רע"א 9444/00 - ...BELLINAואח' נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ
*פרשנות אחידה של הוראות שטרי מטען במדינות השונות. *התיישנות תביעת שיפוי נגד מוביל ימי. *מבטח הנכנס בנעלי המבוטח מכח תחלוף אינו הופק לצד שלישי כלפי המוביל הימי לעניין התיישנות(מחוזי ת"א - ע.א. 1278/99 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. אגודת פרדס ייצאה מטען פרי הדר מישראל לאנגליה באמצעות המוביל הימי (המערערת). האוניה נחכרה והופעלה על ידי "אגרקסקו" וכן על ידי א.מ.א סוכנויות ים מאוגדות בע"מ (מערערות 3,2). המטען הגיע לנמל באנגליה סמוך ל 16.1.96. פרדס, שוגרת הטובין, ביטחה את המטען בחברת מנורה. התברר כי מטען פרי ההדר ניזוק. מנורה שילמה לפרדס תגמולי ביטוח, והגישה ביום 15.3.98 תובענה נגד שלוש המערערות, לשם שיפויה על תגמולי הביטוח. תביעת שיפוי זו מבוססת על זכות התחלוף העומדת למבטחת מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח.
ב. השאלה העומדת לדיון היא אם תביעת השיפוי התיישנה. ההוראות הנוגעות לעניין הן תקנות בנוגע לשטרי מטען אשר בתוספת לפקודת הובלת טובין בים. סעיף 6III קובע כי המוביל וכלי השיט יהיו פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם כן הוגשה תביעה לבימ"ש תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין. סעיף 6IIIא קובע כי תביעה לשיפוי נגד צד שלישי ניתן להגיש אף לאחר תום השנה ובלבד שלא יפחת משלושה חודשים מהמועד שבו התובע את השיפוי יישב את התביעה או שבו נמסרה לו ההזמנה לדין בתביעה שהוגשה נגדו. הטובין נמסרו למזמין ביום 17.1.96. המבטחת הגישה את תביעתה ביום 15.3.98, לאחר שביום 30.12.97 אישרה פרדס את קבלת הפיצוי הכספי מהמבטחת. השאלה המרכזית היא האם חל על המקרה סעיף III 6א לתקנות? על שאלה זו ענה בימ"ש השלום בשלילה. הוא הסתמך על שני נימוקים עיקריים: האחד, כי על פי הפרשנות שניתנה להוראת סעיף 6IIIא בפסיקה ובספרות האנגלית, הוראתו חלה רק כאשר תובענת השיפוי נסמכת על שטר מטען שונה ונפרד מן המסמך עליו מיוסדת התובענה העיקרית; הנימוק האחר מסתמך על מהות התחלוף, שמכוחו תובעת המבטחת. משמעות התחלוף היא כי כל אגד הזכויות של המבוטח עובר למבטח עם תשלום תגמולי הביטוח. מכאן, כי אין לבעל התחלוף יותר זכויות מאשר למבוטח בשעת התחלוף, ואין מדובר בצד שלישי.
ג. על החלטת בימ"ש השלום זו הגישה המבטחת ערעור לביהמ"ש המחוזי, אשר קיבל את הערעור. לגבי נימוקו הראשון של בימ"ש השלום, מציין ביהמ"ש המחוזי, כי אין הוא קשור לפרשנות שניתנה במשפט האנגלי להוראת סעיף 6IIIא, ובאשר לטענת התחלוף גרס כי סעיף 6IIIא עדיין חל לטובת המבטחת. לדעתו, העמדה המקובלת כי קונסטרוקציית התיחלוף מכניסה את המבטח לנעלי המבוטח, אינה מפקיעה לחלוטין את עצם היותו של המבטח צד ג' להתקשרות המקורית שבין בעל המטען והמוביל או לאירוע המקורי עצמו. על כן תביעת המערערת הוגשה במסגרת התקופה הקצובה בסימן 6IIIא' ולא היה מקום להורות על דחיית התביעה על הסף. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ד. ראשית, מאחר שמדובר בהובלות בין-לאומיות, יש עניין כי הפרשנות של כללים אלה תהא ככל האפשר אחידה במדינות השונות. שנית, אין לקבל את הרעיון שתביעת התחלוף של מבטח נגד מוביל היא תביעה נגד צד שלישי במובן סעיף 6IIIא לתקנות. המוביל הוא צד שני בשטר המטען בינו לבין שוגר הטובין, וכניסתו של מבטח לתוך נעלי השוגר אין בכוחה להפוך את המוביל לצד שלישי. כלומר, מעמדו של מוביל זה נשאר כפי שהיה גם אם זכויותיו של המתקשר עמו הועברו, מכוח עקרון התחלוף, אל המבטח. היחס ביניהם נשאר יחס דו צדדי. צדק בימ"ש השלום בסברתו כי בעת התחלוף, שהוא מועד תשלום תגמולי הביטוח לידי המבוטח, זכותו של שוגר הטובין נגד המוביל כבר פקעה מכוח ההתיישנות המהותית שנקבעה בהוראת סעיף 6III לתקנות. (בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד אלכסנדר קיסרי וגב' נירה קורי למערערים, עו"ד זאב מאי למשיבה. 3.6.02).
ע.א. 9371/00 - אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נגד קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה
*עילת תובענה של "השבה" בעת ביטול חוזה "נולדת" בעת ההודעה על ביטול החוזה לצורך התיישנות תביעת ההשבה. *הודעת ביטול חוזה היא בעלת אופי קונסטיטוטיבי המביאה לביטול החוזה(מחוזי נצרת - ת.א. 809/97 - הערעור נדחה).
א. המשיבה התקשרה ביום 23.12.1978 בהסכמים להחכרת מקרקעין שבבעלותה למערערת. בהסכמים נקבע, בין השאר, כי המערערת תבנה על חלקה אחת מהמקרקעין המוחכרים (להלן - החלקה) מלון לשימושה שלה, ועל החלקה השניה פרוייקט ספורט לשימוש המשיבה. תחת זאת הקימה המערערת על החלקה, והפעילה, מסעדה ואולם שמחות. המשיבה ראתה בכך הפרת החוזה והודיעה למערערת - ביום 7.5.1990 - כי היא מבטלת את החוזה. המשיבה דרשה מהמערערת לפנות את החלקה. המערערת סירבה. הוגשה תביעה לבימ"ש השלום לפינוי ולסילוק יד של המערערת מהחלקה והתביעה התקבלה ביום 6.10.1992. ערעורה של המערערת לביהמ"ש המחוזי נדחה ובקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא ביום 16.8.1994. המערערת פינתה את החלקה ומסרה אותה לידי המשיבה. ביום 2.12.97 הגישה המערערת תביעה לביהמ"ש המחוזי בנצרת, בה תבעה השבת השווי של מבנה המסעדה שהוקם על החלקה, ואת שווי ההשבחה בערך החלקה. המשיבה התגוננה והעלתה כטענת סף טענת התיישנות. לטענתה, עילת התביעה בגין ההשבה נולדה ביום 7.5.1990 - הוא מועד ביטול החוזה. תביעת ההשבה הוגשה ביום 2.12.1997, בחלוף למעלה משבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת ההתיישנות ודחה את התובענה. הערעור נדחה.
ב. חוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". מהו היום שבו "נולדה עילת התובענה"? על שאלה זו אין חוק ההתיישנות משיב. השאלה בענייננו היא מתי נולדה עילת "ההשבה" והתשובה היא שהיא נולדה ביום ביטול החוזה, הוא יום 7.5.90. ביטול החוזה נתפס על ידי חוק התרופות כתרופה הנתונה לנפגע בגין הפרת החוזה. הודעת הביטול היא פעולה משפטית חד-צדדית בעלת אופי קונסטיטוטיבי. היא המביאה לביטול החוזה. לא נדרשת כל מעורבות שיפוטית. משבוטל החוזה בשל הפרתו, חלה חובת השבה. הזכות להשבה משתכללת באותו מועד בו משתכלל ביטול החוזה. המשיבה מסרה למערערת הודעת ביטול של החוזה ביום 7.5.1990. במועד זה בוטל החוזה ונולדה זכותה של המערערת להשבה. זכות זו התיישנה בחלוף שבע שנים ממועד זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד דוד קציר למערערת, עו"ד מועין ח'ורי למשיבה. 5.6.02).
רע"פ 4282/02 - מחמד מראוי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של גרימת חבלה והעמדתו על המוסכם בעיסקת טיעון שלא נתקבלה ע"י הערכאות קמא(בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המבקש הורשע בתקיפה חבלנית חמורה של חברתו ועל פי עיסקת טיעון עתרו הצדדים להשית על המבקש תקופת מאסר של 5 חודשים כמניין תקופת מעצרו, מאסר על תנאי והתחייבות שלא יעבור על עבירות בהן הורשע. שתי הערכאות דחו את עיסקת הטיעון. בימ"ש השלום גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל וביהמ"ש המחוזי העמיד את תקופת המאסר בפועל על 10 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופטת שטרסברג כהן: המשיבה מצטרפת למעשה לבקשת רשות הערעור, עומדת מאחורי עיסקת הטיעון ומסכימה כי עונשו של המבקש יועמד על העונש שהוסכם בין הצדדים.
יש לקבל את עמדת הצדדים. העונש שהושת על ידי ביהמ"ש המחוזי אכן איננו חמור. הביקורת שהטיחו הערכאות הקודמות בתביעה לעניין אופן ניהול התיק שהביא בסופו של דבר לעיסקת הטיעון היתה מוצדקת. על אף האמור, נראה כי המקרה דנא לא הצדיק התעלמות מעיסקת הטיעון. התביעה לא הצליחה להביא לדוכן העדים את העדה המרכזית, המתלוננת, חברתו לשעבר של המערער. הדיון נדחה מספר פעמים בעוד המבקש נתון במעצר ואף שהתביעה יצרה קשר עם המתלוננת, לא הצליחו להביאה גם לאחר שהוצא צו הבאה נגדה. היה בידי התביעה לכלכל צעדיה טוב משעשתה, אך לאחר מספר דחיות עמדה בפני אחת משתי אפשרויות: סיכון לזיכוי המבקש או עיסקת טיעון עימו. במצב דברים זה, החליטה להגיע לעיסקה האמורה. זאת ועוד, המבקש היה נתון במעצר 5 חודשים, הוא הובא לביהמ"ש מספר פעמים מבלי שמשפטו התקיים. בכל אלה נגרם עינוי דין למבקש. כמו כן, המערער שוחרר ממעצרו בתנאים ביום 20.2.02 ומאז לא שב להטריד את המתלוננת. עונש המאסר בפועל המושת על המערער בעקבות עיסקת הטעון הוא עונש ממשי העונה על תכלית הענישה בנסיבות העניין.
ג. השופט אנגלרד (דעת מיעוט): אין מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ששקל את כל הנימוקים הנוגעים לעניין.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד קובו עמי למבקש, עו"ד יהושע למברגר למשיב. 4.6.02).
ע.פ. 3942/02 - מדינת ישראל נגד מרדכי עטר
*קולת העונש בעבירות איומים ותקיפה(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המתלונן, רבה של המועצה האזורית גלבוע, מונה כאפוטרופוס לניהול נכסים. המשיב שכר באמצעות המתלונן חנות מנכסי האפוטרופסות לצורך ממכר ירקות. המתלונן התכוון להשכיר חנות אחרת מהנכסים שבניהולו לצורך הפעלת חנות ירקות נוספת. המשיב איים על המתלונן באיומי אלימות חמורים כי אם יממש את תכנית ההשכרה ישרוף את מכוניתו ויפגע בו פגיעות גופניות קשות. בהמשך לכך, באחד הערבים, כאשר המתלונן נמצא ברכבו, הגיע המשיב למקום כשהוא נוהג בטנדר ונגח שוב ושוב בחוזקה במכוניתו. המתלונן לקה בהלם והחל לזעוק לעזרה. המשיב ירד מהרכב כשבידו אלת עץ, ניגש למכונית המתלונן וניסה לשבור את חלון הרכב כדי להחדיר דרכו את האלה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב עונש של 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות; 18 חודשי מאסר על תנאי קנס בסך 5,000 ש"ח ופסילת רשיון נהיגה למשך 6 חודשים. ערעור המדינה על קולת העונש נדחה ברוב דעות השופטים גב' פרוקצ'יה וטירקל, בפס"ד מפי השופטת פרוקצ'יה, נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ב. השופטת פרוקצ'יה: אין מדובר בחריגה קיצונית מרף הענישה המקובל בדרגה המצדיקה התערבות בימ"ש כערכאה ערעורית. מעשי המשיב כלפי המתלונן הם, אכן, חמורים מאד. האלימות הקשה - הן הפיסית והן המילולית שננקטה והפעלת אמצעי כפייה על המתלונן לנהוג בדרך שתקדם את עניינו האישי של המשיב, ראוייה למסר עונשי הרתעתי מתאים. משקל נוסף לחומרה יש לראות בעובדה כי למשיב רישום פלילי קודם, בחלקו בעבירות בעלות מאפיינים של אלימות. בצד החומרה, ישנה משמעות לקולא לעובדה כי לא נגרם למתלונן נזק פיסי; כי מדובר בסכסוך נקודתי אשר חרף חומרתו הרבה נראה כי בא על פתרונו; המתלונן מחל למשיב, ויתר על פיצוי ממנו והסכסוך ביניהם יושב. על רקע זה אין חשש של ממש להישנות מעשי עבירה מצד המשיב כלפי המתלונן. אפשר כי אילו נדרש ביהמ"ש העליון לגזור את דינו של המשיב לראשונה היה מטיל עליו עונש מאסר בפועל כאמצעי הולם. אולם כערכאת ערעור, הענישה שנגזרה על
המשיב על דרך הטלת עונש מאסר בעבודות שירות אינה כה חריגה וקיצונית בקולתה עד כדי קיום הצדקה להתערב בה ולשנותה.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): האלימות בה נהג המשיב אף שלא גרמה לנזק ניכר, היא התנהגות בריונית שתחילתה באיומים שהשמיע במשך מספר חודשים כלפי המתלונן, וסיומה באירועים בהם המשיב נגח עם רכבו ברכב בו נסע המתלונן. די בפחד והבעתה שהיו מנת חלקו של המתלונן, על מנת להגיע למסקנה שענישה מקלה מן הסוג שגזר ביהמ"ש המחוזי, עלולה לשדר לצבור מסר שלילי, ולהחמיץ את מטרות ההרתעה. העובדה שלמערער הרשעות קודמות, מחזקת את המסקנה שיש לקבל את הערעור ולגזור למערער 15 חודשי מאסר בפועל, בנוסף לרכיבי העונש האחרים (המאסר על-תנאי והקנס) שהושתו עליו.
(בפני השופטים: טירקל, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד גב' ענת חולתא למערערת, עו"ד דוד שפיגל למשיב. 10.6.02).
על"ע 3646/02 - ליאור קרן נגד לשכת עורכי הדין בישראל
*סמכות לשכת עוה"ד לדחות אישור להתמחות כאשר המבקש הורשע בהיותו בצבא בהתנהגות בלתי הולמת(הערעור נדחה).
א. המערער הגיש ללשכת עורכי הדין בקשה לרישומו כמתמחה. לאחר שנתקיים שימוע למערער החליטה לשכת עורכי הדין שלא לאשר בינתיים את בקשת המערער אף כי המליצה כי יחדש את בקשתו בחלוף חצי שנה. הטעם לעמדת הלשכה נעוץ בהליך שהתנהל נגד המערער בהיותו בשירות צבאי, בו הורשע על פי הודאתו בהתנהגות בלתי הולמת במספר ארועים, ביניהם כי בהיותו מוצב בבסיס קליטה ומיון נהג לסייע לחיילים שהתגייסו לשירות על דרך שיבוצם שלא כדין לתפקידים מסויימים ולבסיסים מסויימים, אישר לחיילים ימי חופשה שלא כדין, נמנע מלדווח על היעדרויות מן השירות של חיילים כפי שחייב היה לעשות, ושיחרר חיילים מתפקידם בשעות מוקדמות מן המקובל. המערער טוען כי החלטת הלשכה הנמנעת מאישור בקשתו להתמחות כבר עתה הינה שלא כדין, משלא נשקלו כראוי מכלול הנסיבות הצריכות לענין. הערעור נדחה.
ב. סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, מקנה סמכות ללשכה להחליט שלא לאשר רישום אדם כמתמחה "אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין". סמכות זו מקנה בידי הלשכה שיקול דעת להעריך היבטים שונים בעברו של אדם לענין מידת השפעתם על יכולתו לשמש כעורך דין - עיסוק המחייב רמת אימון ואמינות ללא סייג. מכח סמכות זו היא רשאית גם לדחות את תחילת תקופת ההתמחות או לקבוע כי תוכל לדון ולהעריך מחדש את בקשת אישור ההתמחות כעבור זמן, הכל בהתאם לטיב הענין ולנסיבות. במקרה שלפנינו איזנה הלשכה את ההיבטים לחומרה ולקולא המשמשים אלה עם אלה בעניינו של המערער - את משמעותו והשלכותיו של ההליך בבית הדין הצבאי מחד ואת תיפקודו הנורמטיבי והראוי לשבח לאחר מכן הן בצבא והן בלימודיו והחליטה את אשר החליטה. בהחלטה זו אין חריגה ממתחם שיקול הדעת הסביר והראוי בנסיבות הענין.
(בפני השופטים: טירקל, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ישראל שדה למבקש, עו"ד משה עליאש למשיב. 6.6.02).
ע.א. 8716/99 - מרים כהן ועזבון המנוח חנן חננאל כהן ז"ל נגד רמי ואביבה כהן
*דחיית בקשה של אם לחזור בה מהתחייבות למתנה לבנה בטענה של התנהגות מחפירה. *ההבחנה בין התחייבות לתת מתנה לבין מתנה שבוצעה בפועל(מחוזי ת"א - ה.פ. 381/96 - הערעור נדחה).
א. המערערת ובעלה המנוח התגוררו בבית מגורים שהבעלות עליו רשומה ע"ש מינהל מקרקעי ישראל. בני הזוג חכרו את הבית מהמינהל והתגוררו בקומה התחתונה שבו. החכירה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. בקומה העליונה התגורר המשיב בנם של
בני הזוג. בעלה של המערערת המחה במתנה בחייו את זכויותיו למשיב. לאחר פטירת הבעל המחתה המערערת במתנה את זכויותיה בבית למשיב, כפוף לזכותה לגור בבית כל ימי חייה. כתב המחאת הזכויות נחתם ע"י המערערת ונמסר למשיב. לאחר מספר שנים הודיעה המערערת על ביטול ההמחאה למשיב, ופנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי יצהיר על כך כי החזרה מהמתנה היא כדין. בתביעתה העלתה המערערת שתי טענות. האחת, כי המתנה נעשתה מתוך מרמה של המשיב; השניה, כי המשיב התנהג באופן מחפיר כלפיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי אין בסיס לטענת המרמה. כן קבע כי המתנה הושלמה ועל כן אין לחזור ממנה, ועל כל פנים, התנהגותו של המשיב כלפי המערערת לא היתה מחפירה, ועל כן אין בסיס לחזרה, אפילו העיסקה שבין הצדדים היתה התחייבות למתנה. הערעור נדחה.
ב. ממצאיו של ביהמ"ש בעניין היעדר מרמה מבוססים כראוי על חומר הראיות. לעניין "התנהגות מחפירה" של מקבל המתנה (סעיף 5(ג) לחוק המתנה) - אכן, "התנהגות מחפירה" של מקבל המתנה מאפשרת לנותן לחזור בו מהתחייבות ליתן מתנה ("מתנה אובליגטורית"). אין התנהגות כזו מאפשרת לנותן המתנה לחזור בו ממתנה שהושלמה ("מתנה ריאלית"). בענייננו, המתנה היתה "ריאלית", והיה בה כדי להעביר את הזכויות למשיב. על כל פנים, גם אילו היה מדובר במתנה אובליגטורית, אין לייחס למשיב התנהגות מחפירה. המשיב החזיק בדירתו כלב, ובקשותיה של המערערת לסלקו לא נענו. בכך בלבד אין משום התנהגות מחפירה של המשיב כלפי המערערת. הכלב לא הובא כדי להקניט את המערערת וכל טרונייתה היתה שהכלב לא סולק על פי בקשתה. בנסיבות אלה, אין מקום לחזרה ממתנה אובליגטורית. אין להסיק מכאן מסקנה כללית בעניין זה. כל עניין ונסיבותיו שלו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אריה צ'רטוק למערערים, עו"ד גב' בלה וולנרמן למשיבים. 5.6.02).
ע.פ. 1382/00 - עמית בן ארויה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לפסיקת הוצאות משפט לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין לנאשם בעבירת תעבורה שזוכה "זיכוי טכני"(מחוזי ת"א - ע.פ. 71205/99 - הערעור נדחה).
א. למערער נרשם דו"ח תנועה שלפיו נהג במהירות של 75 קמ"ש בדרך עירונית בחולון בה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. מדו"ח התנועה עולה כי המערער נעצר על-סמך מדידה של שוטר שהפעיל ממל"ז. המערער ביקש להישפט ובישיבה הראשונה של ביהמ"ש לתעבורה העידה השוטרת שרשמה את הדו"ח, וכן השוטר שהפעיל את הממל"ז. לפי עדותו הוא בדק את מכשיר המדידה אותו הפעיל בתחילת המשמרת ובסיומה, והבדיקות הראו כי המכשיר תקין. הדיון נדחה לישיבה נוספת לשם הבאת דף יומן המפעיל של המכשיר. במועד זה לא הגיע השוטר עם יומן המפעיל, ואף המערער נמנע מלהעיד להגנתו. בהכרעת-הדין נקבע כי עדותו של השוטר שהפעיל את הממל"ז לא נסתרה. כן נקבע כי התביעה אמנם "התרשלה באי הבאה פיזית של 'יומן-המפעיל' לדיון", אולם רישום זהה ואף מפורט יותר ביחס ליומן-המפעיל, מצוי בדו"ח עליו חתום השוטר המפעיל. אשר על כן, הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המערער וזיכה אותו. נקבע כי לא הוכח שהדרך בה מדובר היא דרך עירונית. עוד נקבע כי מאחר ולא הובא בפני ביהמ"ש יומן המפעיל לגבי תקינות המכשיר, לא הוכח היסוד השני של העבירה, לפיו נהג המערער במהירות העולה על המותר. בעקבות הזיכוי ביקש סניגורו של המערער פסיקת הוצאות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ב. סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע שתי עילות לפסיקת הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה במשפט פלילי שנפתח שלא על דרך קובלנה: האחת, שראה ביהמ"ש שלא היה יסוד לאשמה; והשניה, שראה כי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. ב"כ המערער
סמך בקשתו על העילה השניה. החלופה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" בסעיף 80(א) לחוק העונשין, מקנה לביהמ"ש שיקול-דעת רחב לעניין פיצוי ושיפוי. עם זאת, הרחבה זו אינה ללא מצרים ועל ביהמ"ש לאזן בין מכלול השיקולים הניצבים בפניו, ובהם הגנה על זכויות הנאשם והצורך לפצותו או לשפותו בגין הפגיעה בו עקב האישום; אל מול האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין בהתקיים ראיות מספיקות לאישום, בלא הרתעת יתר של התביעה. זיכוי "מוחלט" המשמש ככלל שיקול מרכזי לטובת פסיקת פיצויים או הוצאות, מושתת בעיקרו על קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא עבר עבירה. מאידך, זיכוי מחמת הספק או זיכוי "טכני" בהיעדר קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא עבר את העבירה, הם כשלעצמם, אינם מצדיקים פיצוי נאשם או שיפויו.
ג. הדברים האמורים נכונים במיוחד בנוגע לעבירות תעבורה מסוג של ברירת-משפט. נוכח השאיפה להקל על המאבק בעבירות התנועה הכוללות פוטנציאל לפגיעה בגוף וברכוש, קבע המחוקק סדרי דין מיוחדים של ברירת-משפט, שתכליתם לעודד תשלום קנס ללא התדיינות. לפיכך, תשלום הקנס נחשב להודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש. מאידך, אם בחר המקבל הודעת תשלום קנס להישפט, הנטל על התביעה לשכנע כי ביצע את העבירה. במקרים בהם נעשה שימוש במכשיר טכני (כגון מצלמה בכביש או ממל"ז למדידת מהירות נסיעה), על התביעה להוכיח את תקינותו ואופן הפעלתו של המכשיר. במקרה שלפנינו, אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה פוזיטיבית כי המערער לא ביצע את העבירה שיוחסה לו. נוכח העובדה שמדובר בעבירת תעבורה שלא הוכחה אך לא נקבע פוזיטיבית כי המערער לא ביצע אותה, אין מקום להתערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא לפיה אין מתקיימת עילה לשיפוי המערער בגין הוצאות הגנתו.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד שמאי ליבוביץ למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 6.6.02).
ע.א. 8737/00 - "שלפרד" חברה לפיתוח ובנין בע"מ נגד יוסף ז'אק ואח'
* ע.א. 8737/00 - ביטול סעד של "צו מניעה קבוע" נגד קבלן שלא יבנה דירות על חלקה מסויימת, שלפי טענת רוכשי דירות הובטח שמדובר ב"שטח ירוק". *חובה על הרוכש דירה לבדוק בתב"ע מה מעמדה של חלקת מקרקעין מסויימת. *התרופה למצג שווא במכירת דירה אינה "אכיפה" אלא ביטול ה(מחוזי ת"א - ת.א. 1134/94 - הערעור נתקבל).
א. המערערת, בעלת מקרקעין בהרצליה, וחברה קבלנית, הקימו שכונת קוטג'ים. בשנת 1988 הוציאו החברות פרוספקט פרסומת שעליו היה מצולם דגם של השכונה העתידית שכללה 22 יחידות דיור. לפי דגם זה, לפני השורה החזיתית הראשונה מצוי כביש ולפניו (בתחתית הדגם) מגרש ריק בצבע ירוק ובו שני פסים קשתיים, (להלן: השטח הירוק). השורה החזיתית הראשונה היא בעלת ארבעה קוטג'ים. יחידות דיור אלה נמכרו לארבעה זוגות קונים, המשיבים. לדבריהם, הם בחרו ביחידות דיור אלה, משום שלפי הדגם השטח לפניהן הופיע כשטח פנוי וירוק. כן טענו כי לפני חתימתם על חוזה הקנייה הציגו נציגי המוכרים את השטח כפנוי המיועד לצורכי ציבור, כגון לגינה, למגרש משחקים ואשר בו לא ייבנו בעתיד יחידות דיור.
ב. בשנת 1994, לאחר השלמת 20 קוטג'ים בחלקה, נודע לקונים כי המערערת מתכוננת לבנות ארבעה קוטג'ים נוספים על השטח הירוק מול שורת הקוטג'ים שלהם. הקונים פנו לביהמ"ש המחוזי בתביעה למתן פס"ד הצהרתי לפיו אין לבנות על החלקה יותר מ-22 יחידות דיור. הקונים ביססו את תביעתם על מספר טענות: הבנייה המתוכננת מהווה הפרת תנאי יסודי בחוזי המכר, משום שהחברה התחייבה לבנות 22 קוטג'ים בלבד; הקונים רכשו את הקוטג'ים בהסתמך על ההתחייבות ועל המצג לפיהם יישאר השטח הירוק פנוי למטרות ציבוריות; המערערת הונתה את הקונים או הציגה בפניהם מצג שווא בדבר מספר היחידות שייבנו בחלקה.
ג. התברר כי כבר בשנת 1982 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר לפיה ניתן לבנות על החלקה 26 יחידות דיור, מהן ארבע על השטח הירוק. אולם, לפי התכנית יעבור השטח הירוק לידי עיריית הרצליה בחכירה ל-999 שנים. ואמנם, ביום 24.11.88 העבירה המערערת ללא תמורה את הזכויות בשטח הירוק לידי עיריית הרצליה. בעוד אשר בתשריט שצורף לתכנית המתאר, הופיע תכנון של בניית 4 יחידות דיור בשטח הירוק, הרי בתקנון התכנית עצמו נרשם ונכלל השטח הירוק בפרק "שטחים ציבוריים". בקיץ 1991 הגיעה המערערת להסכם עם עיריית הרצליה לפיו תחזיר העירייה את השטח הירוק לחברה תמורת תשלום היטל ההשבחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה תוך מתן צו מניעה קבוע נגד המערערת האוסר לבנות על השטח הירוק יחידות דיור כלשהן. הערעור נתקבל.
ד. ביהמ"ש המחוזי הדגיש וחזר והדגיש את המצג בדבר 22 הקוטג'ים שיוקמו על החלקה וכן את אי-הגילוי מצד החברה של קיום תכנית מתאר המתירה בנייה של 26 יחידות הדיור. התרופות המקובלות המוענקות במצג מטעה לקראת כריתת חוזה הן במסגרות מושגיות אלה הן ביטול החוזה ופיצויים. אמנם, מצויים מצבים בהם הסעד בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן בתום לב הנו באכיפת החוזה אותו עמדו הצדדים לכרות, אך אין זה המצב בענייננו, שכן כאן נכרת חוזה והתרופות המקובלות בנסיבות אלה הן ביטול חוזה ופיצויים. הקונים לא ביקשו לא את ביטול החוזה ולא סעד כספי, אלא צו מניעה קבוע, שהוא בהקשר שלנו בבחינת אכיפת החוזה, שהיא התרופה החוזית המובהקת. אולם, כדי שמצג יזכה את הניצג באכיפה, על המצג "להיכלל" בגדר החוזה, כלומר, להיהפך תנייה בחוזה.
ה. נראה שביהמ"ש ראה את נפקותו המשפטית של הפרוספקט הנדון בנושא השטח הירוק כיצירת תנייה מחייבת במסגרת החוזה. אך עצם ההנחה שהיה מצג מצד המערערת בדבר שמירת השטח הירוק כשטח פנוי אינה נקייה מספקות: אין בחוזה התחייבות כלשהי כי השטח הירוק יישאר פנוי. אם הקונים חפצו כי השטח יישאר פנוי, היה עליהם להתנות זאת במפורש בחוזה המכר; בעת חתימת החוזה הראשון, השטח הירוק מיועד היה לעירייה. בנסיבות אלה, אין זה מתקבל על הדעת כי המערערת התכוונה לקבל על עצמה התחייבות כי השטח יישאר פנוי, כי הרי אין לה שליטה על מעשי העירייה; החוזה הפנה במפורש לתב"ע שבה נאמר, בין היתר, כי השטח המועבר לעירייה מיועד לבניית יחידות דיור. מוטל היה על הקונים, אם גורל השטח הירוק היה חשוב להם, לבדוק את ייעוד השטח בתוכנית המתאר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד דוד גדנסקי למערערת, עו"ד נחמן גולדברג למשיבים. 10.6.02).
ע.פ. 2894/02 - בוריס שטיינר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות תקיפה ושוד. *הקלה בעונש בהתחשב בנסיבות משפחתיות קשות(מחוזי ת"א - ת.פ. 10137/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער ושניים מחבריו: אלכסיי פיטגורסקי וסטניסלב נקרסובסקי, תקפו בשעת לילה מאוחרת אדם שניקרה בדרכם במטרה ליטול ממנו אקדח שנשא עמו. בני החבורה הכו את המתלונן, אלכסיי נטל ממכנסיו של המתלונן את ארנקו וכן את האקדח, ובהמשך מסר את הנשק למערער. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות והוא אושפז במשך מספר ימים בבית חולים. המערער הכחיש כי נטל חלק בתקיפתו של המתלונן, אך ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעבירות שוד, פציעה בנסיבות מחמירות והחזקת נשק שלא כדין וגזר לו 42 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. באשר להרשעה - ההכרעה בעניינו של המערער היא בעיקרה הכרעה עובדתית, והלכה היא שאין ביהמ"ש של ערעור נוהג להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו
בערכאה הראשונה. אין בעניינו עילה לחרוג מהלכה זו. אכן, ביהמ"ש המחוזי התקשה לקבוע על פי הראיות שהיו בפניו, מה היה חלקו של כל אחד מאלה שהיו מעורבים בתקיפה, אך זה אינו מצב חריג, והוא אופייני לאירוע דינמי המתרחש בשעות החשכה ובו מעורבים מספר אנשים. ביהמ"ש רשאי היה לראות במערער וחבריו כמי שפעלו להשגתה של מטרה משותפת. גם אם תחילתו של האירוע היתה באלימות לשמה, גמלה בהמשך בלבם של אחד התוקפים או יותר, ההחלטה לגנוב את הנשק, והרי לך מערך ראיות שהיה בו די על מנת לבסס את הרשעתו של המערער כמבצע-בצוותא של עבירת השוד, מכוח ההגדרה שבסעיף 29 לחוק העונשין. חסד עשה ביהמ"ש עם המערער כאשר החליט לראות בו אחראי למעשה השוד מכוח סעיף 34א לחוק העונשין בלבד.
ג. באשר לעונש - העונש שגזר ביהמ"ש המחוזי אינו חמור נוכח האלימות שהפגינו המערער וחבריו כלפי קרבנם, ולאור הצורך להרתיע את הרבים בתקופה בה האלימות הפכה לעניין הנקוט על ידי הבריות כמעשה של יום-יום, גם כאשר מדובר בסכסוכים פעוטים וחסרי ערך. עם זאת הוחלט לאחר לבטים להתערב במידת העונש לאור האמור בתסקירים של שירות המבחן שהוגשו בערעור והמתארים נסיבות אישיות קשות, שמאסרו של המערער לתקופה ממושכת עלול להחמירן ולהסב נזק בלתי הפיך לבני משפחתו שלא חטאו. מטעם זה יועמד עונש המאסר על 4 שנים, מתוכן שנתיים וחצי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 13.6.02).
רע"א 893/02 - חברת אינטרפאק בע"מ ויצחק חוזז נגד בנימין יוסף ואח'
*חיוב בהשבה של תמורה למכונות כאשר היתה "אי התאמה" בשל ליקויים במכונות. *יריבות חוזית בין רוכש מכונות בעיסקת ליסינג לבין מוכר המכונות(מחוזי ת"א - ע.א. 2844/99 - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת עוסקת בייצור ושיווק מכונות המשמשות בענף הפלסטיק. בין בעלי הדין נכרת הסכם, במסגרתו רכשו המשיבים מכונות מהמבקשת (להלן: ההסכם). רכישת המכונות התבצעה במסגרת עיסקת ליסינג. חברת הליסינג העבירה למבקשים שיק בסך 210,600 ש"ח. השיק היה משוך ע"ש המבקשת והוסב למבקש 2 - מנהל המבקשת ובעל השליטה בה (להלן: המבקש) - והופקד בחשבונו הפרטי בבנק. המכונות סופקו למשיבים, אך איכות המוצרים שיצרו היתה ירודה ולא ניתן היה לבצע בהן שימוש מסחרי. המשיבים הגישו לבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשים ונגד חברת הליסינג, בה טענו כי בניגוד למוסכם, סיפקו להם המבקשים - במקום מכונות חדשות ותקינות - מכונות ישנות אשר לא ניתן היה להפיק מהן את התוצרת הנדרשת. בימ"ש השלום קבע כי ההסכם בין הצדדים היה לרכישת ציוד משומש. עם זאת, קיבל את טענת המשיבים כי איכותם הירודה של המוצרים היא פועל יוצא של אי התאמת המכונות בשל ליקויים וחסרים שנמצאו בהן, וחייב את המבקשים להשיב למשיבים את הסכום ששולם עבור המכונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין להתערב בקביעת בימ"ש השלום כי המכונות אשר סופקו למשיבים לא התאימו "אי התאמה מהותית" למטרה שלשמה הם נרכשו וכי המבקשת הפרה את ההסכם. ביהמ"ש קבע כי ניתנה ע"י המשיבים הודעת ביטול כדין, שכן המשיבים פנו אל המבקש בבקשה כי יקח מהם את המכונות וכוונת ביטול ההסכם שהשתמעה מבקשה זו היתה ידועה למבקשים. לפיכך יש לראות בהתנהגותם של המשיבים ביטול על דרך ההתנהגות. כן נקבע, כי משבוטל ההסכם כדין ומשנתבעו בכתב התביעה סכומי הכסף ששולמו למבקשים לא היתה מניעה דיונית מחיוב המבקשים בהשבת הסכומים שנתבעו בכתב התביעה. בכך אין להתערב.ג. באשר לחיובו האישי של המבקש, קבע ביהמ"ש, כי נוכח מעורבותו האישית בהצגת המצגים למשיבים, ובזיקה להפקדת השיק בחשבון הפרטי של המבקש, ניתן לקבוע כי
נכרת לצד ההסכם הסכם נספח שהמבקש צד לו, או לחילופין מדובר בעירוב נכסים בו נקט המבקש, אשר יש בו להביא לחיובו האישי. גם בכך אין להתערב. אין לקבל את טענת המבקשים לפיה לא קיימת יריבות חוזית בינם לבין המשיבים. המשיבים טענו בכתב תביעתם - והמשיבים לא חלקו על כך - כי בין הצדדים נחתם זכרון דברים להספקת ציוד. אחריות המבקשים כלפי המשיבים מושתתת על זכרון דברים זה, ואין בעובדה שהעיסקה בה מדובר היא עיסקת ליסינג - בה מימון העסקה נעשה על ידי גורם אחר - כדי לפטור את המבקשים מאחריותם כלפי המשיבים על-פי זכרון הדברים.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יוסף יפרח למבקשים, עוה"ד בנימין שפיים ואמציה אטלס למשיבים. 16.6.02).
ע.פ. 122/02 - מדינת ישראל נגד מוחמד בדראן
*החמרה בעונש בעבירה של נסיון למכירת נשק לתושבי הרשות הפלסטינית (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב קשר עם שני אחרים, תושבי הרשות הפלסטינית אשר שהו בישראל שלא כחוק, לרכוש מאחד אחמד חמישה כלי ירייה. בעקבות מידע מוקדם שמסר אחמד למשטרה, נעצרו המשיב ושני שותפיו ע"י המשטרה. מלכתחילה השלושה הואשמו בניסיון לסחר בנשק, ובעקבות הסדר טיעון הורשע המשיב בעבירה של ניסיון לרכישת נשק. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב שנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על-תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אזרח ותושב ישראל המנסה לרכוש כלי ירייה עבור תושבי הרשות הפלסטינית עושה מעשה חמור שיש בו כדי לסכן את שלום הציבור בישראל. טענת המשיב כאילו נרכשו כלי הנשק הללו אך כדי שישמשו ליריות שמחה בחתונות לא היתה מעיקרה ראוייה לאמון. המשיב היה ראוי לעונש חמור יותר מזה שיוטל עליו בערעור, אך מסתבר כי על שותפיו של המשיב, שהורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירת ניסיון לסחר בנשק, גזר ביהמ"ש המחוזי 54 חודשי מאסר. על רקע השוני בין העבירות ולנוכח העובדה שהמשיב, להבדיל משותפיו, הודה בעובדות, ולאור אמת המידה המקובלת ביחס להחמרת עונשו של נאשם בשלב הערעור, יועמד עונש המאסר הממשי שיושת על המשיב על 42 חודשים, ואילו המאסר על-תנאי שנגזר עליו יישאר על כנו.
(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גרוניס. עו"ד מ. קרשן למערערת, עו"ד מ. אבו מוך למשיב. 13.6.02).
ע.א. 3253/02 - שירותי בריאות כללית נגד עו"ד חניתה מייטלס
*הארכת מועד להגשת ערעור שלא הוגש במועד לאחר קבלת רשות להגשתו (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המערערת קיבלה רשות ערעור והגישה את הערעור לאחר המועד הקבוע בתקנות (30 ימים). על רקע זה, הוגשה בקשת מחיקה. מנגד ביקשה המערערת הארכת מועד. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
המועד להגשת ערעור, בעקבות מתן רשות לערער, קבוע בחיקוק והארכתו של מועד זה טעונה טעם מיוחד. המשיב בבקשת הרשות לערער מודע היטב לכוונת המבקש להשיג על פסה"ד של הערכאה הראשונה. במצב זה, למשיב אין בדרך כלל ציפיה אמיתית לכך שהליכי הערעור לא יוגשו בעקבות מתן הרשות. טיבם של הליכי בקשת רשות לערער הוא כזה, שיידרש חוסר מעש ניכר ומשמעותי של המערער במיצוי הזכות שניתנה לו, במסגרת אותם הליכים, להגיש ערעור, על מנת שניתן יהא להסיק באופן סביר כי המבקש ויתר על זכותו לערער. זאת ועוד, במצב האמור בו ניתנה רשות, קיימת הכרעה שיפוטית כי קיימת שאלה הראויה לבירור במסגרת של ערעור. לפיכך יוארך המועד תוך חיוב המערערת בהוצאות.
(בפני: הרשם שחם. 12.6.02).
בש"פ 4285/02 - באסל אמארה (סעיד) נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשינוי שחרור בתנאי מעצר בית כאשר המבקש חשוד בתמיכה בארגון טרוריסטי (ערר על שחרור ממעצר בתנאי מעצר בית - הערר נדחה).
העורר עומד לדין בעבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי, בכך שבמהלך הפגנה לציון "יום האדמה" בכפר כנא, הניף את תמונתו של מנהיג החיזבאללה חסן נסראללה; נהג לאסוף גזרי עיתונות ובהם תמונות של מחבלים מתאבדים, תמונות של ראשי ארגוני טרור, ובהם אוסאמה בן-לאדן ותמונות של הוצאה להורג של מי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל. בכך - נאמר בכתב האישום - עשה העורר מעשה שיש בו הזדהות עם ארגון טרוריסטי "וזאת במקום ציבורי ובאופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יוכלו לראות גילוי זה". בימ"ש השלום קבע כי קמה עילת מעצר בשל החשש שהעורר יסכן את בטחון הציבור ויגשים, הלכה למעשה, את המטרות שהוא מזדהה עמן. עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית של מעצר בית. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי, על החלופה של מעצר בית, נדחה וכך גם הערר לביהמ"ש העליון.
העבירה המיוחסת לעורר נוגעת לביטוי הפומבי שנתן להזדהותו עם ארגוני טרור. בשלב זה קשה לקבוע הנחות באשר לאפשרות שהעורר יעבור מאמונה - להסתה, או מדיבור - למעשה, במועד קרוב. יחד עם זאת בנסיבות המקרה ובהתחשב במועד הקרוב בו קבוע המשפט, אין פגם, באיזון שערך ביהמ"ש קמא, המצדיק התערבות בהחלטתו בשלב זה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דקואר ג'מיל לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 11.6.02).
בש"פ 4420/02 - שרון שחר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בבני אדם למטרת זנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של סחר בבני אדם למטרות זנות. על פי האמור בכתב האישום "נרכשה" המתלוננת על ידי העורר בסכום של 7,000 דולר על מנת שתעבוד עבורו במכון ליווי בתל-אביב. לאחר שעבדה עבורו במשך חודש ימים "נמכרה" המתלוננת לאדם אחר. כתב האישום מייחס לעורר, עבירה נוספת, על שעשה להבאתה של מתלוננת אחרת ארצה שלא כדין תוך שהיא מתחייבת לעבוד עבורו חינם במשך תקופה מסויימת. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
קיימת תשתית ראייתית לכאורה במידה הדרושה בשלב זה של ההליכים והיא קושרת את העורר למעשי הסחר, הרכש וההעסקה בזנות. גם העבירה האחרת של הבאת אשה לישראל מצביעה על מסוכנותו של העבריין - שכן במציאות, מתחילה פרשת הסחר בבני אדם, לצורך העסקה בזנות, עוד קודם להגעת הקרבנות ארצה. השידול המתבצע כלפי הקרבן, לעזוב את המדינה בה הוא מתגורר, מהווה חוליה בלתי נפרדת מהשרשרת כולה שעניינה סחר בבני אדם. ואפילו ראשיתו של התהליך - ההגעה ארצה - בהסכמה - סופו תכופות בכפייה, במרמה ובהתעללות. חומרת המעשה הפותח את השרשרת אינה נופלת, לפיכך, במקרים רבים, מחומרת המעשים הבאים בעקבותיו. בענייננו, מצביעה התשתית הראייתית, לכאורה, על כך שהעורר שלח ידו הן באלה והן באלה.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד שי נודל וירון בן יוסף לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 11.6.02).
בש"פ 4546/02 - אברהם ג'יאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הצתת נגריה של ערבי ע"י יהודי על רקע לאומני (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי הצית, יחד עם אחר, מסגריה השייכת לערבי, בשכונת בית ישראל בירושלים. מאוחר יותר באותו
הלילה, סיפק העורר לשותפו שלושה מיכלים, שכל אחד מהם הכיל ליטר של סולר, וזאת בידיעה כי שותפו התכוון להצית בתי עסק של ערבים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים משקבע, כי המדובר בפעילות של הצתה על רקע לאומני. "הימים ימים קשים המה - כך קבע ביהמ"ש המחוזי - וכשם שאין מנוס ממעצרם של בני מיעוטים בגין פעולות על רקע לאומני, כך גם דינם של יהודים. יש ראיות לכאורה נגד העורר. האש דרכה להתפשט ואין לה גבולות". הערר נדחה.
את הנגע של אלימות על רק אידיאולוגי יש לבער מיד ומלכתחילה, ודינם של הנוקטים באלימות מסוג זה להיעצר עד תום משפטם, בהיעדר נסיבות מיוחדות. אשר לטענה, כי גם בהתקיים חשש למסוכנות יש צורך לבחון את האפשרות להמיר את המעצר לחלופה אחרת - אכן, ביהמ"ש המחוזי לא שקל חלופת מעצר קונקרטית במקרה זה, אלא שהוא גם לא היה צריך לעשות כן משבא לכלל מסקנה, כי אין כלל מקום לבחור בחלופה אחרת למעצר בנסיבות העבירה.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד יצחק כהן וירון רבינוביץ לעורר, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 11.6.02).
ע.א. 3321/02 - ויקטור פנסטרהיים נגד "מגדל" חברה לביטוח בע"מ
*דחייה על הסף של ערעור שהוגש באיחור כשהנימוק היה שעוה"ד היה בחו"ל ולא פותחים מכתבים במשרדו בהיעדרו (הערעור נדחה על הסף בשל האיחור בהגשתו).
ערעור המבקש הוגש לביהמ"ש ביום 19.4.02, למרות שפסה"ד התקבל במשרד ב"כ המערער ביום 20.2.02. ב"כ המערער טען כי הוא נעדר מהארץ בין התאריכים 15.2.02 ועד 24.2.02. לפיכך, לטענתו, התחיל מניין הימים רק ביום בו הומצא ההעתק לידיו, דהיינו עם שובו למשרדו משהייתו בחו"ל. לחילופין ביקש הארכת מועד. הבקשה להארכת מועד נדחתה והערעור נדחה מחמת איחור בהגשתו.
אין יסוד לטענה לפיה מרוץ הזמנים מתחיל מן המועד בו מגיע עו"ד למשרדו, להבדיל מהמועד בו הומצא פסה"ד למשרדו. לפיכך דין הבקשה לדחיית ההליך להתקבל. המערער הגיש יחד עם תגובתו לבקשת דחייה בקשה להארכת מועדים, בנימוק כי "בהעדרי לא נפתחים כתבי בי-דין הנשלחים למשרדי, ואין במשרדי עורכי דין נוספים המטפלים בעניין". העובדה כי ב"כ המערער שהה בחו"ל כמו גם העובדה כי נהלי העבודה במשרדו מונעים פתיחת כתבי בי דין עד הגיעו למשרדו אינם בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד. אינטרס הסופיות של המשיבה בערעור איננו יכול להיות מוכתב ע"י נוהל פנימי חד צדדי של מערער כזה או אחר. יתר על כן, בעת ששב ב"כ המערער לישראל היה בידיו לעשות מאמץ ולהגיש את הערעור בתוך התקופה הקבועה בתקנות, או לכל הפחות לפנות בתוך התקופה האמורה לביהמ"ש בבקשה להאריך את המועד.
(בפני: הרשם אוקון. עו"ד י. זאגא למערער, עו"ד ח. גלזר למשיבה. 3.6.02).
ע.א. 3647/02 - אפרים גבאי נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה
*עיכוב ביצוע פס"ד למסירת מקרקעין שהופקעו (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המשיבה עתרה לביהמ"ש המחוזי בחיפה למתן צו למסירת חזקה בקרקע לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), ביחס לנכס בקרית חיים, (להלן: "הנכס"), שבו מחזיק המבקש. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והורה למבקש למסור למשיבה את החזקה בנכס. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוכחו ארבעת התנאים המבססים את זכותה של הרשות המפקיעה לקנות חזקה במקרקעין. המבקש הגיש ערעור והוא מבקש עיכוב ביצוע עד לערעור. לטענת המבקש, סיכויי הערעור טובים, והנזק שייגרם לו במידה שלא יעוכב ביצוע
פסה"ד הוא נזק קשה ובלתי הפיך, בעוד שלמשיבה לא יגרם כל נזק מאחר שביצוע התכנית שבגינה מתבקשת ההפקעה מתעכב ממילא מסיבות אחרות. הבקשה נתקבלה.
על פני הדברים נראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. לכך יש להוסיף כי דרך התנהלותו של המבקש בהליך זה, והמועד בו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע, בסמוך מאוד למועד בו התכוונה המשיבה להוציא אל הפועל את פסק דינו של ביהמ"ש קמא, מעלה, למצער, חשד כבד לגבי תום-לבו. עם זאת יש להיעתר לבקשה, באשר אם לא יינתן צו עיכוב ביצוע כמבוקש, יתכן שלא יהיה עוד טעם בבירור הערעור לגופו. אמנם, הכלל הוא כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי קיים ועומד ויש לבצעו, אולם בנסיבות העניין נראה שקביעת תנאים מתאימים לעיכוב הביצוע, תביא מצד אחד לכך שלמבקש יהיה את יומו בבימ"ש זה, ומצד שני לא תגרום פגיעה קשה מדי למשיבה ולאינטרס הציבורי. לפיכך, ביצוע פסה"ד יעוכב בכפוף לכך שהמבקש יפקיד ערבות בנקאית בסכום של 100,000 ש"ח.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יואל גולדברג למבקש, עו"ד גב' כרמית וובר-קסטלמן למשיבה. 9.6.02).
בג"צ 3550/02 - יעקב ארמילאת ואח' נגד מפקד אזור חבל עזה
*דחיית עתירה על הסף כשמדובר בעותרים שונים שעניינם נפרד ואשר הגישו עתירה מאוחדת (העתירה נדחתה על הסף).
העותרים מבקשים להורות על הסרת מניעת כניסתם לישראל, כדי להמשיך את עבודתם באיזור התעשיה ארז. בתגובה לעתירה טען ב"כ המשיב, כי ראוי לדחותה על הסף, מכח הלכתו של בג"צ, לפיה אין לצרף כעותרים בעתירה קבוצת אנשים הטוענים לזכויות, במקום שהרקע העובדתי של כל אחד מהם שונה. על כך השיב ב"כ העותרים שביחס לכל שולחיו מתעוררת שאלה משותפת (מניעת הכניסה לאזור התעשיה), והעילות הנוספות המייחדות את כל אחד מהם הוגדרו על ידו ככאלה ש"אינן סבוכות, וניתן בהן בתיק אחד". העתירה נדחתה על הסף.
אמנם, על פי הנטען בעתירה, יש לכל העותרים מכנה משותף - מניעת כניסתם לאזור התעשיה, אך מתוך העתירה עולה כי העובדות בעניינו של כל עותר, והעילה למניעת כניסתו - הן שונות. אפילו בקשות העותרים הן בעלות אופי דומה, משמדובר בעותרים שונים שעניינם נפרד, חובה על העותרים להגיש עתירות נפרדות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. 2.6.02).
בג"צ 2442/02 - סוסאנה קיסם ועמותת "קו לעובד" נגד השר לבטחון פנים ושר הפנים*אין לעצור עובד זר שעובד בישראל לפי רשיון אצל מעביד מסויים כאשר עזב את המעביד ורוצה לעבור למעביד אחר (העתירה נתקבלה). העותרת היא עובדת זרה שקיבלה אשרת שהייה בישראל למשך שנה, על-פי בקשת מעביד ישראלי מסויים. מעביד זה, לטענת העותרת, התעמר בה, והיא התייעצה עם אנשי עמותת "קו לעובד", ועל-פי הצעתם עזבה את מקום העבודה. מספר שעות בלבד לאחר עזיבתה נעצרה העותרת ע"י המשטרה לנוכח תלונה שהגיש מעבידה כי העותרת התפטרה מעבודתה אצלו. העותרת שהתה במעצר 6 ימים. בהחלטה שניתנה עם הגשת העתירה הורה בג"צ על שחרורה המיידי של העותרת ממעצרה. העתירה נתקבלה. ביני לביני מצאה לעצמה העותרת מעסיק אחר, שהורשה להעסיקה. משרד הפנים אף אישר את חילופי המעבידים, כך שאין עוד מקום לעסוק בעניינה של העותרת, ככל שמדובר בנושא של חילופי המעבידים והארכת שהייתה בישראל. עובד זר שקיבל אישור לשהייה בישראל המותנה בעבודה עבור מעביד פלוני, רשאי לבקש ממשרד הפנים אישור להחלפת מקום העבודה. במקרה הנוכחי, לעותרת לא היה סיפק לעשות כן. בתקופת המעבר, כאשר עובד זר מימש את זכותו להתפטר מעבודתו אצל מעביד מסויים, אין
לעשות שימוש באמצעי הדרסטי של מעצר, וניתן לנקוט באמצעים מידתיים אחרים כדי לקיים את הוראות הדין.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד דני רונן לעותרים, עו"ד איל ינון למשיבים. 4.6.02).
רע"א 118/02 - ש. גוזלן... בע"מ ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*התחלה של "שמיעת ראיות" במשפט המונעת החזרת מחצית האגרה (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו תביעה כספית נגד המשיבים הפורמליים והמשיבים הפורמליים הגישו תביעה כספית נגדית נגד המבקשים. התקיימו מספר קדמי משפט, בגדרם נטענו טענות מקדמיות שונות, לרבות טיעונים ביחס למינוי מומחה מקצועי וביחס למתן חוות דעת מטעמו. ביום 6.2.00 הוגשה לביהמ"ש חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי ביהמ"ש. מתוקף מינויו התייצב המומחה לחקירה על חוות דעתו ובהמשך נערך דיון נוסף בשאלת תשלום שכר המומחה. בתוך כך הגיעו הצדדים להסדר פשרה והגישו בקשה למתן תוקף של פס"ד להסדר הפשרה ולהורות על החזר המחצית השנייה של האגרה. היועץ המשפטי לממשלה הביע את התנגדותו מהטעם שבתיק התקיים דיון ואף נחקרו מומחים ולפיכך - כך טען - המבקשים אינם זכאים להחזר האגרה. ביהמ"ש דחה את הבקשה מנימוקי היועץ המשפטי לממשלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 8(ג)(2) לתקנות האגרות קובעת כי בעל דין יהיה פטור מתשלום המחצית השניה של האגרה אם ההליך בוטל, נמחק, נדחה או נסתיים בפשרה, או באופן אחר, לפני שהוחל הדיון בו. המונח "דיון" מוגדר בתקנה 1 לתקנות האגרות כ: "שמיעת ראיות בעל פה... ולמעט דיון בישיבת קדם משפט ראשונה". אין חולק כי במקרה זה הוגשה חוות דעת של מומחה שמונה על ידי ביהמ"ש והתקיימה ישיבה בה נחקר המומחה על חוות דעתו. עדותו של מומחה מטעם ביהמ"ש היא ראיה ככל ראיה אחרת והעובדה שהיוזמה להבאתה לא באה מצדו של אחד מבעלי הדין עשוייה אך להשפיע על דרך חקירתו הנגדית, אך לא לשלול את אופיה כראיה. על כן דין הבקשה להידחות.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד רפי וינברגר למבקשים, עו"ד עדיאל חשין למשיבים 2,3. 22.5.02).
רע"פ 710/02 - משה דדו ואח' נגד ראש עיריית חיפה ואח'
*סמכות בימ"ש להאריך צו הריסה מינהלי שלא בוצע במועד הקבוע בחוק (הבקשה נדחתה).
בתאריך 9.10.97 הוציאו המשיבים צו הריסה מינהלי לתוספת בנייה בלתי חוקית של המבקשים. בתגובה פנו המבקשים לביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה בבקשה לביטול הצו. בדיון שנערך ביקשו המבקשים לחזור מן הבקשה לביטול הצו, בכפוף לכך שתינתן להם שהות של כ-6 חודשים לפעול לקבלת היתר-בנייה. ביהמ"ש קבע כי הבקשה תימחק וכי ניתן יהיה לבצע את הצו החל בתאריך 1.11.98, אלא-אם-כן יקבלו המבקשים היתר-בנייה לפני מועד זה. עקב תקלה טכנית אצל המשיבים, אף לאחר שחלפו 6 חודשים, הצו לא בוצע בתוך 30 ימים. כאשר התגלתה הטעות פנו המשיבים לביהמ"ש בבקשה להאריך את מועד ביצוע הצו וביהמ"ש נעתר לבקשתם. ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש ציין כי המחוקק כתב ש"צו ההריסה לא יבוצע" לאחר 30 ימים, אולם לא כתב כי צו ההריסה יהיה "בטל" או כי הוא "יפקע" בתום שלושים הימים. מכאן יש ללמוד שניתן יהיה להאריך את הצו, גם אם עברו שלושים הימים על פי צו של בימ"ש אשר ייקח בחשבון את כל הנסיבות של המקרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לדעת היועץ המשפטי לממשלה, צו הריסה מינהלי אינו פוקע בחלוף 30 ימים מיום הגשת תצהיר המהנדס אל יושב-ראש הוועדה המקומית. לדעתו, ביהמ"ש רשאי להאריך את תקופת 30 הימים - בין במהלך התקופה ובין לאחריה. היועץ המשפטי ציין כי
בנסיבות העניין יש מקום להאריך את מועד ביצוע הצו וזאת לאור העובדה שהמבקשים הם אלו שביקשו לעכב את ביצוע הצו ב-6 חודשים, ועד היום לא פעלו לקבלת היתר-בנייה, ואף בנו מעל תוספת הבנייה מבנים נוספים ללא היתר אשר בגינם הוצאו צווי הריסה מינהליים חדשים. לנוכח תשובת המשיבים ועקב התנהגותם של המבקשים, אשר אף ברי כי לא נגרם להם עיוות דין, אין מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יואל גולדברג למבקשים, עו"ד גב' דגנית קורן למשיבים. 2.6.02).
ע.פ. 3741/02 - נזאם רושדי אבו רמוז נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של יידוי בקבוק תבערה לעבר רכב בהתחשב בכלל אחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. התביעה והנאשם הגיעו לכלל הסדר טיעון ולפיו ייגזר על המערער עונש מאסר בפועל בן 7 חודשים, אך ביהמ"ש המחוזי, החליט שלא לכבד את הסדר הטיעון וגזר על המערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המדובר ביידוי בקבוק תבערה אל-עבר רכב שנסע בכביש סילואן ואשר תפקידו היה להגן על בתי היהודים באיזור. המערער תיצפת על הכביש עם אחר, וכשהגיע הרכב ידה עליו נאשם העומד לדין בצוותא-חדא עם המערער בקבוק תבערה. הבקבוק פגע ברכב, נפל על הכביש והתלקח. לא היה מקום להתערב במידת העונש אלמלא העונש שהושת על השותף לעבירה. אותו אדם הועמד לדין ועונשו נגזר לשבעה חודשי מאסר בפועל, עונש זהה לעונש שהתביעה הסכימה בהסדר הטיעון כי יוטל על המערער. ביהמ"ש המחוזי ניסה אמנם להבחין את עניינו של המערער מעניינו של אותו אחר, אך משנגזר על האחר עונש של 7 חודשי מאסר לא היה זה ראוי כי ייגזר על המערער עונש אחר. לפיכך, יועמד ענשו של המערער על 7 חדשים מאסר בפועל ו-10 חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עו"ד אחמד ספיה למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 6.6.02).
ע.א. 3976/02 - אריה חברה לביטוח בע"מ נגד דני גונן
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד לתשלום פיצויים לנפגע בתאונת עבודה, כאשר ביהמ"ש קמא כבר עיכב חלק מפסה"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים חייב את המבקשת לשלם למשיב סכום כולל המתקרב למיליון ש"ח, כפיצויים בגין נכות נפשית שנגרמה למשיב בתאונת דרכים, עת חזה במותו של בנו. ביהמ"ש נעתר חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע, וקבע כי מן הסכום שנפסק יעוכב סך של 600,000 ש"ח. המבקשת עותרת לעיכוב ביצוע של מלוא פסה"ד. הבקשה נדחתה.
המשיב העלה טענה מקדמית ולפיה הדרך הנכונה שעל המבקשת היה ללכת בה היא הגשתה של בקשת רשות ערעור. אין בטענה זו ממש. משסורבה הבקשה לעיכוב ביצוע, ולו חלקית, נפתח הפתח להתערבותה של ערכאת הערעור. תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי ערכאת הערעור רשאית לצוות על עיכוב ביצוע אם הערכאה הראשונה סירבה לבקשה דומה. הסירוב עליו מדברת אותה תקנה הינו אף סירוב חלקי. אך לגופה יש לדחות את הבקשה. בימ"ש קמא שיקלל כהלכה את השיקולים הנדרשים להכרעה, כאשר נבחנת בקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה לא נתמכה בתצהיר לביסוסה של הטענה כי קיים חשש שהמשיב לא יוכל להחזיר את הכספים שנפסקו לזכותו, היה ויתקבל ערעורה של המבקשת. טענה זו ראוי לה, דרך כלל, שתיתמך בתצהיר, אשר יעסוק במצבו הכלכלי העכשווי של הזוכה.
(בפני: השופט גרוניס. 5.6.02).