תקציר סביר כרך נ"ט חוברת 22

ע.א. 7087/00 + 6906/00 - אחמד ענבטאוי וסובחי שהאב נגד דר (דרויש) רינה ואח'

*טענת התיישנות נגד תביעת מקרקעין שלהעברתם ניתן יפו"כ לפני תחילת חוק המקרקעין ונוצרו "זכויות קניין שביושר". *עדיפותה של עיסקת מקרקעין ראשונה על פני עיסקאות מאוחרות יותר שלא נסתיימו
ברישום(מחוזי חיפה - הערעורים נדחו).
א. המשיבים התקשרו בשנת 1963 עם אחד חאג' עלי (להלן: המוכר) בחוזה לרכישת הזכויות בחלקת קרקע בשפרעם. באותה עת החלקה עדיין לא היתה רשומה על שמו של המוכר במרשם המקרקעין. ביום 9.1.64 חתם המוכר על יפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר, בו הצהיר כי התחייב להעביר את הזכויות בחלקה למשיבים, וכי קיבל את מלוא התמורה עבור החלקה. ביום 28.10.65 הועברו הזכויות בחלקה ממדינת ישראל למוכר. המשיבים טוענים כי הרישום במרשם המקרקעין היה צריך להתבצע תוך מספר ימים לאחר הרישום ע"ש המוכר, כי מסרו את ביצוע הרישום למשרד עורכי-דין, וכי הרישום לא נעשה. המוכר נפטר ביום 22.8.81. ביום 18.6.85 נרשם בנו טאהר כבעל הזכויות בחלקה, מכוח צו ירושה, וביום 17.12.87 התקשר טאהר בהסכם למכירת החלקה למערער ענבטאוי. לאחר הרכישה לא עשה ענבטאוי דבר בחלקה וגם לא דיווח על העיסקה לרשויות המס. בשנת 1991 מכר טאהר את החלקה פעם נוספת, הפעם לסובחי שהאב. גם מכירה זו לא נרשמה במרשם המקרקעין. לאחר מכירה זו נרשמה במרשם המקרקעין הערת אזהרה לטובת סובחי, לאחר מכן נרשמה הערת אזהרה לטובת ענבטאוי ולבסוף נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבים, לאחר שנודע להם, בשנת 1992 על ההסכמים עם שני המוכרים הנוספים ועל רישום הערת אזהרה.
ב. בשנת 1996 הגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה לאכיפת הסכם המכר. לטענתם, העיסקאות הנוגדות עם ענבטאוי ועם סובחי לא הושלמו באמצעות רישום ולכן זכותם עדיפה. ענבטאוי העלה נגד התביעה טענת התיישנות, ולחלופין טען כי היא נגועה בשיהוי. כל הנתבעים כופרים באמיתותה ובתוקפה של העיסקה המקורית בין המשיבים לבין חאג' עלי. ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש לקבל את תביעת המשיבים. באשר לטענה כי העיסקה לא דווחה לרשויות מס שבח ולפיכך היא משוללת תוקף, קבע ביהמ"ש כי ניתן להקנות לעיסקה תוקף למפרע, עם מילוי התנאים הנדרשים בסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה). ביהמ"ש דחה את טענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי ענבטאוי, בנימוק כי ההתיישנות הדיונית של "תביעה" לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, אינה חלה על שימוש ביפוי כוח לשם העברת מקרקעין. ביהמ"ש קמא קבע כי אין להיזקק גם לטענת השיהוי בנסיבות העניין. הערעורים נדחו.
ג. באשר לטענת ההתיישנות - טאהר, שהוא הבעלים הרשום של החלקה וממנו תבעו המשיבים את אכיפת הסכם המכר, כלל לא העלה טענת התיישנות. לכן, ספק רב אם ניתן להיזקק לטענת ההתיישנות, המועלית על-ידי ענבטאוי. התביעה לרישום הזכויות אינה מופנית ישירות כלפי ענבטאוי ונראה כי הוא צורף לתביעה אך בשל הסעד של מחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובתו. סעד זה הוא טפל לסעד של אכיפת הסכם המכר. מכל מקום, יהא המצב המשפטי אשר יהא לגבי שאלה זו, הרי דין טענת ההתיישנות להידחות גם לגופה. בידי המשיבים יפוי כוח בלתי חוזר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי תביעה המבוססת על ייפוי כוח אינה מתיישנת. שאלת התיישנותו של ייפוי כוח בלתי חוזר התעוררה בביהמ"ש העליון בכמה הזדמנויות, והובעו לגביה דעות שונות. גם בנסיבות המקרה הנדון, ניתן להשאיר את השאלה בצריך עיון, שכן דין טענת ההתיישנות להידחות על בסיס משפטי שונה.
ד. הסכם המכר הראשון נערך בשנת 1963 וייפוי הכוח נחתם בשנת 1964. כלומר, לפנינו עיסקה במקרקעין שנעשתה לפני תחילת חוק המקרקעין. הסכם המכר וייפוי הכוח בעיסקה הנדונה הקנו למשיבים "זכויות קניין שביושר" בחלקת האדמה, וזכויות אלה, מוסיפות לעמוד לרוכשים גם לאחר חקיקת החוק. קיומן של זכויות שביושר אצל הקונה מקים יחס של נאמנות בין המוכר לקונה. עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת
מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן. במקרה הנדון, טאהר הפר את חובת הנאמנות כלפי המשיבים לכל המוקדם בשנת 1987, עת התקשר עם ענבטאוי בהסכם למכירת החלקה. דבר המכירה נודע למשיבים בשנת 1992, לאחר שנרשמו הערות האזהרה על החלקה לטובת הרוכשים המאוחרים והוא פתח בהליכים משפטיים בשנת 1993. כך שהתביעה לא התיישנה.
ה. באשר לטענת השיהוי - עצם חלוף הזמן אינו מהווה נימוק לדחיית התביעה. הטוען שיהוי צריך להוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה. ביהמ"ש קמא קבע כי לא התקיימו נסיבות מיוחדות כאלה ואין מקום להתערב במסקנתו זו. המערערים תוקפים גם את המימצאים העובדתיים של ביהמ"ש קמא בדבר קיום העיסקה המקורית. אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש קמא, שהשתכנע באמיתותה של עיסקת המכר בין חאג' עלי לבין המשיבים. גם את הטענות בנוגע לאי דיווח העיסקה לרשויות מס שבח ובנוגע לאי רישום הערת אזהרה יש לדחות, וזאת מנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי. נמצא, כי לפנינו עיסקת מכר תקפה בין חאג' עלי לבין המשיבים, המתחרה בשתי עיסקאות נוגדות מאוחרות יותר, שלא הושלמו ברישום. במצב דברים זה זכותו של בעל העיסקה הראשונה עדיפה, על-פי סעיף 9 לחוק המקרקעין.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יעקב טל לענבטאוי, עו"ד אליהו כהן לסובחי שאב, עוה"ד שי פינקלשטיין ואליעד חננאל למשיבים. 8.7.02).

ע.פ. 7389/01 - דוד וייס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה על ידי מורשה של יהלומן שנטל יהלומים למכירה ושילשל את התמורה לכיסו. *הרשעה במתן שיקים "לבטחון" ללא כיסוי. *חומרת העונש בעבירות גניבה בידי מורשה ומשיכת שיקים ללא כיסוי(מחוזי ת"א - ת.פ. 231/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הינו יהלומן. ביום 30.05.96 פגש המערער יהלומן אחר בשם מזרחי באולם הבורסה ליהלומים ברמת גן. מזרחי הציע למערער יהלומים לקניה. המערער השיב כי אינו יכול לקנות את היהלומים, אך יש לו קליינטים מחו"ל והוא יכול להציג בפניהם את הסחורה. המערער קיבל את היהלומים לידיו ומסר למזרחי "פתק קומיסיון", שפירושו קבלת הסחורה לבדיקה. שווי היהלומים היה כ-620,000 דולר. המערער מכר את היהלומים ומשנדרש לשלם תמורתם, שילם בשיקים שלו, בניגוד להסכם בינו למזרחי, לפיו על התמורה להשתלם על ידי הקונה, לאחר שמזרחי יאשר אותו. המערער הסביר שהתשלום נעשה בשיקים שלו כיוון שהיהלומים נמכרו לחברה קוריאנית ועל כן העברת התשלום מתעכבת והכסף יגיע רק כעבור מספר ימים, זאת למרות שלמעשה נמכרו היהלומים בתשלום במזומן. מזרחי קיבל את השיקים והפקידם בחשבונו, אך ראה אותם כביטחון בלבד.
ב. בסמוך לכך, התברר למזרחי כי המערער חדל פירעון. במסגרת מערכת עובדות אלה הורשע המערער בעבירות של גניבה בידי מורשה ומשיכת שיקים ללא כיסוי. ביהמ"ש קבע כממצא כי השיקים אמנם נתקבלו על ידי מזרחי לביטחון זמני בלבד, אך מתן השיקים לביטחון אינו מוציא את מעשה המערער מתחולתה של הוראת סעיף 432(א) לחוק העונשין, שכן המערער ידע כי במידה והכסף לא יגיע לידי מזרחי, הלה ייאלץ לפדות את השיקים, וידע בפועל כי הכסף מן העיסקה לא יגיע לידי מזרחי. כן קבע ביהמ"ש כי המערער היה מודע לכך, שעה שמסר למזרחי את השיקים, כי הוא נוטל על עצמו התחייבות שלא יוכל לעמוד בה.
ג. במקרה נוסף הגיע המערער למשרדו של יהלומן בשם ברטר לשם עיסקה ביהלומים. גם ממנו קיבל יהלומים למכירה, מכר אותם ואת התמורה לא העביר לברטר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשתי עבירות של גניבה בידי מורשה בשל התנהגותו במסגרת שתי העיסקאות, ובעבירה של משיכת שיקים ללא כיסוי במסגרת העיסקה עם מזרחי,
והשית על המערער עונש של שלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ד. לעניין ההרשעה בעבירות של גניבה על ידי מורשה, טוען הסניגור כי מדובר היה בשני המקרים בעיסקת קנייה עצמאית על ידי המערער ולא בעיסקת תיווך ועל כן מדובר בסכסוך אזרחי ולא פלילי. העבירה של גניבה בידי מורשה מוגדרת בהוראת סעיף 393(2) לחוק העונשין לאמר, "גונב נכס שהופקד אצלו" וההוראה מפנה לעבירת הגניבה הבסיסית, סעיף 383(א)(2) לחוק, הקובע את עבירת הגניבה בידי מורשה "בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפיקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר". בנסיבות המקרה שלפנינו, הגניבה בידי מורשה היא שליחת היד של המערער בדמי הפדיון של היהלומים, אותם נמנע מלהעביר לידי בעלי היהלומים ובמקום זה השתמש בהם לשימושו שלו. הוראה משלימה מצויה בסעיף 388 לחוק, הקובע סייג "זולת אם ההרשאה כללה הוראה, שלפיה יהיו דמי הנכס פריט בחשבון חייב וזכאי שבין המורשה כאמור לבין האדם אשר לו הוא חייב לשלם אותם". טענת הסניגור היא כי מתקיים החריג המצוי בסיפא של הוראת סעיף 388 לחוק. בעניין ההרשעה בעבירה של משיכת שיקים ללא כיסוי, הטענה היא כי המערער לא ידע בשעת משיכת השיקים שאין ביכולתו לעמוד בתשלום. טענות אלה יש לדחות. טענותיו של הסניגור נוגעות, בעיקרן, לממצאים עובדתיים שקבע ביהמ"ש המחוזי על יסוד העדויות שעברו את מבחן המהימנות. כלל גדול הוא, כי בימ"ש שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה של דיון, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות. אין זה המקרה דנא.
ה. אשר לחומרת העונש - סכום הגניבה הכולל עומד על כמיליון דולר. החומרה המיוחדת של העבירות שבוצעו מצוייה בהפרה של האמון שניתן למערער על ידי סוחרי היהלומים. מן המפורסמות, כי במסגרת המסחר בבורסת היהלומים יש חשיבות מרובה ליחסי אמון, משום שמסחר זה מתנהל ללא פורמליות מיוחדת. עם זאת, קיימים גם שיקולים לקולא הנובעים מנסיבותיו האישיות של המערער ובמיוחד היעדר עבר פלילי כלשהו. נסיבות אלה נלקחו בחשבון בקביעת העונש.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד דן שינמן, גב' נוית נגב וגב' נועה קרם למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 8.7.02).

ע.א. 3515/97 - פקיד שומה ב"ש נגד בית מרקחת "אילן" בע"מ

*סירוב להכיר בהוצאות ריבית של עסק כאשר חברה נטלה הלוואה בריבית ומנגד נתנה הלוואה לבעל המניות ובשל כך נזקקה ל"הון זר"(מחוזי ב"ש - עמ"ה 14/94 - הערעור נתקבל).

א. אלי בורשטיין (להלן: בורשטיין) היה הבעלים והמנהל של בית מרקחת (להלן: העסק). בחודש דצמבר 1987 הוא הקים חברה והחזיק ב %99 ממניותיה וניהל אותה. ביום 1.1.88 הוא העביר לחברה את כל נכסי העסק, למעט נכס המקרקעין שבו פעל העסק, ואת כל התחייבויות העסק. ערך הנכסים שהועברו פחות מערך ההתחייבויות שהועברו בסכום של כ-125 אלף ש"ח. פער שלילי זה נרשם בספרי החברה כחוב של בורשטיין לחברה (להלן: חוב בורשטיין). את נכס המקרקעין שבו פעל העסק העמיד בורשטיין לשימוש החברה תמורת דמי שכירות. החברה החלה בפעילותה והיא נזקקה להון זר עליו שילמה ריבית ריאלית. פקיד השומה סירב להכיר בהוצאות הריבית הריאלית על ההון הזר בגובה חוב בורשטיין, משום שסבר שיש ליחסן לחוב בורשטיין, ולפיכך אינן משמשות בייצור הכנסות החברה. השגתה של החברה נדחתה והיא ערערה לביהמ"ש המחוזי. בביהמ"ש טענה החברה, כי בורשטיין לא חב כל חוב לחברה, משום שיש לראות בנכס המקרקעין שהעמיד לשימוש החברה חלק מן הנכסים שהעביר לה. כן טענה, כי בכל מקרה, הוצאות הריבית מותרות בניכוי על פי סעיף 17 ו 17(1)(א) לפקודת מס הכנסה, בהיותן הוצאות ששימשו בייצור הכנסתה. ביהמ"ש המחוזי דחה
את טענת החברה שיש לראות את נכס המקרקעין כמועבר לחברה ואת הטענה כי כלל אין חוב של בורשטיין לחברה. אולם, הוא קיבל את טענתה כי הוצאות הריבית מותרות בניכוי על פי סעיף 17 לפקודה, משום שלא הוכח כי חוב בורשטיין, שהוליד את הוצאות הריבית, היה חוב פרטי ולא עסקי. הערעור נתקבל.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר דחה את טענתה של החברה כי בורשטיין לא חב כלל ועיקר כל חוב לחברה להידחות. על בסיס קיומו של חוב בורשטיין לחברה, יש לבחון אם הוצאות הריבית שהוציאה החברה מותרות לה בניכוי. לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה הוצאה מותרת בניכוי אם היא עומדת בשני תנאים: האחד, היא שימשה בייצור הכנסה, כלומר הוצאה עסקית להבדיל מפרטית; השני, היא הוצאה פירותית להבדיל מהונית. בהמשך הסעיף מנויות הוצאות ספציפיות שמותרות בניכוי גם אם אינן עומדות בכלל הבסיסי. בין הוצאות אלה "סכומים המשתלמים בתור ריבית או הפרשי הצמדה... אם נוכח פקיד השומה שהם משתלמים על הון ששימש בהשגת ההכנסה". הלכה היא, כי הוצאות ריבית בגין הון זר אינן מותרות בניכוי, אם עשה הנישום שימוש בהונו העצמי שלא לצורך ייצור הכנסה וצפה כי עקב שימוש זה יצטרך הון זר לצרכיו העסקיים. בענייננו, החברה קיבלה מבורשטיין יותר התחייבויות מאשר נכסים. היא בעצם נתנה הלוואה ללא ריבית לבורשטיין בגובה חוב בורשטיין. החברה עשתה שימוש בהונה העצמי שלא לשם ייצור הכנסה שלה. היא צפתה כי עקב שימוש זה, דהיינו מתן ההלוואה לבורשטיין, תזדקק להון זר לשם ניהול עסקיה. לפיכך, הוצאות הריבית שהיו לה על ההון הזר שלוותה, עד גובה הסכום שהלוותה לבורשטיין, אינן מותרות בניכוי.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עו"ד אורן הדר למשיבה. 7.7.02).

ע.א. 8155/00 - אלכסנדר טיפוגרף נגד ד"ר שמואל קרברסקי ואח'

חיוב של 90 אחוז בלבד בגרימת נזק עקב טיפול רפואי רשלני. גובה הנזק. *דחיית טענות שהועלו לראשונה בשלב הערעור(מחוזי י-ם - ת.א. 27/95 - הערעור נדחה).

א. ביום 23.11.1992, סמוך לשעה 00:6 בבוקר, הגיע המערער לרופא בתחנת מד"א בבית שאן. המשיב הועסק באותו הלילה כרופא תורן. ביומן הרופא, רשם המשיב אבחנה שמשמעה קשיים בנשימה, בעוד על הקבלה שהנפיק למערער רשם כי המערער סבל מברונכיט חריפה. המערער שוחרר לביתו. בסביבות השעה 00:8 בבוקר, הגיע המערער לסניף קופ"ח, הוא התלונן על כאבים בחזה, הזעה וקשיי נשימה, נבדק באמצעות מכשיר אק"ג ואובחן כסובל מאוטם חריף בשריר הלב. המערער אושפז והוברר כי לבו ספג פגיעה קשה. המערער תבע מהמשיבים פיצוי בגין נזק שנגרם לו עקב האבחנה השגוייה והטיפול הרשלני שטיפל בו, לטענתו, המשיב. ביהמ"ש קבע כי נראה שהאוטם התרחש בין השעות 00:5-00:4 בבוקר; כי המשיב התרשל בבדיקת המערער, באשר לא איבחן שהוא סובל מאוטם שריר הלב, וכי רשלנות המשיב תרמה להחמרת הנזק - אשר היה נגרם ללבו בכל מקרה. על דרך האומדן העמיד ביהמ"ש את אחריות המשיב על %90 מכלל הנזק. ביהמ"ש אמד את נזקו של המערער וקבע פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות לפי השכר הממוצע במשק בניכוי עבודה חלקית שהמערער יוכל לעבוד. יחד עם זאת, לאור העובדה כי תקבולי המוסד לביטוח לאומי עמדו על סכום העולה על הפיצוי שנקבע, הרי שפיצוי זה נבלע בהם ועל כן למרות שהתביעה התקבלה בכל הנוגע לשאלת האחריות נדחתה התביעה בעניין הנזק. הערעור נדחה.
ב. המערער מבקש לתקוף את ממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה, ברם ממצאים אלה מבוססים על ההתרשמות מהעדים, ביניהם העדים המומחים והמערער עצמו. בנסיבות
כאלו, ללא קיומה של טעות בולטת בשיקולי ביהמ"ש או פגם היורד לשורש העניין, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים.
ג. גם לעניין גובה הנזק, אין עילה להתערבות. המערער העלה טענה הנוגעת לניכוי הפיצוי ממלוא תקבולי המוסד לביטוח לאומי. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי המערער, ואין לקבלה, ולו מהטעם שהמערער העלה אותה לראשונה בסיכומיו, והיא לא נכללה בכתב הערעור שהגיש המערער. הוא הדין באשר לטענה בדבר זכאותו של המערער לקבל %25 מסכום הפיצויים. גם טענה זו לא נכללה בכתב הערעור. זאת ועוד, גם לגופו של עניין, במסגרת הערעור לא הונחה תשתית עובדתית מספקת בנוגע לכך שמידע על התביעה הובא לידיעת המוסד לביטוח לאומי, כדרישת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אסף פוזנר למערער, עו"ד משה הרציג למשיבים. 18.7.02).

בש"א 8435/01 - מנהל מס שבח מקרקעין, אזור מרכז נגד הלל סטרינסקי

*מחיקת ערעור על החלטת ביניים של ועדת ערר לפי חוק מס שבח, כאשר לא נתבקשה רשות ערעור(הערעור נתקבל).

א. המשיב הגיש ערר לוועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), על החלטתו של המערער, בה נדחתה השגתו של המשיב על שומת מס שבח שהוצאה לו. הדיון בוועדת הערר פוצל לשניים: תחילה דיון בטענתו של המשיב, לפיה לא הוא החייב במס בגין מכירת המקרקעין נשוא השומה; בשלב השני דיון בהשגתו של המשיב לגבי סכום השומה. בדיון של השלב הראשון נדחתה טענת המשיב כי אין לחייבו כלל במס והמשיב הגיש ערעור על החלטה זו. המערער עתר למחיקת הערעור, בנימוק שההחלטה נשוא הערעור אינה פס"ד או פס"ד חלקי הניתן לערעור בשלב הנוכחי, לפני הדיון בשלב השני. הרשם דחה את בקשת המחיקה וקבע, כי ההחלטה נשוא הערעור מהווה פס"ד חלקי ולפיכך ניתן היה לערער עליה. הערעור על החלטה זו נתקבל.
ב. הוראת סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין קובע כי "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעייה משפטית לביהמ"ש העליון... תוך 45 יום...". אין הסעיף מפרט מה כוללת התיבה "החלטתה" הנזכרת בו. ברע"א 3959/97 (סביר נ"א 171) נקבע, כי משמעה של התיבה "החלטה" בהקשר הנדון הוא החלטה סופית של ועדת הערר. נאמר שם, כי בנסיבות בהן ההחלטה אינה פוגעת בפועל בבעל הדין המבקש לערער עליה אין סיבה לפרש את הדין באופן המקנה לו זכות ערעור על כל החלטה "טריוויאלית", באופן שביהמ"ש ייאלץ לדון בה. קשה להצביע בענייננו על פגיעה ממשית במשיב כל עוד לא אושרה שומה אשר מכוחה ניתן לגבות ממנו את תשלומי המס.
ג. זאת ועוד, מתן זכות הערעור רק בשלב בו ניתנה החלטה אופרטיבית לעניין השומה מתיישבת, תכופות, גם עם השיקול של יעילות הדין ומהירות ניהולו. גם מבחינת מבחן הסעד, ספק רב אם המדובר בענייננו בפס"ד חלקי להבדיל מהחלטה אחרת. אין ההכרעה בדבר עצם זהותו של המערער כנישום שכלפיו יש להפנות את דרישת המס, מעניקה את הסעד האופרטיבי המבוקש, שהרי לא ניתן בשלב זה, לגבות מהנישום את המס.
ד. יתירה מכך, מקום בו ביהמ"ש פוסק בחלק מהפלוגתאות שבאו לפניו, אבל הדבר אינו עומד בפני עצמו אלא אך משמש כמנגנון להכנת הבירור לגבי הסעד הסופי שיינתן בתביעה - אין המדובר בפס"ד חלקי. לפיכך יש למחוק את הערעור על הסף וכאשר תינתן החלטה סופית תעמוד למערער הזכות להשיג גם על ההכרעה שנתקבלה בשלב הראשון של ההתדיינות.

(בפני: השופט ריבלין. 15.7.02).

בש"א 2067/02 - מ.מ.ב... בע"מ ואח' נגד מ.ד.פ... בע"מ (בכינוס נכסים) ואח'

*היענות לבקשה לאיחוד דיון והעברת מקום דיון כאשר קיימת "השקה" בין שתי התובענות(בקשה להעברת מקום דיון ולאיחוד דיון - הבקשה נתקבלה).

א. בין המבקשים לבין המשיבה נכרתו הסכמים שונים שעניינם הספקת סחורה מצד המשיבה למבקשים. כדי להבטיח את התשלום נרשמה משכנתא על נכס המצוי בבעלות המבקשת 2 לטובת המשיבה. נכס זה מצוי בחיפה. לטענת המבקשים, סוכם בינם לבין המשיבה כי תירשם משכנתא חדשה על הנכס, ואילו המשכנתא הקודמת תימחק, אך זו לא נמחקה. לאחר פרק זמן, על פי האמור בבקשה, המשיכו המבקשים לרכוש סחורה מהמשיבה, וערכו לטובת המשיבה שיקים בתמורה לסחורה שזו התחייבה לספק להם (מעל ל-40 שיקים). המבקשים הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי בחיפה נגד המשיבה ונגד גורמים אחרים הקשורים אליה, במסגרתה ביקשו כי ביהמ"ש יורה על ביטול המשכנתאות, יפחית את סכום התמורה לו זכאית המשיבה, ויחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים על הנזקים שנגרמו למבקשים. המשיבה, מצידה, הגישה תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים לביהמ"ש המחוזי בנצרת לתשלום יתרת התמורה המגיעה למשיבה, לטענתה, לאחר שהשיקים לא נפרעו. המבקשים מבקשים לאחד את הדיון בין התובענות על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולהורות על איחוד הדיון בחיפה, משיקולים של מאזן הנוחות. המשיבה טוענת כי אין מדובר בנושא אחד. כמו כן טוענת המשיבה כי מאזן הנוחות תומך דווקא בהותרת התובענה בביהמ"ש המחוזי בנצרת. על כן, אם יוחלט לאחד את הדיון, יש לאחדו בבימ"ש זה. בקשת המבקשים נתקבלה.
ב. כבר נפסק כי "תכליתה של תקנה 7 לתקנות... הינה, בין היתר, הגברת ויעילות הדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים... לאור המטרה שביסוד תקנה זו נפסק, כי 'די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע כי הן באותו נושא'" (בש"א 2691/01 - סביר נ"ז 51). בנסיבות המקרה דנא קיימת אכן השקה, אם לא למעלה מכך. השארת בירור הפלוגתאות בין הצדדים בערכאות שונות עלולה להוליך, לפיכך, לקביעות סותרות של בתי המשפט, וזאת בדיוק באה תקנה 7 לתקנות למנוע.
ג. באשר למקום שבו יידונו שני התיקים - יש להורות על איחוד הדיון בביהמ"ש בחיפה. זהו מקום הימצאו של הנכס מושא המשכנתאות, שם נחתם ההסכם, והעדים הצפויים להופיע בהליך המשפטי מתגוררים, ברובם, בחיפה ובאיזור המרכז. טוענת המשיבה כי ביהמ"ש המחוזי בחיפה עמוס יותר ביחס לביהמ"ש בנצרת, אך גם אם כך עדיין אין בכך כדי לשנות את נטיית הכף הנוטה באופן מובהק להתנהלות הדיון בחיפה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד פנחס וולר למבקשים, עוה"ד ארז טיקולסקר וגב' קרן רייכבך-סגל למשיבה. 21.7.02).

רע"א 2078/02 - מוניטין עתונות בע"מ נגד עו"ד רונן מטרי ואח'

*דחיית בקשה לסעד ביניים נגד מימוש ערבויות בנקאיות אוטונומיות(מחוזי ת"א - בש"א 25822/01 - הבקשה נדחתה).

א. המשיבים 1-3 (להלן: המשיבים) הינם כונסי נכסים על זכויותיהם של שני חייבים בעלי מקרקעין בפתח-תקווה (להלן: הנכס). המשיבים פירסמו הזמנה להציע הצעות לרכישת זכויותיהם של החייבים בנכס. המבקשת היתה בין המציעים. בהליך התמחרות זכתה המבקשת, שהציעה עבור הנכס 2,850,000 דולר. ביום 31.12.00 חתמה המבקשת על הסכם עם המשיבים לרכישת הזכויות בנכס (להלן: ההסכם). באותה עת עדיין לא צירפו המשיבים את חתימתם להסכם. המבקשת מסרה למשיבים שתי ערבויות בנקאיות,
שהונפקו על ידי בנק הפועלים (המשיב 4). ראש ההוצל"פ נתבקש ליתן את אישורו למכירת הנכס למבקשת, אך הוא החליט שלא לאשר את המכר, והורה על פרסום מכרז חדש. ביום 15.4.01 הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצל"פ. המבקשת צויינה כאחד המשיבים בבקשה, ולפני הגשת הבקשה לרשות ערעור אף הודיעה למשיבים על רצונה להשיג על החלטתו של ראש ההוצל"פ.
ב. ביום 24.5.01 שלחה המבקשת למשיבים הודעה על ביטול ההסכם וביקשה להחזיר לה את הערבויות הבנקאיות. הצדדים בביהמ"ש, למעט המבקשת, הגיעו להסדר פשרה לפיו פורסמה הזמנה נוספת להציע הצעות לרכישתו של הנכס. הוגשו מספר הצעות ונערכה התמחרות אשר בסופה התברר, כי ההצעה הגבוהה ביותר היתה בסכום של 2,450,000 דולר. המשיבים הודיעו למבקשת, כי הצעתה הינה גבוהה מן ההצעה החדשה ולכן נחשב המכר למבקשת כמאושר. בתשובה הודיעה המבקשת, כי היא עומדת על טענותיה שההסכם בינה לבין המשיבים בטל. המבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי בתובענה להצהיר כי ההסכם עליו חתמה לרכישת הנכס והערבויות הבנקאיות שנמסרו למשיבים - בטלים. כמו כן, הגישה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על הבנק לפרוע את הערבויות. ביהמ"ש נתן על פי צד אחד צו מניעה זמני כמבוקש ולאחר דיון במעמד שני הצדדים ביטל את צו המניעה הזמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. הערבויות הבנקאיות הינן ערבויות אוטונומיות. הערבות האוטונומית, מטרתה לנתק בין התנאים שבעיסקת היסוד לבין אפשרות מימושה של הערבות. בסעיף 7 של הסכם המכר נקבע כי תנאי מתלה לתקפה של ההתקשרות בין הצדדים הוא אישורו של ראש ההוצל"פ למכר. בהסתמך על סעיף זה טוענת המבקשת, כי חובה על המשיבים להחזיר את הערבויות הבנקאיות, שכן ראש ההוצל"פ לא אישר את ההתקשרות. ברם, האמור בהסכם עליו חתמה המבקשת, אינו ממצה את הכללים החלים על היחסים המשפטיים שבין המשיבים, כמי שפירסמו הזמנה להציע הצעות, לבין המבקשת, שהיתה אחד מבין המציעים. בהזמנה להציע הצעות נקבע, כי תחולט ערבות בנקאית שהוגשה על ידי מציע אם הוא חזר בו מהצעתו. עוד נאמר שם, כי הערבות שהומצאה תוחזר למציע "שהצעתו לא נתקבלה באופן סופי". ראש ההוצל"פ לא אישר את ההתקשרות, אלא הורה להוציא מכרז חדש. ברם, ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל את ההחלטה וליתן אישור להתקשרות. אין מקום להכריע במסגרת הנוכחית בשאלה אם המבקשת יכלה לחזור בה מהצעתה, כאשר ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה, או שמא היה עליה להמתין עד להחלטה של ביהמ"ש המחוזי בהליך ההשגה על החלטתו של ראש ההוצל"פ. מחלוקת זו נוגעת לתנאיה של עיסקת היסוד. על כן צדק בימ"ש קמא בדחותו את הבקשה למנוע את מימושן של הערבויות הבנקאיות.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטתו כי המשיבים לא יחלקו את הכספים שיתקבלו בגין מימוש הערבויות, אלא בכפוף לכך שהנושים של החייבים, אשר זכאים לכסף, יתנו כתבי שיפוי לטובתה של המבקשת, אם המבקשת תזכה בתביעתה לקבל חזרה את הערבויות הבנקאיות. ראוי היה לקבוע מנגנון שייקל על המבקשת לקבל חזרה את הכספים אם תזכה בתביעתה. כתבי השיפוי אינם מגוננים, במידה מספקת, על המבקשת. לפיכך, הכספים שיתקבלו כתוצאה ממימושן של הערבויות הבנקאיות יוחזקו בידי המשיבים עד להכרעה בסכסוך. המשיבים רשאים יהיו להעביר את הכספים לידי הנושים כנגד ערבות בנקאית אוטונומית.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד יורם מושקט וגב' שרון שפינט למבקשת, המשיבים לעצמם. 18.7.02).

דנ"פ 4776/02 - יעקב קורקין נגד מדינת ישראל

*העונש המירבי שניתן להטיל על מי שעבר עבירות סמים במדינת חוץ ועמד לדין בישראל, כאשר העונש שנגזר גבוה מהעונש שניתן להטיל במדינה בה נעברה העבירה(העתירה נדחתה).

א. העותר הורשע בשעתו ב-3 עבירות של סחר בסמים (ובעבירה נוספת) ועונשו נגזר ל-20 שנות מאסר. לימים פנה העותר לביהמ"ש המחוזי, וטען כי העונש אשר הוטל עליו חרג מגדר סמכותו של ביהמ"ש. ביהמ"ש דחה את הטענה, וערעורו של העותר לביהמ"ש העליון נדחה. (ע"פ 4002/01 - סביר נ"ט - 166). העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. העותר ביצע את עבירות הסם מחוץ לתחום השיפוט של ישראל. סעיף 38(א) לפקודת הסמים המסוכנים קובע כי "אזרח ישראלי או תושב ישראל העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי פקודה זו - רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". מכוחה של הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים ראה ביהמ"ש את העותר "כאילו עבר עבירה בישראל". כנגד הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים עומדות הוראות תיקון 39 לחוק העונשין ולטענת העותר חוק העונשין לאחר תיקון 39 מבדיל בין "עבירת פנים" לבין "עבירת חוץ", ולגבי עבירת חוץ, קובע סעיף 14(ג) לחוק העונשין, כי "לא יוטל בשל העבירה עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני המדינה בה נעברה העבירה", ומכאן טענת העותר כי כיוון שעל-פי דין הולנד - המדינה בה נעברו העבירות - העונש המירבי שניתן להטיל על מי שהורשע בעבירות שבהן הורשע העותר הוא 12 שנים בלבד, חרג ביהמ"ש מסמכותו בגוזרו עליו 20 שנות מאסר.
ג. הלכת ביהמ"ש העליון, כי תיקון 39 לא ביטל, למעשה, את הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים המסוכנים, עולה בקנה אחד עם לשון החוק, עם תכלית החוק ועם הגיונם של דברים. הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים קובעת כי אדם העובר עבירת סמים מחוץ לתחומי השיפוט של ישראל והוא אזרח ישראל או תושב ישראל, "רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". המושג "רואים אותו" יוצר חזקה חלוטה, ובהחלת הדין על ענייננו נאמר כי העבירה שעבר העותר "עבירת פנים" היא, ואם עבירת פנים היא, ממילא לא תתפוש בה בעבירה הוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין שעניינה הוא בעבירת חוץ.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר, עו"ד גב' רות דוד למשיבה. 14.7.02).

מ"ח 5810/02 - בנימין מרדכי שגיב, עו"ד נגד מדינת ישראל

*האיזון בין שיקולי צדק ושיקולי סופיות הדיון כאשר המבקש משפט חוזר לא מיצה את האפשרויות שעמדו בפניו בערכאה הדיונית(בקשה לקיום משפט חוזר - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הועמד לדין, בספטמבר 2000, בביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה בעבירה של חניית רכב בניגוד לתמרור החנייה, הודה בעובדותיו כתב האישום, אך כפר באשמה. טענתו היתה כי התמרורים הוצבו שלא כדין. ביהמ"ש הרשיע את המבקש וקבע כי רשות התמרור המקומית היתה רשאית להציב את התמרורים באופן בו הוצבו. על פסה"ד ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי, אך ביום הדיון הודיע כי הוא חוזר בו מהערער באמרו כי "אחת הטענות בערעור שמי שקיבל את ההחלטה לא היה כלל ממונה כדין להיות רשות תימרור מקומית... אני מנסה לקבל מעירית חיפה נתון פשוט בנקודה האם מר רודיק, כאשר מונה כרשות תימרור מקומית, הגיע הדבר לפרסום ברשומות. ....הבקשה שלי היא לדחות למועד נוסף עד שאקבל תשובה רשמית מעיריית חיפה... לאחר שיקול נוסף, אני מקבל את המלצת ביהמ"ש וחוזר בי מהערעור". עתה עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, בנימוק כי מבירור שערך בעיריית חיפה נודע לו כי מר רודיק מונה ע"י המפקח על התעבורה לשמש כרשות תימרור רק בתאריך 21.3.91, ועל כן הוא לא היה רשאי להורות, בחודש דצמבר 1990, על הצבתם של התמרורים הנדונים. טענת המבקש היא שעובדה זו עשוייה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, ובכך מתגבשת עילה לקיומו של משפט חוזר. הבקשה נדחתה.
ב. בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין ביהמ"ש ממלא תפקיד של ערכאת ערעור. נקודת המוצא היא, שפסה"ד נשוא הבקשה ניתן כדין, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסה"ד, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף ביהמ"ש שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל. בקשתו של המבקש נסמכת בעיקר על הטענה שמינויו של רודיק כרשות תימרור בעיר חיפה נכנס לתוקף רק בתאריך 21.3.91, והיה זה מספר שבועות לאחר שכבר הנחה את מחלקת התנועה בעיר להציב את התמרורים. מכוח תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, על שכמו של נאשם הטוען לפגם בחוקיות התמרור, מוטל הנטל להראות כי התמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין. בתאריך 9.7.00 העלה המבקש בפני ביהמ"ש לעניינים מקומיים את השגותיו בשאלת חוקיותו של התמרור, אך מטעמים השמורים עמו בחר שלא למצות קו הגנה זה עד תום, ולא העיד את מי שיכול היה לשפוך אור על אותה סוגייה. באותה דרך הוא נהג גם במהלך הדיון בערעור שהגיש לביהמ"ש המחוזי, וכך הוחמצה ההזדמנות ללבן סוגיה זו בפני הערכאות שתפקידן לעסוק בכך. את אשר החסיר אז מנסה המבקש להשיג בבקשה הנוכחית, כאשר באמתחתו טענות ועובדות כביכול חדשות, בהן לא עשה שימוש בזמן המשפט. דא עקא, שלא לכך נועדו ההליכים לקיומו של משפט חוזר.
ג. זאת ועוד, אף בהנחה שהסדר החנייה שנקבע ברחוב הנדון בשנת 1990 נעשה בחוסר סמכות, עובדה היא שמאז ועד לביצוע העבירה המיוחסת למבקש חלפו שנים רבות, ומי לידנו יתקע שאת מה שהיה בלתי חוקי אז, לא הכשירה רשות התימרור לפני שנת 1999?. הטענות אותן העלה המבקש הן מן הסוג המחייב בירור עובדתי, וזה לא נעשה ולא משום שלמבקש לא היה יומו בביהמ"ש.

(בפני: השופט א. לוי. 21.7.02).

ע.פ. 7840/01 - מיכאל אקווה נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הסגרה לארה"ב בעבירות מרמה שעניינן ניצול מידע פנים בחברה. *"מידע פנים" ו"איש פנים" לצורך אישום בשימוש במידע פנים. *דחיית טענה כי מי שמבקשים להסגירו הוא תושב ישראל(מחוזי י-ם - ב"ש 2397/01 - הערעור נדחה).
א. המערער, אזרח ישראלי, התגורר מאז שנת 1989 בארה"ב, שם נישא לאזרחית אמריקנית ובה נולדו ילדיו. בשנת 2000 הואשם בבימ"ש בניו-יורק בעבירות של מירמה בניירות ערך תוך שימוש במידע-פנים, וכן בעבירה של קשירת קשר לביצוע מירמה בניירות-ערך. בכתב האישום נטען, כי במהלך השנים 1997-2000 קיבל המערער לידיו מידע מאדם בשם פרימן, שהועסק בשתי חברות-השקעה בהכנת מסמכים הנוגעים לעיסקות מיזוג ורכישה שעתידות היו להיערך בין חברות, שקיבלו ייעוץ מחברות-ההשקעה, ובתוקף תפקידו היתה לו נגישות למידע אודות העיסקות הללו. עוד נטען כי המערער השקיע בניירות-ערך בהתבסס על המידע שקיבל מפרימן והרוויח סכומי כסף גדולים. בחודש מרץ 2000 נעצר המערער בארה"ב ושוחרר בערבות לאחר שנדרש להפקיד את דרכונו. הוא הפר את תנאי השחרור בערובה, ותוך שימוש בדרכון נוסף שהיה ברשותו, עזב את ארה"ב והגיע לישראל.
ב. ממשלת ארה"ב הגישה בקשה להסגיר את המערער לידיה, המערער נעצר וביהמ"ש המחוזי בירושלים נתבקש להכריז כי המערער הוא בר-הסגרה. טענת המערער בביהמ"ש המחוזי היתה, כי המעשים המיוחסים לו אינם מהווים עבירה בישראל, ואילו בוצעו מעשים אלו בישראל, לא ניתן היה להעמידו לדין כאן; כי המידע שעשה בו שימוש אינו "מידע-פנים", כי המערער לא היה איש-פנים, ועל-כן לא ניתן להעמידו לדין
בישראל לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, שעניינו עבירה של שימוש במידע בידי איש פנים; וכי גם פרימן עצמו לא היה איש-פנים, ועל-כן אף לא ניתן להעמיד את המערער לדין לפי סעיף 52ד לחוק ניירות ערך, שעניינו עבירה של שימוש במידע שמקורו באיש פנים. עוד טען המערער, כי העבירות שבגינן נתבקשה הסגרתו אינן עבירות הסגרה בהתאם לאמנה שנכרתה בין ישראל לבין ארה"ב; וכי הראיות שהוצגו על-ידי המדינה, ובמרכזן עדותו של עד-המדינה פרימן, אין בהן כדי לבסס כתב-אישום. לחלופין טען המערער, כי יש לקבוע כי הוא תושב ישראל, ועל-כן יש לקבל תחילה את הסכמת ארה"ב להחזיר אותו לישראל לשם ריצוי עונשו, אם יורשע בדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא בר-הסגרה והערעור נדחה.
ג. נוכח פגיעתה בזכויותיו של מי שנתבקשה הסגרתו, החלטה להכריז על המבוקש כבר-הסגרה, מצריכה הכרעה שיפוטית בשאלת דיות הראיות כנגדו. אמת-המידה שנקבעה לעניין זה - אף שענייננו הוא בהעמדת המבוקש לדין פלילי במדינה אחרת - היא זו הקבועה במשפטנו לעניין העמדה לדין פלילי, של קיום ראיות לכאורה לאישום. במקרה שבפנינו, הוצג מארג ראייתי, המבסס לכאורה את האישומים כנגד המערער.
ד. סעיף 2(א) לחוק ההסגרה מגדיר עבירת הסגרה ככל עבירה שאילו נעברה בישראל היה דינה מאסר לתקופה שלא תפחת מ-3 שנים (על-פי הדין שקדם לתיקון מס' 7). לפי ההגדרה של "איש פנים" בסעיף 52א לחוק ניירות ערך, ניתן לראות כ"איש פנים" כל אדם "שמעמדו או תפקידו בחברה או קשריו עמה נתנו לו גישה למידע פנים...". שאלת סיווגו כאיש-פנים של אדם שאיננו איש-פנים מובהק "תלויה בכך אם המידע הושג עקב נגישות ייחודית של אותו אדם למידע. כן תלוי הסיווג בעיתוי השימוש במידע". במקרה שבפנינו אין יסוד לטענה כי פרימן לא היה איש-פנים. מרבית האישומים נוגעים לאירועי רכישת ניירות-ערך של חברות שהיו לקוחות ישירים של חברות-ההשקעה שבהן הועסק פרימן. אף קביעת ביהמ"ש המחוזי, כי ניתן להאשים גם את המערער כשותף לעבירה על סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, בדין יסודה. במצב דברים זה, דינו של המערער יהיה זהה לדינו של המבצע העיקרי, לרבות לעניין העונש, שכאמור בגין העבירה על סעיף 52ג לחוק ניירות ערך עשוי להגיע עד 5 שנות מאסר.
ה. בטענת המערער כי העבירה של שימוש במידע-פנים אינה עבירת הסגרה על-פי האמנה, אין ממש. הסגרת המערער נתבקשה על יסוד העבירות המצויינות באמנה כעבירות של "מעילה", "קבלת כספים בטענות שווא", ו"תרמית ע"י פקיד של החברה". השימוש שעשו המערער ופרימן במידע-הפנים היה נגוע, לכאורה, ביסוד של מרמה, למצער כלפי החברות שמידע-הפנים היה שייך להן, ואשר העניקו לפרימן גישה למידע זה. נמצא, כי העבירה של שימוש במידע-פנים היא עבירת הסגרה על-פי האמנה שבין ישראל לבין ארה"ב.
ו. לבסוף, יש לדחות אף את טענת המערער כי הוא תושב ישראל. שאלת התושבות לעניין חוק ההסגרה נקבעת על-פי מבחן משולב, הכולל רכיב סובייקטיבי, הבוחן את כוונות ההשתקעות של המבוקש, ורכיב אובייקטיבי, שעניינו בבחינת הזיקות העובדתיות שנוצרו בין המבוקש לבין ישראל. המערער הגיע לישראל תוך שימוש בדרכון גרמני שברשותו. הוא הגיע עם אשתו, שהיא אזרחית ארה"ב, ועם ילדיו, שנולדו בארה"ב, וזאת במטרה להימלט מאימת הדין שם; שהה בישראל תקופה קצרה של מספר חודשים בטרם נעצר, ובמהלך תקופה זו לא ביצע פעולות משמעותיות כלשהן שהיה בהן כדי להשלים תהליך של השתלבות במדינת ישראל. על רקע זה, קבע ביהמ"ש המחוזי כעניין שבעובדה, כי לא הוכח שכוונת המערער היתה להעתיק את מרכז חייו לישראל. בקביעה זו אין עילה להתערבות.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד שחר פריזט, אסף ברם וגיל דחוח למערער, עוה"ד יצחק בלום וגב' נילי גסר למשיב. 17.7.02).

בש"פ 5847/02 - מדינת ישראל נגד אלברט מיגרלשוילי ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח ונסיון לרצח וגרימת חבלה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בעבירות של רצח בכוונה תחילה, ניסיון רצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. לטענת המדינה קשרו המשיבים, יחד עם אחרים, קשר להמית את דאטו (דוד) זוננשוילי (להלן: המנוח) ואת אחיו שרון (שוטה) זוהר (זוננשוילי) (להלן: שוטה). במסגרת הקשר ולשם קידומו, הזמין המשיב 1 את המנוח ואת אחיו לפגישה באשדוד, בנימוק שהמשיב 3 רוצה לשלם להם חובו בסך $30,000. באשדוד, פגשו בבית-קפה את אחד הקושרים וכן את המשיב 1. המנוח ואחיו הוסעו בתואנות שווא לגן ציבורי. שלושת המשיבים והקושרים האחרים, תקפו שם את המנוח ואת אחיו בדקירות בסכינים. אחת הדקירות פגעה בליבו וגרמה למותו. לאחיו נגרמו פציעות שסיכנו את חייו. השלשה נעצרו עד תום ההליכים. בינתיים חלפה תקופה של תשעה חודשים והמדינה מבקשת להאריך את מעצרם ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
בא-כוחו של המשיב 1 הודיע כי הוא מסכים להארכת-מעצרו ב-90 ימים נוספים, שכן מרשו מרצה כעת עונש מאסר שצפוי להסתיים בינואר 2003. אשר למשיבים 2 ו-3, טענו באי כוחם נגד קיומן של ראיות לכאורה. טענות אלה נבחנו על-ידי ביהמ"ש קמא, בדיון על מעצר עד תום ההליכים ומסקנתו היתה כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות. אין ביהמ"ש בוחן מחדש את ראיות התביעה בהליך הארכת המעצר מעבר ל-9 חדשים. אשר לטענה כי חל כרסום ממשי בראיות התביעה - ככלל, טענות נאשם בדבר שינויים שחלו בתשתית העובדתית שעמדה בבסיס מעצרו, ראוי שיידונו בפני הערכאה הדיונית במסגרת בקשה לעיון חוזר ולא בבקשת המדינה להארכת מעצר. אמנם, ביהמ"ש הדן בהארכת מעצר עשוי להביא בגדר שיקוליו גם שינויים שחלו בתשתית הראייתית שביסוד המעצר, אך זאת רק במקרים חריגים של כרסום עמוק ומשמעותי בראיות התביעה. העניין שלפנינו אינו נכלל בגדר מקרים אלה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד ליאור בר זוהר למשיבים. 11.7.02).

ע.א. 8623/01 - צור שפי ואח' נגד עתידות חברה לפיתוח ערד בע"מ ואח'

המועד להגשת ערעור שכנגד. זהות העניין בין הערעור לערעור שכנגד (בקשת המערערים לדחיית ערעור שכנגד על הסף - הבקשה נדחתה).

המבקשים הגישו ערעור על פס"ד בימ"ש קמא והמשיבים הגישו ערעור שכנגד. המערערים מבקשים למחוק את הערעור שכנגד ונימוקיהם הם שניים: כי הערעור שכנגד הוגש באיחור; כי עניינו של הערעור שכנגד חורג מעניינו של הערעור העיקרי. הבקשה נדחתה.
באשר למועד הגשת הערעור שכנגד - המועד להגשת ערעור שכנגד הוא 30 ימים מן היום בו הומצא למשיב בערעור כתב הערעור והודעה על הפקדת ערבון או על פטור מהפקדת ערבון. על פי הרישומים שבתיק, הופקד הערבון ביום 19.2.02. הערעור שכנגד הוגש ביום 21.3.02, היינו - תוך 30 ימים ממועד הפקדת הערבון. אשר לתוכן הערעור שכנגד - ערעור שכנגד יכול להיות מוגש רק בעניין הנוגע לנושא הערעור. עניינו של הערעור שכנגד בטענות הנוגעות לביצוע עבודות, שהן נשוא הסכם שכירות. הסכם זה הוא נדבך עיקרי, אם גם לא בלעדי, בטענות המערערים בערעורם העיקרי. הוא מהווה נושא מרכזי בהתדיינות. הערעור והערעור שכנגד עוסקים בחיובים נטענים שונים של שני הצדדים, הנוגעים לעיסקת השכירות שנכרתה ביניהם ולאופן מימושה וביצועה. די בכך, על מנת לאפשר ערעור שכנגד.

(בפני: הרשם שחם. 10.7.02).

בג"צ 8751/00 - סאהר חנא יוסף ואח' נגד רשם המהנדסים והאדריכלים ואח'

*אין להתערב בדרישה להשלמת לימודים בישראל כדי לרשום בפנקס המהנדסים, סטודנטים שסיימו אוניברסיטה ברוסיה (העתירה נדחתה).

העותרים, סיימו את לימודיהם באוניברסיטה הממלכתית לארכיטקטורה ובנייה בעיר סנט-פטרבורג. ועדת מומחים מיוחדת קבעה שההכשרה שקיבלו העותרים ברוסיה אינה מספיקה כדי לרשום אותם בפנקס כמהנדסים אזרחיים, ואף שפרטים מדוייקים על מסלולי הלימוד בפקולטה האמורה לא נמסרו למשיבים במישרין, למרות שאלה נתבקשו על-ידם, היו לפני המשיבים ראיות ברמה המינהלית כי תכנית הלימודים בהנדסה שמציעה האוניברסיטה לתושבי רוסיה היא של 5 שנים ולתושבי חוץ, כמו העותרים, מוצעת תכנית מקוצרת של 4 שנים שאינה מצדיקה מתן תואר של מהנדס אזרחי. העתירה נדחתה.
העותרים לא הצביעו על עילה כלשהי של התערבות בהחלטות של גוף מקצועי, השוקד על רמת מבקשי רישום כמהנדסים אזרחיים. העובדה שבעבר שגו המשיבים ונתנו רשיון של מהנדס אזרחי למי שלא היה ראוי לכך אינה יכולה לסייע להם, כאשר הרשויות עמדו על טעותן. אין גם ממש בטענה שלא היה מקום להתנות את רישומם של העותרים כמהנדסים אזרחיים בקורסים שעליהם הוחלט. הרמה הנאותה של אנשי המקצוע בתחום ההנדסה האזרחית חייבת להישמר ואין זה ראוי שבג"צ יתערב בשיקול דעתם של הגורמים המקצועיים המבקשים להבטיח מניעת תקלות העשויות לנבוע מרישומם בפנקס של מועמדים שהם חסרי הכשרה מתאימה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, טירקל. עו"ד ח'ליל הייתם לעותרים, עו"ד גב' שרון רוטשנקר למשיבים. 14.7.02).

ע.פ. 4010/02 - מדינת ישראל נגד יעקב רודיק

*החמרה בעונש בעבירה של הצתת מכוניות ערביות על רקע לאומני (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות של הצתה, חבלה במזיד ברכב והחזקת סכין. הוא הצית וגרם נזק ל-16 מכוניות לאחר שוידא שאלה שייכות לערבים וביהמ"ש המחוזי בירושלים השית עליו מאסר לתקופה של 12 חודשים, מחציתם בפועל ומחציתם על תנאי, קנס -.3,000 ש"ח ופיצוי למתלוננים -.30,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
גם אם מתחשבים בנסיבותיו האישיות של המערער ובמחלתו - העונש שהושת עליו קל יתר על המידה. המדובר בנזק שנגרם לרכבים רבים במשך תקופה של כמה חודשים שהמערער לא יכול היה שלא להיות מודע לתוצאותיו. רק עקב מחלתו של המערער, העובדה שאלמלא נתקבל הערעור עשוי היה המערער להיות מובא כבר לפני ועדת השחרורים, והעובדה שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד העונש על שנה אחת מאסר בפועל, וחצי שנה מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד גב' שרית טובבין למערערת, עו"ד יאיר גולן למשיב. 18.7.02).

ע.פ. 6830/01 - רפאל פייגלביץ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה למתלוננת שנפרדה מהנאשם לאחר שנה של חברות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

במהלך כשנה היתה המתלוננת חברתו של המערער. לאחר פרידתה ממנו ניסה המערער לשכנעה לשוב אליו, וכאשר לא הניח לה, פנתה המתלוננת לביהמ"ש לענייני משפחה בבקשה למתן צו הגנה. ביהמ"ש נתן צו שאסר על המערער להיכנס לביתה של המתלוננת, להתקרב אל הבית או להטריד את המתלוננת. כשבועיים לאחר מתן הצו ביקש המערער מהמתלוננת להיפגש כדי לשוחח עמה. היא הסכימה והשניים נפגשו בבית קפה. אחר-כך הסיעה המתלוננת את המערער במכוניתה. לבקשתו עצרה את המכונית במקום מסויים, ואז שלף סכין ונעץ אותה
בכתפה וגרם לה חבלה חמורה. היא נמלטה מן המכונית והמערער נסע מן המקום במכוניתה ובשלב מאוחר יותר הסגיר עצמו למשטרה. ביהמ"ש גזר למערער 54 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על-תנאי, וכן חייבו לפצות את המתלוננת בסך 15,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הוא יליד 1952 וזולת הרשעה קודמת אחת, בהיזק לרכוש במזיד, אין לחובתו מעורבות פלילית קודמת. הוא אדם נורמטיבי, אשר על רקע פיטורין מן העבודה ונסיבות משפחתיות ואחרות נקלע למשבר, ופגע במתלוננת בעת שהיה נתון לפרץ של טירוף רגעי שאינו מאפיין את דפוס התנהגותו. עם זאת התופעה של שימוש בסכין ובכלי משחית אחרים, אף בידי מי שאינם עבריינים מובהקים, אינה עוד כל-כך נדירה. הצורך להרתיע גם את הרבים מפני מעשים כאלה מצדיק ומחייב הטלת עונשים כואבים. המערער עבר את העבירה בעת שצו הרחקה מן המתלוננת היה תלוי ועומד כנגדו; וגם לאחר שפגע פגיעה חמורה במתלוננת, זנח אותה במקום האירוע וברח מן המקום במכוניתה. העונש הולם את חומרת המעשה ומכל מקום איננו חמור במידה שתצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: מצא, חשין, אנגלרד. עו"ד א. פשטי למערער, עו"ד י. למברבגר למשיבה. 11.7.02).

ע.פ. 9280/00 - אשרף סאלח נגד מדינת ישראל

*יסוד "הכח" הנדרש בעבירה של אונס (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה והדיון בענין חומרת העונש נדחה למועד אחר).

המערער והמתלוננת עבדו במפעל מסויים, ויום אחד ביקש המערער את המתלוננת להתלוות אליו אל מחסן המפעל בענייני עבודה. משהגיעו אל המחסן, נעל המערער את הדלת, סתם את פיה של המתלוננת והחל חונק אותה באומרו לה: "אני רוצח, רוצח אותך". המתלוננת לקתה בהלם ומשהופלה ארצה, התחננה בפני המערער כי לא ירצח אותה. מעתה ואילך, עשתה ככל אשר דרש ממנה המערער, תוך שהיא מבקשת ממנו כי לא יהא אלים כלפיה. בהמשך בא המערער במגע אישות מלא עם המתלוננת ואף ביצע בה מעשה סדום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות אינוס ומעשה סדום וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה והדיון בעניין העונש נדחה עד לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן.
המערער טוען שלא נתקיים במעשה האישות שביצע יסוד הכוח כנדרש בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. נוסחו של סעיף 345(א)(1) היה - בעת האירועים נושא הדיון - שמעשה אישות לא היה אינוס אלא אם נעשה, בין השאר, "עקב שימוש בכוח". לדעתו, השימוש בכוח חייב שייעשה תוך כדי מעשה האישות, ובענייננו לא הפעיל המערער כוח תוך כדי מעשה האישות. טענה זו אין בה ממש. ראשית, לפי נוסחו של סעיף 345(א)(1) כנוסחו בעת האירועים, מעשה אישות היה אינוס לא אך אם נעשה "עקב שימוש בכוח" אלא גם במקום שנעשה ב"איום" בשימוש בכוח. בענייננו, אין ספק כי מעשה האישות היה, למיצער, עקב איום בשימוש בכוח. שנית, חניקתה של המתלוננת בידי המערער היתה כה קרובה בזמן למעשה האישות עצמו עד שניתן בנקל לומר כי מעשה האישות נעשה עקב שימוש בכוח ולא אך באיום בשימוש בכוח. אשר לעונש: ראוי שביהמ"ש יקבל תסקיר משלים ועל-כן יידחה הדיון בעונש למועד אחר.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עו"ד הישאם פארג' למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 14.7.02).

בג"צ 4026/02 - אדי ניצן נגד נציבות שירות המדינה

*הדרך לפרש פס"ד של בי"ד לעבודה כשפסה"ד ניתן נגד המדינה ואין אפשרות לפנות להוצל"פ ולבקש "הבהרה" של פסה"ד ע"י ביה"ד (העתירה נדחתה).

העותר הינו עובד מדינה. מיום 24.3.91 ועד ליום 31.7.96 הועסק ע"י המדינה לפי חוזה מיוחד. לגבי תקופה זו לא חל על העותר חוק שירות המדינה (גמלאות). מאז ראשית חודש אוגוסט 1996 מכהן העותר כעובד מדינה שחוק הגמלאות חל עליו. העותר פנה בשנת 1997 בתביעה נגד המדינה לביה"ד האזורי לעבודה, לאפשר לו לרכוש זכויות לגמלה על פי חוק הגמלאות לגבי התקופה בה הועסק בהתאם לחוזה מיוחד, מבלי לחייבו לפדות את הכספים שהופרשו לתכנית ביטוח מנהלים בחברת "מנורה" בתקופת ההעסקה בחוזה מיוחד. ביה"ד האזורי הציג שתי חלופות לביצועה של רכישת הזכויות. הבחירה בין החלופות תלויה במתן אישור מסויים מחברת "מנורה". בין הצדדים התעוררה מחלוקת באשר ליישומו ופרשנותו של פסה"ד. בעתירתו מבקש העותר צו שיורה למדינה לבצע לאלתר את פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה. העתירה נדחתה
במקרה רגיל, כאשר אין המדינה בעלת דין בהליך וכאשר פסה"ד ניתן לביצוע בהוצל"פ, יתכן שמחלוקת דוגמת זו שנפלה בין הצדדים תבוא בפני ביהמ"ש המקורי על דרך בקשת הבהרה של ראש ההוצל"פ, כאמור בסעיף 12 לחוק ההוצל"פ. דיני ההוצל"פ אינם חלים על פסקי דין שניתנו נגד המדינה. לפיכך, לא ניתן לעשות שימוש במנגנון ההוצל"פ ואין אפשרות לפעול על דרך בקשת הבהרה. המסלול בו אמור לילך בעל דין, אשר ניתן לזכותו פס"ד נגד המדינה, הדורש הבהרה, פירוש או יישום, הוא פנייה בבקשה לסעד מן הערכאה שנתנה את פסה"ד. משמע, בידי העותר נתונה אפשרות חילופית לקבלת סעד, היינו פנייה לביה"ד האזורי לעבודה, אשר נתן את פסה"ד המקורי בהליך שבו הוא נקט נגד המדינה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גרוניס. עו"ד זאב אפיק לעותר, עו"ד גב' דלית גילה למשיבה. 15.7.02).

רע"א 5854/02 - מיכאל גרמן ואח' נגד עזבון המנוח ר' בצלאל כ"ץ ואח'

*דחיית בקשה לסעד ביניים נגד מימוש פס"ד חלוט של פינוי (בקשה למתן צו מניעה זמני - הבקשה נדחתה).

בשנת 1997 הגישו יורשי המנוח בצלאל כ"ץ ז"ל (המשיבים 6-3) תביעה נגד אגודה למען ישיבת סלונים ברמת-גן (המשיבה 7), בה טענו כי אין במגרש שהועמד על ידי מורישם לרשות הישיבה כל ישיבה, וביקשו מביהמ"ש המחוזי להצהיר כי עקב הפרת ההסכם שנחתם ב-1945 בין המנוח לבין ראש ישיבת סלונים, החכירה למשיבה 7 התבטלה או בוטלה כדין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי אין הצדקה להחזקת הקרקע בידי המשיבה 7 על פי החוזה. עוד קבע כי גם אם ההסכם הוא הסכם מתנה הרי הוא בטל בשל קיומו של תנאי מפסיק, משחדלה הישיבה להתקיים. ערעור שהגישה המשיבה 7 על פסק הדין נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. המבקשים טוענים שהינם תלמידי הישיבה, והגישו המרצת פתיחה בה טענו כי פסק הדין החלוט אינו חל עליהם ועל יתר תלמידי הישיבה, שכן לא היו צד לדיון בפני הערכאות הקודמות. במסגרת הליך זה פנו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בהמרצה ובקשתם נדחתה. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור, ובמסגרת בקשה זו הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני. הבקשה נדחתה.
עניין החכירה במגרש נדון בפני הערכאות השונות וניתן פסק דין חלוט בעניין. המשיבה 7 ייצגה את האינטרסים של הישיבה ותלמידיה, ובמהלך ההליך הארוך מיצתה את הטענות השונות שנדחו אחת לאחת על-ידי הערכאות שדנו בעניין. טענותיהם של המבקשים בדבר זכותם במקרקעין אינה מגלה על פניה עילה למנוע את מימושו של פסק דין חלוט.