ע.פ. 8538/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של התעללות בקטין ע"י אחראי עליו. *הרשעה על יסוד עדות קטין בפני חוקר ילדים ועדויות סיוע. *חומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1045/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירות של תקיפת קטין על ידי אחראי עליו, התעללות בקטין על ידי אחראי עליו, ותקיפת בן זוג, וגזר לו 5 שנות מאסר, מתוכן 3 שנים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המעשים המיוחסים למערער נוגעים לקטין, יליד שנת 1992 (להלן - הקטין), ולאימו של הקטין (להלן - האם). במשך תקופה של כשנה, בין חודש נובמבר 1998 לחודש נובמבר 1999, היה המערער בן זוגה של האם. במהלכה של התקופה הנזכרת התעלל המערער בילד, הן פיזית והן נפשית. כתב האישום מונה כעשרים מקרים של התעללות. בנוסף הואשם המערער בכך שבחלק מן המקרים אף תקף את האם. התשתית הראייתית היתה מורכבת בעיקרה מהודעות של הקטין שנמסרו בפני חוקר ילדים, בצרוף עדותו של החוקר, וכן מעדותה של האם ומעדותם של שכנים וקרובי משפחה. ביהמ"ש סמך על דברי הקטין ומצא בחומר הראיות סיוע לעניין חמישה מקרים של התעללות ותקיפה. הטענה המרכזית של המערער נגד הכרעת הדין היא, שדברי הקטין באמצעות חוקר הילדים לא היו קבילים כראיה, לאור המצב המשפטי במועדים הרלוונטיים, כי המקרה אינו נכנס להגדרתה של "אחראי" על הקטין וכי העונש חמור מדי. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון, בפס"ד נרחב, סקר את השתלשלות התיקונים בחוק והגיע לידי מסקנה כי דברי הקטין, כפי שהובאו על ידי חוקר הילדים, היוו ראייה כשרה נגד המערער לעניין העבירות של תקיפת קטין והתעללות בקטין. במשך כשנה היה המערער בן זוגה של אמו של הקטין והתגורר עם שניהם. בנסיבות המקרה הוא נכנס לגדר אחראי על הקטין.
ג. אשר לעונש - האם הורשעה, על פי הודייתה, בעבירה של התעללות בקטין על ידי אחראי, ונדונה ל-9 חודשי מאסר על תנאי. קיימת הצדקה להבחין, באופן ברור, בין העונש שהוטל על האם לעומת עונשו של המערער. המערער הורשע גם בתקיפתה של האם. אין צורך לחזור על כל פרטי המקרים בהם הורשע המערער ודי להזכיר כי בהזדמנות אחת כיבה סיגריה על גופו של הקטין וגרם לו כוויה. מעשה כה חמור מצביע על כך שהעונש שהוטל על המערער אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד פאול שטרק ואילן רויטר למערער, עו"ד נאסר אבו טהה למשיבה. 3.6.02).
רע"א 2422/00 - אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נגד עיריית בת ים ואח'
*חיוב בעל דין שקיבל צו מניעה נגד ביצוע מכרז, לפצות את הנפגעים על יסוד התחייבות שנתן לפיצוי במקרה שיפסיד במשפט. *הדרך לקביעת גובה הפיצויים(מחוזי ת"א - בש"א 56627/99 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. בשנת 1997 השתתפה המערערת במכרז שפרסמה עיריית בת ים לאחזקת מערכת הרמזורים בעיר. במכרז הוגשו מספר הצעות ובהן הצעתה של המערערת והצעתה של חברת אי.פי.אי... בע"מ (להלן: החברה). לאחר פתיחת מעטפות המכרז פנתה המערערת לוועדת המכרזים בדרישה לפסול את הצעתה של החברה כיוון שזו אינה עומדת בתנאי הסף של המכרז, המחייב "נסיון קודם של 3 שנים לפחות ...". ביום 4.11.97 החליטה ועדת המכרזים כי החברה עומדת בתנאי הסף. כיוון שהצעתה לאחזקת מערכת הרמזורים היתה הזולה ביותר, הוכרזה החברה כזוכה במכרז. ביום 14.11.97 הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד והצו ניתן בכפוף להפקדת ערבות בנקאית על-סך
100,000 ש"ח, צמוד למדד. המערערת הפקידה את הערבות והצו נכנס לתוקפו. בסמוך לכך הגישה המערערת המרצת פתיחה, בה ביקשה לפסול את הצעתה של החברה.
ב. ביום 5.3.98 ניתן פסק דין בו נדחתה המרצת הפתיחה של המערערת. לבקשת המערערת הותיר ביהמ"ש המחוזי את צו המניעה הזמני על כנו עד לערעור כנגד ההתחייבות עצמית של המערער לפיצוי כל נזק שייגרם על ידי הצו, אם תדחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת. ערעורה של המערערת נדחה ע"י ביהמ"ש העליון והעיריה הגישה לביהמ"ש המחוזי במסגרת התיק המקורי בקשה לחייב את המערערת בתשלום הנזקים שגרם צו המניעה הזמני. היא הגישה תצהיר של מנהל מחלקת דרכים תנועה ומדידות בעיריית בת ים, התומך באמור בבקשה, שלפיה נזקה של העיריה הסתכם ב-242 אלף ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת העירייה וחייב את חברת אריאל בתשלום מלוא הנזק שנטען על-ידי העירייה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.ג. המערערת טוענת כי רק בעל הדין הנוהג בזדון או שלא בתום לב או תוך שימוש לרעה בהליכי בימ"ש יחוייב בתשלום פיצויים, ולטענתה היתה לה ציפייה סבירה לזכות בדין, וזאת על יסוד הליכים קודמים בין הצדדים. טענה זו בדין נדחתה על-ידי ביהמ"ש המחוזי. ההתחייבות העצמית של המבקשת היא בלתי מסוייגת ואינה דורשת תנאים נוספים מעבר לדחיית תביעתה העיקרית. התביעה אינה מתבססת על עילה של רשלנות אלא על התחייבות עצמית, שיסודה הן בסמכותו הטבועה של ביהמ"ש, הן באוטונומיית הרצון של בעל דין.
ד. המערערת מבקשת להקטין את סכום הפיצויים בהתחשב בנסיבות המקרה הנדון. ברם, המערערת קיבלה על עצמה את מלוא הסיכון ואין להכניס בדלת האחורית את שיקולי הסבירות, שנדחו לגבי ההתחייבות עצמה. עם זאת, יש להחיל כאן את מבחן הצפיות, העומד ביסוד האחריות החוזית. בעל ההתחייבות אחראי לנזק שנגרם לבעל דינו עקב צו המניעה אותו ראה בעל ההתחייבות או שהיה עליו לראותו מראש בעת הוצאת הצו כתוצאה מסתברת של הצו. בענייננו, התביעה היתה לנזק הצפוי והישיר שנגרם לעירייה ויש לחייב את המערערת במלוא הפיצויים הנדרשים על-ידי העירייה.
ה. בעניין קביעת גובה הפיצויים טוענת המערערת כי העירייה לא הוכיחה את הנזק. ביהמ"ש פסק כי הסכומים הנטענים על-ידי העירייה עוגנו בתצהיר מטעמה; המצהיר נחקר על ידי בא-כוחה המערערת וגירסתו לא התערערה. אין להתערב במסקנה זו של ביהמ"ש. טענה אחרת של המערערת נוגעת להיבט הדיוני. לטענתה לא ראוי לדון בתביעה לחיוב כספי במסגרת בקשת ביניים לאחר שהסתיימה התביעה העיקרית. ברם, אין כל פגם דיוני בהגשת הבקשה לפיצויים במסגרת שבה נדונה הבקשה לצו מניעה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד אמיר פסטרנק ואלי פורוסטמיאן למערערת, עו"ד יצחק ברוש למשיבה. 3.6.02).
ע.פ. 446/01 - מקס רודמן נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 446/01 - הרשעה בעבירות של קשירת קשר, הונאה וקבלת דברים במרמה שעניינן הוצאת כסף ממרכז ההשקעות והקצאת מקרקעין של המינהל. *הכרעת דין הלוקה בפגמים וליקויים מבניים וניסוחיים. *הרשעה בנסיון לקבל דבר במרמה בנוסף לקבלת דבר במרמה. *דחיית טענה של "כשל ייצוגי(מחוזי י-ם - ת.פ. 353/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).א. המערער הורשע בעבירות של קשירת קשר לפשע או לעוון, שעניינו להונות את מרכז ההשקעות בישראל כדי לקבל במרמה מענקים והלוואות על פי החוק לעידוד השקעות; שלוש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; שתי עבירות של נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות; עבירה של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותו; בעבירה של שימוש במסמך מזוייף שעניינו דרך המימוש של תוכנית המרמה. ביהמ"ש גזר למערער מאסר לתקופה של 4 שנים וחצי בפועל, מאסר שנתיים על תנאי,
וקנס בסכום של 1,171,313 דולר, הסכום שקיבל במרמה, או שלוש שנות מאסר תמורתו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי בנוייה שני חלקים: האחד - הכרעת הדין גופא ("פסק הדין", כלשון ביהמ"ש המחוזי); השני - "נספח" הכולל את "עיקרי העדויות" שעליהן סמך ביהמ"ש. מבנה זה הוסבר כך: "כדי להקל על ההתמצאות בתיק - מחד גיסא, ולא להעמיס על פסק הדין ציטוטים רבים - מאידך גיסא, צרפתי לפסק הדין נספח הכולל את עיקרי העדויות של כל עד ועד, ועיקרי המוצגים שהוצגו, ואמנע, ככל האפשר, מלכלול אותם בפסק הדין עצמו. יש לקרוא, אפוא, את פסק הדין ביחד עם הנספח". המערער טוען כי הכרעת הדין מפנה ל"מסמך חיצוני... אשר בינו לבין הכרעת דין במשפט פלילי, אין ולא כלום" וכן הוא טוען שהכרעת הדין אינה מנומקת, אינה מתייחסת לעדויות ולחומר הראיות ואינה דנה ומכריעה בגירסות השונות. טענה נוספת בפיו, כי אל לה לערכאת הערעור שתעמיד את הכרעת הדין על מכונה - על ידי קביעת "ממצאים ראשוניים" בפסק הדין שניתן בערעור - מן הטעם שבכך תישלל מן המערער האפשרות לערער על ממצאים אלה ובכך תיפגע זכות הערעור שלו. השגות אלה יש לדחות.
ג. אכן, בדרך כלל, יפה לה להכרעת הדין שתיעשה כיצירה שלמה אחת. הפרדה בין חלקיה של הכרעת הדין, כפי שנעשה כאן - אפילו היא ענין של עריכה גרידא - אינה רצוייה, משום שהיא עלולה להתפרש כהשמטת הבסיס הראייתי מתחת הממצאים שבהכרעת הדין. עם זאת, ניתן למצוא צד היתר לדרך עריכה כזאת בפרשה הנדונה, שבירורה הצריך סקירה של עדויות רבות, וכן עיון במוצגים רבים ובפרוטוקול שהיה ארוך מאוד (1,500 עמודים). אשר להשגה שעניינה הליקויים בהנמקה - ביהמ"ש המחוזי יצא ידי חובת ההנמקה. ביהמ"ש פירט את מסקנותיו בהכרעת הדין ונימק אותן, אלא שבמקומות מספר ההנמקה תמציתית יתר על המידה ועריכתה אינה מסודרת כראוי. אכן, מוטב היה לה להכרעת הדין שלא תהיה לוקה בפגמים ובליקויים אלה, אולם אין בהם כדי לפסול אותה מעיקרה כאילו אינה מנומקת כלל. גם הטענה כי העמדת הכרעת הדין על מכונה על ידי ערכאת הערעור פוגעת בזכות הערעור של המערער אין לה עמידה. סמכותה של ערכאת הערעור להכנס בעובי הקורה, לנתח את הראיות ולסקור אותן כיאות, אם הערכאה הדיונית לא עשתה כן.
ד. את הרשעתו של המערער בעבירה של קשר השתית ביהמ"ש המחוזי על האמון שנתן בעדותו של עד המדינה דוד גבאי ועל הסיוע שנמצא לעדותו בעדויות שהובאו להוכחת עבירות המרמה, שהן עניינו של האישום השני. כבר נפסק כי "ההכרעה בשאלת המהימנות של עד היא לעולם הכרעתה של הערכאה השומעת את העד ואשר יכולה להתרשם מכנות ואמיתות דבריו למישרין. בימ"ש שלערעור לא יתערב בהכרעת הערכאה הראשונה, אלא אם הוכחה טעות בולטת בשיקוליה או פגם אחר היורד לשרשו של ענין". בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי ניתן למצוא סיוע לעדותו של גבאי בעניין הקשר בראיות המוכיחות את עבירות המרמה שפורטו באישום השני.
ה. אשר להרשעה בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - ביהמ"ש העליון התייחס למעשים השונים שעשה המערער ברישום חברות פיקטיביות כדי לקבל את הסיוע ממרכז ההשקעות והגיע למסקנה כי האישומים הוכחו כדין. אישום אחד בעניין זה היה בהקמת חברה בשם אילמקו כדי לקבל את המענקים, השני היה הקמת חברת בית אילמקו כדי לזכות בפטור ממכרז לקבלת קרקע מהמינהל לצורך בניית מבנה המיועד להשכרה למפעל מאושר על פי החוק, והשלישי היה בפנייה למינהל לרכוש ללא מכרז, שטח של 10 - 12 דונם בגבעת שאול בירושלים. המערער טוען כי אין לפרק מהלך עסקי של הקמת מפעל שלם, לשלושה מרכיבים נפרדים שכל אחד מהם מגבש כביכול עבירה נפרדת של "קבלת דבר במרמה". אכן, לכל העבירות היתה תכלית משותפת לזכות במענקים והלוואות שלא
היה זכאי להם. לכאורה, מניע אחד ומטרה אחת. אולם, התכלית האחת אינה עושה את המעשים הנפרדים למעשה אחד. כל אחת מן העבירות שביסוד שלוש הרשעות המרמה עומדת בפני עצמה; הן מן הטעם שכל אחת מהן היתה מכוונת כלפי רשות ציבורית אחרת והן מן הטעם שכל אחת מהן ביקשה להשיג מטרה שונה.
ו. אשר להרשעה בעבירות של נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות - מלבד מה שקיבל המערער במרמה בפועל ממש הוסיף וביקש מענקים והלוואות בערבות המדינה וכמו כן זכה המערער במגרש בשטח של 4.6 דונם, אולם מלכתחילה הגיש בקשה לפטור ממכרז עבור מגרש בשטח של 10 - 12 דונם. לפיכך יש לראותו כמי שניסה לקבל במרמה את יתרת ההטבות ואת יתרת השטח. בדין הורשע, איפוא, בשתי עבירות שענינן נסיון לקבל דבר במרמה.
ז. המערער העלה טענה של כשל בייצוג בפני הערכאה הדיונית. כדי שכשל בייצוג ישמש עילה לבחינה מחודשת של ההליך, לא די בהצבעה על שאלה שלא נשאלה או על עד שלא זומן. צריך להצביע על כך שאילו לא היה כשל כזה, היתה תוצאת ההליך שונה. טענה של כשל בייצוג שומעים לה, כאשר ראייה או עד שהיה בהם כדי להטות את התוצאות, לא הובאו לפני הערכאה הדיונית; אין שומעים לה כאשר מדובר בטענה משפטית שלא נטענה או בקו הגנה שלא הוצב. אין עו"ד שלא יהיה בידיו להוסיף טענה על טענות קודמו ומכאן שאם ייפתח פתח לטענה של כשל בייצוג מחמת טענה משפטית שלא נטענה, הרי שאין לדבר סוף. המערער גם לא הראה שהכשל ביצוגו הגיע כדי עיוות דין.
ח. אשר למידת העונש - אכן, תקופת מאסר של ארבע שנים ומחצה לריצוי בפועל היא ארוכה אולם עונש זה אינו חמור במידה המצדיקה התערבות. אין גם מקום להתערב בסכום הקנס שהוטל על המערער, המשקף את חומרתן של העבירות, מבחינת התועלת הכלכלית שהפיק מהן, ומבחינת הפגיעה בציבור. אכן יש בטענותיו של המערער כדי לעורר ספקות בדבר יכולתו לשלם את הקנס. אם לא ישלם, איפוא, את הקנס יימצא מרצה תקופת מאסר כוללת של 7 שנים ומחצה. זה עונש חמור, ובמיוחד כאשר דברים אמורים במערער שבמועד מתן גזר הדין היה כבן 63 שנים. ואף על פי כן אין להתערב גם בכך, וזאת בשל חומרתן של העבירות והתועלת הכלכלית שהמערער הפיק מהן.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד נבות תל צור וגב' דפנה וינברג למערער, עו"ד נועם עוזיאל למשיבה. 27.6.02).
בש"פ 5280/02 - אנטולי מירפולוסקי נגד מדינת ישראל
*תנאי מעצר בית מלא בשחרור בערובה בשל חולשת הראיות(הערר נדחה).
א. העורר וגיסו הואשמו כי היכו למוות את פאבל מליז'ונק - סטודנט כבן 25 שהתגורר בגפו בכרמיאל - על רקע חובם למנוח. השניים נעצרו עד תום ההליכים. העורר הגיש ערר על מעצרו והשופטת דורנר הורתה על שחרור העורר בתנאים מגבילים, שייקבעו על-ידי ביהמ"ש המחוזי ואשר יבטיחו את התייצבותו למשפט. ביהמ"ש המחוזי קבע שהעורר יהיה במעצר בית. העורר טוען כי "מעצר בית" איננו ממין התנאים שאפשר להתנות כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, וכי בכל מקרה, מעצר בית מלא ודאי שאיננו כזה. הערר נדחה.
ב. בעררו של העורר בו שוחרר בערובה אין קביעה כי לא התקיימה עילת מעצר. השאלה שעמדה על הפרק היתה שאלת קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר. לא נקבע בהחלטה כי לא קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, אלא שעוצמת הראיות אינה מספקת למעצר. הפועל היוצא מכך הוא, כי יש להעדיף חלופת מעצר הולמת, אותה יש לשקול בכל מקרה כמצוות המחוקק. לאור האמור, ניתן לקבוע, כי שחרורו בתנאים
של העורר נעשה במסגרת קביעת חלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחסד"פ. משמחליט ביהמ"ש על-פי הסעיף הנ"ל על שחרור בערובה ובתנאים, נקבעים תנאיו על-פי סעיף 48 לחוק. סעיף זה קובע, בין יתר תנאי השחרור האפשריים, "איסור יציאה ממקום מגוריו במשך כל היממה או בחלק ממנה". מכאן, שלא היתה כל מניעה להורות על "מעצר בית" מלא של העורר.
ג. השופטת דורנר קבעה בסוף החלטתה כי העורר ישוחרר בתנאים מגבילים שיבטיחו את התייצבותו למשפט. טוען ב"כ העורר, כי קביעה זו אינה באה מכוחו של סעיף 21 לחוק אלא מכוחו של סעיף 44(ב) לחוק, ואין לראות ב"מעצר בית" צעד המבטיח את התייצבותו של נאשם למשפט, באשר זהו אמצעי קיצוני בלתי מידתי ובלתי ראוי להבטחת התייצבות. טענה זו יש לדחות. ראשית, הדיון כולו וגם ההחלטה נעשו בבקשה למעצר עד תום ההליכים על-פי סעיף 21 לחוק, ואין הדיון יוצא מגדרי סעיף זה על-ידי תנאי כזה או אחר שנקבע על-ידי ביהמ"ש כתנאי לשחרור הנאשם. שנית, גם מכוח סעיף 44(ב) לחוק ניתן להורות על תנאים מגבילים שונים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד בריק פארס לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 28.6.02).
רע"א 2534/02 - יהודה שמשון נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'
*היענות לבקשה לעיון בסוג מסמכים להבדיל מבקשה לעיון במסמכים ספציפיים, בתביעת בנק נגד לקוח(מחוזי ת"א - בש"א 15735/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש, שהיה בעליה של המשיבה 2 (להלן: החברה), חתם על הסכם עם הבנק, בו ערב לכל חובותיה של החברה כלפי הבנק. לימים הגיש הבנק תובענה כספית נגד המבקש, בגין חוב שחבה החברה לבנק. בכתב ההגנה שהגיש, טען המבקש כי הבנק פטר אותו מהערבות האמורה ומסר לו מסמך המעיד על כך, אך מסמך זה אינו מצוי עוד ברשותו. בגדרי הליך של גילוי מסמכים כללי לא הציג הבנק מסמך כאמור, וטען כי המבקש מעולם לא הופטר מערבותו. המבקש הגיש בקשה לגילוי ולעיון בסוגי-מסמכים שונים, בטענה כי מסמכי הבנק עשויים להעיד על ההפטר שניתן לו. בתגובה טען הבנק, כי גילה את כל המסמכים הרלוואנטיים וכי דין הבקשה להידחות מאחר שהמבקש לא דרש גילוי של מסמכים ספציפיים, ולא נימק מדוע הם רלוואנטיים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות הבנק וקבע, כי בהיעדר התייחסות למסמכים ספציפיים, היענות לבקשה כמוה כקביעה, כי תצהיר גילוי המסמכים שהגיש הבנק אינו נכון. ביהמ"ש המחוזי הוסיף, כי המבקש לא הצביע על רלוואנטיות המסמכים המבוקשים לעניינו, ועל-כן יש לדחות את בקשתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הכלל הוא, שבהתדיינות אזרחית יש להבטיח גילוי רחב ככל הניתן של מידע, הרלוואנטי למחלוקת הנדונה בביהמ"ש. עם זאת, כנגד עיקרון-הגילוי ניצבים ערכים אחרים, ובהם יעילות ההליך המשפטי; הגנה על אינטרסים לגיטימיים של הצד-המגלה; ומניעת פגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים. האיזון ההולם בין עקרונות אלה נגזר מנסיבותיו של כל מקרה. ביהמ"ש שלערעור ממעט להתערב בשיקול דעתו של שופט הערכאה הראשונה בעניין גילוי מסמכים, והוא ייטה לעשות כן רק אם מדובר בהחלטה שאינה מתקבלת על הדעת או שאינה לוקחת בחשבון את כל הנסיבות הרלוואנטיות. הגשת תצהיר לגילוי מסמכים כללי לפי תקנה 112 לתקנות, אין בה כדי למנוע מתן צווים נוספים לגילוי או לעיון במסמכים.
ג. לאור לשונן של תקנות סדר הדין קמה השאלה, אם ניתן לבקש בגדרן עיון בסוגי-מסמכים, או שמא מוגבל המבקש לציון מסמכים ספציפיים בלבד. מעיקרון הגילוי מתבקש, שבשעה שאין ביכולתו של בעל-דין להצביע על מסמך ספציפי - ביהמ"ש יתיר עיון גם בסוגי-מסמכים.
זאת, בתנאי שהוכחה הרלוואנטיות שלהם לעניין שבמחלוקת. אולם, עלול להיווצר "מעגל שוטה" שבו המבקש יידרש להוכיח את רלוואנטיות המסמכים כתנאי לעיון בהם, אך הוא יוכל להצביע על רלוואנטיות, אם בכלל, רק לאחר שיעיין באותם המסמכים. על מנת להיחלץ מפרדוקס זה, מן הראוי ליצור זיקה בין דרישת הרלוואנטיות לבין הסעד המבוקש. המבקש את גילויים של סוגי-מסמכים יידרש להוכיח, כי על פניו, סוגים אלה רלוואנטיים לעניינו.
ד. בעניין דנא נתגלעה מחלוקת של ממש בשאלה אם ברשות הבנק מסמך, או מסמכים, העשויים להעיד על הפטרת המבקש מחבותו. מחד, עומד המבקש - שכל הגנתו תלוייה באפשרות לעיין במסמכים. מאידך ניצב הבנק, שבאי-כוחו לא הצביעו על אינטרס מהותי המונע גילוי ועיון כאמור. נמצא, כי אין בכוחן של טענות הבנק לשלול את תחולתו של עיקרון-הגילוי במקרה זה ולמנוע את מתן הסעד המבוקש. לפיכך על הבנק לאפשר למבקש לעיין בכל המסמכים שבידי הבנק הנוגעים לעניינו של המבקש. (בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' ענת קנת למבקש, עוה"ד יונתן גרוס ויאיר מינטוס למשיבים. 27.6.02).
רע"א 7608/99 - לוקי ביצוע פרוייקטים... בע"מ נגד מצפה כנרת... בע"מ ואח'
*ההבחנה בין תנייה בהסכם לקבל הכרעת מומחה לעניינים מסויימים לבין הסכם בוררות לעניין עיכוב הליכים לפי חוק הבוררות או כאכיפת תנייה חוזית(מחוזי ת"א - ת.א. 509/98 - בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בין המבקשת, חברה קבלנית, לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה), נכרת הסכם שלפיו תבנה המבקשת עבור המשיבה שלד של מבנה לבית-מלון בטבריה. כמפקח על ביצוע העבודות מינתה המשיבה את החברה אונגר-זלינגר (להלן: חברת הפיקוח). בסעיף 17 להסכם הסמיכו הצדדים את מר מנחם זלינגר (להלן: המפקח), אחד מבעליה ומנהליה של חברת הפיקוח, להכריע בחילוקי דעות שיתעוררו בין הצדדים "בכל הקשור לעבודה ולביצועה, כולל בענין מחירים שלא נקבעו, לוח-זמנים, פירוש תוכניות ומפרטים, חומרים, איכות ו/או טיב העבודה וכו', והחלטתו תחייב את הצדדים. לענין סעיף זה המפקח הוא מנחם זלינגר אישית". התעוררו חילוקי דעות בין המבקשת למשיבה והמבקשת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי. המשיבה ביקשה לעכב את ההליכים בתובענה, בהתאם לסעיף 5(א) לחוק הבוררות, בטענה שסעיף 17 מהווה הסכם בוררות בין הצדדים, ועל-כן יש להעביר את תביעת המבקשת להכרעתו של המפקח. המבקשת כפרה בקיומו של הסכם בוררות, ולחלופין טענה, שבהיותו של המפקח אחד מבעליה וממנהליה של חברת הפיקוח, שפעלה באתר הבנייה מטעם המשיבה וששכרה שולם ע"י המשיבה, יש משום טעם מיוחד, כמשמעו בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות, המצדיק שלא לעכב את הליכי התובענה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבה והורה לעכב את ההליכים בתובענה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בין הסכמה למסור סכסוך להכרעת בורר, לבין הסכמה לקבל את הכרעתו של מומחה פלוני ביחס לעניינים מסויימים, קיים שוני מהותי. להסכם בוררות יש תוצאות משפטיות שונות, ובכללן ההגבלה שהצדדים מטילים על זכות גישתם לערכאות. קביעתו של מנגנון הכרעה מוסכם, שלא במסגרת בוררות, אינה כורכת בהכרח הטלת הגבלה על זכות המתקשרים לפנות לערכאות. אמנם, גם להסכמה על מנגנון הכרעה יש כוח מחייב, לפי דיני החוזים. בדרך כלל יחייב ביהמ"ש את המתקשרים להיזקק להכרעתו של המנגנון המוסכם ואף לקיים את הכרעתו, כשכוחו ליתן צו עיכוב כזה אינו נובע
מחוק הבוררות אלא מסמכותו הכללית, ומתן הצו חייב להתבסס על אמות המידה המקובלות למתן סעד של אכיפת חוזה.
ג. זה כבר הכיר ביהמ"ש העליון בזכות הגישה לערכאות כזכות-יסוד, ולאחרונה אף גוברת הנטייה להכיר בהיותה זכות חוקתית. בהסכמה לבוררות כרוכה פגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות. הפגיעה בזכות זו נחשבת למוצדקת רק אם היא אכן נובעת מבחירתו המוקדמת של המתקשר. מכאן אף נובע, כי המבחן המשפטי העיקרי, להבחנה בין הסכמי בוררות לבין מנגנוני הכרעה מוסכמים אחרים, נעוץ בשאלה אם כוונתם המשותפת של צדדים היתה להגביל את יכולתם לפנות לערכאות לבירור הסכסוך שביניהם, בדומה להגבלות המוטלות בחוק הבוררות. בהיעדר ראיות משכנעות לקשירתו של הסכם בוררות, תתחייב המסקנה כי הסכם כזה לא נקשר.
ד. בסעיף 17 בענייננו, לא נאמר כי הוא מהווה הסכם בוררות. כן לא נאמר בו כי הצדדים מינו את המפקח כבורר. בכך בלבד אין, אמנם, כדי לשלול את צדקת הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי; שהלוא גם הסכם שאיננו מפנה במפורש לחוק הבוררות ואינו נוקט במונחים "בוררות" ו"בורר", עשוי להתפרש כהסכם בוררות. יש ללמוד על אומד-דעתם של הצדדים מתוך הנסיבות. העיון בנסיבות פרשתנו מוביל למסקנה, כי אצל המבקשת והמשיבה לא התקיימה כוונה משותפת - וממילא לא נוצרה גמירות-דעת - להקנות למפקח מעמד של בורר.
ה. טענתה החלופית של המשיבה, כי מוצדק להשאיר את עיכוב ההליכים על כנו, שלא מכוח סעיף 5(א) לחוק הבוררות אלא מכוח ההסכם בין הצדדים, לא נדונה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, ובנסיבות העניין לא יהיה זה מן המידה שהטענה תידון ותוכרע לראשונה בביהמ"ש שלערעור. עם החזרת הדיון בתובענה לביהמ"ש המחוזי, יהיה על ביהמ"ש לשקול אם ביחס לאלו מן השאלות השנויות במחלוקת בתובענה יש מקום לחייב את הצדדים לקבל תחילה את הכרעתו של המפקח.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. פרייליך למבקשת, עוה"ד ע. שפירא וש. כרוב למשיבים. 25.6.02).
ע.א. 6676/00 + רע"א 7652/99 - מדינת ישראל נגד חגי יוסף ואח'
*רע"א 7652/99 - החלטה הדוחה בקשה לפסיקת פיצויים לנאשם שזוכה ע"י ביהמ"ש שזיכה אותו, אינה מהווה, בדרך כלל, מניעה להגשת תביעה אזרחית נגד המדינה בגין רשלנות(ערעור ובקשת רשות ערעור - הערעור והבקשה נדחו).
א. שלושת המשיבים הואשמו באשמת רצח, היו עצורים תקופה ארוכה ואחד מהם אף הורשע ברצח, ולבסוף נעצר חשוד אחר שהורשע והשלושה זוכו. אחר הזיכוי הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לחיוב המדינה בפיצויים על מעצרם ולשיפוי בגין הוצאות הגנתם, בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין. במקביל הגישו תביעות אזרחיות נגד המדינה שהתבססו על עוולת הרשלנות. הן בבקשה לפיצויים ולהוצאות לפי סעיף 80, והן בתובענות האזרחיות, חזרה ונשנתה הטענה, כי את מעצרם והאשמתם יש לייחס להתרשלות המשטרה. בקשתם לפסיקת פיצויים והוצאות לפי סעיף 80 נדחתה. בעקבות זאת ביקשה המדינה מביהמ"ש המחוזי לסלק על הסף את תובענותיהם האזרחיות, בטענה שפסק הדין אשר דחה את בקשתם לפסיקת פיצויים והוצאות לפי סעיף 80 מקים השתק עילה, ולמצער השתק פלוגתא. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המדינה. בפתח הדיון בערעור חזרה בה המדינה מטענתה כי "העילה לפי סעיף 80 בחוק העונשין ממצה את זכויותיו של נאשם שזוכה ('ייחוד העילה') או שהתדיינות לפיה משתיקה נאשם מלתבוע נזיקין ('השתק עילה')". עם זאת נטען כי בענייננו, נפסקה הפלוגתא בשאלת התרשלותן של רשויות אכיפת החוק בעניינם של המשיבים וניתנה תשובה שלילית על השאלה האמורה. הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחו.
ב. סעיף 80 מעמיד לרשות נאשם שזוכה מתכונת דיונית מקוצרת לבירור שאלת זכאותו לפיצוי בגין מעצרו ולשיפוי בגין הוצאות הגנתו, אם על יסוד העילה כי "לא היה
יסוד להאשמה" ואם על יסוד העילה בדבר קיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". ההכרעה בהליך כזה, אמורה, ככלל, להתבסס על הראיות שהובאו במשפט הפלילי; והאפשרות להביא ראיות להוכחת טענותיו, מקום שהראיות שהובאו במשפטו הפלילי אינן תומכות בעמדתו, עשוייה להינתן לנאשם רק במקרים חריגים. לנוכח מתכונתו המיוחדת והמקוצרת של ההליך אין יסוד לומר כי די בקיומו של הליך לפי סעיף 80 כדי להקים השתק פלוגתא ביחס לטענות שהועלו והוכרעו במסגרתו. אכן, הכרעה שנפלה בהליך לפי סעיף 80 תוכל להקים השתק פלוגתא, כאשר בהליך לפי סעיף 80 אין הנאשם מגביל את עצמו לחומר המצוי בתיק אלא גם מביא ראיות להוכחת חבות המדינה - ותביעתו האזרחית נסמכת על אותה תשתית נטענת. אך גם במקרה כזה תוכל המדינה להעלות את טענתה לא על סף הדיון בתובענה האזרחית, אלא במסגרת בירורה לגופה, תוך שתידרש להתייחסות קונקרטית למהות המימצא שנקבע על יסוד הראיות שהובאו על-ידי הנאשם לפני ביהמ"ש הפלילי בהשוואה לראיות שהובאו על-ידו להוכחת תביעתו האזרחית.
ג. בפרשתם של שלושת המשיבים אין טענה כי מי מהמשיבים הביא לפני ביהמ"ש הפלילי, במסגרת ההליך לפי סעיף 80 שקויים בעניינו, ראיות להוכחת זכאותו לפיצוי ולשיפוי. בנסיבות אלו, אין לקבוע כי יש במימצאים שנקבעו בהחלטות ביהמ"ש המחוזי ביחס למי מהמשיבים במסגרת ההליכים לפי סעיף 80 - ולוא גם לאחר בחינה מקפת של החומר המצוי בתיק - כדי להקים השתק פלוגתא שבכוחו לחסום תובענה אזרחית נגד המדינה.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עו"ד ש. פרידלנדר למבקשת, עוה"ד א. פלדמן, מ. ספרד וא. רום למשיבים. 25.6.02).
ע.א. 6153/97 - יובל שטנדל נגד פרופ' יעקב שדה
*הסכמה מדעת שעל רופא לקבל לצורך ביצוע ניתוח, היקף חובת הגילוי של הרופא למטופל, הפיצוי בגין הפרת חובת הגילוי(מחוזי ת"א - ת.א. 46/94 - הערעור נתקבל).
א. המערער סבל מאז נערותו מגידולי פוליפים באפו. בשנת 1981, והוא אז כבן 23, נותח המערער אך כעבור מספר חודשים שבו הפוליפים וצמחו. בסוף שנת 1986 פנה המערער למשיב, מומחה בתחום מחלות אף-אוזן-גרון, והוא המליץ למערער על ניתוח. המערער חתם על טופס הסכמה לניתוח של יישור מחיצת האף (ניתוח ספטום) ולניתוח הסינוסים האתמואידים (ניתוח אתמואידקטומי), שעליהם צומחים הפוליפים. ניתוח כריתת הפוליפים עצמם (פוליפקטומי) לא הוזכר בטופס. בפועל, ביצע המשיב גם ניתוח של כריתת קונכיות האף (ניתוח מוקוטומי). המערער חזר לפעילות ואז סבל משלושה התקפים של דימומים שבשניים מהם אושפז. הפוליפים חזרו וצמחו. בשנת 1994 הגיש המערער תביעת פיצויים נגד המשיב, בטענה כי הדימומים הם תוצאה של טיפול רשלני, וכי, על-כל-פנים, בוצעה כלפיו עוולה של תקיפה, מכיוון שהמערער לא נתן את הסכמתו לניתוח שבוצע. לחלופין נטען כי הסכמת המערער לא ניתנה מדעת, שכן המשיב לא הסביר למערער כי הניתוח, גם אם מבוצע הוא כהלכה, עשוי לגרום לדימומים. המשיב התגונן בטענה, כי לא סטה מן הניתוח שעליו הוסכם, כי הניתוח בוצע כהלכה, וכי המערער קיבל את ההסבר הדרוש.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי טענת ההתרשלות לא הוכחה. כן קבע כי תוכנית הניתוח הוסברה למערער בכל הנוגע לכריתת הפוליפים והסינוסים שעליהם הם צומחים. לעומת זאת, קבע ביהמ"ש כי המערער לא ידע שהניתוח יכלול גם כריתה של קונכיות האף, המגדילה את הסיכוי לדימום, וכן לא קיבל הסבר על הניתוח ליישור מחיצת האף. עם זאת קבע ביהמ"ש כי לא בוצעו עוולות התקיפה וההתרשלות. באשר לעוולת התקיפה קבע כי הואיל והמערער הסכים לניתוח שמטרתו הרחבת מערות האף, הרי שמכללא הסכים לכריתת קונכיות האף, שנדרשה להשגת מטרה זו, וניתוח יישור מחיצת האף. כן קבע
כי אי-מתן הסבר באשר לדימומים אפשריים לא היווה התרשלות, שכן בהיות הדימום סיבוך נדיר, המשיב לא היה חייב לצפות אפשרות של דימומים ולהזהיר את המערער מפניה. התביעה נדחתה איפוא. הערעור נתקבל.
ג. השופטת דורנר: יש לדחות את טענת המערער בדבר טיפול רשלני של המשיב, בין בעת הניתוח ובין לאחריו. שונה דינה של טענת המערער, הנסמכת על קביעת ביהמ"ש המחוזי, שלפיה לא הוזהר מפני אפשרות דימום, ולא ידע ואף לא קיבל הסבר כלשהו על ניתוח כריתת קונכיות האף, המגדיל את הסיכון לדימום. טענה זו מעוררת ארבע שאלות: ראשית, מהי ההסכמה מדעת שעל רופא לקבל ממטופל לצורך ביצוע טיפול רפואי; שנית, מהו היקפה של חובת הגילוי של רופא כלפי מטופל; שלישית, מהו הסיווג הנכון של הפרת חובת הגילוי; ורביעית, מהו טיבו של הקשר הסיבתי הדרוש בין הפרת חובת הגילוי לבין הסכמת המטופל לקבל את הטיפול.
ד. באשר להסכמה מדעת - אין חולקים על כך שרופא חייב לקבל את הסכמת המטופל לטיפול, תוך שהרופא נדרש למסור למטופל מידע רפואי בדבר הסיכונים והסיכויים של הטיפול. במקרים קיצוניים אין דרישה לקבל הסכמה מן המטופל נוכח מצבו הנפשי או הפיזי או אם הגילוי עשוי לגרום לו לנזק של ממש. אף אין דרישה לקבלת הסכמת המטופל לטיפול מסויים, אם תוך כדי טיפול מוסכם אחר מתעורר צורך, שלא היה סביר לצפותו מראש, בטיפול המסויים כטיפול נוסף. אך זאת, רק אם הטיפול הנוסף דרוש למניעת סכנה חמורה למטופל, או, למצער, אינו מעמיד את המטופל בסיכונים נוספים על הסיכונים שעליהם נמסר לו.
ה. אשר לחובת הגילוי - ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח-חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת, גם אם סיבוכים אלו נדירים. מתן טיפול רפואי הכרוך בהפרה של הרופא את חובת הגילוי המוטלת עליו, מהווה הן עוולה של תקיפה והן עוולה של התרשלות. זאת גם אם לא מוכח הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין מתן ההסכמה. עוולת תקיפה, המבוצעת בדרך הנ"ל, מזכה בפיצויים גם אם לא הוכח כי המטופל לא היה נותן את הסכמתו לו הוזהר מפני הסיכונים. עצם הפגיעה באוטונומיה של האדם, בשל הפרת חובת הגילוי, הוכרה כמעשה רשלני המזכה בפיצוי בשל עוגמת-נפש. מדובר בפיצוי נמוך יחסית, שכן הוא ניתן אך בשל עוגמת-הנפש שנגרמה למטופל, ועל-יסוד אומדנה המתבססת על חומרת הפגיעה באוטונומיה שלו. מנגד, במקום שמוכח כי המטופל לא היה נותן את הסכמתו לקבלת הטיפול שגרם לו לנזק אילו קיבל את המידע הדרוש, זכאי הוא לפיצוי בגין כל רכיבי הנזק שנגרמו לו כתוצאה מאותו טיפול.
ו. אשר לקשר הסיבתי - הקשר הסיבתי בהתרשלות הינו אך קשר סיבתי עובדתי, כי המזיק, הרופא המטפל, חייב היה לצפות כי המטופל עשוי שלא לתת את הסכמתו לטיפול הרפואי המוצע אילו קיבל את המידע הדרוש לגיבוש החלטתו. הקשר הסיבתי המשפטי בין האשם לבין הנזק מתקיים כאשר המעוול יכול היה לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם נזק. בענייננו, לא סיפר הרופא למערער על כוונתו לבצע ניתוח לכריתת קונכיות האף, וממילא לא קיבל הסכמה לניתוח זה. ביהמ"ש המחוזי טעה בהחילו על המקרה את דוקטרינת ההסכמה מכללא. הניתוח שהציע המשיב למערער לא היה חיוני. מטרת הניתוח היתה לשפר את איכות חייו של המערער בלבד. על המשיב היתה מוטלת חובה להזהיר את המערער לא רק על אפשרות בשיעור של %0.5 של דימום כבד שיתרחש כעשרה ימים לאחר הניתוח, אלא גם על עצם הסיכון לדימום כבד מיד לאחר הניתוח.
נמצא, כי המשיב הפר את חובת הגילוי שהיתה מוטלת עליו. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע את גובה הפיצויים.
ז. השופט טירקל: לא נאמר למערער כי ייעשה בו גם ניתוח לכריתת קונכיות האף וממילא לא יכול היה להסכים לכך. מטעם זה אין צורך לעסוק בסוגיית ההסכמה מדעת. הדרך אל המסקנה כי במקרה מסויים היתה הסכמה מכללא, צריכה בדיקה זהירה ומדוקדקת של העובדות וניתוח שקול ומחושב של משמעויותיהן. אין ללמוד מהגדרתו של ניתוח כ"אלקטיבי" כי מדובר בניתוח קל, או בניתוח שאינו הכרחי, ואין בהגדרתו בתור שכזה כדי להטיל על הרופא חובת הסבר "מוגברת". השיקול המכריע לענין חובת ההסבר הוא מידת הסיכון שיש בניתוח וטיב הסיכון. כך, למשל, אם עלול הניתוח לסכן את חייו של המנותח או לפגוע פגיעה חמורה באבר מאברי גופו, או לגרום לתוצאות חמורות דומות, הרי אפילו קטן או מזערי הסיכוי שהסיכון יתממש, יש להסבירו למטופל. אולם, גם כאשר מדובר בניתוח "קל" שתוצאותיו עלולות להשפיע על אורח חייו, עבודתו, או משפחתו של המטופל המסוים, ואפילו על ידי גרימת "אי נוחות גרידא", יש להסביר למטופל את התוצאות האפשריות.
ח. השופטת נאור: נוכח קביעתה של הערכאה הראשונה כי היתה, בענייננו, הסכמה מכללא - אין מנוס מלהיכנס לדיני ההסכמה מדעת. לא היתה בענייננו הסכמה כזו. אשר לגישות השונות בעניין "הניתוח האלקטיבי" - ככל שהניתוח פחות דחוף כך יש להקפיד יותר עם הרופא ולדרוש ממנו מתן מלוא המידע, לרבות אזהרה בעניין סיבוכים אפשריים, גם אם נדירים הם. ברפואה הפרטית קיים, לעיתים, ניגוד עניינים מובנה בין השאיפה המסחרית להרבות בניתוחים לבין האינטרס של המטופל. כדי להקהות את עוקצו של ניגוד העניינים יש להעמיד את המטופל על הסיכונים והסיכויים שבניתוח המוצע, לרבות החלופה שלא לבצע כלל ניתוח על סיכוייה וסיכוניה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' נאור. המערער לעצמו, עוה"ד גב' יעל ארניה ואסא לביא למשיב. 11.6.02).
דנ"א 3768/98 - קרית בית הכרם בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים
*עקרונות פרשנות חוקים. *שיעור היטל השבחה על מקרקעין שעברו תחילה "תכנית פוגעת" ואח"כ "תכנית משביחה"(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 7172/96 [פד"י נב(2) 494] - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות).
א. סעיף 196א לחוק התכנון והבניה מחייב תשלום היטל השבחה במקרים בהם הושבחו המקרקעין בתכנית בניין חדשה. בתוספת השלישית לחוק התכנון נקבעו ההסדרים לעניין גביית היטל ההשבחה וסעיף (5)4 לתוספת השלישית מורה כי "במקרקעין שבהם אושרו מספר תכניות בזו אחר זו, בלי ששולם היטל עקב אף אחד מאישורים אלה, תהא ההשבחה ההפרש בין שוויים של המקרקעין בסמוך לפני אישורה של התכנית הראשונה לבין שוויים מיד לאחר אישורה של התכנית האחרונה". המחלוקת בין הצדדים היא אם הוראת סעיף (5)4 נועדה לחול רק על מצב בו קיימת שרשרת של תכניות משביחות במקרקעין, שלא שולם ביחס אליהן היטל השבחה, או שמא היא חלה גם על מצב בו בשרשרת התכניות האמורה נמצאת גם תכנית הפוגעת במקרקעין. עמדת המבקשים היא כי סעיף (5)4 חל גם על שרשרת תכניות הכוללת תכנית פוגעת, וכאשר קיימת תכנית פוגעת יש לחשב את ההשבחה על פי השוואה בין שווי המקרקעין מיד לאחר אישור התכנית האחרונה לבין המצב לפי התכנית הראשונה שחלה על המקרקעין, ואילו עמדת הוועדה המקומית היא שהוראת סעיף (5)4 לתוספת השלישית עוסקת במצב בו היתה השבחת המקרקעין ברצף של תכניות משגיחות, ואילו כאשר היתה גם פגיעה במקרקעין יחושב מס ההשבחה
על פי השווי של המקרקעין לאחר התכנית הפוגעת לעומת השווי לאחר ההשבחה.
ב. המבקשים הם בעלים במקרקעין הכלולים בתכנית מסויימת (להלן: התכנית המשביחה). זו פורסמה למתן תוקף בשנת 80. לתכנית המשביחה קדמו שתי תכניות: האחת (להלן: התכנית המקורית) מימי שלטון המנדט שהופקדה ואושרה בשנת 44 ולפיה הותרה הבניה בשיעור של כ-%50 משטח המקרקעין; והשניה - תכנית המתאר לירושלים משנת 59 (להלן: התכנית הפוגעת) שהיתה בה פגיעה ממשית בבעלי זכויות במקרקעין והתירה זכויות בניה של %25 על חלק קטן מן המקרקעין ואילו כ-%60 מן המקרקעין יועדו לשטחים ציבוריים. (בגין התכנית הפוגעת לא שולמו פיצויים לבעלים והתביעה התיישנה). בעקבות אישורה של התכנית המשביחה החליטה הוועדה המקומית לחייב את המבקשים בהיטל השבחה, בהתחשב בתכנית המשביחה ביחס למצב המקרקעין בעקבות התכנית הפוגעת. בימ"ש השלום קיבל את ערעור המבקשים וקבע כי את היטל השבחה יש לקבוע על פי השוואה בין התכנית המקורית לבין התכנית המשביחה. הוועדה המקומית ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי אין להתחשב "בתכנית המקורית" אלא במצב המקרקעין לאחר "התכנית הפוגעת" כעמדת הוועדה המקומית. בערעור לביהמ"ש העליון, לאחר קבלת רשות, נתקבלה ברוב דעות עמדת הוועדה המקומית. על כך התקיים דיון נוסף, בו הוחלט ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא ש. לוין, אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן וגב' בייניש, נגד דעתם החולקת של השופטים חשין וגב' דורנר, לאשר את פסה"ד הקודם.ג. פס"ד הרוב ניתן מפי השופט אור ופס"ד המיעוט ניתן מפי השופט חשין. שני פסקי הדין דנים בהרחבה בנושא עקרונות פרשנות חוקים, שיעורי היטל השבחה, תכלית החיוב בהיטל השבחה וכיוצא באלה נושאים. בסיומו של דיון הוחלט כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עוה"ד בועז בירן, מאיר פורגס וגב' תמי אבשלום לעותרים, עו"ד גב' שרי לרנר-הורוביץ למשיבה. 27.6.02).
רע"פ 2226/02 - מעייני רפאל נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור שנומקה בנסיבות רפואיות (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע, בשורה של עבירות מס וביום 16.3.2001 נדון ל-8 חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 7,500 ש"ח. הוא הגיש ערעור שנדחה ונקבע כי עליו להתייצב לריצוי עונשו ביום 15.4.2002. המבקש הגיש בקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר למשך תקופה של 60 יום בנימוק של נסיבות מחלה ושל חוזה עבודה אותו התחייב לבצע עד יום 5.6.2002 ואשר לא ניתן לביצוע בהיעדרו. בהסכמת המשיבה הוחלט על דחיית ביצוע עונש המאסר עד ליום 16.6.2002. עתה מתבקשת דחיית ביצוע עונש המאסר לתקופה של 90 יום באותם שני נימוקים. הבקשה נדחתה.
המסמך הרפואי שהוגש מנוסח בלשון כללית ביותר, אינו חתום ע"י רופא מומחה ואינו מלווה בכל מסמך רפואי אותנטי נוסף המעיד נאמנה על מצבו הרפואי של המבקש. גם שיקולי המדיניות מורים כי אין זה מן הראוי לעכב עוד את ביצוע עונש המאסר, המעוכב כבר מזה 15 חודשים. ככלל, מועד ביצועו של עונש מאסר שהטיל ביהמ"ש הוא מיד עם מתן גזר הדין. האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר נשען, בין היתר, על הצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכות אכיפת החוק תוך שמירה על אמון הציבור בהן. דברים אלו יפים ביחס לעיכוב ביצוע עונש מאסר של אדם שהורשע, וערעורו תלוי ועומד, והם יפים מכוח קל וחומר לעניין אדם שהורשע בפס"ד חלוט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. פישמן למבקש, עו"ד א. פרסקי למשיבה. 25.6.02).
רע"פ 3859/02 - ספיאן בן סלים אבו זעילה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לדיון בערכאה שלישית בחומרת העונש, כאשר נתקבל ערעור על קולת העונש לאחר שוועדת שחרורים החליטה על שחרור מוקדם של המערער (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בבימ"ש השלום בעבירות של התפרצות לדירה בכוונה לבצע גניבה, ניסיון לגניבה, תקיפה ואיומים ונדון למאסר בפועל של 10 חודשים, כאשר מתוכם נוכו 119 ימים בהם ישב המבקש במעצר עד ליום מתן גזר דינו ומאסר על תנאי של שנה. ועדת השחרורים החליטה על שחרורו של המבקש בתנאים מסויימים, ויומיים לאחר מכן, הגישה המדינה ערעור לביהמ"ש המחוזי על קולת העונש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור והשית על המבקש שנתיים וחצי מאסר בפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי היה מודע ל"תקלה" שקרתה כאשר ב"כ המדינה הסכים על שחרור מוקדם ע"י ועדת השחרורים, והתחשב בה כאשר בא לגזור את דינו של המבקש. המבקש הורשע בכך שפרץ מספר פעמים, באישון לילה, לבתיהם של אזרחים תמימים, כשהוא גונב דברי ערך ואף מאיים על בעלי הדירות. באחד מן המקרים, לאחר שהמבקש עזב את הדירה ממנה גנב, ראה אותו שכן במקום ורדף אחריו. המבקש השליך עליו מספר חפצים ואבנים שפגעו בגופו של אותו השכן. אם לא די בכך, אף אמר לשכן "תבוא יא מניאק אני יהרוג אותך". מעשיו של המבקש הצדיקו החמרה משמעותית בעונשו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 24.6.02).
רע"פ 4843/02 - אברהם דרור נגד מדינת ישראל
*ביטול החלטה על עבודות שירות כאשר הנאשם ברח מהארץ לאחר שהוחלט לקבל חוות דעת מהממונה על עבודות השירות (הבקשה נדחתה).
המבקש היה בעלים של חברה שעסקה, בין היתר, באספקת בטון לקבלנים. המבקש סיפק למתלוננים בטון ומשלא שילמו לו את חובם, קשר קשר עם אחרים לגביית חוב זה באיומים ובכוח. המבקש הואשם בעבירות סחיטה באיומים ותקיפה והגיע להסדר טיעון עם התביעה שלפיו יועמד ענשו על 5 חדשים מאסר בפועל שניתן יהיה לבצעו בעבודת שירות. בימ"ש השלום החליט לקבל את הסדר הטיעון אף כי סבר כי הסדר הטיעון מקל עם המבקש, ולאחר שגזר את הדין נתבקשה חוות דעת מהממונה על עבודות השירות (להלן: "הממונה"). ביני לביני נמלט המבקש מהארץ. כאשר שב ארצה, לאחר שנתיים, נעצר והובא בפני בימ"ש השלום שקבע כי המבקש ירצה את עונשו בבית האסורים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בעניין זה. שתי הערכאות הדגישו את העובדה, כי המבקש הפר את האמון שניתן בו. המבקש מסביר כי נמלט מן הארץ בשל איומים על חייו. כמו כן טוען המבקש, כי ביהמ"ש דלמטה חרג מסמכותו כאשר החליט שלא לקבל את הסדר הטיעון בשל אי התייצבותו אצל הממונה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מיד לאחר מתן פס"ד בעניינו, ברח המבקש מהארץ למשך תקופה ארוכה. עובדה זו מחלישה עד מאוד את טענתו, כי ברח בשל איומים על חייו. יתירה מזאת, עד היום לא הציג המבקש ראייה כלשהי שיש בה כדי לחזק את טענותיו אלה. אשר לטענת הסמכות - בימ"ש השלום הדגיש בפסק-דינו המקורי, כי, "אהיה מוכן לשקול את ביצועה בעבודות שירות לאחר קבלת חוות-דעת הממונה...". לפיכך, ברור כי החלטתו של בימ"ש השלום להשית על המבקש בסופו של יום עונש של מאסר בפועל, היתה בסמכותו ובשיקול דעתו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד חיים משגב למבקש, עו"ד גב' ענת הולתא-סיטבון למשיבה. 26.6.02).
רע"פ 4121/02 - מרדכי קרן נגד מדינת ישראל
*הרשעת שוטר בעבירה של שימוש לרעה בכח המשרה בעקבות הטרדת עדה על רקע מיני (הבקשה נדחתה).
המבקש, ששימש כחוקר במשטרת ישראל, חקר את המתלוננת. לאחר שסיים את החקירה, הסיע את המתלוננת לביתה. בדרך הציע לעזור לה, ואמר לה: "אם תתני לי אני אתן לך", והניח את ידו על רגלה של המתלוננת. לאחר שהגיעה
המתלוננות לביתה, התקשר אליה המבקש מספר פעמים והציע לה להיפגש, אך המתלוננת סירבה. המבקש הואשם בשתי עבירות: רמזים מגונים, עבירה לפי סעיף 210 לחוק העונשין; שימוש לרעה בכוח המשרה, עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין. בימ"ש השלום קבע, כי יש לבטל את האישום בגין עבירה של רמזים מגונים, הואיל ועבירה זו נמחקה מחוק העונשין. ביהמ"ש בחן את האפשרות להרשיע את המבקש בעבירה ביהמ"ש סבר, כי יסודות העבירה התקיימו, אלא שאין מקום להפעיל את סמכותו להרשיע את המבקש בעבירה זו. כיוון שכך, טען הסניגור לעניין האישום השני, כי משבוטלה העבירה של רמזים מגונים, והמבקש לא הורשע בעבירה של הטרדה מינית, לא ניתן להרשיעו גם בעבירה של שימוש לרעה בכח המשרה. בימ"ש השלום דחה את הטענה והרשיע את המבקש בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וגם כאן נקבע שהרשעה על פי סעיף 280(א) לחוק העונשין אינו מותנה בהרשעה בעבירה אחרת וערעורו של המבקש נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
זכותה של המתלוננת שלא להיות מוטרדת מינית שלא כדין ובדרך בה הוטרדה, היא זכות יסוד הנגזרת מזכותו של כל אדם לכבוד. בתי המשפט דלמטה סברו, כי זכות זו של המתלוננת נפגעה משהוטרדה, ולא פעם אחת, על רקע מיני, בין השאר, על ידי אחיזה בגופה. אמנם, בימ"ש השלום החליט שלא להרשיע את המבקש, בסופו של דבר, בעבירות של הטרדה מינית, אלא שאין בכך לבד כדי לשמש "הגנה" למבקש בגין העבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה. אין ספק, כי נעשה, על ידי המבקש, שימוש לרעה בסמכותו, שבא לכלל ביטוי במעשה פסול הנגוע באבק שחיתות, ובפגיעה לא רק בזכויות המתלוננת, כי אם גם בזכות הציבור לקיום הליכי חקירה והליכי משפט הוגנים.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד בסאם קנדלפת למבקש, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 25.6.02).
בש"פ 5286/02 - מדינת ישראל נגד אלזיר מוסטפא
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של החזקה וסחר בנשק וירי באיזור מגורים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשני אישומים שעניינם החזקה וסחר בנשק במועדים שונים. הוא נעצר עד תום ההליכים ומשחלפו 9 חודשים מיום המעצר עותרת המדינה להאריך את המעצר לתקופה של 90 יום. הבקשה נתקבלה. האישום חמור מאין כמותו במיוחד בתקופה הרגישה והקשה בה נתונה המדינה מן הבחינה הביטחונית. המעשים המיוחסים למשיב מסכנים חיים וטמונה בהם סכנה לביטחון הציבור. שני גיליונות אישום נפרדים הוגשו נגד שניים מאחיו. משפטו של האחד הסתיים. הוא הורשע ונדון ל-20 שנות מאסר. משפטו של השני טרם הסתיים ומעצרו הוארך. הנשק מושא אחד האישומים טרם נתפס. תלוי ועומד נגד המשיב ונגד אחיו כתב אישום נוסף בגין עבירות בנשק וירי בנשק חם באיזור מגורים. באיזון בין הסכנה הצפוייה מן המשיב לציבור, לבין זכותו לחרות כל עוד לא הורשע בדין, נוטה הכף בצורה ברורה וחד משמעית בנסיבות מקרה זה, לחובתו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' שרית טובבין למבקשת, עו"ד פינאן גבארין למשיב. 26.6.02).
בש"פ 5379/02 - עופר מקסימוב נגד מדינת ישראל
*מעצר ברומניה לצורך הסגרה אינו בא במניין 30 הימים שלאחריהם צריך אישור היועהמ"ש לבקשת מעצר (הערר נדחה).
העורר חשוד בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף ושימוש במסמכים מזוייפים בנסיבות מחמירות וקבלת נכסים שהושגו בפשע. המדובר בעבירות חמורות שהחקירה בעניינן מסובכת ומסועפת. בעקבות בקשת הסגרה שהוגשה על ידי משטרת ישראל נעצר העורר ברומניה ביום 15.5.2002.
בסופו של עניין הובא העורר לישראל בהסכמתו, אולם עד שהביע הסכמה זו היה עצור ברומניה. משהגיע לישראל, ביום 13.6.02, נעצר העורר בנתב"ג ובאותו יום הובא בפני בימ"ש השלום, וניתן נגדו צו מעצר. טענת העורר, שנדונה בעררו לביהמ"ש המחוזי, היא, כי בהצטרף תקופת מעצרו ברומניה לתקופת מעצרו בארץ, עולה תקופת המעצר על 30 יום, בניגוד להוראת סעיף 17(ב) לחסד"פ ובקשה למעצר מעבר לתקופה האמורה מחייבת אישור של היועץ המשפטי. טענתו נדחתה והערר על כך נדחה.
סעיף 17(ב) הנ"ל אינו חל על תקופת מעצרו של העורר ברומניה. הכלל הוא, כי לחוקי מדינת ישראל תחולה טריטוריאלית. חזקת התחולה הטריטוריאלית ניתנת אמנם לסתירה, אולם לשם כך דרוש כי תוכנו של החוק יחייב, במפורש או מכללא, תחולה אכסטרא-טריטוריאלית. המקרה שבפנינו, אינו ממין המקרים המחייב פרשנות שכזו. גם בעובדה שהעורר נחקר או תושאל ברומניה על ידי חוקרי משטרת ישראל אין כדי להפוך את מעצרו שם, למעצר לפי חסד"פ.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' קרן נהרי לעורר, עוה"ד עידו דרויאן וגב' נורית הרצמן למשיבה. 26.6.02).
ע.א. 4046/02 - מיכל ואורן הראל נגד א.א. מוקד 101 בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לפטור מהפקדת ערבון בתביעה ייצוגית. *העובדה שהתובע הוא עו"ד אינה פוטרת אותו מהפקדת ערבון (בקשה לפטור מהפקדת וערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו בקשה לפטור מהפקדת ערבון. המבקשים מציינים כי הם משתכרים יחדיו סכום של 25,000 ש"ח וכי הואיל והמבקש 2 הינו עורך דין, הרי אם יחוייבו המבקשים בהוצאות לא יהיה כל קושי בתשלומן. עוד מציינים המבקשים, כי מדובר בתביעה ייצוגית, ועל כן יש לראות במבקשים את מי שמשרתים אלפי לקוחות ואין להעמיס על כתפיהם את העול הכספי הכרוך בהפקדת הערבון. המשיבים מציינים כי בקשת המערערים להכיר בתביעתם כתביעה ייצוגית נדחתה מהטעם שנקבע שהמבקשים אינם תמי לב. הבקשה נדחתה.
גם הנתבע בתביעה ייצוגית זכאי כי יופקד ערבון אשר יבטיח את תשלום ההוצאות בעניינו, והעובדה כי אחד המבקשים הינו עורך דין איננה מפטירה את המבקשים מחובת ההפקדה. בנסיבות אלה, לא הצביעו המבקשים על טעם לביטול ההפקדה או להתערבות בשיעוריה.
(בפני: הרשם אוקון. 24.6.02).
בש"פ 5072/02 - אשרף מוחמד כבהה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת הצתה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי קשר עם אחד בשם סאלח מחאג'נה (להלן: "מחאג'נה") לשלוח אדם אחר להצית מכון כושר, שהעורר היה אחד מבעליו, במטרה לקבל את דמי הביטוח (להלן: "המצית"). ביהמ"ש המחוזי ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. גם מחאג'נה נעצר עד תום ההליכים והעורר טוען שאין דינו כדין מחאג'נה. לטענת הסניגור יש לאבחן בין השניים בעיקר בשל גילו הצעיר של העורר ובשל עברו הנקי מהרשעות. הערר נדחה.
בשורה של החלטות ביהמ"ש העליון צויינה חומרתן היתרה של עבירות הצתה ושל נסיון להצתה וכן הודגש הצורך להחמיר עם נאשמים כאלה, אפילו עברם נקי. כן הודגשה הסכנה המיוחדת היוצאת מן העבירה, אפילו כאשר מדובר בנסיון הצתה, בשל החשש שהאש תתפשט. (בש"פ 7554+7635/98 - סביר נ"ג 10 ובש"פ 2999/98 - סביר נא 253).
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אחמד מסאלחה לעורר, עו"ד מ. חדד למשיבה. 30.6.02).