רע"א 2347/02 - עופר נמרודי נגד רשות השידור ואח'
*פיצול הדיון בתביעת לשון הרע תחילה בחבות וסעדים ואח"כ בשיעור הפיצויים. *גילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעת דיבה נגד המשיבים בגין כתבות שפורסמו בתוכניות טלוויזיה שונות, בנושא המשפט הפלילי שהתנהל נגד המבקש. בגדר תביעתו, ביקש המבקש להורות על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה של המשיבים בשל חוסר רלוונטיות; להורות למשיבים למסור פרטים נוספים; לפצל את הדיון כך שתחילה יידונו החבות והסעדים הלא-ממוניים ורק אחר כך יידון גובה הפיצוי הכספי; להורות למשיבים להשיב לשאלון; ולתת צו לגילוי מסמכים ספציפיים (קלטות-וידאו ואודיו של הפרסומים מושאי-התביעה ותמליליהם). ביהמ"ש דחה את הבקשה להורות על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה, על מתן פרטים נוספים ועל פיצול הדיון, ונעתר חלקית לבקשה למתן צווים לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלון. ביהמ"ש בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. אשר לפיצול הדיון - צודק המערער בערעורו. מלשונו ומתכליתו של סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, עולה, כי הדיון בתביעות בגין הוצאת לשון-הרע נחלק לשני שלבים. בשלב הראשון נדונה אחריותו של הנתבע, ורק משנמצא כי הוא חייב בדין, ניתן להביא ראיות בדבר אופיו ושמו של התובע כחלק מהדיון בגובה הפיצויים.
ג. אשר לצו לגילוי מסמכים ספציפיים: יש לראות את הצו לגילוי מסמכים כללי שניתן, ככולל בתוכו גם הוראה לגילוי מסמכים ספציפיים. שהרי, צו כללי מורה על גילוי מירבי, והוא רלוונטי במיוחד בשעה שאין בכוחו של בעל-דין להצביע בדיוק על מסמכים ספציפיים שאת גילויים הוא מבקש. מקל-וחומר, כי אם יודע המבקש מהם המסמכים המסויימים שגילויים נדרש, העובדה שניתן צו לגילוי כללי ולא צו לגילוי ספציפי לא תעמוד בעוכריו של המבקש, כי אם להיפך - בגדרי הצו הכללי יגולו גם המסמכים הספציפיים.
ד. אשר למתן תשובות לשאלון: מעיקרון היעילות הדיונית מתחייב כי המשיבים ישיבו על שאלון מתוקן, שבו רק שאלות המצויות בתחומי ידיעתו של כל משיב ויופנו לכל אחד מהמשיבים לחוד. אין להתערב בנקודה זו בהוראתו של ביהמ"ש המחוזי. אין גם להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש לגבי מתן פרטים נוספים, שהיא שאלה בעלת אופי דיוני אשר ראוי שתושאר לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דן אבי-יצחק למבקש, עוה"ד יוסף בנקל וגב' נירית אבטליון למשיבים. 4.7.02).
מ"ח 4057/02 - סאבר סמיר סובחי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה למשפט חוזר של נאשם שהודה ומבקש לחזור בו מהודייתו(בקשה לקיום משפט חוזר - הבקשה נדחתה).
א. המבקש ואחד יוסף הייב (להלן: הייב), הואשמו בעבירה של גניבת רכב. עם הקראת כתב האישום הודיעו שני הנאשמים, אשר היו מיוצגים על-ידי סניגור, כי הם כופרים בעובדות. משהתחדש הדיון כעבור 4 חדשים, הודיעו ב"כ המבקש וב"כ התביעה כי גיבשו הסכם טיעון לפיו יודה המבקש בעובדות כתב האישום, והדיון יידחה לצורך קבלת תסקיר מבחן. כמו כן הודיעו שאם תסקיר המבחן יהיה חיובי, תעתור התביעה לעונש מאסר על-תנאי בלבד. הסניגור הסביר למבקש את הודעתו של ביהמ"ש, לפיה הוא אינו כפוף להסכם הטיעון, ובהמשך הוקרא כתב האישום בשנית באוזניו של המבקש, הוא הודה בעובדות, וביהמ"ש הרשיעו. באותו מעמד הורה ביהמ"ש על הפרדת הדיון בעניינו של הייב, אשר התמיד בכפירתו. בתסקיר שרות המבחן שהוגש לא נכללה המלצה טיפולית. במצב זה הודיע ב"כ התביעה כי הוא עותר למאסר בפועל.
בישיבה שהתקיימה לאחר מכן הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמה לגזירתו של מאסר שהמבקש יוכל לשאת בו בדרך של עבודות שירות. לבסוף גזר ביהמ"ש על המערער 6 חודשי מאסר (בעבודות שירות) ושנה מאסר על-תנאי.
ב. ביני לביני, נמשכו ההליכים בעניינו של הייב, ובסיום משפטו זוכה הייב מחמת הספק. זיכוי זה נסמך בעיקר על אי-זיהויו של הייב על ידי עד התביעה. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר וזו נסמכת בעיקר על שניים: כי נגרם לו עיוות דין; כי קיימות ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. באשר לעניין עיוות הדין, גירסת המבקש היא כי ייצוגו היה כושל, הואיל והוא לא הבין את פשר ההסכמה אליה הגיע בא-כוחו עם התביעה, וממילא לא הבין את משמעות הודאתו. עוד טוען המבקש, כי הסכים להודות בביצוע העבירה רק לאחר שהובטח לו על ידי סניגורו כי יוטל עליו מאסר מותנה בלבד. באשר לטענה בדבר קיומן של ראיות חדשות, טוען המבקש, כי הממצאים אשר נקבעו בהכרעת-דינו של הייב, משמיטים את הבסיס מתחת להרשעתו ועשויים להוביל לזיכויו. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ג. הטענות אותן העלה המבקש בבקשתו למשפט חוזר, אינן מקימות אף לא אחת מהעילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. טענת המבקש כי לא הבין את משמעות הסדר הטיעון וכי הוטעה להבין כי יוטל עליו מאסר מותנה בלבד, אינה משכנעת ואינה מהימנה, ומעבר לכך אין בה, לבדה, על מנת ליצור חשש לקיומו של עיוות דין. התמונה המצטיירת היא שהמבקש הבין היטב את משמעותו של הסכם הטיעון, ואם נחל אכזבה היה זה עקב החלטתו של ביהמ"ש לגזור לו עונש מאסר ולא מאסר על תנאי. זאת ועוד, עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי ביהמ"ש לא חסך כל מאמץ על מנת לוודא כי המבקש הבין את עובדות כתב האישום ומשמעות הודייתו, בנוסף על אותה אזהרה שהשמיע באוזני הצדדים לפיה הוא אינו כפוף להסכם הטיעון.
ד. אף הטענה בדבר חשיפתן של עובדות חדשות בעקבות פסק הדין בעניינו של הייב, דינה להידחות. פסק הדין בעניינו של הייב אינו קובע ממצאים שיש בהם להצביע על חפותו של המבקש, הואיל והוא עסק בעיקר בסוגיית זיהויו של הייב על ידי עדי התביעה. העובדה כי עדים אלו לא זיהו את הייב ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, אינה מלמדת בהכרח שעדים אלו לא יכלו לזהות את המבקש. את זיהויו של המבקש כמי שנטל חלק בגניבה, ביססה התביעה על נדבך חשוב, והכוונה לכך שרכבו נראה נמלט מהזירה. הכרעות הדין בעניינם של המבקש והייב אינן סותרות זו את זו, ואין האחת משמיטה את הקרקע מתחת לרעותה.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד פוקרא פתחי למבקש. 10.7.02).
רע"א 8317/99 - שלמה שוקרון נגד משרד הבטחון - קצין התגמולים
*קשר סיבתי בין מחדל רפואי במסגרת הצבאית לבין החמרת מחלה. *נטל ההוכחה וגרימת "נזק ראייתי". * גם מניעת טיפול רפואי שיכול היה לעכב התדרדרות מחלה ולשפר את איכות החיים מצדיק פסיקת תגמולים(מחוזי ב"ש - ע.א. 1251/98 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. המערער התגייס לצה"ל בתאריך 14.5.85. נקבע לו פרופיל רפואי 97. הוא שירת בצה"ל ארבע שנים, ובמהלך תקופה זו נתגלו אצלו, פעמים מספר, חלבונים וכדוריות אדומות בשתן. בשנת 1993, אובחן המערער כסובל מאי ספיקת כליות סופנית. הוא הגיש תביעה לקצין התגמולים, להכיר בו כ"נכה" על פי חוק הנכים, (תגמולים ושיקום) ותביעתו נדחתה. המערער ערער לוועדת ערעורים על פי חוק הנכים וזו דחתה את הערעור בנימוק שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי. הוועדה קבעה גם, כי הטיפול הרפואי שניתן למערער, במסגרת שירותו הצבאי, היה טיפול נאות וסביר, בהתחשב בנתונים שהיו בידי הרופאים באותה עת. ערעור שהגיש המערער לביהמ"ש המחוזי - נדחה. ביהמ"ש פסק, כי לא ניתן לקבוע מהי המחלה
שגרמה לכשל הכלייתי אצל המערער, ולפיכך לא הוכח קיומו של קשר סיבתי של גרימה או החמרה בין המחלה לבין תנאי השירות. הערעור נתקבל.
ב. המערער גוייס לצבא בלא שנתגלה דבר המצביע על מחלה בכליותיו. ביום 1.9.85 התלונן המערער על כאבים במותן ימין, חום, בחילות והפרשות. בבדיקת שתן שנעשתה לו, נתגלו כדוריות דם אדומות בודדות (המטוריה). לא נערך בירור נוסף. בבדיקת שתן נוספת, שנעשתה למערער ביום 20.1.86, בעקבות מיחושים בבטנו, נמצאו כדוריות דם אדומות וחלבונים. באותה שנה נעשתה למערער בדיקת .I.V.Pממנה עלה כי למערער אין כל בעייה בדרכי השתן (בעייה אורולוגית). בשנת 1987 חלה המערער ובבדיקת שתן שנעשתה לו נמצאו, שוב, כדוריות דם אדומות. המערער לא נשלח, בשלב זה או בשלב אחר, במהלך שירותו הצבאי, למרפאה נפרולוגית, ולא נעשה מעקב אחר תפקוד כליותיו. לפי חוו"ד שהוגשה ע"י מומחה מטעם המשיב אין קשר בין השרות הצבאי, לבין הופעתה והתקדמותה של המחלה הכילייתית של המערער. לפי חוות דעת של שלשה מומחים מטעם המערער יתכן וניתן היה, בנסיבות מסויימות, לשנות את מהלכה החמור של המחלה אילו נערך בירור מתאים ואילו הוסקו המסקנות הדרושות בעקבות אותו בירור.
ג. העובדה כי מחלתו של חייל נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי, אין בה די, כשלעצמה, כדי להקים זכאות לתגמולים. ואולם, זכאות כזו יכול ותקום כאשר המחלה נגרמה או הוחמרה עקב טיפול רפואי שניתן או שנמנע בתקופת השירות. כאשר הטיפול הרפואי שניתן לחייל אינו חורג מן הרגיל והמקובל - ובכל זאת נגרמה או הוחמרה מחלתו של המטופל - אין מתקיימת בהכרח זיקה סיבתית בין השירות הצבאי לבין הנכות. ברם, מקום שהטיפול הרפואי, שניתן לאדם בתקופת שירותו הצבאי, סטה מ"כללי האמנות הרפואית", ומקום בו בשל סטייה זו נגרמה או הוחמרה מחלתו של החייל - נקשר הקשר הסיבתי הדרוש.
ד. במקרה דנא המערער לא אובחן כיאות, ולא טופל כראוי, בתקופת שירותו הצבאי, ועקב מחדלים אלה הוחמרה מחלתו. מכאן כי נתקיים קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין החמרת מחלתו. כל המומחים תמימי-דעים בקביעתם כי הממצאים שנתגלו במערער, בבדיקות שנעשו לו בעת שירותו הצבאי, מלמדים על כך שהוא חלה אז במחלה כלייתית גלומרולית מסוג כלשהו. השאלה היא, אפוא, אם היה מקום, בנסיבות האלה, לבצע ניקור כליה, או בדיקה אחרת, על מנת לאבחן, אל נכון ובמדויק, מהי מחלתו של המערער. התשובה היא כי לנוכח הממצאים שנתגלו בבדיקות שנערכו, ומשנשללה האפשרות של קיום בעייה אורולוגית, ראוי היה לבצע בדיקות מעקב תכופות, ובמקרה הצורך אף בדיקת ניקור כליה, וזאת על-מנת לרדת לשורש בעייתו הרפואית. בדיקה שעם אירוע הכשל הכלייתי כבר לא ניתן היה לבצעה.
ה. אשר לקשר סיבתי בין המחדל הרפואי למחלה - ביהמ"ש המחוזי סבר כי מאחר ולא ניתן, היום, לדעת מהי המחלה שגרמה לכשל הכלייתי אצל המערער - נשמטת הקרקע מתחת לתביעתו, שכן אין הוא יכול להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין שירותו הצבאי. אכן, המערער, והמומחים מטעמו, אינם יכולים להצביע היום במדוייק על מחלתו של המערער ועל גורמיה. אולם משלא בוצעו במהלך שירותו הצבאי של המערער - הגם שראוי היה לבצע - בדיקות לגילוי טיב מחלתו, ומשלא הושם תחת מעקב ופיקוח - אף שהיה צורך בכך - הרי שרופאיו הסבו לו "נזק ראייתי". אין מחלוקת בין המומחים, כי ביצוע בדיקות - ובעיקר ניקור כליה - עשוי היה לשפוך אור על מחלתו של המערער. לפיכך, הנטל להוכיח מהי מחלתו של המערער, והאם ניתן היה למנעה אילו היתה מתגלית מבעוד מועד - רובץ לא על שכמו של המערער, כי אם לפתחו של המשיב. בנטל זה לא עמד.
ו. ועדת הערעורים ביקשה להדגיש, כי מכל מקום, במרבית המקרים, לא קיים טיפול ספציפי היכול למנוע או לעצור את המחלה. לכל היותר - כך ציינה הועדה - ישנו טיפול סימפטומטי ותמיכתי, שגם לאחריו מאבדים החולים את התפקוד הכלייתי. ברם, גם טיפול סימפטומטי, אשר יש בו כדי לעכב את ההתדרדרות במצבו של החולה, לשפר את איכות חייו ואולי גם להאריכם - הוא טיפול שכל חולה זכאי לו, ובשום אופן אין להקל בו ראש.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שמואל מאיר למבקש, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבים. 10.7.02).
רע"א 4195/02 - סהר - ציון חברה לביטוח בע"מ נגד יורי ליפשיץ
*פער בין קביעת נכות ע"י רופא שמינה ביהמ"ש לבין קביעת המוסד לביטוח לאומי אינו מצדיק מינוי מומחה רפואי נוסף בתביעה בגין תאונת דרכים(מחוזי ב"ש - בר"ע 717/01 בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ובמסגרת ההליכים המתנהלים בפני בימ"ש השלום בקרית גת, מינה ביהמ"ש, בהסכמת הצדדים, מומחה בתחום האורתופדי, פרופ' דן עטר. בחוות דעתו קבע המומחה, כי למשיב נותרה נכות אורתופדית בשיעור של %5, אשר תיעלם באם יעבור המשיב ניתוח מסויים. כשנה וחצי לפני שנבדק המשיב על ידי המומחה, נקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) נכות כללית בשיעור של %36, מתוכם %30 נכות בתחום האורתופדי בגין שבר בירך. פרופ' עטר הסביר את הפער בין חוות דעתו לבין הנכות שנקבעה במל"ל, אשר נובע מכך שבדיקתו את המשיב התבצעה לאחר יותר משנתיים מיום התאונה בעוד שהבדיקה במל"ל נערכה כשבעה חודשים בלבד לאחר התאונה. בעקבות הפער בין קביעת המל"ל לבין קביעת המומחה, החליט בימ"ש השלום להיענות לבקשת המשיב ולמנות מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדי. על בקשה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע וזו נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. במקרים מתאימים, בהם מתעוררים בלבו של השופט היושב לדין ספקות באשר ליכולתו לאמוד את נכותו הרפואית של הנפגע בהסתמך על חוות הדעת הרפואית שבפניו וחקירתו של המומחה הרפואי, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף באותו תחום רפואי. מינוי של מומחה רפואי נוסף כאמור, יעשה במשורה, באותם מקרים בהם תחושתו של השופט היא שאין באפשרותו להגיע לחקר האמת מבלי שיקבל חוות דעת רפואית נוספת. המקרה דנא אינו אחד מאותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים מינויו של מומחה נוסף. בימ"ש השלום ציין כי אין לו ספק שפרופ' עטר עשה עבודתו נאמנה וכי העניין היחיד המטריד אותו הוא הפער בין קביעת המומחה לבין קביעת המל"ל. בנסיבות אלה, בהן העילה היחידה למינויו של מומחה נוסף הנה הפער בין הנכות שקבע המומחה לבין הנכות הכללית שנקבעה במל"ל, לא היתה הצדקה למינוי של מומחה נוסף. זאת, במיוחד כאשר המומחה הרפואי נתן הסבר מניח את הדעת לפער בין קביעתו לקביעת המל"ל.
ג. בימ"ש השלום מציין בהחלטתו, כי העובדה שקביעת נכות כללית על ידי המל"ל עשוייה להצדיק הבאת ראיות לסתור קביעת נכות של ועדת נפגעי עבודה מטעם המל"ל, מצביעה על כך שפערים בין הנכות שנקבעה על ידי המומחה מטעם ביהמ"ש לבין הנכות הכללית שנקבעה במל"ל, מצדיקים מינויו של מומחה נוסף. אין לקבל מסקנה זו. ההלכה לפיה קביעת נכות כללית על ידי המל"ל עשויה להצדיק הבאת ראיות לסתור דרגת נכות שנקבעה על ידי ועדת נפגעי עבודה במל"ל, נשענת, בעיקרה, על העובדה ששתי הוועדות הנ"ל הנן חלק מאותו מוסד - המל"ל - ולא על עצם קיומו של פער בין חוות דעתם של רופאים שונים. קיומו של פער בין חוות דעת של מומחים שונים
אינו יוצא דופן, וחוק הפיצויים מתכוון לתת לו מענה באמצעות ההסדר לפיו אין בעלי הדין רשאים לצרף חוות דעת רפואיות מטעמם והמומחים הרפואיים מתמנים על ידי ביהמ"ש.
(בפני: השופט אור. עו"ד גלעד ברמן למבקשת, עו"ד גב' טלי גיגי למשיב. 7.7.02).
רע"א 2592/02 - חוצות היוצר - חיפה בע"מ ואח' נגד י.ד.ס. סקיי-פאב בע"מ ואח'
*מתן סעד זמני נגד פינוי ממושכר כאשר בחוזה נקבע כי המשכיר יהיה רשאי לפנות את השוכר בכח אם לא ישלם שכ"ד. *התניית הסעד הזמני בתשלום שכה"ד בחלקו(מחוזי חיפה - בש"א 2072+2037/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המבקשים, בעלי קניון "קסטרא" במבואותיה של חיפה (להלן: הקניון), השכירו בשנת 2001 חנויות בקניון לכל אחד מן המשיבים. בחוזי השכירות נקבע כי המשיבים לא יהיו רשאים לקזז חובות של המבקשים כלפיהם מתוך דמי השכירות ויתר התשלומים שעל המשיבים לשלם; כי במקרה של ביטול החוזים, יהיו המבקשים רשאים למנוע את הפעלת עסקי המשיבים בחנויות שהושכרו להם, ולשם כך אף לנתק או חנויות המשיבים מרשת החשמל והמים; וכי במידה שהמשיבים יימנעו - בעקבות ביטול החוזים עימם - מלפנות את החנויות, יהיו המבקשים רשאים להפעיל כוח סביר לצורך פינויים. המשיבים החלו להפעיל את עסקיהם בחנויות ששכרו בקניון, אך נמנעו מלשלם דמי שכירות.
ב. המשיבים הגישו תביעה כספית לביהמ"ש המחוזי בחיפה נגד המבקשים, וכן תובענה למתן הצהרה כי אין הם חייבים סכום כסף כלשהו למבקשים. מנגד הגישו המבקשים לבימ"ש השלום בחיפה תביעות כספיות וכן תביעות לסילוק יד נגד המשיבים. בתביעות אלו נטען, כי המשיבים נמנעים מלשלם דמי שכירות. במקביל הודיעו המבקשים במכתב התראה למשיבים כי באם לא יסדירו את חובם בגין תשלומי השכירות, יבוטלו חוזי השכירות עימם והם ינותקו משירותי הקניון. בעקבות זאת הגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בקשות למתן צו זמני למניעת ניתוק חנויותיהם בקניון מרשת החשמל וכן צו זמני שיאסור על המבקשים לפעול לפינוי המשיבים מן החנויות ששכרו. בהחלטתו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת אמיתית, שמן הראוי לבררה במסגרת הליך שיפוטי, וכל עוד הליך זה לא נסתיים יש למנוע את השימוש בכוח ובאמצעי-הלחץ של ניתוק חנויות המשיבים מרשת החשמל. ביהמ"ש נתן איפוא את הצווים הזמניים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ג. אין יסוד להתערב בהחלטת ביהמ"ש כי יש מקום להורות על מתן צווים זמניים באשר קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים. עם זאת, על ביהמ"ש להציב הסדר זמני שישקף איזון אינטרסים הולם בין התובע לבין הנתבע. כאשר צו המניעה הזמני ניתן על רקע טענות הדדיות של הצדדים להפרת חוזה העומד ברקע היחסים המשפטיים ביניהם, איזון זה ייעשה בראש ובראשונה בהתבסס על החוזה עצמו. במקרה דנא, חוזי השכירות כללו חיוב של המשיבים לשלם דמי שכירות, ואף הוסכם כי המשיבים יהיו מנועים מלקזז מתוך דמי השכירות סכומים שהמבקשים חייבים להם. המשיבים קיבלו על עצמם בחוזה לשלם את תשלומי השכירות כחיוב עצמאי, וללא קשר לטענות שעשויות להיות להם כנגד המבקשים. הסדר חוזי זה משקף נוהג מסחרי מקובל והוגן, שיסודו בהנחה שעצם מתן האפשרות לשוכר להשתמש במושכר - אף אם המשכיר עצמו מפר את חובותיו - מצדיק את חיוב השוכר בתשלום דמי שכירות. מן הדין איפוא להתנות את מתן צווי המניעה הזמניים בכך שהמשיבים יקיימו את חיובם לשלם תשלומי שכירות. עם זאת, בנסיבות העניין, חיוב זה לא יחול אלא מן המועד שבו ביקשו המשיבים כי יינתנו צווי המניעה הזמניים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דרור ארנון למבקשים, עו"ד גיא וניג למשיבים. 10.7.02).
ע.פ. 4855/02 - מדינת ישראל נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח'
*מחיקת ערעור פלילי של המדינה שהוגש באיחור וסירוב להארכת מועד(בקשת המשיבה למחיקת הערעור נגדה נתקבלה ובקשת המדינה להארכת מועד נדחתה).
א. ערעורה של המדינה נגד המשיבה ונאשמים אחרים הוגש ביום 6.6.02. הוא מופנה נגד גזר דין שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בירושלים נגד הפניקס ואחרים שהורשעו בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים. גזה"ד ניתן ביום 22.2.02. לטענת הפניקס, הוגש הערעור באיחור, ומטעם זה יש לסלקו על הסף. לטענת המדינה, לא הוגש הערעור באיחור. לחילופין, עותרת המדינה למתן ארכה לשם הגשת הערעור. הוחלט כי הערעור ככל שהוא נוגע למשיבה הוגש באיחור וכי אין מקום להאריך את המועד להגשתו.
ב. המועד להגשת ערעור פלילי הוא תוך 45 ימים מיום מתן פסה"ד, וכאן הוגש הערעור כעבור 105 ימים. הפניקס טוענת, כי להבדיל מן המשיבים האחרים בערעור המדינה, לגביהם ניתנה למדינה ארכה להגשת ערעור, לא ניתנה כל ארכה להגשת ערעור נגדה. טענה זו נכונה היא. המערערים האחרים פנו לביהמ"ש בבקשות למתן ארכה לשם הגשת ערעור. הבקשה הוגשה בהסכמת המדינה. ביהמ"ש נעתר לה "כמבוקש". הפניקס לא היתה צד לבקשות אלה. המדינה טוענת, כי בתגובתה לבקשת הארכות האמורות נאמר כי הסכמת המדינה היא בכפוף לכך שההארכה תחול גם על המדינה, וכי הערעורים יוגשו במקביל על ידי כל הצדדים למשפט. מבחינה זו, המשפט המתייחס ל"כל הצדדים למשפט" אמנם נוגע על פי פשוטו גם אל הפניקס. דא עקא, שכוונה זו לא קיבלה את הביטוי המשפטי המתאים. ההתייחסות ל"כל הצדדים למשפט" אינה עולה כדי בקשת ארכה ברורה המופנית לביהמ"ש.
ג. אשר לבקשת הארכה של המדינה - הטענה העיקרית של המדינה היא, כי הפניקס אחראית למצג אשר גרם לכך שמועד הגשת הערעור הוחמץ. ברם, לא הוכח כל מצג כלפי המדינה, בדבר מתן ארכה לצורך הגשת ערעור נגד הפניקס. בכל הנוגע להארכת מועד להגשת ערעור של המדינה כנגד נאשם ננקטת גישה קפדנית. בכך שהנאשם הוא תאגיד, אין כדי לשנות מן התפיסה היסודית, לפיה ערעור המדינה, בהליכים פליליים, אינו דבר רגיל או מובן מאליו, והארכה להגשתו אף היא עניין חריג, המתאים לנסיבות יוצאות דופן.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד ש. דולן למערערת, עוה"ד פ. רובין, ד. טלגם, א. סופר וש. כשר למשיבים. 14.7.02).
על"ע 8838/00 - עו"ד שמחה ניר נגד הוועד המחוזי - לשכת עורכי הדין ת"א
*עבירה משמעתית של עו"ד העוסק במשפטי תעבורה שפירסם מאמר שיש בו זילות בית המשפט לתעבורה למרות שלא צירף לשמו את התואר עו"ד. *האיזון בין שמירה על כבוד המקצוע לבין חופש הביטוי(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד בעבירות משמעת שביסודן כתבה שפרסם בירחון "אוטו" במרץ 91 תחת הכותרת "דין התנועה". הכתבה כללה ביטויים שונים כלפי בתי המשפט לתעבורה כגון: "אתם לא יכולים לעשות צחוק מבני אדם... אפשר להניח בוודאות גמורה כי ביהמ"ש לא יקבל את טענותיך, כי הרי הנדחה להוכחות הוא חלק מהקנוניה המשותפת של בתי המשפט לתעבורה והמשטרה אשר נועדה, כידוע, להוציא ממך את ההכרזה המפורסמת - כבודו אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה; מודה אני לפניך". המערער נדון לנזיפה וערעורו מתייחס להרשעה. המערער מצביע על שיהוי של 5 שנים בין מועד הגשת הסיכומים לביה"ד האזורי לבין מתן פסה"ד באותה ערכאה, ושיהוי זה מצדיק, לטענתו, את זיכויו, הן מחמת שביה"ד לא יכול היה להתרשם נכונה מעדויותיהם של עדי ההגנה והן משום עינוי הדין. לגופו של עניין טוען המערער כי הדברים שנכתבו הם ביקורת לגיטימית על בתי הדין לתעבורה
והוא הוכיח את אמיתותן. לפיכך, משום חופש הביטוי ומשום הוכחת אמיתותם של הדברים, לא היה מקום להרשיעו. הערעור נדחה.
ב. טרונייתו של המערער מתמקדת בכך שנהגים המקבלים הזמנה למשפט כדי להישפט על עבירת תעבורה מופיעים לביהמ"ש לתעבורה, ואז מסתבר להם שמדובר בהקראה בלבד. אם אין הנאשם מודה באשמה, נדחה משפטו למועד אחר וכדי למנוע טרחה זו מעצמם, מודים חלק מהנהגים באשמה. גם אם נצא מתוך הנחה שאכן לאחר קבלת ההזמנה למשפט ועל פי האמור בה, מופיעים הנאשמים שאינם מודים, יותר מפעם אחת בבימ"ש וכי הדבר מכביד עליהם, הרי מה שהמערער כתב בכתבה, מרחיק לכת הרבה מעבר לביקורת לגיטימית, עניינית וקונסקרוקטיבית והרבה מעבר להתבטאות בלתי מנומסת, בלתי מקובלת ובלתי הולמת את יחס הכבוד שעו"ד מחוייב בו כלפי ביהמ"ש.
ג. הדברים שנכתבו ע"י המערער מטיחים אשמה בעלת קונוטציה פלילית ובלתי מוסרית בבתי המשפט לתעבורה ובשופטיהם ומאשימים אותם בקנונייה. האמירות לפיהן מגמת אותה קנוניה היא ל"כופף" את הנאשמים ולגרום להם להודות, מהוות התבטאויות שיש בהן זילות בימ"ש וככאלה מהוות הן עבירה על הוראות חוק בהן הורשע המערער. סגנון בלתי ראוי בדברי עו"ד יכול כשלעצמו לגבש עבירה משמעתית על פי כללי לשכת עורכי הדין. הלכה זו מושרשת היא וכך גם דחיית הטענה כי חופש הביטוי כולל גם דיבור בסגנון משתלח ובלתי ראוי. גם חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. אין האמירות בכתבה צריכות להוות עבירה פלילית, די בכך שהן מהוות עבירה משמעתית ובכזו הורשע המערער ע"י ביה"ד המשמעתי.
ד. המערער טוען כי כתב את הכתבה שלא במעמדו כעו"ד אלא כפובליציסט ולפיכך לא חלים עליו הכללים האמורים. ברם, בנסיבות מסויימות התנהגותו של עו"ד גם מחוץ להתנהגותו המקצועית מהווה עבירה. אם בדרך כלל כך, קל וחומר במקרה שלפנינו בו עניינה של הכתבה היא בהליכים המתנהלים בביהמ"ש לתעבורה והמערער הוא עו"ד שתחום עיסוקו הוא דיני תעבורה. הכתבה התפרסמה בעיתון לענייני תעבורה בנושא הקשור לעבודת ביהמ"ש, כך שגם אם לא הוסף תוארו של המערער לשמו אין זה מעלה ואין זה מוריד לעניין כפיפותו לכללי הלשכה. לעניין טענתו של המערער בדבר השיהוי במתן פסה"ד בערכאה הראשונה - אכן האיחור הוא בלתי סביר. אך אין בכך כדי להצדיק זיכוי מחמת השיהוי ודי בכך שהדבר יתבטא בעונש.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' נאור. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ישעיהו לויט למבקש, עו"ד ויצמן למשיב. 9.12.01).
דנ"פ 28/02 - עו"ד שמחה ניר נגד הועד המחוזי, לשכת עורכי הדין תל אביב
*עבירה משמעתית של עו"ד העוסק במשפטי תעבורה שפירסם מאמר שיש בו זילות בית המשפט לתעבורה למרות שלא צירף לשמו את התואר עו"ד. *האיזון בין שמירה על כבוד המקצוע לבין חופש הביטוי (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בעבירות על כללי לשכת עוה"ד בגין כתבה שפרסם בירחון "אוטו" וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה בעל"א 8838/00 (ראה לעיל). העתירה לדיון נוסף נדחה. ביהמ"ש דחה את טענת העותר כי הדברים שכתב מוגנים ע"י חופש הביטוי. כן דחה את טענת העותר, כי אין להחיל את כללי האתיקה על דבריו, באשר הללו נכתבו על ידו לא כעו"ד אלא כפובליציסט. בהקשר זה ציין ביהמ"ש, כי הדברים נכתבו בקשר לעיסוקו של העותר כעו"ד, וכי אין חשיבות לעובדה שהתואר "עו"ד" לא צורף לשמו. ההבחנה שנעשתה בעניינו של העותר - בין התבטאות בלתי ראוייה של עו"ד הנוגעת לעיסוקו לבין התבטאות בלתי ראוייה החורגת מגדר עיסוקו - משקפת איזון ראוי בין האינטרס שבאכיפת המגבלה האתית המוטלת על התבטאויותיהם של עורכי דין לבין האינטרס הכרוך בשמירה על חופש הביטוי שלהם כאזרחים.
(בפני: השופט מצא. העותר לעצמו. 2.7.02).
ע.א. 477/02 - אריה גונן נגד פקיד שומה חיפה
*דחיית טענה מהותית בדבר תחולת סעיף פקודת מס הכנסה ב"פסק דין חלקי" ניתנת לערעור בזכות (בקשת המשיב למחיקת ערעור - הבקשה נדחתה).
במסגרת ערעורים שהגיש המערער על שומות מס שהוציא לו המשיב, ניתנה ביום 11.12.01 החלטה הנושאת כותרת "פסק דין חלקי", בה נדונה שאלה אחת, והיא האם היה המערער תושב ישראל בשנים 1990 - 1991. שאלה זו היתה רלוונטית לדיון, נוכח מחלוקת בין הצדדים בדבר תחולתה של הוראת סעיף 5(1)(ג) לפקודת מס הכנסה, הקובע אימתי תהא הכנסה נחשבת להכנסה שהופקה בישראל. על החלטה זו הגיש המערער את ערעורו ולטענת המשיב, המדובר בהחלטה אחרת, ולא בפס"ד, ולפיכך על המערער היה לבקש רשות לערער, ועל כן יש למחוק את הערעור. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
הכותרת שנתן בימ"ש קמא להחלטתו "פסק דין חלקי", אין בה כדי להכריע את גורל סיווגה של החלטת ביהמ"ש כ"פסק דין" או כ"החלטה". השאלה איננה נחתכת על פי הכותרת שניתנה להחלטה, אלא במהותה של ההחלטה. בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור שהגיש המערער נתבקש בימ"ש קמא להכריז על שומת המשיב כבטלה מעיקרה בהיותה נוגדת את הוראות הפקודה, בין השאר עקב אי היות המבקש ואשתו תושבי ישראל בשנת המס 1991. אין מחלוקת, כי אילו נתקבלה טענת המערער ע"י בימ"ש קמא, היה מדובר בפס"ד, שכן היה בהחלטה כזו משום קבלת הערעור כולו, המהווה פס"ד סופי. אולם, אין בהכרח סימטריה בין החלטה המקבלת טענה פלונית, לבין החלטה הדוחה אותה, לעניין זכות הערעור. מאידך, ההחלטה בשאלת התושבות הינה החלטה סופית באחת מעילות התקיפה בהן אוחז המערער. החלטה כזו הינה, על פי המבחנים בפסיקה, "פסק דין" אשר הדרך לתקיפתו היא ע"י ערעור בזכות, ולא ברשות.
(בפני: הרשם שחם. 9.7.02).
בש"פ 5176/02 - מנחם מנדל כהן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בפרשת סמים מסועפת כאשר תפקידו של העורר היה שולי ומזערי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ושנים עשר נאשמים אחרים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעבירות של סחר וייצוא סמים. הדברים אמורים בפרשת סמים מסועפת ומורכבת שבה נטלו חלק מעורבים רבים במדינות שונות במטרה להעביר מיליון ושש מאות אלף כדורי "אקסטזי", מהולנד לגרמניה לצורך הפצתם באוסטרליה. לפי הנטען העביר העורר לנאשמים אחרים, סכומי כסף גדולים המסתכמים במאות אלפי דולרים, כדי לאפשר את רכישת הסמים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר ואת הנאשמים האחרים עד תום ההליכים. המחלוקת היא בשאלה אם בשעת מעשה ידע העורר שהכספים מיועדים למימון עיסקת הסמים, או, למצער, שהיה עליו לדעת זאת. לטענת ב"כ העורר עוסק העורר במסחר בתשמישי קדושה וכן עוסק הוא בהעברות כספים לישראל ובמסגרת עיסוקו האחרון פנו אליו הנאשמים וביקשו ממנו להעביר כספים לישראל בלי שידע על מקור הכספים או ייעודם. הערר נתקבל.
מתוך הדברים שהוקלטו בהאזנות סתר עולה שהעורר ידע שמקורם של הכספים או ייעודם בפעילות "שאינה כשרה". עם זאת, ספק, אם די בדברים אלה - ואף בצירופם לאחרים - כדי לקבוע שבידי התביעה ראיות המוכיחות לכאורה שהעורר ידע שמקורם של הכספים או ייעודם עיסקות סמים. כך או כך, אפילו ידע העורר, או חשד, שדברים אמורים בהעברת כספים שמקורם בעיסקת סמים הרי שתפקידו בפרשה היה שולי ומזערי. העורר לא היה חלק מה"מעגל הפנימי" של העבריינים וניתן לומר שתפקידו היה משיק ל"מעגל החיצוני" - המסייע - של המעורבים. לפיכך ישוחרר העורר בערובות ובתנאים.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד יאיר גולן ודן ענבר לעורר, עו"ד יוסי קורצברג למשיבה. 11.7.02).
בש"פ 5513/02 - אבו רקייק שאהר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת בת זוג (שאינה אשתו) של הנאשם. *תקיפת "ידועה בציבור" יש לראותה כאלימות במשפחה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בתקיפת מי שהיתה בת-זוגו (שאיננה אישתו) במשך שנים ארוכות וילדה לו 3 ילדים. במהלך האירועים המיוחסים לעורר תקף המשיב את המתלוננת מספר פעמים וגרם לה חבלות. במועד אחר, כשעוכב על ידי שוטר בגין האירועים הנ"ל, תקף העורר את השוטר וגרם לו חבלה תוך ניסיון להימלט מפניו. המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים ובימ"ש השלום דחה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המשיבה והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי המתלוננת לא היתה ואינה אישתו ולכן העבירות אינן עבירות אלימות במשפחה שהן פשע אלא עוון, וכי אין לעורר עבר מכביד. הערר נדחה.
גם אם, כדברי הסניגור, המתלוננת היא פרוצה, דבר שחזר והדגיש כאילו מטעם זה מותר לעשות בה שפטים, הרי אין חולק כי המתלוננת והעורר חיו יחד 14 שנה ומחייהם המשותפים נולדו להם 3 ילדים. משכך, יש לראותה כ"ידועה בציבור" של העורר ועל כל פנים ניתן לייחס לו עבירות של אלימות במשפחה. אלא שגם אם לא כן, הרי עדיין קיימת עילת מעצר שלא היתה שנוייה במחלוקת. לעורר עבר פלילי גם בעבירות מאותו סוג וגם בעבירות של אלימות כלפי המתלוננת עצמה. הוא ישב בעבר במאסר ולא היה בכך כדי לשכך את אלימותו. בתקופה בה האלימות בכלל והאלימות כלפי נשים בפרט לובשת ממדים מדאיגים גם מבחינת היקף העבירות וגם מבחינת הסיכון הטמון בהן עד כדי קיפוח חיים, יש לעשות הכל כדי לעקור משורש את התופעה הקשה והמסוכנת. אחת הדרכים היא, מעצרם של אלה שהועמדו לדין באותן עבירות, ככל שמתקיימים התנאים למעצר, והרחקתם מן האפשרות וההזדמנות לחזור לסורם.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד קאזיס חיים לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 11.7.02).
בש"פ 5672/02 - חטיני עאמר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של מכירת נשק שהיה מעורב בה תושב השטחים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - העורר נדחה).
העורר הואשם כי קשר קשר עם סאמר צוואפטה (להלן: סאמר), לפיו ישלם סאמר סכום של 5,000 ש"ח לעורר, ובתמורה לכך ימצא העורר רוכש לכלי נשק (מקלע) המצוי ברשותו של סאמר. העיסקה כללה תמורה של 18,000 ש"ח בגין המכירה. העורר פנה למוחמד סביח והציע לו לרכוש את הנשק האמור. סביח פנה למשטרה והופעל על ידה. השלשה נפגשו ובמהלך פגישתם זו נעצרו על-ידי המשטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי לא קיימת עילת מסוכנות בעניינו של העורר. הוא ציין כי אין מדובר בעבירה ביטחונית, אלא בעבירה פלילית רגילה. כן הוסיף וטען כי המקלע האמור היה מקולקל. לגבי נסיבותיו האישיות של העורר, הדגיש את היותו סטודנט מצטיין במכללה. הערר נדחה.
עבירות הקשורות בסחר בנשק, מן הסוג בהן מואשם העורר מקימות חזקת מסוכנות ובדרך כלל זוהי עילה למעצר ממש. העורר מואשם כי תיווך בעיסקה למכירת מקלע, שהוא כלי נשק התקפי היכול לגרום לפגיעות קשות בנפש ואינו משמש ככלי נשק להגנה עצמית. יתירה מכך, העורר לא התעניין כלל במטרתו של סביח עת רכש את הנשק, וכל עניינו היה בזכייה בחלקו בכספי המכירה. קשריו ומעורבותו של העורר עם תושב השטחים המחזיק נשק מן הסוג האמור, סוג הנשק, אופן הצעתו למכירה ומידת מעורבותו של העורר בעיסקה מצביעים על הסיכון הנשקף ממנו, ומכריעים את הכף בעמדם אל מול שיקולים האישיים.
(בפני: השופטת בייניש, עו"ד איברהים כנעאנה לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 11.7.02).
ע.פ. 5692/02 - ג'האד אבו ראמד ואיאד אבו רמוז
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר בעבירת אלימות קשה (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש 1 הואשם בעבירה של פגיעה בסכין בנסיבות מחמירות. בעקבות הגשת כתב אישום נגדו ביקשו שני המבקשים להיפגש עם אחד מעדי התביעה באותו תיק ולהניא אותו מלהעיד בתיק הפלילי. משסירב אחז בו המבקש 1 בעוד המבקש 2 שולף סכין ודוקר את המתלונן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המבקשים בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות והדחה בעדות בנסיבות מחמירות וגזר להם מאסר בפועל של שנתיים והפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 10 חדשים נגד המבקש 2. גזר הדין עוכב בביהמ"ש המחוזי למשך 45 יום; משהגיעה תקופה זאת לסיומה הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. הבקשה נלוותה להודעת ערעור שלא צורפו לה נימוקים. המבקשים הודיעו שאת נימוקיהם ימסרו לביהמ"ש בתוך 60 ימים נוספים בשל הצורך לשחזר את התיק. הבקשה נדחתה.
הגשתה של בקשה לעיכוב נוסף של ביצוע העונש סמוך לסיום תקופת עיכוב הביצוע שנקבעה בערכאה הראשונה ובאופן שאין סיפק לביהמ"ש שלערעור לדון בבקשה בטרם חלוף המועד, יוצרת מאליה, תכופות, הארכה נוספת של עיכוב הביצוע של העונש עוד בטרם דיון, וזו דרך שאינה ראוייה. במקרה זה גם לא עומדים בעת הדיון בפני ביהמ"ש נימוקי הערעור וממילא אין בידי המבקשים להצביע על נימוקים בתמיכה לטענתם שיש לערעור סיכוי. יתכן ודין הבקשה בנסיבות כאלה להידחות על סיפה. במקרה זה דין הבקשה להידחות לגופה. הכלל שאינטרס הציבור הוא שנאשם יתחיל לרצות את עונשו, סמוך לאחר שנגזר, מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בנאשמים שביצעו מעשה אלימות קשה כלפי אדם אחר ושאינם יודעים מעצור, לכאורה, בבואם למנוע את מיצוי ההליכים נגדם. לשני המבקשים הרשעות קודמות בעבירות של אלימות והעונש שהוטל עליהם הוא, לכאורה, עונש קל.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אהוד בן יהודה למבקשים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 14.7.02).
רע"א 2652/02 - פרידמן חכשורי... בע"מ נגד אפ.סי.סי. בע"מ
*האופציות העומדות בפני מי שקיבל "הודעה למחזיק" לעיקול מטעם ההוצל"פ (מחוזי ת"א - ע.א. 1546/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בגדר תקנות 368 ו-369 (כיום תקנות 377 ו-378 לתיקון מתשס"א), לתקנות סדר הדין האזרחי, לפני תיקונן, קיימות בידי המחזיק, שנשלחה לו הודעה למחזיק, אופציה לשלוש אפשרויות: שלא להגיב עליה; לכפור בקיום החוב; להודות בחובו לנתבעת - ואין אפשרות אחרת. לפיכך מקום, שכמו במקרה הנוכחי, מסר המחזיק הודעה מותנית בקיומו של חוב לנתבע, אין לפרש את הודעתו כהודאה בחוב אלא ככפירה ועל הנושה מוטל, אם ברצונו לכפור בקיומו של התנאי, להגיש בקשה לאישור העיקול, דבר שלא נעשה במקרה דנן. לפיכך יכול היה בימ"ש השלום להתיר למערערת לחזור בה מ"הודאתה" ועל חלק זה של פסק דינו של בימ"ש השלום לא הוגש ערעור על ידי המשיב. מה שהוגדר כהסכם דיוני בלשכת ההוצאה לפועל לא חסם את הדרך בעד המערערת מלהגיש את תובענתה למתן פסק הדין ההצהרתי לגבי משמעות הודעתה, שהיא המהווה נשוא ההליך שלפנינו דנא. לפיכך יוחזר פסק דינו של בימ"ש השלום על כנו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד רפאל נבון למבקשת, עוה"ד אלון מעוז ודוד בטאט למשיבה. 7.7.02).
רע"א 923/02 - מאיר ברוך נגד גריגורי שוורצמן ואיילון חברה לביטוח בע"מ
*היענות חלקית לבקשה למנות מומחים רפואיים נוספים למומחה שמינה ביהמ"ש בתביעה בגין תאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקש נפצע בתאונת דרכים, ותבע את המשיבים לפצותו על נזקיו. בימ"ש השלום מינה את ד"ר עמית-כהן כמומחית רפואית בתחום האורטופדיה והיא המליצה על מינוי מומחה פסיכיאטר לבדיקת המבקש. המבקש ביקש למנות, בנוסף, מומחים בתחום הנוירולוגיה ובתחום אא"ג. בימ"ש השלום דחה את בקשתו. הוא ביקש רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתו נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
המבקש מבסס את בקשתו למינוי מומחה אא"ג על חוות דעתה של ד"ר עמית-כהן, בה ציינה, כי קיים תיעוד רפואי בתיק המצדיק שקילת מינוי מומחה בתחום אא"ג, וכן על קביעה של המוסד לביטוח לאומי לפיה נקבעה לו נכות כללית, המורכבת, בין השאר, מ-%10 נכות בגין "סטיית מחיצת אף, תסמונת דום נשימה בשינה". השילוב של המלצת המומחית וקביעת המוסד לביטוח לאומי, וכן מכתבים רפואיים הקיימים בתיק, המרמזים לקשר בין תאונת הדרכים לפגיעה במחיצת האף של המבקש, מהווה ראשית ראייה המצדיקה מינויו של מומחה בתחום אא"ג. לעומת זאת, אין עילה להתערב בהחלטה שלא למנות מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי.
(בפני: השופט אור. עו"ד מרדכי סגל למבקש, עו"ד ז. רחמני למשיבים. 9.7.02).
רע"א 2719/02 - הדס מוצרים טבעיים בע"מ נגד רמדיה תעשיות... בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטה שלא להעניק סעד זמני בתביעה בעילה של הפרת סימן מסחר (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא חברה המייצרת ומשווקת משנת 1996 מוצרי סירופ לילדים ולמבוגרים לשיפור המערכת החיסונית תחת השם "חיזוקית". המשיבה היא חברה המייצרת ומשווקת אבקה להכנת דייסה לתינוקות, היא "דייסת חיזוקל". המבקשת הגישה תובענה, בעילות של הפרת סימן מסחר, גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט, למתן צו מניעה, שיאסור על המשיבה לייצר ולשווק מוצר כלשהו בשמות "חיזוקל" ו"חיזוקית". כן הגישה בקשה למתן צווים זמניים. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי לא שוכנע שלמבקשת יש סיכוי של ממש לזכות בתביעתה; כי השם "חיזוקית" מובחן במידה מספקת מהשם "חיזוקל"; כי מן הראוי להעניק הגנה מצומצמת לסימן המבטא מסר על יסוד משמעות המרכיב העיקרי בסימן; ודחה את הבקשה למתן צווים זמניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני למעט במקרים חריגים. אין המקרה שלפנינו בא בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. ברי, כי המחלוקות העובדתיות והמשפטיות בין הצדדים ידונו במסגרת התובענה עצמה; וכי גם אם יוכח שהמשיבה הפרה את זכויותיה של המבקשת, הרי שנזקה ניתן לפיצוי כספי.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד דורון איצקוביץ וגב' סיגלית שם טוב למבקשת, עו"ד אליעזר הלפן למשיבה. 8.7.02).
רע"א 3582/02 - נאוה צדוק נגד שמעון חזן, עו"ד
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטה שעניינה בדיקת מועד היווצרות העילה לצורך טענת התיישנות (הבקשה נדחתה).
ביום 13.4.81 רכשה המבקשת דירה מקבלן. הסכם המכר נערך על ידי המשיב. ביום 22.10.00 הגישה המבקשת תביעה כספית נגד המשיב, במסגרתה טענה, בין היתר, כי המשיב התרשל בכך שלא דאג לרישום הדירה על שם המבקשת במועד וכי הדירה נרשמה על שם המבקשת רק בחודש יולי 1999. המבקשת טענה כי אי הרישום גרם לה לנזקים שונים. בימ"ש השלום דחה את התובענה מחמת התיישנות, בקבעו כי הואיל ועילת התביעה לעניין זה היא הפרת החובה לדאוג לרישום הדירה במועד,
יש למנות את תקופת ההתיישנות מן היום בו היה על המשיב להשלים את הרישום. ביהמ"ש קבע כי המועד הסביר בו היה על המשיב להשלים את הרישום הינו לכל היותר שלוש שנים מיום מסירת החזקה, היינו בשנת 1990, ומכאן שעילת התביעה בגין אי הרישום התיישנה. ביהמ"ש המחוזי קיבל חלקית את ערעורה של המבקשת, והורה על החזרת הדיון לבימ"ש השלום על מנת שיקבע מהו המועד בו ניתן היה להשלים את רישום הדירה על שם המבקשת. כן קבע ביהמ"ש כי חיובה של המבקשת בהוצאות יבוטל, וכי סכום ההוצאות שהוטל על המבקשת בבימ"ש השלום יחול על-פי התוצאות בהליך העיקרי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בנסיבות העניין, צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את בקשת המבקשת לקבוע כי התביעה לא התיישנה. זאת נוכח העובדה שעילת התביעה הנטענת נגד המשיב היא הפרת חובתו לרשום את הדירה במועד, ומכאן שהמועד הרלבנטי לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו היה על המשיב להשלים את רישום הדירה על שם המבקשת - מועד אשר טעון בירור. בנסיבות העניין אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי להתנות את החיוב בהוצאות המשפט בתוצאות ההליך, זאת בפרט נוכח העובדה ששאלת ההתיישנות לא הוכרעה לטובת המבקשת.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד טל בננסון למבקשת, המשיב לעצמו. 30.6.02).
דנ"פ 4890/02 - גנאדי יגודייב - חיזגיל פיסחוב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*סייג שסייג ביהמ"ש העליון החלטתו בעניין הסגרה לרוסיה כי המבקש יועבר לישראל לריצוי ענשו רק אם לא תישלל ממנו למפרע אזרחותו הישראלית (עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון מיום 23.5.02 בע.פ. 7559/00 - (סביר נ"ט-216) - העתירה נדחתה). ביהמ"ש העליון קבע כי העותר הינו בר-הסגרה לרוסיה, וכי אם יוטל עליו עונש מאסר הוא יישא בו בישראל, אלא אם אזרחותו הישראלית - אשר הושגה במירמה - תישלל רטרואקטיווית כדין על-ידי הרשות המוסמכת. בעתירתו לדיון נוסף אין העותר משיג על הכרזתו כבר-הסגרה, אלא אך על הסייג שנקבע לריצוי עונשו בישראל. לטענתו, סייג זה הפך את פסק הדין ל"פסק-דין על תנאי", ובנותנו פסק-דין על תנאי בהליך פלילי חרג ביהמ"ש העליון מסמכותו. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
הערתו של ביהמ"ש בסיום פסק-דינו, לפיה "אם הרשות המוסמכת בישראל תשלול מלמפרע את אזרחותו של [העותר] בהליך תקין וראוי ... כי-אז לא תישא רוסיה בחובה להשיב את [העותר] לישראל לנשיאת עונש המאסר", אינה אלא אמירת המובן מאליו. אך ברור הוא - גם אלמלא נכללה ההערה בפסק הדין - כי מדינה המבקשת הסגרתו של אדם, והמתחייבת, על יסוד אזרחותו הישראלית הנחזית ומכוח סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה, להחזירו לישראל לשם ריצוי עונשו, אינה צריכה לקיים את התחייבותה אם מתברר כי אזרחותו הישראלית נשללה מן המבוקש באופן רטרואקטיווי. שהרי משמעותה של סמכות השלילה הרטרואקטיווית - שבעצם קיומה אין יסוד לפקפק - היא הכרזה בדיעבד, על-ידי הרשות המוסמכת לכך, כי מלכתחילה לא היה מדובר, לאמיתו של דבר, באזרח ישראל. יוצא, כי ההערה המופיעה בסוף פסק הדין אינה מעלה ואינה מורידה דבר. אין היא הופכת את פסק הדין ל"פסק-דין על תנאי", ואין בה משום קביעת הלכה, העשוייה, מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, להצדיק קיומו של דיון נוסף.
(בפני: השופט מצא. עו"ד א. כץ לעותר. 10.7.02).
רע"א 5276/02 - פוקוס קפיטל גרופ בע"מ ואח' נגד סילברבוים אחזקות בע"מ
*כאשר הוגשה תביעה בסכום שהוא בסמכות ביהמ"ש המחוזי, נותרה בידיו הסמכות גם אם אח"כ קטן סכום התביעה כאשר אחד הנתבעים נפטר (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי, שהיה באותה עת ביהמ"ש המוסמך לדון בה. לפני תחילת שלב ההוכחות, ביקשה המשיבה לתקן את כתב תביעתה באופן שיימחק נתבע שנפטר. בעקבות מחיקת הנתבע, קטן סכום התביעה, מתחת לרף שבסמכות ביהמ"ש המחוזי. בשל כך הגישו המבקשים בקשה לדחות את התובענה עקב חוסר סמכות עניינית, ולחילופין, להעביר את הדיון בה לבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו, כי "סמכות ביהמ"ש נקנית עם הגשת כתב תביעה". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המרכיב הקובע לענין סמכות ביהמ"ש הוא הסעד שנתבע בכתב התביעה. אין בדברים האמורים כדי לקבוע, שלא מוקנה לביהמ"ש בשום מקרה שיקול דעת כלשהו להעברת הדיון מבימ"ש אחד למשנהו במקרים מתאימים, שענייננו אינו אחד מהם.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ראובן רייף וג'רמי בנימין למבקשים. 7.7.02).
רע"א 5704/02 - רחל יוסבשווילי ואח' נגד יורה יוסבשוילי
*בקשה לבימ"ש מחוזי למתן רשות ערעור על החלטת ביניים של ביהמ"ש לענייני משפחה נדונה בפני דן יחיד ויכול ביהמ"ש להחליט בבקשה בלי לזמן את הצדדים לשמיעה בע"פ (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים קבע, בהחלטת ביניים, כי יש לאמץ את המלצות פקידת הסעד ולהרחיב את הסדרי הביקור של המשיב את בתו - המבקשת 2 - ולכלול בהם לינה בביתו. על החלטה זו הגישה האם - המבקשת 1 - בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים שנדחתה. בבקשה למתן רשות ערעור חזרה המבקשת על טענותיה והוסיפה, כי החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה בחוסר סמכות, שכן, לטענתה, יש לדון בבקשה בהרכב של שלושה שופטים; וכי יש לקיים דיון בעל-פה בבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בקשה לביהמ"ש המחוזי למתן רשות ערעור על החלטת ביניים שניתנה על-ידי בימ"ש לענייני משפחה, אינה נכנסת לגדר תחולת סעיף 37(ב)(6) לחוק בתי משפט לענייני משפחה, ובדין נדונה בפני דן יחיד. כמו כן, בפני ביהמ"ש המחוזי עמדו טיעוני הצדדים בכתב ותסקיר פקידת הסעד ולא חלה עליו חובה לזמן את הצדדים לדיון לצורך ההכרעה בבקשה למתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין, המדובר בהחלטת ביניים אשר נדונה בפני שתי ערכאות ואין מקום להתערב בה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' שירה דרורי סאלם למבקשות. 9.7.02).
בג"צ 5800/02 - מרים וסמדר שמואלי נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב ואח'
*דחיית בקשה לסעד זמני ע"י בג"צ בעתירה נגד פס"ד חלוט להריסת מבנה שנבנה ללא היתר (בקשה למתן צו ביניים - הבקשה נדחתה).
המבקשות הנן אם ובתה, אשר לטענתן מתגוררות במבנה נשוא הבקשה. בתאריך 18.2.01 חתם יו"ר הוועדה המקומית, המשיבה, על צו הריסה מינהלי נגד בניין קירות, יציקות בטון וחגורת בטון שהוקם במקום ללא היתר כדין. ביום 11.3.01 פנו בעלה ובנה של המבקשת לביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל-אביב בבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי. לאחר שעבודות הבנייה בנכס נמשכו, הוציא ביהמ"ש לעניינים מקומיים ביום 29.3.01 צו שיפוטי להפסקת עבודות הבנייה בנכס. ביום 28.2.02 דחה ביהמ"ש לעניינים מקומיים את הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי. בינתיים נפטר בעלה של המבקשת 1 והיא ערערה על ההחלטה בפני ביהמ"ש המחוזי. ביום 2.7.02 דחה ביהמ"ש את הערעור, תוך שהוא מצייר תמונה קשה של התעלמות מוחלטת מצו הפסקת העבודה השיפוטי ובניית בניין גדול מידות בעל שתי קומות, המשמש לצרכים מסחריים, שנפתחו בו חנויות והכל ללא היתר ובמועד בו היה הצו השיפוטי תלוי ועומד. המבקשות עתרו לבג"צ שיורה למשיבה להעניק להן
היתרי בנייה ובמסגרת העתירה הן מבקשות צו ביניים לעיכוב ההריסה עד לדיון בעתירה. הבקשה נדחתה.
בג"צ איננו יושב כערכאת ערעור על פס"ד חלוט של בימ"ש ואין הוא משמש מסלול לעקיפת פס"ד אשר דחה ערעור על ההחלטה לדחיית הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי. טענות ב"כ המבקשות לעניין צו ההריסה אין מקומן בבג"צ אלא בערכאות המוסמכות, אליהן כבר פנו המבקשות. כך באשר לטענה כי מדובר בבנייה בשטח שבבעלות המבקשות, טענה אשר נדחתה ע"י שתי הערכאות שדנו בתיק; כך באשר לטענה כי יש להבחין בין חלק הבנייה שנבנה לפני קבלת צו הפסקת העבודה השיפוטי לבין הבנייה שהתבצעה לאחריו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ערן בן עוזר למבקשות. 5.7.02).
רע"א 4190/02 - הרב מאיר כנפו ואח' נגד שמעון כנפו ואח'
*הענקת סעד זמני כאשר ייגרם נזק בלתי הפיך אם יוענק הסעד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר זכויות במשק במושב חגור הרשומות ע"ש המשיבים ואשר לטענת המבקשים היו שייכות הזכויות להוריהם שנפטרו. בימ"ש השלום דחה את התביעה של המבקשים והם ערערו לביהמ"ש המחוזי וביקשו סעדים זמניים נגד המשיבים ובקשתם נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המבקשים טוענים כי סיכוייהם לזכות בערעור גבוהים; וכי אי מתן הסעד המבוקש יגרום למבקשים לנזק בלתי-הפיך ויסכל את מימוש תוצאות הערעור, שכן המשיבים מתכוונים למכור את המשק בהקדם האפשרי. ואכן, בנסיבות העניין יש מקום להיענות לבקשה למתן צו מניעה זמני. המשיבים אינם מכחישים, כי בכוונתם למכור את המשק ובהקדם האפשרי; ולפיכך, הימנעות ממתן צו מניעה זמני עלולה להקים קושי בהחזרת המצב לקדמתו ולסכל את מימוש זכייתם של המבקשים בערעור, אם אמנם יזכו בו. במצב דברים זה, וכאשר המשיבים לא הצביעו על נזק שערובה אינה יכולה לפצות עליו, די בכך שעל-פניו ערעורם של המבקשים אינו חסר סיכוי כדי להצדיק מתן סעד זמני.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד גב' חיה זינגר וגיל נדל למבקשים, עו"ד יעקב הרכבי למשיבים. 30.6.02).
בש"א 4047/02 - ארנפלד אהרן נגד לוי גבריאל ואח'
*היענות לבקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור כאשר הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך התקופה להגשת הבקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות ערעור. הבקשה הוגשה בתוך פרק הזמן בו אפשר להגיש בקשת רשות ערעור, והארכה נדרשת למבקש, לפי הטענה, בשל מצבו הבריאותי. המבקש מציין כי חלה התדרדרות במצבו הנפשי, באופן שבא כוחו מתקשה לקבל ממנו הנחיות, ואף נשקלת האפשרות למנות למבקש אפוטרופוס. הבקשה נתקבלה.
כאשר בקשה להארכת מועד מוגשת בתוך התקופה הנתונה לבעל דין לצורך הגשת הבקשה, הרי עובדה זו יחד עם טעם טוב המחייב הארכת מועד, מהוות טעם מיוחד להארכת מועד. אין ספק כי מחלתו של בעל דין המונעת ממנו להיערך להגשת בקשותיו או מכבידה על הגשת הבקשות באופן ממשי, יכולה להוות טעם מיוחד להארכת מועד, ובלבד שהבקשה מוגשת מיד עם היוודע דבר המחלה, ובתוך התקופה בה ניתן להגיש את הבקשה. במצב דברים זה, לא התגבש אינטרס הסופיות של בעל הדין האחר, ומצבו איננו משתנה לרעה, ובלבד שאין מדובר באורכה ארוכה יתר על המידה.
(בפני: הרשם אוקון. 8.7.02).