תקציר סביר כרך נ"ט חוברת 4

ע.פ. 2454/01 - עזרא שהרבני ומוחסן אלעג'ו נגד משרד התחבורה

*הרשעה בעבירה של הסעה במונית בלי להפעיל מונה(מחוזי ת"א - ע.פ. 70831/00 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).

א. המערער 1 (שהרבני), הוא בעל מונית והמערער 2 (אלעג'ו), הוא נהגה של אותה מונית. המונית עמדה לשירותה של תחנת מוניות איילון (איילון) ברמלה. אלעג'ו הוזמן בידי איילון להסיע עובד מפעל קרגל הממוקם באזור התעשייה שבלוד לנמל התעופה בן-גוריון. אלעג'ו הסיע את העובד ולא הפעיל את המונה. בסיומה של הנסיעה גבה אלעג'ו מן הנוסע 50 ש"ח. הנוסע סבר כי המחיר מופקע, ובעקבות תלונתו הואשמו המערערים בעבירות של עשיית שירות במחיר מעל המחיר הקובע, ואי-הפעלת מונה. בימ"ש השלום לתעבורה זיכה את הנאשמים מכל-וכל, ובערעור שהגישה המדינה אישר ביהמ"ש המחוזי את הזיכוי מאשמה של עשיית שירות מעל המחיר הקובע, וקיבל את הערעור באשמה של אי-הפעלת מונה, והרשיע את המערערים באשמה זו. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. תקנה 510 לתקנות התעבורה קובעת כי "לא יסיע אדם נוסע במונית בנסיעה מיוחדת אלא אם כן מופעל המונה". עם זאת נקבע בתקנה כי נהג מונית פטור מהפעלתו של מונה בנסיעה מיוחדת בהתקיים שלושה אלה: הנוסע דורש שלא להפעיל מונה; הנהג גובה מן הנוסע שכר הסעה כקבוע במחירון שאישר המפקח על התעבורה; המחירון חייב להימצא בכל עת במונית. המפקח על התעבורה אישר בזמנו מחירון מפורט להסעת נוסעים בין מקומות מסויימים בארץ. אותו מחירון אינו חל על הנסיעה שלענייננו. המערערים סומכים עצמם למימצא שקבע בימ"ש השלום, ולפיו נכרת בזמנו הסכם בין איילון לבין קרגל, בו נקבעו תעריפי נסיעה קבועים להסעתם של עובדי קרגל במוניות שאיילון תעמיד לרשותם. לטענת המערערים - אשר נתקבלה על דעת בימ"ש השלום - המחיר שגבה אלעג'ו מן הנוסע היה על-פי אותו תעריף. ברם, אותו הסכם שנכרת בין איילון לבין קרגל לא אושר ע"י המפקח על התעבורה. ממילא חלה חובת הפעלתו של המונה בנסיעה נשוא הערעור. על כן יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עו"ד שי גלעד למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיב. 4.3.02).

בג"צ 1773/01 - נועם בלום וחוות צברי אורלי בע"מ נגד שר החקלאות ואח'

*הקצאת מים שפירים להשקייה כאשר במשך מספר שנים בוצעה ההקצאה(העתירה נדחתה).

א. העותרים מבקשים להכיר בזכותם לקבל הקצאה של מים שפירים, במחיר מוזל, בהיקף כמותי של 400,000 מ"ק בשנה, לצורך השקיית הגידולים ב"חוות צברי אורלי" (להלן: החווה), וזאת עד להקמתו של קו להזרמת מי קולחין מטוהרים מן העיר דימונה אל החווה. למן הקמתה של החווה, בתחילת שנות התשעים, נועדה השקייתה להיעשות באמצעות מי קולחין מטוהרים של העיר דימונה. האחריות להקמת הקו המיועד להוביל את המים המטוהרים עד לחווה הוטלה על העותרים. קו זה טרם הוקם. בנסיבות אלו, אושרו לחווה, מדי פעם, מכסות של מים שפירים בתעריף מוזל. בשנים 1993 עד 1995 הוקצו לחווה מכסות מצומצמות. בשנת 1996 אושרה להם מכסה של 200,000 מ"ק, אך בעקבות פניותיהם של שר החקלאות ושל מנכ"ל משרד החקלאות נאות נציב המים להקצות לחווה מכסה נוספת של 200,000 מ"ק. בכל אחת מן השנים 1997 ו-1998 אושרה לעותרים מכסה שווה של 400,000 מ"ק. בשנת 1999 צרכה החווה כ-69,000 מ"ק מים שפירים למרות שבשנה זו לא אושרה לה כל מכסה. משביקשו העותרים, בשנת 2000, אישור רטרואקטיווי לשנת 1999, וכן קבלת מכסת מים לשנת 2000, החליטה נציבות המים
לאשר לחווה מכסה חד-פעמית נוספת בהיקף 100,000 מ"ק, ואילו בשנת 2001 לא זכתה החווה להקצאת מים להשקייה.
ב. העותרים טענו, כי האישור למכסת מים שנתית בהיקף של 400,000 מ"ק, שניתן לחווה בשנת 1996, נועד לעמוד בתוקפו עד להתקנתו של קו מי הקולחין. אישור זה, טוענים העותרים, התבסס על החלטה שנתקבלה בעניינם במשרד החקלאות, במועד כלשהו, במהלך השנים 1996-1997. באת-כוח המדינה טענה, כי מכסות המים שהוקצו לחווה בשנים עברו התבססו על אישורים חד-פעמיים, שכל אחד מהם התייחס רק לשנה שבעבורה ניתן ולא היקנה לעותרים כל זכות לתבוע הקצאה של מים גם בשנים הבאות. העתירה נדחתה.
ג. הסמכות להקצות מכסות של מים לחקלאות נתונה לנציב המים לבדו. כך מתחייב מהוראת סעיף 23 לחוק המים. העותרים לא הציגו כל מסמך, ממנו ניתן להעלות כי נציבות המים נתנה לחווה, במועד כלשהו, אישור למכסה קבועה של מים. ואילו ממסמכי נציבות המים שצורפו לתשובת המדינה נובע, כי המכסות שהוקצו לחווה הוגדרו, תמיד, כ"חד-פעמיות". יצויין כי בעקבות הגדלת מכסת המים לשנת 1996 (מ-200,000 ל-400,000 מ"ק) שיגר נציב המים, במועדים סמוכים, שני מכתבים אל העותרים, בהם צויין כי הסדר זה כוחו יפה לשנה אחת בלבד.
ד. כאמור, מכסות המים שהוענקו לעותרים בשנים 1997 ו-1998 היו בהיקף זהה למכסה שהוקצתה להם בשנת 1996. ברישיונות שנופקו להם בכל אחת משנים אלה תוארה כל אחת מן המכסות כ"תוספת חד-פעמית". אך ביחס לאף אחת משתי השנים הללו לא נשלחה לעותרים כל הודעה, כדוגמת זו שהתייחסה לשנת 1996, שמטרתה להעמידם על אופי ההקצאה ולהזהירם מפני פיתוח ציפיות ביחס לקבלת הקצאות נוספות בעתיד. משחזרה נציבות המים, חרף אזהרות הנציב משנת 1996, והיקצתה לעותרים מכסות מים בהיקף זהה, ובתעריף מוזל, גם בשנים 1997 ו-1998, אפשר והיו רשאים לצפות, כי גם בשנת 1999 ואילך ישובו ויזכו במכסות מים בהיקפים זהים או דומים, בתעריף שעל-פיו חוייבו בעבר. נציב המים ידע כי לפי הנחיית שר החקלאות הודיע מנכ"ל משרדו לעותרים, כי עד להקמת קו הקולחין יזכו להספקת מים שפירים בהיקף שאושר להם בעבר. בנסיבות אלו, היה עליו להעמיד את העותרים על כך, שהסמכות להקצות להם מכסות של מים היא בידו בלבד, ולהזהירם מפני פיתוח ציפיות בלתי-מבוססות. משלא עשה כן - קם לעותרים אינטרס הסתמכות הראוי להכרה. דא עקא, שאי התגשמות ציפייתם של העותרים מהווה "מעשה עשוי", שעליו אין העותרים יכולים לזכות בסעד ממשי מידי בג"צ. לא מן הנמנע שבידי העותרים לתבוע, בביהמ"ש המוסמך, פיצוי כספי - בגין הפגיעה בציפייתם האמורה, או בעילה של מצג שווא רשלני.
ה. על כל פנים, זכות לקבלת מכסות מים שפירים לשנים 2001 ואילך, לאחר שכבר הודע להם כי לא יקבלו מסכות מים, לא עלה בידי העותרים לבסס. להבטחות שקיבלו העותרים בעבר, מגורמים במשרד החקלאות, לא ניתן לייחס כל משקל. גם אינטרס ההסתמכות שנוצר לעותרים עקב מחדלו של נציב המים לעקור מלבם, מבעוד מועד, ציפיות בלתי-מבוססות, אינו יכול עוד להועיל להם. מקורות המים הם קניין הציבור והצורך בשמירה עליהם נגזר לא רק מעקרונות המינהל התקין, אלא גם מן ההגנה המוענקת למשאב קנייני יקר ומוגבל זה, המשותף לכל אזרחי המדינה. על כן דין העתירה להידחות.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - השופט מצא. 7.3.02).

ע.פ. 4574/00 - רומן רזילוב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של רצח תוך דחיית טענות הגנה עצמית וקינטור והוכחת הכוונה להמית. דחיית בקשה לעונש מופחת בעבירה של רצח(מחוזי ב"ש - ת.פ. 515/96 - הערעור נדחה).

א. המערער התגורר בשנת 1996 בדירת סבתו, ושם גר דייר נוסף, קארן חנוכייב (להלן - המנוח). ביום 10.4.96 ירה המערער מאקדח שהחזיק ללא רשיון, בראשו של המנוח והרגו. המערער הואשם בעבירה של רצח. המערער לא דבק בגירסה עקבית, והוא נע כמטוטלת בין הכחשת מעורבותו בירי שגרם למותו של המנוח, להודאה בו, שלאחריה באה הכחשה נוספת, וחוזר חלילה. אחת הגירסאות שלו היתה כי תוך ויכוח רץ המנוח למטבח הביא סכין וניסה לתקוף אותו ואז ירה בו. בעדותו בביהמ"ש טען המערער כי המנוח כינה אותו ואת חברתו בכינויי גנאי חריפים, והוא השיב לו באותה לשון. אז שלף המנוח את האקדח של המערער ממעילו של המערער, וכאשר הצליח המערער לחלץ את כלי הנשק מידו, מיהר המנוח ליטול סכין מהמטבח, ועל כן ירה לעבר המנוח ירייה אחת שגרמה לפציעתו ובהמשך למותו.
ב. לנוכח שלל גירסאותיו של המערער, סבר ביהמ"ש המחוזי שאין לתת בו אמון, ולאור זאת נדחתה טענתו בדבר הגנה עצמית. את מסקנתו זו ביסס ביהמ"ש המחוזי על דברים שהוקלטו מפיו של המערער, במהלך שיחות שקיים עם סוכן משטרה ששהה עמו בתא בו היה עצור, ועל ראיות נוספות השוללות את הטענה כי המנוח אחז סכין בידו בעת שנורה. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי התקיימו במערער כל יסודותיה של עבירת הרצח, הואיל ומחד, הוא לא הציע גירסה עובדתית ראוייה לאמון, ומאידך, העובדה כי המנוח נורה מטווח קצר בראשו, משתלבת היטב עם התבטאויות של המנוח בפני המדובב, ומכל אלה משתמעת כוונה להמית את הקרבן. ביהמ"ש הרשיע את המערער ברצח ודחה את טענת המערער לפיה הוא נכנס לגדרם של אותם מקרים בהם הוסמך ביהמ"ש, מכוח סעיף 300א' לחוק העונשין, לגזור עונש מופחת ממאסר עולם. הערעור על ההרשעה ברצח ודחיית הבקשה להטיל עונש מופחת נדחה.
ג. לאירוע לא היו עדים. המערער לא דבק בגירסה אחידה לאורך כל הדרך ומשבחר המערער לשקר שוב ושוב, לא ניתן לבסס ממצא על דבריו. אך כל אלה אינם פוטרים את ביהמ"ש מחובת ההכרעה, גם אם העד היחיד לאירועים עשה הכל כדי להקשות על המלאכה. הלכה היא שביהמ"ש אינו נדרש לפעול על סמך ודאות גמורה ואפשר שגם לאחר פסה"ד יוותרו חללים במסכת העובדתית שלא הובהרו דיים. ואם כך הוא המצב ביחס להליכים המתקיימים בפני הערכאה הדיונית, מקל וחומר שהדברים נכונים ביחס לערכאה השניה.
ד. מן העובדות והממצאים שנמצאו בשטח ותמליל השיחות בין המערער לבין המדובב שלו בכלא, נסתרת גירסתו בדבר איום בסכין מצד המנוח וטענת ההגנה העצמית. כאשר נשמט רכיב "הסכין" מהגירסה בה התגונן המערער, ולאחר שביהמ"ש שוכנע כי המערער בדה מלבו את הטענה לפיה היה זה המנוח ששלף את האקדח, לא נותר מהטענה בדבר "הגנה עצמית" דבר וחצי דבר. אותה מסקנה מתבקשת גם אם נקודת המוצא היתה כי המנוח היה זה ששלף ראשון את האקדח, הואיל ועל פי גירסת המערער עצמו, הוא הצליח להוציא את האקדח מידיו של יריבו, ולכאורה בכך חלפה הסכנה אשר נשקפה לו.
ה. באשר לכוונה להמית - על הלך רוח המצביע על כוונה להמית, ניתן ללמוד, בין היתר, מטיב הפגיעה, הכלי ששימש את הנאשם, מקום הפגיעה, ועוד. ולענייננו, לאחר שהמערער הצליח ליטול את האקדח מיריבו, כטענתו, הוא כיוון את הירי לראש. לכל נהיר, כי ירי מסוג זה עלול, ובמידת סבירות גבוהה, להסתיים במותו של הקרבן. המסקנה כי בלבו גמלה ההחלטה להמית את המנוח מאומתת בעובדות נוספות, אשר גם
הן נלמדו מפיו. לאחר הירי לא התעכב המערער כדי לטפל ביריבו ולהושיט לו עזרה, אף שהיה ער לחומרת הפגיעה בו. מאידך, הקדיש המערער זמן לסילוק ראיות מפלילות מהזירה, והוא אף עזב את הדירה ונסע ברכבו של אחר על מנת להטמין את האקדח במקום מסתור. רק מששב משם, הזעיק את אנשי מגן-דוד-אדום. נראה איפוא, כי הצלת חייו של המנוח לא הטרידה כלל את המערער אותה שעה, וזו ראייה נוספת לכך שהיה מודע לתוצאת מעשיו ורצה בה.
ו. באשר לרכיביה האחרים של עבירת רצח - היעדרה של "התגרות בתכוף למעשה" ו"הכנה" - בהיעדר ראייה לסתור, מותר היה להניח כי יש גרעין של אמת בטענת המערער לפיה ביקש המנוח לכפות את עצמו על חברתו, אירנה. אפשר גם להניח כי זו היתה עילתה של המחלוקת שפרצה בין המערער למנוח עובר לירי, ואפשר גם שהמנוח הטיח במערער ובחברתו מילים עולבות. אך כל אלה אין בהם כדי להוות קינטור, לפחות לא על פי המבחן האובייקטיבי, באשר חברה מתוקנת אינה יכולה להכיר בתגובה אלימה מן הסוג בה נהג המערער בעקבות השמעתם של גידופים, ותהיה חומרתם אשר תהיה, כנורמת התנהגות שלעתים יהיה מקום להשלים עמה. באשר ל"הכנה" - המערער רכש את האקדח בימים שקדמו לאירוע הקטלני, והוא הטמינו בארון משם חזר ונטל אותו במהלך הויכוח עם המנוח. גם אם לא הוכחה זיקה בין רכישת האקדח לסכסוך שפרץ באותם ימים בין המנוח למערער, אין ספק שמשעה שהמערער הלך לחדר הסמוך, ונטל משם את האקדח שהיה מוטמן בארון, התקיים בו יסוד ה"הכנה".
ז. באשר לסוגיית העונש המופחת - לפי סעיף 300א(ב) לחוק העונשין, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בסעיף 300, "במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית...". מסעיף זה לא ייוושע המערער, הואיל והמערער לא פעל מתוך חשש שנשקפת לו סכנה, הואיל והירי היה מעשה יזום שקדמו לו הכנה והחלטה להמית את הקורבן. לא לתרחיש זה כיוון המחוקק בסעיף 300א(ב) לחוק העונשין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 10.3.02).

ע.פ. 6613/99 - סטיבן סמירק נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 6613/99 - הרשעה בעבירה של סיוע לאוייב וחברות בארגון טרור של אזרח גרמניה שהתאסלם והגיע ארצה כדי לבצע פיגועים. *כשרות וקבילות הודאות שנמסרו בשב"כ ובמשטרה. *דחיית בקשה להפגש עם עו"ד ואי מתן הודעה לנאשם על זכותו לערור על כך לביהמ"ש. היעדר אזהרה בדבר זכ(מחוזי ת"א - ת.פ. 6/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, אזרח ותושב גרמניה, התאסלם בשנת 1994 או בסמוך לכך. לפי כתב האישום נסע המערער ללבנון, שם הצטרף לפעילות בארגון החיזבאללה. במהלך שהותו בלבנון, עבר המערער הדרכה ואימונים מעשיים בהפעלת כלי-נשק וחומרי נפץ, ועם סיום אימוניו צוייד בסכום כסף, במצלמה ובסרטי צילום. עוד נטען כי ההוראה שקיבל ממפעיליו בארגון החיזבאללה, היתה להגיע לישראל כתייר ולאסוף מידע לגבי מקומות פוטנציאליים לביצוע פיגוע התאבדות, תוך העברת החומר המתועד למפעיליו באופן שסוכם עליו מראש. בהגיעו ארצה נעצר המערער ע"י כוחות הביטחון, הועמד לדין בעבירות של קשירת קשר לסיוע לאוייב, מסירת ידיעות לאוייב בכוונה לפגוע בבטחון המדינה וכן בעבירה של חברות בארגון טרור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, וגזר עליו 10 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביום 28.11.97 בשעה 40:22 הגיע המערער לישראל. בעקבות מידע מודיעיני, נעצר מיד לאחר נחיתתו בנתב"ג ע"י אנשי השב"כ ומשטרת ישראל. הוא תוחקר בשדה התעופה ע"י צוות חוקרי שב"כ, בראשו עמד המכונה סטיב. באותו תיחקור ראשוני
נכח גם איש המשטרה, רפ"ק סילברמן. סטיב וסילברמן תעדו בכתב-ידם ברישומי זיכרון דברים (להלן: זכ"ד) את תוכן חקירתו של המערער בשדה-התעופה. לחוקרי השב"כ, סיפר המערער כי התאסלם וכי הצטרף לפעילות בארגון החיזבאללה, תוך שהתנדב לבצע פעולת התאבדות בישראל ("שהאדה"). כעבור כ-3 שעות הועבר המערער למיתקן חקירות של השב"כ. במהלך הנסיעה נמשך תיחקור המערער. עם ההגעה למיתקן השב"כ, רשם סטיב זכ"ד המתאר את עיקרי הפרטים שמסר המערער במהלך הנסיעה. משך השבועיים הראשונים היה המערער מנוע מלהיפגש עם עו"ד. מרבית הזמן, נחקר המערער ע"י אנשי שב"כ. הוא נחקר גם שלוש פעמים תחת אזהרה ע"י רפ"ק סילברמן, אשר גבה מן המערער הודעות בכתב. ההודעה המשטרתית הראשונה ניגבתה מן המערער ביום 29.11.97 בשעה 00:15, פחות מיממה לאחר שנעצר.
ג. במשפטו כפר המערער בכל המיוחס לו וב"כ התנגדה לקבילות ההודאות שמסר. נוכח התנגדותה התנהל משפט זוטא. עיקר טענות המערער נגד הודאותיו היה שהן נתקבלו כתוצאה מאיומים ועקב כך שבמהלך חקירתו במיתקן השב"כ הופעל עליו לחץ פיזי. בהחלטתו במשפט הזוטא, דחה ביהמ"ש את טענות הפסול נגד קבילות ההודאות. נתקבלה רק הטענה שלא היתה שנוייה במחלוקת, כי מן המערער נמנעו שעות שינה רבות במהלך החקירה הממושכת. בערעור חזר סניגורו החדש של המערער על עיקרי הטענות שהעלתה ההגנה בפני ביהמ"ש קמא באשר לקבילות ההודאות ובאשר למשקלן. עוד טען בא-כוח המערער כי זכות השתיקה וזכות ההיוועצות עם עו"ד זכו למעמד חוקתי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והיעדר אזהרת המערער בדבר זכותו לשתוק עת נחקר ע"י חוקרי השב"כ, וכן היעדר ההודעה על זכותו לערור בגין ההחלטה לדחיית מפגש עם עו"ד - היוו הפרה חמורה של זכויות חוקתיות, אשר די בה כדי להוביל לפסילת הודאותיו.
ד. אין צורך להכריע במעמדן הראייתי של מכלול האמרות שנמסרו מפי המערער במהלך חקירתו. הרשעת המערער הושתתה בעיקרה על דבריו של המערער בהודאה המשטרתית הראשונה שמסר ביום מעצרו. קבילות ההודאות שמסר המערער במהלך חקירתו כפופה לאמור בסעיף 12 (א) לפקודת הראיות, לאמר, "שההודייה היתה חופשית ומרצון". הודאת נאשם תיפסל אם הופעל עליו בעת החקירה "לחץ חיצוני", שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור אם לעשות שימוש בחסיון מפני הפללה עצמית ובזכות השתיקה. אף אם הוכח כי הודאה שמסר נאשם קבילה, עדיין יש לבחון את משקלה כדי לקבוע את אמיתות תוכנה. המשקל שיינתן להודאת נאשם, ייקבע על-פי שני מבחנים מצטברים: המבחן האחד הוא פנימי, ומתייחס לתוכנה של ההודאה ולסימני האמת הנלמדים מתוכה. המבחן השני - מבחן "הדבר-מה הנוסף" - הוא חיצוני, ומטרתו לתור אחר סימנים מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בהם כדי לאשר אמיתותה.
ה. טענות ההגנה עוררו סתירה ברמה העובדתית- מחד, נטען בהודעת הערעור כי במהלך החקירה בשדה-התעופה לא הודה המערער בדבר; מאידך, נטען כי אם המערער מסר הודאה באותה חקירה ראשונית, נבע הדבר מאיומים שהופנו נגדו. טיעונים חלופיים מוגבלים הם לרמה המשפטית, ואין להעלות טענות סותרות במישור העובדתי.
ו. אשר לטענה שבכל שלבי החקירה לא הוזהר המערער ע"י חוקרי השב"כ בדבר זכותו לשתוק טרם מסירת אמרותיו - החסיון מפני הפללה עצמית מעוגן כיום בחוק. מהחסיון מפני הפללה עצמית נגזרת זכות השתיקה של חשוד, וממנה נובעת חובת החוקר להבהיר לחשוד טרם שימסור גירסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר. שאלה היא האם הסעד בגין היעדר אזהרת חשוד צריך להיות בהכרח פסילת ערכה הראייתי של ההודאה, בלא לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופו. התשובה היא שלילית. אכן, עשויות להיות נסיבות
בהן יהיה בהיעדר אזהרת חשוד כדי להביא לפסילת הודאה שמסר בחקירה, אולם אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה גורף. בעניינו של המערער, אי אזהרתו בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ נבעה מהסכנה המיידית שנשקפה ממנו עם הגעתו ארצה, ומאופיה של החקירה בה נתעורר צורך דחוף לקבל מידע מפיו. בנסיבות אלה, אין לראות בהיעדר האזהרה פגיעה בלתי מידתית בזכות השתיקה, שהתוצאה המתחייבת ממנה היא פסילת ההודאה.
ז. ככלל, הדרך המקובלת היא הגשת אמרה שנגבתה מן הנאשם בכתב וחתומה על-ידו. הלכה למעשה, נוכח אופיה הסיכולי של חקירת השב"כ, אין נוהגים חוקרי השב"כ לגבות אמרות בכתב מנחקרים, ומלאכה זו מבוצעת ע"י חוקרי המשטרה. באשר לחקירות השב"כ, אין עוד חולק כי מחייבות הן תיעוד ורישום, וזאת בסמוך ככל הניתן למועד אמירתם. הן חוקרי השב"כ והן חוקרי המשטרה שנכחו בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ, מסרו עדות בעל-פה בפני ביהמ"ש קמא על ההודאות שמסר המערער במהלך החקירה הראשונה. מבין אנשי השב"כ רק ראש צוות החקירה- סטיב, תיעד את עיקרי הדברים שמסר המערער במהלך אותה חקירה בזיכרון הדברים שרשם סמוך לאחר מכן. אילו היו העדויות האמורות והזכ"דים שברקע העדות, הראייה היחידה העומדת בבסיס הרשעתו של המערער, לא ניתן היה להסתפק בכך כדי להרשיעו. אולם, התשתית העיקרית להרשעה מצוייה בהודעה שנגבתה מן המערער תחת אזהרה ע"י רפ"ק סילברמן ביום המעצר, בה הודה המערער בכל העבירות בהן הואשם. אכן, ההודעה המשטרתית הנדונה נגבתה מן המערער לאחר שנחקר משך שעות ממושכות בלא שניתנה לו שהות לישון. עם זאת, כבר נקבע בפסיקה כי "עייפות של הנחקר והיותו נתון לשאלות חוקרים במשך זמן ממושך, הינם לעיתים תוצאה בלתי נמנעת מחקירה או תוצאה נילוות של חקירה".
ח. נוכח העובדה שההודעה המשטרתית נכתבה בראשיתה בעברית על אף שחקירת המערער נערכה באנגלית, טען בא-כוח המערער כי יש להפחית באופן ניכר ממשקל ההודעה האמורה. ואמנם, אי כתיבת הודעה בשפה בה נגבתה עשוייה להשפיע על משקלה. במקרה דנן, לא הועלתה טענה כנגד יכולת התרגום של רפ"ק סילברמן. ממילא, לא טען המערער כי פרט כזה או אחר בהודעה תורגם באופן שגוי. יתר על כן, המערער קרא את תרגום ההודעה לאנגלית יום לאחר גבייתה, תיקן את הכתיב של מילים מסויימות שנרשמו בה וחתם עליה. בכך יש להסיר כל חשש שמא התרגום לא תאם את דברי המערער או שמא נפלו אי דיוקים בעת העלאת דבריו על כתב.
ט. בא-כוח המערער העלה טענה נוספת נגד קבילות ההודאות, הנוגעת לזכות ההיוועצות עם עו"ד. הזכות להיפגש עם עו"ד מהווה זכות בסיסית של העצור. כיום, מעוגנת זכות ההיוועצות בסעיף 34 לחוק המעצרים. עם זאת, ככל זכויות היסוד האחרות אף היא אינה מוחלטת, ויש לאזנה עם זכויות ואינטרסים מתחרים. במקרה שלפנינו, המערער נחשד בעת חקירתו בעבירות בטחון, ודחיית מפגשו עם עו"ד אושרה ע"י הממונה על החקירה, והוארכה כעבור עשרה ימים על-פי צו נשיא בימ"ש מחוזי באישור היועץ-המשפטי לממשלה, כנדרש בסעיף 35 לחוק המעצרים. טענת הסניגור נסובה אך על הפגיעה ביכולת לערור על ההחלטה ולא על חוקיות עצם ההחלטה האמורה. זאת משום שלא מסרו למערער על זכות לערער על החלטה למנוע ממנו פגישה עם עו"ד. אין לקבוע כי הפגיעה בזכות הערר ירדה לשורש קבילות ההודאות שמסר המערער בחקירותיו, ודין טענתו בעניין זה להידחות. להודאת המערער במשטרה היה צורך ב"דבר מה" נוסף וזה נמצא בצורה מספקת בראיות שבאו לפני ביהמ"ש.
י. הסניגור הוסיף וטען כי לא הוכח "הקורפוס דליקטי", נוכח היעדר ראייה חיצונית לעצם ביצוע העבירות של חברות באירגון טרור ושל קשירת קשר בין המערער לאירגון החיזבאללה. דין טענה זו להידחות. בשיטתנו המשפטית הוכחת "קורפוס דליקטי" אינה מהווה תנאי הכרחי להרשעה. אמנם, קיומו של ספק בדבר עצם ביצוע העבירה עשוי להוביל לדרישת "דבר-מה" מוגבר במשקלו. עם זאת, התוספות הראייתיות להודאות המערער עולות כדי "דבר-מה" נוסף ממשי ומשמעותי, והן מסירות חשש שמא המערער נטל על עצמו אחריות לעבירות שלא בוצעו. זאת ועוד, הוכח שהמערער הצטרף לפעילות בארגון החיזבאללה בלבנון והגיע לארץ על-פי תוכנית שנרקמה בינו לבין מפעיליו באירגון, על-מנת לאסוף מידע על מקומות פוטנציאליים בישראל לביצוע פיגוע המוני.
יא. אשר לעונש - המערער פעל מתוך מניע אידיאולוגי לפגוע במדינת ישראל ובאזרחיה. המערער הודה במהלך חקירותיו כי רצה לבצע "שהאדה" וכי הביע נכונות בפני מפעיליו לבצע פיגוע התאבדות. הסניגור טען כי רף הענישה שמקובל בפסיקה בגין קשירת קשר לאיסוף ידיעות לשם מסירתן לאויב הוא נמוך יותר. אין מקום להשוואה בין קשירת קשר לאיסוף ידיעות בכוונה למסרן לאויב, לבין המשימה שהוטלה על המערער בידי שולחיו שאימנוהו לביצוע מבצע צבאי שהוא היה נכון לקיימו על-פי הוראה. בנסיבות אלה העונש שנגזר עליו אינו חמור כלל.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, נאור. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד א. פלדמן, א. מרגלית ומ. ספרד למערער, עו"ד גב' דבורה חן למשיבה. 4.3.02).

רע"א 337/02 - רונית מזרחי נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*סמכותו של ביהמ"ש למנות מומחה רפואי נוסף לרופא קודם שמינה כאשר לשופט נותרו ספקות ולדעתו הוא נזקק לחוות דעת נוספת(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת נפגעה בתאונת דרכים, והמשיבים חייבים בפיצויה על נזקיה. במסגרת ההליכים המתנהלים בפני בימ"ש השלום בהרצליה, מינה ביהמ"ש מומחה רפואי בתחום רפואת עיניים. בחוות דעתו קבע המומחה כי נותרה למבקשת נכות צמיתה בשיעור של %10 בשל דלקת הלחמית והעפעפיים. המבקשת, שסובלת גם מדלקת הענביה (אובאיטיס), טענה כי הדלקת נגרמה לה כתוצאה מן התאונה. בחוות דעתו, בתשובות לשאלות הבהרה שנתן ובחקירתו בביהמ"ש, שלל המומחה את האפשרות לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין דלקת הענביה. לאחר חקירתו של המומחה על חוות דעתו ולאחר שהוגשה לו חוות דעת של רופא מטעם המבקשת והוא הסביר את עמדתו, החליט שופט בימ"ש השלום למנות מומחה רפואי נוסף, אשר יחווה דעתו בשאלה האם ניתן לקשור בין תאונת הדרכים לבין דלקת הענביה. ביהמ"ש אמר בהחלטתו "לא מצאתי כל מקום לפסול... את חוות דעתו [של המומחה]... אך על מנת להסיר כל ספק ספיקא ופן תקופח חלילה המבקשת, ראיתי לנכון לנקוט בצעד נדיר זה ולבקש הבהרה נוספת ממומחה אחר בלתי תלוי...". על החלטה זו ניתנה למשיבות רשות ערעור וביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה מקום למנות את המומחה הנוסף. "מינוי מומחה נוסף לא רק שלא יפתור את ספיקותיו של ביהמ"ש, אלא יוסיף ספק על הספק...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של ביהמ"ש לעניינים שברפואה. בתום המשפט נדרש השופט להכריע בתביעה בהסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה. על כן, בכל אותם מקרים בהם חש השופט, לאחר שעיין בחוות הדעת של המומחה הרפואי ובתשובותיו לשאלות ההבהרה ובמהלך החקירה הנגדית, כי נותרו בו ספקות וכי הוא נזקק לחוות דעת נוספת, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף. מינוי שכזה, לא
ייעשה כדבר שבשיגרה, אלא רק באותם מקרים בהם תחושתו של השופט היא כי לא יהא בידו, או לא יהיה זה ראוי, להכריע במחלוקת שבהליך שבפניו בהסתמך על חוות הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על ידו. מינויו של מומחה נוסף אפשרי גם באותם מקרים בהם החליט השופט שלא לפסול את המומחה שמונה על ידו.

(בפני: השופט אור. עו"ד אהרון ברקאי למבקשת, עו"ד עזרא האוזנר למשיבות. 13.3.02).

ע.א. 565/00 - עיריית קרית אתא נגד אדוארד חרס ו-97 אח'

*התערבות בשיקול דעת של עיריה הקובעת אמות מידה לגובה חיובי הארנונה בשכונות שונות ובסוגי בנייה שונים(מחוזי חיפה - ה.פ. 412/98 - הערעור נתקבל).

א. המשיבים - תושבי שכונת קרית בנימין (להלן - "השכונה") שבקרית אתא עתרו לביהמ"ש המחוזי בחיפה, להצהיר על בטלות הודעות עיריית קרית אתא לפיהן חוייבו בתשלום ארנונה. טענת המשיבים היתה כי אמות המידה שעל פיהן חוייבו אינן סבירות. לפי אמות מידה אלה חולקה העיר לשלושה אזורים - א', ב' ו-ג' - והבניינים המשמשים למגורים בכל אחד מן האזורים חולקו לפי שלושה סוגים: בנין מגורים משובח; בנין מגורים סטנדרטי; מחסן, מוסך או בריכת שחיה ביתית. בנין מגורים משובח הוגדר כ"מבנה מגורים המכיל לא יותר משתי יחידות דיור עם כניסה נפרדת - לכל יחידה". השכונה סווגה כאזור ב' "למעט דירה אחת בבנין בודד או שתי דירות בבנין דו משפחתי שהארנונה עליהם מוטלת לפי תעריף אזור א" (להלן - "הסייג"). ביהמ"ש המחוזי בחיפה קבע כי "עצם המצאו של בניין ולו מפואר בשכונה מעורבת מקטינה את ערכו... לכן, ככלל, לא מתקבל על הדעת ש'בניין משובח' באזור ב' ימוסה כבניין משובח באזור א'". ביהמ"ש הורה לעירייה להשיב לכל המשיבים את הפרשי הארנונה. הערעור נתקבל.
ב. לעיריה שיקול דעת רחב בבואה לקבוע את אמות המידה להטלת חיובי ארנונה. ממילא מצומצמת התערבותו של ביהמ"ש בשיקול דעתה בנימוק של אי סבירות. כפי שנפסק בבג"צ 1355/93 (סביר מ"ג-54) "היקף שיקול הדעת הנתון לעיריה, ביחס למהות המבחנים שעליהם תבסס את חיובי הארנונה של בניינים כאלה ואחרים שבתחומה, הוא נרחב. הנחת היסוד היא, שהעיריה מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צרכי העיר, ואת היקף השירותים העירוניים הנצרכים ע"י חלקי האוכלוסיה השונים, וכן את מידת יכולתם היחסית של מחזיקי הנכסים לסוגיהם לשאת בנטל הארנונה.". מכאן שלא על העירייה להראות כי אמות המידה שנקטה לצורך החיוב בארנונה סבירות הן, אלא שעל המבקש לתקוף אותן להניח לפני ביהמ"ש תשתית עובדתית לטענתו כי אמות המידה לוקות באי סבירות קיצונית.
ג. כאמור, היתה טענתם המרכזית של המשיבים כי הסייג בלתי סביר במידה המצדיקה התערבות. אלא שלביסוס הטענה לא הניחו תשתית עובדתית. ראשיתה של הבדיקה היא ההשוואה אל שעורי הארנונה ברשויות אחרות. המשיבים לא הציגו לפני ביהמ"ש אמות מידה המשמשות לחיוב בארנונה ברשויות מקומיות אחרות לצורך השוואתן לאמות המידה שעל פיהן חוייבו. לעומתם הביאה העיריה ראיות בדבר סבירותו של הסייג. ביהמ"ש המחוזי העמיד את הכרעתו על הנימוק שערכם של "בניינים משובחים" בשכונה קטן מערכם של בניינים משובחים באזור א'. לקביעה זאת אין יסוד בראיות ואין להשתיתה על ידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש. יתר על כן, העיריה אינה חייבת להביא את ערך הבניינים בחשבון שיקוליה ומכל מקום, אין זה השיקול היחיד שהיא רשאית להביאו בחשבון לצורך קביעת אמות מידה לחיוב בארנונה ויכול שהשיקולים יהיו אחרים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד שמואל ברח"ד למערערת, עו"ד צבי הדסי למשיבים. 14.3.02).

ע.א. 3547/00 - החסויה - הניה שטרן, ע"י אפוטרופוסה נגד שלדון שטערן והאפוטרופוס הכללי

*ביטול מתנה שנתנה אשה בגיל 88 כשקיימות חוות דעת רפואיות שהאשה לא היתה כשירה מחמת מצבה הבריאותי למתן מתנות(מחוזי ת"א - ה.פ. 201091 - הערעור נתקבל).

א. בתאריך 17.10.96 חתמה הניה שטרן (להלן: החסויה), והיא אז כבת 88 שנים, על הסכם מתנה, שבגידרו נתנה במתנה למשיב, אחיין בעלה המנוח, את כל רכושה - שתי דירות שהיו בבעלותה. משה גורן, בן אחותה של החסויה, פנה לביהמ"ש לענייני משפחה וביקש להתמנות כאפוטרופוס על החסויה, וצירף חוות-דעת פסיכיאטרית כי החסויה היא תשושת נפש וזקוקה לאפוטרופוס. ביהמ"ש לענייני משפחה נעתר לבקשתו ומינה אותו כאפוטרופוס. אז ביקש מביהמ"ש רשות להגיש תובענה בשמה של החסויה לביטול הסכם המתנה. בתגובה הגיש המשיב בקשה לביטול אפוטרופסותו של גורן. בקשתו של המשיב נדחתה. ביהמ"ש, שקיבל חוות-דעת רפואית נוספת שבה נקבע, בין היתר, כי אין זה סביר שבמועד הרלוואנטי היתה החסויה כשירה להתקשר בהסכם מתנה, מינה גם מומחה מטעמו, אשר קבע כי בחודש אוקטובר 1996 החסויה "סבלה מדמנציה, אשר פגעה בכישוריה השכליים וביכולתה לקבל החלטות מתוך שיקול-דעת צלול". על-יסוד חוות-דעת אלה, ולאחר שקיבל רשות, הגיש גורן, תובענה לפס"ד המצהיר, כי הסכם המתנה חסר-תוקף משום שהחסויה היתה בלתי-כשירה לערכו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה, בקבעו כי לא ניתן לסמוך על חוות-דעת המומחה אשר בדק את החסויה לאחר המועד הרלוואנטי שבו נערך הסכם המתנה. לענין זה סמך ביהמ"ש המחוזי, בין היתר, על עדותם של שני עורכי-דין שהשתתפו בעריכת הסכם המתנה והעידו, כי התרשמו שהחסויה הבינה את תוכנם של הסכם המתנה ושל הסכם נוסף שעליו הוחתמה. הערעור נתקבל.
ב. בהסכמת הצדדים מינה ביהמ"ש העליון את פרופ' שלמה נוי כמומחה מטעם ביהמ"ש לצורך בדיקת החסויה ומתן חוות-דעת לגבי כשירותה בחודש אוקטובר 1996. בחוות-דעתו הגיע פרופ' נוי למסקנה, שלפיה על-פי התקדמות מחלתה של החסויה, ועל יסוד מכלול הנתונים העולים מתיקה הרפואי ומממצאי בדיקות משנת 1992 ואילך שנערכו לה, סביר להניח כי בחודש אוקטובר 1996 החסויה "לא היתה כשירה לצוות רכושה ולהעניק מתנה". על-יסוד חוות-דעת זו הודיע אף האפוטרופוס הכללי, כי לדעתו יש לקבל את הערעור. בעוד המשיב לא הציע חוות-דעת כלשהי מטעמו, שלושה מומחים, מתוכם שניים שמונו ע"י בתי-המשפט, היו בדעה כי החסויה לא הייתה כשירה במועד עשיית הסכם המתנה. משקלן המצטבר של חוות-דעת אלו מוביל למסקנה כי יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יעקב אביעד למערערת, עוה"ד אלימלך בירנברג וצבי קויש למשיבים. 11.3.02).

ע.א. 9319/00 - בן אבו חברה לבנין ולפיתוח בע"מ נגד משה אסייג ו-21 אח'

*חיוב בפיצויים ושיעור הפיצויים עקב אי קיום סעיף בהסכם מכר דירות בדבר העמדת חנייה מספקת לכל הדיירים(מחוזי י-ם - ת.א. 1002/98 - הערעור נדחה).

א. המשיבים רכשו מן המערערת דירות-מגורים בפרוייקט שהוקם על-ידה בשכונת קריית-מנחם בירושלים. בתביעתם נגד המערערת, ביקשו המשיבים, בין היתר, סעד של פיצויים בגין הפרת התחייבותה של המערערת לספק להם, ללא תשלום נוסף, חלקות-חנייה צמודות בחניון המקורה המשותף לביתם ולשלושה בתים נוספים שמכיל הפרוייקט. ביהמ"ש לא קיבל את טענת המשיבים, כי המערערת התחייבה לספק להם חלקות-חנייה "צמודות".
עם זאת קבע, כי המערערת הפרה את התחייבותה להעמיד לשימושם של כלל רוכשי הדירות בבתים הנ"ל מספר מספיק של חלקות-חנייה בחניון המקורה המשותף לארבעת הבתים; ובהסתמך על חוות-דעתו של שמאי מומחה, שמונה על-ידו, קבע - כי בגין הפרת התחייבותה האמורה מוטל על המערערת לפצות כל אחד מן המשיבים בתשלום סכום השווה לסך 2,500 דולר. הערעור נדחה.
ב. ארבעת הבתים, המהווים את חלקו הרלוונטי של הפרוייקט, מכילים 44 דירות, ובחניון המקורה שנועד לשמש את בעלי הדירות בבתים אלה הוכשרו 66 חלקות-חנייה. לחלק מרוכשי הדירות, שביקשו לרכוש חלקות-חנייה צמודות, מכרה המערערת 43 מתוך 66 חלקות החנייה הקיימות. המשיבים לא רכשו חלקות-חנייה צמודות. משלא הוגבלה זכותם של בעלי-דירות שרכשו חלקות-חנייה צמודות, להשתמש גם בחלקות החנייה הנותרות אשר בחניון, הוגבלו במידה ניכרת סיכוייהם של המשיבים למצוא למכוניותיהם מקומות חנייה פנויים בחניון.
ג. המערערת טענה כי בהצמדת חלק מחלקות החנייה לדירות מסוימות לא היה משום הפרת התחייבותה כלפי הרוכשים, שזכותם להחנות את מכוניותיהם בחלקות החנייה שנותרו "רכוש משותף" לא נגרעה. טענה זו דינה להידחות. לא עלה בידי המערערת להוכיח כי גם לאחר מכירתן של 43 מתוך 66 חלקות-חנייה, יש לראותה כמי שקיימה את התחייבותה להעמיד לשימושם של המשיבים מספר מספיק של חלקות-חנייה מקורות. לחלופין, השיגה המערערת על גובה הפיצוי בו חוייבה. לטענתה, חנייה צמודה בחניון זה נמכרה על-ידה תמורת סכום השווה לסך 1,500 דולר, והדעת מחייבת כי הפיצוי בו תחוייב, בגין צמצום הסיכוי להחנות מכונית בשטח החניון המהווה רכוש משותף, יהיה נמוך בהרבה ממחירה של חלקת-חנייה צמודה. אף טענה זו יש לדחות. הסכום שבו חוייבה מבוסס על חוות-דעתו של השמאי המומחה ובכך אין להתערב.

(בפני: הנשיא ברק, מצא, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד ד. לנגה למערערת, עו"ד י. כהן למשיבים. 14.3.02).

בש"פ 973/02 - ישראל והב (יהב) נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור למרות שעברו כ-6 חדשים מעת מתן פסה"ד (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי בירושלים, דחה ערעור על הרשעתו של המבקש. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 24.6.01. הבקשה למתן ארכה הוגשה ביום 30.1.02. לטענת המבקש נעוצה השתהותו בעיסוקיו השונים, ובהם התדיינויות מול הביטוח הלאומי, טיפול בתיק גירושין בו הוא טרוד, ענייני משכנתא, וקורס להכשרה מקצועית של משרד העבודה. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
בכל הנוגע לבקשה למתן ארכה, המוגשת ע"י נאשם, נתון לביהמ"ש שיקול דעת רחב, הגם שנפסק כי אין להיענות לבקשות אלה כדבר שבשיגרה. השתהותו של המבקש ניכרת. היא עומדת על חודשים מספר. להשתהות זו לא ניתן הסבר מניח את הדעת. ברגיל, שיקולים אלה מביאים לדחיית הבקשה. ברם, כנגד שיקולים אלה נמצאת העובדה, שהמבקש אינו מיוצג, וכי יש לו טענות גם בדבר אי ייצוגו בבימ"ש קמא. הזכות לייצוג משפטי מוכרת כזכות יסוד. הדברים אמורים באופן מיוחד בהליכים פליליים. בשל כך, היעדר ייצוג בהליכים, למרות בקשות הנאשם, הוא טעם אשר יש לו משקל בדיון בבקשה למתן ארכה.

(בפני: הרשם שחם. המבקש לעצמו, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 25.2.02).

בש"א 986/02 - אליהו מגזומוף ואח' נגד עיריית ירושלים ואח'

*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כשנפסקה הלכה חדשה ע"י ביהמ"ש העליון (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בירושלים פסק ביום 4.11.99 בתביעת המבקשים נגד העיריה, כי העיריה רשאית להפחית %40 מגובה הפיצוי בגין הפקעת חלקת מקרקעין, מקום בו המקרקעין הופקעו בשלמותם. הכרעת ביהמ"ש המחוזי נשענה על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 377/79, פ"ד לה(3) 645 (להלן: פס"ד פייצר). בעקבות נתינתו של פס"ד של ביהמ"ש העליון בע"א 5546+6417/97 (סביר נ"ז 115 - להלן פס"ד הולצמן) שם נשתנתה ההלכה שנפסקה בפרשת פייצר הנ"ל, על רקע חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד ביום 31.1.02. הבקשה נדחתה.
על המבקשים להצביע על דבר קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה. הלכה חדשה מאת ביהמ"ש עשוייה להוות טעם מיוחד למתן ארכה לצורך נקיטת הליך. הדבר מותנה בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: האחד - סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה; והאחר - פניית בעל דין לביהמ"ש סמוך לאחר מתן פסה"ד המחדש. בענייננו, נגועה הבקשה באיחור ניכר ביחס למועד בו ניתן פס"ד הולצמן אשר שינה את הילכת פייצר. חלפו יותר משבעה חודשים בין מתן פסה"ד לבין הגשת הבקשה. פרק זמן זה הוא פרק זמן ניכר, במיוחד נוכח שפע הדרכים הקיימות כיום להתעדכנות מהירה בפסיקה חדשה של ביהמ"ש העליון. כמו כן, בין מתן פסה"ד המקורי לבין הגשת הבקשה חלפה תקופה ממושכת של כשנתיים. היענות לבקשה, במצב זה, מפרה את האיזון העדין הנדרש בין הצורך ביציבות הכרעותיו של ביהמ"ש, לבין הרצון להגשים את הצדק המהותי בכל מקרה ומקרה. במצב דברים זה, דין הבקשה להידחות.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד מ. מוסק למבקשים, עו"ד סטיב ברמן למשיבות. 26.2.02).

בש"א 210/02 - המוסד לביטוח לאומי נגד אינה אוסיפוס ואח'

*דחיית בקשה להעברת מקום שיפוט ואיחוד דיון כאשר מדובר בתיקים שאחד מהם נדון בבימ"ש שלום והשני בבימ"ש מחוזי (בקשה להעברת מקום השיפוט ולאיחוד הדיון - הבקשה נדחתה).

המשיבים 1-4 הגישו תביעה נגד המשיבים 5-9 לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בגין נזקי גוף בתאונה. המוסד לביטוח לאומי (להלן - המבקש) הגיש תביעה נגד המשיבים 5-9 לבימ"ש השלום בבאר-שבע בה תבע שיפוי על סכום הגימלאות שהוא נדרש לשלם למשיבים 1-3 בגין התאונה כאמור. כעת הגיש המבקש בקשה לאיחוד הדיון בתובענות. הבקשה נדחתה. תנאי להפעלת תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוא כי הבקשה נוגעת ל"בתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות..." אין התקנה חלה על בקשה הנוגעת לביהמ"ש המחוזי ולבימ"ש השלום. די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' סימונה (גולדמן) מימון למבקש, עוה"ד יועד הלברסברג וגב' מיכל גורן למשיבים. 27.2.02).

בש"פ 1263/02 - אמאל בת מוסטפא מחמוד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של מגע עם סוכן חוץ ויצירת קשר בין שני אזרחי ישראל לסורים להברחת נשק לישראל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררת הואשמה בעבירה של מגע עם סוכן חוץ. על פי הנטען, עמדה העוררת בקשר עם אחיה הנמצא בסוריה וסייעה לו לאתר אנשים שביקש להפעילם לצורך העברת אמל"ח מסוריה לישראל. היא יצרה קשר בין שני אנשים לאחיה, וכתוצאה מאותו קשר הגיעו השניים לגדר המערכת וקיבלו 6 שקים שכללו חמישה מטעני חבלה רבי עוצמה וחמישה עשר רימוני יד. השניים נתפסו ע"י כוחות הבטחון בישראל. התביעה אינה מייחסת לעוררת ידיעה בדבר הברחת האמל"ח
לישראל. הראיות לכאורה לקיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של קיום מגע עם סוכן חוץ המיוחסות לעוררת, מצויות, לטענת התביעה, בהודעה בחקירה שמסרה העוררת במשטרה בה אמרה "חשבתי לעצמי שאולי זה עניין בטחוני או משהו מסוכן". יש כאן לפי הטענה, לפחות עצימת עיניים באשר לעובדה שהיא מסייעת לפגיעה בבטחון. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה.
אף אם העוררת לא ידעה כי בסיועה הוחדר לישראל אמל"ח, הרי יש ראיות לכאורה לכך שעשתה ביודעין פעולות שהיה בהן כדי לתרום לביצוע מעשה של פגיעה בבטחון המדינה. עוד יש ראיות לכך כי העוררת הצהירה על עצמה במהלך החקירה, כי היא לאומנית סורית, ונראה כי פעלה ממניעים אידיאולוגיים. כאשר מדובר בפעילות שאינה חד-פעמית, אלא פעילות מתמשכת ופעילות זו היא על רקע אידיאולוגי, פוטנציאל הסיכון לפגיעה בבטחון הוא רב. אל מול השיקולים האישיים הנוגעים למצבה של העוררת, עומדים שיקולים כבדי משקל של סכנה לבטחון הציבור. מטעם זה אין חלופה שתוכל להשיג את מטרת המעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד מ. נעאמנה, ח. מחמוד ומ. אבו סאלח לעוררת, עו"ד א. כרמל למשיבה. 21.2.02).

רע"א 8058/01 - אלי בורוכובסקי נגד עמירם פרידמן

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע הוצל"פ של פס"ד עד לערעור (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש חוייב בפס"ד, שהעניק תוקף להסכם פשרה, בתשלום סכום של 20,000 דולר למשיב. פסה"ד הוגש לביצוע בהוצל"פ, תוך שהמשיב טוען, כי המבקש איחר מספר ימים בתשלום חלק מן הסכום שחוייב לשלם, באופן שהקנס בגין איחורו - כמתחייב מפסה"ד - מגיע לסכום של כ-80,000 דולר. בקשה שהגיש המבקש להפסקת הליכי מימוש פס"ד בטענה כי פרע את החוב, נדחתה. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בצירוף בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. בנסיבות העניין ראוי היה כי בטרם יימשכו הליכי הגבייה, יוכרע הערעור שהגיש המבקש, שטען, כאמור, כי פרע את החוב. על כן יעוכב הביצוע עד למתן פס"ד בערעור.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יחיאל כשר למבקש, עוה"ד עמיקם דרדיקמן וגב' עליזה מזה למשיב. 17.2.02).

בש"פ 1331/02 - אחמד כראג'ה נגד מדינת ישראל

*סמכות בימ"ש להורות על מתן ליווי משטרתי לעציר לבדיקות לצורך גמילה מסמים כדי להחליט בדבר מידת העונש (הערר נתקבל).

העורר הורשע בבימ"ש השלום בירושלים בעבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי. הוא נתון במעצר עד תום ההליכים בהסכמת בא-כוחו. לאחר ההרשעה ובשלב הטיעונים לעונש הוגש לבימ"ש השלום תסקיר שירות המבחן, בו נתבקש השופט להורות על שחרור ליום אחד לשם עריכת בדיקות ולצורך ראיון קבלה בקהילה הטיפולית לצורך גמילה מסמים. בימ"ש השלום הורה להביא את העורר בליווי שב"ס או משטרה לבדיקות הנדרשות. התביעה טענה כי אין לביהמ"ש סמכות להורות על הוצאת העצור בליווי משטרתי לבדיקות, וביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת הסמכות וביטל את החלטת בימ"ש השלום. הערר נתקבל.
ביהמ"ש הדן בעונשו של נאשם רשאי לשקול, בין היתר, את האופציה הטיפולית. התביעה, רשאית להתנגד לאופציה זו ולסבור כי המקרה אינו מתאים לטיפול גמילה מחוץ לכלא, אולם אין למנוע מביהמ"ש המבקש לבחון את האפשרות, לקיים ברור הולם
בנדון. התביעה אינה יכולה להערים מכשולים על דרך של מניעת הבדיקה המבוקשת כאשר התנגדותה לבקשה נדחית.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד פ. דראושה לעורר, עו"ד י. חמודות למשיבה. 26.2.02).

בש"פ 1691/02 - מדינת ישראל נגד פריידין ויאצסלב

*ביטול שחרור בערובה בעבירות מין ותקיפה של בעל באשתו (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירות של ניסיון למעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והיזק בזדון. לפי כתב האישום, הכה המשיב את אשתו במספר הזדמנויות, וגרם לה לחבלה של ממש, איים עליה להרגה, ולבסוף ניסה לעשות בה מעשה סדום. כל זאת, לאחר שהיה שותה לשכרה. לאחר הניסיון למעשה סדום, הזעיקה האשה את המשטרה, וכאשר ביקשו השוטרים לעצור את המשיב, הוא התפרע, ואף תקף את אחד השוטרים, בעט בו, וחבט בבטנו. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום הליכים בטענה כי הוא מסוכן לאשתו אך ביהמ"ש המחוזי הורה לשחררו בערובה ובתנאי מעצר בית. הערר נתקבל.
העבירות שעבר המשיב מקימות חזקת מסוכנות. חזקה זו לא נשללה, ונסיבות התנהגותו כולן, המצביעות על התנהגות בלתי נשלטת, אף מלמדות כי לא ניתן יהיה להסיר את החשש ע"י מעצר בית. כאמור, האיש שותה לשכרה, הוא הוכיח כי הוא נעדר גבולות, ושחרורו ממעצר עלול לסכן את שלום אשתו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יהודה ליבליין למבקשת, עו"ד שמואל קינן למשיב. 24.2.02).

בש"פ 1422/02 - נדיר סדיקוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה בסכין תוך וויכוח על החניית רכב (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הגיע עם חברתו ברכב לרחוב הרצל בנתניה סמוך לחצות הלילה. באותה שעה הגיעו לאותו מקום המתלונן יחד עם שנים מחבריו, ובעת שאלו ביקשו להחנות את רכבם בסמוך למדרכה, החנה העורר את רכבו באותו מקום חנייה. התפתח אירוע שבתוצאותיו, לפי כתב האישום, נגרם למתלונן חתך בפניו, חתכים בלסת התחתונה, בסנטר ובצוואר ושריטה בדופן בית החזה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מעשה האלימות המיוחס לעורר הוא מעשה אלימות קשה ביותר, ואין בעובדה שמדובר בחתכים ולא בדקירות כדי להקל מחומרתו. העורר החזיק בסכין ועשה בה שימוש לפגיעה חמורה בפניו ובצווארו של יריבו. גם אם נכונה טענת הסניגור כי המתלונן הוא שפתח בתגרה אין בה כדי להעיד על מסוכנות מופחתת, שכן אין ספק שהתגובה היתה אלימה ובלתי מרוסנת. השימוש באמצעי קיצוני כסכין המכוון לפנים לפתרון תגרה שהתפתחה בשל מקום חנייה, מלמד על כך שהעורר הוא אדם מסוכן.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' רויטל סויד לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 27.2.02).

בש"פ 1416/02 - מחמוד זינב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטת "דמי חסות" (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של סחיטה באיומים. על פי טענת התביעה, לאחר שהמתלוננים פתוח חנות ירקות ביפו, פנה אליהם העורר והציע לשמור עליהם מפני אנשים "ששמו עין על החנות" ובכוונתם לגבות מהם דמי חסות ולקחת סחורה ללא תשלום. כך הסכימו המתלוננים לשלם לעורר דמי חסות כדי שיגן עליהם מפני גובי דמי חסות אחרים. לאחר מספר חודשים העלה העורר את גובה דמי החסות וכשלא יכלו לעמוד בדרישותיו ונמנעו מלשלם לו, נגרמו
פגיעות ונזקים לחנותם. המתלוננים נאלצו לשוב ולשלם לעורר תשלום שבועי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. העורר נמנע תחילה מלערור על מעצרו. לאחר זמן ולאחר ששוחררו נאשמים אחרים בעבירות מאותו סוג הקשורים לאותה פרשה, פנה העורר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ומשנדחתה בקשתו, הגיש את הערר בטענו כי אין די ראיות לכאורה וכי הופלה ביחס לנאשמים אחרים הקשורים כולם בעבירות סחיטה כנגד אותם מתלוננים, ושוחררו ע"י ביהמ"ש. הערר נדחה.
ביהמ"ש המחוזי בחן את כל טענות העורר לעניין הראיות לכאורה ובהחלטתו לא נפל כל פגם. עבירות מן הסוג של סחיטת כסף באיומים מבעלי עסקים הן עבירות מן הסוג המצדיק, בדרך כלל, מעצר עד תום ההליכים. גביית דמי חסות באיומים היא עבירה המצביעה על מסוכנות מעצם טיבה. כמו כן, אין ספק כי טבוע בעבירה זאת החשש של השפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט. המסוכנות הנשקפת ממי שמיוחסות לו עבירות של סחיטת דמי חסות היא ודאי רבה יותר כשמדובר באדם בעל עבר פלילי הכרוך באלימות כדוגמת העורר. אשר לטענת ההפלייה - על פי קביעותיו של ביהמ"ש יש הבדל בין חומר הראיות שנצבר כנגד העורר לבין הראיות שהעלתה החקירה נגד האחרים. בכך אין להתערב.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ש. קינן לעורר, עו"ד נ. כץ למשיבה. 26.2.02).

ע.פ. 3288/01 - אילן נאורי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של שוד כספי נהג מונית וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הזמין מונית להסעתו מירושלים ללוד. בקרבת בן-שמן דרש מן הנהג למסור לו את כספו ולהורידו מן המונית. משדחה הנהג את הדרישה, ניצל המערער האטה מסויימת ברכב וגרם לעצירתו במשיכת בלם היד. בשלב זה חטף את תיק הכסף שהיה מוצמד למגן השמש שמעל ההגה. הנהג ניסה להיאבק בו כדי למנוע ממנו ליטול את הכסף, אך המערער הצליח להימלט מן המונית כשהארנק בידו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוד וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 17 חדשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש קבע כי נטילת כספו של המתלונן היתה מלווה ב"עימות ידיים" בין המתלונן לבין המערער. לגישתו, "הדעת נותנת שנעשתה ע"י [המתלונן] פעולת תגובה אינסטינקטיבית למראה חטיפת כספו", וכי סביר מאד שהמתלונן אכן עשה דבר-מה בניסיון למנוע את הגניבה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי די בניסיון למנוע מן המערער לגנוב את כספו כדי להכניס את מעשהו של המערער למסגרת הגדרתה של עבירת השוד, המותנית בשימוש מסויים בכוח, בשעת המעשה או בסמוך לו. בכך אין להתערב. גם בגזר הדין אין עילה להתערב. למערער הרשעות קודמות רבות, בכללן בעבירות אלימות, ואת עבירתו הנוכחית ביצע תוך הפרת תנאיהם של שני גזרי-דין קודמים שכללו עונשי מאסר מותנים. המדובר בעבירת אלימות כלפי נהג מונית. לאחרונה אנו נתקלים יותר ויותר במעשי שוד כלפי נהגי מוניות, ומטרתה העיקרית של הענישה בסוג זה של עבריינות הינה להגן על שלומם של נהגים העובדים בשירות הציבור מפני פגיעה אלימה בהם וברכושם.