ע.א. 5878/98 + 5690/98 - ד"ר מוניס אורנה ואח' נגד עאמר הודה ואח'
*רשלנות רפואית. *גובה הנזק עקב רשלנות רפואית. *שיפוי קופ"ח על תשלום דמי אישפוז לנפגע ברשלנות רפואית(מחוזי חיפה - ת.א. 1441/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה אושפזה בבית החולים רמב"ם (המערערת 2) בו משמשת המערערת 1 כרופאה מרדימה והמנוהל בידי המערערת 3 - מדינת ישראל. המשיבה ביקשה לעבור ניתוח לצורך כריתת בלוטות ממיתרי הקול. במהלך ההרדמה, לאחר שהוחדר לקנה הנשימה של המשיבה צינור הנשמה, ארע סיבוך מן הסוג הידוע כ"חזה אויר". בוצעו נסיונות לנקז את האויר מבית החזה, ולבסוף נגרם נזק המוחי בהיעדר זרימה תקינה של חמצן. כתוצאה מכך סובלת המשיבה מליקויים בתחום המוטורי, בארבעת גפיה, מאבדן כמעט מלא של חוש הראייה ומפגיעה בתחום הקוגניטיבי. המשיבה הגישה תביעת נזיקין וביהמ"ש המחוזי מצא כי פעולות החירום שבוצעו בניתוח לא בוצעו במיומנות הדרושה. ביהמ"ש המחוזי חייב את הנתבעים בתשלום פיצויים, מקצתם לתשלום בסכום כולל ומקצתם בתשלומים עתיים. הערעור מופנה כנגד עצם הטלת החבות על המערערים וכנגד שומת הנזק. המערערים סבורים גם כי לא היה מקום לחייב אותם לשפות את המשיבה 3, קופת חולים לעובדים לאומיים, בגין תשלום ימי האשפוז בהם נשאה. לחילופין הם טוענים כנגד גובה הנזק. המשיבה, בערעור שכנגד, מלינה על מיעוט הפיצויים שנפסקו לה. בעלה של המשיבה, שהתגרש ממנה לאחר מעשה, הגיש גם הוא ערעור ובו הוא משיג כנגד מיעוט הפיצויים שנפסקו לו בגין נזקיו שלו. הערעורים נדחו.
ב. הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי ביהמ"ש המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות. ביהמ"ש מצא כי האבחנה הרפואית בדבר חדירת אויר לבית החזה היתה גלוייה לעין כבר בשלבים המוקדמים של ההתרחשות ולאחר שקבע את סדר השתלשלות האירועים, ואת המועדים בהם בוצעו פעולות החירום השונות, הסיק כי המערערים השתהו בטיפול החירום שלא לצורך. ביהמ"ש קבע עוד כי הרישומים הרפואיים שנעשו במהלך הניתוח, או בסמוך לאחר סיומו, אינם אמינים ואינם משקפים נכונה את המציאות והסיק נכונה את המסקנות המשפטיות המתבקשות מחסר זה. בקביעות אלה אין עילה להתערב והן מובילות למסקנה כי המערערים התרשלו בטיפול שהעניקו למשיבה.
ג. אשר לגובה הנזק - אין לקבל את טענת המערערים כי ביהמ"ש הפריז בקביעת הפיצויים. השומה שקבע לעניין ראשי נזק מסויימים אף נמוכה מן הסכומים הנפסקים בדרך כלל בנסיבות דומות, אלא שהמעטה זו מתאזנת, בעיקרה, בשל ההפחתה החסרה של סכומי הניכויים השונים. התוצאה היא שאין מקום להתערבות, במסגרת של ערעור, בסכום הכולל שנפסק. הוא הדין באשר לערעור שהגיש מי שהיה בעלה של המשיבה. הסכומים שנפסקו לו אינם לוקים בחסר ואין מקום להתערב בהם.
ד. אשר לטענת המערערים לעניין זכאותה של קופת החולים לקבלת השבה, על הסכומים בהם נשאה, בגין אשפוזה של המשיבה בבית החולים - המערערים מבססים את טענתם על הוראת סעיף 4 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), הקובעת כי: "...אם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי ביטוח - למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד - ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוזה זה". המערערים סבורים כי קופת החולים הינה "תאגיד העוסק בעסקי ביטוח" - שאינו תאגיד המבטח את חבריו בלבד, ולפיכך אינה זכאית להיפרע על פי החוק. את טיעוניהם סומכים המערערים, בין היתר, על אמרות שנכללו בשני פסקי דין שניתנו בביהמ"ש העליון, בע"א 331/75 פד"י לב(1) 63, ובע"א 619/78 פד"י ל"ה(4) 281). בינתיים איבדה השאלה, כולה, מחשיבותה עם השינויים שחלו בדין ואולי אף במבנה קופות החולים. יש לה נפקות בתיק זה שעניינו נזק שהתרחש לפני שנים. אכן, האמרות
עליהן סומכים המערערים, עוררו, בעבר, ספק בזכאותן של קופות חולים לתבוע כמיטיבות, אלא שנראה כי ניתן להסירו. הוראת סעיף 21 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המקנה לנותן השירותים הרפואיים את זכות החזרה על המזיק, משמרת את ההסדר שנקבע בסעיף 4 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזיק גוף) ואת הסימטריה הנובעת ממנו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד משה סטוביצקי וגב' איילת סבג למערערים, עו"ד דוד קצוטי למשיבים, עו"ד גב' תמר גליק לקופ"ח. 12.3.02).
ע.א. 1800/02 - עומרים... בע"מ ואח' נגד תנופה שרותי כח אדם... בע"מ
*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בהבעת דעה של השופט בהליך ביניים(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערים הגישו לבימ"ש השלום בקשה לביטול פס"ד שניתן נגדם בהיעדר התייצבות. ביום הדיון בבקשה הציע ביהמ"ש למשיבים לחזור בהם מהבקשה. משסירבו קבע ביהמ"ש כי החלטתו תישלח לצדדים, וזאת מבלי שקיים דיון בבקשה לגופה. בהחלטתו הורה ביהמ"ש על ביטול פסה"ד שניתן נגד המערערים, תוך שהוא מתנה את ביטולו בהפקדת סך של 100,000 ש"ח בקופת ביהמ"ש. בעקבות החלטה זו, הגישו המערערים בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בעניינם. בבקשתם טענו המערערים כי החלטת ביהמ"ש בבקשה לביטול פסה"ד (להלן: ההחלטה) מנוסחת בלשון חריפה ביותר נגד המערערים, כאשר ביהמ"ש קבע בה קביעות עובדתיות, תוך הבעת דעה שלילית על המערערים ומהימנותם, וזאת מבלי שנשמעה עדותם של המערערים, מבלי שנחקרו בחקירה נגדית על תצהירם ומבלי שהתקיים דיון בבקשה לגופה. לטענת המערערים, ביהמ"ש הכריע מיוזמתו וללא כל צורך, בשאלת מהימנותם וטיב טענותיהם. כן טענו המערערים, כי להחלטת ביהמ"ש בדבר חיוב בסך של 100,000 ש"ח כתנאי לביטול פסה"ד אין כל בסיס למעט חוסר האמון כלפיהם וכלפי גרסתם. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
ב. עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים. כך, גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה, כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור. השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". במקרה שבפנינו קביעותיו של ביהמ"ש בכל הנוגע למהימנות המערערים נוגעות אך לטענות שהעלו המערערים בפניו במסגרת הבקשה לביטול פסה"ד. מקביעות אלו לא עולה כי ביהמ"ש גיבש עמדה כללית בשאלת מהימנותם של המערערים. יתר על כן, אין לקביעות של ביהמ"ש בהחלטה בבקשה לביטול פס"ד נגיעה כלשהי לתובענה גופה, שהרי ביהמ"ש טרם החל לדון בתובענה וטרם שמע ראיות. במצב דברים זה, יש יסוד למסקנה כי ביהמ"ש לא חרץ את גורל התביעה וכי לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. כך הדבר גם, בייחוד, נוכח העובדה שביהמ"ש נענה לבקשת המערערים והורה על ביטולו של פסה"ד.
ג. באשר לטענת המערערים בעניין התניית ביטול פסה"ד בהפקדת סכום כסף בקופת ביהמ"ש, הרי שהדרך להשיג על החלטה מעין זו היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור ולא על ידי הגשת בקשת פסלות, ואכן המערערים הגישו בקשת רשות ערעור בעניין זה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עירן שושני למערערים. 11.3.02).
ע.א. 6434/00 - רות דנינו נגד משה מנע ואח'
*קיום צוואה. *דחיית תביעה למזונות מעזבון שנומקה בטענת "ידועה בציבור"(מחוזי ת"א - ת.ע. 3741/95 - הערעור נדחה).
א. המנוח אברהם מנע ז"ל נפטר ביום 19.5.95, בבית החולים בו אושפז מיום 25.4.95. ביום 27.9.92 ערך המנוח, עו"ד במקצועו, צוואה בכתב יד בה הדיר מנכסיו את המשיבים, ילדיו מגרושתו, והוריש את כל נכסיו למערערת. הוא פירט בצוואתו את מניעיו לצוואה זו בהתנהגות גרושתו כלפיו ובנחמה שמצא באשה שאהב היא המערערת. צוואה אחרת כתב כשאושפז לפני פטירתו בה ציווה את רכושו לילדיו וסכומי כסף שונים למערערת. התאריך שנרשם על גבי הצוואה המאוחרת - 13.4.95 - לא שיקף את מועד עריכתה בפועל, שכן הצוואה נכתבה, לאחר אישפוזו של המנוח בבית החולים ביום 25.4.95. נוכח האמור, טענה המערערת כי הצוואה המאוחרת פגומה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי יש לקיים את הצוואה המאוחרת, על אף הפגם שנפל בה לכאורה, לאחר שניתן הסבר מניח את הדעת לכתיבת התאריך המוקדם.
ב. באשר למזונות שתבעה האשה בטענה כי היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח - ביהמ"ש דחה את טענת האשה כי היתה ידועה בציבור של המנוח, ומכל מקום קבע כי גם אם היתה "הידועה בציבור" של המנוח אין היא זכאית למזונות מהעזבון. בערעור זנחה המערערת את טענתה בדבר תקפה של הצוואה הראשונה וערערה רק על ההחלטה שאין היא ידועה בציבור של המנוח ושאין היא זכאית למזונות מן העזבון. הערעור נדחה.
ג. ממכלול הראיות ניתן ללמוד על קיומם של יחסי קרבה עמוקים בין המנוח לבין המערערת: המערערת סייעה למנוח בענייניו השונים, לרבות טיפול בבעיותיו הרפואיות, השניים נהגו לערוך קניות יחדיו, נסעו וחזרו יחד ממקום עבודתם המשותף והשתתפו בצוותא בארועים שונים. המערערת אף נהגה, כפי שעולה מעדויות השכנים, לפקוד את דירת המנוח, ויתכן אף ששהתה בה מעת לעת. אין חולק גם, והדבר נלמד בבירור מנוסח שתי הצוואות, כי המנוח היה קשור למערערת, תמך בה כלכלית, וראה עצמו מחוייב לה. ברם, בכל אלה אין כדי לזכות את המערערת במזונות מן העזבון.
ד. סעיף 57(ג) לחוק הירושה, קובע כי: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם... זכאי הנשאר בחיים למזונות מהעזבון כאילו היו נשואים זה לזה". הענקתה של הזכות למזונות מותנית בקיומם של "חיי משפחה במשק בית משותף". ביטוי זה כולל, כפי שנפסק, שני יסודות: "...חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו... המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף... כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה...". אף אם נניח כי נתקיים במערכת היחסים שבין המערערת לבין המנוח, היסוד הראשון, הרי שלא עלה בידי המערערת להוכיח את קיומו של היסוד השני, לאמור ניהולו של משק בית משותף ושיתוף במגורים. מבין העדים הרבים שהביאה, נמצא עד אחד בלבד, לקוח של המנוח, שביקר בדירת המנוח והעיד על הימצאות המערערת שם באותה עת. מאידך, הובאו בפני ביהמ"ש ראיות אובייקטיביות, השוללות את טענת המערערת בדבר מגורים משותפים. על זאת יש להוסיף את ממצאי המהימנות שרחש ביהמ"ש לעדויות מקורבי המנוח בדבר אורח חייו הערירי מזה, וחוסר האמון שעוררה גירסת המערערת מזה. בכל אלה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אמנון בן דרור למערערת, עו"ד דיינה הר-אבן למשיבים. 14.3.02).
ע.פ. 856/02 - מדינת ישראל נגד אילן בן אליהו שמואל
*החמרה בעונש בעבירה של גידול שתילי סם קנבוס(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. משפחת המשיב - אך לא המשיב עצמו - עוסקת בעבודה חקלאית ומחזיקה בכברת אדמה לעבודות חקלאות. במישקה של המשפחה עובד פועל תאילנדי. בזמן מסויים נתן המשיב הוראה לאותו פועל לזרוע זרעי קנבוס בין גידולים אחרים בחלקת המשפחה. העובד לא ידע באלו זרעים מדובר ועשה כדרישת המשיב. בשטח נתפסו 240 שתילי קנבוס במשקל כולל של כ-46 ק"ג ברוטו. בתחילת משפטו כפר המשיב באשמה בהטילו את האחריות על הפועל התאילנדי. ואולם לאחר סיום שמיעת הראיות חזר בו המשיב מכפירתו באשמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להקל עם המשיב, בהתחשב בכך כי אחיו הבכור נהרג בתאונת דרכים בעת שהיה המשיב כבן 12, וכעבור שנתיים שם אביו קץ לחייו ביגונו על בנו שנהרג. בני המשפחה מטופלים טיפול נפשי, וכדבר שירות המבחן ביצע המשיב את העבירה "מתוך יאוש וכהרס עצמי ... בהיותו מצוי בדיכאון מתמשך ובאבל כרוני במשך שנים". קצין המבחן סבור כי לאחרונה "יתכן וחל מפנה בתפיסת עולמו", וכי שליחתו של המשיב למאסר ממושך "עלולה להביא לנסיגה משמעותית במצבו הרגשי ויתכן אף להתפרקות...". על יסוד שיקולים אלה החליט ביהמ"ש לגזור על המשיב 6 חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. אשר למצבו הנפשי של המשיב - אם נקבל את טענת הסניגור, כי אז יקנה המשיב חסינות לשנים רבות בשל אותן טראומות שחווה. בשנים 1999-1995. הורשע המשיב בעבירות של גניבה מרכב ופירוק חלקים מרכב, התנהגות פרועה במקום ציבורי, פריצה לבניין וגניבה והפרעת שוטר במילוי תפקידו. הגיעה עת להסיק ממעשיו של המשיב את המסקנות הנדרשות מהם. קשה לקשר בין הטראומות שעברו על המשיב לבין העבירה הקשה שהורשע בה. שתילי קנבוס מגדלים כדי לשווק אותם לצרכנים. הסוחרים בסם מסוכן ראויים על דרך הכלל כי יישלחו למאסר. אין בעניינו של המשיב כל נקודת זכות ראוייה שתפטור אותו מעונש מאסר ממש. לכך יש להוסיף כי בראשית ביקש המשיב להטיל את האשמה על אותו עובד תאי. מעשה זה, של נסיון-שווא להטיל את האשמה על אדם חסר-ישע, אף הוא יכול להעיד על אופיו של המשיב. אכן, המשיב התחתן בינתיים, ואף נולדה לו ילדה, ואולם אין באירועים אלה באשר הם כדי להקל עימו בעונשו. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המשיב על 18 חדשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' נאור. עו"ד גב' דפנה ברלינר למערערת, עו"ד אריה ליכט למשיב. 11.3.02).
ע.א. 8301/98 - הדסה אנואר נגד ש.א.פ. בע"מ
*מירוץ התיישנות בפס"ד פינוי נפסק כאשר בין הצדדים התנהל מו"מ לביצוע הפינוי(מחוזי ת"א - ע.א. 1617/97 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1963 הוגשה ע"י רשות הפיתוח תביעת פינוי, נגד המנוח אנואר כודבארש, מדירה המצוייה בחולון. בפסק-הדין שניתן ביום 27.10.63, קיבל בית משפט השלום את התביעה (להלן: פסק הפינוי). בעלי הדין שלפנינו הם חליפיהם של הצדדים לפסק הפינוי. בשנות ה-70 התנהל בין הצדדים מו"מ לפינוי המערערים מן הדירה תמורת פיצוי. הצדדים לא הגיעו לעמק השווה ובשנת 1992 הגישה המשיבה תביעה נוספת, לסילוק ידם של המערערים מן הדירה. התביעה נדחתה על הסף, מחמת מעשה-בית-דין, שנוצר ע"י פסק הפינוי. בשנת 1994 פתחה המשיבה בהליכי הוצל"פ, לביצוע פסק
הפינוי. המערערים טענו כי פסק-הדין התיישן. טענתם נדחתה ע"י ראש ההוצל"פ, שקבע כי המו"מ, שהתנהל בין הצדדים, עצר את מרוץ ההתיישנות כאמור בסעיף 21 לחוק ההתיישנות לאמור "פס"ד בתובענה שעברו עליו 25 שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות...".
ב. בערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי בת"א, נדונה שאלת פרשנותן של התיבות "פעולה כל שהיא לבצעו", המופיעות באותה הוראה. ביהמ"ש המחוזי קבע - לאור לשונו של החוק, תכליתו, סביבתו החקיקתית וההיסטוריה החקיקתית שלו - כי, לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות של פסק-דין, אין הזוכה חייב להיזקק להליכי הוצל"פ, דווקא. המו"מ שהתנהל בין הצדדים, אף הוא, בא בגדר "פעולה כל שהיא" לביצוע פסק-הדין. כיוון שמאז שנתקיים המשא-ומתן, ועד למועד פתיחת תיק ההוצל"פ, טרם חלפו 25 שנים - קבע ביהמ"ש המחוזי כי פסק הפינוי לא התיישן. הערעור נדחה.
ג. בתי המשפט נוטים לפרש את הוראות ההתיישנות על דרך הצמצום, ככל שהדבר ראוי ועולה בקנה אחד עם לשון החוק. מרוץ תקופת ההתיישנות נפסק עם ביצוע פעולה לביצוע פסה"ד, אלא שהוא עשוי להתחיל לרוץ מחדש, לאחריה. גם משא-ומתן, בדרכי נועם, ושלא באמצעות מערכות האכיפה השלטוניות, לקראת ביצועו של פסה"ד, עשוי ללמד כי התובע עומד על זכותו לפי פסק-הדין, ומעוניין לממש אותה. אם "ישן" התובע על זכויותיו לאחר כשלון המשא-ומתן - וחולפת תקופת ההתיישנות - קמה תחולה להוראת סעיף 21 לחוק ההתיישנות ורשאי החייב לטעון טענת התיישנות. אלא שבמקרה דנן בטרם חלפו 25 שנים, מאז נתקיים אותו משא-ומתן, נפתח ההליך בהוצל"פ - ושוב נעצר מרוץ ההתיישנות.
ד. פסה"ד ניתן מפי השופט ריבלין. לפסה"ד הסכים הנשיא ברק אך הסתייג מן ההערה כי בתי המשפט נוטים לפרש את הוראות ההתיישנות על דרך הצמצום. השופט אור הסכים לפסה"ד ולהערת הנשיא ברק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. עו"ד ראובן שנקר למערערים, עו"ד אליהו שטרן למשיבה. 14.3.02).
רע"פ 3626/01 - שלומי ויצמן, קרן מישאל ואורנה גלילה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סיוע ל"עבירות מחדל" שעניינן הפקרה לאחר תאונה ואי דיווח על התאונה(מחוזי ת"א - ע.פ. 70297/00 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
א. באחד הלילות, באוקטובר 1998, בשעה 30:1 לאחר חצות נסעו במכונית קדילאק שני זוגות. נהג ברכב ויקטור זרגריאן (ויקטור), בעל הרכב, וישבה לידו חברתו אורנה גלילה (אורנה), במושב האחורי ישבו שלומי ויצמן (שלומי), וחברתו קרן מישאל (קרן). הארבעה אמרו לבלות אותו ערב. ויקטור נהג ברכב בפראות ובמהירות מופרזת. בסמוך למחלף נתניה עמדה בשולי הדרך ניידת משטרה ולידה השוטר אריאל מורי שאותת לרכב לעצור. כל הארבעה ראו את השוטר מאותת לרכב לעצור, אלא שויקטור תימרן את הרכב בכוונה להתחמק מן השוטר. תוך כדי כך חבט הרכב בשוטר וגרם למותו. היושבים בו ידעו כי פגעו בשוטר. שלומי צעק אל ויקטור: "סע" (כגירסתו), או: "סע, סע" (כגירסת אורנה). אף אחד מן הארבעה לא העלה אפשרות לעצור את הרכב ולהושיט עזרה לשוטר הפגוע. בעצה אחת החליטו להמשיך ולנסוע לביתו של ויקטור באור עקיבא. בשעה 00:03 שמעו הארבעה בחדשות כי השוטר מורי נהרג. לאחר ניקוי הרכב מסימני דם שהיו עליו החזיר ויקטור את חבריו לבתיהם, ולמחרת היום המשיכו הארבעה בשיגרת-יומם ולא דיווחו על התאונה לאף אחד. על יסוד מסכת העובדות האמורה הרשיע בימ"ש השלום את שלומי את אורנה ואת קרן בעבירה של סיוע לעבירה
של הפקרה לאחר פגיעה, ובעבירה של אי-דיווח. הערעור של השלושה לביהמ"ש המחוזי נדחה וניתנה להם רשות ערעור לביהמ"ש העליון. הערעור נדחה.
ב. שתי העבירות שעליהן הוגש הערעור - הפקרה אחרי פגיעה ואי דיווח על תאונה הן "עבירות מחדל" והשאלה שהתעוררה היתה מה מהות ודין "סיוע" לעבירות מחדל. לנושא זה הקדיש השופט חשין פס"ד נרחב, בו ניתח את סעיפי האישום, האסכולות השונות באשר לאישום ב"סיוע" ל"עבירות מחדל", המחשבה הפלילית הדרושה למסייע וכיוצא באלה. השופט חשין הגיע למסקנה כי ניתן לראות בנוסע שברכב מסייע על דרך מחדל לעבירה של הפקרה אחרי פגיעה. אלא ש"לא הרי נוסע כהרי נוסע". יש נוסע שיחייב עצמו בסיוע של מחדל ויש נוסע שלא יחייב עצמו כך. על רקע זה בחן השופט את עניינם של המערערים. הוא הגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה, התנהגות המערערים מביאה אותם לכלל מסייעים לעבירה הנדונה, זאת משום שהיה בכוחם להשפיע על התנהגות הנהג. הוא הדין באשר לעבירה של אי דיווח.
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' נאור. עו"ד גב' נגה שמואלי-מאייר למערערים, עוה"ד אלון אינפלד וגב' תמר בורנשטיין למשיבה. 5.3.02).
בש"פ 1603/02 - באדר אבו עדרה נגד מדינת ישראל
*הקלה בתנאי שחרור בערובה בעבירת חבלה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר, צעיר בן 19, המואשם בחבלה בכוונה מחמירה שוחרר בתנאים מגבילים ובתוכם מעצר-בית בבית אביו ובפיקוחו. כעבור שבעה חודשים, ביקש לשנות את התנאים המגבילים, ולאפשר לו לצאת לעבודה יחד עם אביו ובפיקוחו. בקשתו נדחתה והערר על כך נתקבל. המדינה סבורה כי לנוכח היחסים המתוחים בין העורר, שבעצמו נפצע באירוע מושא כתב-האישום, לבין המתלונן, עשוי שינוי תנאי המעצר להביא לחידוש מעשי האלימות בין השניים. ברם, כנגד טענה זו יש לשקול את התארכות מעצר-הבית, שהוא תנאי קשה במיוחד לאדם צעיר. בנסיבות אלה, בהתחשב בעובדה כי העורר ישהה בכל עת עבודתו בחברת אביו, שמונה ע"י ביהמ"ש המחוזי לפקח עליו, יש להיעתר לבקשה כך שהעורר יוכל בין השעות 00:5 עד 00:19 לשהות לצרכי עבודה מחוץ לביתו, ובלבד שיהיה כל אותה עת צמוד לאביו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שמואל זילברמן לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 27.2.02).
בש"פ 1264/02 - שלום משומר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה, הצתה, נשיאת נשק והפרעה לשוטר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות שונות של סחיטה, הצתה, נשיאת נשק והפרעה לשוטר. על פי הנטען בכתב האישום, במסגרת סכסוך כספי בין שתי חברות בנייה - חברת מיראלי וחברת שרבט - פנו אנשי חברת מיראלי אל זלמן אלפרון (להלן: אלפרון) על מנת שיסייע להם לגבות חוב מחברת שרבט. אלפרון פנה אל העורר ואדם נוסף לסחוט באיומים ובכוח את אנשי חברת שרבט כדי לאלצם לשלם את החוב הנטען. במסגרת ניסיונות אלה הציתו העורר והאדם הנוסף במספר אירועים שונים את רכביהם של מנהלי חברת שרבט, במקרה אחר השליכו רימון הלם אל חצרו של אחד ממנהלי החברה, ובמקרים אחרים הציתו קרוואנים באתרי בנייה של חברת שרבט. מדובר ב-8 אירועים שנעשו על-פי הוראת אלפרון. בעת מעצרו של העורר, מסר שם כוזב לשוטר שביקש לעצרו, כדי לנסות להתחמק מן המעצר. העבירות המיוחסות לעורר בוצעו בשנת 1998, אך הוא נעצר והועמד לדין בדצמבר 2001. עם
הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
חומרת העבירות המיוחסות למשיב מקימות חזקת מסוכנות על אף חלוף הזמן מאז ביצוען. העורר טוען כי העובדה שלא נעצר במהלך תקופה כה ממושכת אינה מלמדת על נסיונו לחמוק מן הדין. ברם, המשטרה עשתה מאמץ ממשי לאתר את העורר ולהביאו למשפט, אולם העורר עשה כל אשר ביכולתו כדי להתחמק ממעצר, וכאשר נתפס לבסוף ניסה להתחמק ממעצר באמצעות מסירת שם בדוי. בתנאים אלה, חלופת מעצר אינה יכולה להיות מספקת, וקיים חשש כבד כי שחרורו של העורר ממעצר יוביל להימלטותו מן הדין. באשר להשוואה בינו ובין אלפרון ששוחרר בערבות - אכן, לכאורה נראית ההבחנה ביניהם בשלב המעצר תמוהה, עם זאת, משעניינו של אלפרון הופרד מעניינו של העורר וכבר הסתיים, אין להידרש לו בהליך דנא.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. שרמן למבקש, עו"ד א. כרמל למשיבה. 21.2.02).
בש"פ 1309/02 - חוסיין מחמיד נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של נסיון לחטיפה ואיומים על רקע של סכסוך משפחתי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם יחד עם שניים אחרים בעבירות של ניסיון לחטיפה ואיומים, על רקע סכסוך משפחתי שקיים בין המתלונן, הנשוי לאחותו של העורר, לבין העורר ובני משפחתו. משפחת העורר טוענת נגד המתלונן כי נהג להכות את אשתו, כי גנב מן המשפחה כספים רבים וכי עזב את הבית וחי עם אישה אחרת. על פי הנטען בכתב האישום, החליט העורר לחטוף את המתלונן ממקום עבודתו בבית אבות בהרצליה ולהביאו לבית המשפחה לצורך הסדרת הסכסוך. נסיון החטיפה לא צלח. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר ואילו שני שותפיו לאישום שוחררו. הערר נתקבל.
המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים ביותר. אולם, מכלול הנסיבות מצביע על כך כי שחרורו לא יהיה בו כדי לסכן את המתלונן או אדם אחר. העורר, כבן שלושים, הוא אדם שאין בעברו דופי. ההתנהגות העבריינית המיוחסת לו היא על רקע סכסוך ממושך וממוקד שבו ראה להיחלץ לעזרת אחותו, אף כי בדרך פסולה ואסורה, ועל כך צפוי הוא לעונש, אם יורשע. העורר נתון במעצר כחודשיים, ויש להניח, כי ההוכחות במשפטו לא יישמעו בהקדם. העורר ובני משפחתו מודעים לחומרת המעשה ולכך שלא ניתן יהיה לפתור את הסכסוך בדרך אלימה. בנסיבות העניין גם אם אין לבטל כליל את החשש מפני הישנות הסיכון מצד העורר, נראה כי במכלול האיזונים נוטה הכף לכך שניתן למצוא חלופה למעצר שתשיג את תכליתו שלא מאחורי סורג ובריח.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד משה שרמן לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 20.2.02).
בש"פ 1673/02 - שרלי אפללו ושמואל טל נגד מדינת ישראל
*הסמכות להשהות החלטה על שחרור ממעצר היא לביהמ"ש שהורה על השחרור ולא לביהמ"ש שלערעור (הערר נתקבל).
העוררים הואשמו בבימ"ש השלום בראשון לציון בעבירות סחר בסם קנאבוס והחזקת סם לצריכה עצמית. בקשת המדינה לעצרם עד תום ההליכים נדחתה ע"י בימ"ש השלום, אשר אף סירב להשהות את ביצוע השחרור במשך 48 שעות לאחר שהמדינה הודיעה לו על רצונה לערור על החלטתו. בגדר הערר שהגישה המדינה על החלטת השחרור לביהמ"ש המחוזי עוכב ביצוע השחרור עד לדיון בערר גופו. העוררים טוענים כי החלטת העיכוב ניתנה בחוסר סמכות. הערר נתקבל.
החרות ממעצר מהווה זכות יסוד של האדם. כיום, היא מעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. תנאי ראשון למעצר הוא קיומה של הסמכה מפורשת בחוק. הסמכות
להשעות ביצוע שחרור עליו החליט ביהמ"ש, נתון אך לערכאה הדיונית שהחליטה על השחרור, ואף זאת למשך 48 שעות בלבד. משכך, לא היתה לביהמ"ש המחוזי בגדר דיונו בערר שבא בפניו, הסמכות להורות על המשך מעצר העוררים.
(בפני: השופטת דורנר. 22.2.02).
רע"א 9460/00 + 8455/00 - מיכאל איזנברגר נגד אליהו קדר
*התקנה שתקופת פגרה אינה באה במניין הימים להגשת הליך משפטי חלה גם על בקשות לעניין אישור או התנגדות לפסק בוררות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש הגיש בקשה לביטול פסק בוררות. הרשמת קבעה שהבקשה הוגשה במועד. ביהמ"ש המחוזי קיבל ערעור על החלטת הרשמת וקבע שהמבקש אחר את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות. השאלה היא האם במנין הימים להגשת בקשת הביטול של פסק הבוררות מונים את תקופת הפגרה אם לאו. מוסכם על הכל שאם התשובה לשאלה זו היא שלילית - דין הערעור להתקבל ודינה של החלטת הרשמת לחזור על כנה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת שתקופת פגרה של ביהמ"ש לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות סדר הדין. סעיף 27 לחוק הבוררות, קובע מועד של 45 ימים להגשת בקשת ביטול. תקנה 2 לתקנות הבוררות קובעת כי: "תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בביהמ"ש בעניני-בוררות, במידה שאין בתקנות אלה הוראות אחרות". במקביל לכך קובעת תקנה 2 לתקנות סדר הדין, כי סדר הדין המובא לפני בימ"ש יהיה לפי תקנות סדר הדין. יש להבין את תקנה 2 לתקנות סדר הדין כך שהיא מחילה את הוראות תקנה 529 לתקנות סדר הדין, גם על תקנות הבוררות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. עו"ד גב' כרמלה חנוך למבקש, עו"ד יהודה רסלר למשיב. 13.2.02).
בש"פ 834/02 - סקר אחמד נגד מדינת ישראל
*תפיסת משאית ששימשה להובלת מחצבים מכרייה לא חוקית, עד לאחר המשפט (הבקשה נדחתה).
המבקש נעצר בעת שהוביל במשאית אבן גלם ממחצבה בלתי חוקית בהר פלך. בהודעותיו במשטרה, טען המבקש כי הוא ביצע את ההובלה לבקשתה של חברה מסויימת, בלי שהיה מודע לכך שמדובר בכרייה בלתי חוקית והוסיף כי כך עשה גם ימים אחדים קודם לכן. בימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה לחובת המבקש, אך החליט לשחרר את המשאית בתנאים מגבילים שקבע, ובהם הפקדה של 30,000 ש"ח. בהחלטה הוזכר שהמבקש הורשע בשנים 1990 ו-1991 בעבירות של כרייה בלתי חוקית של חול. ואולם, על המבקש לא חלה "חזקת מועדות" הקבועה בסעיף 111ו(א)(1) לפקודת המכרות [נוסח חדש], וזאת בשל כך שהוא לא הורשע משך 5 השנים שקדמו לתפיסה. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי, עררה נתקבל והוחלט על תפיסת המשאית עד תום ההליכים בערכאה הראשונה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גם כאשר לא חלה החזקה האמורה בסעיף 111ו(א) לפקודת המכרות, אשר בהתקיימה "לא יורה ביהמ"ש על החזרת הרכב... אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו", מסור לביהמ"ש שיקול דעת בשאלה אם להחזיר את החפץ התפוס ואם לאו. בענייננו, אמנם לא הורשע המבקש בחמש השנים שקדמו לתפיסה, אולם, מפיו-הוא יודעים אנו שכמעשה בגינו נעצר, עשה הוא גם כמה ימים קודם למעצרו. בנוסף על כל אלה, יש למבקש, כאמור, שתי הרשעות קודמות מן השנים 1990 ו-1991. צירוף הנסיבות הללו מלמד, לכאורה,
כי המבקש הוא אדם המועד לכרות חול באופן בלתי חוקי. נוכח מועדותו לכאורה של המבקש, נסוגה זכות הקנין של הפרט מפני זכות הציבור להגן על קניינו-הוא.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד א. מועטי למבקש, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 13.2.02).
ע.פ. 7814/01 + 7807/01 - טוביה גרינבוים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של שידול לבצע חבלה והחמרה בעונש (ערעור המערער על הרשעתו, וערעור נגדי של המדינה על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
המערער, עובד רשות הדואר במחוז ירושלים, התמודד על תפקיד יו"ר הוועד. הוא פנה לאחרים וביקש מהם לפגוע פגיעה פיזית בתומכיו של מי שהתמודד נגדו. המערער הודה בכך שהשתמש בביטויים כמו "לשבור ידיים ורגליים" אך לטענתו הוא לא התכוון שאיש ייפגע. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שידול לביצוע חבלה ונסיון לשידול לאיומים וגזר לו 6 חדשים מאסר בעבודות שירות. הערעור על ההרשעה נדחה וערעור נגדי על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש לא היה מוכן לראות בדברי המערער "מטאפורות" בלבד. בכך אין יסוד להתערב. ביהמ"ש לא הפך - כטענת הסניגור - את נטל הבאת הראיות, ואין יסוד לבקשה שהועלתה לאחר הכרעת הדין להביא עדים שיעידו על סגנון דיבורו של המערער. אשר לערעורה של המדינה - עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, רחוק מלשקף את חומרת המעשה. מזלו של המערער הוא שמה שביקש לעשות לא התבצע, אחרת היה מוצא עצמו מאחורי סורג ובריח לשנים ארוכות. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור לא ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש יוטל על המערער עונש של שנת מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד חיים כהן וגב' ענת מור למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 11.3.02).
בש"פ 1867/02 + 1838/02 - נאפז אשתיה ואח' נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בשל חולשת הראיות לכאורה בעבירה של התפרצות וגניבה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בעקבות מידע מודיעיני על פריצות לבתי-מרקחת נערך מעקב ע"י אנשי המשטרה. העוקבים לא הצליחו לצפות בפריצה שהתרחשה בבית-מרקחת בשכונת התקווה בת"א, אלא שלאחר סיומה עצרו השוטרים שני כלי רכב, שאחריהם עקבו. באחד מן הרכבים, שנהגו היה אחד, ראני אשתיה, נתפסו התרופות הגנובות. ואילו ברכב השני, שבו נסעו העוררים, נמצאו שקים מסוג השקים שבהם נתפסו התרופות, וכן מכשירים העשויים לעזור לפריצה. עוד נקלטו שיחות בין אשתיה לבין שניים מן העוררים. המדינה ביקשה את מעצרם של כל העצורים עד תום ההליכים. בימ"ש השלום עצר את אשתיה עד לתום ההליכים ואילו את העוררים שיחרר בשל מסקנתו, כי חומר הראיות אינו בעוצמה מספקת למעצר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה לעצור את העוררים. הערר נתקבל.
העוררים לא נחזו עוסקים בהתפרצות, והתרופות שנגנבו לא היו ברשותם בעת שנלכדו. המדינה הצביעה על כך שמקצת מן העוררים שיקרו בהכחישם את ההיכרות עם אשתיה, מי שנהג במכונית האחרת. לנוכח עברם הפלילי של ארבעה מן העוררים, התכחשותם אינה מהווה בהכרח ראייה לחובתם, שכן ברור כי יתרחקו מכל הסתבכות בעבירות נוספות. אפשר כי במהלך המשפט, לאחר שמיעת העוררים, יימצאו הם אשמים בדינם. אך כל עוד הראיות חסרות את העוצמה הדרושה, אין לפגוע בחירותם.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד מנחם בלום, זאב וישנא ורמי עותמאן לעוררים, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 11.3.02).
בש"פ 2046/02 - סמי זינאב נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירות סחיטה ואיומים ודחיית טענה של אפלייה לעומת נאשמים אחרים (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלוננים, האחים שלמה ויצחק לויאן רכשו ביפו חנות ירקות. חמישה נאשמים, שהעורר הוא אחד מהם, ועוד 11 נאשמים, סחטו את האחים כדי "לספק להם הגנה". מי מאותם נאשמים אשר גרמו נזקים לחנות; מי מאותם נאשמים, כעורר, אשר עשו נוהג להגיע לחנות, ובאיומים לקחת סחורה בשווי של מאות ש"ח ולשלם תמורתה אך שווי מיצער. כתב-האישום מעלה אירועי-זוועה על הברוטאליות האלימה שבה נהגו העורר וחבריו באחים. ביהמ"ש המחוזי הורה בשעתו לשחרר את העורר בערובה וביהמ"ש העליון קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצרו של העורר. לאחר זמן ביקש העורר עיון חוזר בהחלטת המעצר וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הטענה העיקרית של העורר הינה טענת אפלייה, שכן חלק מן הנאשמים שוחרר בערובה. הערר נדחה.
טענת "אחידות המעצר" וכמוה טענת "אחידות העונש" עולות תדיר בביהמ"ש, והתדירות גוברת והולכת בעת האחרונה. ככל טענה אחרת במשפט, גם טענת ההפליה חייבת להסיג עצמה, לעיתים, מפני שיקולים שעוצמתם אינה פחותה מעוצמתה. כאשר בימ"ש לכלל מסקנה כי נתקיימה בפלוני אחת מן העילות המצדיקות מעצר, למשל קיומו של יסוד למסוכנותו של הנאשם, ישקול את העובדה הנטענת כי באותה פרשיה עמד לדין נאשם אחר שעניינו זהה לעניינו של הנאשם וכי אותו נאשם שוחרר ממעצר. על דרך הכלל, חייב השופט להורות על מעצרו של הנאשם, שאם לא יעשה כן כי אז יסכן את תהליך עשיית הצדק באורח בלתי-ראוי. שיקול ההפליה חייב לכוף את ראשו מפני שיקול הסכנה לציבור. אכן, יהיו מקרים ששיקול הסיכון יהא שיקול בעל עוצמה מעטה ושיקול ההפליה יהא בעל עוצמה רבה, ואז אפשר יהיה הדין אחרת. ואולם, במקרה בו שיקול הסיכון שיקול-של-ממש הוא, הוא שיכריע את הכף. זה המצב בענייננו.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד ירון בן יוסף ושי נודל למבקש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 12.3.02).
בש"פ 2154/02 - עריד בהא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת סם הרואין ודחיית טענה של אפלייה לעומת נאשם אחר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בעכו בעבירה של החזקה בצוותא של הרואין שלא לצריכה עצמית במשקל נטו של 13.23 גרם. בימ"ש השלום קבע כי יש ראיות-לכאורה להוכחת האשמה וכי מתקיימת עילת מעצר, ואולם סבר כי ניתן להבטיח את מטרת המעצר על דרך של חלופת-מעצר. ביהמ"ש המחוזי, בערר של המדינה, החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
יש ראיות-לכאורה להוכחת האשמה. העורר נתפס כאשר בידו שקית ובה סם ההרואין. אכן, הדבר היה בבית חברו, אך היה זה העורר אשר החזיק בשקית. עילת המעצר נדרשת מאליה. לעורר הרשעות רבות - בהן הרשעות בעבירות סמים אלימות, ועוד. הטענה העיקרית שהעלה העורר היתה טענת ההפליה. בעת תפיסת הסם היו בדירה בה נתפס הסם, בנוסף לבעל הדירה, העורר ואדם שלישי. אותו אדם שלישי שוחרר ממעצר והרי זו הפליה בלתי-ראויה. טענה זו אין לקבלה. כאשר ראוי שהעורר ישב במעצר בשל מסוכנותו הרבה לציבור, אין בעובדת שחרורו של חברו כדי להביא לשחרורו של העורר. גם אם טעה ביהמ"ש בשחררו אותו שלישי ממעצר - אין כל הצדק ללכת בעקבות הטעות. כמו כן, עניינו של העורר נבדל מעניינו של אותו שלישי, שהיה אומנם במעמד של תפיסת הסם, אך לא החזיק בסם, ואילו העורר החזיק בסם.
(בפני: השופט חשין. עו"ד פאדי שרקאוי לעורר, עו"ד נסר אבו טהה למשיבה. 14.3.02).
ע.פ. 10075/01 - נזאר מסראווה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש תוך קבלת טענה בדבר "אחידות הענישה" בעבירה של גרימת מוות בתאונת עבודה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער היה בעל משאית שעליה הותקנה משאבת בטון ועסק בהספקת בטון לאתרי בנייה שונים. הנאשם השני בתיק, מוחמד מחאג'נה, הועסק ע"י המערער כנהג משאית וכמפעיל מערבל הבטון. ביום האירוע פרש מחאג'נה את זרועות המשאבה בין קווי חשמל שעברו במקום העבודה. לקראת סיום העבודה, משהבחין בקושי לחלץ בכוחות עצמו את זרועות המשאבה מבלי להיתקל בחוטי החשמל, הזעיק למקום את המערער. המערער הנחה את מחאג'נה בקיפול זרועות המשאבה. אגב כך פגעה אחת הזרועות בתיל של מתח גבוה, וזרם החשמל פגע בגופו של עובד שהחזיק בצינור המשאבה וגרם למותו. המערער ומחאג'נה הואשמו בעבירת הריגה אך הורשעו בגרימת מוות. המערער נדון לשנתיים מאסר, מתוכן שנה מאסר בפועל ומחאג'נה נדון לשנה מאסר על תנאי וחצי שנה מאסר בעבודות שירות. טענתו המרכזית של הסניגור היא, כי בנסיבות העניין לא היה זה מן המידה להחמיר בענשו של המערער יותר מבענשו של מחאג'נה. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בנמקו את ההבחנה בין שני הנאשמים, קבע ביהמ"ש המחוזי כי רשלנותו של המערער היתה חמורה ומשמעותית, בעוד שרשלנותו של מחאג'נה היתה חמורה פחות, באשר למחאג'נה היה רק ניסיון קצר בהפעלת המשאבה. אכן, התביעה טענה כי המערער התרשל בכך שהניח למחאג'נה, שהיה בעל ניסיון קצר, לצאת לאתר מבלי להתלוות אליו ולפקח על אופן ביצוע העבודה. אלא שטענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש, אשר קבע כי למחאג'נה, חרף ניסיונו הקצר, היתה ההכשרה הדרושה לביצוע העבודה האמורה באורח עצמאי. מעת שהגיע המערער לאתר הבניה, פעלו הוא ומחאג'נה כמעוולים במשותף. בהיעדר הצדקה ממשית להבחנה בין הנאשמים, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון, ולאור עברו הנקי מדופי ונסיבותיו המשפחתיות המכבידות של המערער, יש לקבל את הערעור ולהעמיד את תקופת המאסר הממשית שנגזרה על המערער על 6 חודשים בעבודת שירות ומאסר על תנאי כפי שנגזר.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' נאור. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיב. 12.3.02).
בש"פ 2304/02 - מדינת ישראל נגד אבי רובין
*שחרור בערובה בעבירה של סחר בנשק (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בסחר שלא-כדין בנשק בכך שבמשך שנים מכר לאחד מוחמד אבו-ראס אבזרי נשק שונים, בהם מתפסים וידיות אחיזה אחורית לרובים, מחסניות לתת-מקלע עוזי, ידיות נשיאה לרובה וכד'. כן מכר לאחר נוקרים, קפיצים ומחסניות. בימ"ש קמא דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי "לכאורה, לא מכר המשיב נשק שבכוחו להמית אדם אלא אביזרים שנכון שהם משמשים כדי ליצור נשק שלם, אולם הם, כשלעצמם, אינם גורמים לכל סיכון שהוא". הערר נדחה.
אכן, מכלולי נשק, מחסניות ועוד אבזרים כיוצא באלה המשמשים בנשק, חלקים בלתי נפרדים הם בתפקודו של נשק, ונשק שנועד להרוג ולפצוע. החלקים בנשק שהמשיב סחר בהם נועדו להחליף חלקים מקולקלים בנשק או לעזור לתפעולו של הנשק כנדרש. מבחינה זו אין הבדל של ממש - לענייננו - בין נשק שלם לבין חלקי חילוף ואבזרי נשק אחרים. ככלל, הסוחר בנשק שלא כדין - בייחוד בימינו אלה - ראוי הוא כי ייעצר עד תום ההליכים. ואולם לכל כלל יש יוצאים, והשאלה היא אם ענייננו הוא אחד מאותם יוצאים. התשובה היא חיובית. הסניגור הגיש המלצות רבות שיש בהן
כדי להשפיע לעניינה של חלופת-מעצר. אין חשש שהמשיב ימשיך ויעסוק בסחר בנשק שלא-כדין, ולא לשיבוש הליכי משפט. המשיב הוא ללא עבר פלילי, ובנסיבות אלו כולן אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא.
(בפני: השופט חשין. עו"ד נסר אבו טהה למבקשת, עוה"ד בני כץ, ערן שגב ונחשון אקסלרד למשיב. 15.3.02).
בש"פ 8456/01 - עבדל דלאשה נגד מדינת ישראל
*גילוי ראיות חסויות (בקשה לגילוי ראייה חסויה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות - הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בכמה אישומים שעניינם ייבוא נשק ומסירת החזקה בו לזולת ועוד עבירות הנגזרות מעבירות אלו והנלוות אליהן. המדינה הגישה תעודת חסיון על ראיות מסויימות והבקשה היא להסיר את החיסיון ששר הביטחון הורה עליו. הבקשה נדחתה.
המבקש טוען לשלוש סדרות של מסמכים: דו"חות "סודיים" אשר הוגשו לביהמ"ש לעניין מניעת פגישתו של העותר עם בא-כוחו; חומר חקירה הקשור, על-פי טענת המבקש, למדובב; נוהלי השב"כ הקשורים, על-פי טענת המבקש, למניעת שינה מנחקרים. אשר לשתי הסדרות הראשונות של הראיות החסויות עניינן דורש כי יחסו בצילה של תעודת חיסיון מטעמי ביטחון המדינה. גילויו של החומר החסוי עלול לפגוע בביטחון המדינה, והעיקר גילויו למבקש לא יהיה בו כדי להועיל לו בטיעוניו בביהמ"ש. אשר לסדרת המסמכים השלישית - הסדרה שעניינה טענת המבקש בדבר נוהלי מניעת שינה - ראשית, נהלים אלה - הנסבים על משך החקירה - כשהם לעצמם, אינם כלל רלבנטיים לענייננו; שנית, חקירתו של העותר לא חרגה מן הנהלים; שלישית, העותר יודע היטב מתי נחקר וכמה נחקר, ואין מונע אותו מהעלות טיעונים ראויים לעניין זה לפני ביהמ"ש, ואין כאן מה לגלות.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' רונית רובינסון לעותר, עוה"ד גב' דבורה חן וגב' תמר אניס למשיבה. 14.11.01).
בש"א 963/02 - הרצל קאחתן ואח' נגד הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום הדיון ולאיחוד דיון בתובענות - הבקשה נדחתה).
המבקשים פתחו חשבון בנק עסקי אצל המשיב. הם הגישו תביעה כספית נגד המשיב לבימ"ש השלום ברחובות על סכום של כ-420 אלף ש"ח. לטענתם, שיקים שונים שהפקידו המבקשים בחשבונם לא כובדו ע"י מושכי השיקים, והמשיב סירב להחזיר את השיקים לידיהם לאור החריגה ממסגרת האשראי בחשבון. לטענת המבקשים, עד שהחזיר המשיב את השיקים לרשותם, לא יכלו עוד להיפרע ממושכי השיקים. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים לבימ"ש השלום בת"א על סכום של כ-10,000 ש"ח שהם יתרת החובה שהיתה קיימת בחשבון ביום הגשת התביעה. המבקשים מבקשים להורות איחוד הדיון בתובענות. לטענתם, הטענות בשני ההליכים הן למעשה זהות, וקיימת השקה בין מרבית הטענות הטעונות ראייה. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, אין מדובר בתובענות בנושא אחד במובנה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. מוסיף המשיב וטוען כי איחוד הדיון יסרבל את ההליך שלא לצורך. הבקשה נדחתה.
תכליתה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, הינה, בין היתר, הגברת היעילות בדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים. די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע
כי הן באותו נושא במובנה של תקנה 7. בענייננו, מדובר אכן בתובענות הנוגעות לאותו חשבון בנק, אך הן מעלות שאלות משפטיות השונות, לכאורה, זו מזו. האחת נוגעת לאחריות הבנק בניהול החשבון. השנייה נוגעת לקיום חוב בו. הן נוגעות לתקופות שונות במהלך התנהלות החשבון. אין בנמצא בבקשת המבקשת טענות של ממש אודות הכרעות סותרות העלולות להתקבל במסגרת ההליכים השונים, ואין זה אף ברור בשלב זה של הגשת הבקשה האם תינתן למבקשים רשות להתגונן. לפיכך, דין הבקשה להידחות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אלישע חנינוביץ למבקשים, עו"ד צורי בן תורה למשיב. 17.3.02).
בש"א 9535/01 - שמחה לצר ואח' נגד GNUTURW C& Tואח'
*קבלת בקשה לאיחוד דיון והעברת מקום דיון כאשר התביעות נוגעות לאותו נושא (בקשה להעברת מקום הדיון ואיחוד הדיון - הבקשה נתקבלה).
בין הצדדים לבקשה מתנהלות 3 תובענות. כולן נוגעות לתשלום דמי שכירות על פי הסכם שנחתם ביניהם. הסכם השכירות נוגע לבניין המצוי בבאר שבע. בתובענה הראשונה שהוגשה ע"י המבקשים לבימ"ש השלום בת"א, תבעו (בסדר דין מקוצר) דמי שכירות המגיעים להם, לטענתם, מהמשיבים. ביהמ"ש נתן למשיבים רשות להתגונן, והחל בדיון מקדמי בתובענה. התובענה השנייה הוגשה ע"י המבקשים לבימ"ש השלום בראשון לציון ואף עניינה נוגע לדמי שכירות המגיעים למבקשים, לטענתם. התובענה השלישית הוגשה ע"י המשיבים לבימ"ש השלום בבאר שבע, בה הם בתובענה טוענים כי הסכם השכירות בטל, וכי יש להשיב להם דמי שכירות ששולמו לפיו. לאור זאת הגישו המבקשים בקשה לאיחוד הדיון בתובענות השונות המתנהלות בין הצדדים. איחוד הדיון מתבקש בבימ"ש השלום בת"א שהחל לדון בתובענה לגופה. המשיבים מתנגדים לבקשה, ולטענתם יש לאחד את הדיון בבימ"ש השלום בבאר שבע, משום שמירב הזיקות מוליכות אליו. בקשת המבקשים נתקבלה.
יש לאחד את הדיון בתובענות, היות והן נוגעות כולן לאותו נושא. אשר לערכאה הראוייה לאיחוד יש לאחד את הדיון בבימ"ש השלום בת"א. אמנם קיימות זיקות רבות המוליכות את הסכסוך לבאר שבע, אך קיימות גם זיקות ממשיות לבימ"ש השלום בת"א, ובהן מקום עריכת החוזה מושא ההליכים. את הכף מכריעה העובדה שבימ"ש השלום בת"א כבר החל בדיון לגופם של דברים בהליך המתנהל בו, בעוד שההליכים מצויים אך בראשיתם בבימ"ש השלום בראשון לציון ובבימ"ש השלום בבאר שבע.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד הורוביץ למבקשים, עו"ד משה דנוך למשיבים. 14.3.02).
בש"פ 2220/02 - שרון בנבנישתי וטירן ארנזי נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים כאשר המתלוננים חזרו בהם בעדות מהודעותיהם במשטרה (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים, ועוד נאשם, עומדים לדין בעבירות של חטיפה, סחיטה באיומים ועבירות נלוות. עם הגשת כתב-האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם עד תום ההליכים, וערר שהגישו השניים לביהמ"ש העליון נדחה. המדובר, בעיקרם של דברים, בחטיפת בנו של המתלונן - וביני לביני נשמעו עדויותיהם של המתלונן ושל בנו. הבן חזר בו, הלכה למעשה, מהודעתו במשטרה על-כך שנחטף, ומטעם זה אף הוכרז עד עויין והודעות שמסר במשטרה הוגשו כראייה לביהמ"ש. גם עדות האב - אשר אין לומר כי חזר בו מהודעתו במשטרה - היתה מרוככת ופייסנית כלפי העוררים ונמצאו בה סתירות ביחס לדברים שאמר במשטרה. לאחר שנשמעו עדויות אלו הגישו העוררים בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרם עד תום ההליכים, אך בימ"ש קמא דחה את הבקשה. הערר נדחה.
בערר הקודם החליט השופט לוי לדחות את בקשתם של העוררים לשחררם ממעצר ובסיפה להחלטתו הוסיף כי העורר באותו עניין (העורר 1 בענייננו) "יוכל לשוב ולבקש לעיין מחדש בשאלת מעצרו לאחר שהמתלונן ובנו יסיימו את עדותם בביהמ"ש". הסניגור טוען כי כוונת השופט לוי היתה שלאחר שמיעת עדויותיהם של המתלונן ובנו ישוחרר העוררים ממעצר, ומכל מקום כי קרוב לוודאי ישוחררו ממעצר. אין לקבל פרשנות זו. דבריו של השופט לוי אינם מורים אלא שלאחר הישמע עדויותיהם של המתלונן ושל בנו תקום לזכות העוררים עילה לעיון חוזר. השאלה אינה איפוא אלא אם חל שינוי בנסיבות המצדיק שחרורם של העוררים ממעצר. שינוי כזה לא חל. אין אלא לתמוה על הבקשה לשיחרורם של העוררים ממעצר. סקירת האירוע בכללו מעלה אווירה קשה של אימה ואיומים. אימה של המתלונן ושל בנו ואיומים קשים מנשוא מצידם של העוררים. בנו של המתלונן חזר בו לחלוטין מאמירותיו במשטרה. לא היה לו עניין להעליל על העוררים דברים שאמר במשטרה; נהפוך-הוא: מתוך חומר שהוצג ברור לחלוטין כי אותו בן צעיר מלא אימתה-ופחד. עצם חזרתו-בו של הבן מהודעותיו במשטרה מחזקת אותן הודעות באורח ניכר. נראה כי האימה שהטילו העוררים על הבן לעת מעשה החטיפה שבה וחזרה אליו לעת מתן העדות.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ששי גז לעוררים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 17.3.02).בש"א 1351/02 - הפניקס הישראלי... בע"מ נגד בזק... בע"מ ואח'
*קבלת בקשה לאיחוד תיקים והעברת מקום דיון למרות שאין חפיפה מלאה בין התביעות (בקשה להעברת מקום הדיון ואיחוד תיקים - הבקשה נתקבלה).
ביום 15.11.99 אירעה תאונת דרכים בין שני כלי רכב, האחד בבעלות אבו ראס שריף (המשיב 2), והשני בבעלות חברת בזק (המשיבה 1). אבו ראס רוני (המשיב 3) הוא שנהג ברכבו של המשיב 2. המשיב 2 הגיש תביעה לבימ"ש השלום בנצרת בה תבע את חברת הביטוח הפניקס (המבקשת), שביטחה, לטענתו, את רכבו, על הנזקים שנגרמו לו בגין התאונה. המשיבה 1 תבעה את המשיבים 2 - 3 בבימ"ש השלום בת"א בגין הנזקים שנגרמו לה התאונה. המשיבים 2 ו-3 טענו כי הם מבוטחים ע"י המבקשת, ועל כן הגישו במסגרת ההליך בביהמ"ש בת"א הודעת צד שלישי. המבקשת מכחישה כי התאונה היתה מכוסה ע"י פוליסת הביטוח בה היה מבוטח רכבו של המשיב 2 (היות והמשיב 3 הוא נהג צעיר). המבקשת הגישה בקשה לאיחוד הדיון בתובענות על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, בטענה כי יש בתובענות חפיפה המצדיקה את איחוד הדיון בהן. המשיבה 1 מסכימה לבקשה זו ואילו המשיב 2 מתנגד לה. לטענתו מדובר בשתי תובענות שאינן באותו נושא במובנה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. הבקשה נתקבלה.
אכן, אין חפיפה מלאה בין שתי התובענות. התובענה המתנהלת בבימ"ש השלום בנצרת נוגעת לנזקי המשיב 2 ולחבות המבקשת בהם. התובענה בבימ"ש השלום בת"א נוגעת לנזקי המשיבה 1 ולחבות המשיב 2 בהם. יחד עם זאת, בכדי שיתקיימו תנאי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי אין צורך לבסס חפיפה מלאה בין התובענות. בשני ההליכים, משהוגשה הודעה לצד שלישי עולה שאלת אחריותו הביטוחית של מבטח הרכב. אחריות זו רלבנטית הן לעניין הנזקים שנגרמו לבעל הרכב והן לעניין הנזקים בהם הוא עלול להימצא חייב בהודעה. משכך, יש לפנינו השקה בין התובענות המספקת כדי לקבוע כי הן באותו נושא לצורך תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אמיר כצנלסון למבקשת, עו"ד עדי נסייר למשיב. 17.3.02).