ע.א. 9105/96 - מגדל הזהב בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף ירושלים
*חיוב במע"מ של ריבית רעיונית כאשר הופקד בידי הנישום פקדון דולרי שיוחזר צמוד לדולר ללא ריבית(מחוזי י-ם - ע"ש 28/94 - הערעור נדחה).
א. המערערת מנהלת עסק של דיור מוגן למשתכנים בגיל הזהב. על פי ההסכם עם המשתכנים, היא מתחייבת להעניק לכל משתכן רשות שימוש ביחידת דיור בבניין "מגדל הזהב", לתקופה מסויימת או לכל תקופת חייו (להלן: תקופת הרשות). המשתכן מתחייב לשלם למערערת דמי ניהול שוטפים. כן נקבע בהסכם, שעל כל משתכן להפקיד בידי המערערת פיקדון בשקלים בסכום שווה ערך ל $95,000, שיוחזר לו עם פקיעת תקופת הרשות. המערערת שילמה מע"מ על דמי הניהול שהיא גבתה. המשיב חייב אותה בתשלום מע"מ גם על הריבית הרעיונית שנחסכה ממנה עקב קבלת הפיקדונות הדולריים ללא ריבית. הוא העמיד את שיעור הריבית על %3.25. לאחר שנדחתה השגתה על חיובה במע"מ על הריבית הרעיונית היא ערערה לביהמ"ש המחוזי בירושלים וערעורה נדחה. הערעור נדחה.
ב. התפיסה בדיני מס הכנסה היא כי מי שמקבל טובת הנאה בדמות ריבית רעיונית מקבל הכנסה חייבת במס. אין לקבל את טענת המערערת כי מיסוי ריבית רעיונית מצומצם לקיום יחסים מיוחדים בין נותן ההלוואה ללא ריבית ובין מקבלה. יתכן שבמערכת יחסים פרטית, יש מקום להלוואות מוטבות שאין בצידן חיוב במס, משום שמדובר במתנות. אך אין זה המקרה שבפנינו ואין צורך להידרש לעניין זה. המערערת החזיקה בפיקדונות המשתכנים ובפנינו "הלוואה צמודה לדולר" ללא ריבית, מן המשתכנים למערערת. אכן, הפיקדון משמש כבטוחה, אך בנסיבות העניין הוא מהווה גם הלוואה צמודה לדולר ללא ריבית. הלוואה זו יש בה טובת הנאה למערערת המתבטאת בחיסכון בריבית שהיתה משלמת אילו קיבלה הלוואה דולרית בתנאי שוק. המסקנה היא, איפוא, כי "הריבית הרעיונית" על הפיקדונות של המשתכנים חייבת במע"מ.
ג. המערערת טוענת כי על פי עקרונות דיני המס, יש במיסויה הן על הריבית הרעיונית מן הפיקדונות והן על הריבית בפועל שצמחה מההשקעה בפועל של הפיקדונות, משום מיסוי כפול פסול. טענה זו יש לדחות. מיסוי הריבית הרעיונית הוא מיסוי טובת הנאה מחיסכון בריבית שהיא, טובת הנאה בשווה כסף, שניתנה למערערת כנגד שירותי הדיור המוגן. לעומת זאת, מיסוי הריבית בפועל שצמחה מהשקעת סכום הפקדון על ידי המערערת, הוא מיסוי תמורה אחרת, שנבעה מאירוע אחר, שונה ונפרד מהאירוע הראשון. מדובר, איפוא, בשתי עיסקאות שונות שכל אחת מהן מהווה אירוע מס עצמאי.
ד. המערערת טוענת לחילופין כי כנגד הטלת מע"מ על הריבית הרעיונית מן הפיקדונות, יש להתיר לה ניכוי מס תשומות על הוצאה רעיונית של ריבית. ההוצאה הרעיונית לה היא טוענת, היא הוצאת הריבית שהיתה מוציאה על הלוואה שהיתה לוקחת במקום הפיקדונות. גם טענה זו יש לדחות. ראשית, המאפיין של ההוצאה הרעיונית, בדומה להכנסה הרעיונית, הוא, שהוצאה כזו היא הוצאה בשווה כסף, ולא בכסף ממש. ההוצאה הרעיונית לה טוענת המערערת, איננה הוצאה רעיונית, אלא הוצאה דמיונית. היא הוצאה שאיננה מעוגנת בעיסקה שהתרחשה בפועל. שנית, חוק מע"מ, בשונה מפקודת מס הכנסה, איננו מכיר בניכוי הוצאות, לעניין החבות במע"מ. החוק מכיר בניכוי מס תשומות. מס התשומות המותר בניכוי הוא מע"מ אשר שולם לעוסק קודם והגיע לשלטונות המס על ידי העוסק הקודם. משלא שולם מע"מ על תשומות לא בכסף ולא בשווה כסף ולא עבר כל סכום מע"מ לשלטונות המס, אין החוק מאפשר להתיר ניכוי מס תשומות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד עוזי שוחט למערער, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 28.7.02).
על"ע 3224/02 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד דניאל אזוגי, עו"ד(הערעור נתקבל בחלקו).
*זכות ערעור לביהמ"ש העליון על החלטת ביניים של ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד. *סמכות ביה"ד המשמעתי הארצי להורות עיכוב על ביצוע חלקי של השעייה זמנית. *השיקולים לעיכוב ביצוע חלקיא. ביום 15.7.01 הורשע המשיב בבימ"ש השלום בת"א בעבירות של כניסה בכוח בכך ששידל אחרים לפרוץ לחנות וקבלת דבר במרמה ונדון ל-15 חודשי מאסר, מתוכם 5 לריצוי בפועל, וכן קנס בסך 25,000 ש"ח. על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לביהמ"ש המחוזי. בעקבות ההרשעה פנה הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב לביה"ד המשמעתי המחוזי על פי סעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, בבקשה להשעות את המשיב השעייה זמנית עד להכרעה הסופית בדבר ההשעייה לפי סעיף 75 לחוק. ביה"ד נעתר לבקשה, ועיכב את ההשעייה למשך 30 יום. המשיב הגיש ערעור על החלטת ההשעייה ובמסגרת זו ביקש לעכב את ביצוע ההשעייה עד למועד שמיעת הערעור שנקבע ליום 6.02.02. ביה"ד המשמעתי הארצי נעתר לבקשת עיכוב הביצוע. ביום 6.02.02 התקיים דיון בביה"ד הארצי והוחלט להמשיך ולעכב את ביצוע ההשעייה, אך רק באופן חלקי, "עד לקבלת החלטתו הסופית של בית דין זה". במסגרת ההשעייה החלקית נקבע כי המערער לא יופיע בפני בתי משפט וערכאות שיפוטיות אחרות ולא יטפל בנושאים מסויימים אחרים. הוועד המחוזי פנה לביה"ד הארצי בבקשה לתת פסק דין ללא דיחוי. משלא נענתה הבקשה וביה"ד החליט להמשיך את ההשעייה החלקית עד לפסה"ד בערעור על ההרשעה הפלילית, הגיש הוועד המחוזי ערעור לביהמ"ש העליון. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לשאלה אם יש לוועד המחוזי זכות ערעור לביהמ"ש העליון - אין חולקין כי החלטתו של ביה"ד המשמעתי הארצי היא החלטת ביניים. טענת המשיב היא כי באין הוראה מפורשת בחוק הנותנת זכות ערעור על החלטת ביניים, ניתן לערער על החלטה כזו רק במסגרת ערעור על פסק דין סופי. טענה זו אין לקבל. החלטת ביה"ד המחוזי המשמעתי ניתנה, כאמור, מכוח סעיף 78(ב) לחוק לשכת עוה"ד. והנה, בסעיף 78(ה) נאמר: על החלטה לפי סעיף זה יחולו הוראות הסעיפים 70 ו-71. משילוב ההוראות הנזכרות יוצא כי דינה של כל החלטה לפי סעיף 78 לחוק כדין פסק דין. גם מבחינה עניינית, מן הראוי כי החלטה העוסקת בהשעייה זמנית, תהא היא סופית או ארעית, תוכל לעמוד לבדיקה בערעור.
ג. שאלה אחרת היא, אם מוסמך ביה"ד המשמעתי הארצי להורות על עיכוב ביצוע חלקי של החלטת ביה"ד המשמעתי המחוזי בדבר השעייה זמנית. התשובה היא חיובית. השעייה זמנית היא סנקציה זמנית המוטלת על עורך דין שהרשעתו טרם הפכה לחלוטה. בשלב ביניים זה מן הראוי לאזן בין האינטרס של עורך הדין, שהרשעתו טרם הפכה סופית, לבין האינטרס הציבורי כי לא יעסוק במקצועו על רקע הרשעתו בפלילים. איזון זה מחייב את המסקנה כי לביה"ד המשמעתי שיקול דעת להסתפק בפחות מהשעייה זמנית מלאה. מסקנה זו מתחייבת מחוק יסוד: חופש העיסוק, המשמש נר לרגלי המפרש את הוראות החוק הקיימות.
ד. אחד הנימוקים שהביא את ביה"ד המשמעתי הארצי לשנות מהחלטתו של ביה"ד המשמעתי המחוזי היה כי טרם התקבלה החלטה בערעור הפלילי בביהמ"ש המחוזי. הוועד המחוזי טוען כי שיקול מעין זה נוגד את הוראת סעיף 78(ו) לחוק הקובע כי "ביצועה של החלטה על השעייה זמנית... לא יעוכב בשל כך בלבד שאפשר עוד לערער על ההחלטה או שעוד לא תמו כל ההליכים בערעור שהוגש". יש לדחות טענה זו. ההוראה הנזכרת עוסקת במקרה שבו ההחלטה בדבר השעייה זמנית אינה חלוטה. במקרה שלפנינו, "עיכוב הביצוע החלקי" מטעם ביה"ד המשמעתי הארצי נעשה לא בשל כך שההחלטה של ביה"ד המשמעתי המחוזי אינה חלוטה, אלא משום שהרשעתו בפלילים של המשיב בבימ"ש השלום
אינה חלוטה. נמצא, כי הוראת סעיף 78(ו) לחוק אינה שוללת באופן עקרוני שיקול מעין זה.
ה. לבסוף, המערער חולק גם על הפעלת שיקול דעתו של ביה"ד הארצי שהחליט להסתפק בהשעייה זמנית חלקית. לדבריו, הרשעתו הפלילית החמורה של המשיב מצדיקה השעייה זמנית מלאה. גם טענה זו יש לדחות. מדובר בסנקציה חריפה, אשר פגיעתה בעורך הדין המושעה עלולה להיות חמורה, ועל כן מחוייבים הן הקובל והן בתי הדין המשמעתיים לנהוג זהירות רבה בטרם יחליטו על הפעלתה. ביה"ד המשמעתי הארצי סבר כי ניתן לשמור על האינטרס הציבורי בהשעייה זמנית חלקית שהיא אמצעי שפגיעתו פחותה מהשעייה זמנית מלאה. אמנם, ביהמ"ש רשאי להתערב בהחלטתו של ביה"ד המשמעתי הארצי, אך הוא לא יעשה זאת אלא אם ישתכנע ששיקול הדעת של ביה"ד הארצי הופעל שלא כדין או בצורה בלתי סבירה. לאור התוצאה הסופית כאמור להלן אין טעם להכריע לגופו של העניין.
ו. יש להסתייג מן הדרך שבה פעל ביה"ד המשמעתי הארצי. ביה"ד, שנקרא להכריע בערעור על השעייה זמנית, דחה את ההחלטה הסופית עד למתן פסק דין בערעור הפלילי. עם מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, קיימת אפשרות סבירה כי ההרשעה תיהפך לסופית. במקרה זה, נפתחת הדרך, על פי סעיף 75 לחוק, להשעייה לתקופה קצובה כעונש מכוח סעיף 68 לחוק. מכאן, שהתליית ההחלטה הסופית בהשעייה הזמנית על מתן פסק דין של ביהמ"ש המחוזי, משמעותה המעשית היא כי מה שנראה כ"החלטת ביניים" בעיני ביה"ד הארצי, היא למעשה החלטה סופית. מצב דברים זה אינו תקין. מן הראוי היה שביה"ד המשמעתי הארצי יחליט באופן מיידי בהחלטה סופית בערעור בנוגע להשעייה הזמנית. לכן, יש להחזיר אליו את הדיון כדי שישלים את מלאכתו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - אנגלרד. עו"ד עמוס ויצמן למערער. עוה"ד דן שינמן, גב' נוית נגב וגב' איריס סבאג למשיב. 25.7.02).
בג"צ 3519/02 - ישראל קינן נגד לשכת עורכי הדין בישראל
*החלטת לשכת עוה"ד לפסול מחצית מתקופת התמחות כאשר המתמחה עשה את ההתמחות במשרד עוה"ד בערד כשעוה"ד נמצא בתל-אביב ובערד נמצא עו"ד שלא הוסמך כמאמן(העתירה נדחתה).
א. העותר סיים את לימודי המשפטים והגיש בקשה להתמחות. המאמן הרשום בטופס ההתמחות היה עו"ד יעקב תמיר וכתובת משרדו בת"א. בקשתו להתמחות אושרה. לעו"ד יעקב תמיר בן, דניאל, אף הוא עו"ד, בעל ותק, שלא הוסמך כמאמן. לימים התברר כי לעו"ד יעקב תמיר משרד בערד שם מתגורר העותר. על קיומו של המשרד בערד ועל עבודתו של העותר בו לא דווח ללשכה בטופס הבקשה להתמחות וגם לא לאחר מכן. העותר ומאמנו זומנו לוועדת ההתמחות הארצית. ועדת ההתמחות קיימה דיון, במהלכו שמעה את העותר ואת המאמן, והחליטה לפסול מחצית מתקופת התמחותו של העותר. הטעם להחלטה היה, כי העותר לא ביצע את התמחותו בפיקוחו של המאמן במכסת השעות הקבועה בדין, אלא שהה במשרד בערד לעתים לבדו ולעתים במחיצת עוה"ד הבן, שלא הוסמך כלל כמאמן. העתירה נגד החלטת המשיבה נדחתה.
ב. אין בג"צ מתערב בקביעותיה העובדתיות של ועדה מקצועית ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, אלא אם מוכח כי הוועדה שקלה שיקולים פסולים או שיקולים הזרים לעניין, או פעלה בחוסר תום לב ובשרירות או שפגעה בכללי הצדק הטבעי. בענייננו אין מקום להתערבות בשיקול דעתה של ועדת ההתמחות ובשיקול דעת הוועד המרכזי שאישר את החלטת ועדת ההתמחות, שמצאה, לדבריה, לפנים משורת הדין, לאשר מחצית מתקופת ההתמחות שעשה העותר. העותר טוען כי בהחליטה כך הופלה לרעה לעומת מתמחה אחרת שלטענתו, הוכרה לה תקופת התמחותה אף שנסיבות התמחותה היו בעייתיות יותר מנסיבותיו שלו. על כך יש להשיב בשניים: ראשית, המשיבים הצביעו על שוני עובדתי בין המקרים ואין עילה לפקפק בשוני זה; שנית, אם אכן הוכרה תקופת התמחותה
של המתמחה האחרת שלא כדין, אין למסד פגם נורמטיבי, אם היה כזה, כאשר העותר, על-פי החלטת ועדת ההתמחות, לא עמד במבחני הדין.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גיל נבו לעותר, עו"ד ד"ר משה עליאש למשיבים. 24.7.02).
בג"צ 8578/01 - חיים חליווה נגד עליזה חליווה ואח'
*סמכות ביה"ד הרבני לדון בתביעת מזונות האשה כאשר "הסכם ממון" אושר ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה. *אימתי יש להחיל את עקרון הסמכות הנמשכת של הערכאה שדנה בסכסוך שבין הצדדים(העתירה נדחתה).
א. העותר והמשיבה נשואים משנת 1975 ולהם חמישה ילדים, חלקם קטינים. בשנת 1997 חל קרע בין בני-הזוג ומאז הם חיים בנפרד ומנהלים הליכי גירושין. ביוני 1997 הגישה האישה תביעת רכוש לבית-המשפט לענייני משפחה בנצרת. בסופו של מו"מ חתמו בני הזוג על הסכם שהתייחס למיגוון סוגיות ובהן: משמורת והסדרי ראייה, מזונות קטינים וחלוקת רכוש. בסעיף ז3 להסכם נקבע בזו הלשון: "מוסכם בזאת כי בהסדרים האמורים בהסכם זה, גובשו סופית כלל החיובים ההדדיים בין צדדים ואין לצדדים כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות מכל מין וסוג זה כנגד זה, בין רכושיות, בין כספיות, בין למזונות ובין אחרות". ביום 17.9.98, הגישו הצדדים בהסכמה את ההסכם החתום לביהמ"ש לענייני משפחה בנצרת וביקשו לאשרו כהסכם ממון וליתן לו תוקף של פס"ד. ביהמ"ש נענה לבקשת הצדדים.
ב. בדצמבר 2000 הגישה המשיבה תביעת מזונות לבית-הדין הרבני האיזורי בטבריה. העותר העלה טענה מיקדמית כי סוגיית מזונות האישה נתונה לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה, שכן הוא שאישר את ההסכם בין הצדדים והקנה לו תוקף של פסק-דין. עוד טען כי האישה ויתרה על מזונותיה במסגרת ההסכם האמור. ביה"ד קיבל את טענת העותר כי אינו מוסמך לדון בתביעת מזונות האישה. המשיבה ערערה לבית-הדין הרבני הגדול וטענה כי הסמכות לדון בתביעתה למזונות נתונה לביה"ד הרבני האזורי. ערעורה נתקבל בדעת-רוב. העתירה נדחתה.
ג. התביעה שהגישה המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה היתה תביעה לחלוקת רכוש. ביהמ"ש לענייני משפחה אישר את ההסכם בין בני-הזוג אשר הסדיר את יחסי הממון ביניהם. כבר נקבע בפסיקתו של בג"צ, כי תפקידו של בית-משפט אליו הוגשה בקשה לאישור הסכם ממון בין בני-זוג, הוא פורמלי גרידא. אף אם נניח, לצורך הדיון, כי ההסכם בין הצדדים התייחס למזונות המשיבה, כפי שטוען בא-כוח העותר, הרי בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק-דין על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגייה. דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים בהם בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה. בעניין שלפנינו, לא נערך בבית-המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני-הזוג, וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על-ידי באי-כוח הצדדים. בהתחשב בכך, אין באישור ההסכם כפסק-דין, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה.
ד. זאת ועוד; עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. במקרה שלפנינו, לא ביקשה המשיבה לשנות או לבטל החלטה קודמת בנוגע למזונותיה, שהרי טענתה היא כי ההסכם שאושר כפסק-דין לא התייחס לסוגיה זו. טענה זו מצריכה פרשנות ההסכם בין בני-הזוג, על-מנת לקבוע האם ויתרה המשיבה בהסכם האמור על מזונותיה, אם לאו. על-פי ההלכה, ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני-זוג כפסק-דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו. זאת להבדיל מתביעה
לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד בעז קראוס לעותר, עו"ד חיים אייזנקוט למשיב. 25.7.02).
ע.פ. 9587/01 + 8822/01 + 8821/01 - אוסמה ג'אבר, יעקב ביטון וסמיח ג'אבר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוד בהסתמך על "הודאת חוץ" והודעה שנתקבלה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. *חומרת העונש בעבירת שוד(מחוזי ת"א - ת.פ. 40452/99 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. שלושת המערערים תכננו שוד מזויין בסניף בנק מרכנתיל דיסקונט ברמלה. בליל ה- 30.08.99 הגיעו הנאשמים לקרבת הבנק ברכב סובארו שרשום על שם בנו של סמיח. סמיח, שנהג ברכב, נשאר בו, בעוד שביטון ואוסאמה פרצו את דלת הכניסה הראשית של הבנק, נכנסו לתוכו, התחבאו בתוך הבנק, בסמוך לחדר הכספות הנעול בהמתינם לפתיחת הבנק בבוקר. סמיח המתין לשני שותפיו ברכב. למחרת, ניגש אחד מעובדי הבנק לכספת ופתח אותה. אז יצאו שני הנאשמים ממחבואם כשלראשם כובעי גרב וביצעו שוד של 513,000 ש"ח, 10,100 דולר וכן 8,000,000 לירטות, ונמלטו מהמקום ברכב בו נהג סמיח. השלושה הורשעו וביהמ"ש גזר לביטון ואוסאמה 9 שנות מאסר לריצוי בפועל, במצטבר למאסרים אותם הם מרצים בשל עבירות אחרות, ועל סמיח הושתו 6 שנות מאסר לריצוי בפועל, גם הן במצטבר למאסר אותו הוא מרצה בשל עבירות אחרות. נוסף על עונשי המאסר בפועל, נגזר על שלושת הנאשמים עונש של 3 שנות מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. במרכז הראיות עליהן הושתתה הרשעת המערערים מצוייה הודעתו במשטרה של עומאר ג'אבר שהוא בנו של סמיח. מלבד הודעתו במשטרה הסתמך ביהמ"ש המחוזי גם על הקלטתם של דברי עומאר למדובב, על הודעותיו של המדובב במשטרה, ועל עדותו של המדובב בביהמ"ש. כן הסתמך ביהמ"ש על תמלילי שיחות טלפון שקיימו הנאשמים עם בני משפחתם. כמו כן, נמצאה טביעת אצבעו של ביטון על המשקוף בדלת האחורית של הבנק. עדותו של עומאר בביהמ"ש היתה שונה באופן מהותי מהודעתו במשטרה וביהמ"ש קיבל את הודעתו על יסוד סעיף 10א לפקודת הראיות. את החיזוקים להודעתו מצא ביהמ"ש, בין היתר, בראיות הבאות: טביעת האצבעות של ביטון; עדויות של פקידי הבנק; תמלילי שיחות הטלפון שערכו הנאשמים; העובדה שביטון ואוסאמה שהיו אותה עת אסירים, תיאמו את מועד חופשותיהם מבית הסוהר כך שיתאפשר ביצוע השוד בצוותא וכיוצא באלה. נגד ההסתמכות על דברי עומאר טענו הסניגורים כי אין לייחס משקל לעדותו, שכן מדובר בנרקומן הסובל מבעיות נפשיות; כי שגה ביהמ"ש בקבלו את הודעותיו של המדובב במשטרה, בצירוף עדותו בביהמ"ש, הן בשל חוסר הקבילות של הודעותיו, הן בשל חוסר מהימנותו של המדובב; כי לא הוכח שהודאת החוץ של אוסאמה, עליה סיפר עומאר, נעשתה בצורה חופשית ומרצון.
ג. באשר למצבו הנפשי של עומאר - ביהמ"ש המחוזי סבר כי מצבו הנפשי המעורער של עומאר התפתח רק לאחר חקירתו במשטרה, כך שאין בו כדי להשפיע על תוכן הדברים שמסר בהודעותיו במשטרה. מסקנה זו אין להתערב בה. באשר לטענה הנוגעת לקבילותן של הודעות המדובב, בהן סיפר על תוכן שיחותיו עם עומאר - טענה זו יש לקבל. הודעתו של עומאר המפלילה את המערערים קבילה, בנסיבות העניין, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. מאידך הודעות המדובב, שבהן הוא מוסר לחוקרים את מה ששמע מפיו של עומאר על אמרות של המערערים באשר למעשים שעמדו לעשותם או שעשו, אינן קבילות.
סעיף 10א לפקודה אינו מכשיר הודעה של עד מפי עד, דהיינו עדות שמיעה מכלי שני. עם זאת, יש בחומר הראיות בסיס איתן להרשעתם של המערערים גם בהתעלם מהודעותיו של המדובב.
ד. אשר לעונש - טענתם המרכזית של ביטון ואוסמה היא כי הפער בין העונש של 9 שנות מאסר בפועל שהוטל עליהם לעומת שש שנות המאסר, שנגזר על שותפם סמיח, גדול מדי. סמיח טוען כי בהתחשב במצבו המשפחתי המיוחד וביתר הנסיבות, המבדילות בינו לבין שותפיו, מן הראוי להקל עוד בענשו. דינם של כל הערעורים לעניין העונש להידחות. באשר לגזר דינו של סמיח, ביהמ"ש המחוזי התחשב בכך שחלקו בביצוע השוד היה פחות, משום שנשאר בעת השוד ברכב ולא נהג באלימות כלפי עובדי הבנק. כן התחשב ביהמ"ש בעובדה שלא היה - בהבדל משותפיו לעבירה - אסיר בחופשה וכי מצבו המשפחתי קשה. באשר לגזר דינם של אוסמה וביטון, הרי הנסיבות המיוחדות הקיימות אצל סמיח, הן הן אשר מצדיקות את יצירת הפער בענישה בינו לבין שותפיו.
(בפני השופטים: מצא, חשין, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד גב' אורית חיון, שלומציון גבאי והישאם אבו שחאדה למערערים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 24.7.02).
בג"צ 10019/01 + 9163/01 - שירותי בריאות כללית וקופות חולים אחרות נגד שר האוצר ואח'
*החלטת שרי הבריאות והאוצר שלא לקבל את המלצות מועצת הבריאות לעדכון סל הבריאות של קופות החולים(העתירות נדחו).
א. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, יועד להסדיר את היחסים בין כל הגופים שלעניין: המדינה, קופות חולים והמבוטחים, ועל-פי הוראותיו אמורות להיות מוכרעות זכויות וחבויות בעלי העניין כולם. ענייננו בקובלנת הקופות כי רשויות המדינה אינן ממלאות חובה אשר הוטלה עליהן בחוק: חובה להעביר לקופות כספים על-פי חישובים מסויימים. סעיף 3(ב) לחוק מורה כי המדינה אחראית למימון סל שירותי הבריאות וכי שרי הבריאות והאוצר (להלן: השרים) יקבעו, עם תחילתו של החוק, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת את עלות סל שירותי הבריאות. החוק קובע כי השרים רשאים, על פי המלצת מועצת הבריאות ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, לשנות בצו את הרכב מדד יוקר הבריאות, או לעדכן את עלות הסל לקופות בשל השינויים הדמוגרפיים שחלו באוכלוסיה.
ב. הקופות סברו כי הגיעה עת שהשרים יעשו שימוש בסמכותם. לפיכך יזמו העותרים את כינוסה של מועצת הבריאות, וביום 13.10.1997 החליטה מועצת הבריאות פה-אחד להמליץ לפני השרים לשנות את הרכב מדד יוקר הבריאות ולעדכן את עלות סל שירותי הבריאות, ולא עוד אלא לעדכן את הסל למפרע. משחלפה כמחצית השנה והשרים לא נענו להמלצתה של מועצת הבריאות, פנו קופות החולים בעתירה לבג"ץ. בצו מוחלט הורה בג"צ לשרים להידרש להחלטתה של מועצת הבריאות, לדון בה לגופה, לקבוע ממצאים, להסיק מסקנות ולאחר כל אלה להחליט ולנמק את החלטתם כיאות. לאחר דחיות שונות נתקבל "סיכום בין שרי הבריאות והאוצר" והממשלה אימצה אותו סיכום. העותרות טוענות כי השרים לא שקלו כהלכה את המלצותיה של מועצת הבריאות, והן מבקשות לצוות על המשיבים לקיים אותן המלצות ככתבן וכלשונן. העתירות נדחו.
ג. אכן, המלצתה של מועצת הבריאות, אינה המלצה גרידא של יועץ. ההמלצה היא "המלצה סטטוטורית". על דרך העקרון, "ממליץ סטטוטורי" מעמדו המשפטי נעלה הוא ממעמדו של יועץ פנימי. מתוך שהמחוקק קרא בשמו מפורשות חייב בעל הסמכות לכרות אוזנו ולשמוע את המלצתו-עצתו של אותו ממליץ-יועץ; ולאחר שישמע - לשקול בכובד ראש המלצה ויעוץ שקיבל. עיון בסיכום שהושג בין שר האוצר לבין שר הבריאות, וכמותו במיסמכים הרבים והמפורטים שהוצגו לפני השרים בידי אנשי המקצוע, מראה
כי אין לקבל את טיעוני העותרות, כי לא נעשתה, על דרך הכלל, עבודת הכנה ראוייה או כי המלצות מועצת הבריאות לא נשקלו לגופן כנדרש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עוה"ד יהודה בן מאיר, חנן פרידמן, עזגד שטרן, אליה צונץ, רונן ברומר, דן גיורא ופז מוזר לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 25.7.02).
ע.פ. 5757/01 + 5558/01 + 5279/01 - בגימוב אלכסי, יורי ריאבנקו ורמין (רומה) חודובחש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה באיומים. *הקלה בעונש בעבירות סחיטה בנימוק שאת רף הענישה בעבירות אלה יש להעלות בהדרגה ולא בבת אחת(מחוזי ת"א - ת.פ. 40108/00 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו בחלקם).
א. המערערים, בגימוב וריאבנקו הואשמו יחד עם ארבעה אחרים, כי נמנו על ארגון פשע שפעל בסחיטת כספים ורכוש מאנשים ומבעלי עסקים בדרך של הטלת אימה, איומים ואלימות. לצורך כך הקימה החבורה עמותה, תמימה למראה, בשם "קרן לבבות אשדוד", ששימשה מסווה לפעילותם הבלתי חוקית. פעילותם של המערערים תחילתם בחודש פברואר 2000, וסופם במעצרם של המערערים, רומה ובגימוב בתאריך 28.3.00, וריאבנקו בתאריך 3.4.00. ביהמ"ש המחוזי גזר לרומה - 12 שנים מאסר, לבגימוב - 10 שנים, ולריאבנקו - 7 שנים, וכן נגזרו לכל אחד מהם שנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו בחלקם.
ב. הרשעת המערערים שהתבססה, בין היתר, על הודעות הנסחטים במשטרה אשר חששו להעיד נגד המערערים, בדין יסודה ויש לדחות את הערעור נגד הכרעת הדין. אשר לעונש - במשך כ-18 חודשים ביצעו רומה וחבורתו שורה ארוכה של עבירות חמורות, ומותר להניח כי היו ממשיכים בכך, לולא החליט אחד המתלוננים, צ'רנין להתלונן במשטרה. העובדה שרק לאחר כשנה וחצי נמצא מי שאזר אומץ להתמודד עם החבורה העבריינית, היא המלמדת יותר מכל עד כמה עמוק היה הפחד שחבריה נטעו בסביבתם ובלבם של קורבנותיהם. ואם נדרשה ראייה לעניין זה, די לעמוד על שורת העדים אשר חששו לחזור על הגירסה המפלילה שנרשמה מפיהם במשטרה, וביניהם שניים שהעדיפו להחריש אף שהנזק שנגרם להם או עמד להיגרם להם, היה גבוה במיוחד. תופעה אחרונה זו של שתיקת הקרבנות, היא תופעה מוכרת ומקורה בכך שהקרבנות אינם משוכנעים שתלונתם בפני רשויות החוק, גם אם זו תוביל להרשעת האשמים, תקנה להם הגנה לאורך זמן. אדרבא, הם חוששים שנקמתם של אלה אותם הפלילו, לא תאחר לבוא, וידן של הרשויות תקצר מלהושיע. לפיכך, ומשנחשפה פרשת סחיטה כה קשה ומכוערת כמו הפרשה הנוכחית, נכון היה לנהוג במערערים ביד קשה, הן על מנת למנוע את סכנתם מהציבור במשך תקופה ארוכה, והן על מנת לשגר מסר לכל, לפיו מי שיימצא חוטא בתחום זה, עלול לשלם על כך בשלילת חירותו לתקופה ארוכה.
ג. רומה היה מנהיגה של החבורה העבריינית, ועל כן נכון היה להציבו בראש סולם הענישה. מסקנה זו התבקשה גם לנוכח האירועים הרבים בהם נטל חלק והעבירות בהן הורשע, שמספרם עלה במידה ניכרת על חלקם של שני המערערים האחרים בפרשה. עם זאת, העונש שהושת על רומה חורג מרמת הענישה שהיתה נהוגה עד כה בעבירות מתחום זה. אכן, לנוכח ריבוי עבירות הסחיטה בשנים האחרונות, והתעוזה של מבצעיהן שאינם בוחלים עוד גם בביצוען של עבירות נלוות כמו חטיפה וכליאת שווא, הגיעה השעה להגביה את רף הענישה בתחום זה, והמקרה הנוכחי הוא מקרה מתאים לעשות זאת. אולם החמרה בענישה טוב שתיעשה באופן הדרגתי, ולפיכך, יועמד ענשו של רומה על 12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנים מאסר בפועל. באשר לבגימוב - הוא היה
מעורב בשניים מהאישומים היותר קשים. בית משפט קמא ראה בו את "איש השרירים" ו"גולית" "המוצב בראש המחנה של החבורה העבריינית... שרק מראהו וכישוריו בתורת הלחימה די בהם כדי להפיל פחד ומורא בלב כל הרואה אותו". אף שאפשר כי בית משפט קמא הפליג בחומרת מעשיו של מערער זה, הרי רומה אכן עשה שימוש בממדי גופו של בגימוב כדי להטיל מורא בלבם של קורבנותיו. אך לבגימוב לא יועד תפקיד פסיבי בלבד. על אף כל אלה, מעורבותו של בגימוב בעבירות נופלת במידה רבה מזו של רומה. במצב זה יש בעונש שהושת עליו חריגה לחומרה, והיא בולטת גם לנוכח העונש שהושת על ריאבנקו שישאר על כנו. נכון היה לגזור לשני מערערים אלה עונש זהה. לפיכך, יועמד ענשו של בגימוב על 9 שנות מאסר, מתוכן 7 שנים בפועל והיתרה על תנאי וכן יופעל נגדו עונש מאסר על-תנאי של שנה במצטבר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אחיקם גריידי, שלמה רכבי ואביגדור פלדמן למערערים, עו"ד מנחם בלום למשיבה. 24.7.02).
דנ"א 1792/00 - מדינת ישראל נגד עטרה שדמון ואח'
*פירוש תנאים בתכנית "חסכון בר מצוה" לעניין תשלום ריבית נומינלית או צמודה. *התחקות אחר אומד דעת הצדדים בפירוש הסכם. *מידת תום הלב הנדרשת מהמדינה בביצוע הסכם(דיון נוסף בפס"ד ברע"א 6072/98 (סביר נ"ה 56) פסה"ד הקודם בוטל ברוב דעות).
א. השאלה שבמחלוקת הינה האם הריבית שיש לשלם על כספי החסכון בתכנית בר-מצוה, שתחילתה בשנת 1963, הינה בערכם הנומינלי, או על כספי החסכון, לאחר שנוספו עליהם הפרשי הצמדה. תכנית החסכון, "בר-מצוה", הוצעה לציבור על-ידי משרד השיכון. נקבע כי סכום החסכון ישא רבית מצטברת של %6 לכל שנה, והפרשי הצמדה על סכום החסכון. לפי התכנית אם בוטלה ההתקשרות לתכנית לאחר 7 שנים מתאריך ההפקדה הראשונה תשולם לחוסך ריבית מצטברת בשיעור של %6 לכל שנה בצרוף הפרשי הצמדה. המשיבים (להלן: החוסכים) הצטרפו לתכנית "בר מצוה" בשנת ;974 ומשבאו לפדות את סכומי החסכון עמד סכום הקרן על 0.67 ש"ח. המדינה זיכתה את החוסכים בהפרשי הצמדה מלאים בסך 2,068 ש"ח ובריבית של %6 על הקרן הנומינלית. סכום הריבית הסתכם ב-0.54 ש"ח.
ב. החוסכים הגישו תביעה נגד המדינה בבית משפט השלום בירושלים, בה ביקשו לקבל פסק דין הצהרתי בדבר זכאותם לריבית צמודה על כספי החסכון, או, לחלופין, ריבית על הקרן המשוערכת, כלומר, ריבית המחושבת על בסיס כספי החסכון בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. סכום התביעה במועד הגשתה היה 12,940 ש"ח. בימ"ש השלום קבע כי יש לחשב את הריבית על הקרן כשהיא משוערכת, ולא על סכום הקרן הנומינלי. על פסק דינו של בימ"ש השלום הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי שפסק כי יש לחשב את הריבית על הקרן הנומינלית. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הגישו החוסכים, ערעור לאחר קבלת רשות, וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי והשיב על כנו את פסק הדין של בימ"ש השלום.
ג. נקודת המוצא של ביהמ"ש העליון היתה כי בתכנית אין קביעה מפורשת בדבר חישוב הריבית על בסיס קרן נומינלית או על בסיס קרן משוערכת. לכן ביהמ"ש פנה לבחינת אומד הדעת של הצדדים. ביהמ"ש גרס, כי מטרת התכנית היתה לאפשר לחוסכים לצבור סכום כסף שמספיק לרכישת 60 אחוזים ממחיר דירה, וזאת באמצעות חסכון במשך תקופה ארוכה ומתן "הטבות" שונות. על רקע זה, סבר ביהמ"ש כי הפירוש הנכון של התכנית הוא תשלום ריבית על קרן צמודה. בדיון הנוסף שונתה המסקנה ברוב דעות והוחזר על כנו פס"ד ביהמ"ש המחוזי.
ד. השופט אנגלרד: נקודת המוצא מצוייה בתכנו של ההסכם, כפי שעולה מן הנוסח של הוראות תכנית החסכון. בניגוד להנחתו של ביהמ"ש העליון בערעור, הוראות התכנית מסדירות באופן ברור ומפורש את שאלת השערוך של הריבית. כאשר סוגיית
השערוך מוסדרת באופן ברור בחוזה, העקרון הוא כי אין לשנות מכוונת הצדדים. באופן כללי הפסיקה נקטה בגישה זהירה בעניין שערוך חיובים חוזיים כאשר המדובר היה ב"חוזה המקויים" בהבדל מחוזה שהופר. הוראות התכנית קבעו תשלום ריבית בלתי צמודה. זה, אם כן, אומד הדעת המקורי של המתקשרים. אכן אין לשלול לחלוטין את האפשרות העקרונית כי אומד הדעת של מתקשרים עשוי להשתנות עם שינוי התשתית הכלכלית המונחת ביסוד החוזה, שינוי שהיה הופך את ההוראה החוזית לבלתי סבירה. אולם, מצב הדברים שלפנינו אינו מצביע על שינוי כה מהפכני, עד כדי הפיכת החוזה בעניין הריבית ל"אבסורד".
ה. בהסתכלות במכלול התניות של תכנית החסכון, על הטבותיה השונות, ההיבט של ריבית בלתי צמודה גם אינו מעמיד את התכנית בסתירה לעקרון תום הלב. עובדה זו פוטרת מן הצורך להיזקק לשאלה העקרונית, האם היה בכוחו של עקרון תום הלב, בנסיבות הנתונות, לשנות הוראה מפורשת בהסכם, להבדיל מלהשלים את החסר. לפסה"ד הצטרפו הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא ואור נגד דעתן החולקת של השופטת דורנר והשופטת שטרסברג-כהן שעמדו על דעתן כפי שהובעה בפסה"ד הקודם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. עוה"ד גב' מרים רובינשטיין וציון אילוז למערערת, עוה"ד גב' לאה ויינברג, ישראל ויינברג, אבי זוהר ואשר אקסלרוד למשיבים. 25.7.02).
רע"א 8792/00 - שטיינמץ משה מנחם נגד בנק משכן - בנק הפועלים למשכנתאות
*הדרך שבה יכול בנק לממש משכון על זכויות רוכשי דירה כלפי מוכר הדירה. *היריבות הנוצרת בין מוכר דירה לבנק כאשר המוכר נתן התחייבות לבנק לרישום משכנתא, לצורך מתן הלוואה של הבנק לרוכש הדירה. *דחיית טענות השתק ומניעות(מחוזי חיפה - בר"ע 563/00 - הערעור נתקבל).
א. המערער (להלן: "המוכר") הוא הבעלים של דירת מגורים בבני ברק. ביום 24.5.95 חתם המוכר על הסכם למכירת כל זכויותיו בדירה לרכניצר (להלן: "הקונים") תמורת 270,000 דולר. למחרת יום החתימה, ב- 25.5.95, התקשרו הקונים עם המשיב (להלן: "הבנק") בהסכם לקבלת הלוואה בסך 310,000 ש"ח למימון רכישת הדירה. להבטחת פרעון ההלוואה מישכנו הקונים לטובת הבנק "את כל הזכויות וטובות ההנאה הקשורות בנכס [הדירה]... לרבות זכויות חוזיות לפי כל הסכם...". בחוזה ההלוואה הורו הקונים לבנק לשלם את סכום ההלוואה במישרין למוכר. כן התחייבו הקונים לרשום, במעמד העברת הנכס על שמם, משכנתה לטובת הבנק. המשכון על זכויות הקונים נרשם אצל רשם המשכונות ביום מתן ההלוואה. באותו יום חתם המוכר, על-פי דרישת הבנק, על התחייבות כלפי הבנק, שבה נאמר: "הואיל והסכמתם לתת... הלוואה ... בסך 310,000 ש"ח... שתובטח בין היתר במשכנתה ראשונה... אנו מסכימים שכל זכויות הלווים בדירה... ישועבדו לטובתכם להבטחת מילוי התחייבויותיהם בגין ההלוואה. מיד לכשתיווצר אפשרות לכך... נעביר את הבעלות בדירה... לא נעשה כל עיסקה שהיא במקרקעין... לרבות העברת הבעלות... על שם הלווים .... אלא אם באותו מעמד תירשם המשכנתא לזכותכם... ואם תתבטל עיסקת מכר הדירה... עקב הפרת תנאי חוזה הרכישה... אזי נחזיר לכם, מיד וללא שיהוי, את סכום ההלוואה...".
ב. ביום 25.5.95 העביר הבנק ישירות לידיו של המוכר את כספי ההלוואה בסך 310,000 ש"ח. ביום 28.5.95 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין הערות אזהרה לטובת הקונים ולטובת הבנק. הקונים לא עמדו בתשלומים ולכן הודיע המוכר לקונים ביום 1.8.95 על ביטול הסכם המכר בשל הפרה יסודית. הקונים לא פרעו את ההלוואה כסדרה והבנק פתח בהליכים למימוש המשכון בלשכת ההוצל"פ. ראש ההוצל"פ מינה כונס נכסים על זכויות הקונים בדירה והורה לו לפעול לתפיסת ההחזקה בנכס ולמימושו בדרך של מכרז לציבור. המוכר פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל,
אך בקשתו נדחתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המוכר בנימוק שמחוזה ההלוואה בין הקונים לבנק, וכן מעצם התחייבויותיו של המוכר כלפי הבנק בכתב ההתחייבות, ניתן להסיק על הסכמת המוכר כי גם זכויותיו שלו בדירה כפופות למשכון. המוכר הגיש ערעור לאחר קבלת רשות והערעור נתקבל.
ג. כיצד יכול הבנק לממש את המשכון על הזכויות החוזיות של הקונים כלפי המוכר? נקודת המוצא מצוייה בסעיף 17(4) לחוק המשכון, הקובע כי במשכון שהוא זכות יכול שהמימוש יהיה כאמור בסעיף 20 וסעיף 20 לחוק המשכון מורה כך: מושכנה זכות שיש לחייב כלפי אדם אחר, רשאי הנושה לממשה כשם שהחייב היה יכול לממשה. לפי סעיף 18 לחוק המשכון, מימוש המשכון הוא, ככלל, מכירתו למרבה במחיר, כך שהבנק יכול גם לבקש את מימוש המשכון באמצעות מכירה של הזכויות החוזיות, הנתונות לקונים, לצד שלישי ולהיפרע מהתמורה המשולמת על-ידי קונה הזכויות החוזיות בדירה. במקרה שלפנינו, הבנק לא הלך בדרך זו, שהרי הוא לא ביקש את מכירת הזכויות החוזיות בהוצאה לפועל. הדרך של סעיף 20 לחוק היא, אם כן, כי גם הבנק רשאי לתבוע מן המוכר את מסירת ההחזקה ואת רישום הבעלות. מימוש זה של הזכות חייב להיעשות באמצעות הגשת תביעה של הבנק כנגד המוכר. לפי שתי החלופות של מימוש המשכון - זו על פי הדרך הרגילה וזו על פי סעיף 20 לחוק - באף לא אחת מהן זכאי בעל המשכון לרדת במישרין לנכס מושא הזכות החוזית.
ד. בנסיבות המקרה הנדון, טענת המוכר היא כי אם הבנק בוחר לממש את הזכות הממושכנת בדרך של כניסתו לנעליהם של הקונים, הרי מעמדו יהיה זהה לזה של הקונים. כלומר, אם הקונים חייבים עדיין בתשלום חלק מן התמורה, חובה זו מוטלת גם על הבנק. מסקנה זו עולה מהקביעה שבסעיף 20 לפיה רשאי מקבל המשכון לממש את הזכות הממושכנת "כשם שהחייב היה יכול לממשה". זאת ועוד, אם החוזה בוטל כדין, הרי זכותם של הקונים, ואיתה זכותו של הבנק, מצטמצמת לתביעת השבה של התמורה ששולמה למוכר במסגרת הסכם המכר.
ה. אשר לכתב ההתחייבות שנתנו המוכרים - ברי, כי כתב ההתחייבות יוצר יריבות ישירה בין הבנק לבין המוכר, והבנק יכול להגיש תביעה נגד המוכר ולדרוש את תשלום ההלוואה מכוח זכות עצמאית ולא מכוח הזכות שמושכנה לו. אין כתב ההתחייבות מזכה את הבנק לרדת לדירה, כאילו רשומה עליה משכנתה. טענה נוספת של הבנק נוגעת להשתק ולמניעות. בנסיבות המקרה הנדון לא נתקיימו היסודות של מניעות ושל השתק. המוכר לא יצר כלפי הבנק מצג - בדיבור או בהתנהגות - לפיו הקונים הם בעלי הדירה, או מצג לפיו הוא מוכן למשכן את זכויות הבעלות שלו בדירה. הבנק, מצידו, היה מודע היטב למצב המשפטי הקשור במהות המשכון ובטיב הבטחונות שקיבל כנגד ההלוואה שהעמיד לקונים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד ערן פלס למערער, עוה"ד מרדכי האן מרקוביץ וגב' מירב בן שושן-בנקובר למשיב. 25.7.02).
בש"א 3619/02 - ד. בוקובזה - חברה לבנין ולפיתוח בע"מ נגד אבו דוגוש (1984) בע"מ ואח'
*היענות לבקשה להארכת מועד שהוגשה בתום המועד להגיש ערעור, כאשר פרקליטו של המבקש גוייס בצו 8 לשירות מילואים (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
פסק דין נשוא הבקשה ניתן ביום 21.3.02. המועד האחרון להגשת ערעור היה, בשים לב לפגרת הפסח, ביום 12.5.02. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 30.4.02. בבקשה הוסבר, כי עו"ד ניר, ב"כ המבקשת, מטפל בהליך, וכי היה בשירות מילואים פעיל, מכוח צו 8, בתקופה שבין 29.3.02 עד 26.4.02. במצב זה, נתבקשה ארכה עד ליום 5.6.02. בבקשה נטען, כי על רקע
שירות המילואים האמור, יקשה מאד על ב"כ המבקשת להגיש את הערעור במועד החוקי. המשיבה טוענת, כי אין נימוקים אלה מצביעים על עילה למתן ארכה. הבקשה נתקבלה.
הארכת המועד המבוקשת טעונה "טעם מיוחד". בנסיבות העניין, ניתן למצוא טעם מיוחד בשילובם של גורמים אחדים: המבקשת פנתה בבקשת הארכה בתוך תקופת המועדים הקבועה בדין להגשת ערעור; המשיבה הועמדה, מבעוד מועד, על הכוונה של המבקשת להגיש ערעור, ועל הכוונה לבקש ארכה לשם הגשתו; עילת הארכה המבוקשת היא סבירה. שירות מילואים פעיל, ומה גם בלתי צפוי, אשר הורתו בצו 8, אליו נקרא עורך דין, אכן נוטה כעניין אובייקטיווי ליצור שיבוש ביכולת לעמוד בלוחות הזמנים הקבועים בדין לשם הגשת ערעור.
(בפני: הרשם שחם. 24.7.02).
ע.פ. 9836/01 - דמטרי סנצנקו נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של שוד כאשר לאחר מתן גזה"ד נפצע המערער קשה בתאונת דרכים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע יחד עם אחר, קטין, בשוד במועדון שבוצע באלימות כלפי הקופאי. המערער היה שתוי בעת ביצוע השוד. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. כחודש לאחר שנגזר דינו של המערער הוא נפצע קשה בתאונה, ועד היום הוא סובל מתוצאותיה. בעקבות הפציעה נתקבל הערעור על חומרת העונש.
נסיבותיו האישיות של המערער אינן קלות, הוא צעיר שעלה ארצה בגיל 13. בעיותיו המשפחתיות היו קשות והוא סייע עד לפציעתו בפרנסת המשפחה, אך החל מתדרדר לשולי החברה ואף התדרדר לשתייה. נוכח מצבו שלאחר הפציעה, שינה שירות המבחן את עמדתו ביחס לאפשרויות הטיפול בו ועתה הוא ממליץ להעמידו תחת פיקוחו למשך שנתיים - במבחן טהור - כדי לנסות לשקמו. אלמלא הנסיבות המיוחדות שלאחר הפציעה, לא היה מקום להתערב במידת העונש. אך בהתחשב בכל אלה, הוחלט לקבל את המלצת שירות המבחן ולהורות על העמדתו של המערער בפיקוח שירות המבחן למשך שנתיים ימים.
(בפני השופטים: השופטת בייניש, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מיכאל גבאי למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 23.7.02).
בש"פ 5803/02 - שלומוב רובשן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סחיטה מבעלי עסקים, כאשר העורר היה קטין בעת ביצוע העבירות ועברו נקי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביהמ"ש בבאר-שבע בעבירות של קשירת קשר וסחיטה באיומים, כאשר ביחד עם אחרים, סחטו "דמי חסות" מבעל מועדון בבאר-שבע במשך מספר חודשים. עם הגשת כתב-האישום נגד העורר, ביקשה המדינה לעצרו עד תום ההליכים, ובקשתה נתקבלה. אמנם הוגש תסקיר מעצר שבו המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר בחלופה של מעצר בית בבית דודתו אך לדעת ביהמ"ש המחוזי "...מעשיו של המשיב (העורר) מלמדים על מסוכנותו, והמצאותו בבית דודתו לא תמנע ממנו מליצור קשר עם שותפיו ומביצוע עבירות נוספות". הערר נתקבל.
סחיטת כסף באיומים מבעלי עסקים, במיוחד כשהעבירה מתבצעת בחבורה, היא עבירה מן הסוג המצדיק, בדרך-כלל, מעצר עד תום ההליכים. סחיטת "דמי-חסות" מצביעה מעצם טיבה על מסוכנות, וטבוע בה חשש לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים, שכן הנאשם עלול להטיל פחד על בעלי עסקים ועל עדים אף כאשר הוא ספון בביתו, באמצעות טלפון או שליחים. עם זאת, המתלונן היה קטין בעת ביצוע העבירות. הוא כיום בן 18 בלבד. עברו נקי וזהו מעצרו הראשון. מתסקיר המעצר עולה כי הוא מתקשה להסתגל לתנאי המעצר, ומצב בריאותו אינו תקין. בהתחשב בנסיבות יוצאות
דופן אלה, ונוכח החשש כי יעברו חודשים עד לשמיעת משפטו של העורר, הוחלט לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחרר את העורר בתנאי מעצר בית מלא ובפיקוח קצין מבחן.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אבי חימי לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 24.7.02).
בש"פ 6068/02 - סלימאן שחאדה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח אב ע"י בנו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בעת שהמנוח היה ישן נטל העורר, בנו של המנוח, סכין, ודקר אותו מספר דקירות וגרם למותו. העורר הואשם בעבירה של רצח ועם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי המנוח התעמר בבני משפחתו ומבקש לסמוך על האמור בחוות דעת פסיכיאטרית בדבר המצוקה הנפשית בא היה נתון העורר בשל התנהגות אביו המנוח ועל תסקיר שרות המבחן שבמסגרתו המליץ על "שחרורו לחלופת המעצר המוצעת בבית דודו". הערר נדחה.
העורר נחקר לראשונה, יום לאחר רצח אביו, ואז הכחיש את מעורבותו בדבר. זמן קצר לאחר מכן חזר מהכחשתו זו, סיפר כי שתה בקבוק או מחצית הבקבוק של וודקה, זאת לאחר שקודם לכן שתה בירה, ואז נטל סכין ודקר למוות את אביו. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש משמצא כי המעשה מעיד על מסוכנותו הרבה של העורר. יש להוסיף על עילת המסוכנות את החשש שהעורר ימלט מן הדין אם ישוחרר. לחשש זה קיימת אחיזה, בנסיבות המקרה, לאור העובדה שהעורר טוען לה - לאמור כי הוא זוכה לתמיכה ולאהדה בסביבתו. גם החשש שהוא עלול לשבש את הליכי המשפט אינו מופרך.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד חנא בולוס לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 24.7.02).
בש"פ 6216/02 - מדינת ישראל נגד רומן ספוג'ניקוב
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של יבוא כדורי אקסטזי מבלגיה למרות שהראיות הן נסיבתיות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב יחד עם שניים אחרים הואשמו בקשירת קשר לייבא כ-1200 כדורי סם אקסטזי מבלגיה. המשיב ואחד הנאשמים האחרים הגיעו ארצה כשברשותם כדורי האקסטזי ונעצרו ע"י המשטרה. ביהמ"ש הורה לעצור את שני הנאשמים האחרים עד תום ההליכים ואילו את המשיב הורה לשחרר בחלופת מעצר באשר אין בעניינו ראיות ישירות. הערר נתקבל.
הראיות נגד המשיב הן אמנם נסיבתיות. עיקרן בהאזנות-סתר והקלטות של שיחות טלפון בין המשיב לנאשם 2. כאשר השמיעו החוקרים למשיב את השיחות המוקלטות, תגובתו היתה "אני תפור, אני תפור. הכל פה מצביע עלי". המשיב לא סיפק בחקירתו הסבר משכנע לשיחות שניהל עם הנאשם 2. בהתחשב בכך ונוכח העובדה שהמשיב הגיע לארץ יחד עם נאשם 2, כשבכליו של האחרון כמות גדולה של סם, מתבקשת המסקנה כי אף שהראיות הן נסיבתיות, קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת בשלב זה. אשר לעילת המעצר, קמה בעניינו של המשיב חזקת מסוכנות, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג) לחסד"פ. אמנם, למשיב אין עבר פלילי. עם זאת, העבירות המיוחסות לו הן חמורות, וכמות כדורי הסם שלכאורה ייבא יחד עם אחרים לארץ היא גדולה ביותר, ומעידה על מסוכנות רבה לציבור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דודי זכריה לעוררת, עו"ד בנצי קבלר למשיב. 25.7.02).
בש"פ 6173/02 - גילה וטל גילעדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בנשים לעיסוק בזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העוררים ו-5 נאשמים נוספים הוגש כתב-אישום בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (תוך ניצול קטין),
סרסרות למעשי זנות (תוך ניצול קטין), החזקת מקום לשם זנות, כליאת שווא, קשירת קשר לפשע ואיומים. על פי המפורט בכתב-האישום, קשרו העוררים קשר לקניית נשים לשם העסקתן בזנות, וניהלו משרד למתן שירותי מין בשם "ניקיטה", כאשר הם מקבלים לידיהם את דמי האתנן ששולמו לנערות בתמורה למעשי הזנות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה ומסוכנותם של העוררים. הערר נדחה.
העבירה של סחר בנשים היא מן הבזויות שבספר החוקים, והמסוכנות הנשקפת ממי שעוסקים לכאורה במלאכה זו מחייבת על-דרך הכלל כי ייעצרו עד תום ההליכים. "המחוייבות העסקית" הנוצרת עקב השקעת הכספים ברכישתן של הנשים, כרוכה בניצול ובקיום קשרים עם סוחרי נשים אחרים; הנשים מועברות מיד ליד על-בסיס עסקי, כשהן חייבות בהחזרת "תקופת-שירות" ממושכת כדי לפצות את הסוחרים על השקעתם הכספית. הדרך לנתק את הקשרים האמורים ולהפסיק את הפעילות העיסקית הזו היא במעצרם של העבריינים המובאים לדין, אם יש ראיות לכאורה. ככלל, בעבירות אלה אין ניתן להסתפק בחלופת מעצר אלא רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד ששי גז ויגאל בן בנימין לעוררים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 22.7.02).
ע.פ. 6235/02 - משה חטב נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בגין עבירות מס כדי לאפשר לנאשם להסדיר את ענייניו עם רשויות המס (ערעור על החלטה שלא לעכב ביצוע עונש מאסר עד לשמיעה הערעור בביהמ"ש המחוזי - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירות על פקודת מס הכנסה, בעבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, ובעבירה של שימוש במסמך מזויף, ונדון ל-3 שנות מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח. לאחר מתן גזר הדין ביקש הסניגור לעכב את ביצועו עד להגשת ערעור. המשיבה לא התנגדה לבקשה זו, ובימ"ש השלום עיכב את ביצוע גזר הדין. בערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נגד חומרת העונש מעלה ב"כ המערער טענות ביחס לנסיבותיו האישיות הקשות ולמצבו הנפשי. בד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין בה טען בנוגע למצבו הנפשי הקשה, ובנוגע לסיכויי קבלת הערעור. בתאריך 3.7.02 החליטה השופטת לדחות את מועד מתן החלטתה ליום 10.7.02, וזאת כדי לאפשר למערער להסדיר את תשלומי מס ההכנסה בפגישה עם סגן פקיד השומה ברמלה, שנקבעה ליום 7.7.02. ביום 8.7.02 הודיע המערער לביהמ"ש כי בפגישה הושגה התקדמות מהותית, ונקבעה פגישה נוספת בתאריך 14.7.02. למרות ההודעה האמורה החליט ביהמ"ש ביום 10.7.02 לדחות את בקשת המערער לעיכוב ביצוע גזר הדין. הערעור נתקבל.
בין אם הסדרת חובו של המבקש תביא להקלה בעונש ובין אם לאו, הרי בשים לב לכך שמלכתחילה ניתנה למבקש שהות להסדיר את ענייניו במס הכנסה והוא החל לפעול לשם כך, ואף משפחתו של המבקש התגייסה, ככל הנראה, לסייע בענין זה, יש לאפשר למערער את המשך הטיפול בהסדרת החוב במס הכנסה בטרם יישמע הערעור על חומרת העונש.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד זאב אלוני למערער, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 23.7.02).
בג"צ 6426/02 - דנה אורן ואח' נגד מדינת ישראל ודרור עדני
*היעדר שיקול דעת של שירות בתי הסהר באשר לשחרור מינהלי של אסיר לפני תום תקופת מאסרו (העתירה נדחתה).
המשיב 2 (להלן: המשיב) הורשע בעבירה של קשירת קשר ביחד עם יגאל וחגי עמיר לרציחתו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל, בקשירת קשר לפגוע בתושבי הישובים הערביים, ובעבירה של מסירת חזקה בנשק שלא כדין, ונדון
ל-7 שנות מאסר בפועל. בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו, נבחן עניינו של המשיב בפני ועדת השחרורים, וזו החליטה לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם. עתה עומד המשיב בפני ריצוי מלוא עונשו. דא-עקא, כי בבתי הסוהר קיים מצב שבו תפוסת האסירים עולה על תקן הכליאה. במצב דברים זה - כך מורה סימן ט1 לפקודת בתי הסוהר נקבעו הסדרים כלליים באשר לשחרור מינהלי. שחרור זה נעשה, בלא שיש לנציב שרות בתי הסוהר שיקול דעת לגבי שחרורו של אסיר פלוני. העותרים מבקשים שלא לשחרר את המשיב שחרור מינהלי כאמור. העתירה נדחתה.
אין לנציב שירות בתי הסוהר שיקול דעת אינדיבידואלי באשר לשחרורו המינהלי של המשיב. נמצא, כי חומרת מעשיו של המשיב אינה רלוונטית לעניין השחרור המינהלי. העותרים הלינו כנגד הגיונו של השחרור המינהלי, שלא מבחין בין אסירים. טענה זו יש לעורר בפני המחוקק. בג"צ אינו יכול לעשות דבר נגד המצב האמור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, א. לוי. עו"ד סעדיה שמואל לעותרים, עוה"ד הלמן ענר למדינת ישראל, עו"ד קניג בועז לעדני. 24.7.02).
בש"פ 6503/02 - מדינת ישראל נגד נעים נסראלדין
*ביטול שחרור בערובה כשהאישום היה של חבלה חמורה ובינתיים נפטר הפצוע והאישום הוא ברצח (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
ביום 14.6.02, בשעות הערב, אירעה בכפר כסרא קטטה בה היו מעורבים בני משפחת המשיב מצד אחד, ובני המשפחות שומרי ואסעד, מצד שני. במהלכם של האירועים נפגע המנוח נימר שומרי בראשו ונפטר מפצעיו ביום 14.7.02. על-פי כתב האישום, נטל המשיב חלק של דוד שמש שהיה על הגג וזרק אותו על המנוח שעמד מתחת לבית ופגע במנוח. כתב האישום המקורי ייחס למשיב גרימת חבלה. בבקשה למעצר עד תום ההליכים קבע ביהמ"ש המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה, אך ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הדיון בבקשת המעצר נערך בבימ"ש קמא ימים ספורים לאחר מותו של המנוח, אך התנהל על יסוד כתב האישום המקורי שהוגש לפני מותו. החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, שיש לעשות שימוש בחלופה למעצר, ניתנה יום לאחר שהוגש כתב אישום מתוקן, בו הואשם המשיב ברצח של המנוח. הערר נתקבל.
פרט לעצם החומרה של המעשה המיוחס למשיב, אין להתעלם מן העובדה שבין משפחות שונות בכפר כסרא קיים סכסוך דמים, שהביא למותו של המנוח. זאת ועוד, בקטטה בה מצא המנוח את מותו, נורו אף יריות והושלך רימון. יש לציין כמו כן, כי שלושה מבני משפחתו של המשיב עומדים לדין בעבירת רצח בקשר למקרה אחר, אשר לפי הנטען, קשור אף הוא בסכסוך בין המשפחות בכפר. במצב דברים זה, אין ליתן משקל ממשי לעובדה כי למשיב אין עבר פלילי.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד י. חמודות לעוררת, עו"ד א. פלדמן למשיב. 26.7.02).
בש"פ 5278/02 - מרקו שרעבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת קשר להצתה למרות שמדובר בראיות נסיבתיות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים נגדו, לאחר שהואשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (הצתה), יחד עם אחר. הסניגור טען להיעדר ראיות לכאורה כדי להצדיק מעצר עד תום הליכים, ולחלופין שיש להסתפק בחלופת מעצר. הערר נדחה. אכן, הראיות הן נסיבתיות, אלא שאין בכך כדי ליטול מהן את דיותן הלכאורית. למרות האמור, היה מקום לשקול חלופת מעצר ולו מהטעם שהמשפט קבוע לנובמבר והשהות במעצר עד תום ההליכים היא ארוכה ביותר. אלא שעברו המכביד של העורר והתסקיר של שירות המבחן, שאינו חיובי, אינם מותירים מקום לחלופה כזו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד כהן אבי למבקש, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 21.7.02).