/99 + 8388/99 - הסנה חברה לביטוח בע"מ וקרנית נגד מימי בן ארי

*היעדר קשר סיבתי בין תאונת דרכים לבין נכות גופנית הנטענת ע"י התובע(מחוזי ת"א - ת.א. 166/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל).

א. המשיבה (להלן: בן-ארי), התאשפזה ביום 22.5.1982 בבית החולים איכילוב, כשהיא סובלת מחבלות בירך שמאל ובצווארה. לטענתה, נפגעה באותו יום בתאונת דרכים. מאז משתמשת בן-ארי בכסא גלגלים, וכן היא טוענת לבעיות פיסיולוגיות רבות אחרות. בן-ארי תבעה את המערערות בגין פגיעה בתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי לא הוכחה אצל בן-ארי פגיעה בתחום האורגני או הפסיכיאטרי כתוצאה מהתאונה, ועל כן לא הוכח קשר סיבתי בין תאונת הדרכים (להלן: התאונה) לבין מצבה בריתוקה לכסא גלגלים. עם זאת, התרשם ביהמ"ש שלתובעת נכות כלשהי בעקבות התאונה וקבע ששיעור הנזק עקב התאונה הוא בסכום כולל של כ-900,000 ש"ח. ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים ששולמו ע"י המערערות הביאו לכך שתביעת בן-ארי "נבלעה". בן-ארי טוענת, שנזקיה עקב התאונה גבוהים בהרבה. המשיבות טוענות, שהן זכאיות להחזר התשלומים התכופים ששילמו לבן-ארי. ערעורה של בן ארי נדחה וערעור המערערות נתקבל.
ב. התביעה הינה מיוחדת בנסיבותיה. בן-ארי רתוקה לכסא גלגלים משך תקופה ארוכה, מבלי שהוכחה הסיבה לכך. עומדים אנו במצב של היעדר יכולת לקבוע עובדות בוודאות. יהיו הדברים כפי שיהיו, לעניין תביעתה של בן-ארי, המסקנה המתבקשת היא שלא הוכח שמצבה נובע מתאונת הדרכים הקלה בה היתה מעורבת. בפסק דינו, אומר השופט: "כשלעצמי אני סבור כי לתובעת נכות כלשהי... עם זאת, אין בידי נתונים לפיהם אוכל לקבוע אם אכן קיימת נכות כזאת... במילים אחרות, לא הוכחה הנכות הרפואית, באף אחד מן התחומים שנטענו בכתב התביעה, למרות שאני משוכנע שלתובעת נכות
כלשהי בעקבות התאונה". קביעותיו של בית המשפט בקטע זה אינן עומדות בפני הביקורת. משקבע בית המשפט ברורות, תוך הנמקה מפורטת המתייחסת לכל אחד מתחומי הרפואה בהם נטען לנכות, כי לא הוכחה נכות כתוצאה מהתאונה, לא ניתן, באותה נשימה, לקבוע כי נותרה נכות כלשהי עקב התאונה. פסיקתו של פיצוי לנפגע, שלא נקבעה לו כל נכות רפואית, הינה מהלך נדיר ביותר.
ג. במקרה שלפנינו, כל המומחים לא רק שלא יכלו לקבוע קיומה של נכות רפואית - אורגנית או פסיכיאטרית - אלא שכלל לא נקבע קשר סיבתי בין התאונה לבין המגבלות התפקודיות, שקיימות אצל בן-ארי. במצב דברים זה, קביעת הפיצויים בגין הפסד כושר ההשתכרות והפסד השתכרות בעבר, אינה יכולה לעמוד. מטעמים דומים, הקשורים באי הוכחת קשר סיבתי כלשהו בין מצבה הרפואי של בן-ארי לבין התאונה, לא היה מקום לפסוק לה פיצויים גם בפרטי נזק נוספים. מאחר ולא היתה נכות שנגרמה עקב התאונה, כל שהיה מקום לפסוק לבן-ארי הוא נזק לא ממוני בשיעור שלא יעלה על זה המגיע בגין %10 נכות, וזאת לפי תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הפיצוי הזה נבלע בגימלאות הביטוח הלאומי ששולמו. על כן כל התשלומים התכופים ששולמו לבן ארי על ידי מי מהמערערות יש להחזירם להן.

(בפני השופטים: אור, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. ירון למערערות, עו"ד י. יונגר למשיבה. 4.6.02).

ע.א. 6095/97 - ישראל איטר בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*התיישנות בתביעת לקוח נגד בנק להחזרים של שיעורי ריבית ועמלות(מחוזי ת"א - ת.א. 212/92 - הערעור נדחה).

א. המערערת ניהלה עד שנת 1987 חשבון בנק אצל המשיב (להלן - "הבנק"). בשנת 1987 העבירה את חשבונה לבנק אחר. ב-13.2.92 הגישה המערערת תביעה נגד הבנק לפיצוי כספי בעילות שונות: שינוי של אחד ממרכיבי ריבית חובה המכונה "תוספת סיכון" בניגוד לדין וללא ידיעה והסכמה של המערערת; כפיית הבנק על המערערת לפתוח תכניות חסכון, תוך התניית העמדת אשראי או המשך הזרמתו של אשראי על ידי הבנק למערערת בקיומן של תכניות אלה; זיכוי מאוחר ב-10 ימים של חשבון המערערת בגין הפקדות שיקים במטבע חוץ המשוכים על בנקים בישראל. בית המשפט המחוזי קיבל טענת התיישנות שהועלתה על ידי הבנק ככל שהיא נוגעת לארועים שקדמו ל-13.2.85 (להלן - "המועד הקובע"). אשר לגביית-יתר של ריבית חובה קבע בית המשפט כי תוספת של %2 ריבית למרכיב הבסיסי היתה מוסכמת בין הצדדים וכל חיוב מעבר לשיעור זה נעשה שלא כדין. אשר לטענה בדבר התניית שירות בשירות, קבע ביהמ"ש, כממצא עובדתי, שלא הוכח כי הבנק היתנה בכפייה את המשך מתן האשראי למערערת בפתיחת תכניות חסכון. אשר לזיכוי חשבונה הדולרי של החברה בשיקים נקובים במטבע חוץ משוכים על בנק בישראל 10 ימים לאחר הפקדתם, קבע בית המשפט כי הוכח נוהל בנקאי לפיו הפקדות שיקים מהסוג בו מדובר יזוכו עד 7 ימי עסקים מיום ההפקדה. אי לכך, הוא זיכה את המערערת בפיצוי על האיחור במועדי הזיכוי של השיקים מעבר ל-7 ימים לאחר מועדי הפקדתם. הערעור נדחה.
ב. כנגד טענת ההתיישנות שהעלה הבנק, טוענת המערערת כי מירוץ ההתיישנות הופסק משני טעמים: הראשון - כי חל כאן סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כי בתביעה בעילת תרמית או הונאה תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה; והשני - כי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". אשר לטעם הראשון - לא ניתן ביסוס לקיומה של תרמית או אונאה מצד הבנק, והדבר אף
לא נטען ברוח זו בכתב התביעה. אשר לטעם השני - לא נטען ולא הוכח כי נעלמו מן המערערת עובדות המהוות את עילת התביעה, ואם אכן נעלמו עובדות כאלה, לא נטען ולא הוכח כי גם בזהירות סבירה לא ניתן היה למונען.
ג. לעניין התניית מתן אשראי בפתיחת תכניות חסכון - נקבע כממצא עובדתי שהטענה בדבר כפייה והתנאת המשך האשראי בחשבונה של התובעת בפתיחת חשבונות החסכון לא הוכחה. בכך אין להתערב. אשר לזיכוי חשבון המערערת בגין הפקדת שיקים - המערערת טוענת כי מאחר שמדובר בשיקים המופקדים ומשוכים על בנק מקומי, אין הצדקה לעיכוב של 7 ימים עד לזיכוי החשבון. המערערת לא הניחה תשתית לקיומו של נוהג בנקאי שונה מכפי שהיה נהוג בבנק, וממילא לא הצביעה על כך שהיה בנוהל זה משום פעולה שלא בתום לב מצד הבנק.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יואב אלשייך למערערת, עו"ד עודד קריב למשיב. 5.6.02).

ע.פ. 1454/02 - מואנס באשא נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לפסילת שופט בטענה שנחשף למידע בתיק אחר שהוא מנהל(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. נגד המערער הוגשו שני תיקים פליליים הנוגעים להספקת סמים ואינוס של שתי מתלוננות. שני המשפטים נשמעים בפני אותו הרכב. כתב אישום נוסף הוגש נגד חשוד בנסיון להדיח את המתלוננות בתיק של המערער. אחת משוטפי ההרכב במשפטו של המערער ישבה בדיון על מעצרו של החשוד בהדחה (השופטת מוניץ) ושופט אחר (השופט אמינוף) יושב בדינו של החשוד בהדחה. לפיכך ביקש המערער כי שופטים אלה יפסלו עצמם מלשבת בתיקים שלו. השופטים דחו את הבקשה והערעור נדחה.
ב. באשר להיחשפות השופטת מוניץ לחומר ראיות נגד המערער בעת בקשת המעצר של החשוד בהדחה - אין די בעובדה שאותו שופט דן בבקשת המעצר ובבירור ההליך הפלילי לגופו כדי לפסול אותו מלשבת בדין. כך בוודאי בענייננו, כאשר בקשת המעצר בה דנה השופטת מוניץ נגעה לנאשם אחר ואילו ההליך הפלילי גופו עניינו במערער שלפנינו. לעניין הטענה בדבר היחשפותו של השופט אמינוף לעדות המתלוננת - כבר נפסק כי אין לומר ככלל כי בכל פעם ששופט, הדן בעניינם של כמה שותפים הקשורים לאותה פרשה, מרשיע את אחד הנאשמים וגוזר את דינו, חייב לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. לעניין זה, אחת היא אם מדובר בכתב אישום אחד או אם מדובר בכמה כתבי אישום נפרדים, הקשורים כולם לאותה פרשה. יש לצאת מנקודת המוצא, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין חומר הראיות אליו נחשף בהליך אחד לבין הכרעתו בהליך אחר.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' סיגל עפרוני למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 4.6.02).

רע"א 5035/01 - מ. מגן... בע"מ נגד חברת דיור לעולה בע"מ (באמצעות הנאמן) ואח'

*המחאת זכות שנרשמה אצל רשם החברות גוברת על עיקול מאוחר יותר בהוצל"פ. *ביטול חיוב לתשלום בהוצל"פ לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ כאשר המחזיק בכספים לא ידע שחיובו הומחה לאחרים(מחוזי ת"א - בש"א 31327/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה (להלן: החברה) עסקה בשנת 1998 בבנייה עבור המשיב 2 (להלן: המוזיאון). בחודש ינואר 1998 המחתה החברה למשיב 3 (להלן: בנק אוצר החייל) את הזכות לקבל את כל הכספים שישולמו לחברה ע"י המוזיאון, ובעניין זה נרשם שיעבוד על דרך ההמחאה אצל רשם החברות. החברה נקלעה לקשיים כספיים ובחודש ספטמבר 1998 נקט
המשיב 4 (להלן: בנק לאומי) בהליכי הוצל"פ נגד החברה, ובגידרם הטיל עיקולים על כספי החברה הנמצאים בידי המוזיאון. המוזיאון, שבאותה העת לא ידע על המחאת זכויות החברה לטובת בנק אוצר החייל, הודיע ללשכת ההוצל"פ כי קיבל את הודעת העיקול, ואישר כי נמצאים בידיו כספים של החברה. לבקשת החברה, עיכב ראש ההוצל"פ את הליכי ההוצל"פ נגדה. המוזיאון - על-פי עצה משפטית שקיבל - סבר כי ניתן להעביר כספים לחברה, וכך עשה. כעבור כשנה, בחודש ספטמבר 1999, פנה בנק אוצר החייל למוזיאון, והודיעו על דבר המחאת החברה את זכויותיה כלפי המוזיאון לבנק אוצר החייל. מספר ימים לאחר-מכן נשלחה מלשכת ההוצל"פ אל המוזיאון הודעת עיקול שנייה על כספי החברה, לטובת בנק לאומי, אלא שהפעם הודיע המוזיאון ללשכת ההוצל"פ, כי כספי החברה שבידיו, שאותם ביקש בנק לאומי לעקל, הומחו לבנק אוצר החייל.
ב. בתאריך 9.1.00 נתן ביהמ"ש המחוזי צו הקפאת הליכים ביחס לחברה, ומינה נאמן על החברה. במסגרת הסדר-נושים, נרכשה החברה בידי המבקשת, וביהמ"ש המחוזי הורה לבטל את כל העיקולים שהוטלו נגד החברה. ביני לביני, לאחר שניתן צו הקפאת ההליכים על החברה והגם שהליכי ההוצל"פ כנגד החברה היו מעוכבים, הגיש בנק לאומי לראש ההוצל"פ בקשה לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ, לחיוב המוזיאון - כצד שלישי - בתשלום כל סכומי הכספים שצויינו בהודעות העיקול שנמסרו למוזיאון, ושלא הועברו ע"י המוזיאון ללשכת ההוצל"פ. ראש ההוצל"פ קבע כי אכן יש לחייב את המוזיאון בתשלום כספים אלו לבנק לאומי. המוזיאון לא ערער על החלטת ראש ההוצל"פ והודיע כי מתוך הסכומים שעליו לשלם עוד לחברה, יקוזזו כל הסכומים שנדרש המוזיאון לשלם כצד שלישי בהליכי ההוצל"פ לבנק לאומי. על רקע זה הגיש הנאמן לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן הוראות, לפיהן אין המוזיאון רשאי לקזז את הסכומים שאותם חוייב לשלם כצד שלישי לבנק לאומי, מתוך הכספים המגיעים מן המוזיאון לחברה; וכי אין המוזיאון יכול לתבוע מן הנאמן, כחוב בר-הוכחה, סכומים ששילם כצד שלישי לבנק לאומי במסגרת הליך ההוצל"פ.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי מכיוון שהמוזיאון הודיע ללשכת ההוצל"פ כי מצויים בידיו כספים של החברה, הוא נתפס על הודעתו ומשכך, החלטת ראש ההוצל"פ לחייב את המוזיאון כצד שלישי בדין יסודה. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי, כי קיום החלטת ראש ההוצל"פ יביא לכך שהמוזיאון ישלם את אותו הסכום פעמיים - פעם אחת לבנק אוצר החייל, שזכויות החברה הומחו לו, ופעם אחת לבנק לאומי, שכלפיו חוייב המוזיאון כצד שלישי לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ וכי נוכח תוצאה זו למוזיאון זכות להיפרע מן החברה את אחד הסכומים הללו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ד. המחאת זכותה של החברה כלפי המוזיאון לבנק אוצר החייל, שהשתכללה כלפי צדדים שלישיים עם הרישום אצל רשם החברות, קדמה לעיקולים שהטיל בנק לאומי על כספי החברה שבידי המוזיאון. משכך, זכותו של בנק אוצר החייל בכספים אלו קודמת לזכותו של בנק לאומי, אף אם המוזיאון (החייב בעיסקת ההמחאה) לא ידע מלכתחילה על ההמחאה. בעובדת הימצאות הכספים בידי החברה, כעניין טכני, אין כדי לשנות את זכויותיהם המהותיות של הצדדים. על-כן, כספים אלו, שמסר המוזיאון לחברה מתוך טעות, שייכים לבנק אוצר החייל. משנקבע כי הזכות המהותית בכספים אלו היתה של בנק אוצר החייל, לא היה יסוד לחיוב המוזיאון כצד שלישי לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. אמנם, המוזיאון הודיע ללשכת ההוצאה-לפועל, בתגובה להודעת העיקול שנשלחה אליו, כי הכספים שביקש בנק לאומי לעקל נמצאים בידיו. ברם, מחד-גיסא, הודעה זו נמסרה עקב אי-ידיעת המוזיאון על עיסקת ההמחאה בין החברה לבין בנק אוצר החייל, ומאידך-גיסא, ההמחאה עצמה היתה רשומה אצל רשם החברות, כך שבנק לאומי יכול היה ללמוד בעצמו על עסקת ההמחאה בטרם הטיל את העיקול,
ואף הרישום מחייב לראותו כמי שאכן ידע. ראוי איפוא לקבוע, כי - למצער בדיעבד - למוזיאון היה הצדק סביר לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל שלא להעביר את הכספים ללשכת ההוצאה-לפועל.
ה. על רקע זה, השאלה המתעוררת היא, אם ביהמ"ש המחוזי, שהורה על הקפאת ההליכים בעניינה של החברה, מוסמך היה להורות על ביטול ההליך לחיוב המוזיאון כצד שלישי, שהתנהל בפני ראש ההוצאה-לפועל, והתשובה היא חיובית. אך, כאמור, ביהמ"ש לא עשה כן ולכן יש לקבוע כי הנאמן יעביר לבנק אוצר החייל את הכספים שהעביר המוזיאון לחברה מתוך טעות במקום להעבירם לבנק אוצר החייל, וכן יבוטלו הליכי ההוצל"פ שבהם נקט בנק לאומי כנגד המוזיאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד רמי בובליל ויוסף יפרח למבקשת, עוה"ד אמיר ברטוב וגב' שירלי יפרח לחברת דיור לעולה, עוה"ד רוני הראל ובני הראל למוזיאון ובנק אוצר החייל, עו"ד ראובן וולף לבנק לאומי, עו"ד צבי קויש לכונס הנכסים. 4.6.02).

ע.פ. 4223/02 - אוסמה עליאן נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב פסילת שופט בדיון בעבירה של יידוי בקבוק תבערה, כאשר במשפט אחר אמר השופט כי בהיותו בצבא נשלך לעברו בקבוק תבערה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערער הוגש כתב אישום בגין מספר עבירות, ביניהן יידוי בקבוק תבערה. עם תחילת הדיון ביקש ב"כ המערער מהשופט כי יפסול עצמו, בשל דברים שכתב השופט בנימוקי גזר דין שנתן בתיק אחר שעסק אף הוא בעבירה של יידוי בקבוק תבערה. לטענתו, התבטאות השופט בתיק האחר - המלמדת על כך שהשופט חווה בעת שירות מילואים, שנים רבות לפני כהונתו כשופט, זריקה של בקבוק תבערה לעבר ג'יפ עליו פיקד - מעלה חשש ממשי למשוא פנים. לטענתו, בנסיבות אלו, ככלל, מראית פני הצדק תפגע אם ידון השופט בתיקים שעניינם יידוי בקבוקי תבערה. השופט דחה את בקשת הפסילה וקבע, כי בשלב זה של המשפט אין לו כל עמדה כלפי המערער ותוצאות משפטו, אשר ייקבעו רק לאחר שמיעת הראיות בתיק, וכן כי יוכל לשפוט את המערער באופן אובייקטיבי וללא נטייה כלשהי. הערעור נדחה.
בעצם קיומו של אירוע בעברו של השופט שנפתולי החיים העמידוהו בפניו - אשר אינו חלק מאותה מסכת האירועים הנדונה בפניו - אין, לכשעצמו, כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי וכי "ננעלה" דעתו באופן שאין עוד טעם בהמשך הרגיל של המשפט וכי "המשחק מכור". בנסיבות שלפנינו, העיר השופט באימרת אגב ובצורה כללית, בהתייחסו לתיק אחר, את העובדה כי בעברו הרחוק, בעת שירותו הצבאי, חווה אירוע של זריקת בקבוק תבערה על ג'יפ שפיקד עליו. באמירתו זו - הגם שאינה מקובלת בבית המשפט - אין משום קביעת עמדה באשר לעניינו של המערער שנדון לפניו ותוצאות משפטו. גם בטענת המערער בעניין מראית פני הצדק אין ממש.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד זחאלקה נאיל למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 6.6.02).

בש"א 2606/02 - בן אלי חיים ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח'

*העברת מקום דיון מבימ"ש בת"א לבימ"ש אחר במשפט הנוגע לתכנית מפורטת להקמת מגדל סמוך לבניין ביהמ"ש בת"א (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).

בבית המשפט המחוזי בת"א מתנהלת התדיינות משפטית הנוגעת לתוכנית מפורטת שלפיה צפוי להיות מוקם "מגדל הטאואר" על שטח הסמוך מאוד למתחם בתי המשפט ברח' ויצמן בתל-אביב. דיירים המתגוררים בסמיכות למתחם עתרו נגד התוכנית, בטענה כי זו תגרום להם לפגיעות ולמטרדים רבים. לעתירה צורף עותר ציבורי המייצג את "ציבור המתדיינים". עותר זה ממקד את טענותיו בפגיעה שפוגעת התוכנית בבתי המשפט הסמוכים למתחם. כך, טוען העותר
כי התוכנית תפגע ביכולת להרחיב את מערך בתי המשפט באזור באופן ראוי, ותקשה על ההתדיינות בהם. השופט הדן בנושא פנה לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב והעלה את האפשרות שניהול ההליך עלול לעורר "מראית עין של ניגוד עניינים בו מצוי בית המשפט, שדן בנושא שיש לו השלכה ישירה על תנאי עבודתו". מכאן הפנייה של נשיא ביהמ"ש המחוזי להעברת מקום הדיון. הבקשה נתקבלה.
מדובר בהליך הנוגע לשטח הגובל במערך בתי המשפט בו גם מצוי ביהמ"ש המחוזי, הנדרש להחליט אודות תוכנית המשליכה באופן ישיר על שאלת הרחבתו הפוטנציאלית, ותנאי העבודה בו. העותר הציבורי מעלה טענות הנוגעות במישרין לעניינו של ביהמ"ש המחוזי. אמנם הוא מייצג את "ציבור המתדיינים", אך טענותיו נוגעות לצרכיו של ביהמ"ש עצמו כמו גם לצרכיו של ציבור המתדיינים בו. במצב דברים זה השארת הנושא להכרעת ביהמ"ש המחוזי בת"א, עלולה לפגום בתדמיתה ובמעמדה של המערכת השיפוטית.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יהושע דויטש ואליהוד יערי למבקשים, עוה"ד גב' אורית קורן וש. אורן למשיבות. 2.6.02).

בש"פ 3982/02 - אסף מצרי נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אינוס כאשר הנאשם ערך בדיקת פוליגרף פרטית (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירה של אינוס. ביום 7.1.02 החליט ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום משפטו. ערר שהוגש לביהמ"ש העליון נדחה. למחרת היום הגיש העורר בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזר. הבקשה התבססה על ממצאיה של בדיקת פוליגרף, שנערכה לעורר באופן פרטי, בבית המעצר. בחוות הדעת של עורך הבדיקה נאמר, כי תנאי הבדיקה לא היו אופטימליים בשל המקום בו היא נערכה. כמו כן נכתב בה, כי מומלץ לערוך בדיקות נוספות, בתנאים אופטימליים, לעורר, וכן כי יש לבדוק את המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הביע את הדעה, כי ניתן להסתמך על בדיקת פוליגרף לעניין החלטה האם לעצור חשוד לצורכי חקירה, בעוד שלא ניתן להסתמך על בדיקה זו, כאשר נבחנת השאלה אם יש לעצור נאשם עד תום ההליכים. הסיבה שניתנה להבחנה זו היתה, כי בדיון במעצרו של נאשם - בניגוד לחשוד - יש לבחון חומר ראיות שמותר להגישו כראייה בעת המשפט עצמו. הערר נדחה.
אין צורך להכריע במסגרת ערר זה בשאלה הנוגעת לממצאים של בדיקות פוליגרף, ומה המשקל שיש ליתן לתוצאות, אם בכלל, בעת דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. נראה כי, אכן, ממצאיה של בדיקת פוליגרף אינם בגדר הנתונים שניתן להסתמך עליהם, כאשר נבחנת השאלה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לצרכי בקשה למעצר עד תום ההליכים. הנימוק הוא, שתוצאותיה של הבדיקה לא יהוו ראייה כשרה בעת שמיעת התיק העיקרי. גם אם נניח כי במקרים מסויימים ניתן יהיה להסתמך על הממצאים שבבדיקת פוליגרף, ברי שהתוצאות לא יהוו גורם מכריע שייטה את הכף לזכותו של הנאשם, גם אם הוא נמצא דובר אמת. במקרה הנוכחי, הבדיקה לא נעשתה בתנאים אופטימליים. על כן, אפילו היה לממצאים משקל כלשהו מההיבט העקרוני, הרי שבמקרה הספציפי המשקל הינו זעום ביותר.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד גב' נגה שמואלי-מאייר לעורר, עו"ד גב' נעמי כ"ץ למשיבה. 30.5.02).

ע.פ. 4459/02 - מוחמד ראיד אבו ראס נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור למרות שמדובר בתקופת מאסר קצרה כאשר הנאשם כבר החל לרצות את העונש (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).

המערער הורשע בעבירות סמים ונדון למאסר בפועל של שנה אחת, מאסר על תנאי וקנס בסך 2,500 ש"ח. הוא ביקש לעכב את ביצוע גזר הדין על-מנת לאפשר לו לשקול הגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי,
אך בימ"ש השלום לא נעתר לכך. בקשה נוספת שהגיש לביהמ"ש המחוזי נדחתה, והערעור על כך נדחה.
אכן, ברגיל, משך תקופת המאסר, שעל הנאשם לרצות, יבוא בחשבון ההחלטה אם לעכב את תחילת ריצוי העונש עד לסיום הערעור. אף במקרה זה, אלמלא החל המערער בריצוי עונש המאסר, היתה העובדה שתקופת המאסר שנגזרה עליו קצרה, כמו גם העובדה שלא היה במעצר במהלך המשפט, עשוייה לבוא בחשבון ההחלטה אם לעכב עוד את תחילת ביצוע העונש. אלא שבמקרה זה הבקשה היא להורות על הפסקת ריצוי העונש אותו כבר מרצה המערער. בנסיבות אלה מערכת השיקולים עשוייה להשתנות. יש להביא בחשבון ההחלטה גם את העובדה כי הדיון בעניינו של המערער קבוע ליום 11 לחודש הקרוב ועשוי להסתיים כבר אותו היום.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד עדנאן חליחל למערער, עו"ד גב' ענת חולתה למשיבה. 31.5.02).

ע.פ. 9363/01 + 9143/01 - אנטולי בריזטי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של תקיפה וגרימת חבלה חמורה (הערעור נדחה ברוב דעות).

במשפט נשוא ערעור זה הורשע המערער בתקיפה וגרימת חבלה למתלוננת. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים אור וא. לוי, בפס"ד מפי השופט לוי, נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן שסברה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק. שני פסקי הדין ביססו עצמם על העדויות השונות, התמיהות והמסקנות מעדויות אלה.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. עו"ד חיים דויטש למערער, עו"ד נסר אבו טהה למשיבה. 30.5.02).

בג"צ 1380/02 - יונתן בן ארצי נגד שר הבטחון ואח'

*דחיית בקשת העותר שלא לשרת בצה"ל מטעמי מצפון כאשר הוועדה שדנה בעניין קבעה כי הנימוקים שנתן המבקש אינם בגדר טעמי מצפון (העתירה נדחתה).

לפי סעיף 36 לחוק שירות ביטחון מוסמך שר הביטחון לפטור יוצאי צבא מחובת שירות סדיר, אם ראה לעשות כן מטעמים המנויים באורח ספציפי בסעיף או "מטעמים אחרים". מקובל על שר הביטחון כי אותם "טעמים אחרים" כוללים טעמים של "סרבנות מצפון". העותר נקרא להתייצב לשירות ביטחון, וביקש פטור מטעמי פציפיזם, דהיינו, בשל התנגדותו העקרונית לשירות בצבא. עניינו של העותר עלה כמה וכמה פעמים לפני הוועדה הדנה בבקשות לפטור משירות סדיר מטעמי מצפון. על פי קביעת הוועדה "העומד בבסיס טענותיו של יונתן [העותר] אינו פציפיזם המצדיק הענקת פטור משירות הביטחון או הקלות בשירות, כי אם חוסר יכולת להסתגל למערכות, חברתיות כמו גם סמכותיות". העתירה נדחתה.
סרבנות מצפון הינה עניין סובייקטיבי טהור - עניין שבלב. מלאכת הסקת מסקנה כי פלוני מבקש פטור משירות סדיר באשר שירות בצבא נוגד את מצפונו, אינה מלאכה קלה. בענייננו, אין לומר כי החלטת הוועדה החלטה מוטעית היא שיש להפוך אותה. אפשר שניתן להגיע למסקנה אחרת מן המסקנה שהוועדה הגיעה אליה, ואולם לא זו השאלה שיש להכריע בה, אלא אם יצאה שגגה מלפני הוועדה עד כדי ביטול החלטתה. התשובה היא שלילית. אכן, לעתים אפשר שהגבול בין פציפיזם המצדיק פטור משירות סדיר לבין "חוסר יכולת להסתגל למערכות" (כניסוח הוועדה) יכול שיהיה גבול דק. ואולם בענייננו אין לומר כי הוועדה שגתה בהחלטתה כפי שהחליטה וכי ראוי לבטל את החלטתה.

(בפני השופטים: אור, חשין, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עוה"ד אורי קידר וזיוון טובי-עלימי לעותר, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 29.5.02).

ע.פ. 1203/01 - יעקב חזן נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של מעשים מגונים בקטינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בשנת 1992 הוגש נגד המערער כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בו הואשם בשורת מעשים מגונים שביצע במשך 3 שנים (בין השנים 1990-1987), בקטינה שהיתה שכנתו. באותו ענין (להלן: התיק הראשון), הורשע המערער ובתאריך 25.2.94 נדון ל-7 שנות מאסר, מהן 4 שנים לריצוי בפועל. במהלך החקירה בתיק הראשון עלה חשד כי המערער ביצע מעשים מגונים דומים במתלוננת בתיק שלפנינו, שהיתה אז כבת 10. באותה עת, הכחישה הילדה כי בוצעו בה מעשים מיניים. כעבור שנים, לאחר שהמערער שוחרר מכלאו והמתלוננת בגרה ועברה טיפול נפשי, הגישה את תלונתה. הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף (להלן: התיק השני). במסגרת הסדר טיעון, הודה המערער במעשים שיוחסו לו. לענין העונש לא היתה הסכמה בין הצדדים. בגזר דינו עמד ביהמ"ש המחוזי על חומרת מעשיו של המערער. עם זאת ציין שכתב האישום הוגש למעלה מעשור לאחר ביצוע המעשים, שהמערער היה בעת גזירת הדין בין 71, וכן פירט את יתר נסיבותיו האישיות. אף-על-פי-כן, גזר על המערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין מחלוקת של ממש כי העונש אינו חמור כלל בהתחשב במעשים הנפשעים. הדיון התמקד בנסיבות יוצאות הדופן של הפרשה. המערער הוא כיום בן 73. מתסקירי שרות המבחן עולה כי המערער חולה לב, סובל מהפרעות נפשיות ואשתו סובלת ממחלה ממארת ומקבלת טיפולים קשים. עקב המעשים שהורשע בהם בתיק הראשון, התרחק המערער ממשפחתו - ילדיו ומכריו - והוא ואשתו נאלצו לעבור לעיר אחרת. ההערכה היא כי כיום רמת המסוכנות, שמא יחזור לבצע מעשים מן הסוג שביצע, היא נמוכה. הוא גם מקבל תרופות עקב מצבו הנפשי שיש להן השפעה על דיכוי היצר המיני, ועתה הוא מועמד להצטרף לקבוצה לטיפול בעברייני מין. בשים לב לכל אלה, אין להטיל כיום על המערער מאסר לריצוי בפועל. אין גם טעם להטיל על המערער עבודות לתועלת הציבור. הגם שרמת הסיכון הנשקפת ממנו לכאורה כיום היא נמוכה, אין לאפשר לו לעבוד במקום בו עלול הוא לבוא במגע עם קטינים. בנסיבות הענין אין מנוס אלא להמיר את עונש המאסר בפועל במאסר על-תנאי.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' סמדר בן דור למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 30.5.02).

רע"א 2963/02 - אוריינט קולור... בע"מ ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ ורבקה לנגר

*עדיפות בנק שמכונה מושכנה לטובתו על פני בעלי המכונה שהתמורה לא שולמה להם ע"י הקונה (הבקשה נדחתה).

המבקשות עוסקות במכירת מכונות לפיתוח והנדסה של תמונות. ביום 8.3.98 התקשרה המשיבה 2 (להלן: הקונה) עם המבקשות בהסכם לרכישת מכונת צילום במחיר של כ-73 אלף דולר בתוספת מע"מ. נקבע בהסכם, כי הקונה תשעבד את המכונה לטובת המבקשות, וכי הקונה מתחייבת לא לשעבד אותה לאחרים, למעט שעבוד לטובת הבנק. כן נקבע שהמכונה תועבר לחזקתה של הקונה רק ביום 11.3.98. יומיים לפני מועד רכישת המכונה, התקשרה הקונה עם הבנק בהסכם הלוואה לקבלת אשראי למימון רכישת המכונה. הקונה מישכנה את המכונה לטובת הבנק. ביום 12.3.98 נרשם אצל רשם המשכונות המישכון לטובת הבנק. כחודש לאחר מכן, נרשם אצל רשם המשכונות מישכון על המכונה לטובת המבקשות. הקונה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי המבקשות, ולפיכך החזירה להן את המכונה. הבנק החל בהליכי הוצאה לפועל למימוש המישכון. המבקשות פנו לבימ"ש השלום שיקבע, כי זכותן במכונה עדיפה על זו של הבנק. ביהמ"ש קבע, כי אמנם בעת שמישכנה הקונה את המכונה לטובת הבנק, היה בכך משום מישכון נכס עתידי, שכן במועד זה טרם היתה המכונה בחזקת הקונה, אך אין בעובדה זו
כדי לפגוע בתוקפו של המישכון לטובת הבנק. ביהמ"ש סמך את מסקנתו על פסק-דין של ביהמ"ש העליון בע"א 1043/93 (סביר מ"ו-57) אשר קבע, כי יכול אדם למשכן זכות שטרם באה לרשותו. כמו כן ציין ביהמ"ש, שאף אם אין תוקף להתחייבות למישכון נכס עתידי, רישום המשכון לזכות הבנק הכשיר למפרע את הסכם המישכון, שכן בעת הרישום המכונה היתה כבר בבעלותו של הקונה, ומכיוון שהרישום לזכות הבנק נעשה לפני הרישום לזכות המבקשות, עדיף הוא, מכוח הוראת סעיף 4(3) רישא לחוק המישכון. ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הן ביהמ"ש השלום והן ביהמ"ש המחוזי דחו את תביעת המבקשות להצהיר כי זכותן במכונה עדיפה על זו של הבנק ממספר נימוקים חלופיים. די בנכונותו של אחד מהם כדי לדחות את הבקשה. הוראת סעיף 4(3) לחוק המשכון, על הרישא ועל הסיפא שלה, אכן חלה בענייננו, ועל-כן זכותו של הבנק גוברת על זכותן של המבקשות.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דוד לניאדו למבקשות, עו"ד יורם אבירהם למשיב. 23.5.02).

בג"צ 3634/02 - אהובה טבנקין ואח' נגד עיריית ירושלים ואח'

*דחיית בקשה לקיום משמרת מחאה ליד משרד ראש הממשלה (העתירה נדחתה).

העותרים מבקשים להמשיך ולקיים משמרת מחאה מתמדת, הכוללת גרר ועליו שילוט ובו נאמר "אריאל - פתח את הר הבית לבני ישראל!", וזאת במקום הנמצא על מדרכה בקרבת גן הוורדים ליד בניין ראש הממשלה. המדובר בגרר גדול ובשלט גדול המוצב עליו. הגרר והשלט סולקו מן המקום ע"י פקחי העירייה אחרי שהיו ממוקמים במקום כחודשיים, ולאחר שסילוקם נדרש מהמבקשים והם לא נענו. העתירה נדחתה.
מסתבר, שהמבקשים לא פנו בצורה מסודרת לעיריה כדי לקבל אישור כנדרש, ואף אין סיכוי שיקבלו היתר, כמבוקש על ידם, למחאה מתמדת ע"י הצבת הגרר והשלט האמורים. אכן, הזכות לחופש ביטוי וזכות המחאה והפגנה זכויות חשובות הן, אך אלה זכויות יחסיות אשר אין פירושן שרשאי כל הרוצה בכך למחות ולהפגין בכל דרך שתראה לו מבחינת המקום, הזמן, דרך ההפגנה ואופיה. בנסיבות העניין אין להתערב בשיקול הדעת שהופעל ע"י המשיבה.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עוה"ד דני ליבמן ואבי ליכט למשיבים. 23.5.02).

ע.פ. 3942/02 - מדינת ישראל נגד מרדכי עטר

*עיכוב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות כשהוגש ערעור על קולת העונש
(בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נתקבלה).

המשיב נדון ל - 5 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש ויחד עימו בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר. הבקשה נתקבלה.
ברור, כי אם המשיב ימשיך לרצות את עונש המאסר, יכולה להיות לכך השפעה משמעותית על גורלו של הערעור נגד קולת העונש. בהחלט יתכן שאם הדברים יתנהלו בדרך הרגילה, הערעור יישמע לאחר שהמשיב ישלים את ריצוי העונש. במצב הדברים האמור, יש להורות על הפסקה לאלתר של ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות.