תקציר סביר כרך נ"ט חוברת 2

ע.א. 185/01 - המגן חברה לביטוח בע"מ נגד גדי סלוביק

*שיעור הפיצויים בתאונת דרכים (הפסד כושר השתכרות, ניידות, וצרכי דיור)(מחוזי חיפה - ת.א. 837/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המשיב יליד דצמבר 1970 נפגע בתאונת דרכים במרץ 1993. המערערת אחראית לפצותו בגין נזקיו בתאונה זו. כתוצאה מהתאונה נפגע המשיב קשות, נגרמה לו פרפלגיה והוא נותר נכה בשיעור %100. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיב סכומי פיצויים בראשי נזק שונים ושני הצדדים מערערים על הסכומים שנפסקו. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. באשר להפסד השתכרות וכושר השתכרות - ביהמ"ש פרט את שיקוליו בקבעו את שיעור הפסד ההשתכרות בעבר ואין עילה להתערב בסכום שנקבע. לעומת זאת, הסכום של הפסד כושר השתכרות בעתיד מצדיק התערבות. קביעתו של ביהמ"ש כי המשיב היה יכול להשתכר לולא התאונה מעל ממוצע השכר במשק, אינה משכנעת. למשיב היתה תעודת בגרות "בינונית", ואת קביעתו בדבר כושר השתכרותו השתית ביהמ"ש על כך שהמשיב היה מפקד טנק בצבא ובתעודת השחרור מצה"ל נכללו דברי שבח על תפקודו בצבא. באשר לאמור בתעודה, כל המכיר תעודות אלה יודע שאין הן יכולות להוות בסיס להערכת כושר השתכרות. המשיב היה כבן 22 שנים בעת קרות התאונה, עתידו המקצועי לא היה ברור, וראוי לצאת מהנחה שכושר ההשתכרות שווה לממוצע השכר במשק.
ג. באשר לחישוב הוצאות ניידות שנגרמו למשיב עקב התאונה - ביהמ"ש יצא מהנחה שגם לולא התאונה היה המשיב רוכש רכב פרטי והיתה לו הוצאה הן על עלות רכישתו והן על אחזקתו. אך ביהמ"ש הגיע למסקנה שיש לפסוק למשיב את עלות הרכב בשלמות, בלי להתחשב בעובדה שהיה רוכש בלאו הכי רכב פרטי. ביהמ"ש הסביר זאת בכך, שהרכב מהווה למשיב אביזר הכרחי לצורך ניידות, ומהווה עבורו תחליף לרגליו ומשמש אותו לצרכיו. הסבר זה אינו עומד בפני הביקורת. כשם שבחישוב החזקת רכב הופחת סכום השווה להערכה של הוצאות אחזקת רכב שהיו למשיב לולא התאונה, כך גם בהוצאות הקשורות ברכישתו של הרכב. היה, על כן, מקום להפחית את הפיצוי בגין הוצאות על ניידות כפי שאלה נפסקו למשיב.
ד. לעומת זאת, במסגרת הסכום אשר נדרש לצורך התאמת דירה לצרכיו של המשיב, פסק ביהמ"ש המחוזי רק 1/3 מסכום הוצאה זו, בנימוק שמדובר בדירה שנרשמה על שם הורי המשיב. אלא שלהורים לא נדרשים כלל אותם שינויים ושיפורים של הדירה. כל כולם נעשו אך ורק לצרכיו של המשיב. בנסיבות אלה, היתה הצדקה לפיצוי המשיבים בגין הוצאות ההתאמה כולן. בחשבון גס, התוספת שהיה מקום להוסיפה על פי האמור בפיסקה זו מתקזזת כנגד הסכום אותו צריך היה להפחית מסכום ההוצאות בסעיף הניידות. התוצאה של הערעור והערעור שכנגד היא שיש להפחית מסכום הפיצויים שנפסק למשיב סכום של 257 אלף ש"ח, שעניינו קבלת הערעור בעניין הפסד השתכרות בעתיד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד ערן פרידמן למערערת, עו"ד חיים נבות למשיבים. 21.2.02).

בג"צ 26+1984/01+24 - עו"ד יהודה רסלר ואח' נגד כנסת ישראל ואח'

*דחיית העתירה לפסול את חוק הוראת שעה לעניין דחיית שירות צבאי של בני הישיבות(העתירות נדחו).

א. ביום 9.12.1998 פסק ביהמ"ש, בבג"ץ 3267/97, 715/98 (להלן: בג"צ רובינשטיין), כי ההסדר שמכוחו מורה שר הביטחון לדחות את מועדי שירותם הצבאי של תלמידי
ישיבות ש"תורתם אומנותם", אינו כדין, וכי הסמכות לקבוע הסדר בנושא זה נתונה בידי הכנסת. עם זאת, ומתוך שסבר כי "אין אפשרות מעשית לשנות את המצב הקיים בעניין זה זמן רב כל כך, מהיום למחר", החליט בג"צ להשעות את תוצאות הכרעתו למשך שנה מיום מתן פסה"ד, היינו עד ליום 9.12.1999. ההשעייה נועדה, "לאפשר לשר הביטחון או לכנסת לקיים דיון ענייני ומסודר בסוגיה זו, על כל השלכותיה", וכן - אם אמנם יוחלט על שינוי המצב הקיים - לאפשר לרשויות הנוגעות בדבר "להכין את המסגרות הנדרשות לכך".
ב. פחות מחודש לאחר מתן פסה"ד בבג"צ רובינשטיין - החליטה הכנסת להתפזר לפני גמר כהונתה. שבועות אחדים לאחר הקמתה של הממשלה החדשה, הטיל ראש הממשלה על ועדה, בראשות שופט ביהמ"ש העליון בדימוס צבי טל (להלן: ועדת טל), לגבש המלצות להסדר ראוי לעניין גיוס תלמידי הישיבות. לבקשת שר הביטחון, החליט ביהמ"ש להאריך את השעיית תוצאותיו של פס"ד רובינשטיין עד ליום 8.6.2000 ולאחר מכן הוארכה ההשעייה עד ליום 8.9.2000. ביום 27.6.2000 פורסמה ברשומות הצעת חוק שירות ביטחון (דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם) (הוראת שעה), (להלן: הצעת חוק דחיית השירות), שנועדה לעגן בחקיקה את סמכותו של שר הביטחון, לדחות את גיוסם של תלמידי ישיבות המקיימים תנאים מוגדרים; בעקבות המלצות ועדת טל. על רקע התפתחויות אלו, פנה שר הביטחון לביהמ"ש בבקשה להאריך בשלישית - והפעם בארבעה חודשים נוספים - את השעיית תוצאותיו של פסה"ד. ביהמ"ש החליט להיעתר באופן חריג ותוך הבעת תקווה כי "בכך תבוא פרשת ההשעיות בעתירות אלה לקיצה". נתקיימו דיונים שונים בוועדות של הכנסת ובינתיים אושרה שוב בקריאה ראשונה, הצעת חוק להתפזרותה של הכנסת.
ג. שר הביטחון שב ופנה לביהמ"ש בבקשה להאריך (ברביעית) את תוקפה של השעיית פס"ד רובינשטיין והבקשה נדחתה. עם דחיית הבקשה קיבלה הכנסת חוק שירות בטחון (הוראת שעה) המסמיך את שר הבטחון לדחות לתקופה שלא תעלה על שנה אחת, את מועד ההתייצבות של בני ישיבות. השגות העותרים מתמקדות בשאלת חוקתיותו של ההסדר המסמיך את שר הביטחון לדחות בצו, לתקופה שלא תעלה על שנה אחת בכל פעם, את מועד ההתייצבות של בני ישיבות. העתירות נדחו.
ד. בחוק הוראת השעה נקבע, כי החוק "יעמוד בתוקפו עד תום שנתיים מיום פרסומו או עד כניסתו לתוקף של חוק המסדיר את סוגיית שירות הביטחון של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, לפי המוקדם". הוועדה המיוחדת של הכנסת, השוקדת על הכנתה של הצעת חוק דחיית השירות, עושה מאמצים לסיים את מלאכתה, במטרה להביא את הצעת החוק לקריאות סופיות לפני תום מושב החורף של הכנסת. קבלתו של החוק המוצע תפקיע לאלתר את תוקפו של חוק הוראת השעה, ואם חוק דחיית השירות לא יתקבל, כי אז יפקע תוקפו של חוק הוראת השעה בתום שנתיים ממועד פרסומו. בנסיבות שנוצרו, די בזמניותו של החוק - ועל רקע שיקולים רלוונטיים נוספים - כדי להצדיק את הימנעות בג"צ מנקיטת עמדה בשאלת חוקתיותו.
ה. אכן, אין לומר כי בעצם הגבלת תוקפו של מעשה-חקיקה כלשהו - או בהגדרתו כ"הוראת שעה" - יש כדי לחסן את מעשה החקיקה מפני ביקורת חוקתית. אף פגיעה "זמנית" בזכות חוקתית, שאינה לתכלית ראוייה או שמידתה עולה על הנדרש, אינה פגיעה מותרת; וחוק הפוגע פגיעה כזאת, עלול להיפסל. אך ייתכנו מקרים בהם יחליט ביהמ"ש, על יסוד שיקולים של מדיניות שיפוטית, להתחשב ב"זמניותו" של חוק "זמני" כנימוק למידתיותו, ועל יסוד זה להניח - מבלי לפסוק - כי החוק עומד ביתר מבחניה של הביקורת החוקתית.
ו. סירוב ביהמ"ש להאריך את תקופת ההשעייה ברביעית, לא גרע מכוחה של הכנסת להשעות בחוק את תוצאות פסה"ד לפרק זמן נוסף. כוחה של הכנסת לעשות כן הוא ממושכלות היסוד עליהם מושתת עקרון הפרדת הרשויות. בעיגונו בחקיקה (אמנם "זמנית") של ההסדר, אשר מכוחו פעל שר הביטחון בעבר, מילאה הכנסת את החלל הנורמאטיווי שהותירה החלטת ביהמ"ש שלא להאריך את תוקפה של ההשעיה השיפוטית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד וריבלין. החלטה - השופט מצא. עוה"ד י. רסלר, י. דולב, א. פלג, א. קידר, ע. כבירי, ז. טובי-אלימי וד. הולץ-לכנר לעותרים, עוה"ד א. מנדל וי. שפטל למשיבים. 20.2.02).

רע"פ 124/01 - זאב ניקר נגד מדינת ישראל

*בבקשה להריסת מבנה לא חוקי ללא הרשעה על המדינה להוכיח כי בנסיבות העניין יש "עניין ציבורי" לבצע את ההריסה(מחוזי ת"א - ע.פ. 80017 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. לביהמ"ש לענינים מקומיים בת"א הוגשה בקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה (להלן - החוק) להריסת מבנה, ללא הרשעה, באשר המבנה נבנה ללא היתר. המערער סגר בקיר בלוקים, ללא היתר, לפני למעלה מ-20 שנה, קומת עמודים מפולשת. בקיר, שאורכו 10 מטרים, הותקנו דלת ושני חלונות. ביהמ"ש לענינים מקומיים דחה את הבקשה למתן צו הריסה, אך ביהמ"ש המחוזי בערעור קיבל אותה. שתי הערכאות הסתמכו על ע"פ 3490/97 פד"י נב (1) 136 (להלן - פרשת יצחק), אך הגיעו לתוצאות שונות. ביהמ"ש לעניינים מקומיים ציין בהחלטתו כי לביהמ"ש שיקול דעת אם להיעתר לבקשה לפי סעיף 212 לחוק, בשים לב למכלול הנתונים שמובאים בפניו. עוד קבע בהחלטתו כי על התביעה להוכיח קיומם של שיקולים ציבוריים חשובים להריסה ואלו מעומתים עם השיקולים שמעלה המתנגד לצו. ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו כי עצם העובדה שמדובר במבנה שהוקם שלא כחוק מהווה עניין ציבורי חשוב ויש אינטרס בהריסתו, כדי שחוטא לא יצא נשכר ולא תשרור אנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבנייה. עוד עמד ביהמ"ש המחוזי על כך שהמבקש לא ניסה לקבל היתר בנייה בשל שיקולי עלות, וקבע כי ישנו אינטרס ציבורי בתשלום אגרות בנייה והיטל השבחה (אם הוא חל) בשל אחוזי הבנייה הנוספים הכלולים בשטח הבנייה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. השוני בין גישת ביהמ"ש לעניינים מקומיים לבין גישת ביהמ"ש המחוזי בענייננו הוא בשאלה מהי נקודת המוצא בבקשה לצו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. נקודת המוצא של ביהמ"ש המחוזי היא שיש להרוס מבנה משנמצא שהוא נבנה שלא כחוק, אלא אם יראה המחזיק בו, או בעליו טעם טוב שלא לעשות כן. לשיטתו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים נקודת המוצא היא כי על המדינה - מבקשת הצו - להראות טעם לכאורה לביצוע ההריסה. בשאלה היכן "נקודת המוצא" לגבי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק נאמר בפרשת יצחק הנ"ל כי "כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר... ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בענין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב, כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו".
ג. לעתים, השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים מנסיבות המקרה והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד. כך, למשל, ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק
לגבי דוכן שנבנה ללא היתר שעמד על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל; כך, הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. בענייננו המדינה לא הראתה אלא שמדובר בבניה ישנה בלתי חוקית. ניסיונה לטעון כי המבנה מסוכן התבסס רק על כך שמדובר בבנייה לא חוקית, ולא על בדיקה קונקרטית. המבנה איננו פוגע בצד ג' כלשהו, ואין הוא מהווה מטרד למאן דהוא. הקיר הוא בתחום קווי הבנין. המערער מצדו עמד על כך שמדובר בחדרה של בתו שנספתה לפני כ-10 שנים, ועל כך שנכדיו עושים שימוש בחדר זה. בנסיבות אלה יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד א.ר. שלמון למערער, עו"ד מ. קרשן למשיבה. 21.2.02).

בש"פ 1286/02 - עטרי אלדד נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התחזות לשוטרים וגניבה, לאחר שהעצור כבר הורשע בביצוע העבירות וטרם ניתן גזה"ד(ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בארבעה אישומים לפיהם הוא ואדם נוסף התחזו לשוטרים ובדרכי מרמה פנו בהזדמנויות שונות לעובדים זרים בהיותם ברחוב, ערכו כביכול חיפוש על גופם וגנבו מהם סכומי כסף נכבדים. עם העמדתם לדין נעצרו השניים עד תום ההליכים. בהחלטה על מעצרו של העורר ציין ביהמ"ש כי שותפו של העורר הוא העבריין העיקרי הדומיננטי, שגם ביצע את המעשים הפיסיים, בעוד העורר פסיבי. עם זאת הוסיף, כי העורר היה שותף מלא למעשים, וכי מעשיו מעידים על מסוכנותו. על החלטה זו הוגש הערר ובינתיים הודה העורר בכתב אישום מתוקן ובשניים מהאישומים הפך למסייע בלבד. הדיון נדחה לצורך גזירת הדין. הסניגור טוען כי עתה משנטל העורר אחריות למעשים, ונקבע גם כי חלקו בביצוע העבירות הוא קטן יותר מזה של שותפו, ניתן להסתפק בחלופת מעצר למשך התקופה שעד למתן גזר הדין. מנגד, טוען ב"כ המדינה, כי שינוי הנסיבות מצדיק השארתו של העורר במעצר. לשיטתו, בדרך כלל, משהוסרה חזקת החפות שהיתה קודם על אחת מכפות המאזניים ולפנינו אדם שהורשע בדין, מתערער האיזון באופן שהכף נוטה לכך שחזקת המסוכנות היא המכרעת. הערר נתקבל.
ב. אכן, לאחר הרשעה יש מקום להפעיל מחדש את מערכת השיקולים למעצר כשהיא מותאמת למציאות המשפטית החדשה המתחייבת מההרשעה. אולם, שקילה מחודשת זו לא בהכרח תביא לתוצאה לפיה אין עוד חלופה מתאימה למעצר. גם לאחר ההרשעה, במסגרת הדיון בבקשה לשחרור בערובה, יש לשקול שיקולים הנוגעים למעצר ולתכליתו, ולא שיקולי ענישה. בשלב בו טרם נגזר העונש, השיקול המכריע הוא המסוכנות הנשקפת מהעבריין והאפשרות למנוע אותה שלא בדרך של מעצר. בענייננו, העבירות בהן הורשע העורר הן חמורות ובזויות, בעיקר בשל הניצול ומידת הפגיעה שיש בהן כלפי עובדים זרים הנתונים במצוקה ובחרדה בעת שהותם כאן. אולם, ענין זה יישקל בבוא העת ע"י ביהמ"ש שיגזור את הדין. העורר הוא צעיר, יליד 1980, אף עברו הפלילי אינו משמעותי מבחינת המסוכנות. העבירות שבגינן נעצר העורר בוצעו במשך יומיים, כשהעורר נמצא עם מעבידו, שהוא, ככל הנראה, העבריין העיקרי ובעל הרשעות קודמות. משפחתו של העורר נחלצה כדי להשגיח עליו לאחר הבנת משמעות התדרדרותו החמורה. בנסיבות אלה, יש יסוד ממשי להניח כי ניתן להשיג את תכלית המעצר למשך התקופה שעד למתן גזר הדין בתנאים של חלופה. לפיכך ישוחרר העורר בערובה ובתנאי מעצר בית.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גלאון קפלנסקי לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 20.2.02).

מ"ח 9564/01 - אברהים זריקי נגד מדינת ישראל

*כאשר הנאשם נהג בתקופת פסילה מנהיגה ניתן להרשיעו בעבירה, גם אם לאחר מכן בוטל פסה"ד שפסל אותו מנהיגה(הבקשה נדחתה).

א. ביום 21.10.96 נמצא המבקש נוהג ברכב ללא רשיון נהיגה בר-תוקף, ונדון ביום 8.2.97, בהיעדרו, לקנס ופסילה בפועל. (התיק הראשון). ביום 13.8.97 הואשם המבקש בנהיגה בתקופת פסילה שנפסקה בתיק הראשון. בתאריך 17.10.99 נחשד המבקש בכך שלא איפשר להולכי רגל להשלים חצייתם במעבר חצייה. בגין כך נרשם לו דו"ח עבירה, ודו"ח נוסף נרשם לו על נהיגה בזמן פסילה. בו ביום הובא המבקש לדין בבימ"ש לתעבורה בנצרת, הורה בעובדות, נדון לקנס, מאסר על תנאי, ופסילה ל-3 שנים. בערעור שהגיש לביהמ"ש המחוזי, טען המבקש, כי הודאתו בביהמ"ש לתעבורה נבעה מלחץ שהופעל עליו בעקבות הבאתו למשפט מהיר. המבקש הוסיף וטען, כי למעשה לא היה בתקופת פסילה, הואיל ואם כוונת המדינה היא לפסילה שהושתה עליו בתיק הראשון הרי שדבר פסילה זו לא הובא מעולם לידיעתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור לאחר שמצא כי ההרשעה התבססה על הודאתו ללא סייג של המבקש בעובדות אשר יוחסו לו. כחודשיים לאחר הרשעתו בתיק האחרון נמצא המבקש כשהוא נוהג פעם נוספת בזמן פסילה, והפעם הפסילה היא זו שהוטלה עליו בתיק האחרון. המבקש הודה במסגרת הסכם טיעון, באישומים נגדו, ובעקבות כך נגזרו לו קנס, פסילה בפועל של רשיון הנהיגה למשך 3 שנים.
ב. המבקש פנה לאחר מכן לבימ"ש השלום בבקשה לבטל את פסה"ד שניתן בהיעדרו בתיק הראשון וחרף השיהוי הניכר בהגשת הבקשה, החליט ביהמ"ש להיעתר לו. בדיון המחודש חזר המבקש והודה, שבתאריך 21.10.96 הוא נהג ללא רישיון בר-תוקף, אך לנוכח הודעת המדינה לפיה העבירה בוצעה בטרם חלפו 6 חודשים מאז פג תוקפו של הרשיון, החליט ביהמ"ש להסתפק בגזירתו של קנס בלבד. הבקשות למשפט חוזר נוגעות למשפטים שנערכו למבקש בתיקים בהם הואשם בנהיגה בזמן פסילה שנגזרה עליו בתיק הראשון. הבקשה נדחתה.
ג. הטענה המרכזית עליה נסמכת הבקשה היא כיצד אמורה להשפיע עובדת ביטול פסה"ד בתיק הראשון (ועמה עונש הפסילה), על הרשעתו של המבקש בתיקים האחרים בגין נהיגה בזמן פסילה. הכלל הוא שפס"ד אשר ניתן בסמכות, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי, הינו פס"ד תקף, והוא שריר וקיים עד שיבוטל, אם בכלל, ע"י הערכאה המוסמכת, אם במסגרת בקשה לביטול פסה"ד, או במסגרת ערעור. בעל דין הסבור כי נפלה טעות בפס"ד מסוג זה, אינו יכול להתעלם ממנו ולראות בו הליך בטל מעיקרו, והדרך האחת הפתוחה בפניו היא לנסות לתקוף אותו בדרכים הקבועות בחוק.
ד. באשר לענייננו, אין חולק כי פסה"ד בתיק הראשון ניתן בסמכות, והוא עמד בתוקפו עד לרגע ביטולו, ביטול שהיה לפנים משורת הדין, ונועד "לאפשר לנאשם לטעון את טענותיו ולהוכיח את חפותו". משכך, ביטול פסה"ד אינו יכול להשליך על העבר, ופועלו היה מתאריך ביטולו ואילך. מכאן, שכאשר המבקש, שידע על הפסילה, התעלם ממנה והמשיך לנהוג עד שנתפס והורשע אינו יכול למצוא את תרופתו בביטול גזר הדין.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד חאזם חלאילה למבקש, עו"ד אליקים רובינשטיין למשיבה. 3.2.02).

ע.פ. 5140/99 ואח' - נחום וידל ואח' נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 5140/99 - הרשעה בעבירות של גניבת רכב וקבלת רכב מבעלי הרכב והברחתו לרצועת עזה. *קשירת קשר לגביית דמי ביטוח במרמה מחברות ביטוח. *הסתמכות על תוכנן של שיחות טלפון שהוקלטו לצורך הרשעה ו"זיהוי" המדברים בטלפון. *הגשת תמלילי שיחות טלפון שהוקלטו כ"עדות שמיע(מחוזי באר שבע - ת.פ. 69/96 - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. ארבעת המערערים, נחום וידאל, שלמה אלקיים, אלי אברהם ויצחק חן הואשמו בעבירות שונות הנוגעות לגניבת רכב וסחר ברכב גנוב. על פי האמור בכתב האישום,
העבירו הנאשמים כלי רכב לרצועת עזה, כאשר מקצת מכלי הרכב נגנבו על-ידם, ומקצתם הועברו לידיהם - בין ע"י בעלי כלי הרכב ובין ע"י אחרים - על-מנת שבסופו של יום יזכו הבעלים, במרמה, בתשלום דמי הביטוח. הראיות שהובאו היו, בעיקר, עדויות של שוטרים שעקבו אחר פעולות המערערים בתקופות הרלוונטיות. במשפט הוצגו גם תמלילים של שיחות טלפון, להן צותתה המשטרה, שהתנהלו מטלפון שבמגרש לממכר ותיווך של כלי רכב משומשים באשקלון (להלן: המגרש או מגרש המכוניות). מגרש זה היה בניהולם של וידאל ואלקיים. כמו כן, הוגשו דו"חות פעולה ותמלילי שיחות של השוטרים ששימשו במחסום כיסופים, הנמצא בכניסה לרצועת עזה. מן הראיות מצטיירת תמונה של ניהול "עסק" שעיקרו "העלמת" מכוניות, בין שהן גנובות, ובין שהן נמסרות מרצון למערערים - הכל לצורך הפקת רווחים שאינם כשרים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים - כל אחד לפי חלקו ולפי מעורבותו בסעיפי האישום השונים - וגזר את דינם לענשי מאסר. הערעורים על ההרשעה נדחו בעיקרם והערעור על מידת העונש טרם נדון.
ב. הרשעתו של וידאל סומכת, בעיקרה, על תוכנן של שיחות הטלפון ממגרש המכוניות. וידאל מכחיש כי הוא היה אחד הדוברים בשיחות האלה. הוא טוען כי זיהוי הקולות נעשה בהתבסס על כך שהדובר הזדהה בשמו, במהלך השיחה, או השיב לדובר אחר, כאשר זה האחרון פנה אליו בשמו. שיטת זיהוי זו, כך סבור וידאל, אינה מוכיחה כי הוא אחד הדוברים בשיחות להן צותתה המשטרה. אכן, זיהוי המדברים, שקולותיהם נקלטו, הוא תנאי לקבילותה של ההקלטה. בענייננו, זיהוי הדוברים נסמך אך ורק על דברים שנאמרו על-ידי המשוחחים עצמם - הא ותו לא. הסתמכות שכזו על "זיהוי עצמי" של המשוחחים, מחייבת זהירות רבה, שהרי עשוי אדם, ובמיוחד במהלך ביצוע עבירה, להסתתר תחת שם בדוי או להזדהות בשמו של אדם אחר. יחד עם זאת, אין לומר כי אין לזיהוי מסוג זה משקל כלל. על ביהמ"ש לבחון האם, בנסיבות העניין, ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת להרשעה בפלילים, כי הנאשם הוא אכן הדובר באותה הקלטה.
ג. בפרשה שלפנינו, נעשתה השוואה בין דו"חות המעקב של השוטרים לבין התמלילים. השוואה זו מצביעה על התאמה ברורה בין המועדים בהם שהה וידאל במגרש המכוניות, לבין המועדים בהם התנהלו שיחות בהן השתתף הדובר המכונה בפי עצמו ובפי אחרים "וידאל". לא זו אף זו: בחקירתו הנגדית לא היה וידאל עקבי בהכחשת העובדה שנטל חלק בשיחות שהוקלטו ואשר בהן כונה אחד הדוברים "וידאל". הוא מנסה להסביר הסבר תמים לדבריו בהקלטות. יהיו ההסברים אשר יהיו, עצם ההודאה בנטילת חלק באותן שיחות היא הנותנת. וכבר נפסק, כי אין ביכולתו של נאשם ליתן הסבר לדבריו, ובעת ובעונה אחת לטעון כי אין אלה דבריו. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש לקבוע, כי היה זה קולו של וידאל, אשר נשמע בהאזנות האמורות.
ד. הרשעתו של אלקיים סומכת גם היא, במידה רבה, על תמלילי שיחות הטלפון ממגרש המכוניות שבבעלותו ובבעלות וידאל. אלקיים גורס, כי משלא הוזמנו הדוברים עמם שוחח, כעדים מטעם התביעה, מהווים הדברים שהוקלטו עדות מפי השמועה. טענה זו אין לקבל. אכן, כאשר מבקשת התביעה להגיש כראייה אמרה שהוקלטה בסתר, עליה להוכיח את קבילותה של האמרה לפי כללי הראיות ובהתחשב בכלל האוסר עדות מפי השמועה. בענייננו, אין לומר כי מדובר בעדות שמיעה. דברים שנקלטו בהקלטה - שהוכחה כדבעי - הם ראייה טובה לכך שהדברים אמנם נאמרו. על כן, דברים שאמרו בני שיחו של אלקיים, שלא העידו במשפט - אף אם אין בכוחם ללמד על אמיתות תכנם, יש בהם כדי להעיד על עצם אמירתם. די בכך, כדי ללמד על פליליות הדברים שנאמרו מפיו של אלקיים, אשר הגיב כפי שהגיב וענה כפי שענה לדבריהם ולשאלותיהם של
בני שיחו. אמיתות דבריהם של אותם בני שיח - אינה מעלה ואינה מורידה. מכל מקום, לא נשמעה מפי מי מן הנאשמים, במהלך המשפט, התנגדות לקבילות הראייה בשל היותה עדות שמיעה. בנסיבות אלה יש איפוא לקבוע, כי המערערים, שהיו מיוצגים ע"י סניגורים, בחרו שלא להתנגד להגשת הראיה מן הטעם שהיא מהווה עדות שמיעה.
ה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערערים, מחמת הספק, ממספר אישומים של גניבה ומרמה. עם זאת, ראה ביהמ"ש המחוזי מקום להרשיע באישומים אלה, חלק מן המערערים, בעבירה לפי סעיף 500(7) לחוק העונשין, הקובע לאמור: "הקושר קשר עם חברו לאחת המטרות האלה, דינו - מאסר שנתיים:... (7) להשיג מטרה אסורה". לטענת המערערים לא הוכחה כל מטרה אסורה בהעברת המכונית לרצועת עזה, שהרי לא הוכח כי הרכב גנוב, מחד גיסא, ואף לא הוכח כי הבעלים של הרכב דרש, במרמה, את כספי הביטוח, מאידך גיסא. דין טענה זו להידחות. ביהמ"ש סבר, כי לא ברור מה היתה המטרה הספציפית לשמה נועדה ההתקשרות. ואולם, כך קבע, הוכח כי הנאשמים היו מעורבים בביצוע מעשה פלילי, כאשר עסקו בהעברת הרכב לרצועת עזה.
ו. נשאלת, השאלה, האם ניתן להרשיע בעבירה של קשירת קשר למטרה אסורה, משלא הוכח מהי, אל נכון, העבירה נשוא ההתקשרות. התשובה היא חיובית. ביהמ"ש המחוזי מצא, כאמור, כי המערערים היו מעורבים בקשירת קשר לביצוע מעשה פלילי, קרי - "להעלים", כלשונו, את הרכב ברצועה, לשם השגת מטרות בלתי חוקיות כגון גניבה, מרמה, והעלמת ראיות. זאת הסיק הן מהפער המשמעותי בין המחיר שנגבה תמורת הרכב (17,000 ש"ח) לבין ערכו של הרכב בשוק (75,000 ש"ח), והן מהעובדה שהוגשה תלונה על גניבת הרכב, אף שהוא "נמכר". כל זאת, בחן ביהמ"ש באספקלריה של "השיטה הפלילית" בה פעלו הנאשמים. מסקנתו זו של ביהמ"ש קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות, ואין עילה להתערב בה.
ז. הרשעתם של המערערים בעבירה על פי סעיף 500(7) לחוק, שונה מן העבירה שיוחסה להם בכתב האישום. מקצת מן המערערים טוענים, כי בכך נשללה מהם ההזדמנות הסבירה והראוייה להתגונן. אף טענה זו - דינה להידחות. ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. לשם כך, אין צורך בתיקון פורמלי של כתב האישום. בפרשה שלפנינו, העובדות המהוות את הבסיס לעבירה בה הורשעו המערערים, פורטו בכתב האישום. בנסיבות אלה, אין לומר כי נשללה מן המערערים הזדמנות סבירה להתגונן.
ח. יש לקבל את הערעור של אלקיים על הרשעתו בעבירה של שידול למסירת הודעה כוזבת, שכן "שידולו" בא לאחר שהוגשה כבר התלונה הכוזבת במשטרה. כן יש לקבל את ערעורו של אברהם, על הרשעתו בסיוע לעבירות המיוחסות לו באחד האישומים ובעבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה. על פי הראיות, הכניס אברהם את כלי הרכב נשוא האישום הזה לרצועת עזה והשאירו ברצועה. בהתחשב בתפקידו של אברהם באישומים האחרים, סבר ביהמ"ש קמא כי הוכח שאברהם "העלים" את הרכב ברצועה מתוך כוונה לזכות את הבעלים בדמי הביטוח. ברם, פסיפס הראיות באישום זה אינו יוצר תמונה שלמה, ולא די בדמיון (החלקי), שבין העובדות נשוא אישום זה, לבין העובדות באישומים האחרים, כמו גם בחוסר העקביות שנתגלתה בדברי אברהם במשטרה, כדי להשלים את החסר.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - ריבלין. עוה"ד אבי חימי, יצחק ניניו, נחמן בטיטו ודוד גולן למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 20.2.02).

ע.א. 1069+1978/98+1054 - חוף הכרמל... בע"מ ואח' נגד עמותת אדם טבע ודין... ואח'

*בנייה בניגוד לתכנית מתאר ארצית. *סמכות הוועדה המחוזית להתיר בנייה בחריגה מתכנית מתאר ארצית. *שיהוי בהגשת התנגדות לבנייה בחריגה מתכנית מתאר ארצית. *סמכות ביהמ"ש להאריך מועד להגשת התנגדות לבנייה בחריגה מתכנית מתאר ארצית(מחוזי חיפה - ה.פ. 524/96 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו והערעור הנגדי נתקבל באופן חלקי).
א. המשיבה (להלן: אט"ד) הגישה עתירה מינהלית נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה (להלן: הוועדה המחוזית), הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (להלן: הוועדה המקומית), שר הפנים, המשרד לאיכות הסביבה וחברת חוף הכרמל נופש ותיירות (להלן: המערערת). העתירה עסקה בפרוייקט בנייה של המערערת על חוף הים, בכניסה הדרומית לחיפה. הפרוייקט המתוכנן אמור לכלול ששה בנייני מלונות ומלונות דירות ואזורי בילוי ונופש. בעת הגשת העתירה, המבנה הראשון במסגרת הפרוייקט (להלן: בניין A) היה בשלבי בנייה אחרונים, והמבנה השני (להלן: בניין B) היה בשלב היסודות. כיום הסתיימה בנייתם של שני הבניינים. בעתירתה טענה אט"ד כי שני הבניינים הללו נבנו בחריגה גדולה מהוראות תכנית המתאר החלה על המקום. לטענת אט"ד, חריגות אלה מהוות שינוי מהותי של אופי התכנית, ולכן אין די באישורה של הוועדה המחוזית לשינויים ויש צורך בהפקדה מחדש של התכנית. כן נטען כי לא נתמלאו הוראות תוכנית המתאר הארצית לחופים ביחס לתנאים המוקדמים לבנייה בקרבת החוף. עוד טענה אט"ד כי תכנית המתאר שוללת בנייה למגורים לאנשים פרטיים בתחום התוכנית, ומאפשרת רק שימוש לתיירות ונופש. על כן, מכירת דירות במסגרת הפרוייקט לאנשים פרטיים לצרכי מגורים, מהווה הפרה של התכנית.
ב. ביהמ"ש קמא קיבל טענת השיהוי שהעלתה חוף הכרמל ביחס לבניין ,Aולכן דחה על הסף את העתירה ככל שהיא נוגעת לבניין זה. ביחס לבניין Bדחה ביהמ"ש את טענת השיהוי, ודן בטענות כנגד בניין זה לגופן. באשר לטענת אט"ד בדבר סטיות מהותיות מהוראות התכנית המפורטת, קבע ביהמ"ש כי אין עילה להתערב בשינויים בתכנית שנעשו בהתאם להוראת הגמישות בתכנית ובאישור הוועדה המחוזית. באשר לסוגיית השימוש בבניין Bחייב ביהמ"ש את חוף הכרמל לקבוע בכל חוזה שהיא כורתת עם רוכשי דירות בבניין, כי עליהם להעמיד את דירתם לשימוש מאגר הדירות המלונאי (הקיים בבניין) למשך מספר חודשים בכל שנה. בתקופה זו תעמוד הדירה לרשות הציבור הרחב שיוכל להתאכסן בה כמקובל בכל בית מלון. כדי לא לפגוע בזכויות ובחוזים שכבר נכרתו, קבע ביהמ"ש כי הוראה זו תחול רק ממועד פסה"ד, ועל כן אינה מתייחסת לחוזים שנכרתו לפני מועד זה. הערעורים נדחו והערעור שכנגד נתקבל חלקית.
ג. ביהמ"ש העליון התייחס לטענת המערערים כי חל שיהוי בהגשת העתירה נגד בניין Bוטענת אט"ד כי לא היה מקום לקבל את טענת השיהוי גם לגבי בניין .Aטענות שני הצדדים בעניין זה נדחו. כללית, הגשת העתירה על שני חלקיה לוקה בשיהוי. נוכח היקפו של הפרוייקט, והפרסומים הרבים אודותיו בכלי התקשורת במהלך השנים 1993 ו-1994, היה צריך להתעורר חשד בלב אנשי אט"ד כי מבנה Aנבנה בניגוד לתכנית המתאר המקורית. חשד זה היה צריך להוביל אותם לערוך בירורים ביחס למבנים נשוא העתירה כבר אז, ולא להמתין עד שנת 1996. אלא שאין די בקביעה זו כדי להכריע ביחס לטענת השיהוי. יש לתת את הדעת לשאלה: האם ההשתהות בהגשת העתירה הביאה לשינוי במצב, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה, ולנזק משמעותי שהיה נמנע אילו הוגשה העתירה במועד. במיוחד, לבחינת הנזק שנגרם לצד שלישי, שהסתמך על סופיותה ואמינותה של ההחלטה המינהלית. יישום אמות מידה אלה על העובדות שלפנינו, מוביל למסקנה כי צדק ביהמ"ש קמא בהחלטתו לקבל את טענת השיהוי ביחס לבניין .A
ד. מאידך, צדק ביהמ"ש משלא קיבל את טענת השיהוי ביחס לבניין .Bהעתירה המתייחסת לבניין זה הוגשה בשלב מוקדם מאוד של בנייה, ועוד לפני שנכרתו חוזים עם רוכשים פוטנציאליים. החוזים שנכרתו לאחר מכן עם רוכשי דירות בבניין ,Bנעשו לאחר שנדחתה טענת השיהוי בנוגע לבניין זה, ולכן כל המעורבים בחוזים אלו נטלו על עצמם סיכון כי יגרם להם נזק כלכלי. נוכח האופי של הפגיעה בשלטון החוק על מרכיביו השונים, בכל הנוגע לבניין ,Bראוי להידרש לדיון בסוגיות לגופן.
ה. לטענת המערערת, דין העתירה להידחות על הסף גם משום שאט"ד הגישה את עתירתה תוך חריגה מן התקופה המוגדרת בתקנה. לפי הטענה, העובדה שביהמ"ש קמא החליט להעניק הארכת מועד לאט"ד מיוזמתו אינה יכולה לסייע בידה, שכן כלל לא היה בסמכותו של ביהמ"ש קמא להאריך תקופה זו מיוזמתו ובלא הגשת בקשה מצד אט"ד. דין טענה זו להדחות. אמנם בדרך כלל יש לעמוד במגבלות הזמן להגשת עתירות כפי שקבעה התקנה, כדי לאפשר לרשויות המינהליות לפעול ולבצע את החלטותיהן. עם זאת, מגבלת הזמן הקבועה בתקנה אינה מגבלה קשיחה, אלא מהווה אמת מידה לכאורית לקביעת השיהוי. לביהמ"ש סמכות כללית להאריך כל מועד אם קיימת "סיבה סבירה" לכך.
ו. אט"ד טוענת בערעורה כי השינויים הרבים בתכנית המתאר מכוח סעיף הגמישות הקבוע בה, לגבי בניין ,Aהביאו לשינוי מהותי של אופי התכנית, ועל כן יש צורך להפקידה מחדש, כדי להעניק זכות התנגדות לכל מי שרואה עצמו נפגע משינויים אלה. דין טענתה של אט"ד להידחות. מטבע הדברים, תכנית מתאר יכולה להיוותר בתוקף במשך שנים ארוכות, ורצוי כי ניתן יהיה לעשות במסגרת התוכנית שינויים כך שתתאים לנסיבות, ולצרכים השונים המתעוררים עם חלוף הזמן. עם זאת, ברור כי במסגרת סעיפי גמישות הטמונים בתכנית לא ניתן לערוך שינויים מהותיים בתכנית, המשנים את אופיה מן הקצה אל הקצה. אלא שכל הנאמר הוא, כאמור, למעלה מן הצורך, שכן נוכח קבלת טענת השיהוי ביחס לבניין ,Aדין טענת השינוי המהותי להידחות. ובייחס לבניין Bלא היה שינוי מהותי.
ז. אשר לשאלת השימושים המותרים בבניין - Bאין לקבל את טענת המערערת, כי סעיף המטרות בתמ"א אינו סעיף אופרטיבי. הסעיף בתמ"א מגדיר במפורש מהן המטרות המותרות בגדרו והוא אף קובע איסור מפורש על "שימושים שאינם דורשים קרבת חוף". אין לקבל גם את טענת חוף הכרמל, כי מלון דירות מעצם טיבו נועד לשימוש מעורב המשלב מגורים ותיירות. גם אם מלון דירות, יכול כעקרון לשמש בחלקו גם למגורים, במקרה הספציפי הזה לא היה כל רמז לכך בתכנית שבה האזור מוגדר כאזור "מלונאות" ולא כאזור "מלונאות ומגורים". גם אין לקבל את הטענה כי פרשנות כאמור נדחית מכיוון שהיא מהווה פגיעה בזכות הקניין של המשיבה. זכות הקניין במקרקעין לעולם מוגבלת וכפופה להוראות של תוכניות המתאר החלות עליה. אכן, גם כשנקבע כי השימוש בבניין ,Bחייב להיות ציבורי, אין נובעת מכך כוונה להגביל את הבעלות הפרטית על הדירות בבניין. לעניין זה, יש מקום להבחין הבחן היטב בין הגבלות על השימוש בבניין, והגבלות על הבעלות בבניין או בדירות המצויות בו.
ח. אלמלא הובא העניין לדיון בשלב כה מאוחר, ניתן היה ליישם הוראות התמ"א במלואן. אלא שההכרעה המשפטית כיום מביאה בחשבון את הזכויות שנרכשו ואת האינטרסים שעלולים להיפגע אם תתקבל עמדת אט"ד במלואה. בנסיבות שנוצרו יש מקום לקבל את הצעתה החלופית של אט"ד במסגרת הערעור שכנגד שהגישה. בניין Bחייב לשמש למטרה ציבורית של "תיירות ונופש". אין להסתפק בכך שהדירות, אשר מצויות, כאמור, בבעלות פרטית, תשמשנה את הבעלים - כדירת נופש או לצרכי מגורים. כמו כן, אין
להסתפק בקביעת ביהמ"ש קמא המחייבת הכנסת הדירות למאגר הדירות למשך מספר חודשים, שכן קביעה זו מאפשרת עדיין לעשות שימוש פרטי בדירה במהלך רוב חודשי השנה. השימוש בדירות חייב להיות בעיקרו שימוש ציבורי, ולכן הפתרון הראוי הוא שבעלי הדירות יעמידו את דירותיהם לרשות הציבור הרחב, אם באמצעות מאגר הדירות, או בכל צורה אחרת, במשך מרבית הזמן, כלומר: למעלה מחצי שנה במצטבר. הוראה זו תיכלל בכל חוזה לרכישת דירה בבניין, ותחול על רוכשי הדירות ועל חליפיהם העתידיים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, ריבלין. עוה"ד י. מירון, י. ריזנברג, בן ארי, קארו ואבן זוהר למערערים, עוה"ד ח. צלרינג ונ. ישראלי למשיבים. 4.2.02).

בג"צ 5070/95 ואח' - נעמת תנועת נשים ואח' נגד שר הפנים ואח'

*רישום כ"יהודים" במרשם התושבים על יסוד גיור רפורמי(העתירות נתקבלו ברוב דעות).

א. העותרת 3 ובעלה - שניהם תושבי ישראל - אימצו בת קטינה, שלא נולדה כיהודיה. לאחר שהביאוה לארץ, גויירה הקטינה ע"י בי"ד של שלושה רבנים של התנועה המסורתית בישראל. כן קויים הליך גיור נוסף בבי"ד של התנועה המסורתית בניו-יורק. בני הזוג פנו אל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים לרשום את הילדה כיהודיה בפרטי הדת והלאום במרשם האוכלוסין. הבקשה נדחתה בנימוק שאין משרד הפנים מכיר בגיור שנעשה בישראל ע"י התנועה המסורתית. תשובה דומה קיבל העותר 4. עותר זה ורעייתו - שניהם יהודים, אזרחי המדינה ותושביה - אימצו בת ובן, שלא נולדו כיהודים. בי"ד של שלושה רבנים של התנועה המסורתית בישראל גייר את הקטינים ומשרד הפנים סירב לרשום את הקטינים כיהודים. בעתירה השניה (בג"ץ 2901/97) העותרת 1 היא קטינה, שנולדה כלא יהודיה. היא אומצה ע"י הוריה, יהודים תושבי ישראל. בסמוך לאימוץ עברה העותרת הליך גיור בביה"ד של איחוד הקהילות המתקדמות בבריטניה. הורי הקטינה ביקשו לרשום את פרטי בתם במרשם האוכלוסין. זו אכן נרשמה כבתם של הוריה המאמצים, אך מינהל האוכלוסין סירב לרשמה כיהודיה בפרטי הלאום והדת. כנגד החלטה זו מלינה הקטינה. הערעור (ע"א 392/99) הוא על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים. הוגשו לביהמ"ש 23 בקשות של בגירים, תושבי ישראל. עולים (או בני עולים) או בני זוג של אזרחי ישראל, שלא נרשמו כיהודים בעת רישומם הראשון במרשם האוכלוסין בפרטי דת ולאום, הם עברו גיור שאינו אורתודוכסי, ופנו לביהמ"ש המחוזי ליתן פס"ד הצהרתי, כי הם יהודים לצורך הרישום במרשם האוכלוסין. ביהמ"ש נתן את ההצהרה המבוקשת. שר הפנים הגיש על כך ערעור. העתירות נתקבלו והערעור נדחה והכל ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ב. הנשיא ברק: סקר את פסקי הדין בנושאי גיור ורישום במרשם התושבים וכן החקיקה בנושא והגיע למסקנה כי יש לרשום את העותרים והמשיב בערעור כדרישתם. אכן, הגיור בישראל אינו רק אקט פרטי. יש לו השלכה ציבורית. מכוחו מצטרף אדם לעם ישראל. בעקבותיו ניתן לרכוש אזרחות ישראלית. יש, איפוא, צידוק להסדר ממלכתי של ההיבטים הציבוריים של הגיור, וזאת מעבר לקבוע בחוק המרשם, אשר מטרותיו מוגבלות והן בעלות אופי סטטיסטי. כיוון שתפקידו של פקיד הרישום הוא "סטטיסטי" עליו לרשום את העותרים והמשיבים כבקשתם.
ג. העותרים ביקשו לרשום (ברישום ראשון) את ילדיהם המאומצים כיהודים. הם צרפו לבקשה תעודת גיור מקהילה יהודית רפורמית או קונסרבטיבית (לפי העניין) מחוץ לישראל ומקהילה יהודית רפורמית או קונסרבטיבית בישראל. על פי הלכת פונק שלזינגר (בג"צ 143/62 פד"י י"ז 225) אל-לו לפקיד הרישום להכריע בשאלה אם גיור רפורמי
או קונסרבטיבי עושה את המתגייר ל"יהודי", כפי הגדרת דיבור זה בחוק השבות ובחוק המרשם. עליו לבצע את הרישום על פי ההודעה שקיבל, אלא אם כן יש לו יסוד סביר להניח שההודעה אינה נכונה. עצם העובדה שהגיור הוא רפורמי או קונסרבטיבי, אין בו, כשלעצמו, ליצור ספק שכזה, וזאת הן לעניין גיור שנעשה בארץ והן לעניין גיור שנעשה מחוץ לישראל. התוצאה היא, איפוא, כי יש להורות על הפיכת הצווים על תנאי למוחלטים, במובן זה שיש לרשום את הקטינים כיהודים בדתם ובלאומיותם. המשיבים בערעור האזרחי ביקשו שינוי רישום. לשם כך הם זקוקים - בנוסף להודעה משלהם - לתעודה ציבורית. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נפסק כדין, ועל בסיסו יש מקום לערוך את השינוי ברישום. לפס"ד זה הסכימו המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש וריבלין. כן הסכים לפסה"ד השופט חשין בפס"ד נפרד.
ד. השופט אנגלרד (דעת מיעוט): אם רק בסטטיסטיקה חסרת משמעות עניינית מדובר, מדוע המשך המאבקים הרבים על הרישום? מדוע פסקי הדין הרבים המשתרעים על עשרות עמודים ובהם נחלקות דעות השופטים? השאלה העומדת לפנינו היא טיבו של הגיור, שהוא מבחן (מהותי) חלופי לזכותו של אדם להירשם כיהודי במרשם האוכלוסין. הנשיא ברק שב בהקשר זה להלכת פונק שלזינגר, לתפיסת ה"סטטיסטיקה", משום שלדעתו, על פקיד הרישום לרשום את ה"מגוייר" כיהודי מבלי להכריע בשאלה המהותית של תוקף הגיור. ברם, המבחן לרישום פריט הלאום צריך להיות על פי המערכת הנורמאטיבית שבהלכה ורשאי פקיד הרישום, אם יש לו יסוד סביר להניח כי ההודעה אינה עונה על דרישות ההגדרה הנ"ל, לסרב לרשום את פריט הלאום - כל עוד לא נבדק תוקף הגיור.
ה. השופט טירקל: אין ללכת עוד בדרך שהותוותה בהלכת פונק שלזינגר ו"בנותיה". המטרה האמיתית של העותרים והמשיבים שלפנינו ושכמותם איננה לזכות אותם ברישום במרשם האוכלוסין אלא לזכותם במעמד של יהודים, ולאור מטרה זאת יש לראות את הדיון שלפנינו. משמעותה של הלכת פונק שלזינגר בעיני יוצריה וממשיכי דרכה בסוגיה שלפנינו היא הפרדה בין ה"קליפה" של המונח יהודי לבין "תוכנו האמיתי". הפרדה זאת אין לקבלה, בין היתר, מן הטעם שלמטרות מסויימות רואים את ה"קליפה" כאילו היא "תוך". היא אף עלולה לגרום למבקשים להירשם כיהודים להאמין שהרישום מקנה להם מעמד של יהודים. לכך מן הסתם לא התכוונו יוצריה של ההלכה וממשיכי דרכה. על כן יש לבטל את הלכת פונק שלזינגר. כך שנוצר "חלל חקיקתי" בחוק המרשם שעל המחוקק למלאו בהגדרה חדשה לדיבור "שנתגייר", או בהנחיה מפורשת לפקיד הרישום. מכאן, שאחרי ביטולה של ההלכה אין פקיד הרישום רשאי לרשום דבר בפרטי הרישום של הלאום והדת. אין להטיל עוד את ההכרעה לפתחו של ביהמ"ש ויש למצוא את הפתרון מחוץ לכתליו. השאלה היא מה יהיה דין רישומם של הקטינים והמשיבים שלפנינו, שעניניהם מתגלגלים בערכאות מזה שנים. לאור שינוי ההלכה המוצע, שהוא, ללא ספק, קיצוני - אין להחיל את תוצאת השינוי עליהם, אלא להורות את ההלכה החדשה מכאן ולהבא. לפיכך, כפוף לשינוי הלכת פונק שלזינגר ולתוצאות הנגזרות מן השינוי לעתיד לבוא, מסכים לתוצאה האופרטיבית שאליה הגיע הנשיא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד וריבלין. עוה"ד גב' הילה קרן, דן עברון, אורי רגב, ג. בר אל, גב' ניקול מאור (סנטר), גב' עינת הורוביץ וגב' שרון טל לעותרים, עוה"ד גב' נורית ישראלי, יהודה שפר, גב' יוכי גנסין למערערים ולמשיבים. 20.2.02).

ע.א. 323/98 - אריאל שרון נגד עוזי בנזימן ואח'

הוצאת לשון הרע בפרסום מאמר בעתון. הגנות "תום לב" ו"אמת דיברתי" בתביעה בגין הוצאת לשון הרע(מחוזי ת"א - ת.א. 818/93 - הערעור נדחה).

א. המשיב פירסם בעתון "הארץ" מאמר תחת הכותרת "גירסה מזוגזגת" - במסגרת טור פובליציסטי בו התייחס גם לנושאים אחרים. המשיב הביא דברים שייחס שרון לראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, ושעל-פי הנטען במאמר, הוכחשו ע"י בגין. על רקע זה ביקר המחבר את אמינותו הציבורית של שרון (שלעת הזאת כיהן כשר השיכון והבינוי). אגב כך התייחס המשיב לקורותיה של מלחמת לבנון, וניסח את מסקנתו כך: "במלים אחרות, מנחם בגין אמנם יודע היטב כי שרון רימה אותו, אבל הוא אינו רוצה להסתיר מאחורי גבו הרחב של שר הביטחון שלו את אחריותו האישית של ראש הממשלה למלחמה, לתהפוכותיה, לתוצאתה ובעיקר למחירה". את תביעתו נגד המשיבים ביסס המערער בעיקר על המלים "מנחם בגין אמנם יודע היטב כי שרון רימה אותו". לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי האמירה היא בבחינת "לשון הרע", והשאלה היתה אם עומדת למשיבים איזו מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. לשאלה זו השיב ביהמ"ש המחוזי בחיוב. בפסה"ד נקבע, כי בשל הפרסום הפוגע עומדת למשיבים הגנת תום הלב, כמשמעה בסעיף 15(4) לחוק. אף שדי היה בהכרעה זו כדי להוביל לדחיית התביעה, הוסיף ביהמ"ש וקבע, כי "לחילופין" עומדת למשיבים גם "הגנת אמת הפרסום", כמשמעה בסעיף 14 לחוק. הערעור נדחה מן הטעם שעומדת למשיבים הגנת תום הלב.
ב. ביהמ"ש העליון, בפס"ד עיקרי מפי השופט מצא, קבע כי בחינת הקטע שבגינו הוגשה התביעה, על רקע המאמר כולו, מצביעה על כך שאין מדובר בקביעת עובדה אלא בהבעת דעה, בתום לב ועומדת למשיב הגנת סעיף 15(4) לחוק.
ג. ביהמ"ש הסתייג מ"אימרת האגב" של ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע להגנת "אמת דיברתי". ביהמ"ש העליון הבהיר כי מדובר בעניין היסטורי ואין לביהמ"ש הכלים לבדוק אמת היסטורית זו או אחרת. ביהמ"ש העליון הבהיר כי דחיית הערעור אין בה כדי לתמוך במסקנה של הגנת "אמת דיברתי", כשם שאין באי התייחסות לנושא זה משום דחיית הגנה זו. אלא שאין צורך כלל לדון בהגנה זו.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט מצא, הוסיפו פס"ד קצרים השופטים טירקל וריבלין. עו"ד ד. ויסגלס וי. ויינרוט למערער, עו"ד מ. מוזר ומ. גולדשטיין למשיבים. 18.2.02).

רע"פ 402+496/01 - אברהים אבו גנאם ואח' נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעורים על חומרת העונש בעבירות של נסיון לגניבת רכב(מחוזי י-ם - ע.פ. 2409/00 - בקשות לרשות ערעור שנדונה כערעורים - הערעורים נתקבלו).

א. המערערים, אבו גאנם ואבו סביתאן, הואשמו, ביחד עם אחד אבו-צביח, בביצוען של מספר עבירות, שבמרכזן נסיון לגנוב רכב. המערערים ואבו-צביח פרצו לרכב שחנה בחניון גן הפעמון בירושלים, מתוך כוונה לגנוב אותו, ומשלא הצליחו לבצע את זממם, הם גנבו מכשיר רדיו-רשמקול שהיה מותקן בו. המערערים הודו במסגרת הסדר טיעון בעבירות שונות שיוחסו להם והמדינה ביקשה לגזור עליהם עונש של מאסר בפועל. בימ"ש השלום לא קיבל את עמדת המדינה והסתפק בגזירתם של 5 חודשי מאסר על תנאי, וכל אחד מהמערערים חוייב לבצע שרות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות. בימ"ש השלום ציין כי מדובר אמנם בעבירה נפוצה וכי במקרים המתאימים ויש לשלוח את מי שביצעו עבירה כזו לתקופת מאסר משמעותית. ואולם, הוסיף, הענישה היא אינדיבידואלית המביאה בחשבון את נסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם. הקו שצריך להנחותו הוא ש"עבירת רכוש שביצע העבריין לראשונה אינן מכת מדינה,
ובעניינה גובר בדרך כלל השיקול השיקומי על פני שיקול ההרתעה". ערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל ולדעת ביהמ"ש המחוזי "דין גנבי רכב... להיכלא ולרצות עונש מאסר בפועל... רק במקרים חריגים ביותר יימנע ביהמ"ש מלשלוח למאסר מי שהורשע בעבירות האמורות". לפיכך הטיל על המערערים ענשי מאסר בפועל. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים נתקבלו.
ב. אמירתו של ביהמ"ש המחוזי שרק במקרים חריגים ביותר יימנע ביהמ"ש מגזירתו של מאסר בעבירות אלו, היא "בעייתית", הואיל ואם נסיבותיו של המקרה הנוכחי אינן נכנסות לגדרם של אותם "מקרים חריגים" בהם פוטרים ממאסר ממש, אזי מדובר במדיניות ענישה השוללת מהערכאה הדיונית, כמעט לחלוטין, את שיקול הדעת ביחס למהות העונש, ומותירה בידה רק לקצוב את משכו. בכל תחום של עבריינות שיקוליו של השופט צריכים לעסוק גם בהיבטים כלליים של הענישה (מניעה, תגמול, הרתעה ועוד), אך בסופו של דבר הענישה היא אינדיבידואלית, ועל כן מצווה השופט להתאים את הענישה לנסיבותיו של הנאשם הניצב בפניו, ולתת את דעתו גם לשיקולים נוספים כמו שיקומו של העבריין.
ג. בענייננו, אכן, נוטה גזר דינו של בימ"ש השלום לקולא, אך מדובר בשני מערערים צעירים בגילם, אשר מעידתם הנוכחית היא הראשונה הואיל ואורח חייהם עד כה היה תקין. ביחס לשני המערערים התרשם שרות המבחן, כי חרטתם אינה מהפה ולחוץ, אלא כזו המעידה על לקחים שהפנימו, ועל כן יש בסיס לתקווה כי לא ישובו עוד לחיי פשע. שליחתם של שני מערערים מסוג זה, גם אם יש בה חריגה מסויימת מרמת הענישה הנהוגה בעבירות ברכב, עלולה להיות כרוכה בנזק בלתי הפיך, ולא למערערים בלבד, אלא גם לצבור הרחב. לפיכך יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ועל המערערים יהיה לשאת בעונש אשר הושת עליהם בבימ"ש השלום.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, א. לוין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד גב' לאה צמל ואחמד עואודה למבקשים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 25.2.02).

ע.א. 6342/01 - רשות ניירות ערך נגד ישראל מאיו

*סמכות רשות ניירות ערך לבטל רשיון מנהל תיקי השקעות כוללת גם סמכות לביטול הרשיון לתקופה קצובה בלבד (הערעור נדחה).

הרשות לניירות ערך (להלן: הרשות) החליטה על ביטול רשיונו של המערער כמנהל תיקי השקעות. החלטה זו ניתנה מכוח סעיף 10(א)(2) לחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, הקובע כי הרשות רשאית לבטל רשיון "אם נתקיים לגבי בעל הרשיון אחד מאלה: ... חדל להתקיים בו תנאי מהתנאים למתן הרשיון". אין מחלוקת, שאחד התנאים למתן רשיון חדל להתקיים ביחס למשיב והוא התנאי שמבקש הרשיון "לא הורשע בעבירה". המחלוקת בין בעלי הדין היא, בשאלה מה גדר הסמכות המוענקת לרשות בסעיף 10(א) לחוק. הרשות קבעה שסמכותה מוגבלת לשתי אפשרויות בלבד, דהיינו ביטול הרשיון או אי ביטול שלו, וכי הסמכות לבטל את הרשיון לתקופה קצובה אינה עומדת לה. על יסוד מסקנה זו החליטה הרשות לבטל את רשיונו של המשיב, מבלי לשקול כלל את האפשרות לבטל את הרשיון לתקופה קצובה. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. הערעור התקבל, וביהמ"ש החליט שלרשות יש סמכות לבטל את הרשיון גם לתקופה קצובה. הערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש המחוזי דן בפס"ד מפורט ומנומק היטב בכל טענות בעלי הדין. במסקנתו ונימוקיו אין להתערב.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, ריבלין. עו"ד גב' לימור פלד למערערת, עו"ד יורם זמיר למשיב. 24.2.02).

בש"א 10118/01 - ידידיה אליוף ואח' נגד פנרמה ניהול ואחזקה בע"מ

*בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד צריכה להתברר בפני השופט שנתן את פסה"ד ולכן נדחתה בקשה להעברת מקום הדיון ואיחוד הדיון עם תיקים אחרים (בקשה להעברת מקום הדיון ולאיחוד הדיון - הבקשה נדחתה).

המבקשים החזיקו בזמנים הרלבנטיים שטח בבניין פנרמה בת"א. חברת פנרמה סיפקה שירותי החזקה וניהול לבניין. החברה הגישה תובענות נגד המבקשים לבימ"ש השלום בת"א בגין דמי ניהול והחזקה בעבור חודשים שונים, שלא שולמו לטענתן. המשיבה הגישה גם תביעה לבימ"ש השלום בראשון לציון בגין אותה עילה. המבקשים הגישו בקשה להעביר את הדיון בהליך בראשל"צ לת"א על מנת שניתן יהיה לאחד את הדיון בכל התובענות. מסתבר כי בתביעה המתנהלת בראשל"צ כבר ניתן פס"ד בהיעדר הגנה נגד המבקשים, והם הגישו בקשה לבטל את פסה"ד. הבקשה להעברת הדיון נדחתה.
תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת לאמר: "ניתנה החלטה על פי צד אחד...והגיש בעל הדין... בקשת ביטול...רשאי ביהמ"ש או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שיראו לו...". הנה כי כן, ביהמ"ש שנתן פס"ד על בסיס התובענה הוא זה שצריך להידרש לטענות השונות של הצד המעונין לבטל את פסה"ד ולהחליט אם יש מקום לבטל את פסק דינו שלו, ואם כן באילו תנאים. משכך, אין מקום, במקרה שלפנינו, להיענות לבקשה להעביר את ההחלטה בעניין הבקשה לביטול פסה"ד לערכאה אחרת. על המבקשים להמתין לתוצאת בקשתם לביטול פסה"ד. אם ביהמ"ש בראשון-לציון ימצא לנכון לבטל את פסה"ד, כי אז תעמוד למבקשים היכולת לבקש את איחוד הדיון בעניינם על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד גיל-עד חריש וגב' ענת פריג' למבקשים, עו"ד עמליה כהן למשיבה. 27.2.02).

בר"ם 995/02 - ג'לג'ולי תכנון וביצוע ג.ל. 1996 בע"מ נגד עיריית אל טירה ואח'

*דחיית בקשה לצו ביניים נגד התקשרות עם זוכה במכרז כאשר היה שיהוי בהגשת הבקשה (הבקשה נדחתה).

המשיבה פירסמה מכרז לביצוע מובל ניקוז בטירה. ביום 27.12.01 החליטה ועדת המכרזים כי הזוכה במכרז היא המשיבה 2. בתאריך 17.1.02 עתרה המבקשת לביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א נגד תוצאות המכרז, וביקשה צו ביניים עד להחלטה הסופית בעתירה. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו ביניים וקבע כי עקב השיהוי בהגשת הבקשה, חתימת החוזה בין המשיבה 2 לבין המשיבה 1 שכבר נעשתה, והעובדה שהמשיבה 2 כבר ביצעה עבודות בהיקף של עשרות אלפי שקלים, אין מקום למתן צו ביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב"כ המבקשת ידע על תוצאות המכרז לכל המאוחר ביום 29.12.01. בנסיבות אלה יש בהגשת העתירה לביהמ"ש ביום 17.1.02 משום שיהוי ניכר. כך במיוחד נוכח האמור במסמכי המכרז כי אם תתקבל הצעת המציע, יהיה חייב לחתום סופית על ההסכם ולסיים את ענייניה הטכניים של ההתקשרות בתוך 10 ימים מיום ההודעה על הזכייה. גם אם נכונה טענת המבקשת כי תיאור העבודה שבוצעה ע"י המשיבה 2 בעת הדיון בבקשתה לצו ביניים הוא מוגזם - ואין ראייה לכך - הרי משנחתם החוזה והמשיבה 2 החלה בביצוע העבודות, אין עוד מקום למתן צו ביניים, שתכליתו מניעת מימוש תוצאות המכרז.