ער"ם 4172/02 - פלוני נגד עיריית ירושלים
*חומרת עונש משמעתי שנגזר בניגוד להסדר טיעון. *דחיית בקשה לחזור מהסדר טיעון לאחר שביהמ"ש הטיל עונש שחרג מהסדר הטיעון(ערעור על חומרת עונש משמעתי - הערעור נדחה).
א. המערער הועמד לדין בביה"ד למשמעת של עובדי עיריית ירושלים. לאחר מו"מ ממושך בינו לבין התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון אשר לפיו הודה המערער בעובדות שפורטו בכתב תובענה מתוקן. הצדדים הגיעו להסדר גם לעניין העונש, במסגרתו ביקש ב"כ המערער להסתפק בהתראה ואילו באת-כוח התביעה ביקשה כי ייגזר על המערער אמצעי משמעת של נזיפה. ביה"ד לא קיבל את הסדר הטיעון לעונש ובעקבות ההרשעה גזר על המערער נזיפה; פיטורים על תנאי; הורדה בדרגה לתקופה של 3 חודשים; פרסום גזר הדין תוך השמטת שם הנאשם ופרטים מזהים אחרים. הערעור נדחה.
ב. במוקד הערעור עומדת השאלה - האם צדק ביה"ד בדחותו את הסדר הטיעון. עפ"י העובדות שנקבעו נתן המערער רשיון זמני להפעלתו של מפעל זמני באתר בניה בהר חומה, לחברה שהיתה לו זיקה פרטית אליה עקב העובדה שהשכיר לה בחוזה למספר שנים מגרש במקום אחר בו היו לו זכויות. הרשיון ניתן הגם שהחברה לא עמדה בכל התנאים המוקדמים שנדרשה לעמוד בהם. עם פתיחת החקירה נגדו, הושעה המערער למשך כשנתיים. לטענת הסניגור, כדי להביא לסיום את ההשעייה ואת התמשכות הטיפול, הסכים להודות בכתב תובענה מתוקן במסגרת ההליך המשמעתי. בדחותו את ההסדר לעניין העונש, ציין ביה"ד כי לא בהתראה ולא בנזיפה ניתן לראות עונש הולם בנסיבות הענין.
ג. בבואו לאשר הסדר טיעון לעניין עונש, יבחן ביהמ"ש אם היו לתביעה שיקולים פסולים בהסדר שאליו הגיעה. אם יימצאו שיקולים כאלה, לא יכבד ביהמ"ש (או ביה"ד) את הסדר הטיעון. על ביהמ"ש לבחון אם ניתן בהסדר הטיעון משקל סביר לשיקולים השונים שהם רלוונטיים לעונש, כך שהעונש המוסכם הוא הולם וראוי בנסיבות העניין. בגדר הנסיבות האמורות תובא בחשבון הודיית הנאשם ואינטרס ההסתמכות שלו. על פני הדברים, ניתן לומר כי העובדות שהמערער הודה בהן מצביעות על התנהגות בלתי הולמת הראוייה לתגובה עונשית משמעותית, וכי העונש המוסכם שתקרתו נזיפה הינו קל ביותר ביחס לעובדות אלה.
ד. הסניגור טוען כי אילו ידע מרשו על העונש הצפוי לו, לא היה מודה בעובדות. מטעם זה אף ביקש כי הודאתו תבוטל ועניינו יוחזר לביה"ד. אין להיעתר לבקשה זו. בדרך כלל אי כיבוד הסדר טיעון אינו מקנה לנאשם עילה לביטול ההודיה, אם הוזהר לפני כן על ידי ביה"ד, כפי שהיה כאן, ואם אין ספק כי ההודאה ניתנה מרצונו החופשי ובהבנת התוצאות הכרוכות בה. המערער היה מיוצג והוא הבין את תוצאות הודייתו. אי שביעות הרצון מאמצעי המשמעת שנגזרו עליו, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן אפשרות לחזרה מן ההודייה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ראובן יהושע למערער, עו"ד גב' ברברה צור למשיבה. 16.6.02).
ע.א. 6356/99 - דרור חטר-ישי נגד עדנה ארבל, פרקליטת המדינה
*חסינות פרקליטת המדינה נגד תביעת לשון הרע בחוות דעת שפירסמה בה נימקה החלטתה שלא להגיש תביעה פלילית שהיא החלטה מעין שיפוטית(מחוזי חיפה - ת.א. 1346/98 - הערעור נדחה).
א. בינואר 97 הורתה המשיבה על פתיחה בחקירה פלילית בפרשה הידועה כ"פרשת בר-און". באפריל 97 כתבה המשיבה את חוות-דעתה, בגידרה היא גוללה את סיפור מעורבותם הלכאורית של מספר חשודים, וביניהם אישי ציבור ונושאי משרות בכירות, במינויו של עו"ד רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. המערער, שכיהן באותה עת כראש לשכת עורכי-הדין, היה אחד מן החשודים. בעקבות פרסומה של חוות הדעת הגיש המערער תביעה נגד המשיבה בגין הוצאת לשון הרע. בתביעתו טען המערער, כי הדברים שיוחסו לו בחוות-הדעת אינם נכונים, כי נכתבו בזדון, וכי פגעו בשמו הטוב.
ביהמ"ש המחוזי הורה למחוק את התביעה על הסף מפאת היעדר עילה, שכן בכתיבת חוות-הדעת מילאה פרקליטת-המדינה תפקיד מעין-שיפוטי, ועל-כן פרסומה הוא "פרסום מותר" כמובנו בסעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע. הערעור נדחה.
ב. חוות-דעתה של פרקליטת המדינה בדבר העמדה לדין היא הפעלה של סמכות בעלת אופי מעין-שיפוטי. החסינות המוקנית לנושא משרה מעין-שיפוטית עומדת לו כאשר מתבטא הוא במסגרת מילוי תפקידו. מן הדין לפרש מסגרת זאת באופן רחב. החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו. לעומת זאת, כאשר מפרסם בעל התפקיד התבטאות, שאף אלמלא לשון הרע הנטען לגביה, לא ניתן לפרשה באורח סביר כפעולת לוואי הכרוכה במילוי תפקידו, הרי שהחסינות איננה חלה ביחס אליה.
ג. במקרה שלפנינו, פרקליטת-המדינה, נדרשה להכריע בשאלה אם להעמיד לדין שורה של חשודים בפרשה פלילית. היא ראתה לפרסם החלטה מנומקת, המסבירה את טיב הראיות שעמדו לפניה נגד החשודים בפרשה ואת הטעמים להחלטותיה בדבר העמדה לדין. פרסום חוות-דעת מעין זו מצוי בזיקה מובהקת לתפקידה של פרקליטת-המדינה, ומשכך, חוסה הוא תחת הוראת החסינות הקבועה בחוק. טעם זה כשלעצמו מצדיק את קבלת טענות המשיבה ואת דחיית הערעור.
ד. לכך יש להוסיף כי חוקיות הפרסום של חוות-הדעת, חרף העובדה שנגד חלק מן המעורבים בה הוחלט שלא להגיש כתב-אישום, נקבעה כבר פוזיטיבית על-ידי בג"צ (בג"צ 2523/97 סביר מ"ט 184) שדחה בקשה למנוע את פרסום חוות הדעת וקבע כי היועהמ"ש מוסמך לפרסם החלטה מנומקת להחלטתו שלא להעמיד לדין, וכי רשות מינהלית שמוקנית לה סמכות על פי דין רשאית ואף חייבת לנמק את החלטתה. בנסיבות אלה קמה לפרקליטת-המדינה חסינות מפני תביעה בלשון הרע.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. המערער לעצמו ועו"ד טל חטר-ישי למערער, עוה"ד גב' גלי בהרב-מיארה ושחר הררי למשיבה. 1.7.02).
ע.פ. 5133/02 - יוסף בן עבד עכאווי נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט נחשף לחומר ראיות בדבר עברו הפלילי של הנאשם(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירה של שימוש במסמך מזוייף, התחזות כבעל תעודה ושימוש בתואר פסיכולוג ללא הסמכה. במסגרת טענותיו המקדמיות, טען המערער להשתק פלוגתא בנוגע לטענות העובדתיות בתיק. זאת, מאחר והעניין נשוא כתב האישום נדון כבר, לטענתו, במסגרת כתב אישום אחר בו הורשע על פי הודאתו, בעבירות של קבלת דבר במרמה, שימוש במסמך מזוייף והתחזות לבעל תעודה, עת התחזה למומחה בתחום הפסיכולוגיה. באותו אישום הוצגו, כראיות כשרות, תעודות רישומו בפנקס הפסיכולוגים ותעודת הסמכתו לפסיכולוג (שאינו מומחה). בכתב האישום הנוכחי, נטען כי אותן תעודות היו גם הן מזוייפות, וכי המערער התחזה לפסיכולוג (שאינו מומחה), כאשר נרשם בפנקס הפסיכולוגים בהציגו תעודת מוסמך מזוייפת שרכש. במסגרת טענתו להשתק פלוגתא, הגיש המערער לביהמ"ש את כתב האישום, פרוטוקול הדיון וגזר הדין מהתיק הקודם. ביהמ"ש דחה את הטענה המקדמית שהעלה המערער, מאחר ואין מדובר באותה פלוגתא. לאור החלטה זו, ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו, נוכח העובדה שנחשף לעברו הפלילי. ביהמ"ש דחה את הבקשה לפסילתו והערעור נדחה.
ב. הלכה היא, כי עצם חשיפתו של שופט מקצועי לחומר ראיות בדבר עברו הפלילי של נאשם הנידון בפניו אינה פוסלת אותו, לכשעצמה, מלישב בדין. קיימים מקרים
מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הלא קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו. בנסיבות שלפנינו, ביהמ"ש לא נחשף לאותה "מסה כבדה" של מידע לא קביל, אשר יהיה בה כדי להשפיע על ניהול משפטו של המערער וליצור דעה קדומה בלב השופט. בתיק הקודם שאלת אמיתות תעודת ההסמכה של המערער כפסיכולוג ואמיתות רישומו בפנקס הפסיכולוגים - אשר הם העומדים לדיון באישום הנוכחי - לא עמדה על הפרק. רק בשלב מאוחר יותר, בעקבות חקירה נוספת של המשטרה, הועלה האישום שלפנינו לפיו המערער כלל אינו פסיכולוג, וכי תעודת הסמכתו ורישומו בפנקס הפסיכולוגים מקורם בזיוף. על כן עתה, מקום בו נבחנת אמיתותן של התעודות המקוריות, אין לעובדה כי שימשו כראיות כשרות בתיק הקודם, לכשעצמן, כדי להשפיע על ההליך שלפנינו או לגרום למשוא פנים אצל השופט המקצועי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שלמי בלומנפלד למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 3.7.02).
ע.פ. 5127/02 - מדינת ישראל נגד עפיף ומוראד דניאל
*לביהמ"ש העליון סמכות להורות על מעצר עד תום הדיון בערעור המדינה נגד נאשם שזוכה והוגש ערעור על הזיכוי. *דחיית בקשה למעצר נאשם שזוכה מעבירת רצח עד תום הערעור שהוגש(בקשה למעצר עד לתום הדיון בערעור המדינה נגד זיכוי המשיבים מאשמת רצח - הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי בנצרת זיכה ברוב דעות "מחמת הספק" את המשיבים מעבירה של רצח ילד בן 8 שנים שהיה בדרכו לבית הספר. עם סיום הקראת פסה"ד המזכה ביקשה המדינה לעכב את שחרור המשיבים ממעצרם "על מנת ללמוד את הכרעת הדין ולאפשר לנו להגיש ערעור". ביהמ"ש המחוזי ציין כי "בנסיבות הענין... אנו נעתרים לבקשת המאשימה ומורים על מעצרם של המשיבים למשך 72 שעות וזאת בגדרו של סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי". המדינה ערערה על הכרעת הדין וביקשה לעצור את המשיבים עד תום הדיון בערעור, לפי סעיף 22(ב) לחסד"פ. הבקשה נדחתה.
ב. בפתח הדיון טענו ב"כ המשיבים כי אין ביהמ"ש מוסמך לצוות על מעצרו של מי שזוכה בדין עד להכרעה בערעור. לטענתם, מוסמך ביהמ"ש שלערעור לעצור רק נאשם שהורשע אך לא נאשם שזוכה. טענה זו יש לדחות. סעיף 63 לחסד"פ מסמיך את ביהמ"ש שלערעור לצוות על מעצרו של מי שזוכה לתקופה של 72 "לשם הגשת הודעת הערעור". הסמכות לצוות על מעצר למשך 72 שעות, אם בדעת התביעה להגיש ערעור, היא חסרת משמעות מעשית ואין בה הגיון, אם אין ערכאת הערעור מוסמכת "להשלימה" על ידי הארכת המעצר. המסקנה היא כי קמה עם זכות הערעור גם סמכות של ערכאת הערעור לעצור את מי שזוכה בדין עד להכרעה בערעור.
ג. אשר לשיקולים שיש לשקול בבקשה כגון זו להאריך את המעצר - כאשר מבקשת המדינה לעצור נאשם עד תום ההליכים עליה להראות שיש בידיה ראיות לכאורה להוכחת האשמה. באותו שלב נבחנת רק השאלה אם יש לעצור את הנאשם ולא מתבררת עדיין חפותו או אשמתו. אם ניתן לומר, בעת פתיחת ההליכים, כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, הרי משניתנה הכרעת הדין המזכה יש לקבוע כי בידי הנאשם "ראיה ניצחת" לכך שלא היה בראיות התביעה כדי להרשיעו. במצב דברים כזה יקשה מאד על התביעה להראות שאף על פי כן ולמרות הכל יש לעצור את הנאשם עד ההכרעה בערעור.
ד. במקרה כזה יש לתת את הדעת, בעיקר, על טיב הטענות המועלות בערעור. יש לבחון, לדוגמא, אם דברים אמורים בהשגות על ממצאי מהימנות, או בהשגות על פרשנות משפטית של הוראות דין. השיקול המרכזי שיש להביא, איפוא, בחשבון הוא סיכויי הערעור. אשר לסיכוייו של הערעור הנדון - העיון בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי - שתי חוות הדעת שכתבו בעלי דעת הרוב וחוות הדעת שכתב בעל דעת המיעוט - מעלה שחוות הדעת של כל השופטים מושתתות על קביעות מהימנות של העדים ועל
ממצאים שבעובדה. כששוקלים את סיכויי ערעורה של המדינה נראה שכפות המאזניים הן, לכל היותר, מעויינות. שיקול זה לא די בו, איפוא, כדי להצדיק את מעצרם של המשיבים עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד א. כרמל למערערת, עוה"ד ל. לויאב וי. חכם למשיבים. 2.7.02).
בד"ם 4174/02 - גזית שושנה נגד גזית ציון
*דחיית בקשה להקמת בי"ד מיוחד כשהן ביהמ"ש לענייני משפחה והן ביה"ד הרבני קבעו כל אחד כי הסמכות לדון בנושא רכוש בני הזוג נתון לו(בקשה להקמת בית דין מיוחד - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1983. המשיב הגיש (ביום 17.7.2001) תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, וכרך לתביעה באופן כללי את עניין רכושם של בני הזוג. המבקשת הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה (ביום 7.8.2001) תביעה לעניין רכושם של בני הזוג. המשיב הגיש (ביום 25.9.2001) בקשה לדחייה על הסף של התביעה, היות והסמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג נתונה, לטענתו, לבית הדין הרבני. המבקשת (מצידה) השיבה לתביעת הגירושין בבית הדין הרבני (ביום 1.11.2001) וטענה כי אין לביה"ד סמכות לדון בעניין הרכוש של הצדדים, ובעניין פירוק השיתוף ברכוש המשותף. ביה"ד החליט (ביום 10.4.2002) כי "הסמכות לדון בנושא חלוקת הרכוש, נתונה לבית דין זה". ביהמ"ש לענייני משפחה החליט (ביום 23.4.2002) כי הסמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג נתונה לו. לאור כל אלה, פנתה המבקשת בבקשה להורות על הקמת בית דין מיוחד על פי סימן 55 לדבר המלך. זאת משום ששתי הערכאות פסקו כי עניין הרכוש מצוי בסמכותן, ואין אפשרות כי שתי החלטות אלה ידורו יחדיו בכפיפה אחת. הבקשה נדחתה.
ב. תנאי להקמת בית דין מיוחד הוא שיתקיימו שלושה תנאים מצטברים: צריכה להתעורר שאלה; השאלה צריכה להיות נוגעת לעניין של מעמד אישי; השאלה צריכה להיות אם אותו עניין מסור לסמכותו הייחודית של בית-דין דתי. הבקשה אינה עומדת בתנאי הראשון, דהיינו לא מתעוררת שאלה המצדיקה את הקמת בית הדין. כפי שנפסק, בית הדין המיוחד אינו אמור להידרש לשאלות של סמכות בתחום המעמד האישי שקיבלו כבר תשובה מחייבת במקרים קודמים. תפקידו של בית הדין המיוחד מוגבל לשאלות של סמכות שטרם לובנו והוכרעו באופן מחייב על ידי החוק או הפסיקה. קבלת החלטה לגוף שאלת הסמכות שומטת מיניה וביה את חוקיות העברת השאלה לבית הדין המיוחד. היא מצביעה על כך, שמבחינתה של הערכאה המעבירה לא נותרו שאלה או ספק אמיתיים בנוגע לסמכות, וכי המטרה האמיתית שהשגתה מתבקשת על ידי ההעברה לבית הדין המיוחד אינה פתרון הספק, אלא קבלת גושפנקא של בית הדין המיוחד להחלטתה של הערכאה המעבירה לגופה של שאלת הסמכות. לא לשם כך נועד בית הדין המיוחד.
ג. די באמור כדי לדחות את הבקשה. אלא שלצד טעם זה עומד טעם דיוני המצדיק את דחיית הבקשה. הלכה היא כי יש צורך בהחלטה שיפוטית, המבקשת להעביר את שאלת הסמכות לבית הדין המיוחד על מנת שתיבחן הקמתו. במקרה דנא אין החלטה שיפוטית שכזו, אלא אך בקשת המבקשת להקים בית דין מיוחד כאמור. גם טעם זה די בו כדי לדחות את הבקשה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עמיהוד בורוכוב למבקשת. 4.7.02).
ע.פ. 1888/02 - מדינת ישראל נגד מקדאד מקדאד
*קבלת ערעור על זיכוי מאשמת רצח כאשר ראיות התביעה הן נסיבתיות(מחוזי חיפה - ת.פ. 1052/01 - הערעור נתקבל).
א. ביום 25.12.00, בסביבות השעה 00:18, נסעה מכונית הונדה אקורד (להלן - המכונית הראשונה) מרמלה לכיוון צומת ביל"ו, בה נהג איברהים אלעש ולצידו ישב איברהים אבו גאנם. במהלך הנסיעה עקפה מכונית מאזדה גנובה (להלן: המכונית
השנייה) את המכונית הראשונה. במהלך העקיפה נורו יריות מהמכונית השנייה אל עבר המכונית הראשונה. אבו גאנם נפגע ומת במקום ואלעש נפצע. יושבי המכונית השנייה, עזבו אותה בסמוך למקום האירוע ונמלטו. בחלק האחורי של תא הנוסעים, נמצא כובע גרב שחור, מעין מסיכה בה היו שני חורים לעיניים וחור אחד לפה. הבעלים של המכונית השנייה מסר, כי כובע הגרב אינו שלו. בבדיקה מעבדתית נמצאו שרידי רוק על שולי הפתח של הפה שבמסיכה. הבדיקה גילתה, כי הפרופיל הגנטי שברוק תואם את ה- D.N.Aשל המשיב ברמת ייחודיות של 1 ל-135 מיליארד. מכאן הממצא כי הרוק של המשיב נמצא על המסיכה. בשלב מסויים של החקירה הגיעו שוטרים ליישוב חריש, שם התגורר המשיב. הם ביקשו ממנו ליתן דגימה של רוק אך הוא סירב ועזב את המקום. נגד המשיב הוצא צו מעצר. הוא התייצב בתחנת המשטרה ושוב מסר כי אינו מוכן למסור דגימת רוק. המשיב נעצר ושמר על זכות השתיקה. החוקרים נטלו מהמשיב את תחתוניו לאחר שהטיל את מימיו, ובתגובה החל המשיב להשתולל. לאחר מכן הבחין שוטר כי המשיב שטף את הבקבוק ממנו שתה, תוך שהכניס את אצבעו לתוך הבקבוק על מנת לשטוף את הפייה. כי במהלך חקירתה של המשטרה, הן לפני מעצרו של המשיב והן לאחר מכן, הוא נשאל לגבי אירועים פליליים אחרים והשיב לשאלות החוקרים, בניגוד להתנהגותו בשעה שנחקר לגבי מעשה הרצח. המשיב הועמד לדין באשמת רצח ונסיון לרצח וזוכה ברוב דעות. הערעור נתקבל.
ב. התביעה לא הביאה ראייה ישירה נגד המשיב. התביעה מסתמכת על ראיות נסיבתיות. לגבי ראיות נסיבתיות נאמר כי "כוחן של ראיות כאלה לשמש בסיס לקביעת מימצא לחובת הנאשם יהיה הפועל היוצא ממידת ודאותן. על כן, אין לקבוע מימצא סופי, עליו מבוססת ההרשעה, אלא אם מימצא כזה מתחייב הגיונית מן הנסיבה או הנסיבות שהוכחו". ההיסק המתבקש נבחן על פי שיקולי היגיון וניסיון החיים. על ביהמ"ש לשאול עצמו, האם הנסיבה או הנסיבות שהוכחו פותחות פתח למסקנה שאינה מפלילה. לפיכך, כאשר מוצגות ראיות נסיבתיות של ממש לחובתו של הנאשם, עליו ליתן הסבר תמים, שאינו מסבכו בעבירה. עם זאת, אף אם הנאשם איננו מציע הסבר המתיישב עם חפותו, על ביהמ"ש לבחון מיוזמתו שלו הסברים אפשריים כאלה. יתירה מזו, על ביהמ"ש לבחון אפשרויות סבירות שונות, אפילו אין הן מתיישבות עם טענות ההגנה. במקרים בהם ניתן להסביר את הראיות הנסיבתיות על דרך תרחיש תמים, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. עוד ראוי לציין, כי כאשר קביעותיה של הערכאה הדיונית מבוססות, רובן ככולן, על הסקת מסקנות לוגיות מן הראיות הנסיבתיות, גדר ההתערבות של ערכאת הערעור רחב יחסית, בהשוואה למקרים המבוססים על ראיות ישירות, אשר יסודן, דרך כלל, בהתרשמות הערכאה הראשונה ממהימנות העדים.
ג. בענייננו, הראייה המרכזית, המסיכה, נמצאה במכונית ממנה נורו היריות ולכן ניתן להסיק, שאחד מאלה שנמצאו במכונית השנייה בעת הירי חבש את המסיכה. עובדה זו לכשעצמה, אינה חייבת להוביל להרשעתו של המשיב. אפשר לחשוב על תרחישים שונים, שאינם בעלי משמעות פלילית מבחינתו של המשיב והמתיישבים עם הנתונים שצויינו. כך למשל, ניתן להעלות אפשרות שקרוב משפחה של המשיב נטל לידיו את המסיכה ועשה בה שימוש בעת הרצח, בין בידיעתו ובין שלא בידיעתו של המשיב. אולם התנהגות המשיב לאחר שנחשד, מטה את הכף לחובתו. כאן יש לציין את סירובו לתת דגימת רוק, התנהגותו והשתוללותו כאשר תחתוניו נלקחו לבדיקה וכיוצא באלה אירועים שצויינו לעיל. הפסיקה קבעה לא אחת, כי סירובו של נאשם לשתף פעולה בהליכי חקירה אשר בכוחם לתרום להוכחת חפותו, מהווה גילוי של התנהגות מפלילה. משכך, בהיעדר הסבר תמים לסירוב, עשוי הוא לחזק את הראיות נגד הנאשם ואף להיות בעל כוח ראייתי עצמאי, כראייה נסיבתית, לחובתו. בהקשר זה ראוי אף להזכיר
את סעיף 11 לחסד"פ הקובע כי סירובו של חשוד לעריכת חיפוש בגופו עשוי לשמש, בנסיבות מסויימות, חיזוק למשקל הראיות של התביעה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד צבי אבנון למשיב. 3.7.02).
ע.א. 8124/00 - קנינונים נכסים ובנין בע"מ נגד בני יעקב נדל"ן בע"מ ויצחק רוט
*ביטול הסכם שלא כדין הגורר תשלום פיצויים. *היענות בערעור לבקשה לאפשר דיון בבקשה להפחתת הפיצויים המוסכמים(מחוזי ת"א - ת.א. 1565/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבים רכשו ביום 18.7.1993 מהמערערת, שתי חנויות בקניון בנתניה. המשיב רוט הוא הרוח החיה בחברה המשיבה וכל המעשים שידובר בהם - מעשיו הם. רוט הוא איש נדל"ן. הוא ביקר בנכס לפני הרכישה וראה אותו. ביום 28.3.1993 הושכר הנכס ע"י המערערת. כשרכש רוט את הנכס הומחו אליו זכויות המערערת על פי הסכם השכירות. מחיר הנכס היה $600,000 בתוספת מע"מ. רוט שילם על החשבון סכום של $300,000 בתוספת מע"מ. חודשים ספורים לאחר הרכישה, ביום 19.11.1993, שלח רוט באמצעות באת-כוחו דאז, עו"ד שגיב, מכתב ביטול למערערת. בין יתר ההפרות שייחסה למערערת היתה גם הטענה כי המערערת הפכה את הממ"ד שמכרה למשיבים ליציאת חירום של הקניון ולשטח ציבורי ללא הסכמת המשיבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את רוב טענותיו של רוט פרט לעניין הממ"ד וקבע כי בעניין זה הפרה המערערת את ההסכם ופעלה בחוסר תום לב שכמוהו כהטעיה ועל כן היה זכאי רוט לבטל את ההסכם.
ב. חודשים אחדים לאחר שההסכם בוטל, כתב ב"כ החדש של רוט, עו"ד עדני, למערערת שהוא מציע לחזור מביטול ההסכם, ובלבד שההפרות יתוקנו בתוך 10 ימים. משלא נענה הגיש רוט לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה בה ביקש להצהיר כי ההסכם בוטל על ידו כדין. בדיון בהמרצת הפתיחה הסכימו הצדדים כי ההסכם אכן בוטל וכי המחלוקת בינם היא כספית בלבד. הצדדים הסכימו שכל אחד מהם יוכל להגיש תביעה כספית, והמרצת הפתיחה נמחקה. רוט הגיש תביעה כספית ע"ס כמיליון וחצי ש"ח להשבה ולפיצויים. המערערת לא הגישה תביעה אך היא קיזזה $280,000 + מע"מ מהסכום שקיבלה מרוט, וזאת כפיצוי מוסכם מראש. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת להשיב לרוט את 280,000 הדולר אותם קיזזה. טענתה המרכזית של המערערת הינה שביהמ"ש שגה בקביעותיו בעניין "טענת הממ"ד". רוט הגיש ערעור שכנגד בו טען כי ביהמ"ש שגה בכך שדחה את טענותיו לגבי הפרות אחרות וכן טען, כטענה חלופית, שצריך היה להפחית את הפיצויים המוסכמים. ערעור המערערת נתקבל וערעור רוט נתקבל חלקית לעניין קיום דיון בדבר הפחתת הפיצויים המוסכמים.
ג. הקביעה שרוט לא ידע על כך שלא יבנה מיקלט והשימוש השונה של הממ"ד המפחית את ערך הממכר אינה יכולה לעמוד. אכן, אין זה מדרכו של בימ"ש שלערעור להתערב בממצאים שבעובדה. ואולם: קביעת הערכאה הראשונה מנוגדת לגירסתו של רוט עצמו לפיה ידע על הממ"ד התופס חלק משטח החנות, אך סבר כי הוא נועד רק לבאי החנות ויוכל לשמש כמחסן לכל דבר ועניין. ככלל, מימצא הנוגד דברי בעל דין בעדותו לא יוכל לעמוד. לא היה מקום לקביעה עובדתית שרוט "לא ידע" שקיימת סתירה בין המפרט הטכני שקיבל לבין מה שבנוי. גירסאותיו של רוט עצמו שהוא איש נדל"ן; ביקוריו של רוט בשטח לאחר שנבנה המבנה ולפני הקניה והתשריט שהוא מאשר שהיה ברשותו, מוליכים למסקנה שרוט ידע שקיים ממ"ד בשטח החנות ושאין בבניין מיקלט הנזכר במפרט.
ד. האם קונה דירה לפי חוק המכר (דירות) שידע על אי התאמה בין המפרט הטכני לבין הממכר זכאי להסתמך על אי ההתאמה? - לפי דיני המכר הכללים הקונה אינו זכאי להסתמך על אי התאמה שידע עליה בעת כריתת החוזה. האם היתה הצדקה לביטול ההסכם? - גם בהנחה שרוט לא ידע שבמצב חירום ישמש הממ"ד את כל באי הקניון, ושלא ידע כי לא ניתן להתקין בממ"ד פריטים (כגון מדפים קבועים) שאינם ניתנים להוצאה תוך מספר שעות, הרי מדובר בענין של מה בכך, וביטול החוזה לא היה מוצדק.
ה. אשר לפיצויים המוסכמים - בכתב התביעה לא העלה רוט בקשות חלופיות למקרה וביהמ"ש ימצא כי הוא המפר. בשתי בקשות נפרדות ניסה לתקן זאת ובקשותיו נדחו. בשים לב לגובה הפיצוי המוסכם ($280,000 מתוך $600,000), ראוי היה, תוך חיוב בהוצאות מתאימות, לאפשר את העלאת הטענה החלופית בענין הפחתת הפיצוי המוסכם גם במועד בה הועלתה. בעניין זה יש לקבל את הערעור הנגדי. הדיון יוחזר לערכאה הראשונה כדי שביהמ"ש יחליט בטענות בענין הפחתת הפיצוי המוסכם, ובענין זה בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד י. לשם וי. ציגנלאוב למערערת, עו"ד ש. ובר וי. גנן למשיבים. 1.7.02).
דנ"א 3265/02 + 681/02 - השילוח תעופה (1984) בע"מ ואח' נגד אברהם בכר ואח'
*דחיית בקשה לדיון נוסף כאשר לא נקבעה הלכה חדשה ע"י ביהמ"ש העליון (העתירות נדחו).
המשיב תבע מן העותרים לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מתאונה בעת שהטיס אווירון זעיר. בפס"ד חלקי קבע ביהמ"ש המחוזי, כי האשם לגרימת התאונה רובץ, חלק כחלק, על התובע ועל הנתבעים. התובע והנתבעים ערערו על פסה"ד החלקי, אך ביהמ"ש העליון לא מצא יסוד להתערב במימצאיו ובמסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי ועל-כן דחה את הערעורים מזה ומזה. התובע והנתבעים מבקשים לקיים דיון נוסף בפסה"ד החלקי. העתירות נדחו.
גם בהנחה שהשאלות אותן מבקשים הצדדים להעמיד לדיון נוסף אינן נעדרות חשיבות כללית, הרי אף אחת מהן לא נדונה, וממילא אף לא הוכרעה, בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון, שלצרכי ההכרעה בערעורי הצדדים הסתפק באימוץ מימצאיו ומסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי. זה לא מכבר נפסק כי "קביעותיו של בית-משפט מחוזי, אשר לא זכו להתייחסותו הברורה של ביהמ"ש העליון (אף אם אושרו על-ידו במשתמע כחלק מאישור פסה"ד כולו) אינן מהוות 'הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון' כמובנה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט". מכאן מתחייבת המסקנה, שבפסק-דינו של ביהמ"ש העליון לא נקבעה כל הלכה; לא כל שכן, שלא נקבעה בו הלכה שמפאת חשיבותה, חידושה או קשיותה, עשוייה היא להקים עילה לקיומו של דיון נוסף.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' נאור. עו"ד י. גליק לעותרים, עו"ד י. שץ למשיב. 1.7.02).
בש"א 158/02 - ASSOCIATES .S.J.Rואח' נגד יהושע (שוקי) פריימן ואח'
*היענות לבקשה לאיחוד דיון והעברת מקום הדיון (בקשה להעברת מקום הדיון ולאיחוד הדיון - הבקשה נתקבלה).
המבקשות הוציאו לאור מהדורה מהודרת של ספר תהילים. לטענת המבקשות הפרו המשיבים את זכויות היוצרים של המבקשות, ובכך התעשרו שלא כדין על חשבון המבקשות, וכן הסבו להן נזקים שונים. על רקע זה הגישו המבקשות לביהמ"ש המחוזי בירושלים תובענה לצוות על המשיבים לחדול משימוש באיורים המופיעים בספר התהילים שהוציאו, למנות כונסי נכסים שימנעו את הפרת זכויות היוצרים וכו'. במסגרת זו נדרש ביהמ"ש המחוזי בירושלים לשאלת סעדים זמניים שביקשו המבקשות. ביום 1.8.2001 הגישו המבקשות
תובענה לביהמ"ש המחוזי בת"א נגד המשיבים. בתובענה טענו המבקשות להפרות נוספות שהפר המשיב את התחייבויותיו כלפיהן. כעת המבקשות טוענות כי יש לאחד את הדיון בתובענות על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. הן מבקשות כי הדיון יאוחד בביהמ"ש המחוזי בת"א משום ששם מצוי מקום מגורי מרבית המשיבים. המשיב 1 מתנגד לבקשה לאיחוד הדיון. לחלופין, הוא מבקש לאחד את הדיון בביהמ"ש המחוזי בירושלים, המצוי בשלבי דיון מתקדמים יותר בהליך שהוגש לפניו. הוחלט על איחוד הדיון בביהמ"ש בירושלים.
כבר נפסק כי "תכליתה של תקנה 7 לתקנות... הינה, בין היתר, הגברת היעילות בדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים... לאור המטרה שביסוד תקנה זו נפסק, כי 'די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע כי הן באותו נושא'". במקרה שלפנינו הבסיס המשותף לשתי התובענות הוא היקף זכויות היוצרים שיש למבקשות בספר התהילים המהודר, והשלכתו על יכולת הפרסום וההפצה של הצדדים השונים לבקשה זו. די בבסיס זה כדי להוות נקודת השקה המצדיקה את האיחוד. אשר לביהמ"ש בו יש להורות על איחוד הדיון - צודקים המשיבים כי יש להורות על איחוד הדיון בביהמ"ש המחוזי בירושלים, בו הוגשה התובענה הראשונה, ובו תובענה זו מצוייה בשלבי דיון מתקדמים יותר.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יעקב קלדרון וגב' חנה קלדרון למבקשות, עוה"ד עודד פלדמן, אסף גל, ניצן שמואלי ויקותיאל בר אשר למשיבים. 1.7.02).
בש"פ 5521/02 - סאמרבן מחמד מחאג'נה נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם במספר אישומים של סחר בנשק וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. כתב האישום הוגש נגד 3 נאשמים וביהמ"ש הורה על מעצר כל השלושה. יש וניתן להבחין בין שותפים לבין חבריהם, מבחינת חלקם בביצוע העבירות, הבחנה המשליכה על שאלת המסוכנות. אם יורשע העורר, יהיה מקום לשקול הענשתו בכל חומרת הדין. בשלב זה יש להתייחס למקרה העומד לפנינו. במישור האישי, העורר, יליד 1979, נשוי, ואשתו בהריון. יש לו הרשעה בעבירת סמים והוא ריצה מאסר בפועל. משום חלקו הקטן יחסית בעבירות יש לבחון חלופת מעצר שתשיג את תכלית המעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מחאג'נה מוניר לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 3.7.02).
רע"א 5653/02 - נאות מזרחי בע"מ נגד אברהם וקלרה קופ
*דחיית בקשה לביטול פסק בורר שנומקה בטענה שהבורר לא פסק לפי הדין למרות שהותנה כי יפסוק על פי הדין (הבקשה נדחתה).
המשיבים רכשו מהמבקשת, חברת בניה, דירה. התגלעו מחלוקות שהועברו להכרעת בורר, דן יחיד. לאחר מתן פסק הבוררות ביקשה המבקשת לבטל את הפסק וביהמ"ש המחוזי בתל אביב דחה את הבקשה ואישר את פסק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בסעיף 7 להסכם הבוררות נקבע כי "הבורר יפעל בכל דרך שנראית לו מועילה... הבורר לא יהיה קשור בדיני הראיות או בסדרי הדין... הבורר יהא חייב לנמק את הפסק ויהיה כפוף לדין המהותי". המבקשת ביקשה לבטל את פסק הבוררות מן הטעם ש"הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק לפי הדין והבורר לא עשה כן". אכן, הבורר חוייב לפסוק לפי הדין המהותי, אולם לא הוכח כי הבורר "התעלם מהדין ביודעין ובמכוון". יתר על כן, אפילו טעה הבורר - וביהמ"ש המחוזי סבר כי לא
כך הוא - אין די בטעות כדי לבטל את הפסק, שכן, כפי שנפסק "בהטילם על הבורר לפסוק על פי הדין בחרו הצדדים לעצמם בורר, אשר סומכים הם עליו שיוכל לפסוק כך, ונטלו על עצמם את 'הסיכון' שהבורר עלול לטעות".
(בפני: השופט טירקל. עו"ד י. אגר למבקש, עו"ד ר. מוזס למשיבים. 3.7.02).
בג"צ 5694/02 - ישראל כלוף, עו"ד נגד הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ואח'
*דחיית עתירה נגד קבלת החלטה ע"י ועד לשכת עוה"ד במשאל טלפוני כאשר העותר עצמו השתתף במשאל תוך נקיטת עמדה לגופה של השאלה (העתירה נדחתה).
אין מנוס מדחיית העתירה וזאת נוכח השתתפותו של העותר במשאל הטלפוני תוך נקיטת עמדה לגופה של השאלה שעמדה לדיון, בלא כל הבעת התנגדות לעריכת המשאל ובלא דרישה לכנס את הוועד המרכזי לדיון בנושא. בנסיבות אלה, מנוע העותר מלהעלות את שאלת תקינותו של הליך קבלת ההחלטה ודין העתירה להידחות. עם זאת, בשולי הדברים יש להעיר כי מושא ההחלטה שעמדה למשאל הטלפוני הצדיק כינוס חברי הוועד ועריכת דיון וקבלת החלטות כמקובל על-פי הנוהל הכללי, וזאת הן נוכח חשיבותו של הנושא והן מאחר שהוועד עצמו הקדיש לו בזמנו דיון מעמיק עובר לקבלת ההחלטות המקוריות ששינויים התבקש במסגרת המשאל.
(בפני השופטים: אנגלרד, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עוה"ד זכי כמאל ודן כרמלי לעותר, עוה"ד גיורא ארדינסט וגב' ליאת וורצלבסקי למשיבים. 2.7.02).
בש"פ 5460/02 - אפרים אליהו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הטרדת אשה, אינוסה ותקיפתה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של הטרדת אשתו ואיומים עליה ותקיפה ואינוס עד כי הוצאו נגדו צווי הגנה. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. התנהגותו של העורר כלפי אשתו כעולה מכתב האישום היא רכושנית ואובססיבית. במציאות הקשה של תקופתנו, בה נמצאים שלומן, ביטחונן ואף חייהן של נשים בסכנה מפני התנכלות בעליהן להן, אין ליטול סיכונים ולהורות על חלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ויסבוך יפית לעורר, עו"ד ג'ני גינסבורג למשיבה. 1.7.02).
מ"ח 5419/02 - יחזקאל אלישיב נגד מדינת ישראל
*דחיית עתירה למשפט חוזר כאשר אין עילה לפי החוק, אין חשש לעיוות דין, אלא שיקולים של כדאיות מצד העותר ללא קשר לנושא שעליו התקיים המשפט (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
המבקש יחד עם אחר הואשמו כי במאי 94, על רקע שימוש בדרך, תקפו את המתלונן וגרמו לו חבלות. בדצמבר 98 הגיעו בעלי הדין להסדר טיעון, לפיו תיוחס לנאשמים עבירת תקיפה. על פי אותו הסדר, הודו הנאשמים והוסכם לערוך תסקירי מבחן, במסגרתם תיבחן האפשרות שהנאשמים יבצעו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. באפריל 99 הגיש שרות המבחן את התסקירים לביהמ"ש, ומזה שנערך בעניינו של המבקש עלה, כי לגירסתו הוא הודה במיוחס לו עקב מה שהוגדר כ"תחושת חוסר אונים מול המערכת". בישיבת ביהמ"ש הודיע סניגורו של המבקש, כי חרף האמור בתסקיר, מודה המבקש בנטען בכתב האישום, ביהמ"ש לא הסתפק בהודעה זו והחליט לשמוע את עמדת המבקש גם מפיו-שלו, וכך הוא השיב: "מה שאמר הסניגור מקובל עלי. אני מודה בעובדות כתב האישום המתוקן כפי שהן". בימ"ש השלום אימץ את הסדר הטיעון, נמנע מהרשעתם של המבקש והנאשם האחר, וחייב אותם לבצע שירות לתועלת הציבור. על פסק הדין לא הוגש ערעור. את בקשתו למשפט חוזר סומך המבקש על הטענה, כי התובעת הטעתה אותו ואמרה לו כי שמו וזכויותיו לא ייפגעו ו"לא יהיה כל זכר לעיסקת הטיעון ולא יהיה כל רישום בדבר ההסכם", אך במהלך שנת 2000, ובעקבות סירובה של משטרת ישראל להתיר לו לשאת נשק, התברר
לו, לגירסתו, כי המשטרה מנהלת רישום בדבר הסדרי טיעון, דבר הפוגע בשמו ובזכויותיו, והמידע אף מועבר לגופים אחרים. המבקש הוסיף ואמר, כי "אילו ידעתי שביום מן הימים יעשה שימוש נגדי בעסקת הטיעון על ידי זרועותיה השונות של מדינת ישראל, לא הייתי מעלה על דעתי להסכים לה". הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
הטענות אותן מעלה המבקש אינן מקימות, ולו בדוחק, אחת מן העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט בדבר משפט חוזר. אמירתו כי לא הבין את משמעותו של הסדר הטיעון, וכי הוטעה להבין כי לצו בדבר שרות לתועלת הציבור ללא הרשעה, לא יהיה זכר ברישומיה של המשטרה, אינה משכנעת, ומכל מקום היא מסוג העניינים שהיה על המבקש ללבנם עם סניגורו טרם החליט להודות במשפטו. הבקשה הנוכחית אינה נובעת מתחושת המבקש כי נגרם לו עיוות דין, אלא משום שברבות הימים התברר לו כי אותו הליך מציב בפניו משוכה בתחום אחר, שרק קיומו של משפט חוזר יאפשר לו לדלג מעליה. הנה כי כן, לא ראיות או עובדות חדשות הן שעמדו בבסיסה של הבקשה, וגם לא חשש לעיוות דין, אלא שיקולים של כדאיות, ואלה אינם ראויים להוות בסיס לקיומו של משפט חוזר.
(בפני: השופט א. לוי. המבקש לעצמו, היועץ המשפטי לממשלה מר א. רובינשטיין למשיבה. 1.7.02).
בש"פ 5294/02 - דימיטרי סנקובסקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של מעשי סדום בקטין והדחה לסמים למרות שנאשמים אחרים שוחררו לחלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם שניים אחרים, בעבירות של מעשי סדום בקטין והדחת הקטין לסם. כתב האישום מכיל ארבעה אישומים המיוחסים לעורר. הנאשמים 2 ו- 3, שלכל אחד מהם מיוחס אישום אחד מתוך הארבעה, שוחררו בתנאים ואילו העורר נעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
לאור חומרת העבירות והמעשים העומדים בתשתיתן, אין בכוחה של שום חלופה להשיג את תכלית המעצר. אכן, שני הנאשמים האחרים שוחררו לחלופת מעצר, אולם קיימים הבדלים מהותיים בינם לבין העורר המואשם בארבעה סעיפי אישום חמורים ביותר, הכוללים ארבע עבירות של מעשה סדום וארבע עבירות של הדחת קטין לסם, כאשר בעבירות ההדחה לסם מואשם הוא בלבד. מבין כל הנאשמים מעורבותו של העורר בעבירות היא המרכזית והדומיננטית ביותר. יש בעורר מסוכנות לציבור ולקורבנות פוטנציאליים נוספים, במיוחד לנערים צעירים דוגמת הקטין, ואין מקום להורות על חלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד פנחס נוסבאום ושני מלקין לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 2.7.02).
בש"פ 5068/02 - מדינת ישראל נגד זייד כילאני ואנג'ליקה יוסופוב
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות רצח ונסיון לרצח בפיגוע חבלני (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים על פי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות חמורות של רצח בכוונה תחילה, נסיון לרצח, גרימת חבלה בכוונה מחמירה בפיגוע חבלני, ולמשיבה 2 מייחס כתב האישום עבירות של סיוע לאותן עבירות. בתקופה הקודמת לאירועים נשוא כתב האישום התגורר המשיב בת"א. המשיבה 2 היתה חברתו בשנה שלפני האירועים נשוא כתב האישום. ביום 27.2.01 הגיע המשיב לגוש דן והטמין שני מטענים של חומר נפץ במקומות שבהם נמצאים אנשים רבים, אולם לא הצליח להפעילם מרחוק. אחד המטענים התגלה על ידי המשטרה. את המטען השני חזר ולקח עימו. ביום 1.3.01 נסע המשיב במונית במטרה לחזור לאזור יו"ש. המונית עצרה במחסום בכביש, והמשיב נתבקש להציג תעודת זהות. בתגובה לכך, ירה במטען שהיה בתיק. המטען התפוצץ ואחד מנוסעי המונית נהרג וכן נפצעו
10 אנשים נוספים. המשיבה 2 היתה מודעת לכך שהמשיב נושא עימו את המטענים ואת האקדח וכי הוא עלול לגרום למותם ולפציעתם של אנשים. כמו כן פעלה כדי לאפשר ולהקל על המשיב לבצע את מעשיו. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ומשחלפו 9 חדשים למעצרם הוארך מעצרם פעם אחת ב-90 יום ועתה מתבקשת הארכת מעצר שניה. הבקשה נתקבלה.
באת כוח המשיב טענה שלא היתה הצדקה להתמשכות המשפט עד כה. אכן, יכול שהתמשכות יתירה של משפט תשמש טעם לשחרר נאשם מן המעצר. אולם, טעם זה נדחה - כאשר הדברים אמורים במסוכנות של המשיב - שניתן לומר שאין גדולה ממנה - שעליה מעידים נסיונותיו שחזרו ונשנו לבצע מעשי רצח, שאחד מהם אף עלה בידיו, וכן החשש המובנה בנסיבות המעשים וברקע האישי שלו, כי יימלט מן הדין. ב"כ המשיבה 2 הרחיב את הדיבור בטענות מטענות שונות, שמשמעותן בתמצית היא, כי כתב האישום אינו מגלה עילה, שחל כרסום בחומר הראיות וכי מרשתו איננה מסוכנת כלל ועיקר. מקומן של טענות אלה היה, ואולי יהיה, בדיון בביהמ"ש המחוזי ואין מקום לדון בהן כאן.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ד. ברלינר למבקשת, עוה"ד גב' לאה צמל וש. אלדר למשיבים. 1.7.02).
בש"פ 4778/02 - יוסף אבו כלב ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה באיומים ב"עסק" של הלוואות וגביית כספים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושת העוררים ונאשם נוסף הואשמו בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירות של סחיטה באיומים. לפי הנטען, עסקו העוררים במתן הלוואות בריבית ובגבייה שנעשתה ע"י פנייה לחייבים - הן באמצעות הטלפון והן בדרכים אחרות - תוך סחיטה באיומים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ואילו הנאשם הנוסף שוחרר בערובה. ב"כ העוררים טוען שיש להעדיף חלופת מעצר. לטענתו, מדובר בגביית חובות מאנשים שאינם מתכחשים לחובות, העוררים לא השתמשו באלימות פיזית ואין חשש לשיבוש הליכי משפט היות והראיות כולן מצויות בידי התביעה. כמו כן טען, כי העוררים הופלו לרעה לעומת הנאשם הנוסף ששוחרר בערובה. הערר נדחה.
בעבירה של סחיטה באיומים גלומה, מעצם טבעה ואופיה, מסוכנותו של הנאשם. במקרה שלפנינו עולה מסוכנותם של העוררים לא רק מן העבירה אלא גם מנסיבות הענין. העוררים הילכו אימים על רבים ומשך תקופה ממושכת, באמצעות עסק שהשימוש בסחיטה באיומים היא לו שיגרה. מסוכנותם של העוררים עולה גם מהרשעותיהם הקודמות. חלופת מעצר לא תמנע מהעוררים גישה לטלפון, שתאפשר להם איום ישיר על המתלוננים, והפעלת אחרים לשם כך. במצב דברים זה, אין בחלופה כדי להשיג את מטרת המעצר. טענת ב"כ העוררים, כי העוררים הופלו לרעה ביחס לנאשם הנוסף, אף היא לא תעמוד להם. אכן, יכול שנאשם ישוחרר מן המעצר על מנת שלא להפלות בינו לבין נאשם אחר שנעצר בשל אותה פרשה ושוחרר. השוויון הוא ערך יסוד ויכול שיטה את הכף. אך בענייננו היה מקום לאבחן בין הנאשמים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד טומי נדשי לעוררים, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 1.7.02).
בש"א 4683/02 + רע"א 4657/02 - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח'
*רע"א 4657/02 - דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי נתן סעד זמני לבקשת המשיבה, וכן הורה על הפקדת התחייבות עצמית של מנהלי המשיבה והפקדת ערבון בסך של 50,000 ש"ח. החלטה זו ניתנה ביום 3.2.02. המבקשים טוענים,
כי ביום 21.2.02, בטרם חלף המועד לתקיפתה של החלטה זו, פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לשנותה ולבטל הוראה שנכללה בה בדבר הפקדת ערובה בסך של 50,000 ש"ח. לטענת המבקשים, הואיל וביהמ"ש המחוזי לא דחה בקשה זו על הסף, וביקש את תגובת המבקשים לה, הרי שהם סברו כי ביהמ"ש אינו רואה בהחלטתו הראשונה החלטה סופית, והמתינו בנקיטת הליכי תקיפה ביחס להחלטה האמורה, על מנת למנוע כפילות בהליכים. ביום 8.4.02 פנו המבקשים בבקשה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט ועתרו לתיקון ההחלטה הראשונה, זו מיום 3.2.02. ההחלטה בבקשה זו ניתנה ביום 29.4.02. בעקבות החלטה אחרונה זו, פנו המבקשים בבקשת הרשות לערער ולהארכת מועד. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. לפיכך, טעונה הארכת המועד המבוקשת הוכחתו של טעם מיוחד ובענייננו אין טעם כזה. עמדתם של המבקשים מעוגנת בשני טעמים עיקריים, השלובים זה בזה. טעם אחד הוא, כי קיים רצף בלתי ניתן לניתוק בין ההליכים שהובילו לשלוש החלטותיו של בימ"ש קמא, ויש לראותם כחטיבה אחת שלמה, אשר הערעור עליה הוא בסוף הדרך, לאחר ההחלטה האחרונה בסידרה. על פי טיעון זה, כלל לא נדרשת הארכת מועד לצורך תקיפת שתי ההחלטות הראשונות. טעם שני הוא, כי יש לראות טעם מיוחד בכך שהמבקשים המתינו עד לסיום ההליכים שהביאו להחלטה השניה והשלישית, ובחרו שלא להגיש את בקשת הרשות לערער עד לאחר שהליכים אלה הסתיימו, על מנת למנוע כפילות הליכים. בנסיבות העניין לכל אחד מן הטעמים האמורים אין בסיס, ועל כן אין הבקשה למתן ארכה יכולה לעמוד.
(בפני: הרשם שחם. 3.7.02).
רע"פ 4184/02 - שאול לוי נגד מדינת ישראל
*אחריות פלילית קפידה בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בכך שהרשה לעובדת במקום עבודתו (להלן: העובדת), לנהוג ברכבו ללא שהיה לה רשיון נהיגה, עבירה לפי הוראת סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה. העובדת, שגילה 21, יצרה בפני המבקש מצג לפיו היא מחזיקה ברשיון נהיגה וביקשה ממנו את מפתחות הרכב על-מנת לרכוש, כמקובל במקום העבודה, מזון לעובדים. הוא לא ביקש כי תציג בפניו רשיון נהיגה. ביהמ"ש לתעבורה בחיפה הרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו, בקבעו כי עסקינן בעבירה של אחריות קפידה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו. ביהמ"ש דחה את טענתו של המבקש, כי אין להתבסס עוד על ההלכה שנקבעה בע.פ. 502/66 (פ"ד כא(1) 347) שלפיה סעיף 10(ב) הנ"ל מהווה עבירה של אחריות קפידה. ביהמ"ש קבע כי תחולתה של הלכה זו כיום נובעת מן הסיפא של סעיף 22 לחוק העונשין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 19 לחוק העונשין אכן, קובע, כי ככלל, טעונה הרשעה בעבירה פלילית הוכחת יסוד נפשי של מחשבה פלילית. לכלל זה שני חריגים: האחד, מקום שנקבע בהגדרת העבירה כי המדובר בעבירה של רשלנות; והאחר שהעבירה נחקקה עובר לכניסתו לתוקף של החוק, ונקבע בדין (לרבות בהלכה פסוקה) כי העבירה אינה טעונה הוכחת יסוד נפשי. אשר להוראת סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה, נקבע בע.פ. 502/66 הנ"ל, טרם כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה. לאור הוראת סעיף 22(א) לחוק העונשין, נשמר כוחה של הלכה זו והיא תקפה גם היום.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מ. לוי למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 30.6.02).
בש"א 3930/02 - טמפו תעשיות בירה בע"מ נגד ד"ר שמחה סדן
*היענות לבקשה להעברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
המשיב הגיש תובענה נגד המבקשת לביהמ"ש המחוזי בירושלים. התובענה נוגעת להחלטות שנתקבלו באסיפה הכללית של המבקשת. המבקשת מצביעה על כך כי הזיקה היחידה שיש לתובענה לירושלים היא כי מצוי בתחום שיפוטה אחד מסניפי ההפצה שלה. לטענתה זוהי זיקה פורמאלית בלבד, ומאזן הנוחות מצביע בבירור על ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב כביהמ"ש שראוי כי ידון בתובענה. המבקשת טוענת בין השאר, כי משרדיה מצויים במחוז תל-אביב, שם מתקיימות אסיפות בעלי המניות שלה, ומקום מושבם של בעלי הדין עצמם הוא בתל-אביב. המשיב טוען כי בביהמ"ש המחוזי בירושלים תתברר תובענתו באופן מהיר יותר. הבקשה נתקבלה.
הלכה היא כי "בימ"ש זה...ייטה להורות על העברת הדיון, כאשר התביעה הוגשה בתחום סמכותו של ביהמ"ש, אשר בידיו סמכות מבחינה פורמאלית, אך אין זיקה מוחשית אחרת כלשהי בין העניין לבין תחום סמכותו של ביהמ"ש". דברים אלה יפים גם למקרה בו הזיקה הפורמלית היא של קיום סניף של מי מהנתבעים באזור השיפוט של ביהמ"ש. מירב הזיקות של התובענה מוליכות לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב ומאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ניר כהן, אמיר בן ארצי וגב' שרון פסקרו למבקשת, עוה"ד א. קלגסבלד ואמיר שרגא למשיב. 30.6.02).
רע"א 2090/02 - חיים דקל נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ
*הפחתת סכום פקדון שנקבע לצורך היענות לבקשה לרשות להתגונן (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב העניק למבקש אשראי בהיקף ניכר לצורך מסחר בניירות ערך. הבטוחה היחידה שהעמיד המבקש לטובת המשיב היו ניירות הערך עצמם. במהלך חודש אוקטובר 2000, כאשר שוויים של ניירות הערך של המבקש החל לרדת באופן ניכר, נדרש המבקש להעמיד בטוחות נוספות או לפרוע את חובו. משלא פרע את חובו, הגיש המשיב תביעה נגד המבקש, בהליך של סדר דין מקוצר, בה הוא נתבע לשלם את חובו שהסתכם בכ-5.2 מיליון ש"ח. המבקש אינו כופר בקיומו של חוב, אך, לטענתו, לא הגיע מועד פרעונו של החוב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לראות את הגנתו של המבקש בטענה זו "כהגנת בדים", והתיר למבקש להתגונן, בכפוף לכך שיפקיד ערבות בנקאית או מזומנים בסכום של 2.5 מיליון ש"ח. בקשה לרשות ערעור על גובה סכום ההפקדה נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ההחלטה המתנה את מתן הרשות להתגונן בערבות או בהפקדה בסכום כזה, מרחיקת לכת בנסיבות העניין. ביהמ"ש המחוזי סבר שיש ממש בטענת המבקש לגבי מועד פרעון החוב וכי בידי הבנק בטחונות חלקיים בגין חובותיו של המבקש. בנסיבות אלה סכום ההפקדה (בערבות בנקאית או במזומן) שבו תותנה הרשות להתגונן יעמוד על 300,000 ש"ח.
(בפני: השופט ריבלין. המבקש לעצמו, עו"ד יצחק גולדשטיין למשיב. 30.6.02).
רע"א 3005/02 - P.L.C BEECHAM SMITHKLINEנגד אוניפארם בע"מ ואח'
*היענות לבקשה לחקור בועידת וידיאו חקירה נגדית של עדים בחו"ל שהגישו תצהירי עדות ומסרבים לבוא לחקירה בישראל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תובענה נגד המשיבים, שבה טענה, כי המשיבים פגעו בקנייניה הרוחניים בנוגע לתרופה מצליחה שפיתחה נגד דיכאון. בגדר התובענה הגישה המבקשת
בקשה להורות, כי החקירה הנגדית של שני עדיה המרכזיים - מדענים המתגוררים באנגליה, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית, תיערך באמצעות כינוס-וידאו, נוכח סירובם של העדים להגיע לארץ בשל המצב הביטחוני. מנגד טענו המשיבים, כי המבקשת לא הצביעה על מקור חוקי, המסמיך את ביהמ"ש לאפשר מתן עדות בדרך של כינוס-וידאו במשפט אזרחי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע, כי על העדים להתייצב לחקירה נגדית בארץ. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
סעיף 13(א) לפקודת הראיות קובע כי "לפי בקשת בעל דין במשפט אזרחי רשאי ביהמ"ש... לצוות שעד או כל אדם אחר ייחקר בתצהיר על-ידי אדם פלוני ובמקום פלוני שמחוץ לתחום שיפוטו של ביהמ"ש, ורשאי ביהמ"ש להתיר לכל בעל דין להגיש את פרוטוקול העדות כראיה באותו משפט". לנוכח העובדה, כי אין באפשרות המבקשת לאכוף על העדים להגיע לארץ על-מנת להעיד, ולנוכח טענת המבקשת, כי מדובר בעדויות מרכזיות ומהותיות לתובענתה, האיזון הראוי בין האינטרסים המעורבים בסוגיה מחייב את שמיעת העדויות בחקירה נגדית באמצעות כינוס-וידאו.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד ריצ'רד לוטי ודניאל לרנר למבקשת, עו"ד עדי לויט למשיבים. 30.6.02).
רע"א 4476/02 - ציפי פרנק נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'
*חזרה מהסכמה דיונית עקב טעות. *מינוי מומחה רפואי (הבקשה נדחתה).
המבקשת נפגעה בתאונת דרכים ביום 25.12.98. במסגרת ההליכים מינה ביהמ"ש מומחה אורטופדי, ד"ר לוין ז"ל, כמומחה מטעמו. המומחה קבע בחוות דעתו, כי למבקשת נגרמה נכות אורטופדית בשיעור %36 לצמיתות כתוצאה מן התאונה. ד"ר לוין נפטר לפני שהצדדים הספיקו לפנות אליו בשאלות הבהרה. לפיכך, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה חוות דעתו של ד"ר לוין תחייב אותם בכפוף לכך ששיעור הנכות יופחת ל-%33. בהמשך ההליכים ולאחר שהסתיים קדם המשפט, ביקשו המשיבות מינוי מומחה נוסף בתחום האורטופדי, משום שהתברר להן כי בחוות דעתו של ד"ר לוין נפלה טעות בכך שנקבעו בה נכויות חופפות כנכויות נפרדות. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיבות, ומינה מומחה בתחום האורטופדי חדש כמומחה מטעם ביהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כשההסכמה הדיונית ניתנה על יסוד טעות, רשאי ביהמ"ש להתיר חזרה מההסכמה. בנסיבות המקרה, ומאחר שד"ר לוין נפטר, לא היה מנוס, לאחר ביטול ההסכמה, ממינוי מומחה רפואי אחר. כך נהג ביהמ"ש המחוזי, ואין להתערב בהחלטתו.
(בפני: השופט אור. עו"ד זאב סוקולובסקי למבקשת. 19.6.02).
בג"צ 4718/02 - פאיז סעדי עואד שהואן נגד ביהמ"ש הצבאי בחבל עזה ואח'
*אין בג"צ מתערב בהחלטת ביניים בהליך פלילי בפני בי"ד צבאי (העתירה נדחתה).
העותר מבקש כי בג"צ יהפוך את החלטתו של ביהמ"ש הצבאי באזור חבל עזה, שדחה את בקשת העותר למחוק חלק מפרטי האישום שפורטו בכתב האישום המתוקן שהוגש כנגדו, מחמת היעדר סמכות לביהמ"ש הצבאי. העתירה נדחתה על הסף.
החלטת ביהמ"ש הצבאי היא בבחינת החלטת ביניים בהליך פלילי, עליה אין ערעור לערכאת הערעור. אין לעקוף כלל זה על-ידי הגשת עתירה לבג"צ שאינו מתערב בהחלטת ביניים בהליך פלילי אלא במקרים חריגים ביותר, כגון: כאשר מוכחת חריגה בוטה מסמכות או כאשר "מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור".
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, א. לוי. עו"ד מחאמיד סאלח לעותר, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 30.6.02).