תקציר סביר כרך נ"ט חוברת 18

ע.א. 6400/99 ואח' - מיראז' חברה לבנין והשקעות בע"מ ובנק המזרחי נגד בנק הפועלים

*ואח' - עדיפותו של שעבוד צף קודם או שעבוד צף מאוחר כאשר הפלט של הרישום ברשם החברות היה שגוי ומטעה. *עדיפותו של שעבוד צף מאוחר על שעבוד צף קודם כאשר השני ניתן לטובת מממן רכישה לפי סעיף 169(ד) לחוק החברות(מחוזי ת"א - בש"א 113998/98 - הערעור נתקבל).
א. המערערת, (להלן: "חברת מיראז'") עסקה, בין היתר, בביצוע של שני פרוייקטים של בנייה, האחד באשדוד והאחר - המאוחר יותר - בפתח-תקווה. לפרוייקט באשדוד קיבלה ליווי פיננסי מטעם בנק הפועלים, אשר קיבל שעבוד צף בשורה של אגרות חוב. הפרוייקט בפתח-תקווה קיבל מימון מצד בנק המזרחי, וגם הוא כנגד שעבוד צף באגרת חוב לטובת הבנק. באגרת החוב לטובת בנק הפועלים שועבדו כל נכסיה של חברת מיראז' בשעבוד שוטף. באגרת החוב התחייבה חברת מיראז' "לא לשעבד ולא למשכן בכל אופן ודרך את הרכוש המשועבד... ללא קבלת הסכמתו של הבנק בכתב ומראש". בנק הפועלים נקט בצעדים הדרושים על-פי סעיף 178 לפקודת החברות לשם רישום השעבוד אצל רשם החברות. בטופס ששלח בנק הפועלים לרשם פורטו הנכסים המשועבדים. וכך צויין בטופס: "שעבוד שוטף כללי על כל רכושה של החברה...". השעבוד נרשם במרשם החברות ולבנק הפועלים הונפקה תעודת רישום. דא עקא, בשל תקלה משרדית ברשם החברות, לא צויין קיומו של שעבוד שוטף כללי על כל רכושה של החברה. כתוצאה מן התקלה, הושמטו בפלט המידע של רשם החברות, בעניין שעבוד זה, המילים "שעבוד שוטף כללי על כל רכושה של החברה".
ב. בפרוייקט השני, המאוחר יותר, בפתח תקוה, נחתם בין חברת מיראז' לבין בנק המזרחי, שבמסגרתו נרשם שעבוד צף לטובת בנק המזרחי. פירוט הנכסים ששועבדו לבנק המזרחי, הקשורים כולם לפרוייקט פתח-תקווה, מופיע באגרת החוב. ביני לביני, לאחר רישום השעבוד מצד בנק המזרחי, גילה בנק הפועלים את הטעות ברישום השעבוד השוטף על פי אגרת החוב שלו. השעבוד, והרישום אצל רשם החברות תוקן והוספו בו המילים: "שעבוד שוטף כללי על כל נכסי החברה". בשנת 1998 נקלעה חברת מיראז' לקשיים. בנק הפועלים נקט בהליכים משפטיים והליכי הוצאה לפועל, במסגרתם הוטלו עיקולים אצל רוכשי דירות בפרוייקט פתח-תקווה. החלו הליכים משפטיים בין שני הבנקים. בנק המזרחי טען כי בשל התקלה המשרדית אצל רשם החברות, לא נרשם שעבוד שוטף לטובת בנק הפועלים ולכן אין לו תוקף כלפיו. בנק הפועלים טען כי השעבוד לטובתו עדיף על השעבוד לטובת בנק המזרחי, שנוצר בניגוד להגבלה באגרת החוב של בנק הפועלים. טענתו של בנק הפועלים עוררה גם את שאלת תחולתה של הוראת סעיף 169(ד) לפקודת החברות, המכירה במקרים מסויימים בשעבוד מאוחר יותר.
ג. ביהמ"ש המחוזי פסק כי אגרת החוב של בנק הפועלים שנמסרה לרישום כדין אצל רשם החברות היא הקובעת את היקף השעבוד, ולא הפלט המופק ממחשבי רשם החברות. לדעתו, בנק המזרחי חייב היה לבדוק את אגרות החוב ואת יתר מסמכי השעבוד ולא יכול היה להסתפק בפלט הממוחשב של מרשם החברות. באשר ליחס בין שעבוד צף לבין שעבוד לטובת מממן רכישה, לפי סעיף 169(ד) הנ"ל - ביהמ"ש המחוזי יצא מן ההנחה כי האשראי שהעניק בנק המזרחי לחברה שימש בפועל למימון הבנייה בפרוייקט פתח-תקווה, אך לדעתו, העדיפות המוענקת לשעבוד מאוחר במסגרת סעיף 169(ד) לפקודה תוכר רק כאשר באיגרת החוב מצוייה הוראה מפורשת, לפיה הנכס המשועבד מבטיח באופן בלעדי את האשראי שניתן לרכישתו. ביהמ"ש המחוזי בחן את הוראותיה של אגרת החוב לטובת בנק המזרחי וקבע כי בשל הניסוח הרחב באגרת החוב, נותק הקשר הישיר בין הנכס המשועבד לבין האשראי שמימן את רכישתו; עקב כך איבד השעבוד את מעמדו הייחודי והפך לשעבוד רגיל, הנדחה מפני השעבוד השוטף של בנק הפועלים. הערעור
נתקבל בהחלטה שחל על ענייננו סעיף 169(ד) וממילא נתייתר הדיון בשאלה על מי החובה לבדוק אם הפלט של המחשב מתאים לשיעבוד שנרשם.
ד. אין מחלוקת כי נושה, המבקש ליהנות מהמעמד המיוחד לפי סעיף 169(ד) לפקודה, חייב להוכיח זיקה ישירה בין המימון שהעמיד לחייב לבין הנכס ששועבד לו. אולם, מן הדרישה של קיום קשר ישיר בין האשראי שהעמיד המממן לבין הנכס הנרכש באמצעות המימון אין להסיק כי בהסכם השעבוד חייבת להופיע תנייה הקובעת כי הנכס המשועבד מבטיח אך ורק את האשראי שניתן לרכישתו. דרישה מעין זו אינה מתיישבת עם לשונו של סעיף 169(ד) לפקודה.
ה. בפי בנק הפועלים טענה נוספת הנוגעת לדרישתו של סעיף 169(ד) כי המימון הוא להבטחת אשראי שאיפשר "רכישת נכס", ואילו בנק המזרחי נתן אשראי לפרוייקט בנייה שאינו מצטמצם לרכישת נכסים אלא מהווה ענף פעילות שלם. בעניין זה יש לאמץ את הדעה המרחיבה את תחולת סעיף 169(ד) לפקודה על מימון פרוייקט בנייה ועל שעבוד מלאי עסקי.
ו. מאחר שגם בהנחה שנוצר שעבוד צף לטובת בנק הפועלים, עדיין יש עדיפות לשעבוד של בנק המזרחי מכוח סעיף 169(ד), התייתרה למעשה ההכרעה בשאלה אם אמנם השעבוד הצף של בנק הפועלים הוא בעל תוקף כלפי בנק המזרחי. שאלה זו התעוררה כאמור בשל ההשמטה שאירעה במרשם החברות. נראה כי אין זה מובן מאליו, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, כי הצדדים השלישיים יצטרכו לשאת בתוצאות של רישום מוטעה. משמעות הדבר היא שצדדים שלישיים אינם יכולים לסמוך על הפלט ועליהם לבדוק את מסמכי השעבוד. אין זה הפתרון הרצוי בכל הנסיבות. הנושה יכול לגלות ביתר קלות טעויות בתיאור השעבוד שנעשה לטובתו. מן הראוי להטיל את תפקיד הבדיקה דווקא על הנושה ולא על הצדדים השלישיים. בשולי הדברים, יאמר כי יתכן שביהמ"ש צדק במסקנתו בנסיבות המיוחדות של המקרה. יש רגליים לסברה כי הניסוח השגוי בפלט מרשם החברות צריך היה לעורר חשד בעיני בנק המזרחי בדבר קיומו של שעבוד צף או, לכל הפחות, חשד כי חל שיבוש ברישום פרטי השעבוד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אמיל בן-עטר למיראז', עו"ד גב' רחל ברכה, הכונסת, לעצמה, עו"ד אהוד ארצי לבנק המזרחי, עוה"ד גיל הירשמן, ישי בית-און וגב' ענבל נוה לבנק הפועלים. 18.6.02).

רע"א 2314/02 - גידולי שדה נטופה... בע"מ נגד הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ

סבירות של עיכוב והעמדת הליכים בנימוק של "הליך מקביל בתלוי ועומד" בפני רשות אחרת. פירוש פוליסת ביטוח(מחוזי חיפה - בש"א 18791/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת רכשה מן המשיבה פוליסה לביטוח נזקי רכוש (להלן: הפוליסה). לפי הפוליסה תופטר המשיבה מתשלום תגמולי ביטוח אם הנזק אירע כתוצאה ממעשי איבה או פעולות מלחמתיות, ובלבד שניתן בעניין זה אישור מאת משטרת ישראל, משרד הביטחון או מנהל מס רכוש (להלן: הרשויות) כי האירוע נשא אופי של אירוע איבה. בתחילת חודש אוקטובר 2000, נערכה באזור כפר מנדא תהלוכה של תושבי כפרים ערביים בגליל, כהפגנת הזדהות עם אירועי המהומות בשטחי הרשות הפלסטינית. משתתפי התהלוכה הציתו ערימות של כותנה, ציוד השקיה, גלגלות טפטוף וטרקטורים. מעשים אלו גרמו למבקשת נזק כספי שבגינו הגישה תביעה לשלטונות מס רכוש וקרן פיצויים. תביעת המבקשת נדחתה, בטענה כי הנזק איננו בגדר "נזק מלחמה", ועל-כן אין מוקנית
לה זכות לקבל פיצויים מן המדינה לפי סעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים. בה בעת נדחו פניות המשיבה לרשויות כי יינתן אישור שהאירועים שגרמו נזק למבקשת היו בבחינת מעשי איבה.
ב. לאחר שהמשיבה סירבה לשלם למבקשת תגמולי ביטוח בגין נזקיה, הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה כנגד המשיבה לקבלת תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה. טענת המבקשת היתה, כי נוכח העובדה שלא ניתן למשיבה אישור כי האירועים שגרמו לנזקיה של המבקשת היו בגדר מעשי איבה, הרי שהמשיבה אינה פטורה מלפצות את המבקשת בגין נזקים אלו. במקביל, ועל-מנת להגן על זכותה של המשיבה לתחלוף, הגישה המבקשת ערר על החלטת מנהל מס רכוש לוועדת הערר לפי חוק מס רכוש. או אז הגישה המשיבה לביהמ"ש בקשה ל"עיכוב והעמדת ההליכים" בטענה, כי ההליך שבו פתחה המבקשת בפני ועדת הערר לפי חוק מס רכוש הוא "הליך תלוי ועומד", ורק אם ועדת הערר תאשר את החלטת מנהל מס רכוש יהיה מקום להגשת התביעה נגד המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבה, והורה לעכב את הליכי הדיון בתביעה שהגישה המבקשת בפניו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. פוליסת הביטוח שרכשה המבקשת מן המשיבה פוטרת את המשיבה מתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מאירועים הנושאים אופי של מעשי איבה. זאת, בתנאי שבידי המשיבה אישור מפורש מהרשויות. טענת המבקשת היא כי התחייבותה של המשיבה במסגרת פוליסת הביטוח היתה לשאת בנזקים רכושיים שייגרמו למבקשת אף לגבי התקופה שעד למתן האישור שהוזכר בפוליסה (להלן: תקופת הביניים), וזאת, גם אם בדיעבד יתברר כי ניתן אישור כאמור. משמעות טענה זו הינה, כי הצדדים הסכימו בגדרי חוזה הביטוח כי המבטחת היא שתישא בנטל מימון הנזק בתקופת הביניים. נמצא, כי תביעה זו - למצער בחלקה המתייחס לשאלת הנשיאה בנזק בתקופת הביניים - שונה מן ההליך המתנהל בפני שלטונות מס רכוש. בנסיבות אלו, אין יסוד לעיכוב ההליכים בתביעה.
ד. מעבר לדרוש יוער, כי לביהמ"ש מוקנה שיקול-דעת אם להורות על עיכוב הליכים לאור קיומו של הליך מקביל המתנהל ביחס לאותו העניין. משכך, אף אם היתה קמה למשיבה עילה לטעון טענת "הליכים תלויים ועומדים", הרי שנוכח הפגיעה הקשה במבקשת, שאינה זוכה לקבל פיצוי במשך זמן רב בגין הנזקים שנגרמו לה, חרף העובדה שדאגה לבטח את עצמה מפני נזקי רכוש; ומכיוון שתביעת המבקשת לא נועדה להכביד על המשיבה או על ביהמ"ש, אלא עניינה באינטרס הלגיטימי של המבקשת לעמוד על זכותה לקבל פיצוי בגין נזקיה - היעתרות לדרישת המשיבה לעיכוב ההליכים אינה סבירה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד רון רוגין למבקשת, עו"ד אלישע אטיאס למשיבה. 19.6.02).

ע.פ. 4461/02 - סולימאן אל ג'אבר נגד מדינת ישראל

דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה. השפעת "סולחה" בין הצדדים על עיכוב ביצוע גז"ד(בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש והמתלונן נמנים על שתי משפחות מסוכסכות. ביום המקרה נשוא הבקשה נסע המתלונן ברכב עם אדם אחר ועם בנו התינוק של אותו אחר והמבקש חסם את דרכם. כשנעצר הרכב התפתחה קטטה במקום, במספר שלבים, שבאחרון שבהם נטל המבקש מספריים גדולים המשמשים לגיזום עצים והיכה בהם בעוצמה בראשו של המתלונן, גולגולתו של המתלונן נשברה, כלי דם בראשו נקרעו והוא איבד את הכרתו. בבית החולים, לשם הגיע כשהוא מונשם, נותח בראשו. בעת מעשה לא הסתפק בכך המבקש; הוא הרים אבן גדולה וניפץ בה גם את שמשת הרכב בו נסע המתלונן. המבקש הורשע בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והיזק בזדון ונדון ל-21 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. המבקש מערער על גזר הדין והוא מבקש להורות על עיכוב ביצוע העונש עד להחלטה בערעור. הבקשה נדחתה.
ב. המבקש סבור, כי ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל לעובדה שנערכה "סולחה" בין משפחתו לבין משפחת המתלונן, וכי סיכויי הערעור שהגיש הם טובים ואין לשלול את האפשרות שעונש המאסר יומר בעונש קל יותר, שירוצה בעבודות שירות. לעניין "הסולחה" מציינת המדינה, כי משפחת המתלונן חזרה בה, מכל וכל, מן "הסולחה". היא מבקשת שלא לייחס חשיבות, לטעות בא כוח המבקש, כי "לא ניתן לבטל סולחה באופן חד-צדדי". לא ברורה ההתייחסות המדוקדקת לעניין "הסולחה". חוק המדינה הוא אשר קובע את נורמת ההתנהגות בין הצדדים, והסכמה פרטית, שהצדדים בוחרים בה, אינה יכולה לשנות מכך. מכל מקום, לטענה שמשמיע המבקש כאילו "לא ניתן לבטל סולחה באופן חד-צדדי" אין כל נפקות, שהרי די בכך שאחד מהצדדים לסכסוך המתמשך, לא רואה עצמו צד לכל הסכם של רגיעה, כדי ללמד כי הסכסוך בין הניצים רוחש ותוסס.
ג. לגופם של דברים, כלל הוא, כי את העונש יש לרצות בעת שניתן גזר הדין. דחיית מועד ריצוי העונש היא היוצא מן הכלל, כאשר ניתן להצביע על נסיבות מתאימות, שאחת מן החשובות בהן נוגעת לסיכויי הערעור. כמו כן, לא הרי ערעור המוגש נגד עצם ההרשעה כהרי ערעור המכוון רק נגד חומרת העונש, שבו יש לבחון גם את השאלה אם קיים סיכוי ממשי שביהמ"ש לערעורים יפחית את העונש, במידה כזו, שהמבקש ירצה, עד תום שמיעת הערעור, מאסר לתקופה ממושכת יותר מזו שתקצב לו בערעור. אין זה המקרה כאן.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אמיר גורן למבקש, עו"ד יהושע למברגר למשיבה 23.6.02).

ע.א. 4791/99 - מנהל מס שבח תל אביב נגד ס. אלון חברה להשקעות ובנין בע"מ ואח'

* ע.א. 4791/99 - עיסקת שינוי ייעוד של מקרקעי המינהל כ"מכירה של זכות במקרקעין" לפי חוק מס שבח. *החיוב בתשלום מס רכישה מתגבש עם שינוי ייעוד קרקע החכורה מהמינהל. *כפל מס רכישה בקרקע של המינהל ששונה ייעודה ונעשתה לגביה לאחר מכן עיסקת קומבינציה והסכם פיתוח חדש(מחוזי ת"א - עמ"ש 336/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבים 2,3 (להלן: החוכרים) חכרו מהמינהל קרקע שעליה שתי דירות (להלן: הקרקע). ביום 28.12.93 חתמו החוכרים עם המשיבה 1 (להלן: הקבלן) על הסכם קומבינציה, לפיו העבירו לו חלק מזכויותיהם בקרקע תמורת שירותי בניה של שתי דירות בקומה השלישית של בנין שיבנה הקבלן על הקרקע. כן הוסכם, כי הקבלן ישלם תשלומים שונים למינהל, בעד החלק שנותר בידי החוכרים. ביום 24.1.95 אישר המינהל את שינוי ייעוד הקרקע באופן שמגדיל את אפשרויות הבנייה בקרקע. ביום 9.2.95 נחתם בין שלשת המשיבים (להלן: המשיבים) לבין המינהל, הסכם פיתוח על פיו יפתחו המשיבים את הקרקע, והיא תוחכר להם. כן הוסכם, כי עם חתימת הסכם הפיתוח והסכם חכירה עם המשיבים, מתבטל חוזה החכירה המקורי שבין המינהל לבין החוכרים.
ב. מנהל מס שבח (להלן: המנהל) חייב את המשיבים במס רכישה הן על עיסקת הקומבינציה שבין החוכרים לבין הקבלן והן על הסכם הפיתוח שבין המינהל לבין המשיבים. המשיבים ערערו לוועדת ערר וזו קיבלה את הערעור ברוב דעות. טענת המשיבים, לפיה הסכם הפיתוח ביטל ו"בלע" את הסכם הקומבינציה, נדחתה ע"י הוועדה, בנימוק כי משנחתם הסכם הקומבינציה, הוא נכנס לתקפו, איש לא ביקש לבטלו, והוא לא בוטל. הוא לא "נבלע" בהסכם הפיתוח. לעומת זאת, קיבלה הוועדה את טענת המשיבים, כי חיובם במס רכישה עבור שתי ההתקשרויות, מהווה מיסוי כפול. לפיכך נתקבל הערר כך שהמשיבים יחוייבו במס לגבי הסכם הפיתוח אך ורק לגבי יתרת הזכויות שרכשו במסגרתו, מעבר לזכויות שרכשו במסגרת עיסקת הקומבינציה ואשר לגביהן כבר חוייבו במס רכישה. לדעת הוועדה, אף שנעשו, מבחינה משפטית, שתי עיסקאות נפרדות, הרי שמבחינה כלכלית עניין לנו במכלול אחד של מכירה ורכישה, שגורם אחד בו - הוא הקבלן - מתחייב בפועל פעמיים במס על חלק ממכלול זה. ערעור המנהל נתקבל וערעור נגדי של המשיבים נדחה.
ג. צדקה הוועדה כי אין הזכות שרכש הקבלן מן החוכרים במסגרת עיסקת הקומבינציה "נבלעת" בזכות שרכשו המשיבים מן המינהל בהסכם הפיתוח, שכן, בכל אחת משתי העיסקאות נרכשה "זכות [במקרקעין] חדשה, טעונת מס מכח עצמה". צדקה הוועדה כי לצורך חישוב המס, יש להכליל בתמורה שנתן הקבלן לחוכרים בעיסקת הקומבינציה את הסכומים ששילם למינהל בגין החלק במקרקעין שנותר בידיהם. כן צדקה הוועדה כי המנהל הכליל כדין את סכום דמי ההיתר ששילם הקבלן למינהל בעבור חלק המקרקעין שנשאר בידי החוכרים, בתמורה שנתן הקבלן לחוכרים במסגרת עיסקת הקומבינציה. שיעורו של מס הרכישה, המוטל על רוכש "זכות במקרקעין" יהיה, כאמור בסעיף 9 לחוק, "בשיעור משווי המכירה". "שווי המכירה" של הזכויות שהועברו בעיסקת הקומבינציה מן החוכרים לקבלן הוא התמורה שנתן הקבלן לחוכרים. תמורה זו כללה את התחייבותו של הקבלן לשאת גם בדמי ההיתר שיוטלו על החוכרים עקב אותו אישור.
לפיכך דין הערעור שכנגד להדחות.
ד. מאידך לא צדקה הוועדה בקביעה כי אף שמבחינה משפטית נעשו שתי עיסקאות נפרדות, יש לראות אותן מבחינה כלכלית כמכלול אחד של מכירה ורכישה. הלכה היא, כי כאשר מאשר המינהל את שינוי ייעודם של מקרקעין, משתנה אגד זכויות קניין שברשות החוכר. בעיסקת שינוי ייעוד של מקרקעין, עוברת מן המינהל אל החוכר "זכות במקרקעין" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (להלן: החוק). לאחרונה קבע ביהמ"ש העליון כי "עיסקת שינוי הייעוד היא בבחינת מכירה של זכות במקרקעין, כמשמעות מושג זה בחוק מיסוי מקרקעין, בין המינהל לבין החוכר. לכן עסקה זו מחייבת את החוכר בתשלום מס רכישה" (ע.א. 5472/98 סביר נ"ח 170). מקרה המשליך ישירות על ענייננו נדון בע.א. 5922/99 (סביר נ"ח 326) בו נקבע כי יש לראות בשינוי יעוד המקרקעין שאישר המינהל לחוכר, עיסקה של מכירת זכות במקרקעין, החייבת במס רכישה עם החתימה על חוזה הפיתוח. בנוסף לכך, חוייב הקבלן במס רכישה על רכישתו את אגד הזכויות המוגדל עקב שינוי היעוד.
ה. הן משפטית והן כלכלית התרחשו בענייננו שתי עיסקאות. בעיסקה הראשונה העבירו החוכרים את זכויותיהם (קרקע שעליה שתי דירות) לקבלן. עיסקה זו חייבת במס רכישה. בעיסקה השניה רכשו המשיבים מהמינהל זכויות לבנייה נוספת בהתאם להסכם הפיתוח. אלה זכויות חדשות, שונות מהזכויות שהקבלן רכש בעיסקה הראשונה. הקבלן לא יכול היה לרכוש את הזכויות שנרכשו על ידו בעיסקה השניה, אלמלא רכש את הזכויות הבסיסיות שהיו לחוכרים בעיסקה הראשונה. על שתי העסקאות האמורות, שבהן הועברו זכויות שונות, חל מס רכישה. אפילו הועברו אותן זכויות, ואין הדבר כך, עדיין חל מס רכישה על שתי העיסקאות, ואין בכך משום מיסוי כפול, שכן, מס רכישה חל על עיסקאות, ולא על זכויות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עו"ד רפאל לויט למשיבים. 23.6.02).

רע"א 3009/02 - פלונית ואח' נגד פלוני ופקידת הסעד לפי חוק הנוער

*הליך העברת ילדים למרכז לילדים בסיכון לצורך איבחון כאשר מתנהלים משפטים בין ההורים בדבר החזקת הילדים(מחוזי י-ם - תע"א 31471/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה בעיקרו ברוב דעות).

א. במהלך נישואיהם של בני הזוג, המבקשת והמשיב, נולדו להם שני ילדים: הבן הבכור, מ', הינו כבן 10 שנים (הוא המבקש 2), ואחיו, ט', הינו בן 8 שנים (הוא המבקש 3). בני הזוג נפרדו בשנת 1997, ולאחר כשנתיים התגרשו. עם הפרידה נשארו הילדים במשמורתה של האם, המתגוררת בירושלים. האב גר בצפון הארץ ונתונות לו
זכויות ביקור וראייה. מאז שנת 1997 מנהלים ההורים מאבקים משפטיים בערכאות השונות. בין בני הזוג התנהלו הליכים בביהמ"ש לענייני משפחה ולאחר מכן בביה"ד הרבני האזורי בחיפה. ביום 6.11.01 הורה ביה"ד, כי הקטינים יועברו למשמורת האב. ביום 4.12.01 עיכב ביה"ד הרבני הגדול את ביצוע החלטתו של ביה"ד האזורי. האם הגישה ערעור לביה"ד הרבני הגדול, אשר טרם הוכרע. פקידת הסעד פנתה לביהמ"ש לנוער בירושלים בבקשה להוצאה זמנית של הקטינים ממשמורתה של האם ולהעברתם למרכז לילדים בסיכון, לשם איבחון והתארגנות. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי על סמך החומר שהובא בפניו, אין הצדקה להוציא את הילדים לפני שתתקבל החלטה סופית של ביה"ד. פקידת הסעד הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי, שקבע כי הילדים יועברו למרכז לתקופה של חודשיים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה בעיקרו ברוב דעות השופטים גרוניס ומ"מ הנשיא ש. לוין, בפס"ד מפי השופט גרוניס, נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.
ב. השופט גרוניס (דעת הרוב): מן החומר שהובא בפני ביהמ"ש עולה כי המערכת המשפחתית, הכוללת את ההורים ואת שני הקטינים, סובלת לכאורה מתסמונת של ניכור הורי, שאין צורך לקבוע עתה במדוייק את מידת חומרתה. המצב דהיום מצביע, למצער, על כך ששלומם הנפשי של הקטינים עלול להיפגע. על כן, פנייתה של פקידת הסעד לביהמ"ש לנוער היתה מוצדקת, אף בהקשר להליך המשמורת שהתנהל בביה"ד הרבני. נסיבות העניין, לרבות גישתו של ביה"ד הרבני הגדול, חייבו התערבות של ביהמ"ש לנוער. משזה דחה את הבקשה, צדק ביהמ"ש המחוזי בקבלו את הערעור. ברם, סעיף 12 לחוק הנוער קוצב מגבלה של 30 ימים באשר לתוקפה של החלטת ביניים, לפי אותו סעיף. מאחר שביהמ"ש המחוזי קבע, כי הקטינים יועברו למרכז לתקופה של חודשיים, הורה ביהמ"ש העליון כי התקופה תוגבל לשלושים ימים.
ג. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): הליך זה מעלה במלוא חדותה את שאלת היחס הראוי בין ההגנה על ערך המשמורת ההורית וכיבוד האוטונומיה האישית של הורה וילדו לקיים קשר טבעי ביניהם במסגרת חיים משותפים, לבין הצורך וההצדקה בהתערבות שלטונית כפוייה לשם הפעלת אמצעי טיפול והשגחה על קטין על דרך ניתוקו ממשמורת הורהו לפרק זמן מוגדר. רשויות הסעד מבקשות להוציא את שני הקטינים, בני 8 ו-10, ממשמורת אימם ולהעבירם בשלב זה לפרק זמן של 30 יום למסגרת מוסדית הפועלת לקליטת ילדים בסיכון גבוה. בנסיבות הענין אין להסכים לקו פעולה זה, משאין הוא משקף איזון ראוי בין הערכים והצרכים השונים שיש לתת להם משקל. על כן יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. עו"ד תמיר קוך למבקשים, עוה"ד שלי איזנברג וגב' נעמי זמרת למשיבים. 20.6.02).

רע"א 9893/01 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד פרוקס בן (קטין) ואח'

*קבלת חוות דעת רפואית נוספת בתביעת נזיקין, בחריגה מסדרי הדין הרגילים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב נולד בלידה רגילה בבית החולים קפלן ברחובות ביום 11.4.85 במשקל 4,200 גרם, ובידו שיתוק על שם ארב. במסגרת ההליכים שמנהל המשיב נגד המבקשת הוגשו חוות דעת נוגדות בשאלה האם בוצעה לאימו של המבקש, במהלך הריונה, כנדרש, בדיקת סכרת הריונית. על פי חוות הדעת שהגישו שני הצדדים, נהוג היה ליילד בניתוח קיסרי במקרים בהם היילוד היה במשקל שבין 4,000 גרם ו-4,500 גרם, אם סבלה האם מסכרת הריונית או אם זו לא נשללה. על פי חוות דעתו של פרופ' שנקר מטעם המשיב לא היה די בבדיקה שנערכה על מנת לשלול את קיומה של סכרת הריונית. על פי חוות דעתו של
פרופ' שלו, מטעם המבקשת, היה די בבדיקה על מנת לשלול את האפשרות שהאם חולה בסכרת הריונית. לאחר חקירתו של פרופ' שנקר בביהמ"ש, הגישה המבקשת מסמכים, אשר לטענתה ניתן ללמוד מהם כי על פי הנחיות משרד הבריאות ותחנות טיפות החלב בתקופה הרלוונטית, די היה בבדיקה שנערכה על מנת לשלול את קיומה של סכרת הריונית. עוד ביקשה המבקשת להגיש לביהמ"ש את חוות דעתו של מומחה לאיבחון סכרת הריונית ולטיפול בה, בדבר הנוהלים לאיבחון סכרת הריונית, שהיו נוהגים בשנת 1985, שנת לידתו של המשיב. ביהמ"ש דחה את בקשת המבקשת, בקבעו כי בנסיבות העניין אין הצדקה לסטות מסדרי הדין הרגילים ולהיעתר לבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מחוות הדעת שהגישו המומחים הרפואיים, עולה כי השאלה האם נשללה האפשרות של סכרת הריונית אצל אימו של המשיב הנה בעלת חשיבות מכרעת לעניין השאלה האם היה מקום ליילד את המשיב, בנסיבות שהיו ידועות בעת לידתו, בלידה קיסרית. הכרעה בשאלה זו עשוייה להכריע את הכף. עוד מסתבר, כי המחלוקת בין המומחים הרפואיים, התחדדה רק לאחר שהעיד פרופ' שנקר בביהמ"ש. בנסיבות אלה, היה מקום להתיר למבקשת להגיש את חוות הדעת מטעמה.

(בפני: השופט אור. עו"ד דב לוין למבקשת, עו"ד אורי ירון למשיבים. 23.6.02).

רע"א 3755/02 - נוהאד מאלק נגד חנאני רמי ודולב חברה לביטוח בע"מ

*ראשית ראייה לקיומה של נכות בעקבות תאונת דרכים לצורך מינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הנכות הנטענת (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת נפגעה בתאונת דרכים ובמסגרת ההליכים המתנהלים בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה, מינה ביהמ"ש מומחה מטעמו בתחום האורטופדי. המבקשת ביקשה כי ביהמ"ש ימנה גם מומחה בתחום הפסיכיאטרי, על מנת שיחווה דעתו ביחס לנכות הפסיכיאטרית אשר נגרמה לה, לטענתה, בעקבות התאונה, וביהמ"ש דחה את בקשתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. הלכה היא, שכשקיימת ראשית ראייה לקיומה של נכות שנגרמה בעקבות תאונת דרכים, ימנה ביהמ"ש מומחה רפואי. זאת, משום שאין לנפגע אפשרות אחרת להוכיח את נכותו הרפואית על ידי הבאת מומחים מטעמו. המבקשת צירפה לבקשתה את סיכום המחלה מן המרכז הרפואי רמב"ם, בו טופלה לאחר התאונה, שלפיו סבלה בעקבות התאונה מזעזוע מוח, כאבי ראש, בחילות והקאות. מן המסמכים שצורפו לבקשה עולה כי המבקשת מוכרת ללשכה לשירותים חברתיים מזה כחמש שנים ומטופלת ביחידה לנערות במצוקה על רקע בעיות חברתיות קשות. בנסיבות אלה נכון יהא לראות בדו"ח סיכום המחלה ובעובדת היות המבקשת מטופלת בלשכת הרווחה, "ראשית ראיה", ולמנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' שושנה ברוידה למבקשת, עו"ד משה זינגר למשיבה. 23.6.02).

רע"א 3479/01 - WAPOR .S.R.Lנגד מישל הניה ומיקרומקס בע"מ

*חבות אישית" של מנהל חברה בטענה שהעדיף "במרמה" נושה מובטח אחד על פני הנושים האחרים (הבקשה נדחתה).

בבקשה לרשות ערעור טענה המבקשת כי יש לבסס את חבותו האישית של המשיב, בין היתר, על כך שפרע את חובה של המשיבה 2 לנושה מובטח אחר וכך העדיף את הנושה האמור "במרמה" על פני חובה של המבקשת תוך הפטר חבותו הקולטורלית כערב לנושה המובטח האחר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. יהיה אשר יהיה הדין בנסיבות אחרות - הרי במקרה שלפנינו קיים גורם אחד המצדיק שלילת חבותו האישית של המשיב 1 לחובות המשיבה 2 והוא - העובדה שה"העדפה" נעשתה לטובת נושה מובטח. אכן, אין בהחלטה זו כדי לקבוע מסמרות לגבי השאלה אם בהיעדר מסגרת של פירוק יכול
ויחוייב מנהל חברה בחבות אישית לחובותיה אך בשל כך שהעדיף נושה אחד (שהיה לו אינטרס אישי להעדיף) על פני נושה אחר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, ריבלין. עו"ד גב' מירית חביה למבקשת, עוה"ד יגאל חברוני ואילן פרגר למשיבה. 19.6.02).

רע"פ 4035/02 - סעיד שקיר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של העסקת עובד תושב הרשות הפלסטינית שלא כחוק (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות של העסקת עובד תושב האזור (שטחי הרשות הפלסטינית) שלא כחוק, והסעת עובד מן האזור שלא כחוק, ונדון לתשלום קנס כספי בסך 15,000 ש"ח, מאסר על תנאי ואיסור שימוש ברכב בו הסיע את העובד למשך חודשיים. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי שגזר למבקש מאסר בפועל של ארבעה חודשים ללא אפשרות לרצותם בעבודות שירות, תשלום קנס כספי בסך 15,000 ש"ח, איסור שימוש ברכב לתקופה של 4 חודשים ופסילה מלנהוג ולקבל רשיון נהיגה למשך 4 חודשים. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
בימ"ש העליון ברע"פ 5198/01 (סביר נ"ח 23) מפיו של השופט טירקל, התייחס לרמת הענישה הראוייה בעבירות מהסוג הנדון, וכך נאמר: "סבורני כי דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי המשפט לאחוז היום באמות מידה עונשיות מחמירות יותר מאלה שבהן החזיקו, לפעמים, בעבר. דברים אמורים במעשי עבירה העלולים להוליד מעשי זוועה נוראים ועל תגובה העונשית להיות חמורה וקשה. אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות". בענייננו, ביהמ"ש המחוזי הלך במתווה שקבע ביהמ"ש העליון. אמנם העונש שהוטל על המבקש אינו קל, אך אין במקרה זה נסיבות יוצאות מגדר הרגיל שיש בהן להצדיק התערבות בגזר הדין.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד טאהא ריאד למבקש, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 20.6.02).

בש"פ 5109/02 - מדינת ישראל נגד מוחמד מחאמיד

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של תכנון פיגוע התאבדות (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב ושלושה נאשמים נוספים הואשמו בעבירות חמורות נגד בטחון המדינה. לפי הנטען בכתב האישום, נענה המשיב להצעתו של הנאשם הראשון להיות "שהיד" ולבצע פיגוע התאבדות בסניף בנק הפועלים בחדרה ביום של תשלום קצבאות ביטוח לאומי כאשר נמצאים בסניף לקוחות רבים. יומיים לפני המועד המתוכנן נעצרו הנאשמים ותוכניתם לא יצאה אל הפועל. ביהמ"ש המחוזי בחיפה הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים מבקשת המדינה להאריך את המעצר בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה.
לדברי ב"כ המדינה הודה המשיב במעשים המיוחסים לו בכתב האישום סמוך אחרי שנתפס. מאוחר יותר חזר בו ועתה מתבררות טענותיו במסגרת משפט זוטא. עד כה העידו כל עדי התביעה להוציא שניים שעדויותיהם לא יצריכו זמן רב. הודעתו של המשיב במשטרה מתארת בשפה ברורה את תוכנית פיגוע ההתאבדות, את מניעיו ואת האופן שבו היה אמור לבצע את הפיגוע. אין צורך להרבות בדברים על מסוכנותו הרבה של מי שמקבל על עצמו לבצע פיגוע התאבדות; אי אפשר להפיגה על ידי חלופה למעצר ובוודאי שלא על ידי חלופה של שהייה באוניברסיטה בירדן, כפי שהציע בא כוחו. במצב כזה גדול גם מאד החשש להמלטות מן הדין. אשר לטענה כי חל כרסום
בראיות - טענה זו יש להעלות לפני ביהמ"ש המחוזי במסגרת בקשה לעיון חוזר. אכן, יש להצטער על כך שהמשך המשפט יחול אחרי שתחלוף תקופת הארכתה של תקופת המעצר - ויש לקוות שתמצא דרך לקבוע ישיבות במועדים קרובים יותר - אולם המסוכנות מכריעה את הכף.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' תמר פרוש למבקשת, עו"ד חיים קאזיס למשיב. 19.6.02).

רע"פ 4370/02 - מלקם מתי סנבטו נגד מדינת ישראל

חומרת העונש אינה עילה לקבלת רשות לערעור בערכאה שלישית. חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המבקש נהג בכביש חד סטרי נגד כיוון התנועה ובעודו מחפש מספר בית מסויים מבלי להסתכל אל הכביש, פגע בשתי הולכות רגל שחצו את הכביש במעבר חציה, הרג אחת מהן והשניה נפגעה ברגליה. המבקש הועמד לדין בבימ"ש השלום בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, נסיעה בניגוד לכיוון התנועה בכביש חד סטרי, אי האטה ואי מתן אפשרות חצייה במעבר חצייה ונדון לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי, פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 7 שנים, קנס ופיקוח שירות המבחן. בערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי הועמד ענשו של המערער על 9 חודשי מאסר בפועל, פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה ל-10 שנים, ויתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם. הבקשה לרשות ערעור על חומרת העונש נדחתה.
הלכה פסוקה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה עילה למתן רשות ערעור לערכאה שלישית, אלא במקרים חריגים שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם. גם לגופו של עניין, צדקה ערכאת הערעור בהחמירה בעונש כפי שהחמירה וגם כך לא מוצה הדין עם המבקש. העונש שהוטל על המבקש תואם את מדיניות הענישה של ביהמ"ש העליון בעבירות מסוג זה כאשר רמת הרשלנות גבוהה ביותר. העונש שהוטל לוקח בחשבון גם את נסיבותיו האישיות של המבקש. העובדה שהערכאה הראשונה הטילה עונש קל יותר אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור לערכאה שלישית.

(בפני: השופטת גב' שטרסברג-כהן. עו"ד אבינועם רחל למבקש, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 23.6.02).

בש"פ 4568/02 - פהמי אבו מוך נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת נשק שלא כדין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם באחזקת אקדח ומחסנית המכילה 8 כדורים. בימ"ש השלום קבע כי קיים סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, כי קמה עילת מעצר במקרה זה וכי בהתחשב בעברו הפלילי של העורר אין להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופה אחרת. לפיכך הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה, לאחר שביהמ"ש מצא כי גירסתו של העורר כאילו הטמינו שוטרים את הנשק ברכבו סומכת על עדויות המכחישות זו את זו, ולאחר שקבע כי בשל המצב הבטחוני הרעוע קיים סיכון של ממש במעשיו של מי שמחזיק כלי נשק קטלניים. הערר נדחה.
בימ"ש השלום וכך גם ביהמ"ש המחוזי, הצביעו על פירכות בעדויות ובטענות שבאו מפי העורר ושנועדו לתמוך בגירסה כאילו הוטמן האקדח ברכבו על ידי השוטרים. מול הגירסאות הלא אחידות האלה עומדת עדות מספר שוטרים ומפריכה לכאורה את טענת העורר. התוצאה היא שהעורר לא הציע גירסה שיש בה כדי להצביע על מטרות תמימות או חסרות סיכון מיוחד בהחזקת הנשק. בכך, שונה המקרה ממקרים בהם ניתן היה להניח לטובת הנאשם כי החזיק בנשק למטרת הגנה עצמית או למטרות אחרות שאינן מעידות על עצמן המסוכנות.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ראפי מסאלחה לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 9.6.02).

ע.פ. 5163/02 - שרר קופל נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בנימוק שהוגשה בקשת חנינה (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש לתעבורה בירושלים הרשיע את המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות ובעבירות נוספות וגזר עליו מאסר לתקופה של 8 חודשים לריצוי בפועל, מאסר לתקופה של 6 חודשים על תנאי ופסילה מהחזיק רשיון נהיגה למשך 10 שנים. ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה את ערעורו של המערער על הכרעת הדין ועל העונש. המערער מבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר לאחר שהגיש בקשה לחנינה. הבקשה נדחתה.
הלכה פסוקה היא שהגשת בקשת חנינה לנשיא המדינה אינה משמשת טעם לעכב את הביצוע אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, הנוגעים, בדרך כלל, לנסיבות שנוצרו אחרי שהסתיים הדיון בערכאות בעניינו של המבקש. המקרה שלפנינו אינו מאותם מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל. יודגש כי בתאונה שבגינה נגזרו על המערער העונשים שנגזרו נהרגו שתי נשים, נפצעה תינוקת ונפצע המערער בעצמו. על כך נאמר כבר ברע"פ 2842/96 [סביר מ"ט 201 - מפי השופט טירקל] כי "הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך."

(בפני: השופט טירקל. עו"ד עמוס ברכה למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 18.6.02).

בש"פ 4780/02 - דוד מגידיש נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת נשק שלא כדין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בהחזקת אקדח, שתי מחסניות וכדורים כשלפי הנטען היו אלה גנובים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה לאשמות והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
מצירופן של הראיות לכאורה עולה כי העורר נהג להתגורר מעת לעת בבית הוריו וכי האקדח נמצא בארון שבו היו מאוחסנים בגדיו, באותו חדר. מכאן המסקנה - ואף זאת לכאורה - כי הנשק היה של העורר, שהחזיק בהם ללא רשיון. מדובר, אפוא, בעבירות נשק המקימות עילת מעצר. עילת מעצר נוספת היא מסוכנותו של העורר שהוא בעל עבר פלילי. עם זאת, בהתחשב בכך שמאז הרשעתו האחרונה של העורר חלפה תקופה של יותר מ-5 שנים, יהיה מקום לשקול חלופת מעצר אם תוצע חלופה של ממש שיהיה בה כדי להבטיח את שלום הציבור ובטחונו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד מיכה גבאי לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 12.6.02).

בש"פ 4988/02 - יוסף אבולקיען נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הסעת תושבי הרשות הפלסטינית לישראל שלא כדין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי קשר קשר עם נהג תושב הרשות הפלסטינית להסיע ברכבו שני תושבים של הרשות שאין להם אישור שהייה בישראל מרמאדין לבאר שבע. מאוחר יותר פוצצו השניים מטען חומר נפץ ליד הכניסה לבנק הפועלים בעיר. כתוצאה מן הפיצוץ נפצעו 17 אנשים. עוד נטען כי אחרי שהביא העורר את השניים לבאר שבע, כאמור לעיל, נסע עם רכבו למתקן לניקוי מכוניות, על מנת לשטוף את הרכב וכך להשמיד כל ראייה לנסיעתם ברכב. בימ"ש השלום הורה לשחרר את העורר בתנאי "מעצר בית מלא". ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
נסיבותיה של הפרשה, מעידות על מסוכנותו של העורר ומכאן עילת המעצר. הנכונות של אדם בישראל להסיע שוהים בלתי חוקיים, שהם תושבי יו"ש וחבל עזה, לתוך תחומי ישראל, מעידה כשלעצמה על מסוכנותו. כאשר זאת המסוכנות ואלה הנסיבות אין לנקוט חלופה למעצר. עוד יודגש כי העורר הוא נהג רכב שעיסוקו בהסעת נוסעים, ואם יחפוץ, יוכל להימלט על נקלה מישראל אל שטחי הרשות.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 16.6.02).

בש"פ 3831/02 - אסף מצרי נגד מדינת ישראל

*חומר חקירה" שאינו בידי התביעה אימתי ניתן לראותו כ"חומר חקירה" שיש להציגו בפני הסניגור (הערר נדחה).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירה של אינוס עובדת זרה (להלן - המתלוננת). לביהמ"ש הוגשה בקשה, בהתאם לסעיף 74(ב) לחסד"פ להורות לתביעה להתיר עיון, בין היתר, במידע המצוי בידי חברת כוח אדם מסויימת או בידי שלוש עובדות של אותה חברה, כנראה עובדות סוציאליות, והנוגע למתלוננת. העורר טוען כי החומר הוא "חומר חקירה". ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין מדובר ב"חומר חקירה" והערר נדחה.
החומר אותו מבקשת הסניגוריה איננו מצוי בידי התביעה. לכאורה מגביל סעיף 74(א) את זכות העיון לחומר חקירה "שבידי התובע". ברם, כבר נפסק, כי אין לפרש את הדברים באופן מילולי, אלא יש לומר כי הכוונה היא לחומר "בין אם מצוי הוא למעשה בידי התובע ובין אם מצוי הוא במקום אחר שלתביעה שליטה עליו". בגדר "חומר חקירה" ייכלל חומר אשר צריך ואמור להיות בידי התביעה. העובדות של החברה מופיעות ברשימת עדי התביעה. אף נתון זה, כשלעצמו, אין די בו על מנת שתוסק המסקנה כי מדובר בחומר חקירה. חומר המצוי בידי עד תביעה אינו הופך, מיניה וביה, לחומר חקירה. האפשרות שהעלתה ההגנה כי יימצא שם חומר לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת הינה בבחינת ספקולציה גרידא, אשר אינה מספקת על מנת שייקבע כי מדובר בחומר חקירה. הסנגוריה מתעלמת לחלוטין מן האפשרות הנתונה לה, לפי סעיף 108 לחוק, לבקש מביהמ"ש, שדן בהליך, לצוות על עדות התביעה הנזכרות להביא עימן את התיקים שבידיהן הנוגעים למתלוננת. ניתן אף להוציא צו, כאמור, לחברת כוח האדם. בדרך זו תשיג ההגנה את שביקשה.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד גב' נגה שמואלי-מאייר לעורר, עו"ד גב' נעמי כ"ץ למשיבה. 7.6.02).

רע"א 3026/02 - סרסור חסן ואח' נגד חדג'ג' לבנה

*סדרי הדין במתן החלטה אם קביעת מומחה רפואי שמונה ע"י ביהמ"ש בתאונת דרכים מחייבת או החלטת ועדה רפואית של הביטוח הלאומי מחייבת (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבה נפגעה בתאונת דרכים בשנת 1996, והמבקשים, הנהג וחברות הביטוח, נתבעו לפצותה על נזקיה. לפני תחילת שלב ההוכחות, נתגלעה מחלוקת, האם מחייבת קביעתו של מומחה אא"ג שמונה על ידי ביהמ"ש, או שמא מחייבת קביעתה של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי באותו תחום, וזאת כ"קביעה על-פי דין" בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: החוק). ביהמ"ש המחוזי קבע, כי יחליט בסוגייה זו רק בפסה"ד הסופי. המבקשים מבקשים, להורות לביהמ"ש המחוזי להכריע בסוגיה זו כבר בשלב זה, לפני פתיחת שלב ההוכחות. הבקשה נתקבלה.
בדרך כלל, לא תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה של הערכאה הדיונית בדבר האופן בו יתנהל ההליך בפניה. אך במקרה זה, הימנעות מהכרעה במחלוקת תביא לסרבול מיותר של הדיון בערכאה הדיונית ולבזבוזו של זמן שיפוטי יקר. דין הערעור להתקבל על יסוד כמה שיקולים: ראשית, מהחלטותיו השונות של ביהמ"ש המחוזי עולה, שקדם-המשפט נמשך עוד זמן רב לאחר הדיון שבו הוחלט כי תם קדם המשפט; שנית, בדרך כלל,
נוהגים בתי המשפט לדון בבקשה להביא ראיות לסתור, לפי הסיפא לסעיף 6ב לחוק, בשלב קדם-המשפט, כיוון שהכרעה בבקשה להביא ראיות לסתור מסייעת בהכרח להגדרת היקף הדיון שיתנהל בשלב ההוכחות; שלישית, ההכרעה בשאלה איזו קביעה בתחום הרפואי תתקבל - האם זו של המומחה הרפואי או זו של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי - הינה קלה יחסית, ולא ברור מה הטעם בעיכובה. לפיכך, על ביהמ"ש המחוזי להכריע כבר עתה בנושא הנדון.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' איילת סבג למבקשים, עו"ד גב' נירה קזז למשיבה. 4.6.02).

רע"א 10292/01 - סופרזול קינן את ביזמן בע"מ ואח' נגד ירמיהו עיני חברה לבנין בע"מ

*ביטול החלטה על דחיית בקשה לרשות ערעור שניתנה עקב אי הפקדת ערבון במועד (בקשה לביטול החלטה על דחיית בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).

ביום 27.12.01 הוגשה בקשת רשות ערעור ע"י המבקשת. ביום 1.1.02 קיבל ב"כ המבקשים הודעה להפקיד ערבון בסך 20,000 ש"ח תוך 30 ימים. הערבון לא הופקד במועד. ביום 24.2.02 נשלחה למבקשים הודעה על רישום ההליך לדחייה. ביום 6.3.02 ביקשו המבקשים הארכת המועד להפקדת ערבון. ביום 14.3.02 קבע הרשם אוקון כי הערבון יופקד תוך 21 ימים. משלא הופקד הערבון במועד האמור, ניתנה החלטה על דחיית בקשת הרשות לערער. הבקשה דנא הוגשה ביום 29.4.02, יום אחרי שקיבלו המבקשים את ההחלטה על דחיית ההליך. לטענת המבקשים, החלטת הרשם אוקון נמסרה למזכירה במשרד בא כוחם, אך לא נמסרה, בשל תקלה שטיבה לא הוברר, לידי הפרקליט עצמו, ובשל כך לא פעלו בהתאם לה. במצב זה, מבקשים המבקשים את ביטול ההחלטה מיום 23.4.02. הבקשה נתקבלה.
ההחלטה מיום 23.4.02 ניתנה כדין. עם זאת, יש לראות בה החלטה דומה במהותה להחלטה שניתנה במעמד צד אחד, לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, במובן זה שההחלטה ניתנה בלי שבפני הרשם אוקון היתה תגובת המבקשים להחלטה מיום 14.3.02. ניתן להחיל, איפוא, בשינויים המחוייבים, את המבחנים המשמשים במסגרת תקנה 201 גם במקרה דנא. המבחנים העיקריים החלים במצב זה הם שניים: ראשית, נבחנת הסיבה למחדלו של המבקש, שנית, נבחנים סיכויי ההצלחה של המבקש. אשר לסיבה למחדל - הרי שהאשם במצב שנוצר בתיק הוא במבקשים בלבד. אך המבקשים פעלו ללא דיחוי, ויש בדרך פעולה זו של המבקשים להעיד על כך שיש להם עניין אמיתי בהליך, וכי משגים בתום לב הם שגרמו לתקלות בנסיבות העניין. אמת המידה המקובלת בהקשר זה נוגעת לקיומן של טענות ממשיות, הראויות לבירור. עיון בבקשת הרשות לערער מעלה, כי יתכן שבפי המבקשים טענות כאלה, אשר עשויות לבסס מתן רשות לערער. (בפני: הרשם שחם. 2.6.02).

ע.פ. 3566/02 - קוטוב רוסלן נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות תקיפה וחבלה, באשר קיים חשש שביהמ"ש הושפע מהליך לקוי שבו הגיש ב"כ הורי המתלוננת לביהמ"ש מסמך ובו האשמות קשות נגד הנאשם בדיון על מידת העונש בלי שהצדדים ראו קודם את המסמך (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הגיע לישראל בחודש ספטמבר 2000, קיבל אשרה ל-3 חודשים, ומאז פקע תוקפה הוא שוהה בישראל שלא כחוק. במהלך שהייתו בארץ הכיר המערער את המתלוננת, הסובלת מפיגור שכלי ברמה בינונית מלידה. זו חיזרה אחריו ללא הרף, אף שהוא דחה אותה, ואז היא איימה להסגירו למשטרה. על כן הציע לה ללכת עמו לחוף הים, שם קיימו יחסי-מין, ובהמשך תקף המערער את המתלוננת וגם חתך את ידה בסכין. כן הואשם בתקיפת אמה של המתלוננת. המערער הודה, הורשע ונגזר לו עונש של 14 שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי. בערעור הסכים ב"כ המדינה שהעונש חורג במידה מופרזת, מרמת הענישה המקובלת בעבירות
מסוג זה. בינתיים המתלוננת מחלה למערער על מעשיו, הם נישאו ב"נשואי פרגוואי", והיא מקפידה לבקרו בכלא ולספק לו את צרכיו. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לקרבנות מסוגה של המתלוננת, ולחסרי ישע בכלל, נדרש ביהמ"ש להושיט הגנה, וזו תושג על ידי ענישה מרתיעה, אמנם לא ברמה שביהמ"ש המחוזי נקט בה, אך עדיין עליה להיות כואבת במידה כזו שתגרום לעבריינים בפוטנציה להיזהר במעשיהם ולהקדים לכך מחשבה שנייה. באשר לעונש שנגזר, נראה שיש בסיס לחשש שהוא הושפע מהליך לקוי, בו פנה עו"ד בשם הוריה של המתלוננת לביהמ"ש, וביקש להציג את עמדתם של ההורים ביחס לחומרת מעשיו של המערער והשלכותיהם על בתם. בפנייה זו הוטחו במערער דברים קשים, וביניהם הטענה שהוא העסיק את המתלוננת במכון עיסוי, ושכוונתו היתה למעשה לרצוח את המתלוננת, ואת מטרתו היה מגשים לולא חלפו עוברי אורח במקום. פנייה זו, על הטענות העובדתיות הכלולות בה, הופנתה לביהמ"ש ישירות, ועוד בטרם ניתנה הכרעת הדין, ואין צורך לומר כי היתה עלולה להותיר את רישומה על השופטים. אכן, חוק זכויות נפגעי עבירה, נועד להציג גם את עמדתו של הקרבן בפני הגורמים המשפטיים, וסעיף 17 אף מחייב מתן הודעה לקרבן על עיסקת טיעון נרקמת. אך פנייה לתובע לחוד, ופנייה לבימ"ש לחוד, במיוחד כשהמסמך המוגש ישירות לביהמ"ש, מבלי שעבר את ביקורתם של גורמי התביעה, כולל טיעון עובדתי שמטבעו חייב הוכחה. לפיכך יועמד ענשו של המערער על 6 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 6.6.02).

בש"פ 4699/02 - פרדו שלומי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של מעשי סדום והדחה של קטין לסמים כאשר נאשם אחר שוחרר בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם יחד עם שניים אחרים בעבירות של מעשי סדום והדחת קטין לסם. כתב האישום הכיל 4 אישומים שרק אחד מהם - השלישי - מיוחס לעורר. הנאשם 1, לו מיוחסים ארבעה אישומים, נעצר עד תום ההליכים. הנאשם 2, לו מיוחס אישום אחד, שוחרר בתנאים. העורר נעצר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין ראיות למעורבות העורר ונאשם 2 בסימום המתלונן. מכאן שלדעת ביהמ"ש המחוזי אין ראיות להוכחת האישום השלישי המתייחס לעבירת ההדחה לסם. האישום נגדו הוא, איפוא, מעשה סדום שלא בהסכמתו החופשית של המתלונן ובמצב המונע הסכמתו. אף שקיימות ראיות לכאורה, נראה כי עוצמתן אינה שונה בצורה משמעותית מזו של הראיות הקיימות נגד הנאשם האחר ששוחרר בתנאים. עם זאת, לא היה ראוי לשחרר את העורר בתנאים אילו נמצאה בו מסוכנות כלפי המתלונן או הציבור, אך אין הדבר כך. העורר הוא אדם נורמטיבי העובד לפרנסתו. אין לו עבר פלילי והמעשה שמיוחס לו, חמור ככל שיהיה, הוא מעשה יחיד. שומה על ביהמ"ש לבחון בכל מקרה, גם בהינתן ראיות לכאורה מוצקות, חלופת מעצר. במקרה זה ראוי להורות על חלופה כזו.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יוסי זילברברג לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 5.6.02).

בש"פ 3882/02 - אימן כראג'ה וכמאל כראג'ה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים של נאשם אחד וביטול מעצר עד תום ההליכים של נאשם אחר בהפרעה לשוטר ואיומים (עררו של עורר 1 על מעצר עד תום ההליכים נדחה ועררו של עורר 2 על תנאי שחרור בערובה נתקבל).

ביום 4.3.02 הגיעו שוטרים ליישוב חריש לשם איתורו של חשוד
ברצח שוטר. העורר 1 נתבקש להציג תעודת זהות, אך טען שזו אינה עימו, בעוד שהתעודה היתה בכיסו. העורר 1 איים על אחד השוטרים ואמר כי יש להם מלחמות עם הרבה אנשים, כי הם חיסלו הרבה אנשים וכך יחסלו גם את השוטר. העורר 2 השמיע דברי איום דומים. השניים נעצרו ובימ"ש השלום נתבקש לעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע, כי קיימות ראיות לכאורה נגד שני העוררים וכי קיימת עילת מעצר בגין סיכון לבטחונם של שוטרים. ביהמ"ש הזכיר כי לעורר 1 הרשעות בעבירות שונות וכן תלוי נגדו מאסר על תנאי של 18 חודשים, שהינו בר הפעלה, וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חילופית. בנוגע לעורר 2 יצא ביהמ"ש מן ההנחה, על יסוד החומר שהוצג לו, כי לעורר זה אין הרשעות קודמות, והחליט כי הלה יימצא במעצר בית מלא. בערר החליט ביהמ"ש המחוזי לא להתערב במעצרו של העורר 1 ואילו לגבי העורר 2 הודגש כי אין לו הרשעות קודמות, וכי על כן ראוי לבטל את מעצר הבית ולחייבו להפקיד 50,000 ש"ח ולהמציא ערבות צד ג' על אותו סכום. הסניגור טוען, כי עד עתה לא עלה בידי העורר 2 לקיים את התנאים הכספיים שהושתו עליו. עררו של העורר 1 נדחה ושל העורר 2 נתקבל והוחלט על הפקדת 10 אלפים ש"ח וערבות צד ג' על סך 20,000 ש"ח.
עניינו של העורר 1 הינו בעייתי. העבירות בהן הוא מואשם - הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים - אינן מן העבירות החמורות שבמדרג. ברם, אין להסתפק בהתייחסות לעבירות כפי שהן מופיעות בספר החוקים, אלא יש אף לבחון את הנתונים העובדתיים המסויימים. דברי האיום שהושמעו על ידי כל אחד מן העוררים הם קשים במיוחד. בהערכת מסוכנותו של העורר 1 יש אף ליתן משקל לעברו הפלילי המכביד. לאור העובדה שעסקינן בקופת שרצים לא קטנה לגבי אדם שהוא בן 22 שנים בלבד, אין לעשות שימוש בחלופה למעצר. אשר לעורר 2 - מתברר שיש לו עבר פלילי, אך יש להבחין בינו לבין העורר 1 לעניין העבר הפלילי. משכך הוא, רשאי ביהמ"ש לקבוע תנאים לשם הבטחת התייצבותו למשפט, וניתן היה לחייב את העורר 2 בהפקדה כספית וכן להמציא ערבות צד ג'. אולם, הסכומים שנקבעו גבוהים במיוחד ואין להם צידוק לאור נסיבות העניין. על כן הוחלט כאמור.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד צבי אבנון לעוררים, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 28.5.02).

ע.פ. 229/02 - אברהים עדס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה ל (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הגיע לדירת אחותו המנוחה כשהוא מצוייד באקדח גנוב, שאותו רכש ללא רישיון, טעון בארבעה כדורים. בראות המערער את אחותו המנוחה - שהיתה באותו זמן אשת איש - שוכבת על הריצפה ולידה שוכב גבר זר, ירה כדור בראשה והרגה. כמו כן ירה בגבר ופצע אותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו מאסר לתקופה של 17 שנים לריצוי בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער קטל את אחותו, שהיתה במותה בת 32 שנים ואם לארבעה ילדים, בשל קשריה עם גבר זר, בהיותה נשואה לאיש שנפגע קשה בתאונת דרכים עשר שנים לפני כן, ושוהה בבית חולים סיעודי. צדק בית המשפט באומרו כי נסיבות ההריגה "נראות יותר כהוצאה להורג מאשר הריגה". לכך יש להוסיף כי המערער הורשע בעבר בשל תקיפת אישתו בנסיבות מחמירות, מספר רב של פעמים, חניקתה ודקירתה בסכין בחזה. יש בכך כדי ללמד על אופיו ועל התנהגותו. בית המשפט המחוזי לא מיצה את הדין עם המערער ולא גזר עליו את העונש המירבי הקבוע בחוק - 20 שנות מאסר - אלא הביא בחשבון לקולא את מצבו הנפשי ואת הודייתו באשמות. אין להקל עמו עוד.