רע"א 7052/01 - יורם אפרתי ואח' נגד צבי ברנשטיין ואח'
*התיישנות של זכות אובליגטורית במקרקעין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים, שהוריהם רכשו זכויות במשק בתחומי המושב בית-יצחק (להלן: המושב), בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, הגישו בשנת 2000 לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה נגד המושב ונגד שכניהם, המבקשים, שרכשו את מישקם במושב בשנת 1988. התובענה היא להצהרה כי הזכויות במגרש בשטח של כ-9.6 דונם (להלן: המגרש) - הרשום במרשם המקרקעין בבעלות הקרן הקיימת לישראל, ומהווה חלק ממישקם של המבקשים - שייכות למשיבים. את תובענתם ביססו המשיבים על חוזה חכירה לדורות שנכרת בשנת 1954 בין הורי המשיבים לבין הקרן הקיימת לישראל וכן על תשריט של תוכנית להרחבת המושב וחלוקת מגרשים, שקיבלה תוקף בשנת 1956, ועל פסק בוררות משנת 1951. לטענת המשיבים, התשריט ופסק הבוררות הוסתרו מהם במירמה ע"י המושב. המבקשים ביקשו לדחות את התובענה על הסף, בהתבסס, בין היתר, על טענת התיישנות ובקשתם נדחתה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי מכיוון שאין מחלוקת על היות המגרש "מקרקעין מוסדרים" כלשון סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, די בכך כדי לדחות את טענת ההתיישנות. לשיטתו, גם אם תתקבל טענת המבקשים כי למשיבים אין זכות קניינית אלא לכל היותר זכות חוזית או אובליגטורית על המגרש, אין בכך כדי לשנות את המצב שכן בסעיף 159(ב) נכתב: "... תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים...", לאו דווקא דרישה לקיום זכות בעלות במקרקעין אלא זכות כלשהי במקרקעין. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין פורש בפסיקה כך שאינו חל אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים, וכי פירש מונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין חובק זכויות קנייניות בלבד. במקרה שבפנינו, הזכות הנטענת ע"י המשיבים, אשר לפי גירסתם נתגבשה לכל המאוחר בשנות החמישים של המאה הקודמת, הינה זכות אובליגטורית במגרש, שכן זכות זו לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. משכך, אין תחולה בענייננו להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, ובנסיבות העניין, התובענה התיישנה. עם זאת, יש לברר טענת התרמית וההונאה שהעלו המשיבים, העשוייה לתת למשיבים זכות לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. הדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי לצורך בדיקת טענות המשיבים בעניין זה.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד יואב הירש וגב' גלית פליישר למבקשים, עו"ד ארז ברנשטין למשיבים. 27.2.02).
רע"א 611/02 - שמעון כהן נגד מ. פלא ייזום עסקים בע"מ
*דחיית בקשה לרשות להתגונן בתביעה שטרית בין צדדים קרובים. *עיכוב ביצוע שטר עד לערעור(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה השכירה לשוכר סופרמרקט. השוכר הפקיד בידי המשיבה שלושה שטרי חוב שעשה לפקודתה. לשטרות ערבו שלשה אנשים וביניהם המבקש. נקבע בהסכם כי המשיבה תהיה רשאית למלא בשטרי החוב סכום של עד 500,000 ש"ח אם יפר השוכר את ההסכם הפרה יסודית. אחרי שתמה תקופת השכירות מילאה המשיבה באחד משטרי החוב סכום של 300,000 ש"ח והגישה אותו לביצוע. התנגדות השוכר והערבים נדחתה. כמו כן דחה ביהמ"ש המחוזי ארבע בקשות לעכב את ההליכים בהוצל"פ. הסכסוך בין המשיבה לשוכר ענינו תשלום דמי שכירות, חובות בגין חשבונות טלפון, חשמל ומיסי עיריה (להלן - "החשבונות") וכן בנייה מחדש של קיר בסופרמרקט שהרס השוכר. לטענת המבקש לא שולמו דמי שכירות עבור חודש אחד בלבד; החשבונות נפרעו במלואם ובכל מקרה מדובר בחובות ישירים של השוכר לאחרים ואין כל חשש שהמשיבה תידרש לפרוע
אותם; הקיר שנהרס נבנה מחדש, אם כי לא הוצג אישור מהנדס לכך לפי הוראת ההסכם. עוד טוען המבקש כי עד היום נגבו ממנו בהליכי ההוצל"פ כ-100,000 ש"ח וכי התמשכות ההליכים עלולה לגרום לו נזקים בלתי הפיכים: אובדן מקום עבודתו; אובדן דירת מגוריו; אובדן זכויותיו הפנסיוניות בשל עיקולים שהוטלו על תוכניות ביטוח החיים וביטוח המנהלים שלו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. טענתו המרכזית של המבקש היא שהסכום שמילאה המשיבה בשטר החוב גבוה בשיעור ניכר מן החוב שהוא חב לה. לכאורה יש לטענה זאת אחיזה בכך שהמשיבה מילאה בשטר החוב סכום העולה בהרבה על הסכום הכולל של דמי השכירות לתקופת השכירות כולה. אכן, לפי הוראות ההסכם רשאית היתה המשיבה למלא בשטר החוב סכום עד 500,000 ש"ח, אולם אין לראות בכך הרשאה למלא בשטר החוב סכום כאוות נפשה העולה בהרבה על הנזקים עליהם בא שטר החוב לפצות. ככל שמדובר בצדדים קרובים יכול שעושה השטר יזכה ברשות להתגונן על פי הטעם שלאור עיסקת היסוד חבותו השטרית פחותה. נראה, לכאורה כי היה מקום לקבל את ההתנגדות ולתת רשות להתגונן. גם שיקולי נוחות מטים את הכף לעבר עיכוב הביצוע.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ישראל ש. אדלר למבקש, עו"ד אלמוג צבר למשיבה. 27.2.02).
ע.פ. 5203/98 - עאמר חסון נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח ודחיית טענת קינטור. *דחיית בקשה לעונש מופחת בעבירה של רצח. *קבילות הודאה במשטרה לפני שניתנה לנאשם אפשרות להפגש עם עו"ד(מחוזי חיפה - ת.פ. 217/95 - ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור נדחה).
א. אחותו הבכורה של המערער, המנוחה מופיד חסון, עזבה את כפרה, דלית אל-כרמל, 20 שנה לפני הארוע נשוא ערעור זה, בו קטל המערער את חייה בנעיצות סכין. במהלך אותן 20 שנה היה נתק בינה לבין הוריה. אחרי 20 שנה, ב-16.10.95 בשעות הערב, הביא אותה המערער ברכבו אל הכפר. הוא עצר את הרכב ליד בית המשפחה, עלה לבית המשפחה, נטל סכין, הטמין אותה בתוך החולצה מאחורי גבו, וירד לרכב. הוא נעץ במנוחה את הסכין פעמים רבות, וגרם למותה. הסניגור טוען שהודאות המערער שהתקבלו במסגרת משפט הזוטא לא היו קבילות ובגינן "ננעלו" החוקרים על הטענה שהמערער רצח את אחותו על רקע "כבוד המשפחה". ללא ההודאות המוקלטות ניתן, לטענתו, להעלות את הטענה שהמנוחה קינטרה אותו בסמוך למעשה, אחרי שירד מביתו עם הסכין, ויש להמיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה. טענתו החלופית של המערער היא כי היה מקום להטיל עליו עונש מופחת, כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין. טענתו מתבססת על חוות דעת של מומחה מטעמו, עליה לא סמך ביהמ"ש המחוזי, בעוד שביהמ"ש הרשיעו ברצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. לאחר מעשה ההמתה התקשר המערער למוקד המשטרה והודיע כי רצח את אחותו וכי הוא מחכה למשטרה בביתו והוא רוצה להסגיר עצמו. בעקבות זאת, הגיעו למקום סגן ניצב יצחק טיילר והשוטר קובי בר-חיים. טיילר אמר למערער שאין הוא חייב לומר דבר אם אין רצונו בכך וכל אשר יאמר ירשם וישמש כראיה בביהמ"ש. אח"כ אמר המערער: "היום בערב נסעתי לצפת והבאתי את אחותי לכפר כי היא התקשרה ורצתה לראות את הוריה כי בדעתה להתחתן עם בחור בדואי אחר. כאשר הגענו לכפר... אחותי החלה לצעוק... אני תפסתי אותה והיא נשכה אותי ביד ואז הוצאתי את הסכין ורצחתי אותה... וכך החזרתי את כבוד המשפחה שלי ואחרי זה הלכתי הביתה". המערער נעצר ונחקר תחת אזהרה. מתמליל ההודעה המשטרתית עולה, כי במהלך החקירה הסביר המערער בהרחבה פעמים אחדות שרצח את אחותו על רקע כבוד המשפחה, שכן המנוחה התכוונה להינשא לבחור בדואי, דבר המנוגד לעקרונות העדה הדרוזית. עם תום גביית ההודעה
המשטרתית, ערך המערער שיחזור של הרצח מול מצלמת וידאו, וחזר והודה כי רצח את אחותו על רקע כבוד המשפחה, עקב רצונה להינשא לבחור בדואי.
ג. לביהמ"ש קמא הוגשו כראייה מטעם התביעה זכרונות-הדברים שרשמו טיילר ובר-חיים, הקלטות שתיעדו את ההודעה שניגבתה תחת אזהרה, ואת שיחזור הרצח. הסניגור התנגד לקבילותן של ראיות אלה, בטענה כי הופרה זכותו של המערער להיפגש עם עורך-דין טרם גביית ההודעה המשטרתית ועריכת השיחזור. כן טען הסניגור כי מצבו הנפשי של המערער לא איפשר לו למסור הודאותיו בחקירה מרצון טוב וחופשי, וכי החוקרים פיתו אותו להודות במיוחס לו. התנהל משפט זוטא, בסופו, נקבע כי ההודאות והשיחזור "ניתנו מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם ללא פיתוי, השאה, פחד או מורא, ומבלי שנפגעה זכות השתיקה שלו". ביהמ"ש קבע כי לא הופרה זכותו של המערער להיוועץ בעורך-דין, שכן אמירתו של המערער בפתח החקירה - "אני מעדיף שיהיה עורך-דין" - היתה סתמית, בלא שהמערער נקב בשמו של עורך-דין ספיציפי. זאת ועוד; בהסתמך על עדויות החוקרים ועל הצפייה בקלטות הוידאו קבע ביהמ"ש קמא כי המערער נתן הודאותיו מרצון טוב וחופשי כשהוא מדבר בשטף ובגאווה והוא שלם עם מעשיו, בלא שהופעל נגדו לחץ פסול או פיתוי למסור הודאותיו.
ד. מצפייה בקלטות הוידאו עולה כי המערער דיבר בחופשיות, בשטף ובפירוט רב, וכי רצה לספר את סיפורו ואף היה שלם עם המעשה שביצע. טענת הסניגור לפיה המערער לא קיבל עם מעצרו הודעה בדבר זכותו להיוועץ עם עורך-דין, אין בסיס בחומר הראיות. גם טענת הסניגור בדבר פסילת ההודעה המשטרתית מן הטעם שלא ניתנה למערער אפשרות להיפגש עם עורך-דין טרם גביית ההודעה המשטרתית, דינה להידחות. סעיף 34(ב) לחסד"פ קובע כי אם ביקש עצור להיפגש עם עורך-דין יאפשר זאת האחראי על החקירה "ללא דיחוי". שאלה היא אם העלאת בקשה של עצור במהלך חקירה להיפגש עם עורך-דין, מחייבת הפסקת המשך החקירה עד לקיום מפגש בין העצור לסניגורו, והאם יש לפסול בהכרח מעמדה הראייתי של הודאה שנמסרה בחקירה לאחר שהעצור ביקש להיפגש עם עורך-דין, והוכח כי לא ניתנה לו אפשרות לעשות כן "ללא דיחוי". נראה כי העלאת בקשה על-ידי עצור להיפגש עם עורך-דין מחייבת ליצור קשר עם סניגורו בהקדם ובאופן מיידי ככל הניתן. עם זאת, כל עוד לא הגיע עורך-הדין למיתקן החקירות, המשך החקירה מותר, בתנאי שהחשוד הוזהר בדבר זכויותיו והיה מודע לכך שזכותו לשתוק ולא להפליל עצמו. במקרה שלפנינו, מצפייה בקלטת הוידאו שתיעדה את החקירה, עולה כי לאחר שהמערער אמר כי הוא מעדיף לראות עו"ד, הפסיק בדיבור רק לרגע, ואז החל למסור לחוקר גירסתו, תוך שדיבר בהרחבה ובשטף. בהתחשב בכך, ונוכח העובדה שהמערער הוזהר טרם החקירה והיה מודע לזכותו לשתוק, אין מקום בנסיבות העניין לפסול קבילותה.
ה. באשר לטענת הקינטור - לכל גירסאותיו השונות של המערער יש מכנה משותף - טענה שהמנוחה אמרה שבכוונתה להתחתן עם בדואי. על רקע אמירתה זו החלו לדבריו חילופי דברים קשים. דא-עקא - שבנה של המנוחה, שעדותו היתה מהימנה על הערכאה הראשונה, אמר כי לאמו לא היו שום כוונות להתחתן. ממילא נשללת כל התשתית העובדתית לה טען המערער. אפילו היתה מתקבלת גירסתו של המערער, לפיה אמרה המנוחה שהיא רוצה להתחתן עם בדואי, אין בדבר כדי להעמיד טענת קינטור. המערער הלך לביתו והביא את הסכין לאחר שכבר שמע מהמנוחה במכונית מה ששמע (לטענתו). אין מדובר איפוא בתגובה ספונטנית בלתי נשלטת. ואפילו תאמר שהיה קינטור סובייקטיבי - קינטור אובייקטיבי - אין כאן.
ו. אשר לטענה שיש להטיל על המערער עונש מופחת כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין - המערער הגיש חוות דעת של פסיכיאטר שנערכה לאחר הכרעת הדין המתארת באריכות רבה מפי המערער עצמו ומפי אחרים, לרבות חברו הקרוב, כיצד "הרסה" המנוחה את חיי המשפחה במה שכונה בחוות הדעת "התנהגותה הבלתי הולמת את ערכיה של העדה הדרוזית". כאשר מתברר שהעובדות שנמסרו למומחה ע"י המערער אינן נכונות, אין חוות הדעת ומסקנותיה אמינות, אינן בעלות משקל ואין להסתמך עליהן. המומחה התעלם לחלוטין מקיומה של הכרעת הדין וקביעותיה. הוא חי מפי המערער וגירסאותיו. אך אלו נדחו ע"י ביהמ"ש כבלתי מהימנות. המומחה הבהיר בעדותו: "אם אני מקבל את מה שביהמ"ש קבע, אין לי עבודה פה. אני צריך לצאת ולסגת מאולם ביהמ"ש". בצדק נמנע ביהמ"ש מלסמוך על עדותו של מומחה זה.
(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 6.3.02).
ע.פ. 1888/02 - מדינת ישראל נגד מקדאד מקדאד
*דחיית בקשה של המדינה למעצר עד לערעור של נאשם ברצח שזוכה(בקשה למעצר עד תום הדיון בערעור לאחר זיכוי - הבקשה נדחתה).
א. המשיב עמד לדין בת"א באשמת רצח בכוונה תחילה ובאשמת ניסיון לרצח וביהמ"ש המחוזי החליט ברוב דעות לזכות את המשיב "מחמת הספק". המדינה הגישה ערעור ובמסגרתו היא מבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום הדיון בערעור. הבקשה נדחתה.
ב. החוק היקנה סמכות לביהמ"ש שלערעור להורות על מעצרו של מי שזוכה בדינו בערכאה-קמא. השאלה היא אם נכון יהיה בנסיבות העניין להורות על המעצר. מדובר ברצח שבוצע ממכונית נוסעת. במכונית נמצא לאחר מכן "כובע גרב" שהיורה לבש בעת האירוע ועל גבי הפתח בגרב המיועד לפה נמצא רוק, ובחינתו של רוק זה העלתה כי תואם הוא לד.נ.א. של המשיב. המשיב שתק במשטרה ולא נתן הסבר להימצאות רוק שלו על המסכה, הוא לא שיתף פעולה עם המשטרה והתחמק מתת דגימת רוק לבירור הד.נ.א. שלו (ורק בתחבולה עלה בידי המשטרה לערוך בדיקת ד.נ.א.). המשיב, מצידו, העלה בפרשת ההגנה - לראשונה - טענה כי הוא חי ב"קומונה"; כי האנשים באותה "קומונה" משתמשים איש בבגדי רעהו; ואפשר שמישהו אחר מן ה"קומונה" השתמש במסכה לאחר שהמשיב עצמו השתמש בה - באורח לגיטימי. לעניין זה אף העיד המשיב עדים מטעמו, שאימתו את גירסתו. דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי היתה כי על אף עדותו הכבושה של המשיב "תיתכן אפשרות" שיש ממש בטענת ה"קומונה", וכי "האפשרות הזו אכן סבירה". דעת מיעוט היתה כי טענת ה"קומונה" לא זו בלבד שאין היא מהימנה עליו, אלא שהראיות המפלילות - בהן עדותו הכבושה של המשיב, לרבות הסברו הכבוש באשר לסירובו לתת דגימת ד.נ.א. ועוד - מכריעות אף הכף לחובתו של המשיב.
ג. העקרונות המדריכים בימ"ש כשהוא דן בבקשה לעצור נאשם עד תום ההליכים, אותם עקרונות עצמם אמורים להדריך בבקשת המדינה דנא. ממילא תחולנה כל ההלכות הקובעות באשר למעצרו של נאשם עד תום ההליכים. השוני העיקרי בין מעצרו של נאשם לבין ענייננו שלנו הוא, כמובן, בעצם קיומו של פס"ד מזכה. פס"ד זה מהווה, הוא עצמו, "ראיה". בנוסף לניתוח ולהבנה של ה"ראיות לכאורה" לחובתו של המשיב - דהיינו: פסק דינו של בימ"ש קמא - יש להוסיף ולברר קיומה של עילה המצדיקה מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, עילה מאותן עילות המנויות בסעיף 21 לחוק המעצרים. ב"כ המדינה סומך את בקשתו לעצור את המשיב על החשש שמא יתחמק המשיב מההליכים שיבואו ואולי אף יברח מן הדין. אין בו בטיעון זה כדי להכריע באשר למעצרו
של המשיב. יש טעמים נוספים, לכאן ולכאן, באשר לנושא מעצרו של המשיב בעוד הליכי הערעור תלויים ועומדים, ואולם המשקל המצטבר של הנימוקים - בנושא הראיות לכאורה ובנושא עילת המעצר - נוטה יותר לכיוון אי-מעצר מאשר לכיוון מעצר. החלטה זו עניינה הוא אך בעילת החשש שמא יימלט המשיב מן הדין. לו נטען כי יש חשש שהמשיב יפגע באדם אם אך יותן לו להלך חופשי, אפשר ההחלטה היתה אחרת.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד צבי אבנון למשיב. 7.3.02).
ע.פ. 987/02 - מדינת ישראל נגד איסמעיל וסעיד זביידה
*עיכוב ביצוע החזרת מוצגים עד לערעור המדינה על זיכוי הנאשם(בקשה לעיכוב ביצוע החזרת מוצגים עד לערעור על זיכוי המשיבים - הבקשה נתקבלה).
א. בחיפוש שנערך במוסך באזור התעשיה בלוד, השייך למשיב 2, וכן במתחם הבית בו מתגורר המשיב 1 עם הוריהם של המשיבים (שהם אחים), נתפסו אלפי פריטים של כלי רכב, הכוללים דלתות רכב, תיבות הילוכים, מכסי מנוע, שילדות רכב ועוד ועוד. המשיבים הואשמו בעבירות של החזקת נכס חשוד כגנוב וקבלת רכב גנוב ומסחר ברכב גנוב וזוכו. בהכרעת הדין, עמדה הערכאה הראשונה על מה שכינתה "חסר ראייתי גורף" בראיות התביעה. המדינה ביקשה מביהמ"ש המחוזי לעכב את החזרת התפוס עד לערעור. הבקשה נדחתה וביהמ"ש קבע "לא מדובר בראיות, שיש להביאן בפני ביהמ"ש, שכן הראיות צולמו והצילומים נמצאים בתיק ביהמ"ש. הזמן הרב, שעבר מאז שנתפסו המוצגים ועד לסיום ההליך כבר הפחית מערכו של הרכוש בצורה משמעותית. המתנה לסיום ההליך בערעור עלולה להביא להפסד גדול יותר לנאשמים במידה והמדינה לא תזכה בערעור...". המדינה הגישה ערעור על הזיכוי והיא מבקשת להמשיך ולהחזיק בפריטים שנתפסו עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. הפריטים שנתפסו אינם כוללים שום חלק אוריגינלי והוא מורכב כל כולו מחלקי רכב משומשים שפורקו מרכבים משומשים, לרוב ללא כל סימן זיהוי מקורי, או לחלופין עם סימן זיהוי שהושחת. השאלה היא אם יש צורך בהחזקת הרכוש עד להכרעה בערעור, בזיקה לעבירה של החזקת רכוש חשוד כגנוב. בעבר נפסק כי "על-מנת למצוא נאשם אשם בעבירה [של החזקת רכוש חשוד כגנוב] דרושות שלוש קביעות מצד ביהמ"ש: א. שהחפצים נושא האישום אכן היו בחזקתו של הנאשם; ב. שהעובדות, כפי שעלו מהראיות מעוררות חשד הגיוני, שהחפצים שהיו בהחזקתו של הנאשם היו רכוש גנוב; ג. שהנאשם לא הצליח להניח את דעתו של ביהמ"ש שהרכוש הנדון הגיע לרשותו בדרך חוקית...". על פני הדברים, נראה לכאורה, כי מתקיימים בתפוס תנאים א' ו-ב'. אשר לתנאי ג' - ראוי שמבחני הערכאה הראשונה לענין יישום התנאי השלישי - יועמדו לבחינה של ערכאת הערעור. למשיבים אכן עשוי להיגרם נזק כלכלי מהמשך החזקת התפוס. לפי הערכת מומחה מטעם המבקשת ערך התפוס הוא כ-5,500,000 ש"ח. מול נזק כלכלי זה, יש לשקול בשלב זה את טענתה של המדינה לפיה, בהחזרה אוטומטית של אלפי חלקי רכב החשודים כגנובים למשיבים, בטרם הוכרע סופית הדין, יש כדי להביא עיוות דין לציבור, שיביא לפליטתם של אלפי חלקי רכב חשודים כגנובים לשוק החלפים בישראל. שיקול זה, שמעלה המדינה, יש בו כדי להכריע את הכף. הוא גובר בשלב זה על האינטרס הקנייני של המשיבים.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד נסר אבו-טהה למבקשת, עו"ד אפרים פרידמן למשיבים. 3.3.02).
רע"א 1098/02 - הכונס הרשמי נגד עו"ד גב' דורית לוי טילר מפרקת חברה
*גובה השכר למפרקת חברה שהצליחה להחזיר ערבויות בנקאיות שנתנה החברה (הבקשה נדחתה).
המשיבה מונתה כמפרקת חברה קבלנית והנושא שבמחלוקת הוא שכר טרחתה. היא טיפלה מול משרד השיכון להחזרת כתבי ערבות בנקאית שנמסרו ע"י החברה בפירוק למשרד השיכון בקשר עם פרוייקטים שהחברה ביצעה עבור משרד השיכון. כתוצאה מהחזרת הערבויות לבנק, הוקטן סכום נשיית הבנק בחברה בסכום ניכר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לראות בהחזרת הערבויות שהביאו להקטנת נשיית הבנק פעולת מימוש שהמפרקת זכאית לשכר טרחה בגינה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בהחלטתו של ביהמ"ש קמא לא נפלה שגגה ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי למבקש. 4.3.02).
בש"פ 2001/02 - מדינת ישראל נגד מחמוד חאמד
*ביטול שחרור בערובה של נאשם בהחזקת נשק (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהחזקת אקדח ושתי מחסניות המכילות כדורים, מתחת למושב קטנוע אשר חנה בחצר ביתו בלוד. נוכח חזקת המסוכנות העולה מאופי העבירה וכן מפאת עברו הפלילי החמור, הכולל הרשעות בעבירות אלימות חמורות, הורה בימ"ש השלום על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב וסבר כי בשים לב לזמן הרב שחלף מאז עבר המשיב את עבירותיו הקודמות, ניתן לשחררו ממעצר. המדינה עררה לביהמ"ש העליון והוחלט לבטל את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי "עד אשר תימצא, אם תימצא, חלופת מעצר בטוחה". ביהמ"ש הורה כי יוגש תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, וביהמ"ש המחוזי יחליט "אם תסקיר זה מצדיק קביעת חלופת מעצר". הוגש תסקיר וביהמ"ש חזר והחליט לשחרר את המשיב ממעצר בתנאים כפי שקבע בהחלטתו הראשונה. ביהמ"ש קובע בהחלטתו כי חלופת המעצר שהוצעה בידי המשיב "נמצאה ע"י השירות סבירה", ועוד אומר הוא, כי "לא מצאתי בתסקיר עילה למניעת שחרור המבקש ממעצרו". הערר נתקבל.
חוות הדעת של שירות המבחן מצביעה על כך כי השירות אינו יכול - ואינו נכון - להמליץ על חלופת המעצר שהוצעה בידי המשיב. ההחלטה הקודמת של ביהמ"ש העליון מייחסת משקל רב ביותר לחוות דעתו של שירות המבחן, ונקבע כי חלופת המעצר חייבת שתהא "חלופת מעצר בטוחה". אין חוות דעתו של שירות המבחן מקיימת תנאי זה, וממילא שחרורו של המשיב ממעצר מפר את החלטתו של ביהמ"ש העליון. אכן, צודק ביהמ"ש המחוזי כי "הקביעה הסופית האם אדם מסוכן הוא או לא, מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ולא לשירות המבחן", ואולם בענייננו מצוי ביהמ"ש המחוזי במסגרת החלטתו של ביהמ"ש העליון, וההחלטה על שחרורו של המשיב בנסיבות העניין חורגת מאותה החלטה.
(בפני: השופט חשין. 6.3.02).
בש"פ 1802/02 - מדינת ישראל נגד נסים כהן
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים של נאשם בעבירות גניבה, זיוף ומרמה, למרות שהתמשכות המשפט היתה בעטיו של הנאשם (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של גניבה, זיוף, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה, ניסיון לקבל דבר במרמה והחזקת נכסים שהושגו בעוון. עבירות אלה בוצעו, לכאורה, על רקע התמכרותו של המשיב לסמים. המשיב שוחרר ממעצר בתנאי שישהה במוסד לגמילה מסמים. המשיב הפר תנאי זה, ולבקשת המדינה נעצר עד תום
ההליכים, בין היתר, בהתחשב בריבוי תקופות מאסר מותנות התלויות ועומדות נגדו. בתוך כך עומדים לחלוף תשעה חודשים למעצרו של המשיב והמדינה מבקשת הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נדחתה.
המדינה מציינת שהעיכובים בבירור משפטו של המשיב נבעו מהתנהגות המשיב עצמו, וכי גם היום, למעשה, אי אפשר לדון בבקשה להארכת המעצר מן הטעם שביהמ"ש המחוזי שיחרר מתפקידו את סניגורו של המשיב, שהיה הסניגור השלישי שהוחלף, והמשיב מבקש למנות לו סניגור אחר. אכן, התנהלות המשיב ויחסיו עם סניגוריו מלמדים על קושי לברר את משפטו. אך לנוכח סוג העבירות שבהן מואשם המשיב, שהן עבירות רכוש, באיזון הראוי בין חירותו של אדם לבין ההגנה על שלום הציבור, אין מקום להארכת המעצר למשך 90 ימים. מן הראוי הוא לשוב ולקבוע תנאי מעצר, שיבטיחו את התייצבותו של המשיב למשפט, וכן יסירו את החשש מפני פעילות פלילית מצידו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, המשיב לעצמו. 3.3.02).
עע"ם 10200/01 - הוועדה המקומית לתכנון... ועיריית אשדוד נגד רשות הנמלים והרכבות
*חיוב עיריה בהפקדת ערבון בערעור (בקשה להגשת התחייבות עצמית במקום ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשות הגישו ערעור וביחס להפקדת ערבון הן טוענות כי אין חשש שלא יקיימו פסיקת הוצאות, אם תהיה כזו, בסיומו של ההליך. כן נטען, על רקע דומה, כי יש להן את היכולת הכלכלית לבצע את החלטות ביהמ"ש, לרבות לעניין הוצאות. על כן הן מבקשות לפטור אותן מהפקדת ערבון. הבקשה נדחתה.
בשונה מחברות ביטוח או בנקים, מצבן הכלכלי האיתן של רשויות מקומיות אינו בבחינת ידיעה שיפוטית, ולא קיימת לעניין זה הנחה מוקדמת כלשהי. ישנן רשויות מקומיות אשר מצבן הכלכלי אינו שפיר כלל. לא הונחה תשתית מספקת, המאפשרת לקבוע דבר מה משמעותי ביחס למצבן הכלכלי של המבקשות. במצב זה, פירושה של היעתרות לבקשה הוא כי על המשיבה להסתפק בערובה שהיא פחות טובה, במידה משמעותית, מזו הניתנת לה בערבון כספי או ערבות בנקאית. לכך אין צידוק.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד גב' יעל טויסטר למערערות, עו"ד גב' לימור ספצ'ק למשיבה. 5.3.02).
בש"פ 1779/02 - מדינת ישראל נגד צחי בן אור
*דחיית בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של שוד וקבלת חלקי רכב גנובים (בקשה להארכת מעצר שלישית לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם ביחד עם שניים אחרים (להלן: השותפים), בעבירות של שוד מזויין, קבלת חלקי רכב גנובים וזיוף רכב. המשיב עצמו מואשם גם בעבירה נוספת של שוד מזויין, וכן בעבירה של החזקת תחמושת. משפטם של המשיב ושותפיו התנהל לאיטו, ובחלוף 9 חודשים ביקשה המדינה להאריך את מעצר השלושה ב-90 ימים. ביהמ"ש העליון האריך רק את מעצרו של המשיב. בחלוף 90 ימים, ומשפרשת התביעה עדיין לא נסתיימה, הוארך שנית מעצרו של המשיב, ומשחלפו 90 ימים, ופרשת התביעה טרם נסתיימה, חוזרת המדינה בשלישית ומבקשת כי יוארך מעצרו של המשיב - ב-90 ימים, בציינה כי בתשעים הימים שחלפו עשה ביהמ"ש המחוזי מאמץ ניכר לסיים את שמיעת המשפט. המדינה הסבירה, כי הסניגורים - פעם סניגורו של המשיב ופעם סניגוריהם של השותפים - לא הסכימו למועדים שהוצעו לשמיעת המשפט, וכך התמשך הדיון. הבקשה נדחתה.
בעיקרון, האחריות לניהול המשפט בקצב ראוי מוטלת על ביהמ"ש, והחוק מחייב את ביהמ"ש לסיים את שמיעת המשפט תוך תקופה של 9 חודשים. הסמכות להאריך את המעצר מעבר לכך הוענקה לצורך מקרים חריגים בלבד. החריג הפך לכלל, ומשפטים - בשל אילוצי המערכת - מתנהלים לאיטם. אלא שאם צווים להארכת המעצר יינתנו כדבר שבשיגרה הוראת החוק תהפוך לאות מתה. עם זאת, מובן הוא, כי במקום שקיימת מסוכנות בולטת של הנאשם, באיזון הראוי יעדיף ביהמ"ש את ההגנה על שלום הציבור על-פני חירותו של הנאשם. במקרה דנא, פרשת התביעה, למעשה, הסתיימה, כך שאין עוד חשש להשפעה על עדים. שותפיו של המשיב, שמואשמים באותו סוג של עבירות, שוחררו ממעצר זה מכבר. על-כן, ראוי הוא לשחרר אף את המשיב ממעצרו, בתנאים מגבילים, לרבות חלופת-מעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' תמר פרוש למבקשת, עו"ד נחמן בטיטו למשיב. 5.3.02).
ע.א. 9119/01 - המוסד לביטוח לאומי נגד יגאל טמיר, עו"ד ואח'
*המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד שהוגשה לגביה בקשת ביטול ונדחתה (בקשת המשיבה למחיקת הערעור על הסף - הבקשה נדחתה).
ביום 11.3.01 ניתן פס"ד חלקי בו חוייב המערער להעביר למשיב 1 פירוט של רשימת חברי קהילת המשיב 5, ופירוט של הסכומים ששילם או משלם המוסד לכל אחד מחברי הקהילה האמורים. המערער עתר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול פסה"ד החלקי, בטענה כי מדובר בהחלטה במעמד צד אחד. בקשה זו הוגשה ביום 3.4.01. ביום 30.10.01, החליט בימ"ש קמא לדחות בקשה זו לביטול פסק דינו. החלטה זו הומצאה לידי המערער ביום 7.11.01. בעקבות החלטה זו, ערער המערער לביהמ"ש העליון על פסה"ד החלקי, בערעור שהוגש ביום 21.11.01. לטענת המשיב מירוץ המועדים לתקיפת פסה"ד החלקי מיום 11.3.01 החל עם המצאתו לידי המערער, והמועד לכך חלף זה מכבר. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.תקנה 398א' לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת, כי "המועד להגשת ערעור... על החלטה במעמד צד אחד... שהוגשה לגביה בקשת ביטול... יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול". לטענת המערער, עולה מהוראה זו כי רק עם קבלת החלטתו של בימ"ש קמא, הדוחה את הבקשה לביטול פסה"ד החלקי, החל מירוץ המועדים להגשת ערעור על פסה"ד החלקי. לעומתו, טוען המשיב כי פסה"ד החלקי לא היה כלל החלטה במעמד צד אחד, וכי כך אף נקבע מפורשות בהחלטת בימ"ש קמא מיום 30.10.01, עליה לא ערער המערער. משכך, אין לגישתו כל תחולה להוראת תקנה 398א(א) הנ"ל. לעניין זה הדין עם המערער. אכן, נקבע בדיעבד ע"י בימ"ש קמא, כי פסה"ד החלקי לא היה החלטה במעמד צד אחד, אך גם במצב זה יש תחולה לתקנה 201. על כן יש לומר כי הערעור הוגש במועד ויש לדחות את הבקשה למחיקתו.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד גב' לאה רוזנברג למערער, עוה"ד אילן אלמקייס וקובי רוזנברג למשיבים. 3.3.02).
ע.פ. 6386/01 - אלברט אלמליח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס כשנטען שהמגע המיני היה בהסכמה (הערעור נדחה).
המערער והמתלוננת עבדו במקום עבודה משותף, וביניהם נרקמה מערכת יחסים שבמהלכה אף קיימו יחסי-מין. באחד הימים הגיע המערער לדירת הוריה של המתלוננת, על מנת לסייע לה בהעברתם של פריטים שונים לדירה ששכרה. המערער הואשם כי באותה הזדמנות ביקש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין, ומשזו התנגדה, כפה המערער את עצמו עליה תוך שהוא משתמש בכוח. המערער התגונן בטענה, כי ביום
האירוע הוא אמנם קיים יחסי-מין עם המתלוננת, אך הוא עשה זאת בהסכמתה, כפי שנהג במקרים דומים בעבר. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסתו של המערער, הרשיע אותו בעבירת אינוס, וגזר עליו 4 שנות מאסר, מחציתן בפועל ומחציתן על תנאי. הערעור נדחה.
ההכרעה בתיק זה היא הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, בעיקר משום שלא עומד לרשותה אותו כלי חשוב של התרשמות בלתי אמצעית וישירה מהעדים. אך לא מחמת זאת בלבד יש לדחות את הערעור, אלא לנוכח המסקנה כי התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי היתה בלתי נמנעת, לנוכח הראיות שהיו בפניו. מראיות אלה עולה כי המתלוננת הבהירה למערער מספר פעמים בלשון ברורה ומפורשת כי אינה רוצה בקיום יחסי מין עימו. כך עולה אף מדבריו של המערער בהודעה המשטרתית. מכך מתבקשת המסקנה כי המערער היה מודע לאי הסכמתה לקיום יחסי המין, אף אם בעבר הסכימה למגע המיני ביניהם. התעקשותו של המערער להמשיך בקיום יחסי המין, כאילו היתה המתלוננת חפץ נטול רצון עצמי שנועד אך לסיפוק צרכיו, עולה כדי אינוס.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' הילה נאוי למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 6.3.02).
ע.א. 1050/01 - גבעת כח מושב עובדים... בע"מ נגד עו"ד זרח רוזנבלום
*המועד להגשת ערעור על פסיקתא שניתנה בעקבות מתן פסה"ד (בקשת המשיב למחיקת הערעור - הבקשה נדחתה).
הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי ביום 8.12.99. המשיב הגיש בקשה לקבלת פסיקתא וניתנה פסיקתא שלפיה על המערערת לשלם למשיב 1,750 מליון ש"ח. על פסיקתא זו הגישה המערערת ערעור. לטענת המשיב, הפסיקתא האמורה אינה פס"ד, כי אם "החלטה אחרת", אשר המועד לתקיפתה חלף. המערערת טוענת כי הפסיקתא האמורה חורגת מגדריו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד. לטענתה, כל שהוסכם בהסכם הפשרה הוא כי המשיב יוכל לתבוע את הסכום של 1,750,000 ש"ח אם לא ישולם לו סכום של 60,000 $ על פי הסכם הפשרה. לטענת המערערת, לא ניתן לראות בפסיקתא החלטה טפלה אשר נועדה כל כולה לשם ביצועו של פסה"ד. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
מקום בו קיימת בין הצדדים מחלוקת על מובנו של פס"ד אשר הפסיקתא מכריעה בה, כי אז לצורך ערעור, דינה של פסיקתא הניתנת ע"י השופט שישב בדין עשוי להיות כדין החלטה המתקנת את פסה"ד או מבהירה אותו. בשל כך, ובדומה לדין לגבי תיקון החלטות או הבהרתן, דרך תקיפתה של פסיקתא במצב כזה צריכה להיגזר ממעמדה של ההחלטה המקורית. אם מדובר בפס"ד, תקיפת הפסיקתא תהא בערעור בזכות. אם מדובר בהחלטה אחרת, תקיפת הפסיקתא תהא בבקשת רשות לערער. בדברים אלה יש כדי להביא לקבלת עמדתה של המערערת, ולהביא לדחיית הטענה העיקרית שבבקשה לסילוק על הסף.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד ישראל שפירא למערערת, עו"ד ישראל שדה למשיב. 18.2.02).
ע.פ. 1673/01 - איברהים פדילה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של הריגה בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
במהלך תגרה בין בני משפחתו של המערער לבין בני משפחת סמארה, נהדפה אשתו של המערער ונפלה ארצה. המערער, שהוזעק למקום, ראה את המחזה. כן שמע את עומר סמארה מאיים על בנו ברצח. ניסיונו של
המערער להרגיע את הרוחות נכשל. בסערת רוחו שלף המערער את אקדחו, בו החזיק ברשיון, וירה כדור אחד לעברו של סמארה, אך הכדור, שהחטיא את מטרתו, פגע בעובר אורח והרגו. המערער הורשע בהריגה ונדון ל-12 שנות מאסר, 9 מתוכן מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב"כ המדינה הסכים לקבלת הערעור במובן זה שמאסרו הממשי של המערער יופחת ל-7 שנים. ברם, הרקע לאירוע, עברו החיובי של המערער ומצב בריאותו הקשה, מצדיקים הקלה יותר משמעותית בענשו. המערער, תושב טירה, יליד 1945, נודע מאז ומתמיד כמי שגילה מעורבות פעילה בסיוע למשטרה באכיפת החוק בישוב מגוריו. כן תרם לאיתור מעורבים בפעילות נגד ביטחון המדינה. פעילותו עוררה כלפיו עויינות מצד רבים מבני קהילתו. במשך שנים היו המערער ובני משפחתו נתונים לאיומים ולהטרדות. התגרה שבמהלכה הפעיל המערער את נשקו היוותה חוליה בשרשרת ההתנכלויות למערער ולבני משפחתו. הנסיבות אליהן נקלע המערער, היו לוחצות ומכבידות, ולשימוש בנשק הגיע בלחץ המצוקה הקשה שאליה נקלע. נסיבה נוספת שיש להביאה בחשבון היא, שכתשעה חודשים לאחר האירוע, בהיותו במעצר, לקה המערער בשבץ מוחי. ההתרשמות ממצבו, כפי שנראה בביהמ"ש הוא, כי המערער הפך לשבר-כלי, הנראה ומתנהל כישיש מופלג, אף שהוא רק כבן 57. בנסיבות אלה, חרף חומרת העבירה, המקרה הוא חריג וראוי לו עונש חריג. לפיכך יועמד העונש על 7 שנות מאסר, חמש מתוכן לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' בייניש. עו"ד ג. פלנטר למערער, עו"ד ד. זכריה למשיבה. 24.2.02).
ע.א. 1946/01 - הקרן לטיפול בחסויים נגד האפוטרופוס הכללי ואח'
*מחיקת ערעור שכנגד על נימוקי פסה"ד ואימרות אגב (בקשה למחיקת ערעור שכנגד - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי זכתה המשיבה בהתדיינות בינה ובין המערערת. זו הגישה ערעור והמשיבה הגישה ערעור שכנגד. בערעור שכנגד תוקפים המשיבים הערות שונות של בימ"ש קמא, אשר היו חלק מהנמקתו לדחיית התובענה, וכן אמרות אגב של ביהמ"ש. בבקשתה למחיקת הערעור שכנגד, המערערת טוענת, כי למשיבים אין זכות ערעור ביחס להנמקת פסה"ד. הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נתקבלה.
העובדה שמדובר ברשות של המדינה, הפועלת על פי דין, לא מעניקה תוקף מחייב להערות אגב בפס"ד, אשר מלכתחילה נעשו שלא על מנת לחייב. ניתן לומר, כי הקביעות שבפסק דינו של בימ"ש קמא, אותן מבקשים המשיבים לתקוף, אינן חורגות מגדר של אימרת אגב בלתי מחייבת. ודאי הוא כי לא ניתן לראותן כהכרעה סופית אשר נועדה לקבוע מסמרות בין הצדדים בסוגיות הנדונות. לפיכך אין אפשרות לערער עליהן.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד חגי ברנר למערערת, עו"ד גב' יעל מימון למשיבים. 24.2.02).
ע.פ. 6715+6875/01 - מועתצם פתאח יאסין ויאסר צעאידה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של שוד רכבים ישראליים ומכירתם בשטחים (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המערערים הורשעו בשתי עבירות של שוד רכבים ישראליים מנהגיהם ונסיון לגנוב רכב מסחרי כאשר את הרכבים ששדדו מכרו בשטחים. יאסין נדון ל-6 שנות מאסר וצעאידה נדון ל-7.5 שנות מאסר וכן הופעלו נגדו במצטבר 3 שנים מאסר על תנאי. הערעורים נדחו פרט לכך שהפעלת המאסר על תנאי נגד צעאידה תהיה רק מחציתה מצטברת.
שורת המעשים בהם הורשעו המערערים, חייבה עונש מכביד, הואיל ועבירות בתחום זה נפוצות, ככל הנראה משום הרווח הקל הצפוי למבצעיהן. מעשים אלה כרוכים בנזק לא רק ליחיד, אלא גם למשק המדינה, וההחמרה בענישה דרושה על מנת לצמצם את ממדיה של התופעה, בהנחה שיהיה קשה להדבירה כליל. אכן, זוהי הרשעתו הראשונה של המערער יאסין, אך כפי שקורה לא אחת, יש בפרץ אחד של מספר עבירות כדי להצביע על הסכנה הטמונה בנאשם, וכזהו מצבו של מערער זה, אשר תוך מספר חודשים היה מעורב בשלושה אירועים. לא למותר להדגיש כי המערער ושותפו היו מזויינים בנשק חם. כך שאין להתערב במידת העונש לגביו. אשר לענשו של צעאידה - הפער בענישה שבינו לבין יאסין אינו מופרז. לצעאידה, חרף גילו הצעיר (יליד שנת 1973), עבר פלילי עשיר ביותר בתחום של עבירות ברכב, ועד כה הורשע בעשרות תיקים מסוג זה. עם זאת, כיוון שמדובר באדם צעיר, שבשנים הבאות יצטרך לשהות בתנאי כליאה, ניתן להקל בעונש כך שהמאסר על תנאי שהופעל נגדו יהיה מחציתו חופף ומחציתו מצטבר.
(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עוה"ד מוהנד חלאילה למערער 1, עו"ד וופא זועבי פאום למערער 2, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 24.2.02).
בש"פ 8168/01 - רשם העמותות נגד אמנון אביעד
*הטלת קנס לפי חוק ועדות חקירה על יו"ר עמותה שסירב להמציא חומר של העמותה לחוקר שנתמנה ע"י רשם העמותות (בקשת המשיב לבטל קנס לפי סעיף 11(ג) לחוק ועדות חקירה - הבקשה נדחתה).
המשיב היה חבר ויו"ר עמותה. בשנת 1999 מינה רשם העמותות רואה חשבון מכוח סעיף 40 לחוק העמותות, בשל חשש כי העמותה מתנהלת שלא כדין. החוקר ביקש כי המשיב ימציא לו חומר הרלוונטי לחקירה, ומסיבות שונות המשיב סירב. החוקר הודיע לביהמ"ש כי המשיב לא הופיע לפגישה עם החוקר כפי שנדרש וכן לא המציא את החומר המבוקש לחקירה. לפיכך, הטיל החוקר קנס של 1,000 ש"ח על המשיב. החוקר העביר הודעה זו בדבר הטלת הקנס לנשיא ביהמ"ש העליון כנדרש על-פי סעיף 11(ג) לחוק ועדות חקירה. המשיב מבקש כי הקנס יבוטל. הבקשה נדחתה.
הטלת הקנס ע"י החוקר בוצעה לאחר שהמשיב לא התייצב לחקירה ולא המציא לחוקר את המסמכים שנדרשו על ידו לצורך החקירה. בכך, נתמלאו על פניו הדרישות הקבועות בסעיפים 11(א)(1) ו- 11(א)(2) לחוק ועדות חקירה. סמכות הטלת הקנס הנתונה לחוקר מטעם רשם העמותות נועדה להבטיח את יעילות חקירתו. בנסיבות המקרה קיים בסיס מספיק למסקנה כי המשיב ממאן לשתף פעולה עם החוקר ולהמציא לו את המסמכים, למרות שהובהרה לו חובתו זו על פי החוק. על רקע זה, אין עילה להתערבות בהטלת הקנס. אשר לגובה הקנס - גובה הקנס המקסימלי עומד כיום על 1,900 ש"ח. הקנס אותו הטיל החוקר עומד על 1,000 ש"ח. בנסיבות העניין אין מקום להתערב בשיעור הקנס.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' תמר פרוש למבקש, המשיב לעצמו. 27.2.02).
ע.פ. 8308/01 - אשרף אלעביד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של מתן נשק ע"י הנאשם לעובד שלו לגרום חבלה חמורה ביריות לחשוד בגניבת רדיו מתוך מכונית. *אחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער חשד במתלונן כי הוא אשר גנב מכשיר רדיו-טייפ ממכוניתו. יום אחד בא המתלונן אל המערער, כדי לרכוש מידו סמים. לאחר שהאשים את המתלונן בגניבה, הורה המערער ל"פועליו" לכלוא את המתלונן, מסר אקדח לשלוחו, אחד מוטלק, והורה לו לירות במתלונן. מוטלק ירה ברגלו של המתלונן 8 כדורים וגרם לו חבלה חמורה. המערער גמל למוטלק בכך
שנתן לו סם מסוכן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
מוטלק נדון בשל מעשה הירי ל-7 שנות מאסר ולטענת המערער אין להחמיר בענשו יותר מאשר במוטלק. בטענה זו אין מאומה. אף שהיה זה מוטלק אשר ירה במתלונן, אין ספק שאחריותו של המערער לביצוע המעשה איננה נופלת מאחריותו של מוטלק. יתר-על-כן: בהיותו "מעבידו" של מוטלק, אשר שידל את מוטלק לבצע את המעשה, ראוי היה המערער להיענש ביתר חומרה מאשר מבצע המעשה עצמו. עם זאת יש להקל במידה מסויימת בעונשו של המערער בהתחשב בנסיבותיו האישיות. המערער, יליד שנת 1970, הוא עבריין שלחובתו הרשעות קודמות רבות. הוא נדון בעבר לריצוי עונשי מאסר בפועל פעמים מספר, והעונשים שהוטלו עליו לא הרתיעוהו לשוב לחיי העבריינות. ואולם בעקבות המעשה שבעטיו הובא לדין הפעם, חל מפנה מפתיע בדרכו של המערער. הוא מבין את גודל כשלונו ועושה מאמצים של ממש לתקן את דרכו. על רקע זה הצליח להיגמל, בכוחות עצמו, מצריכת סמים ובמסגרת המאסר הוא נערך לאפשרות שלאחר שחרורו יוכל לתפקד בצורה ראוייה במשפחה ובחברה. מתוך רצון לעודד את המערער להתמיד בדרכו החיובית, יועמד מאסרו על 7 שנים.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' בייניש. עוה"ד צ. אבנון ועו"ד ג. אבנון למערער, עו"ד גב' ע. חולתא למשיבה. 24.2.02).
בש"פ 8364/01 - זמי בולוטין נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון ואיחוד עם תיקים אחרים כאשר ההעברה תצריך הסעת שוטרים לעיר אחרת לצורך מתן עדות (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
המבקש מואשם בבימ"ש השלום בחדרה בנסיעה מעל למהירות המותרת. כתב האישום מתבסס על ממצאיו של מד מהירות לייזר (להלן: ממל"ז). בבימ"ש השלום בירושלים מתנהלים מספר תיקים מאוחדים, שבכולם נדונה שאלת אמינות וקבילות ממצאי הממל"ז, ונתקבל אישור ביהמ"ש להעביר את המכשיר לבחינת מומחים מקצועיים מטעם הנאשמים. המבקש טוען כי השאלה המשפטית שתידון בכלל התיקים הללו אחת היא ודרושה בה הכרעה אחידה, ובהעברת התיק שלו לירושלים ייחסך זמן שיפוטי וחלוקת ההוצאות הכלכליות הכרוכות בבדיקת מכשיר הממל"ז בין מספר נאשמים תקל בהוצאות המבקש. המבקש מתחייב, כי במידה ותידרש העדת שוטרים מאזור חדרה, ישא הוא בהוצאות הבאתם לירושלים. המשיבה טוענת כי בנסיבות העניין העברת מקום הדיון וצירוף תיק נוסף לתיק המאוחד המתנהל בבימ"ש השלום בירושלים, תגרום לסרבול ההליך כולו; כי צירוף בלתי פוסק של תיקים מסוג זה יהפוך הדיון לבלתי אפשרי ובמקום לייעל את הדיון ולחסוך בזמן שיפוטי ייגרמו עיכובים וסרבול בניהול התיקים כולם. עוד מציינת היא, כי מתנהלים במספר בתי משפט בארץ - לרבות בימ"ש השלום בחדרה - תיקים עקרוניים בהם נדונה שאלת אמינות הממל"ז. הבקשה נדחתה.
הכללים המקובלים בבקשות להעברת דיון בעניינים אלה הם, כי אין מעבירים דיון מבימ"ש אחד לבימ"ש אחר, אם ההעברה מצריכה הבאת ראיות מצד המשטרה להוכחת העבירה, הכרוכה בנסיעת אנשי משטרה מהמקום הרגיל בו הם משרתים לבימ"ש אחר. בהסכמת המבקש לשאת בהוצאות הבאת העדים אל ביהמ"ש הנעבר, לבדה, אין די. כך, מאחר והטעם היחיד שהעלה המבקש להעברת מקום הדיון הוא כוונתו לבקש צירוף הדיון בו לתיקים אחרים הנדונים בבימ"ש השלום בירושלים. לאור השלב הדיוני המתקדם בו מצוי ההליך בביהמ"ש הנעבר, ונוכח התנגדות המשיבה להעברת הדיון בנסיבות העניין, דין הבקשה להדחות.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 19.2.02).
בש"פ 1212/02 - זוהר וגל פלר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה וגרימת חבלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הם אחים, האחד בן 24 והשני בן 19. המתלונן הינו אדם מבוגר בן 74 העובד בעיריית ת"א כמלווה להסעת תלמידים באוטובוס מיוחד. על-פי האמור בכתב האישום המתינו העוררים למתלונן בתחנת ההורדה של הסעת בית-הספר של אחיהם הקטין, לאחר שזה התקשר אל העורר 1 וקבל בפניו על-כך שהמתלונן מציק לו. כאשר ירד המתלונן מן האוטובוס, ניגשו אליו העוררים, התנפלו עליו והלמו בראשו באגרופיהם. לאחר שהמתלונן נפל אל הרצפה, בעטו בו בכל חלקי גופו ודרכו עליו בנעליהם. לאחר מכן ברחו העוררים מן המקום והשאירו את המתלונן כשהוא על סף אובדן הכרה. המתלונן אושפז למשך 6 ימים בבית-החולים, הוא סובל מסחרחורות, נוטל תרופות ונזקק להשגחה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש לעצור את העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מדובר במעשה אלימות קשה שהביא לתוצאות חמורות ביותר. המעשה כוון כלפי אדם קשיש שהעוררים חבלו בו באכזריות. דאגתם של העוררים לשלום אחיהם אינה גורעת מחומרת מעשיהם, ומהמסוכנות הנשקפת מהם. זאת ועוד, חרף גילם הצעיר הספיקו השניים לצבור הרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש, ואחד מהם אף בעבירת החזקת סכין שלא כדין. עברם הפלילי מלמד, כי העוררים הם צעירים אלימים ומסוכנים. מתסקיר המעצר שהוגש לביהמ"ש קמא עולה כי לא ניתן לשלול סיכון להישנות העבירות. עוד ניתן להתרשם מהאמור בתסקיר המבחן, כי חלופת המעצר המוצעת היא בעייתית.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אדי אבינועם לעוררים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 21.2.02).
בש"פ 1503/02 - מדינת ישראל נגד מחמוד בן חמיד חאמד
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של החזקת נשק והוראה על הגשת "תסקיר מעצר" (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בבימ"ש השלום ברמלה בהחזקת אקדח ושתי מחסניות המכילות 24 כדורים בחצר ביתו. ביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים, לנוכח חזקת המסוכנות העולה מאופי העבירה בה הואשם, וכן בשל עברו הפלילי החמור, הכולל הרשעות בעבירות אלימות חמורות, לרבות החזקת נשק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב בציינו כי עברו הפלילי נסב על עבירות שנעברו לפני כ-20 שנה, וכי בתקופת שהותו בכלא, כמו גם ב-10 השנים שלאחר שחרורו, לא הסתבך שוב בפלילים. כן נקבע, כי לנוכח גירסתו של המשיב כי האקדח מוחזק לשם הגנה עצמית מזה 5 שנים, ולא נעשה בו כל שימוש - גירסה אשר לא נסתרה ע"י התביעה - ניתן להסתפק בחלופת מעצר, שעיקרה מעצר-בית מחוץ למקום מגוריו בצירוף תנאים נוספים. הערר נתקבל.
אכן, אפשר כי התנהגות נורמטיבית במשך 10 שנים, בצירוף גילו המבוגר יחסית של המשיב, שהינו כבן 51 וחולה במחלת לב, הצדיקו קביעת חלופת מעצר. מנגד, היה על חלופת מעצר זו, במיוחד לנוכח עברו הפלילי של המשיב, להסיר ככל האפשר חשש להתנהגות פלילית על-ידיו. האיזון הנכון בין זכותו של המשיב לחירותו לבין הסכנה לשלום הציבור, חייב בדיקה יסודית יותר, בדמות הזמנת תסקיר מעצר. כך לא נעשה. לפיכך תבוטל החלטת ביהמ"ש המחוזי, והמשיב ייעצר עד אשר תימצא, אם תימצא, חלופת מעצר בטוחה. על שירות המבחן להגיש תסקיר מעצר ועם קבלת התסקיר יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד צבי אבנון למשיב. 18.2.02).
רע"א 970/02 - תמר ריבר נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*עיכוב הליכי הוצל"פ למימוש משכנתא עד לבירור כשרות החתימה על המשכנתא (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבה פתחה בהליכי הוצל"פ למימוש משכנתא על דירה שבבעלות המבקשת. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי, באמצעות אפוטרופסה, תובענה נגד המשיבה להצהרה כי מסמכי המשכנתא בטלים, מהטעם כי המבקשת לא היתה כשירה לחתום עליהם (מחמת מצבה הנפשי). במסגרת התובענה ביקשה המבקשת צו ביניים לעיכוב הליכי ההוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בקבעו כי ב"כ המבקשת לא הציג ראיות כלשהן להוכחת אי כשרותה של המבקשת במועדים הרלוונטיים. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי, בבדקו את "מאזן הנוחות", כי הדירה נשוא ההליכים אינה משמשת למגורי המבקשת. טענתו העיקרית של ב"כ המבקשת (האפוטרופוס) היא, כי טעה ביהמ"ש כאשר קבע שלא הניח כל תשתית עובדתית לטענת אי הכשרות. עוד הוא טוען כי המבקשת הוכרה כנכה נפשית, על פי חוק נפגעי רדיפות הנאצים, מאז 1973. כן נטען כי הדירה משמשת למבקשת למגורים, אלא, שבאופן ארעי בלבד ועל מנת שתוכל לשהות בקרבת בתה, אין המבקשת מתגוררת עתה בדירה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לא היה מקום להכריע בשאלות העובדתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, בשלב ראשוני זה של ההליכים, כאשר טרם נפרשה במלואה יריעת הראיות שברשות הצדדים. די היה בראיות, לכאורה, שהציגה המבקשת כדי להצדיק מתן צו מניעה על מנת לשמר את המצב הקיים, ולא ליצור מצב שעלול לסכל אפשרות מעשית לקיום פסה"ד שעתיד להינתן בתביעה. הלכה היא, כי התובע, בבקשו את סעד הביניים, אינו מחוייב לשכנע את השופט, כי אמנם צדק בתביעתו העיקרית במידה כזו שאין מקום לספק כי יצליח בתביעתו, אלא רק להוכיח כי יש לו סיכוי להצליח בה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מנחם רובינשטיין למבקשת, עו"ד עופר בן צבי למשיבה. 20.2.02).
בש"א 1265/02 - 0 RSבע"מ ואח' נגד רחל בירנבוים
*דחיית בקשה להעברת דיון לעיר אחרת בנימוק שהתובעת עובדת כקלדנית בביהמ"ש שבו הוגשה התביעה, כאשר מדובר למעשה בבקשה ל"פסלות שופט" (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה לבימ"ש השלום בנצרת תביעה בגין מחלה בה לקתה, לטענתה, בעקבות עבודתה כקלדנית, במשך 9 שנים, בבתי משפט השלום והמחוזי בנצרת. היא לקתה במחלה שפגעה בכפות ידיה. המבקשות טוענות כי מראית פני הצדק מצדיקה שעניינה של המשיבה לא יידון בביהמ"ש בו היא מועסקת. הבקשה נדחתה.
ראשית, המבקשות לא גיבו את בקשתן בתצהיר כנדרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי; שנית, המבקשות לא הניחו תשתית ראייתית לחששם כי כלל שופטי בימ"ש השלום בנצרת לא יוכלו לדון בעניינה של המשיבה; שלישית, נראה כי מדובר בבקשה שהטעם העומד בבסיסה נעוץ בדיני פסלות ביהמ"ש, והלכה היא כי אין בקשה להעברת מקום דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, מהווה תחליף לפרוצדורה ולמהות הקבועים בחוק ובתקנות לענין פסלות שופט. אם וכאשר ימצאו המבקשים לבקש כי הרכב מסויים של ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בעניינם, יוכלו לעשות זאת, בכפוף להוראות הדין. לעיתים יהיה מקום להורות על העברת מקום הדיון לאור היכרות של השופטים המכהנים בבימ"ש פלוני עם מי מהמתדיינים, בעקבות עבודתם בביהמ"ש, אך המקרה שלפנינו אינו מצדיק העברה שכזו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' איריס שלמון למבקשות, עוה"ד אסף זגורי וגב' שולה אלמוזנינו-זגורי למשיבה. 28.2.02).