בג"צ 5886/98 - אברהם וזהבה שטיינר נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה ואח'
*התיישנות תביעת פיצויים בעקבות תכנית מתאר ארצית. *הזכות לקבל פיצויים בשנוי תכנית מתאר ארצית אינה מותנית בפרסום למתן תוקף של התכנית המקומית(העתירה נדחתה).
א. בשנת 1974 רכשו העותרים קרקע חקלאית באזור חדרה. הקרקע מהווה חלק מחלקה גדולה (להלן: החלקה). על-פי תכנית מיתאר ארצית לגנים לאומיים ושמורות טבע, (להלן: התכנית הארצית), שאושרה ופורסמה באוקטובר 1981, יועדה החלקה להפוך ל"גן לאומי מוצע". בתכנית מיתאר מקומית (להלן: התכנית המקומית), שנערכה בעקבות התכנית הארצית הוגדר יעודה של החלקה כ"שמורת טבע". התכנית המקומית אושרה באוקטובר 1987 ע"י הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה. למרות אישורה, לא פירסמה אותה המשיבה למתן תוקף. בעתירתם ביקשו העותרים להורות על ביטול שינוי יעודה של החלקה מקרקע חקלאית לשמורת טבע. לחלופין ביקשו כי יינתן צו המורה לוועדה המקומית לפרסם את התכנית המקומית למתן תוקף, או שיחייב אותה לפצותם על הפגיעה ששינוי יעודה של החלקה הסב להם. העתירה נדחתה.
ב. ביסוד טיעונם של העותרים ניצבה הנחה מוטעית, כי זכותם לקבלת פיצוי מאת הוועדה המקומית, מותנית בפירסומה למתן תוקף של התכנית המקומית. על רקע זה טענו, כי בעוד ששינוי יעודה של החלקה גרע עד לאפס את שווייה של הקרקע, עיכוב פירסומה של התכנית המקומית שולל מהם גם את האפשרות לתבוע ולקבל פיצוי. בפתח הדיון בהתנגדות לצו-על-תנאי העמיד ביהמ"ש את העותרים על טעותם: ככל ששינוי יעודה של החלקה אמנם הסב להם פגיעה קניינית, הרי שפגיעה זו אף הקימה להם זכות לקבלת פיצוי, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. אלא שאת הפגיעה שהקימה להם זכות זו - ככל שאכן נגרמה - יש לייחס לתכנית הארצית אשר הורתה על שינוי יעודה של החלקה, ולא לתכנית המקומית שלעניין יעודה של החלקה אך יישמה את הוראותיה של התכנית הארצית. נמצא שאת תביעתם לפיצוי היה על העותרים להגיש בעקבות אישורה ופרסומה (באוקטובר 1981) של התכנית הארצית. משלא עשו כן התיישנה תביעתם.
ג. עתירתם העיקרית של העותרים כי ביהמ"ש יורה לרשויות התכנון להביא לביטולה של התכנית הארצית, לא התבססה, כלל ועיקר, על הטענה כי בהחלטה לשנות את יעודה של החלקה, מקרקע חקלאית ל"גן לאומי", נפל פגם כלשהו. עתירתם האמורה התבססה, אך ורק, על הטענה, שהתכנית הארצית פגעה בקניינם מבלי שתקים להם זכות לקבלת פיצוי על הפגיעה. משהוברר כי לטענה זו, שהתבססה על הנחה מוטעית, לא היה מעיקרא כל יסוד, נשמט בסיסה של עתירה זו. אך בכך לא סגי. שכן בג"צ הורה על צירופם של המועצה הארצית ושל שר הפנים כמשיבים נוספים לעתירה, על מנת שישיבו אם בכך שהתכנית הארצית לא בוצעה במשך זמן רב מאז נתקבלה אין כדי להביא לפקיעתה, ולכן יש להתייחס גם למימד נוסף זה.
ד. התכנית הארצית נועדה לאתר ולשמור על עתודת שטחים המיועדים לשמש גנים לאומיים, שמורות טבע או שמורות נוף. ביחס לחלקה נשוא הדיון הוסבר, כי זו מהווה חלק משטח הידוע בשם "בריכת יער", המהווה שריד לביצות חדרה שיובשו במאה הקודמת. מלבד היותו בעל ערך נופי חשוב, יש לשטח זה גם ערך לימודי וחינוכי רב חשיבות באשר הוא משמש כבית גידול ייחודי למינים רבים של בעלי-חיים, שהמעקב אחריהם הפך את המקום לסדנה ללימודי הטבע והסביבה שאין דומה לה בבתי גידול טבעיים אחרים. בכל הנוגע לשמירת ערכי הטבע בשטח משיגה התכנית הארצית, כבר עתה, את מטרתה הגם שייתכן כי בעקבות ההכרזה על השטח כשמורת טבע, שתוכל להיעשות רק לאחר שהתכנית המקומית תפורסם למתן תוקף, תבוצענה פעולות נוספות שתגברנה את השמירה על ערכי הטבע בשטח החלקה.
ה. גם לעתירתם החלופית של העותרים, למתן צו המורה לוועדה המקומית לפרסם למתן תוקף את התכנית המקומית, או לחיובה לפצותם בגין הפגיעה, אין יסוד. ראשית, מתן צו המחייב את הוועדה המקומית לפרסם את התכנית, לא היה מקדם במאומה את עניינם של העותרים, שכן, כאמור, התכנית המקומית, שאך מילאה אחר הוראותיה של התכנית הארצית, לא פגעה בחלקה. שנית, יש לקבל את הסברי הוועדה המקומית לאי-פרסומה של התכנית אשר הוגשה על-ידה. מאז הכנתה בראשית שנות השמונים התחוללה בחדרה פעילות תכנונית נרחבת, והתכנית במתכונתה המקורית שוב אינה מתאימה למצב החדש הקיים בשטח.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עו"ד נ. אריאל לעותרים, עוה"ד א. שפירא וא. מנדל למשיבים. 21.7.02).
ע.א. 6645/00 + 6783/00 - שלמה ערד, עו"ד ויצחק פיינגולד נגד ז'ק אבן ואח'(מחוזי ת"א - ת.א. 475/92 - הערעורים נדחו בעיקרם).
* ע.א. 6645/00 + 6783/00 - חזקה שאדם יודע תכנו של מסמך שעליו הוא חותם. *אחריות בנזיקין של עו"ד שרשם משכנתא לטובת בנק כערבות לחברות מסויימות בלי ליידע את הממשכן על מצבן הכספי הרעוע של החברות. *אחריותו של עו"ד לנזקי ממשכן נכס גם כשאין יחסי עו"ד-לקוח בינו לבא. בחודש מרץ 1985, פנה המשיב (להלן: "ז'אק"), אל פיינגולד (להלן "פיינגולד"), בבקשה כי יעזור לו להיחלץ ממצוקה כלכלית בה היה שרוי. פיינגולד, אשר יחד עם שותפו יצחק סיט (להלן "סיט") הם בעלים של שתי חברות: "סייפנים השקעות בע"מ", ו"סייפן סוכנות לביטוח בע"מ" (להלן "החברות"), הציע להשיג לז'אק הלוואה מבנק בסך 20,000 ש"ח. לצורך הבטחת פרעון ההלוואה נדרש ז'אק למשכן את זכויותיו במספרה בת"א, אשר אותה עת טרם נרשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין. פיינגולד הפנה את ז'אק לפרקליטו, המערער, (להלן: "עו"ד ערד"), על מנת שזה יטפל ברישום הזכויות במספרה ורישום השעבוד עליה לטובת הבנק בעבור נטילת ההלוואה. בתאריך 25.3.85 חתם ז'אק על יפוי-כוח בלתי חוזר לעו"ד ערד לפעול בשמו, ובין היתר לעשות את אלה: "למכור ולהעביר, להשכיר להחכיר לשעבד ולמשכן" את המספרה. בתאריך 3.4.85 חתם ז'אק על שטר משכנתה מכוחו הוא מישכן את המספרה לטובת בנק לאומי (להלן: "הבנק"), להבטחת תשלום חובותיו-שלו ו/או של החברות ו/או שלפיינגולד ו/או של סיט. בתאריך 9.4.85 נרשמה המספרה על שמו של ז'אק, ובאותו מועד נרשם גם שטר המשכנתה.
ב. לאחר מכן התעורר חשדו של ז'אק והוא ביקש מפיינגולד לבטל את שטר המשכנתה, אך זה הרגיע אותו באמרו כי מצבו הכלכלי ומצב חברותיו איתן. בתאריך 21.11.86 קיבל ז'אק מכתב מהבנק, כי חובה של חברת סייפנים לבנק הוא כ-375 אלף ש"ח, ומתוך סכום זה חל מועד פירעונו של תשלום בסך כ-31 אלף ש"ח אותו נדרש ז'אק לשלם. ז'אק טען בפני הבנק, כי בעת חתימתו על שטר המשכנתה הוטעה לחשוב כי חתימתו נועדה להבטחת תשלום חובו בלבד. בתאריך 18.7.87 הוגשה על ידי הבנק ללשכת ההוצל"פ בתל-אביב בקשה למימוש המשכנתה כנגד חוב בסך 300,000 ש"ח. בתאריך 2.7.91 הוכרז ז'אק כפושט-רגל.
ג. במהלך שנת 1992, הגיש ז'אק תביעת נזיקין נגד פיינגולד ונגד עו"ד ערד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי משחתם ז'אק על שטר המשכנתה, אין הוא יכול עוד לטעון כי לא ידע על מה הוא חותם, כך שידע כי הוא חותם על משכנתא גם על חובן של החברות. יחד עם זאת, קיבל את טענתו של ז'אק, לפיה היתה מוטלת על המערערים החובה להודיע לו על מצבם הכלכלי של אלה שלחובותיהם הוא ערב. ביחס לעו"ד ערד קבע ביהמ"ש, כי עו"ד ערד ידע על היקפם של החובות של החברות לבנק ממקור אחר, והכוונה לכך שהוא עצמו טיפל במישכון נכסים ורישום שעבודים להבטחת חובות של החברות. ביהמ"ש הוסיף כי גם מבלי להכריע בשאלה אם היה ז'אק לקוחו של עו"ד ערד, חובתו של עורך-הדין היתה לדווח לו על מצבן העגום של החברות. בחלקו השני של פסה"ד עסק בימ"ש קמא בשאלת נזקיו של ז'אק, ובסוף הדיון חוייבו המערערים
לשלם לז'אק סכום של כ-327 אלף ש"ח בגין החוב לבנק, סכום של 60,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר, סכום של 15,000 ש"ח בעבור שכר טרחת עורך דין שז'אק התחייב בו, סכום של 50,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתיק זה. הערעורים נדחו פרט לביטול החיוב בגין עגמת נפש.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי, שהתבסס על ההלכה הפסוקה, ולפיה "אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב". ההיגיון מחייב גם שהחותם על מסמך כה מהותי ביחס לנכסיו, לא יעשה זאת בהיסח הדעת. כך שנכון כי ז'אק ידע בעת חתימתו על שטר המשכנתה, שהשעבוד יחול גם על חובם של אחרים. אך קביעה זו אין בה די לדחיית התביעה כנגד פיינגולד. ז'אק ביקש ללוות כ-20 אלף ש"ח, ולכן נכון להניח לטובתו כי הוא לא התכוון לערוב לחוב בסדר גודל של 200 עד 300 אלף דולר. אין ספק שהיקף החובות של פיינגולד והחברות הוא פרט מהותי מנקודת ראותו של מי שהתבקש לערוב להם, והתשובה לשאלה אם מידע זה נחשף בפניו של ז'אק עובר לחתימה של שטר המשכנתה, היא שלילית. העולה מכל האמור הוא, שהתנהגותו של פיינגולד לקתה גם בחוסר תום-לב במשא-ומתן שקדם למתן הסכמתו של ז'אק לערוב לחובות של אחרים, וגם בהטעייה ביחס למצב עסקיו, ועל כן אין פגם בהחלטתו של בימ"ש קמא לראות את פיינגולד כמי שאחראי לנזקיו של ז'אק.
ה. את חיובו של עו"ד ערד ביסס בימ"ש קמא על כך ששלוש דירות של אמו של פיינגולד, שועבדו להבטחת חובות של החברות, אחת מהן לטובת הבנק, והשתיים האחרות לטובת חברת "המגן". את כל השעבודים הללו רשם עו"ד ערד, ולאור זאת קבע ביהמ"ש כי הוא היה מודע לקיומם של חובות החברות והיקף השעבודים אשר נדרשו על מנת להבטיחם. לחלופין, קבע בימ"ש קמא, כי גם אם לא הכיר עו"ד ערד את היקף החובות, הוא בבחינת מי שעצם את עיניו מלראות את היקפם. לכאורה, מדובר בהכרעה בשאלות של עובדה, בהן אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב. אך ההלכה גם קבעה כי "עת משתיתה הדרגה הראשונה את פסק-דינה על שיקולים שבהיגיון גרידא - חופשית ערכאת הערעור לבחון, אם אותם שיקולים עומדים במבחן הגיון הנסיבות". כזה הוא המקרה הנוכחי, בו ההיגיון וניסיון החיים הוביל את בימ"ש קמא לקבוע כי עו"ד ערד ידע על מצב חובותיהם של פיינגולד והחברות, ואת המסקנה הזו ביקש עו"ד ערד לדחות.
ו. אין להתערב בשאלת אחריותו של עו"ד ערד וחיובו, גם אם לא היה שותף לגיבושה של עיסקת ההלוואה בין ז'אק לפיינגולד. לנגד עיניו הלכה והתהוותה באותם ימים מציאות שלא היתה יכולה להותיר ספק בלב איש, ובמיוחד לא אצל פרקליט, כי מצבם הכספי של פיינגולד והחברות היה רחוק מלהיות שפיר. העובדה שנדחתה גירסתו של ז'אק לפיה לא ידע כי הוא משעבד את המספרה גם כדי להבטיח חובות של אחרים, אין בה כדי לשנות את המצב, הואיל וגם נקבע, כי ז'אק סבר שהמצב הכספי של החברות היה "תקין". שאלה היא אם עו"ד ערד היה צריך בנסיבות אלה לחשוף בפני ז'אק את המידע השמור עמו, וכיצד מתיישבת אפשרות זו עם חובת הנאמנות שחב הפרקליט כלפי פיינגולד והחברות, וכן השאלה מה היתה מהות היחסים בין ז'אק לבין עו"ד ערד.
ז. באשר למהות היחסים בין ז'אק לעו"ד ערד - אמנם, עיסקת היסוד לפיה הסכים ז'אק לערוב לחובותיו של פיינגולד לא נכרתה בפני עו"ד ערד, אך כמתואר בתצהירו של עו"ד ערד שהוגש לביהמ"ש, ז'אק הגיע אליו בעקבות המלצתו של פיינגולד, ומכאן ואילך תפקידו לא התמצה באימות חתימתו של ז'אק על שטר המשכנתה, ומעמדו היה לפחות כמי שייצג את ז'אק בעיסקת רישום הבעלות במספרה ורישום השעבוד עליה. גם הטענה שעו"ד ערד ייצג בדרך כלל את החברות של פיינגולד, אינה יכולה לגרוע מהיחסים של עו"ד-לקוח שנרקם בין השניים. גם אם תאמר כי קיים בענייננו ניגוד
אינטרסים (פיינגולד והחברות מחד, וז'אק מאידך), הרי שזה נגרם בעטיו של עו"ד ערד, וז'אק לא היה אמור לדעת על קיומו.
ח. אחד ממקורותיה של חובת הנאמנות המוטלת על עו"ד כלפי לקוחו, מצוי בחוק לשכת עוה"ד ובכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). מקור אחר לחובת הנאמנות המוטלת על עו"ד כלפי לקוחו, מצוי בחוק השליחות. הרשאה הניתנת לעורך דין יוצרת שליחות שחוק השליחות חל עליה. סעיף 8(1) לחוק השליחות מטיל על השלוח, במסגרת חובת הנאמנות, את החובה לגלות לשולח כל מידע הנוגע לעניין השליחות. הפרתה של חובת הנאמנות הקבועה בסעיף 8 לחוק השליחות, מזכה את השולח בתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה (סעיף 9 לחוק השליחות), ויחד עם זאת היא מעמידה לרשות השולח תרופות על פי פקודת הנזיקין.
ט. למסקנה בדבר אחריותו של עו"ד ערד, ניתן להגיע גם בהנחה שבינו לז'אק לא שררו יחסי עורך-דין לקוח. הכלל בעניין זה הוא, כי בנסיבות מסויימות יכול ותקום חובת זהירות של עורך-דין כלפי צד שלישי, גם אם הוא אינו לקוחו, והדברים יפים במיוחד באותו מקרה בו ברור לעורך הדין כי הצד השלישי שם בו את מבטחו. לעו"ד ערד היה ידוע כי ז'אק אינו מיוצג, ועל כן צריך היה להניח כי ז'אק סומך על אמינותו ויושרו. במצב זה המעט שעו"ד ערד היה יכול וחייב לעשות, הוא להביא לידיעת ז'אק את דבר קיומם של השעבודים הנוספים בהם טיפל להבטחת חובותיהם של פיינגולד והחברות.
י. באשר לגובה הנזק - בפני ביהמ"ש המחוזי נשמעה עדותו של ז'אק. את הגירסה שלו ניתן היה לאמת או להפריך באמצעות מסמכי הבנק, שחלקם הוגשו לביהמ"ש, אך המערערים, מטעמים השמורים עמם, בחרו שלא לעשות זאת, ועל כן רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לאמץ את דבריו של ז'אק בעניין זה, ולראות בהם גירסה עובדתית שלא נסתרה. עם זאת יש לבטל את החיוב בעניין עגמת הנפש, שכן כפי שנקבע ידע ז'אק כי הוא ערב לכל חובות החברות וצריך היה לצפות שיצטרך לשלם חובות שלהן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט א. לוי. עו"ד גב' שושנה פרפורי למערער, עוה"ד גב' זיוה רבני וצבי נח למשיבים. 21.7.02).
ע.א. 1/01 - מרדכי שי שמעון נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית
*אחריות ברשלנות רפואית עקב פגם לידה כאשר לא בוצע ניתוח קיסרי ליולדת. *הקשר הסיבתי בין רשלנות רפואית ביילוד התובע לבין הנזק שנגרם. *העברת נטל ההוכחה מתובע לנתבע בשל ליקויים ברישום רפואי ומכח הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו(מחוזי חיפה - ת.א. 1184/95 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ולוי נגד דעתו החולקת של השופטת אנגלרד).
א. אמו של התובע התקבלה ללידה בבית החולים כרמל בחיפה, השייך למשיבה, ביום 19.7.82, בשבוע ה-39 להריונה. בקבלתה נעשו לה הבדיקות הרוטיניות אשר היו מקובלות באותה העת: בדיקה כללית, לחץ דם, דופק קולות לב ונשימה, כולל אנמנזה בציון מהלך שלוש לידותיה הקודמות ומשקלם של היילודים שלא עלה על 4,000 גרם. כל הבדיקות נמצאו תקינות ופרטיהן צויינו בגיליון הקבלה ליולדת. כך צויין בגיליון, כי גודל ההריון נמצא מתאים ל-40 שבועות. העמודה להערכת משקלו הצפוי של הילוד, נותרה ריקה. נערך רישום של מהלך הלידה על-פי הסטנדרטים שהיו מקובלים אז ומן הרישום עולה כי הלידה התקדמה באופן תקין עד השעה 00:12, המועד האחרון בו נערך רישום ביחס להתקדמות הלידה. התובע נולד בשעה 50:13 במשקל 4,600 גרם. בגיליון הלידה צויין כי הלידה היתה ספונטנית. מיד לאחר הלידה אובחן אצל התובע סיבוב פנימי של הזרוע הימנית והועלה חשד, שהתאמת בסופו של דבר, לנזק למקלעת הברכיאלית (שיתוק ע"ש ארב). בשל השיתוק הוגשה על-ידי התובע תביעה לפיצויים. לטענתו, השיתוק הינו תוצאה של פגיעה טראומטית שנגרמה לו על-ידי הצוות הרפואי שיילד אותו. הטענה היתה כי בהתחשב במשקל הילוד היה צריך לנתח אותו בניתוח קיסרי ולא בלידה וגינאלית רגילה.
ב. ביהמ"ש מינה מומחה רפואי והוא נחקר על חוות דעתו. הצדדים הסכימו כי בנוסף לחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, תוגשנה חוות דעת מומחים מטעמם, מבלי שתיערכנה חקירות על חוות דעת אלה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי נטל ההוכחה להראות שלא היתה רשלנות, הוא על הנתבעת, ולדעתו הנתבעת עמדה בנטל זה. ביהמ"ש אימץ את חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש ובהתבסס עליה קבע ביהמ"ש, כי טיפול בית החולים בתובע ובאמו היה בהתאם לסטנדרטים הרפואיים המקובלים בזמן לידתו של התובע וכי לא היתה רשלנות מצד בית החולים ולא היה מחדל מצד הצוות הרפואי אשר גרם לפגיעה בתובע. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וא. לוי, בפס"ד מפי השופטת שטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ג. השופטת שטרסברג-כהן: נטל השכנוע עבר אל כתפי הנתבעת משני טעמים כאחד: ליקוי ברישומים הרפואיים והחלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו". משעה 00:12 ועד שעת הלידה - 50:13 אין רישום המתעד את התקדמות הלידה. כמו כן, בגיליון קבלת היולדת לא נערך רישום להערכת משקלו של העובר בעמודה המיועדת לכך, ואין רישום של בדיקות אחרות שאמורות היו להתבצע על מנת להעריך את משקלו של הילוד. חסר זה ברישומים הרפואיים מעביר אל הנתבעת את הנטל לשלול היעדר רשלנות מצדה. נטל השכנוע עבר אל הנתבעת גם מכוח החלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו".
ד. האם עמדה הנתבעת בנטל להוכיח היעדר רשלנות מצידה? התשובה היא שלילית. אין מחלוקת, כי משקלו של העובר הינו רכיב חיוני במסגרת השיקולים כיצד ליילד את האישה, אם בלידה וגינאלית ואם בניתוח קיסרי. העמודה להערכת משקלו של העובר נותרה ריקה. אכן, בשנת 82 היה מקובל לרשום את התאמת גודל ההריון לגיל ההריון ללא ציון משקלו המוערך של העובר וככלל, יש לבחון את התנהגותו של הצוות הרפואי לפי הידוע והמקובל בעת הרלבנטית. יחד עם זאת, מקום בו בית החולים נוהג בפרקטיקה רפואית מתקדמת יותר מזו הנהוגה באותה העת, אמת המידה לבחינת התנהגות הצוות הרפואי היא הפרקטיקה אשר נהגה בבית החולים בפועל. בגיליון קבלת היולדת בבית החולים בו נולד התובע מופיעה עמודה המיועדת להערכת משקלו של העובר. בדיקות שונות היו נהוגות אז להערכת משקל העובר, ובדיקות כאלה לא מצאו ביטוי ברישומים הרפואיים. איש מן הצוות הרפואי לא העיד בביהמ"ש וממילא לא סתר או הסביר חסר זה ואף לא הבהיר את השתלשלות הדברים בזמן אמת.
ה. בנוסף לכך, גירסת התובע נתמכה בחוות דעת מומחה מטעמו, בה חיווה דעתו, כי השיתוק ארע כתוצאה ממשיכת היילוד לשם חילוצו, לאור משקלו הגבוה מן הממוצע. לכך נוספת העובדה שרופא הילדים, מומחה לילודים שבדק את התובע מיד לאחר הלידה, רשם בגיליון היילוד כי הלידה היתה טראומטית. אמנם הוא מציב לצד רישום זה סימן שאלה, עם זאת, עולה מן הרישום, שהחשד הראשון שלו כמומחה לילודים, הגם שלא היה נוכח בעת הלידה, הוא שמדובר בשיתוק כתוצאה מלידה טראומטית.
ו. השופט אנגלרד (דעת מיעוט): בבחינת אחריותה של הנתבעת בעוולה של רשלנות יש להבחין, בנסיבות המקרה הנדון, בין שתי שאלות מרכזיות. האחת, האם היתה התרשלות בכך שלא בוצע ניתוח קיסרי שהיה מתבקש אילו הצוות הרפואי היה מעריך את משקלו (הגדול) של העובר? השאלה האחרת נוגעת לקשר הסיבתי, והיא: האם יילודו של התובע בניתוח קיסרי היה מונע את השיתוק. התשובה לשאלה זו קשורה לשאלה האם היה אירוע של עצירת כתף במהלך הלידה הוגינאלית של התובע. באשר לשאלה הראשונה - התשובה היא חיובית. הערכת משקל של העובר היתה עשוייה ליצור אינדיקציה לקיומו של צורך בניתוח קיסרי. היתה התרשלות בכך שלא בוצעה הערכת משקל. נותרת שאלת הקשר הסיבתי. המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש סבר, על יסוד הרישום המצוי
בגליון הלידה, כי לא היתה לידה טראומטית ולא היתה עצירת כתף. מעדותו של המומחה מטעם ביהמ"ש עולה כי לעיתים נעוץ השיתוק בפגם מולד ולעיתים השיתוק מופיע גם לאחר לידה פיזיולוגית רגילה (ללא עצירת כתף), לידה ספונטנית לא טראומטית, ואף לאחר ניתוח קיסרי. המומחה משוכנע כי במקרה הנדון לא היתה עצירת כתף. שתי האפשרויות שנותרות באשר למקור הנזק הן, אם כן, מום שהתפתח לפני הלידה או נזק במהלך לידה פיזיולוגית. המסקנה המתחייבת מדבריו של המומחה מטעם ביהמ"ש היא כי ההסתברות לכך שהשיתוק נגרם בזמן הלידה הוגינאלית (כתוצאה מעצירת כתף) זהה להסתברות שהשיתוק הוא מום מולד. במצב זה, בו כפות המאזניים נותרו מעויינות, יש לברר על מי היה מוטל נטל השכנוע בסוגיה הנדונה.
ז. לא עלה בידי התובע, בשום שלב, להוכיח כי מתקיימות הנסיבות המצדיקות את העברת נטל השכנוע בשל ליקוי ברישום הרפואי או בשל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו. אין ברישומים הרפואיים פגם המצדיק העברה של נטל השכנוע אל הנתבעת. במקרה הנדון אין גם בכוחו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" כדי להעביר את נטל השכנוע.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. עו"ד קין מירון למערער, עו"ד דב לוין למשיב. 18.7.02).
ע.פ. 5773/01 + 5622/01 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשה סדום ב"בן משפחה". *מעשה מגונה "במצב המונע התנגדות". *מידת העונש בביצוע עבירות מין ב"בן משפחה"(מחוזי ת"א - ת.פ. 1020/00 - ערעורים על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעורים נדחו).
א. המערער הורשע בשורת עבירות של ביצוע מעשי סדום בבן משפחה ומעשה מגונה בבן משפחה שבוצעו נגד שלושה מאחיה של אשת המערער בהיותם קטינים (המתלונן ח' והמתלוננות צ' ונ'). למערער נגזרו 12 שנות מאסר, מתוכן 9 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. ערעור המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וכן נדחה ערעור שכנגד מטעם המדינה על קולת העונש.
ב. כתב-האישום שהוגש נגד המערער כלל שלושה אישומים, בעבירות האמורות שנמשכו בין השנים 1991-1998. בהכרעת-דינו קיבל ביהמ"ש המחוזי כמהימנות את עדויות המתלוננים, דחה את גירסתו של המערער כי העלילו עליו, התייחס בפירוט רב לטענות השונות שהעלתה ההגנה ודחה אותן. עיקר המסקנה המרשיעה התבססה על האמון שנתן ביהמ"ש בעדויותיהם של שלושת המתלוננים. כלל ידוע הוא כי בימ"ש שלערעור אינו מתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם. כך גם במקרה דנן.
ג. הסניגור טען נגד הימנעותו של ביהמ"ש קמא מלציין בהכרעת-הדין באילו נסיבות המהוות חלק מהגדרת העבירות, הורשע מרשו. אשר למעשים שבוצעו במתלוננות צ' ונ' בדין הורשע המערער במעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק, המפנה לסעיף 348(א) לחוק ולנסיבות המנויות בסעיף 345(א) לחוק. המערער - "בן משפחה" לפי הגדרת סעיף 351(ה)(2) רישא - ביצע מעשים מגונים במתלוננת צ' בהיותה בגיל 12-15 ובמתלוננת נ' בהיותה בגיל 14 וחודשיים. מן הממצאים שקבע ביהמ"ש קמא עולה כי המעשים המגונים בוצעו במתלוננות כשהיו נתונות "במצב אחר המונע התנגדות", כאמור בסעיף 345(א)(4) לחוק כנוסחו בעת ביצוע העבירות.
ד. לפי הפסיקה "'מצב אחר המונע התנגדות' יכול שיהא מצב פיזי של הקרבן (כגון שהוא כבול בידיו וברגליו) ויכול שיהא מצב נפשי שבו שרוי הקרבן". עוד נפסק כי אין הכרח שיכולת ההתנגדות של הקרבן תישלל מכל וכל, ודי אם היא נשללת באופן מהותי. בין משפחת המתלוננות לבין המערער הנשוי לאחותן הגדולה שררו בתקופה
הרלוונטית יחסים משפחתיים הדוקים. המערער היווה עבור המתלוננות דמות סמכותית ואבהית. מעדותה של צ' אף עולה כי כל העת ליווה אותה חשש סמוי כי גילוי המעשים יביא להרס משפחת אחותה ולשבר המשפחה כולה. בנסיבות אלה, ונוכח גילן הצעיר של המתלוננות בעת ביצוע המעשים, ברי כי היו חסרות ישע אל מול המערער, ללא יכולת נפשית להביע העדר הסכמה או התנגדות למעשיו.
ה. אשר למין ואורלי שהמערער אילץ את המתלונן לבצע בו, הרי שעל-פי ממצאיו של ביהמ"ש קמא בוצעו המעשים האמורים כשהמתלונן היה כבן 15. על כן, בדין הורשע המערער במעשה סדום בבן משפחה. אשר למעשי הסדום שביצע המערער בשתי הזדמנויות שונות כאשר המתלונן ח' היה כבן 16 וחצי על-פי ההגדרה הקבועה בסעיף 351(ה)(2) סיפא לחוק, לא נחשב גיס כ"בן משפחה" של קטין שמלאו לו 16 שנים. על כן לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 351(ב). עם זאת, יש להרשיע את המערער בגין מעשים אלה בעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(א) לחוק.
ו. אשר לעונש - חומרת מעשיו של המערער אינה מצדיקה הקלה בעונשו. המערער ניצל את הקירבה המשפחתית של שלושת המתלוננים אליו, את היותם בני-בית אצלו ואת גילם הצעיר, וביצע בהם מעשים מיניים לסיפוק תאוותיו. מעשיו בח' ובצ' בוצעו במשך שנים החל מהיותם בגיל צעיר, ופגעו בגופם ובנפשם. מאידך, ביהמ"ש קמא בגזרו את הדין נתן דעתו לכל ההיבטים הקשורים בעבירות שביצע המערער, ונוכח מכלול נסיבות המקרה ובעיקר השבר שחל במשפחה המורחבת כולה, יידחה גם ערעור המדינה על קולת העונש.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד פ. דבורין, ד. קואל וה. טואג למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 28.5.02).
עע"ם 10048/01 - מנרב אחזקות בע"מ נגד כנסת ישראל ואח'
*שיקול דעת ועדת מכרזים לאפשר לזוכה במכרז תיקון הצעת מכרז וניהול מו"מ עם הזוכה(מחוזי י-ם - עת"מ 323/01 - הערעור נדחה).
א. הכנסת פירסמה מכרז להקמת אגף חדש ולתחזוקתו למשך 25 שנה. הצעתה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה) היתה הזולה ביותר והצעתה של המערערת היא ההצעה הזולה שלאחריה. ועדת המכרזים קיימה דיון בהצעתה של המשיבה, והחליטה לזמן אליה את נציגי המשיבה במטרה לקבל הסברים בנוגע להצעתה. במהלך הדיון הסתבר מפי נציגי המשיבה כי הצעתה לא כללה את רכיב ההקצב, הוא סכום נוסף המתייחס לרשימת עבודות שיכול והכנסת תודיע על ביצוען במהלך תקופת ביצוע הפרוייקט. הוועדה הודיעה למשיבה כי מבחינתה של הוועדה כוללת הצעתה של המשיבה את רכיב ההקצב. המשיבה הודיעה בתגובה כי אינה מתכוונת לבצע את העבודות אם רכיב ההקצב ייחשב ככלול בהצעה. יועצה המשפטי של הכנסת הציע לוועדה לעשות שימוש בסמכות התיקון הנתונה לה בתקנה 20(ד) לתקנות חובת מכרזים ולהוסיף להצעה את רכיב ההקצב בסכום של כ-24 מליון ש"ח. מאחר וגם לאחר הוספת רכיב זה נותרה הצעתה של המשיבה הזולה ביותר הכריזה הוועדה על המשיבה כעל הזוכה במכרז. המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי לביטול תוצאות המכרז וביהמ"ש קבע כי המשיבה שגתה באופן בו פירשה את מסמכי המכרז, שכן היה עליה לכלול בהצעה את רכיב ההקצב. עם זאת קיבל ביהמ"ש את עמדתם של המשיבים לפיה מדובר במחלוקת משפטית לגיטימית בשאלת פרשנותם של מסמכי המכרז ולא בהתעלמות מכוונת מצדה של המשיבה מתנאיו. ביהמ"ש קבע כי אי הכללת רכיב ההקצב מקורה בטעות מסוג הטעויות אותן ניתן לתקן מכוח תקנה 20(ג). הערעור נדחה.
ב. אכן, מהוראות המכרז עולה בבירור כי היה על המציע להביא בהצעתו בחשבון את רכיב ההקצב, ולכלול אותו בסכום ההצעה. מסמכי המכרז היו ברורים לחלוטין
וקביעת השופט שהם היו ניתנים לפרשנות לכאן ולכאן אינה מבוססת. מכל מקום ענין תום הלב של מציע המכרז אינו חזות הכל. לב לבו של המכרז הוא החובה לשמור על השוויון בין המציעים, וככלל, אם השוויון לא נשמר, אין משמעות רבה לתום לבו של המציע; ומנגד - אפילו אם נשמר השוויון בין המציעים, יכול וועדת המכרזים תייחס משקל להיעדר תום לבו של המציע. נוסף לכך ראוי הוא שיישמרו כללי המשחק של המכרז הקובעים שאם אין קיימים טעמים לסתור תימנע ועדת המכרזים, ככל האפשר, לאחר פתיחת תיבת המכרזים, מהידברות עם אחד המציעים ואין לאפשר בקלות למציע לתקן את הצעתו.
ג. אילו היתה הוועדה מסרבת להתיר למשיבה את התיקון מבלי לבדוק את מניעיה, היה בג"צ נוטה שלא להתערב בהחלטתה. עם זאת מסמיך הדין את ועדת מכרזים במקרים מסויימים להתיר תיקון כאמור ויש לבחון את גדרי סמכותה ואת השימוש בשיקול דעתה. תקנה 20(ג) לתקנות המכרזים מסמיכה את יו"ר ועדת המכרזים לתקן "טעויות סופר" או "טעויות חשבוניות" בהצעה ואילו תקנה 20(ד) קובעת כי ועדת המכרזים תפסול הצעות חסרות, מוטעות, או הצעות המבוססות על הבנה מוטעית של נושא המכרז, אך התקנה מותירה לוועדת המכרזים סמכות שבשיקול דעת שלא לפסול הצעה המבוססת, כאמור, על הבנה מוטעית, "אם החליטה הוועדה אחרת מטעמים שירשמו בפרוטוקול". פרשנותן של תקנות אלה מעוררת שאלות של סמכות ושאלות של שימוש בשיקול דעת.
ד. הוועדה תמכה את סמכותה להתיר למשיבה לתקן את הצעתה על תקנה 20(ד) ואילו השופט סמך על השילוב בין כוח הפסילה הנתון לועדה בתקנה 20(ד) עם סמכות התיקון בתקנה 20(ג). אלא שאין מילותיה של תקנה 20(ג) אוצרות בחובן אפשרות לתקן את טעותה של המשיבה. תקנה זו דנה בתיקונן של "טעויות סופר" או של "טעויות חשבוניות", דיבור המצביע על טעויות טכניות ולא על טעויות מהותיות. מנגד, פרשנותה הנכונה של תקנה 20(ד) המסמיכה את ועדת מכרזים "מטעמים שיירשמו בפרוטוקול" שלא לפסול הצעה המבוססת על הבנה מוטעית של המכרז, מביאה למסקנה שהיא מוסמכת להרשות למציע לתקן את הצעתו. אפשרות התיקון הינה פועל יוצא - הכרחי - מההחלטה שלא לפסול את ההצעה והסמכות שלא לפסול לפי תקנה זו היא רחבה מהסמכות שניתנה לועדת המכרזים בתקנה 20(ג).
ה. שומה על הוועדה לעשות שימוש בסמכות האמורה, ולא כל שכן בסמכות התיקון, בזהירות רבה ובמקרים נדירים. בענייננו קיימים מספר טעמים שכוחם המשולב מביאים למסקנה שיש לדחות את הערעור. נימוקים אלה הם, בין היתר: למשיבה לא ניתן כל טווח תמרון בתיקון הצעתה; גם לאחר תיקונה של הצעת המשיבה נותרה הצעתה ההצעה הזולה ביותר והפגיעה עקב התיקון בעקרון השוויון בין המציעים היא מינימלית; ההפרש בין הצעתה של המשיבה גם לאחר תיקונה, לבין הצעתה של המערערת הוא משמעותי; אין לשלול את האפשרות שמא טעתה המשיבה בהבנת מסמכי המכרז. כיוון שהתדיינות זה נכפתה על המערערת עקב מחדלה של המשיבה תישא המשיבה בהוצאות המערערת בסכום של 100 אלף ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד שמואל הרציג וגב' הדס אסף למערערת, עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס לכנסת, עוה"ד יהושע חורש, אמיר כספרי וגב' צהלה בן אשר למשיבה 2. 21.7.02).
בש"פ 5649/02 - יוסף בן ברוך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בנסיון של יהודים לעשות פיגוע תופת ליד בית ספר ערבי. *דיות הראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות בנשק וגניבה, כאשר על-פי הנטען היה מעורב בתכנון, בהכנה ובניסיון לביצוע פיגוע רב עוצמה בקרב האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים.
בפרשה היו מעורבים שלושה נוספים שהועמדו לדין בנפרד מן העורר, וביניהם אחד בשם דביר. על-פי האמור בכתב-האישום, בחודש פברואר 2002, קשר העורר קשר עם דביר לביצוע פיגוע בקרב האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים. בהמשך, קשר דביר קשר עם שניים נוספים להשגת אותה מטרה. על-פי הצעת העורר, הוחלט לבצעו באמצעות עגלת תופת שתוצב במקום הומה אדם במזרח ירושלים. העורר בחר אתר בסמוך לכניסה לבית-הספר לבנות בשכונת א-טור בירושלים, שסביבתו הומה אדם. העורר גנב פעמיים עגלות כדי להטעין את מטען התופת ולהעמידו במקום הפיגוע. ביום 29.4.02, סמוך לשעה 30:03 הוצבה עגלת התופת בסמוך לבית-הספר מול הכניסה הראשית, כשהפעלת המטען מכוונת לשעת הגעת התלמידות למקום. אותה עת, הגיעה באקראי למקום ניידת משטרה, ששוטריה הבחינו בשניים ובכך נמנע הפיגוע. עם הגשת כתב-האישום נגד העורר, ביקשה המדינה בקשה לעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי בירושלים נעתר לבקשה. הערר נדחה.
ב. באשר לטענה בדבר היעדר ראיות לכאורה - נוכח העובדה שהעורר נמנע ממסירת גירסה לאורך כל חקירתו, מבוססת התשתית הלכאורית נגד העורר בעיקרה על פרטים שמסר דביר בחקירה - הן בהודעות בכתב במשטרה, והן בדברים שסיפר לחוקרי השב"כ. הסניגור הצביע על סתירות ופירכות בדברים שמסר דביר בחקירה, ברם, על-פי המבחנים שקבע ביהמ"ש העליון בפסיקה, אין בסתירות עליהן הצביע הסניגור בדברים שמסר דביר בחקירתו, כדי לשלול את ערכה הראייתי הלכאורי של הגירסה המפלילה את העורר. לעדותו המפלילה של דביר קיימות תמיכות ראייתיות לכאוריות. בין היתר העובדה שהעורר שתק בחקירתו ולא מסר כל גירסה.
ג. הסניגור טוען עוד כי אין ראיות לכאורה לקיומה של כוונה להמית, ואולם הכנת כמות גדולה של חומר נפץ הכולל שתי חביות של סולר מעורב בבנזין, שתי לבנות חבלה, שני בלוני גז ושלושה קילוגרם של ברגים, תוך כיוון שעת הפעלת המטען לשעה בה מגיעות תלמידות צעירות לבית-ספרן בפתחו של יום לימודים, יש בה כדי להצביע לכאורה, במידה הנדרשת בשלב המעצר, על קיומה של כוונה להרוג ולגרום להרס.
ד. אשר לעילת המעצר - על-פני הדברים, המעשים המיוחסים לעורר מעידים על נחישות ותחכום, מצד מי שהיה לכאורה בעל תפקיד מרכזי בהגיית התוכנית השטנית ובנסיון להוציאה אל הפועל. בנסיבות אלה, ונוכח המסוכנות הרבה הנשקפת לכאורה מן העורר, אין להסתפק בחלופת מעצר על אף עברו הנקי.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אריאל עטרי לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 9.7.02).
בג"צ 4706/02 - שיח' ראיד סלאח ואח' נגד שר הפנים
*תקינותו של צו האוסר על יציאה מהארץ כאשר קיים "חשש כן ורציני" לבטחון המדינה. *זכות הטיעון והשימוע לאיסור יציאה מהארץ (העתירה נדחתה).
א. המשיב הוציא צו, מכח סמכותו לפי תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחו"ל), האוסר על העותר לצאת לחו"ל, לתקופה של 6 חדשים, מחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה. העותר, איש דת ומנהיג רוחני, והעותרות 2 ו-3, שהן עמותות הפועלות לקידום זכויות אדם, עתרו לבטל את הצו ולאפשר לעותר לצאת מן הארץ על מנת "לקיים את מצוותו הדתית, 'אל עומרה' בתאריך 14 ביוני 2002 במכה שבסעודיה". טענת העותרים, בתמצית, היא כי הצו פוגע בזכותו החוקתית של העותר לצאת מן הארץ, בזכותו החוקתית לחירות אישית ובזכות היסוד שלו לחופש דת. כמו כן טענו, כי לעותר לא נערך שימוע כדין ולפיכך הצו "בטל מעיקרו". כנגדם טען המשיב, כי קיים מידע חסוי שעל פיו "יציאתו של העותר מן הארץ עלולה לסכן במידה חמורה את בטחון המדינה". באשר לשימוע טען, כי בנסיבות הענין, די ב"שימוע" בכתב שהיה. העתירה נדחתה.
ב. תקנה 6 הנ"ל מורה לאמור: "שר הפנים רשאי לאסור את יציאתו של אדם מישראל, אם קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה". חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 6(א) כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל". ניתן לפגוע בזכויות המנויות בחוק היסוד רק בתנאים הקבועים בפיסקת ההגבלה שבסעיף 8. כמו כן, לפי סעיף 10 לחוק היסוד, אין בחוק היסוד כדי לפגוע בתוקפם של חוקים שהיו קיימים ערב חקיקתו; אולם, חוק היסוד מקרין על פרשנותם. הזכות לצאת מן הארץ איננה מוחלטת והיא בעלת אופי יחסי. יש והאינטרס הציבורי לביטחון, לסדר ולשלום הציבור מגבילים אותה. לעניין זה יפה כוחו של המבחן של "חשש כן ורציני". באיזון בין זכות היציאה מהארץ לבין הטעמים הבטחוניים, יש להביא בחשבון את הסכנות החמורות לבטחון המדינה ולשלום הציבור - ואף לחייהם של בני הציבור בתקופה שבה אנו חיים. בענייננו, קיים "חשש כן ורציני" - ואולי אף "בוודאות קרובה לוודאי" - כי יציאתו של העותר מן הארץ עלולה לסכן במידה חמורה את בטחון המדינה.
ג. העותרים טענו כי לא נתקיימה "באופן מלא" זכות הטיעון והשימוע של העותר. זכות הטיעון והשימוע היא מכללי הצדק הטבעי, ובמיוחד כאשר מדובר בהליך הפוגע בזכויות יסוד. בנסיבות מסויימות יכול השימוע שיערך אחרי שהרשות המינהלית קיבלה את החלטתה. משניתנה לעותר הזדמנות ראוייה להעלות לפני שר הפנים את השגותיו על כך שקיים חשש שיציאתו מן הארץ תנוצל למטרת מפגש עם גורמים עויינים, והמשיב השיב על ההשגות, מוצתה זכות הטיעון והשימוע של העותר, אף על פי שהשימוע התקיים בכתב ואף על פי שהתקיים אחרי מתן הצו. המשיב יצא, איפוא, ידי חובתו.
(בפני השופטים: טירקל, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד חסן ג'בארין וארנה כהן לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 17.7.02).
בש"פ 5986/02 - מחמוד סולימאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה, נשיאת נשק, תכנון שוד ואיום ברצח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, שהיה מנהל סניף בחברה העוסקת בהובלות ובמסחר ושברשותה מצויים כלי רכב כבדים, קשר קשר עם אחרים, שבמהלכו נשדדה משאית שבבעלות החברה יחד עם הנגרר שמחובר אליה. משבוצע השוד דרש וקיבל מחברות הביטוח סכום של קרוב ל-300,000 ש"ח. לאחר שקיבל לידיו את תגמולי הביטוח החזיר לידו את נגרר הרכב "השדוד" לאחר ששינה את מספר השילדה. לידיו של העורר הגיעה בשלב מסויים גם מכונית גנובה מתוצרת וולבו. על מנת לטשטש את זהותה השחית את סימני הזיהוי של השלדה. במועד אחר הגיע לידיו של העורר תא נוסעים של משאית. סמוך לכך הוא גם רכש משאית אחרת שעברה לרשות חברת ביטוח לאחר תאונה. העורר החליף תא נוסעים אחד במשנהו והעביר את סימני הזיהוי המשתייכים למשאית אחת למשאית האחרת. הוא הצהיר בפני רשויות המס כי מכר תא נוסעים אחד לחברה אחרת למרות שלא נתבצעה כל עיסקה כזו, וקיבל החזרי מס. הוא הואשם בעבירות הנובעות מכך וכן בהחזקת נשק, איומים על שוטרים וכיוצא באלה עבירות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
העורר נמצא מחזיק בנשק שלא כדין, תקף שוטרים בנסיבות מחמירות, היה שותף לתכנון שוד מזויין ואיים ברצח. החשש משיבוש הליכי משפט הוא חשש ממשי בנסיבות המקרה, מחמת שאיים על עדים והציע להם תשלום כסף על מנת שישבשו את הליכי המשפט. גם חשש זה מקים עילת מעצר. לכך נוספת העובדה, שעל-פי הראיות לכאורה, נטל העורר חלק בשורה של עבירות הקשורות במרמה חמורה ובעבירות רכוש חמורות שעניינן סחר ברכב גנוב ובחלקי רכב גנובים, שינוי זהות של כלי רכב, או חלקים מהם,
וזיוף בנסיבות מחמירות. שמצרף חלקי רכב שונים, זה לזה, מין בשאינו מינו, כשכל מעייניו נתונים אך לטשטוש הזיהוי, ולהעלמת מקורם של החלקים, מציב מכשול לרבים וסיכון לתחבורה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אחמד מסאלחה לעורר, עו"ד שטרית למשיבה. 15.7.02).
בג"צ 5647/02 - אלקסיי זימודרה נגד משרד הפנים ואח'
*ביטול אזרחות כאשר נמסרו פרטים כוזבים לצורך קבלת אזרחות ישראלית (העתירה נדחתה).
העותר שאיננו יהודי היה נשוי בעבר לאשה יהודיה ויחד עמה עלה מבילורוס על פי אשרת עולה שניתנה לו במוסקבה. בשנת 1994 יצא העותר לבילורוס, נעצר והורשע בעבירות חמורות של שוד מזוין וריצה שם 7 שנות מאסר. כשנתברר למשיב שכבר לפני עלייתו של העותר ארצה הוא ביצע סדרה ארוכה של עבירות חמורות ובכללן אונס קבוצתי, ייצור וסחר בסמים ושוד, סחיטה וגניבה, הביא את עניינו לפני הוועדה המייעצת למנהל מינהל האוכלוסין בענין ביטול אזרחות, שבראשה שופט בדימוס, ובעקבות המלצתה הוא ביטל את אזרחותו של העותר. עם שחרורו של העותר ממאסרו חזר לישראל, נעצר ונמסרה לו הודעה על ביטול אזרחותו. העתירה נדחתה.
המשיב רשאי היה לבטל את אזרחותו של העותר הן על יסוד ראיות נסיבתיות בדבר העלמת עובדות עם קבלת האזרחות והן על יסוד עילת הטעות. גם אם נפל פגם בהליכים מלכתחילה, נרפא הפגם בשימוע מאוחר שנעשה לעותר. היו ראיות למכביר שהעותר הוא בעל עבר פלילי, העלול לסכן את שלום הציבור. יצויין כי לעותר אין עוד כל זיקה לישראל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, טירקל. עו"ד עלאא מחאג'נה לעותר, עו"ד גב' עינב גולומב למשיבים. 14.7.02).
ע.א. 4045/02 - אסעד ערפאת נגד "סהר" חברה לביטוח בע"מ
*היענות לבקשה להארכת מועד (הערעור נתקבל).
המערער הגיש תביעה בבימ"ש השלום, נגד המשיבה, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים. בימ"ש השלום פסק כי המערער זכאי לפיצויים בגין התאונה, אך הפחית מסכום הפיצויים 6,000 ש"ח, מאחר והוא סבר שמדובר בתאונת עבודה ולפיכך יהיה המערער זכאי לגימלה מהמוסד לביטוח לאומי. ערעור שהגיש המערער לביהמ"ש המחוזי, נדחה. המערער פנה למוסד לביטוח לאומי ותבע את הסכום האמור, אך תביעתו נדחתה ונקבע שם כי אין מדובר בתאונת עבודה. גם ביה"ד לעבודה קבע כי אין מדובר בתאונת עבודה. המערער פנה לביהמ"ש העליון בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, והבקשה נדחתה ע"י הרשם. הערעור על כך נתקבל. על רקע מכלול הנסיבות שפורטו, יהיה זה מן הראוי ליתן למערער ארכה להגשת בקשת רשות ערעור.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יעקב חובב למערער, עו"ד אריה כרמלי ואח' למשיבה. 11.7.02).
רע"א 5593/02 - גואי טולדו נגד בנק דיסקונט בע"מ
*הענקת סעד זמני נגד תפיסת מכונית משועבדת של נכה (בקשה לסעד זמני - הבקשה נתקבלה).
המשיב הלווה למבקש 30,000 ש"ח ולהבטחת הפירעון מישכן לטובת המשיב את מכוניתו. משהפסיק המבקש לפרוע את תשלומי ההלוואה, הועמדה היתרה לפירעון והמשיב נקט הליכי הוצל"פ נגד המבקש, לרבות מימוש המשכון. המבקש ביקש "לבטל את העיקול", אולם ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה מן הטעם שמדובר במימוש שעבוד ולא בעיקול. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה להרשות לו לערער על ההחלטה ובגידרה ביקש לעכב את ההליכים עד להחלטה. בקשתו נדחתה, וכן הבקשה להחזיר לידי המבקש את המכונית, שנתפסה בינתיים ע"י לשכת ההוצל"פ. המבקש ביקש להרשות לו לערער לביהמ"ש העליון על ההחלטה. כמו כן ביקש לעכב את הליכי המכירה
וכן להחזיר את המכונית לידיו עד להחלטה בבקשתו לרשות ערעור. הבקשה נתקבלה.
המבקש הוא נכה בשיעור %100 בשל מחלה קשה שלקה בה ולטענתו זקוק הוא למכונית לרגל נכותו. לטענתו יש להחיל על הליכי מימוש המשכון את הוראת ס' 22(א)(ת) לחוק ההוצל"פ, (להלן - "הסעיף") שלפיה אין מעקלים מטלטלין "השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו". דומה שיש אחיזה לטענותיו של המבקש בלשונו של סעיף 18 לחוק המשכון לאמר: "מימוש משכון על פי צו ביהמ"ש או צו ראש ההוצל"פ יהיה בדרך של מימוש נכס שהוטל עליו עיקול בהוצל"פ של פס"ד, זולת אם הורה ראש ההוצל"פ על דרך אחרת שראה אותה יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין". נראה כי הדיבור "דרך אחרת" שבסעיף 18 לחוק המשכון יכול שיכיל את המשמעות לפיה ניתן לאפשר לנכה שימוש במטלטלין הנקובים בסעיף - ובמקרה דנן, גם במכונית - בלי לפגוע בזכותו של הנושה לנקוט דרכי גבייה אחרות של החוב, ואף הליכי מכירה, תוך שהמטלטלין נשארים בידי הנכה. לפיכך, הליכי המכירה של המכונית יעוכבו והמכונית תוחזר לידי המבקש, עד להחלטה בבקשתו לרשות ערעור לביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יורם סגי זקס למבקש, עו"ד גב' יעל צור למשיב. 16.7.02).
בש"פ 5979/02 - יהודה קבסה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת חשיש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושניים אחרים, נסעו ממקום מגוריהם, בעיר שדרות שבדרום, לעיירה צור הגלילית; שם פגשו השלושה בשניים נוספים שמסרו להם תרמיל ובו כ-22 ק"ג חשיש. בדרכם חזרה נעצרו על-ידי המשטרה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצר השלושה עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי אין לשחרר אותו לחלופת מעצר. הערר נדחה.
כאשר מדובר בנאשם בסחר בסמים מסוכנים מתמעטת יכולת ההסתמכות על חלופת מעצר, בעיקר בשל הקושי למנוע את המשך הפעילות העבריינית, וגובר משקלו של האינטרס הציבורי שבקטיעת שרשרת הפצת הסם באיבה. הלכה היא, כי למעט במקרים חריגים ביותר, הדרך הראוייה לפגיעה בשרשרת הפצת הסמים היא בכליאתם של הסוחרים המרכיבים את חוליותיה, עוד קודם למשפטם. הכמות הגדולה של הסם אשר נתפס בידי העורר ובידי שני מרעיו מלמדת, לכאורה, על היקף הפעילות העבריינית בה עסקו השלושה ועל יכולתם לשמש חוליה מקשרת בין הלקוחות לבין הספקים הגדולים. סוחרים בסדר גודל זה עשויים להמשיך בפעילות עבריינית גם מקום שנבחרת בעניינם חלופה למעצר.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' יפעת סיל לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 15.7.02).
בש"פ 5985/02 - מדינת ישראל נגד שושנה ארז
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים, לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבה הואשמה כי במועדים שונים פנתה לשלושה מבני משפחתה והציעה להם סכומי כסף כדי לרצוח את המנוח עמו קיימה בעבר מערכת יחסים אינטימית. הם לא נענו להצעה. מאוחר יותר פנתה לשותפה לעבירה, הנאשם האחר בתיק זה, גם הוא קרוב משפחה שלה, והציעה לו לרצוח את המנוח בתמורה לתשלום סכום של 100,000 דולר. לפי כתב האישום נסעו המשיבה ושותפה, יחד עם המנוח, במכונית. הנאשם האחר ישב מאחורי המנוח, ומשניתן לו האות מצד המשיבה חנק את המנוח למוות. לאחר שנעצרה, ביקשה המשיבה, באמצעות אסירות אחרות, ליצור קשר עם הנאשם האחר
על מנת להבטיח לו תשלום נכבד אם לא יעיד נגדה. השניים נעצרו עד תום משפטם. לאחר שחלפו 9 חודשים מהמעצר האריך ביהמ"ש פעמיים את המעצר ב-3 חודשים. עד היום נתקיימו 13 ישיבות לשמיעת הוכחות, אולם נראה כי עוד ארוכה הדרך עד לסיום המשפט. עתה, מבקשת המדינה להורות על הארכת מעצרם של השניים ב-90 ימים נוספים. הנאשם האחר מסכים לבקשה ואילו המשיבה מתנגדת. הבקשה נתקבלה.
מסוכנותה של המשיבה עולה מן האישומים והיא עומדת במלוא חומרתה גם היום. מסוכנות זו נלמדת לא רק מן השותפות המיוחסת לה במעשה הרצח כי אם גם מניסיונותיה לשבש את הליכי המשפט.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' נעמי גרנות למבקשת, עו"ד אלי כהן למשיבה. 15.7.02).
בש"פ 5713/02 - מנאסרה אחסאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הכנת מטעני חבלה, תוך קביעה שאם מועד המשפט לא יוקדם יוכל העורר לשוב ולבקש שחרור בערובה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בנצרת, ביחד עם ארבע נאשמים נוספים, בעבירת נשק, ונסיון לייצר נשק בכך שניסו להכין מטעני חבלה, על פי הנחיות שניתנו בתכנית טלויזיה ששודרה מערב הסעודית. הנאשם 1 בכתב האישום, היה הרוח החיה ובעל היוזמה לבצע את העבירות, והוא שיתף את העורר בתכניתו. העורר הסכים עמו נלווה אליו לקניית אבקת גופרית לשם הכנת מטען. הניסיון הראשון שעשו השניים להדלקת הגופרית לא עלה יפה. בפעם נוספת התכנסו השניים ביחד עם אחרים במסגד "שאב אלדין" בנצרת והסכימו להכין מצבור מטענים שישמשו אותם נגד כוחות הבטחון. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרם של חמשת הנאשמים. ביהמ"ש המחוזי החליט על מעצרם של שלושה מהנאשמים עד תום ההליכים ועל שחרורם של שניים, שלא נטלו חלק בנסיון ההכנה והזדמנו לארוע אחד אשר בו נתנו הסכמתם למימון המטענים. עררו של העורר נדחה.
התכנית להכנת מטעני חבלה לפגיעה בכוחות הבטחון היא חמורה ומדאיגה. העורר שיתף פעולה בתכנית המסוכנת, נלווה לנאשם 1 לרכישת החומר, נכח בשתי הזדמנויות בהן פעל נאשם 1 לקידום התכנית ולא התנתק ממנה. אשר לשחרור בתנאים של חלופת מעצר - אמנם יש מבני משפחתו של העורר שנטלו חלק בשירות בטחוני, אך נוכח טיבה של הפעילות המשותפת לעורר עם אחרים לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. ברם, התיק נקבע לשמיעת הוכחות ב-27.11.02, ואין להשלים עם כך שהעורר יהיה נתון במעצר כ-7 חודשים עד לתחילת ברור משפטו. לפיכך יובא התיק בפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בנצרת, אשר יבחן את האפשרות לקבוע מועד קרוב יותר לשמיעת הראיות לאחר הפגרה. אם לא יימצא מועד כזה עד לתחילת חודש אוקטובר יוכל העורר לשוב ולפנות בבקשה לעיון מחדש עקב חלוף הזמן.
(בפני: השופטת ביייניש. עו"ד עותמאן הריש לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 14.7.02).
רע"א 4803/02 + ע.א. 5376/02 - רם חברה לעבודות הנדסיות... בע"מ ואח' נגד ווסט מנג'מנט (וו.אם) ישראל בע"מ
*ע.א. 5376/02 - יש צורך ברשות ערעור על החלטת בימ"ש בבקשה לאשר פסק בורר כי מסמך מסויים אינו כתב בוררות ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה לאישור פסק בורר. ביהמ"ש קבע, כי באחד העניינים שבפניו, כלל לא מדובר בפסק בורר, וכי דין המסמך שיצא מתחת ידו של ה"בורר" כדין חוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש. אשר לעניין השני, קבע ביהמ"ש כי המסמך טעון השלמה, על מנת שיכלול חיוב ברור בנושא הבוררות. לפיכך, הורה ביהמ"ש על השלמת המסמך האמור. על ההחלטה הוגשו ערעור ובקשה לרשות ערעור. השאלה היתה מהו ההליך הנכון. הוחלט שההליך הנכון הוא בקשה לרשות ערעור.
בדרך כלל, הקביעה כיצד יש לתקוף החלטה של בימ"ש נחתכת על פי מיונה של ההחלטה כפס"ד, המסיים את הדיון בתיק או במקטע עצמאי שלו, או כהחלטה אחרת. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע חריג לכלל זה. על פי הוראה זו, החלטה של ביהמ"ש לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות. הוראה זו חלה הן על החלטות שהן "פס"ד", והן על החלטות שהן "החלטה אחרת". החלטת בימ"ש קמא נופלת בגדר זה. אמנם, ביהמ"ש קבע, כי אחד המסמכים שערך ה"בורר" אינו פסק בוררות לפי החוק. עם זאת, אין בכך כדי לשנות את מהות ההליך שהתנהל בבימ"ש קמא, כהליך שננקט לפי חוק הבוררות, ואשר תכליתו, בין השאר, היא להביא לאישור המסמך האמור כפסק בורר. גם החלטות בהליכים שניזומו לפי חוק הבוררות, ואשר תוצאתן היא קביעה כי חוק הבוררות אינו חל על ההליך, באות בגדריו של סעיף 38 הנ"ל.
(בפני: הרשם שחם. 24.7.02).
ע.פ. 5084/02 - רבינוביץ אהרון נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לפסילת שופט שהתבססה על דיון תזכורת שנערך ללא נוכחות הנאשם ופרקליטו שלא הופיעו בזמן ועל נימוקים דיוניים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
נגד המערער הוגש כתב אישום בבימ"ש השלום בירושלים. המערער ביקש ביום 20.2.2002 מביהמ"ש לפסול עצמו, בעקבות קיומה של שיחת טלפון עלומה (להלן: שיחת הטלפון) לבית השופטת אשר התבצעה לכאורה על-ידי עד מרכזי במשפט (להלן: העד). לאחר שבקשה זו נדחתה הוגש ערעור. טענות המערער כוונו בעיקרן כנגד אופן התנהלות הדיון ביום 20.2.2002 במהלכו היו, לטענתו, חילופי דברים במעמד צד אחד בין השופטת לעד. כן טען המערער טענות שונות, בעיקר בעניינים דיוניים, המצדיקות לטענתו, את פסילת השופטת. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. לטענתה, הן המערער והן סניגורו לא התייצבו לדיון בשעה הנקובה, והדיון עם העד ובא כוח המשיבה (להלן: התובע) היה טכני בלבד - תזכורת לפני שמיעת העד במועד ההוכחות. לקראת סיום הדיון יצא התובע מן האולם ובשלב זה ראה את המערער וקרא לו להיכנס. ביחס ליתר טענות המערער טענה המשיבה כי מקומן במסגרת ערעור על הכרעת הדין שכן מדובר בהחלטות ביניים בהליך פלילי. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה וקבע כי הדיון ביום 20.2.2002 היה דיון תזכורת, שהוקצו לו מספר דקות, ואשר נועד אך כדי לוודא איתורו והתייצבותו של עד תביעה מרכזי שניסיונות המשיבה לאתרו לא צלחו והוצא נגדו צו הבאה. הערעור נדחה.
ככלל יש להימנע מחילופי דברים בין אחד מבעלי הדין לבין ביהמ"ש שעה שהצד שכנגד אינו נוכח ואינו יכול לטעון או להגיב. עם זאת, עצם קיומם של חילופי דברים עם שופט במעמד צד אחד לא יוביל, כשלעצמו, לפסילת השופט. עילת פסלות תקום רק כאשר יוכח חשש ממשי למשוא פנים. אמות המידה לבחינת קיומו של חשש ממשי זה הן, בין היתר, תוכן השיחה; מידת מהותיותה בקשר לעניין הנדון במשפט; מקום ניהולה; מועדה; אופן התנהלותה; רישומה בפרוטוקול; אי הודעה בדבר קיומה לצד האחר להליך ועוד. במקרה דנא, לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. אכן, היה זה מן הראוי כי על אף האיחור מצד המערער וסניגורו, ובייחוד לאור הודעת הסניגור על התעכבותו, היה ממתין ביהמ"ש להגעתם. ניהול דיון - ולו טכני - במעמד צד אחד, בהליך מעין זה - אינו רצוי ויש בו כדי לעורר תחושה סובייקטיבית של בעל דין או בא-כוחו, לפיה צד אחד זכה ליתרון לא הוגן. עם זאת, בחינת נסיבות המקרה מראה כי הדברים שהוחלפו בין ביהמ"ש לבין התובע והעד היו במסגרת דיון תזכורת קצר כאמור. יתר טענות הפסלות אותן מעלה המערער אינן מגלות גם הן כל חשש ממשי למשוא פנים. החלטות דיוניות אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד צדוק חוגי למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 22.7.02).