תקציר סביר כרך נ"ט חוברת 25

ע.פ. 4779/98 + 4713/98 + 4424/98 - פדרו סילגדו, דניאל אריסטיזבל ועומר קינטרו נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 4779/98 + 4713/98 + 4424/98 - הרשעה בעבירה של רצח תוך כדי שוד במצב נפשי של "פזיזות". *הרשעת שותפים לשוד בעבירה של רצח כמבצעים של "עבירה שונה" מזו שתוכננה כשאחד השותפים ביצע רצח תוך כדי שוד וחומרת העונש. *השפעת חוק יסוד כבוד האדם וחירות על הרשעה ברצ(מחוזי ת"א - ת.פ. 3083/97 - הערעורים נדחו).
א. שלושת המערערים קשרו קשר יחד עם שני אחרים, חיירו וחורחה, לביצוע שוד חנות תוך שימוש באקדח. עם סיום התכנון הגיעו שלושת המערערים עם שני האחרים לחנות. דניאל, פדרו, עומר וחורחה נכנסו לחנות. חיירו נשאר לשמור בחוץ. בחנות היו שני אחים: בוריס ופיני. פיני התקרב לעבר המערערים כשבידיו מקל. עומר דחף את פיני אל פינת החנות. אותו רגע החל פדרו לירות לעבר בוריס ופיני. הוא ירה כעשר יריות. שני קליעים פגעו בבוריס, וגרמו למותו. מספר קליעים פגעו בפיני ופצעו אותו. המערערים הועמדו לדין, תוך הפרדת משפטם ממשפטו של חיירו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את פדרו בקשירת קשר לביצוע פשע, החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין, נסיון לשוד, ורצח (עבירה על סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין). לעניין ההרשעה ברצח קבע ביהמ"ש כי התקיימו יסודות העבירה, ובהם מצב נפשי של "פזיזות". בגין פציעתו של פיני, הורשע פדרו בחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות.
ב. ביחס לדניאל ועומר - עיקר המשפט לגביהם נוהל באשר לאישום בעבירת הרצח. עמדת המדינה היתה כי מעמדם כ"מבצע בצוותא" עם פדרו, וכי יש להרשיעם כמו את פדרו, בעבירה על סעיף 300(א)(3) לחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את עמדת המדינה. נקבע כי עבירת ההמתה לא היתה חלק מהעבירה המתוכננת, וניתן להרשיעם ברצח כמבצעים של "עבירה שונה" (כאמור בסעיף 34א' לחוק). השניים זוכו מעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות (לעניין פציעתו של פיני).
ג. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרתו היתירה של המקרה. צויין כנסיבה מחמירה כי המערערים הם אזרחים זרים השוהים בארץ שלא כדין אשר ניצלו לרעה שהותם בישראל. על פדרו הטיל ביהמ"ש עונש (חובה) של מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ובנוסף לכך 10 שנות מאסר בגין העבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות (המתייחסת לפיני). על דניאל ועומר הוטלו - בהתחשב בהוראות סעיפים 34א(ב) ו-41 לחוק - עשרים שנות מאסר בגין כל העבירות בהן הורשעו. פדרו ערער על גזר דינו, וטען כי לא היה מקום להטיל עליו עונש נפרד ומצטבר בגין פציעתו של פיני. דניאל ועומר טענו כי לא היה מקום להרשיעם על פי סעיף 34א(א)(1) לחוק, שכן הוראה זו בטלה באשר היא נוגדת את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. זאת, משום שסעיף 34א(א)(1) מטיל על אדם אחריות פלילית מעבר למידת אשמתו. לחלופין, יש לפרש את סעיף 34א(א)(1) כמטיל אחריות בגין העבירה הנוספת בעבירת גרימת מוות ברשלנות, ולא בעבירת הרצח. עוד לחילופין, כי היה מקום לקבוע שהם אחראים רק בעבירת אדישות, ועל כן היה מקום להרשיעם, לכל היותר, בעבירת הריגה. כן ביקשו, לחלופי חלופין, להקל בעונשם. הערעורים נדחו.
ד. הנשיא ברק: פדרו הורשע ברצח. הוא היורה, והרשעתו מבוססת על הוראת סעיף 300(א)(3) לחוק. הוראה זו אינה מעוררת כל בעייה חוקתית, ולו מהטעם שסעיף 300(א)(3) לחוק הוחק לפני חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו כן, נראה, כי לא היתה מתעוררת כל בעייה חוקתית, אילו הורשעו דניאל ועומר בעבירת רצח כמבצעים בצוותא עם פדרו. אך דניאל ועומר לא הורשעו כמבצעים בצוותא של עבירת הרצח. אלא הורשעו מכוח הוראת סעיף 34א(א(1) לחוק. הוראה זו הוחקה במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 39). תיקון זה נחקק לאחר כינונו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ותוקפו מותנה בהתאמתו לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ה. חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, קובע בסעיף 5 כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". נמצא, כי הוראות
המשפט הפלילי המהותי, עד כמה שהן כרוכות במאסרו של אדם, נתונות למשטר חוקתי. חוקיותן מותנית, על כן, בכך שהן מקיימות את הוראותיה של פיסקת ההגבלה (סעיף 8). בבחינת הוראת סעיף 34א לחוק וחוקתיותה אין צורך לבחון אם ההוראה פוגעת בזכות אדם. די לבחון אם הפגיעה בזכות האדם - מקום שהיא קיימת - מקיימת את הוראותיה של פיסקת ההגבלה שלפיה "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש... ".
ו. דניאל ועומר הורשעו ברצח. לטענתם, היה מקום להרשיעם אך בהריגה. בטיעונם זה הם סומכים עצמם על הוראת סעיף 34א(א)(1) לחוק הקובע כי: "נעברה העבירה השונה או הנוספת בכוונה, יישאו המבצעים הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישות בלבד". אין לקבל את הטענה כבר מן הטעם שפדרו לא גרם למותו של בוריס מתוך כוונה, אלא מתוך אדישות בלבד. בנסיבות אלה לא ניתן להחיל על דניאל ועומר את ההוראה המקילה שבסעיף 34א(א)(1) סיפא, לפיה המבצעים האחרים אחראים לעבירת אדישות. ספק אם לא היה מקום לראות בדניאל ועומר מבצעים בצוותא (יחד עם פדרו) של עבירת הרצח, אך אין ערעור המדינה בנושא זה.
ז. באשר לעונש - פדרו פגע בשני בני אדם. את האחד רצח. בשני חבל חבלה חמורה. הוא פעל שתי פעולות נפרדות, ביצע שתי עבירות נפרדות וניתן להטיל עליו שני עונשים נפרדים ומצטברים. העונש שהוטל עליו בגין עבירת החבלה והפציעות בנסיבות מחמירות אינו חמור באופן המצדיק התערבות. זהו העונש שראוי היה להטילו אם פדרו היה אזרח ישראלי. זהו גם העונש הראוי לו אם הוא אינו אזרח ישראלי אלא עובד זר. דניאל ועומר מערערים על חומרת העונש שהוטל עליהם. דינו של ערעור זה להידחות. הם הורשעו בעבירות חמורות ביותר, ובהן רצח. העונש שהוטל עליהם בגין עבירה זאת, ובעבירות הנוספות בהן הורשעו אינו חמור באופן המצדיק התערבות.
ח. בפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן (ראה להלן) נקבע כי לא היה מקום "לדלג" על השלב הראשון (קביעת הפגיעה בזכות חוקתית) ולעבור מיד לבחינת השלב השני (פיסקת ההגבלה) בכל הנוגע לבחינת חוקתיותו של סעיף 34א לחוק. ראשית, אכן, נקבע בפסק דין זה כי הפגיעה בזכות חוקתית (דהיינו, השלב הראשון) מתקיימת כאן; שנית, וזה העיקר, טכניקה מקובלת היא לדלג על השלב הראשון (שלב ה"פגיעה"), אם הכרעה בו אינה פשוטה ואינה נחוצה, שכן ניתן לדחות את הטענה החוקתית בשל אי קיומו של השלב השני (פסקת ההגבלה). לגופה של השאלה האם החירות, אותה נוטלים במאסר מאדם שהורשע בדין בעבירה שעונש מאסר בצידה, היא אותה חירות עליה בא להגן חוק היסוד, התשובה היא בחיוב. מידת ההגנה על חירות זו מצומצמת והיא מקבלת את ביטויה בפיסקת ההגבלה.
ט. לפסק דינו של הנשיא ברק הצטרף השופט א. לוי.
י. השופטת שטרסברג-כהן: השאלה העומדת לדיון בעניינם של המערערים היא שאלת חוקתיותו של סעיף 34א לחוק, שנחקק לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לא כל הוראת חוק הקובעת נורמה של אחריות פלילית המאפשרת הרשעת אדם בעבירה שעונש מאסר בצידה, 'פוגעת' בזכויות שחוק היסוד בא להגן עליהן. סעיף 34א, שבא להחליף הסדר קודם, איננו קובע עבירות ואיננו קובע עונשים. העבירות בהן הורשעו המערערים והעונשים שהושתו עליהם, קבועים בסעיפים אחרים של חוק העונשין, שנחקקו קודם לחוק היסוד ואינם כפופים לו נורמטיבית. עם זאת, משהותקפה חוקתיותן של הוראות סעיף 34א, ראוי הוא שהסעיף יעמוד בבחינה חוקתית.
יא. בדיקת חוקתיותה של הוראת חוק נערכת בשני שלבים עיקריים: בראשון שבהם בודק הפרשן אם זכות האדם המעוגנת בחוק היסוד אכן נפגעה על ידי הוראת חוק העומדת לבדיקה חוקתית. רק כאשר המסקנה היא שאכן כך, יבוא השלב השני, בו תיבדק
השאלה, אם דבר החקיקה הפוגע, מקיים את דרישות פיסקת ההגבלה שבחוק היסוד. האם פוגעות הוראותיו של סעיף 34א בזכות מן הזכויות המוגנות על-ידי חוק היסוד? - התשובה היא שלילית. החירות המוגנת חוקתית, אינה כוללת את חירותו של אדם, שנטל חלק במבצע עברייני, שלא לשאת בתוצאות התממשותו של הסיכון שליצירתו תרם תוך השתתפות במעשה עבירה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. עוה"ד גב' רחל תורן, גב' נגה שמואלי-מאייר, גב' מיכל אופיר וגב' סתוית רייכמן למערערים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 14.7.02).

ע.א. 141/00 - תהל תכנון המים לישראל בע"מ נגד מנהל המכס ומע"מ

חיוב במע"מ על סכום הלוואה ממשלתית שהממשלה ויתרה עליה. פרשנות הסכם שהממשלה צד לו(מחוזי ת"א - ע"ש 1086/96 - הערעור נדחה).

א. תה"ל רשומה אצל המשיב כ"עוסק". בתקופה הרלוונטית היתה מדינת ישראל בעלת המניות היחידה בה. על פי הסכם שנחתם בין תה"ל למדינה בשנת 1989 (להלן: "הסכם ההבראה"), התחייבה האחרונה להעביר לתה"ל סכומי כסף כהלוואה ל-10 שנים. ביום 20.10.1993 נחתם הסכם חדש בין הצדדים (להלן: "ההסכם החדש"), בו נקבע, בין היתר, כי הממשלה תוותר לתה"ל על המשך פירעון יתרת הסכומים שקיבלה תה"ל כהלוואות. על בסיס מחילת חוב של 8 מליון ש"ח הוצאה לתה"ל שומת עיסקאות על ידי המשיב לתשלום מע"מ. על שומה זו השיגה תה"ל ומשנדחתה השגתה ערערה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה בקבעו כי הסכום שבמחלוקת הינו מחילת חוב הנכנסת לגדר סעיף 12(א) לחוק המע"מ וכי סכום זה ניתן לתה"ל בתור "עוסק". הערעור נדחה.
ב. תה"ל טוענת כי בהיות רשויות מע"מ אגף מאגפי הממשלה, מנועות הן מלדרוש מס עבור הסכום שבמחלוקת, שכן ב"הסכם החדש" - סעיף 4 - נקבע כי "עם חתימת הסכם זה לא תהיה למי מן הצדדים טענה או תביעה כלשהי כלפי הצד האחר, מכל סוג שהוא". ברם, סעיף 4 להסכם החדש אינו יכול להקנות לתה"ל "חסינות" בפני חיובי מע"מ. כללי הפרשנות החלים על כל חוזה חלים גם על חוזים שהמדינה צד להם ואלה יפורשו תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים, בחינת נסיבות כריתת ההסכם ותכליתו. הסכם ההבראה כולל רשימה מפורטת של התחייבויות הדדיות ועל אף זאת נעדר ממנו כל אזכור של המימד המיסויי העשוי לנבוע מהתחייבויות אלה. אין לפרש את סעיף 4 באופן הכורך את מכלול זרועותיה של המדינה בהתחייבויות על פי ההסכם החדש. כריכה שכזו לא רק שאינה עולה מלשון החוזה ומנסיבות כריתתו, אלא היא עלולה להביא לתוצאה מרחיקת לכת לפיה תה"ל פטורה מכל חבות מס שהיא הנובעת מן ההסכם החדש והקבועה בחוק. כמו כן, לפי גירסתה של תה"ל משמעות סעיף 4 להסכם החדש היא שלילת סמכותם של שלטונות המס לגבות מס כדין. הנחת המוצא בעת פירוש חוזה שהמדינה מהווה צד לו היא כי חוזה כזה לא יפורש ככולל התחייבות להגבלת סמכויותיה החוקיות של המדינה.
ג. לגופו של עניין - סעיף 12(א) רישא לחוק המע"מ קובע כי "תרומה, תמיכה או סיוע אחר... שקיבל עוסק ייחשבו כחלק ממחיר עסקאותיו...". סעיף 12(א) יחול בהתקיים שני תנאים: האחד, הסכום ניתן לתה"ל כ"תרומה, תמיכה או סיוע אחר"; והשני, הסכים נתקבל על ידה בתור "עוסק". שני תנאים אלה נתקיימו כאן. טוענת תה"ל, כי ויתור על חוב אינו בא בגדר סעיף 12(א) גם מן הטעם שמדובר בתקבול רעיוני ותקבול כזה אינו חייב במע"מ. דין הטענה להידחות. הלכה היא כי לעניין החבות במע"מ, תקבולים שבעין ותקבולים רעיוניים חד הם. לחילופין טוענת תה"ל, כי אף אם הסכום שבמחלוקת מהווה מחילת חוב, יש לראות בו מכירת זכות לקבלת כספים המחייבת את המוכר - המדינה - בתשלום סכום המע"מ שבמחלוקת. אולם, הלכה פסוקה היא כי "המושגים 'תרומה' ו'עסקה' מוציאים זה את זה". אם נקבע בענייננו
שהמדובר במחילת חוב הנכנסת, על פי מהותה, לגדר התקבולים המנויים בסעיף 12(א) לחוק, לא ניתן להגדירה כלל כ"עסקה" לפי חוק מע"מ.
ד. הרכיב השני שקיומו דרוש לצורך החלת סעיף 12(א) לחוק המע"מ הוא קבלת התמיכה או הסיוע על ידי "עוסק" בתור שכזה. טוענת תה"ל כי לא נתקיים רכיב זה בהקבילה את המקרה שבנדון לנסיבות בהן ניתנה לעוסק מתנה על ידי חמותו, ונקבע כי המתנה שם ניתנה לעוסק כ"אדם פרטי". אין ללמוד גזירה שווה בין מתנה הניתנת במסגרת יחסי משפחה לבין מחילת חוב ל"עוסק" על ידי בעליו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד יעקב פוטשבוצקי וגב' פנינה נויברט למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 5.8.02).

ע.פ. 4693/01 - מדינת ישראל נגד אנטולי בביזאיב

אימתי ניתן לומר על נאשמים ש"חברו יחדיו" לצורך הרשעה בעבירה של חבלה "בנסיבות מחמירות". ביצוע עבירה בצוותא(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8058/00 - הערעור נתקבל).

א. המשיב הואשם בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות בכך שיחד עם אחרים תקף את המתלונן וחבט בו בפניו ובכל חלקי גופו באגרופים ובבעיטות. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות חמורות. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות והרשיעו בעבירה של תקיפה בלבד וגזר לו ששה חדשי מאסר על תנאי. בפני ביהמ"ש היתה עדותו של שוטר שראה "אדם שכוב על הרצפה, כאשר קבוצה של אנשים חובטת בו ואחד החובטים הוא הנאשם". ביהמ"ש קבע כי לא ניתן להרשיע את המשיב בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות אלא רק בעבירה של תקיפה, שכן אפשר "שהנאשם הצטרף לתוקפים בלי שהכירם ומבלי שחברו יחדיו לתקיפת המתלונן". טענתה של המדינה היא כי אפילו לא הכיר המשיב את התוקפים ולא נועד איתם מראש לתקוף את המתלונן, הרי ברגע שהצטרף ליתר התוקפים יש לראותו כמי שחבר יחד איתם לביצוע המעשה. לטענתה, חבירה יחד אינה דורשת "היוועדות, היוועצות או תכנון מוקדמים לעצם מעשה התקיפה המשותף". מכאן שיש להרשיע את המערער לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(2) לחוק העונשין. הערעור נתקבל חלקית ברוב דעות וחלקית פה אחד.
ב. השופט טירקל (דעת מיעוט): חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות מתבצעות "כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם". לפי סעיף 29(ב) לחוק העונשין "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא". האם השתתפותו של המשיב בהכאתו של המתלונן עושה אותו למבצע בצוותא? המשיב היה במקום המעשה והיה אחד מן המכים. בכך היה לשותף בביצוע העבירה של גרימת חבלה חמורה, בין אם קדמו לכך הדברות, או תכנון ובין אם לאו. הצטרפות אל חבורה - אפילו היא ספונטנית וללא תכנון מוקדם - די בה כדי לקבוע שהיה ביצוע בצוותא מצדו של המצטרף. מכאן שניתן לראות אותו כמי שגרם לחבלות.
ג. המדינה מבקשת להרשיע את המשיב בעבירה של גרימת חבלה "בנסיבות מחמירות", לפי הוראת סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין. ברם, מלשונו של סעיף 335(א)(2) משתמע שהחלתו מותנית בהתחברות בין עושי המעשה לפני עשייתו של המעשה ולא בשעת מעשה. עליה להיות חבירה שיש עמה התקשרות מוקדמת, היוועדות או תכנון מראש, בדומה לעבירה של קשירת קשר לפי סעיף 499 לחוק העונשין. "חבירה ספונטנית" בשעת מעשה לא די בה.
ד. השופטת בייניש (דעת הרוב): השאלה שמעלה הערעור נוגעת לפרשנות הביטוי "חברו יחדיו" בסעיף 335(א)(2) לחוק. ככלל, הקשרו של ביטוי בחוק מורכב משניים: הקשר פנימי והקשר חיצוני. ההקשר הפנימי הוא ההקשר הנוגע ליחס בין הביטוי בחוק
לבין סעיפי חוק אחרים שהוא מצוי בקירבתם. ההקשר החיצוני עניינו ההיסטוריה החקיקתית, הרקע לחקיקתו ואת תכלית החקיקה וכיו"ב. אשר להקשר הפנימי - קיים דמיון רב בין היסוד של "חברו יחדיו" בסעיף 335(א)(2) לחוק, לבין ההגדרה של מבצעים בצוותא לפי סעיף 29(ב) לחוק. פרשנות הביטוי "חברו יחדיו" בהקשר הפנימי מובילה למסקנה כי החוברים יחדיו הם הלכה למעשה מבצעים בצוותא.
ה. אשר להקשר החיצוני - יש לבחון את תכליתו של סעיף 335(א)(2) לחוק, בעמדו אל מול המצב המשפטי שקדם לו והטעמים שבחקיקתו. מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 335(א)(2) ושל סעיפים נוספים בחוק העונשין עולה כי הביטוי "חברו יחדיו לביצוע המעשה", משמעו ביצוע בצוותא של העבירה. ביצוע עבירת אלימות בחבורה, מגבירה את החשש מפני עשיית שפטים בקרבן תוך סיכון רב לשלמות גופו ונפשו. לפיכך, ראה המחוקק להכפיל את העונש המקסימלי בגין חבלה חמורה שנגרמה ע"י שניים או יותר שחברו יחדיו לשם כך, ואלה הנסיבות החמורות.
ו. ביהמ"ש קמא קבע כי המשיב נכח בזירת העבירה והיה אחד מתוך קבוצת אנשים שחבטה במתלונן בעודו שרוע על הריצפה. אין נפקא מינה אם המשיב הכיר את שאר השותפים ותיכנן עימם מראש את תקיפת המתלונן, או שמא הצטרפותו לחבורה היתה ספונטנית. בין כך ובין אחרת, נכח המשיב בזירת העבירה ותרם את חלקו למטרה המשותפת של תקיפת המתלונן כמבצע בצוותא. באשר לעונש - לפי בקשתם המשותפת של הצדדים יוחזר הדיון לביהמ"ש קמא, על מנת שיגזור את הדין.

(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, א. לוי. עו"ד אלון אינפלד למערערת, עו"ד קובו עמי למשיב. 24.7.02).

ע.א. 7869/01 + 7799/01 - יורם סלים ואח' נגד שרביב בע"מ

תיקון ליקויים בדירות שנרכשו מחברה קבלנית ושיעור הפיצויים בגין הליקויים. פיצוי לרוכשי דירות עבור ליקויים ברכוש המשותף של הבית(מחוזי חיפה - ת.א. 209/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).

א. 22 בעלי דירות אשר רכשו את דירותיהם מהמשיבה הגישו תביעה בגין ליקויי בניה, איחור במסירת הדירות, פערים בין שטח הדירות בפועל לזה שעליו הוסכם וכיוצא באלה. בתגובה טענה המשיבה, כי מכוח ההסכם שבינה למערערים, יש להביא את המחלוקת להכרעתו של בורר. בעקבות כך החליט ביהמ"ש לעכב את המשך ההליכים עד אשר יפסוק הבורר בסוגיות המצויות בגדרו של סעיף הבוררות. משניתן פסק הבורר ואושר, התברר כי המנגנון אשר קבע הבורר לפיקוח על תיקון הליקויים, לא הצליח ועל כן חזר הענין לביהמ"ש אשר מינה מהנדס לפקח על העבודה. בהמשך התבקש הבורר לערוך רשימה של הליקויים אשר לא תוקנו כדבעי, ולצרף את הערכתו ביחס לסכומים אשר יידרשו להשלמת החסר. הבורר הגיש את חוות דעתו, וזו שימשה בסיס לפסיקתו של ביהמ"ש בכל הנוגע לליקויים שתיקונם לא השביע רצון או ליקויים שלא תוקנו כלל. באשר לאלה האחרונים קבע ביהמ"ש, כי מקום שהתיקון נמנע מחמת סירובם של בעלי הדירות, הפיצוי יחושב על פי עלות התיקון לו זה היה מבוצע על ידי המשיבה. בהמשך קבע ביהמ"ש את הפיצויים שעל המשיבה לשלם למערערים עבור התיקונים. הוגשו ערעור וערעור נגדי והם נדחו בעיקרם.
ב. המשיבה טענה כי פסק הבורר חייב אותה לבצע תיקונים והוא לא כלל סעד כספי, ועל כן חרג ביהמ"ש מסמכותו בכל אותם מקרים בהם החליט לחייב אותה בתשלום פיצוי בשיעור עלות התיקונים. בטענה זו אין ממש. מלכתחילה תבעו המערערים פיצוי כספי בגין ליקויים שנתגלו בדירותיהם וברכוש המשותף. משסיים הבורר את מלאכתו, והמשיבה לא מילאה אחר חובתה לתקן את הטעון תיקון חזר הכדור למגרשו של ביהמ"ש, וכל אשר הוא עשה הסתכם בכך שקבע את רשימת הליקויים שטרם תוקנו והם בני-פיצוי,
תוך שהוא נעזר לצורך זה בפסקו של הבורר ובחוות-דעתו. אף בהחלטתו של ביהמ"ש לפסוק פיצוי בגין אותן עבודות שלא התאפשר למשיבה לבצען אין להתערב.
ג. באשר לפיצוי עבור ליקויים ברכוש המשותף - המערערים הם רק חלק מכלל הדיירים בבניינים מושא הדיון, ומאידך, נציגויות הבתים המשותפים לא צורפו לתביעת המערערים כתובעים. לו עתירת המערערים היתה לחייב את המשיבה לבצע את תיקון הליקויים ברכוש המשותף, כי אז גם ללא "הנציגות" כבעלת דין, וגם מבלי שכלל הדיירים היו תובעים, נכון היה לחייב את המשיבה לתקן את הרכוש המשותף כולו, ולא את חלקם היחסי של המערערים ברכוש זה. אולם, מקום שהתביעה היתה מראש לפיצוי כספי בגין הליקויים ברכוש המשותף, הלכה היא שיש לפצות כל דייר ודייר, אשר תביעתו הוכחה, לפי חלקו ברכוש המשותף. לא כך נהגה הערכאה הראשונה, אשר פסקה לכלל המערערים פיצוי משותף, וחיוב זה אינו יכול להישאר על כנו.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אלי הכהן ואסי פוטר למערערים, עו"ד אוריאל שילה למשיבה. 4.8.02).

ע.א. 9165/99 - איציק וצורי (1986) שותפות רשומה ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין(מחוזי ת"א - עמ"ש 1126/99 - הערעור נתקבל בחלקו).

*הוצאת שומת מס שבח לשותפות במקום להוציא את השומה לשותפים. *מעשה בית דיןא. המערערת (להלן: השותפות) היתה הבעלים של חלקת מקרקעין. המערערים 4-5 (להלן: השותפים) הינם שותפים בשותפות. השותפים העבירו את זכויותיהם בשותפות לשתי חברות שבבעלותם (המערערות 2-3 להלן: החברות). העיסקה דווחה למשיב וזה הוציא לשותפות שומת מס שבח, ולחברות שומות מס רכישה (להלן: השומות המקוריות). על השומות המקוריות הוגשה השגה למשיב והיא נדחתה. על כך הוגש ערר לועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין. במסגרת ישיבת קדם משפט הסכימה באת-כוח המשיב כי שומת מס השבח הוצאה לנישום הלא נכון - השותפות - וכי היתה צריכה להיות מוצאת לשותפים. לפיכך הודיעה כי המשיב יוציא שומות מתוקנות בהתבסס על סעיף 85 לחוק (להלן: השומות המתוקנות), ואכן כך עשה. לאור זאת, ביקשו המערערים מביהמ"ש לקבל את הערר על הסף. המשיב טען, כי יש למחוק את הערר ולחילופין לקבלו מבלי שהדבר יהווה מעשה בי"ד לגופו של עניין ומבלי שתגרע סמכותו של המשיב להוציא שומות מתוקנות. ועדת הערר פסקה, כי "מאחר והשומות [המקוריות] בוטלו ע"י המשיב הרי שהערר מתקבל (פעולה שהינה בגדר מהלך טכני בלבד)... קבלת הערר לא מהווה ולא תהווה מעשה בי"ד, ואין בה כדי לגרוע מסמכותו ושיקול דעתו של המשיב בהתאם להוראות סעיף 85 לחוק". המערערים מבקשים לקבוע כי תיקון השומות לאחר הגשת ערר מביא לקבלה מהותית של הערר, באופן שהשומות המקוריות תחשבנה כמבוטלות, עמדת המערערים בנוגע למיסוי העיסקה שבמחלוקת תתקבל וייווצר מעשה בי"ד המונע הוצאות שומות מתוקנות. לחילופין, מבקשים הם לקבוע, כי ועדת הערר לא היתה מוסמכת להחליט בשאלת קיומו של מעשה בי"ד באשר שאלה זו צריכה להיות מוכרעת כשתידונה השומות המתוקנות ותועלה נגדן טענה של מעשה בי"ד. הערעור נתקבל בטענה החלופית של המערערים.
ב. סעיף 89(ב) לחוק מסמיך את ועדת הערר "לאשר את השומה, להפחיתה, לבטלה או להחליט בדרך אחרת". משבוטלו השומות המקוריות ומשהוצאו שומות מתוקנות ע"י המשיב, לא היה מקום להמשך הליך הערר שנסב על השומות המקוריות. ועדת הערר מצאה לקבל את הערר ובכך פעלה במסגרת סמכותה. קביעת הוועדה שאין בקבלת הערר כדי להוות מעשה בי"ד, לא היתה נחוצה לעניין והיא בבחינת אמרת אגב - בין אם היא נכונה הן ובין אם לאו. קבלת הערר אינה גורעת מסמכותו של המשיב ומשיקול
דעתו להוציא שומות מתוקנות בהתאם לסעיף 85 לחוק. את טענת מעשה בי"ד רשאים המערערים לטעון במסגרת ההליכים המתנהלים בנוגע לשומות המתוקנות.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מאיר לביא למערערים, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 5.8.02).

בש"פ 6167/02 - וליד חמדאן נגד מדינת ישראל

*טביעות אצבע" כראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד מזויין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בעבירה של שוד מזוין, ושני מקרים של גניבת רכב ושימוש ברכב ללא רשות. לפי כתב האישום הגיע העורר עם שניים אחרים לסניף בנק הדואר בכפר יסיף. שניים משלושת השודדים נכנסו לסניף הדואר כאשר הם חובשים כובעי גרב וחמושים באקדחים, והשותף השלישי המתין ברכב שנגנב יום לפני האירועים האמורים. לאחר ביצוע השוד ברחו במכונית שחיכתה להם. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי קמה עילה לעצרו עד תום ההליכים נוכח מסוכנותו ועל בסיס חשש לשיבוש הליכים, במידה וישוחרר. הערר נדחה.
באשר לראיות לכאורה - טביעות אצבעותיו של העורר נמצאו ברכב ששימש לשוד, וברכב נמצאה קופסה שנלקחה מזירת השוד. לכך יש להוסיף הודעת מדובב, בה נאמר כי העורר גילה פרטים מוכמנים הקשורים לביצוע העבירה. אמנם העובדה ששיחתו של העורר עם המדובב לא נקלטה מעוררת קושי, אך הראייה אינה נטולת ערך על פניה. מכל מקום, בשלב המעצר די בקיומן של טביעות האצבע כדי לקשור את העורר לארוע השוד. העבירות המיוחסות לעורר, הינן עבירות חמורות המקימות חזקת מסוכנות, ולפיכך רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ויסאם קאסם לעורר, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 21.7.02).

בש"פ 6172/02 - אבי ביטון נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחיטה באיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם יחד עם אחר (להלן: חזן) בעבירה של סחיטה באיומים, בכך שהשניים קיבלו שיקים המשוכים מחשבונו של המתלונן על-סכום כולל של 80,000 ש"ח, יצרו קשר טלפוני עם המתלונן, ואיימו עליו בצוותא כי יהרגו אותו ויפגעו בבני משפחתו אם לא ישלם את התמורה עבור השיקים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בחיפה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי הגם שחלקו של העורר באירועים נשוא האישום היה קטן יותר ביחס לשותפו, "יש בחומר הראיות... פוטנציאל מספיק להוכחת כל הנטען בכתב-האישום". הערר נתקבל.
אכן, קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת כנגד העורר. אשר לעילת המעצר - כבר נפסק כי ככלל "גלומה בעבירה של סחיטה באיומים, מעצם טבעה ואופיה, מסוכנותו של הנאשם, אף-על-פי שהמחוקק לא מנה אותה בין העבירות שחזקה כי מתקיימת לגביהן עילת המסוכנות". בהתחשב בחומרת העבירה המיוחסת לעורר ובעברו הפלילי הכולל עבירות אלימות בגינן הוטל עליו עונש מאסר על-תנאי בר-הפעלה, יש ממש בקביעה בדבר המסוכנות הנשקפת מן העורר, באופן המקים עילת מעצר. עם זאת, העורר נעצר כחודשיים לאחר שנעצר חזן, ובכל אותה תקופה לא יצר כל קשר עם המתלונן. לכאורה, היה חזן הדמות המרכזית בפרשה, ואילו חלקו של העורר בפרשה היה קטן ביחס אליו.
בהתחשב בכך ובנסיבותיו האישיות של העורר ונוכח החשש כי יעברו חודשים עד לשמיעת משפטו, ניתן לשחררו בתנאי מעצר בית מלא.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ששי גז לעורר, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 24.7.02).

בש"פ 6240/02 - מדינת ישראל נגד עובד יורם

*ראיות לכאורה לצורך ביטול שחרור בערובה בעבירה של סחר בסמים (מליון ושש מאות אלף כדורי אקסטזי) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב ו-12 אחרים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות סמים שעניינן קשירת קשר לסחר במליון ושש מאות אלף כדורי אקסטזי שנרכשו בהולנד, ועל-פי התוכנית, היו אמורים לעבור מהולנד לגרמניה, ומשם לאוסטרליה. הציר המרכזי בתכנון העיסקה היו שני ישראלים העצורים כעת בהולנד: יעקב אלשייך ודרור פחימה. תפקידו של המשיב בעיסקה היה להעביר לידי אלשייך ופחימה, או מי מטעמם, כספים בסכום של מאות אלפי דולרים לצורך מימון עיסקת הסמים. עם הגשת כתב-האישום, ביקשה המדינה את מעצרם של הנאשמים, ובהם המשיב, עד תום ההליכים. בעניינו של המשיב, קבע ביהמ"ש כי היה מודע או למיצער עצם עיניו בדבר האפשרות שהכספים שמסר לאלשייך נועדו לסחר בסמים. לפיכך, הורה על מעצרו עד תום ההליכים. המשיב הגיש בקשה לעיון חוזר. במסגרת אותו דיון, התייחס ביהמ"ש לכך שנאשם אחר בפרשה, מנחם מנדל כהן (להלן: מנחם-מנדל), אשר הועמד לדין יחד עם המשיב בגין מעורבות בהעברת הכספים לראשי הקשר, שוחרר ממעצר ע"י ביהמ"ש העליון תוך קביעה כי חלקו בפרשה היה "שולי ומזערי" וכי "אין בידי התביעה ראיות המוכיחות לכאורה שהעורר (מנחם-מנדל) ידע שמקורם של הכספים או ייעודם עסקת סמים". (בש"פ 5176/02 - סביר נ"ט 329). המשיב טען כי הראיות לכאורה נגדו חלשות מאלה הקיימות בעניינו של מנחם-מנדל וביהמ"ש הורה על שחרור המשיב. הערר נתקבל.
בחינת תוכנם של תמלילי השיחות שהוקלטו בהאזנות סתר, מלמדת לכאורה כי המשיב ידע שמטרת העיסקה לשמה העביר כספים לאלשייך אינה כשרה, וכי תכלית העברת הכספים היא סחר בסמים. מסקנה זו מתבקשת נוכח מכלול הראיות בתיק, אשר יתכן שכל אחת כשלעצמה אין בכוחה להצביע על מודעות לסחר בסמים, אך צירופן יחדיו מוביל למסקנה הלכאורית האמורה. אשר לטענתו של הסניגור כי יש להשוות בין מנחם-מנדל לבין המשיב - אף אם הראיות לכאורה בעניינו של מנחם-מנדל קלושות כפי שנקבע, אין לגזור מכך לעניין המשיב. על-פני הדברים, עולה מהחומר בתיק החקירה כי המשיב היה בקשר קרוב מאד עם אלשייך, וידע פרטים רבים על העיסקה. אשר לעילת המעצר - עבירות של סחר בסמים הן מן החמורות והמסוכנות שבעבירות, וככלל, נאשמים בעבירות אלה יוחזקו במעצר עד תום ההליכים שכן אין בחלופת מעצר ואפילו במעצר בית מלא, כדי להשיג את מטרת המעצר בעניינם.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד יוסי קורצברג ויובל עמית לעוררת, עוה"ד ירום הלוי וקרן גוגול למשיב. 29.7.02).

בש"פ 6241/02 - מדינת ישראל נגד יורם חכימי

*שחרור בערובה בעבירת רצח כאשר כתב האישום הוגש על יסוד "ראיות חדשות" 15 שנה לאחר שבוצע הרצח (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

ביוני 2002 הוגש נגד המשיב כתב-אישום בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בה הואשם בעבירת רצח אשר בוצעה בשנת 1987. בסמוך לאחר הרצח התנהלה חקירה משטרתית במסגרתה היה המשיב חשוד. החקירה הגיעה בזמנו למבוי סתום והופסקה. החקירה נפתחה מחדש לאחרונה, בעקבות ראיות חדשות שהגיעו לידי התביעה. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטתו כי "קיימות ראיות לכאורה...שאם תתקבלנה... יש
בהן כדי לספק פוטנציאל להרשעת המשיב, אולם כנגד זאת, קיימות תמיהות וסתירות בעדויות... וכל זאת מצטרף לעובדה שמדובר בשני עדים שמעידים כעבור 15 שנה". הערר נדחה.
העובדה שמדובר בעד מדינה ובעד אחר אשר שניהם נמנעו שנים רבות מלערב את המשיב במעשה הפשע תיבחן בשלב הבאת הראיות, ואין בה כשלעצמה כדי לפסול עדויות אלה, אף כי היא מחייבת בדיקה יסודית. עם זאת, אין להתערב בהחלטה לשחרר את המשיב בתנאי חלופה. בעבירת רצח, השחרור לחלופת מעצר ייעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. עניינו של המשיב הוא אכן מקרה יוצא דופן ולו מן הטעם שחלפו שנים כה רבות עד לאיסוף הראיות ונכונות העדים להעיד. בירור המשפט עשוי להיות מורכב וארוך, ובנסיבות העניין אין להשאיר את המשיב במעצר מתמשך.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דודי זכריה לעוררת, עוה"ד אייל שמחוני וניר אלפסה למשיב. 31.7.02).

רע"א 7606/01 - ג'ולי הראל ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לגילוי ועיון בראיות כאשר מדובר בדו"ח בנק ישראל החושף פרטים על חשבון לקוח בבנק (ערר על דחיית בקשה לגילוי ועיון בראיות - הערר נדחה).

המבקשים, שמיזם שלהם לבניית חמישה בתים בשכונת עין-כרם בירושלים נכשל, הגישו על רקע זה לביהמ"ש המחוזי בירושלים תובענה נגד המשיבים. בתובענה נטען, כי מיזם-הבנייה נכשל עקב התנהגותו של הבנק שאתו התקשרו המבקשים לקבלת הלוואה בסך 300,000 דולר לצורך מימון הבנייה. לטענת המבקשים הסכים הבנק כי המשיבה 2 (להלן: דסטיני), שאף היא היתה לקוחה של הבנק, תערוב להלוואה שיקבלו המבקשים. ואולם, עם הזמן איפשר הבנק לדסטיני להקטין באורח משמעותי את ערך הבטוחות שהעמידה לפרעון חיוביה כלפי הבנק, ולבסוף העדיף הבנק שלא כדין להעמיד לפרעון מיידי את מלוא ההלוואה שנטלו המבקשים. במסגרת ההליכים לבירור התובענה, הגישו המבקשים בקשה לגילוי ועיון במסמך ספציפי - דו"ח מטעם בנק ישראל, ובו הערות בנק ישראל על האופן שבו התנהל חשבונה של דסטיני בבנק בתקופה הרלוואנטית. ביהמ"ש המחוזי, עיין בדו"ח הביקורת ודחה את הבקשה בקבעו כי מחד-גיסא, חשיפת הדו"ח אינה חיונית לתובענת המבקשים, ומאידך-גיסא, חשיפת הפרטים המוזכרים בדו"ח תפגע בלקוחות הבנק. הערר נדחה.
אומנם, יש לנקוט גישה מרחיבה ככל שמדובר בגילוי ראיות במסגרת הליך שיפוטי, שמטרתו היא חשיפת האמת. לפיכך, הכלל הוא, שאין בעלי-דין רשאים להימנע מגילוי ראיות שברשותם. ואולם, כאשר יש בגילויה של ראייה מסויימת כדי לפגוע באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שנתבקש לגלותה, יינתן צו שיחייבו בגילוי רק ביחס לראיות שהן רלוואנטיות. במקרה דנא ביהמ"ש המחוזי, שהוא שיידרש בסופו-של-דבר להכריע בתובענת המבקשים, עיין בדו"ח הביקורת וקבע כי הדו"ח אינו חיוני לתובענתם. בנסיבות אלו ולאחר שהדו"ח הוגש לעיון גם בערר, אין לומר כי יש בו כדי להצדיק התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד דורון שטרן וידידיה מלכיאור למבקשים, עוה"ד משה מטלון, גב' אפרת ברוך, גב' אפרת אבנט ואמיר איבצן למשיבים. 31.7.02).

בג"צ 2491/02 - מרדכי בן ארי נגד השופט דן ארבל מנהל בתי המשפט

*סירוב לאפשר לדוקטורנט לראיין שופטים במסגרת עבודת הדוקטורט (העתירה נדחתה).

העותר הוא תלמיד מחקר במכון לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים בירושלים. במסגרת עבודת דוקטורט, הוא מבקש לבצע מחקר אקדמי שתכליתו, לדבריו, "לאפיין את מערכת השפיטה הפלילית בישראל, מדיניותה ותפיסתה את השופט ותפקידו".
לצורך עבודה זו, ביקש העותר להתיר לו לראיין שופטים בנושאים שונים, או לחלופין, להפיץ ביניהם שאלונים בכתב להם יתבקשו להשיב בעילום שם. המשיב סירב לבקשת העותר והעתירה לבג"צ נדחתה.
ביצורו של אימון הציבור במעשה השפיטה מותנה בקיום אובייקטיביות שיפוטית בלא סייג. כשם שאין מקום להחלת תפיסות אישיות של השופט בהליך השפיטה, כך אין מקום להצגת השקפות ונטיות-לב של שופטים בפני הציבור לצרכים כאלה ואחרים, בין תוך זיהוי השופט, ובין בעילום שמו. הצגת תפיסות אישיות כאמור אינה עולה בקנה אחד עם אופי התפקיד השיפוטי, המושתת על החלת אמות מידה אובייקטיביות כלליות, והיא עלולה לפגוע פגיעה מהותית במערכת המשפט. בכך עלול להיפגע אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה. על כן צדק המשיב בסרבו להתיר ראיונות או הפצת שאלונים בקרב שופטים לצרכי מחקר.

(בפני השופטים: גב' פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. העותר לעצמו, עו"ד גב' שרון רוטשנקר למשיב. 1.8.02).

בש"פ 5757/02 - ירון שפירא נגד מדינת ישראל

*סירוב להקל בתנאי שחרור בערובה לאחר הרשעה ולפני ביצוע גז"ד מאסר (בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).

העורר הורשע בעבירות של כליאת שווא, הסתרת חטוף, סיוע לחטיפה ועבירות סמים, ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על תנאי. בעקבות ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון על גזר-הדין, נדחה ביצועו עד לתום הערעור. העורר פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לשינוי תנאי שחרורו הכוללים איסור יציאה מן הארץ, הפקדת דרכון, ערבות עצמית ושני צדדים שלישיים בסך 50,000 ש"ח והפקדת ערבון או ערבות בנקאית בסך 25,000 ש"ח. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערר נדחה.
תכליתה של הערבות הבנקאית היא להבטיח את האינטרס הציבורי בהתקיימותו של ההליך הפלילי. הערבות נועדה להבטיח את התייצבותו של הנאשם לכל ההליכים בעניינו, ובתוכם התייצבותו לריצוי עונשו. התרת יציאתו של העורר מן הארץ בשלב זה אינה עולה בקנה אחד עם הצורך להבטיח את התייצבותו של העורר לריצוי העונש.

(בפני: השופטת בייניש. 30.7.02).

עע"ם 6049/02 - עאסי פארוק נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטה על הפסקת חשמל, מים וטלפון ממבנה שיש בו שימוש בניגוד להיתר הבנייה (בקשה לעיכוב ביצוע החלטה עד לערעור - הבקשה נדחתה).

ביום 3.8.00 ניתן למבקש היתר ע"י המשיבה לבנות מחסן חקלאי וסככה בכפר פסוטה. ביום 5.12.00 ניתן אישור לספק חשמל למבנה. העותר הכשיר את השטח ובנה בו מבנים, המשמשים כיום לשם קיום אירועים ושמחות. ביום 4.6.01 הוציאה המשיבה צו מינהלי להפסקת עבודה, אולם המבקש המשיך בעבודות הבנייה במקום. ביום 7.6.01 הורתה הרשות המאשרת שליד המשיבה על הפסקת מתן שירותי חשמל, מים וטלפון למבנים האמורים, בהם נעשה שימוש חורג מהיתר הבניה. המבקש ערר לוועדת ערר שליד הוועדה המחוזית אשר החליטה לדחות את הערר, תוך שהיא קובעת כי המבנה האמור מהווה מפגע בטיחותי ממדרגה ראשונה. על החלטה זו הגיש המבקש עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי, שדחה את העתירה וקבע כי ההחלטה היא סבירה. המבקש הגיש ערעור ובד בבד הגיש בקשה לעכב את ביצוע פסה"ד עד לדיון בערעורו. הבקשה נדחתה.
קיום אירועים במבנה נשוא הבקשה מהווה שימוש חורג מהיתר הבניה, אשר ניתן למבקש. מעשיו של המבקש הינם מעשים הנעשים בניגוד לחוק, וטענותיו כי יגרם לו נזק כלכלי מהזמנות אשר כבר קיבל, אינם שיקול המצדיק עיכוב ביצוע במקרה זה. המבקש המשיך בקבלת הזמנות לאירועים, חרף החלטת ועדת הערר ופסק-הדין שניתן בעתירה, תוך שהוא יודע כי המקום פועל ללא היתר, ועל-כן אין מקום לטענתו בדבר נזקים אשר יהיה חשוף להם מתביעות לקוחותיו.

(בפני: השופטת בייניש. 31.7.02).

בש"א 5797/02 - יחיאל נתן גרבש נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'

*היענות לבקשה להארכת מועד כאשר הבקשה היתה מוכנה במועד ונגנבה מתוך רכב שנפרץ (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נתקבלה).

הבקשה לרשות ערעור מופנית נגד החלטות שניתנו על ידי ביהמ"ש המחוזי במסגרת תיק פשיטת רגל של המבקש. הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך תקופת המועדים לתקיפת ההחלטה האמורה והנימוק לבקשה כי באותו יום בו הוגשה, התכוון המבקש להגיש את בקשת הרשות לערער, אך זו נגנבה, ביחד עם תיק מסמכים, בעת שהיתה בתוך רכב שנפרץ. להערכת המבקש, הוא זקוק לשלושה עד 5 ימים לשיחזור התיק על צרופותיו, לרבות הצרופות לבקשת פטור מאגרה. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
אף כי המבקש לא תמך את טענתו בדבר פריצת הרכב בתיעוד, לרבות תלונה למשטרה, הרי שטענה זו נתמכת בתצהיר. מדובר בהתפתחות אשר היא בבחינת אירוע בלתי צפוי אשר אינו בשליטת בעל הדין, וככזה עשוייה להוות טעם מיוחד למתן ארכה. בשים לב לכך, ולעובדה שהמבקש פנה בבקשתו בתוך המועדים להגשת בקשת הרשות לערער, באופן המונע יצירת ציפיה של בעל הדין שכנגד כי לא יוטרד עוד בערעור, מתקיים "טעם מיוחד" למתן ארכה.

(בפני: הרשם שחם. 28.7.02).

בש"פ 6686/02 - מדינת ישראל נגד אילן אבו זמיל

*שחרור בערובה בעבירה של קבלת כספי מעילה בבנק למרות עבר פלילי של הנאשם כאשר הראיות לכאורה אינן מספיקות (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב, שעסק במתן הלוואות בשוק האפור ובניכיון שיקים תמורת עמלה, נמנה עם המלווים לעופר מקסימוב לצורך מימון הימורים. 14 מיליון ש"ח שהמשיב הילווה למקסימוב נפרעו על-ידי אתי אלון בהעברה בנקאית לחשבונות בנק למסחר - על-שם אחרים - שבהם היתה למשיב שליטה (להלן: חשבונות הכיסוי), או על-ידי משיכת שיקים בנקאיים על-שם לקוחות הבנק, תוך שהמשיב חותם על-גבי השיקים חתימת הסבה. בחקירתו במשטרה טען המשיב כי לא ידע שהכסף שקיבל מאלון נגנב על-ידיה, וסבר כי מקסימוב זכה בכספים בהימורים בחוץ-לארץ. כתב-אישום שהוגש בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב מייחס למשיב, על יסוד דיני הקשר והשותפות, את גניבת הכספים או קבלתם במרמה בנסיבות מחמירות; וכן מואשם המשיב בעבירות על פקודת מס הכנסה, חוק מס ערך מוסף, ובעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. המדינה ביקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים ובקשתה נדחתה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימות ראיות מספיקות להוכחת עבירות המס, ולעומת זאת, לאישום העיקרי שבשלו נדרש המעצר, אין תשתית ראייתית בעוצמה מספקת. בערר טענה המדינה, כי לנוכח עברו הפלילי של המשיב, הכולל הרשעות בעבירות שוד, קיים חשש כי ימשיך בפעילות פלילית - אף אלימה - אם ישוחרר ממעצרו. הערר נדחה.
אכן, הרשעות קודמות עשויות, בנסיבות מסויימות, להצביע על מסוכנותו של נאשם. ברם, חזקת החפות עומדת גם לנאשם שלחובתו הרשעות קודמות, ולהוציא מקרים חריגים
נאסר להביא בפני ביהמ"ש מידע על עברו הפלילי של נאשם. בענייננו, מארג הראיות הנסיבתיות - על רקע פעילותו של המשיב בשוק האפור, שלוותה בהעלמת הכנסות - מותיר חללים באשר למהות היסוד הנפשי שנילווה למעשיו של המשיב. תשתית ראייתית זו מספיקה על-מנת להעביר את נטל הבאת הראיות על-פי סעיף 158 לחסד"פ אל כתפי הנאשם. אך אין היא בעוצמה הדרושה למעצר. חומר הראיות הנסיבתיות, על-פניו, אינו שולל את ההסבר שמסר המשיב.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יהונתן תדמור לעוררת, עוה"ד דוד ליבאי וגב' דפנה ליבאי למשיב. 2.8.02).

בש"פ 6354/02 - עבד אל קרים אגבריה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נסיון לדקירה ואיום בנשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי שעה שפגש במתלונן בשכונת מגורים באום אל פחם, פרץ בין השניים דין ודברים במהלכו שלף העורר סכין וניסה לדקור את המתלונן, ולאחר מכן, שלף אקדח שהחזיק ללא היתר וכיוונו לעבר המתלונן. אחרים שהיו בקירבת מקום תפסו את העורר, ובמהלך ניסיון ההשתלטות עליו, נורתה על-ידי העורר ירייה באויר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה וכי נוכח חזקת המסוכנות והחשש לשיבוש הליכי משפט, קמה עילת מעצר, וכי אין בשחרור בחלופה כדי להשיג את תכלית המעצר. הערר נדחה.
על-פי המיוחס לו, תקף העורר את המתלונן בסכין ובאקדח, ואף איים על אחר כי יהרגו. בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שהאקדח טרם נמצא, נשקפת מן העורר סכנה שאיננה מאפשרת לשחררו בחלופת מעצר. כמו כן מתעורר חשש לשיבוש הליכי משפט, בהתחשב בכך שהעורר כיבס את החולצה שלבש בליל האירוע נשוא האישום על אף שנתבקש למוסרה למשטרה לשם בדיקת שרידי ירי, ונוכח האיומים שלכאורה השמיע באירוע נשוא האישום.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד עאדל בויראת לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 30.7.02).

בג"צ 5356/99 - אליהו אגבבה ואלון אגבבה (קטין) נגד שלי ג'ון ברנשטיין והיועץ המשפטי לממשלה

*סירוב להורות על הסדרת ביקורים של אב אצל בנו שנחטף לחו"ל ע"י האם, כאשר לרשות האב עומד סעד אלטרנטיבי לפי חוק אמנת האג (העתירה נדחתה).

העותר והמשיבה נישאו בנישואין אזרחיים בשנת 1987, ולהם בן משותף, הוא העותר 2 (להלן: הבן) שנולד בשנת 1986. בשנת 1989 נטלה המשיבה את הבן שהיה אז כבן 3 ועזבה את הארץ. בשנת 1995 פנה העותר למדינה וביקש כי תסייע לו בקביעת הסדרי ביקור אצל בנו על-פי הדרך המפורטת בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים). המדינה נענתה לבקשה, הצליחה לאתר את כתובתה של המשיבה, המתגוררת בגואם עם הבן, ובאמצעות המדינה אף מונה לעותר עורך-דין שייצגו בהליכי הסדרת הביקורים בהתאם לחוק בגואם ובפני ביהמ"ש המוסמך בגואם. אך העותר לא היה מרוצה מן הטיפול המשפטי ובשנת 1998 ביקש להפסיקו. כעבור כשנה חידש העותר את בקשתו למתן סיוע מן המדינה בהשגת שירותיו של עורך-דין בגואם, אלא שהעותר נמנע מלמלא את הטפסים שהיו דרושים לשם טיפול בבקשתו, ובחר להגיש לבג"צ עתירה בה הוא מבקש לחייב את המשיבה, על-ידי מתן סעד של הביאס-קורפוס, להביא את הבן לישראל. בתאריך 19.11.01 הוצא צו על-תנאי נגדה המשיבה. עד היום לא נתקבלה כל תשובה מן המשיבה, והעותר מבקש כעת, כי ביהמ"ש יהפוך את הצו למוחלט. העתירה נדחתה.
בקשתו של העותר להסדרת הביקורים בינו לבין בנו מטופלת על-ידי הרשות המרכזית על-פי חוק האמנה בדבר החזרת ילדים. ולפיכך, קיים לעותר סעד חלופי - שהוא אף סעד אפקטיבי - לטיפול בבקשתו. אמנם, לבג"צ סמכות העקרונית לתת צו הביאס-קורפוס אף מקום בו האמנה חלה. (בג"צ 5891/91 סביר מ' 55). עם זאת, משפנה העותר לרשות המרכזית לשם הסדרת הביקורים בינו לבין בנו לפי חוק האמנה בדבר החזרת ילדים, לא יהא זה ראוי כעת - לאחר שנים רבות מאז הוצא הבן מישראל - להושיט סעד מסוג הביאס-קורפוס, שסיכויי ביצועו בנסיבות העניין אף מוטלים בספק נוכח הקשיים האובייקטיביים הכרוכים במימוש צו של בית-משפט ישראלי בגואם.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. העותר לעצמו, עו"ד גב' אורית לקורן ליועהמ"ש. 28.7.02).

בג"צ 635/01 - ירון ענתבי נגד שופטת בימ"ש השלום בנצרת

*חקירת סיבות מוות ע"י שופט חוקר (העתירה נתקבלה בחלקה).

ביום 21.7.97 נמצאה גופתה של החיילת קרן ענתבי ז"ל בחדרה שבבסיס צה"ל, כשהיא ירוייה בראשה. נתקיימה חקירת מצ"ח שהגיעה לכלל מסקנה - על דרך האלימינציה - כי המקרה אירע בעקבות משחק או טיפול עצמי בלתי זהיר בנשקה האישי של המנוחה או עקב מעשה אובדני. החקירה שללה מעורבותו של אדם אחר במעשה. לבקשת אביה של המנוחה - העותר - נתמנתה המשיבה כשופטת חוקרת לפי חוק חקירת סיבות מוות. השופטת קבעה שיש לסיים את החקירה. מסקנתה היתה, שאי אפשר לקבוע אם סיבת המוות היתה טיפול עצמי בלתי זהיר בנשק או מעשה אובדני, ושללה קיומן של אפשרויות אחרות שבגדרן נגרם מותה של המנוחה. בעתירה מבקש העותר לקיים עוד שורה של חקירות. העתירה נתקבלה בחלקה.
השופטת פרטה את טעמיה להחלטתה בדבר סיום החקירה. על יסוד הראיות שגבתה, הביקור במקום ומסקנות חקירת מצ"ח (אם מקבלים אותן כתשתית לאירועים שאירעו עובר לפטירתה של קרן ז"ל) קיים יסוד איתן למסקנתה שלא נכח אדם אחר בחדרה של קרן בעת הירי. צודקת המדינה גם בכך שמותר לשופט חוקר - לפי הנסיבות - לסמוך על חומר חקירה שנאסף על ידי גורם חקירתי אחר. אולם, במקרה הנוכחי חייבו הנסיבות חקירה בלתי אמצעית של אנשי הצבא שנמצאו בשטח בעת האירוע, והוא - נוכח כמה שאלות שעלו במהלך החקירה שרק חקירה בלתי אמצעית על ידי השופטת החוקרת יכלה לתת להן מענה. לדברים אלה יש להוסיף שהחקירה שקויימה על ידי השופטת נוהלה - בחלקה הגדול - בשיטה האדברסברית כאשר העותר מתואר כ"המבקש" וצה"ל כ"משיב". אין זה בטוח שאופן הדיון לא השפיע על מהלך החקירה ועל מסקנות השופטת; והרי כבר נפסק שיוזמת החקירה מסורה לשופט החוקר ואין מדובר בהכרעה בסכסוך בין יריבים. לעומת זאת אין לומר שזולת חקירת חמשה אנשי הצבא שנמצאו בשטח יש כיום מקום לקיים חקירות ובדיקות נוספות כפי שהעותר מבקש. על כן תתקבל העתירה באופן חלקי, וייחקרו על ידי השופטת (אם אך הדבר ניתן) חמישה אנשי הצבא שהיו בשטח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד חיים דדש לעותר, עו"ד איל ינון למשיבה. 28.7.02).

רע"א 6928/01 - אברהם וחיים פלוק נגד משה זינגל, עו"ד ואח'

*מעמדו של נתבע בדיון על בקשת התובע לפטור מאגרת משפט (הבקשה נדחתה).

בשנת 1997 הגישו המשיבים 1-4 (להלן: המשיבים), שמונו כמפרקי חברות, תביעה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נגד המבקשים, בסכום של שישה מיליון דולר. לכתב התביעה צירפו המשיבים בקשה למתן פטור מתשלום אגרה שבה טענו כי
קופת הפירוק ריקה. לאחר גלגולים שונים נקבעה הבקשה למתן פטור מאגרה לדיון, שאליו הוזמנו גם המבקשים ואלה התנגדו למתן הפטור. בסיומו של דיון החליט ביהמ"ש המחוזי לפטור את המשיבים מתשלום האגרה, תוך שקבע, כי למבקשים אין מעמד בבקשה למתן פטור מתשלום האגרה. בבקשה למתן רשות ערעור טוענים המבקשים כי עמדתם לא נשמעה בדיון למתן פטור מאגרה, ובכלל זה טענותיהם כנגד ההצדקה שבמתן הפטור המבוקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בהתאם לפסיקה - "אגרות בתי-משפט הן חלק מהכנסות המדינה והן נגבות בקשר לשירות שהמדינה... מספקת לבעל-הדין. אם קיימת מחלוקת על גובה האגרה, הרי זו מחלוקת בין בעל-הדין החייב באגרה ובין המדינה כזכאית לאגרה. לבעל-הדין שכנגד... אין שום עניין ישיר משלו בגובה האגרה...". יש הסוברים כי לנתבע מעמד מסויים הנוגע להגנה על אינטרס לגיטימי שלו בבלימת תביעות כנגדו בסכומים מופרזים. אלא שבהקשר זה הוער, כי אין דרישת האגרה יכולה לשמש מכשיר בידי הנתבע לצורך סגירת דלתות ביהמ"ש כנגד תביעה שתוגש נגדו. יהיה הדבר כאשר יהיה, במקרה דנא עמדת המדינה היא, מחד-גיסא, כי החלטת ביהמ"ש המחוזי להורות על מתן הפטור בדין יסודה, ומאידך-גיסא, כי אין אף בטענות שמעלים המבקשים כדי להצדיק סירוב למתן פטור למשיבים מתשלום אגרה. בנסיבות אלו, שבהן המדינה סבורה כי מתן הפטור הוא מוצדק לגופו - גם לאור טענות המבקשים - אין מקום למתן רשות ערעור למבקשים.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד יעקב שפיגלמן ובני קמפנר למבקשים, עוה"ד צבי טהורי וישי גלעדי למשיבים, עו"ד גב' יעל מימון למידנה, עו"ד גב' רחל שני שרשפסקי לכונס הנכסים הרשמי. 22.7.02).

ע.פ. 8139/00 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של אינוס ומעשי סדום בקטינים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בחמישה אישומים ובהם מעשים מגונים בקטינים בנסיבות של אינוס, נסיון לאינוס ונסיון למעשה סדום. בחלק מהמקרים הומרו בהסכמה, בשלב הכרעת הדין, סעיפי העבירה שתוארו מלכתחילה כמעשי אינוס למעשי נסיון לאינוס, אך העובדות הרלוונטיות נותרו בעינן. עוד הורשע המערער בשני אישומים נוספים, בעבירות של החזקה ושימוש בסם והטרדת עד. בגין הרשעתו בכל העבירות נדון המערער ל-25 שנות מאסר בפועל ובנוסף לכך לשנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער היה ידיד קרוב של הורי הקטינים בשתי משפחות אשר האמהות בהן הן אחיות. כידיד המשפחה היה המערער לבן-בית אצל שתי המשפחות. ככזה, סייע לילדים בכל הנדרש: בהסעות, בהכנת שיעורים, במשחקים ובבילוי משותף, וכך הפך לדמות המרכזית והמשמעותית ביותר בחייהם, ורכש את אמונם. את מעמדו זה ניצל הנאשם לסיפוק יצריו המיניים חסרי הגבולות, מאז היו הקטינים בני 4 שנים ועד לבגרותם, תקופה של כ-13 שנים. בגזרו את הדין קצב ביהמ"ש המחוזי את העונש בנפרד בגין כל אחד מהאישומים: בגין העבירות נשוא האישום הראשון שבוצעו ביחס לשתי בנות הדוד משך שנים רבות, קבע שני עונשים של 20 שנות מאסר בפועל באופן חופף. עוד קבע עונש נפרד בגין העבירות נשוא האישומים האחרים, כאשר חלקם חופפים וחלקם נקבעו לריצוי במצטבר. דרך הענישה שקבע ביהמ"ש נתנה ביטוי לריבוי העבירות שבוצעו למעשה. ואמנם, כאשר עבירות מבוצעות במשך שנים רבות במספר רב של פעמים, אין כל הצדקה שהעבריין יצא פטור בשל ריבוי המקרים, כאילו מדובר במעשה אחד.