רע"א 329/02 - דב זגרון נגד איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'
*מינוי מומחה רפואי נוסף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים החומר שניתן למסור לעיונו של המומחה הרפואי הנוסף(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש נפגע בתאונת דרכים במאי 1996. המשיבות חייבות בפיצויו על נזקיו. בימ"ש השלום מינה את פרופ' נוימן, מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, ובחוות הדעת שניתנה ביום 2.8.98 העריך המומחה כי המבקש יוותר עם נכות צמיתה בשיעור של %10. פרופ' נוימן העיד בביהמ"ש ובחקירתו הבהיר, כי כשנבדק המבקש על ידו, לא נראה כפי שהוא נראה בביהמ"ש וכי אינו בטוח שמצבו של המבקש עומד רק על %10 נכות. גם מסמכים רפואיים שהוגשו לביהמ"ש, העידו על כך שהמבקש היה נתון במצבים פסיכוטים, לאחר שנבדק על ידי המומחה. בנסיבות אלה, החליט בימ"ש השלום למנות מומחה רפואי נוסף. על החלטה זו ועל ההבהרה לפיה לא ניתן יהא להמציא למומחה הנוסף את חוות דעתו של המומחה הראשון, הוגשה בקשת רשות ערעור וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, וקבע כי יש לבטל את המינוי הנוסף. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. שאלת מינויו של מומחה רפואי נוסף בתובענה על פי חוק הפיצויים נדונה לאחרונה ברע"א 337/02 (סביר נ"ט 56) ובאותו עניין נקבע לאמור: "המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של ביהמ"ש לעניינים שברפואה. בכל אותם מקרים בהם חש השופט... כי נותרו בו ספקות וכי הוא נזקק לחות דעת נוספת... רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף... בכל מקרה שעלול להיגרם עוול על ידי אי מינוי מומחה רפואי, אפילו מומחה רפואי נוסף, נתונה בידי ביהמ"ש הסמכות למנוע עוול כזה". דברים אלה יפים לענייננו. השופטת בבימ"ש השלום העתידה לפסוק בתובענה בסופו של יום, סברה כי: "יש מקום למינוי מומחה נוסף כמבוקש, וזאת על מנת למנוע עיוות דין אפשרי לתובע, אם חלילה נפלה שגגה מלפני מומחה ביהמ"ש ולתובע אכן נכות גבוהה יותר באופן משמעותי...". לא היה מקום להתערב בהחלטה זו.
ג. נותרה לדיון השאלה אם צדק בימ"ש השלום בכך שהורה שלא להמציא למומחה הרפואי הנוסף שמינה את חוות דעתו של פרופ' נוימן. התשובה לכך חיובית. מדובר במומחה נוסף באותו תחום, ולא במקרה של מומחה בתחום אחר, אשר על פי ההלכה אין מניעה למסור לעיונו חוות דעת של מומחים בתחום אחר אשר מונו באותו עניין. במצב דברים זה, יכולות להיות נסיבות שיצדיקו אי המצאה של חוות הדעת למומחה הנוסף ונסיבות שלא יצדיקו זאת. בנסיבות המקרה דנא ההחלטה שלא להציג את חוות דעתו של פרופ' נוימן למומחה הנוסף, אינה מצדיקה התערבות.
(בפני: השופט אור. עו"ד א. פרויליך למבקש, עו"ד י. נחשון למשיבות. 18.3.02).
ע.פ. 3570/98 - יאן קבטני נגד מדינת ישראל
*יסודות ה"הכנה" והכוונה הפלילית לצורך הרשעה בעבירת רצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 3096/97 - הערעור נדחה).
א. המערער ביצע עבודות שיפוץ בביתה של תמר בן-יוסף (להלן - המנוחה) בת"א. באחד הימים, ביולי 97, הגיע לדירת המנוחה, ודרש ממנה תשלום עבור העבודה שביצע. פרץ ויכוח בין השניים והמערער נטל אבן-שיש והלם עמה, מספר פעמים, בראשה של המנוחה, אח"כ חנק אותה ולאחר שכבר לא היתה בחיים, דקר אותה מספר פעמים בסכין. המערער הסתלק מהזירה, חזר אליה למחרת, גרר את גופת המנוחה למרפסת, וכיסה אותה בפסולת של חומרי בנין. גופתה של המנוחה התגלתה לאחר מספר שבועות. המערער נעצר וגירסתו היתה כי ביום האירוע דרש מהמנוחה את התשלום המגיע לו, פרץ ביניהם ויכוח, ובשלב כלשהו נטלה המנוחה אבן שיש והשליכה אותה לעברו, וזו פגעה בבטנו
ובזרועו. המנוחה החלה להתרחק, והוא נטל את אבן השיש בידו, הלך בעקבותיה והלם עם האבן בראשה מספר פעמים, ובהמשך (בלשונו): "תפסתי אותה בגרון... והחזקתי דקה וחצי שתיים ביד שמאל". כן הודה כי גם דקר את המנוחה. ביהמ"ש המחוזי, היה מוכן לדון בשאלת אשמתו של המערער על בסיס גירסה זו. במצב זה טען הסניגור כי לא הוכחה ה"כוונה תחילה", הואיל ורכיב ה"הכנה" נעדר ממנה. לטענתו, ה"הכנה" כוללת שני יסודות, האחד פיסי והאחר נפשי וגם אם יגיע ביהמ"ש למסקנה שיש לראות בנטילת אבן שיש ע"י המערער כ"הכנה" פיסית, לא הוכיחה המשיבה את קיומו של הרכיב הנפשי שמטבעו הוא סובייקטיבי, הואיל והמערער לא הגיע לדירת המנוחה על מנת להמיתה, ואת אשר עשה יש לראות כפעולה ספונטנית שלא קדם לה שיקול דעת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח והערעור נדחה.
ב. מבחנה של ה"הכנה" הוא מבחן פיסי טהור. ומכל מקום על הכוונה המפעמת בלבו של נאשם בעת ביצוע העבירה, ניתן ללמוד מניתוח העובדות ונסיבות המעשה. הוכח, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי במערער התקיימה ה"כוונה תחילה" הדרושה לביסוס עבירת רצח על כל יסודותיה. האירוע הנוכחי לא היה הראשון בו הציג המערער דרישת תשלום למנוחה, ועל מקרה אחר הוא העיד בפני ביהמ"ש, ובאותה הזדמנות אמר למנוחה שאם לא תיתן לו כסף הוא יהרוג אותה. איום כזה היה גם ביום האירוע. אכן, רבים הם אלה המתבטאים בדרך דומה לזו בה התבטא המערער ("אני אהרוג אותך"), מבלי שתסתתר מאחורי אמירה זו כוונה פלילית כלשהי, ובוודאי לא כוונה להמית את הקורבן. אך עניינו של המערער שונה, הואיל ולאמירותיו נלוו מעשים שאינם מתיישבים עם אפשרות אחרת זולת הכוונה להמית את המנוחה.
ג. כאמור, נטל המערער אבן שיש כבדה, וחבט בראשה של המנוחה עד שהתמוטטה ונפלה ארצה. המערער לא הרפה מקורבנו, ובעודה שוכבת חסרת אונים, ראש זב דם, והיא בוכה וצועקת, הוסיף להנחית את אבן השיש על ראשה. חניקתה של המנוחה ודקירתה בסכין, מסלקות כל ספק בתחום זה, לאמור, כוונתו היתה להמית את קורבנו ולא להשיג תוצאה אחרת זולתה. זאת ועוד, גם מעשיו של המערער לאחר שעזב את הדירה מעידים על מי שפעל בקור רוח, שהרי על פי גירסתו הוא הלך לביתו, שם התקלח והחליף את בגדיו, ואחר כך הסב בבית קפה ללגום משקה, כאילו לא היה מעורב זה מקרוב בקיפוד פתיל חייה של אשה.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד שמואל פלישמן למערער, עו"ד גב' רות דוד למשיבה. 18.3.02).
ע.א. 8549/00 - בית החולים הכללי משגב לדך ירושלים נגד חאמד אחמד דבאש ואח'
*אחריות רפואית של בי"ח ושל רופא מיילד לנזק שנגרם ליילוד עקב רשלנות בלידה. *נזק ראייתי עקב אי ביצוע רישומים מספיקים במהלך טיפול רפואי. *נטל ההוכחה בתביעה עקב רשלנות רפואית(מחוזי חיפה - ת.א. 291/94 - ערעור וערעור נגדי נגד המשיב 3 - הערעור נדחה בחלקו והערעור הנגדי נתקבל).
א. המשיב (להלן - הקטין) נולד בבית החולים משגב-לדך. הוא הגיש תביעת נזיקין לביהמ"ש המחוזי בחיפה על נזקים שלטענתו נגרמו לו בעת לידתו. ביהמ"ש קבע כי הנזקים אכן נגרמו לקטין בלידתו וכי בית החולים אחראי לנזק במלואו. עוד קבע ביהמ"ש כי הרופא התורן בבית החולים (המשיב 3 להלן - הרופא), אינו אחראי לנזק. בית החולים נמצא כיום בפירוק זמני. לבית החולים עצמו ולמיילדות העובדות בו לא היה ביטוח בתקופה הרלבנטית. בית החולים הגיש ערעור על חיובו-שלו וכן ערער על קביעתו של ביהמ"ש שהרופא אינו אחראי בנזיקין. הקטין מערער על כך
שביהמ"ש דחה את תביעתו נגד הרופא. ערעור של ביה"ח על חיובו נדחה, ערעורו של ביה"ח וכן ערעור הקטין על דחיית התביעה נגד הרופא התורן נתקבל.
ב. הקטין נולד ביום 28.8.1989 בשעה 40:22. בלידה נכחה רק המיילדת. הרופא לא נכח. על פי הרישומים בגליון הלידה הרופא בדק את אמו של הקטין בשעה 30:20 ומצא פתיחה חלקית של צוואר הרחם - 7 ס"מ מתוך 10 ס"מ. מאז ועד רגע הלידה עצמה אין רישום בדבר נוכחות הרופא, אם כי הרופא העיד כי הגיע כל חצי שעה-שעה לחדר הלידה. הרופא והמיילדת לא זכרו את הלידה. הם הסתמכו על הרישומים. הפרקטיקה הנוהגת באותה עת בבית החולים היתה שהלידות בוצעו על ידי המיילדות, פרט למקרים בהם היה צורך בנוכחות רופא. כשהתעורר הצורך - היו המיילדות קוראות לרופא. המיילדת ציינה בעדותה, כי היא היתה מתודרכת לקרוא לרופא כשהתעוררה בעייה, וכך, לפי עדותה, נהגה בפועל. על פי עדותה, אשר נסמכת על הרישומים, במקרה דנן לא התעוררה בעייה, והכל היה תקין.
ג. כ-10 דקות לאחר לידתו נבדק הקטין על ידי ד"ר מילר, רופא ילדים, והלה איבחן כי הקטין סובל משיתוק בגפו השמאלית. עוד איבחן שהקטין סובל מגודש בפנים ומשטף דם בגפה השמאלית העליונה. כל הממצאים הללו תועדו על ידי ד"ר מילר. ד"ר מילר רשם בסעיף "תולדות הילוד בתקופת הלידה" - "לידה טראומטית". בגליון הלידה המתאר את לידתו של התובע אין ציון של כל ארוע מיוחד. מצב העובר במשך הלידה ומצב הילוד לאחריה - סומנו כתקינים.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנטל להוכיח שלא היתה התרשלות מוטל על בית החולים, ולא הרים את הנטל האמור. מאידך, באשר לאחריות הרופא קבע כי הלה נהג כרופא סביר בכל מהלך הטיפול בתובע ואמו עובר ללידה, במהלכה ולאחריה ולא ניתן לצפות ממנו, כרופא יחיד, האחראי על מספר מחלקות, ובהן אינטנסיביות כמו חדר לידה ומחלקת מיון, כי יימצא בכל מקום ויידע מה מתרחש בכל אחת מהמחלקות, בכל שעה.
ה. אחריותו של בית החולים תקבע על יסוד מעשיהם (או מחדליהם) של הרופא או המיילדת. בצדק קבעה הערכאה הראשונה כי נטל השכנוע לגבי ביה"ח התחלף. למסקנה זו היתה צריכה להגיע הן לגבי בית החולים והן לגבי הרופא. בע"א 789/89 פד"י מו (1) 712) נאמר: "מחדל ברישום מונע מהתובע ומביהמ"ש ראיה אותנטית ובעלת משקל... במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא, או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים... ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות". בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי בהתקיים נזק ראייתי עובר נטל השכנוע אל הנתבעים (ע"א 7705/98, סביר נ"ז 357). ההלכה הפסוקה עמדה בעבר על המשמעות של אי התאמה בין הרישומים השונים של בית החולים. בע"א 7705/98 הנ"ל הועבר נטל השכנוע לנתבעים להוכיח כי לא רשלנות גרמה לנזק, ונקבע כי בנטל זה לא עמדו הנתבעים. על כן, כך נקבע, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין הנזק. כוחם של דברים אלה יפה אף לענייננו. ראשית, ישנו פער בלתי מוסבר בין רישומיו של רופא הילדים, לבין הרישומים בחדר הלידה, שלכאורה עולה מהם, שלא התעוררה שום בעיה ומדובר בלידה רגילה. מעבר לכך, אין בגליון הלידה רישום של משך הזמן שארך השלב השני של הלידה, השלב שבין פתיחה מלאה של 10 ס"מ ועד יציאת הראש. התארכות שלב זה היא, בענייננו, האינדיקציה לאפשרות קרות היצרות כתפיים שגרמה לנזק.
ו. אשר לאחריותו של הרופא - בית חולים ככזה, איננו גורם בעצמו נזק, לא נזק ראייתי ולא נזק כתוצאה מהתרשלות. בית החולים עושה כן באמצעות אנשים בשר ודם, שבגין מעשיהם ומחדליהם חב הוא באחריות שילוחית בנזיקין. לעומת בית החולים,
אחריותו של הרופא בנזיקין כלפי המטופל היא אחריות ישירה. יהיו אשר יהיו ההוראות הפנימיות בבית החולים בשאלה מי צריך לרשום מה, או מי צריך להורות על רישום - הרופא האחראי אינו יכול להתנער מהחובה לנהל בעצמו רישום תקין, או לדאוג לכך שינוהל. הרופא העיד שיש רישום המבטא את נוכחותו ובדיקתו בשעה 30:20, אך מעבר לכך, הוא נהג להיכנס לחדר הלידה כל חצי שעה, שעה, מבלי שהדבר יירשם. על כן, כל נימוקיה של הערכאה הראשונה, לגבי הנזק הראייתי, כוחם יפה, לא רק לגבי בית החולים אלא גם לגבי הרופא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יורם בורלא לביה"ח, עו"ד מירון קין לתובע, עו"ד חיים זליכוב לרופא. 21.3.02).
רע"א 9524/00 - הדר חברה לביטוח בע"מ נגד חן שלוה ואח'
*פירוש סעיף בחוק הפיצויים לפטור מתשלום פיצויים במקרה של תאונה כאשר לנהג לא היה רשיון נהיגה מהסוג הנדרש לרכב שנהג בו. *פירוש פוליסת ביטוח. *הגשת ראיה חדשה בערעור(מחוזי י-ם - ע.א. 6360/99 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 6.2.95, בשעה שנהג בגפו ב"אוטובוס זעיר ציבורי" (להלן: המכונית). לפי הרשיון למכונית ניתן היה להסיע בה עשרה נוסעים מלבד הנהג. בעת התאונה החזיק המשיב ברשיון נהיגה דרגה 2, שלפיו מותר היה לנהוג באוטובוס זעיר, ובלבד ש"מספר הנוסעים בו, למעט הנהג, אינו עולה על שמונה". באותה עת היתה המכונית מבוטחת אצל המבקשת. לטענת המבקשת, פוליסת הביטוח לא חלה על התאונה הנ"ל בשל הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, השוללת פיצוי ממי שנהג ברכב מבלי שהיה לו רשיון לנהוג בו. לטענת המבקשת, הואיל ורשיון הנהיגה של המשיב התיר לו לנהוג באוטובוס זעיר שבו מותרת הסעה של עד שמונה נוסעים מלבדו, אין כיסוי ביטוחי לתאונה שאירעה בשעה שהמשיב נהג במכונית שעל פי רשיון הרכב ניתן להסיע בה עשרה נוסעים, מלבד הנהג. לטענת המשיב, הנתון הקובע לעניין הפרת תנאי הרשיון הוא מספר הנוסעים אשר הוסעו ברכב בפועל ולא מספר הנוסעים שמותר להסיע בו על פי רשיון הרכב. הואיל והמשיב נפגע כשהיה במכונית בגפו, לא נשלל הכיסוי הביטוחי לתאונה והמבקשת חבה בפיצוי נזקיו. בימ"ש השלום קיבל את עמדת המבקשת ודחה את תביעתו של המשיב על הסף. בערעור לביהמ"ש המחוזי נתהפכה הקערה, ונקבעה חבות המבקשת. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, קובע כי: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו...". סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה קובע: "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה לרכב מאותו סוג... ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון...". תקנה 178 (א) (2א) לתקנות התעבורה, קובעת כי רשיון דרגה 2 הוא רישיון לנהוג באוטובוס זעיר "ובלבד שמספר הנוסעים בו, למעט הנהג אינו עולה על 8". שאלת פרשנות תקנה 178(א)(2א) לתקנות התעבורה, והשאלה האם המבחן הרלוונטי הוא מבחן הנוסעים בכוח או בפועל, העסיקה רבות את הפסיקה בערכאות הנמוכות, אך טרם ניתן לה מענה בביהמ"ש העליון.
ג. הפירוש הנכון הוא שההגבלה הנזכרת בתקנה היא ביחס למספר הנוסעים בפועל באוטובוס הזעיר, דהיינו שהוא לא יעלה על שמונה, ולא על מספר הנוסעים שמותר להסיע ברכב על פי תנאי רשיון הרכב. פרשנות זו נלמדת מלשון התקנה ומתכליתה. לאור פרשנות זו, יוצא כי המשיב לא הפר את תנאי רשיון הנהיגה שהיה בידו בשעה שנהג בגפו באוטובוס זעיר. על כן, אין בהוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים להוות מכשול בפניו לקבלת פיצויים לפי חוק הפיצויים.
ד. גם את טענת המערערת כי זכותו של המשיב נשללת מכוח תנאי הפוליסה יש לדחות. המבקשת טוענת כי ביהמ"ש קמא טעה בכך שבבואו להכריע בשאלת תקפות הפוליסה, התייחס לתעודת הביטוח ולא לפוליסה עצמה. מטעם זה היא מבקשת לצרף, בשלב הערעור, את פוליסת הביטוח כראיה חדשה. תקנה 457 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, מאפשרת לביהמ"ש להתיר לבעל דין, לבקשתו, להגיש ראיות נוספות בערעור אם הוא סבור כי הראייה דרושה לו על מנת "לאפשר לו מתן פס"ד או מכל סיבה חשובה אחרת". הלכה היא כי רשלנותו של בעל דין, בגינה לא הובאה הראייה בערכאה הראשונה, אינה יכולה לשמש עילה להבאת ראיות בשלב מאוחר. בענייננו, לא הציגה המבקשת כל סיבה מוצדקת בגללה נמנעה מלהביא את פוליסת הביטוח כראייה, עד לשלב זה של הדיון. בנסיבות אלה, אין הצדקה להיענות לבקשה בשלב מאוחר זה של הדיון. למעלה מן הצורך, יצויין כי גם את נוסח הפוליסה שצירפה המבקשת, יש לפרש כך שאדם ה"זכאי לנהוג בכלי הרכב המפורט בתעודת הביטוח" הוא אדם בעל רשיון לנהוג ברכב מסוג כלי הרכב הנזכר בתעודה. עמדה זו מתיישבת עם השאיפה למצוא הרמוניה בין נוסחה של תעודת הביטוח לנוסחה של הפוליסה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד אריה כרמלי למבקשת, עוה"ד עידור שטובר ואלון בלגה למשיבים. 21.3.02).
דנ"א 3047/01 - רחמים איליה ואח' נגד מרילין קיסטלינגר ואח'
*דחיית בקשה לדיון נוסף לעניין "חובת הגילוי" במו"מ לכריתת חוזה(עתירה לקיום דיון נוסף - העתירה נדחתה).
א. המשיבה (המוכרת - תושבת ארצות הברית) ואחותה המנוחה (תושבת ישראל שנפטרה בשנת 1969) ירשו מאביהן חלקת קרקע חקלאית, באזור עפולה, שנרכשה על-ידי האב בשנת 1920. המוכרת לא שמרה על קשר הדוק עם קרוביה בישראל, ומי שטיפל בחלקה במשך שנים היה גיסה המנוח של המוכרת. הרוכש, תושב ישראל, שכר את שירותיו של עורך-דין אמריקאי, ובאמצעותו איתר את המוכרת והציע לה לרכוש את החלקה תמורת 15,000 דולר. ביום 26.10.95 נכרת חוזה למכירת החלקה בין המוכרת לבין שלושת העותרים. כשנה לאחר כריתת החוזה, משבאה המוכרת לביקור בישראל, נודע לה כי עוד לפני מועד התקשרותה עם העותרים נרשמה ביחס לחלקה הערה אודות פרסום תכנית מיתאר, המשנה את ייעודה של החלקה מקרקע חקלאית לקרקע למגורים, וכי פרסום התכנית החדשה העלה את שווי החלקה במידה ניכרת ביותר. המוכרת עתרה למתן פס"ד המצהיר כי חוזה המכר בטל בשל הטעייה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המוכרת. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המוכרת, והצהיר על בטלותו של חוזה המכר מחמת הטעייה, והפרת עקרון תום הלב לגלות למוכרת כי לגבי החלקה החקלאית קיימת תכנית לשינוי ייעוד, המעלה את ערך הקרקע. בעתירתם לקיום דיון נוסף טוענים העותרים, כי פסק-דינו של ביהמ"ש העליון מחדש הלכה בכך שהוא מרחיב עד מאוד את גדר המקרים בהם מוטלת חובת גילוי על צד לחוזה. העתירה נדחתה.
ב. ביהמ"ש הגביל את הכרעתו, במפורש, לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון. מכאן שפסה"ד לא התיימר לקבוע הלכה כללית, העשוייה להקים עילה לקיום דיון נוסף. לטענת העותרים, אף אם לא נקבעה הלכה במפורש, הרי שבמשתמע חידש ביהמ"ש הלכה, שכן כמעט ולא ניתן למצוא בפסיקה דוגמאות לכך שעיסקה לרכישת נכס בוטלה מחמת אי-גילוי על-ידי הקונה. אפילו נכונה טענת העותרים, הרי שבכך בלבד אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף. ככלל, הוראה לקיים דיון נוסף עשוייה להישקל כאשר ההלכה, שלגביה נטען כי היא חדשה או קשה, נקבעה בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון
באופן ברור ומפורש. בענייננו, כאמור, הבהיר ביהמ"ש כי הכרעתו מתייחסת לנסיבותיו המיוחדות של המקרה.
ג. יתירה מזאת, גם מקום בו מתקיימים תנאי סעיף 30 לחוק בתי המשפט, ולכאורה רשאי ביהמ"ש להורות על קיום דיון נוסף, נוטה ביהמ"ש, כעניין של מדיניות שיפוטית, שלא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים בהם מתקיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים זאת ושיקולים כאלה בוודאי שאינם מתקיימים בפרשתנו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד א. ליכט לעותרים, עוה"ד י. מיכלין ות. פישמן-יוטקוביץ למשיבים. 24.3.02).
בש"פ 1887/02 - אנטולי מירופולסקי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח בשל אי דיות הראיות לכאורה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. ביום שבת, 22.9.01 בשעה 15:10, נתגלתה בנחל הירדן באזור "גשר הפקק" גופתו של פאבל מליז'ונק, סטודנט כבן 25 שהתגורר בגפו בכרמיאל. הבדיקה הפתולוגית הראתה, כי הוא הוכה למוות. החשד נפל על העורר וגיסו, שהיו חייבים למנוח סכום כסף ניכר שלא היו מסוגלים להשיבו בשל מצבם הכלכלי הדחוק, ואף נהגו לצאת עימו בסופי שבוע למסעות דייג בשמורת החולה. בחקירה התברר, כי ביום שישי ה-21.9.01 תידלק העורר - שהיה בחברת גיסו והמנוח - את מכוניתו בתחנת-דלק בכרמיאל, וכי שילם עבור הדלק בכרטיס האשראי של המנוח. כמו כן התברר, כי במועדים הרלוואנטיים נוהלו שיחות טלפון בטלפונים הניידים השייכים לעורר ולגיסו, שאיפשרו את זיהוי מיקומם. מהשיחות עלה כי העורר נע הלוך וחזור בין קיבוץ איילת השחר הנמצא דרומית-מזרחית לשמורת החולה, לבין קיבוץ עמיר הנמצא צפונית לשמורה. 5 שבועות לאחר גילוי הגופה נעצרו השניים בחשד לרצח המנוח. העורר מסר מספר הודעות. בראשונה סיפר על תדלוק מכוניתו ביום שישי בחברת המנוח, ואילו בהודעות מאוחרות טען, כי לא פגש את המנוח באותו יום שישי. העורר וגיסו הואשמו בביהמ"ש המחוזי בנצרת ברצח המנוח ונעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. צודקת המדינה בטענתה בדבר המרכזיות של הראייה הנוגעת לשיחות הטלפון הנייד. אלא, שזו גם הראייה היחידה המלמדת על קשר אפשרי של העורר למעשה הרצח, ואילו הראיות האחרות עשויות אך לשמש רקע לראייה המרכזית. אפשר, כי במשפטו של העורר, שיחות הטלפון הנייד, בהצטרפן לראיות הרקע, עשויות להעביר את נטל הבאת הראיות על העורר, על-פי סעיף 158 לחסד"פ, שלגבי העוצמה הנדרשת מהן נקבע בפסיקה, כי די בראיות "בסיסיות ודלות". ברם, אין ראיות אלה מספיקות למעצר עד תום ההליכים. "ראיות לכאורה" על-פי סעיף 158 לחוק משפיעות על סדר הדין הפלילי בלבד, במובן זה שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות. השלכה זו של קיום ראיות לכאורה, המוגבלת להיבט הדיוני של המשפט הפלילי, כלל אינה דומה להשלכת קיומן של ראיות לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים.
ג. במקרה של מעצר עד תום ההליכים עשוי קיומן של ראיות לכאורה להוביל למעצרו של הנאשם למשך חודשים רבים. במקרה זה, אופייה של הזכות לחירות, שאינה מתעוררת באופן ממשי בהקשר של העברת נטל הראיות, דורש כי יינקט מבחן דווקני יותר. במקרה דנא, החלל שמותירה התשתית הראייתית הוא רחב מן "היש". כך, בחומר הראיות אינה מצוייה ראייה המוכיחה כי המנוח, לאחר תדלוק המכונית, לא נפרד מן העורר, או, למצער, כי התכוון לנסוע בחברתו באותו יום שישי לשמורת החולה. אף שיחות
הטלפון אינן ממקמות את העורר בשמורת החולה ממש, אלא בקרבתה, כשהוא מבצע נסיעות שאין להן הסבר בחומר הראיות. כך שחומר הראיות שבידי התביעה אינו מספיק למעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד פארס בריק לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 18.3.02).
עע"ם 1981/02 - קיסר - הנדסה ופיתוח בע"מ נגד משרד הבטחון ושמעון את טיקו בע"מ
*דחיית בקשה לסעד זמני נגד ביצוע זכייה במכרז. *שיהוי בהגשת בקשה לביטול זכייה במכרז(בקשה לצו מניעה זמני במסגרת ערעור - הבקשה נדחתה).
א. משרד הביטחון פירסם מכרז לעבודות בינוי למיניהן במחנות צה"ל במרחב פיקוד צפון. למיכרז ניגשו כמה מציעים, בהם המערערת (להלן: קיסר בע"מ), שביצעה את העבודות עד למכרז, והמשיבה 2 (להלן: שמעון בע"מ). שמעון בע"מ הוכרזה זוכה. קיסר בע"מ הגישה עתירה לביהמ"ש המחוזי כנגד ההחלטה במיכרז, ומשנדחתה עתירתה הגישה ערעור לביהמ"ש העליון. היא מבקשת לתת צו מניעה זמני שלא יוחל בביצוע המיכרז עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
ב. לפי הוראת תקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) אמורה עתירה להיות מוגשת לביהמ"ש לעניינים מינהליים "... בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מ-45 ימים מיום... שהעותר קיבל הודעה עליה...". מסתבר כי קיסר בע"מ הגישה את עתירתה 58 ימים לאחר שהודעה לה ההחלטה בעניינה, ומטעם זה, בין השאר, החליט בימ"ש קמא לדחות את העתירה. לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה בבג"צ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות, הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סדרי הדין ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לביהמ"ש יש לכבד את המועדים שנקבעו.
ג. אכן, בימ"ש רשאי להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סדרי הדין - רק "אם ראה הצדקה לכך". בענייננו לא ראה ביהמ"ש הצדקה לדבר, ולא בכדי. ביום 24.12.01 קיבלה קיסר בע"מ את ההודעה כי שמעון בע"מ זכתה במכרז. בעבור 58 ימים הגישה את עתירתה. תחילת ביצועו של המיכרז אמורה היתה להיות ביום 1.3.02, דהיינו, 9 ימים לאחר הגשתה של העתירה. קיסר היא שביצעה עד ליום 1.3.02 את העבודות נושא המיכרז, וזיכוייה בצו-ביניים פירושו שלא זו בלבד ששמעון בע"מ לא תחל בעבודה אלא שהיא, קיסר בע"מ, תמשיך בעבודה. בנסיבות אלו כולן אין מקום לצו ביניים.
ד. טענה שניה בפי קיסר כי לפי המכרז, אמורים היו מציעים במיכרז להיות בעלי כישורים 21 ב.מ. או 100ג'- 2. שמעון בע"מ היא בעלת סיווג 21 ב.מ. ולא בעלת סיווג 100ג'- 2 ולכאורה נתמלא בה תנאי הכישורים, אלא שלטענת קיסר כישורי 21 ב.מ. אינם כישורים רלוונטיים על-פי דין, וכי חייב הזוכה במיכרז להיות בעל כישורי 100ג'- 2 דווקא. ביהמ"ש דחה טענה זו בציינו כי בתנאי המכרז נקבע כי המכרז מופנה לבעלי סווג קבלני 100ג'-2 או סיווג משרד הביטחון 21 ב.מ. והעותרת לא תקפה תנאי זה בטרם הגישה את הצעתה, ואין לאפשר לה לתקוף את תנאי המכרז בדיעבד, לאחר שהוברר לה שהצעתה לא זכתה. שמעון בע"מ עומדת בסיווג החלופי ועל כן רשאית היתה ועדת המכרזים לקבל את הצעתה שהיתה ההצעה הזולה ביותר.
ה. מאזן הנוחות הכללי נוטה בבירור לזכותה של שמעון בע"מ. תקופת המיכרז היא לשנים-עשר חודשים בלבד, החל ביום 1.3.02. היום הוא יום 24.3.02, עד אשר יישמע הערעור לגופו עלולה לעבור תקופת המיכרז כולה, או למיצער חודשים לא מעטים מתוך אותם שנים-עשר חודשים. בנסיבות אלה אין כל הצדקה לזכות את קיסר בע"מ בצו זמני.
ו. נוסף לכך, שמעון בע"מ זכתה במכרז, חברה פלונית יצאה שניה ואילו קיסר בע"מ תפסה את המקום השלישי בלבד, ולא נטען שאותה חברה פלונית ויתרה על מקומה השני. נמצא איפוא כי גם אם תיפסל הצעתה של שמעון בע"מ, גם-אז לא תזכה בעבודה אלא אותה חברה פלונית. בנסיבות אלה קשה להבין מהי בקשתה של קיסר ותינתן לה.
(בפני: השופט חשין. 24.3.02).
עע"ם 1883/02 - איתן טופורק נגד עיריית קרית מוצקין ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שדחה עתירה למתן רשיון לבית עסק שיש מכונות הימורים (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).
המבקש, המנהל בקרית-מוצקין קיוסק וכן עסק ובו מכונות-משחק, הגיש לביהמ"ש המחוזי עתירה נגד החלטת העירייה שלא לחדש את הרשיון לעסק שבו פועלות מכונות-המשחק אלא אם יוציא מכונות-משחק מסוג מסויים מעסקו. החלטת העירייה נתקבלה לאחר שהוגשה לה חוות-דעת מטעם המשטרה, שלפיה המכונות הן מכונות הימורים, ועל-כן הן בגדר משחקים אסורים כמשמעותם בסעיף 224 לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה וקבע כי יש להעדיף את חוות-דעת המומחה מטעם העירייה והמשטרה בדבר אופיין של מכונות-המשחק שבמחלוקת על-פני חוות-דעת מומחה שהעיד מטעם המבקש. המבקש הגיש ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, ובמסגרתו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה.
כאמור, בפסה"ד - שכל עוד לא נתקבל ערעור המבקש יש להניח כי הוא פסק-דין נכון - דחה ביהמ"ש המחוזי את טענות המבקש ביחס להחלטת העירייה. בנסיבות אלו, וכאשר מתן צו לעיכוב ביצוע יגרום לכך שבעסקו של המבקש תתנהל פעילות שנקבע בפס"ד כי היא בלתי-חוקית - אין מקום להיעתר למבקש.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אמיר שאשא וליאור צמח למבקש, עוה"ד בן ציון מלכה וגב' דינה זילבר למשיבים. 12.3.02).
בש"פ 2083/02 - מיכאל קריזבסקי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נסיון שוד בהתחשב בנסיבות אישיות מיוחדות של העציר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות שונות. העבירה העיקרית נסבה על נסיון שוד שעה שהעורר הצמיד אקדח צעצוע לראשו של בעל חנות תכשיטים ותוך איומים חבט ברקתו של המתלונן וגרם לו חבלה של ממש. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
העבירה חמורה היא, ואולם נסיבותיו האישיות של העורר אף הן מיוחדות. העורר הוא בחור כבן 19, עולה חדש מחבר המדינות, ואך חודשים מעטים לפני המעשה שוחרר משירות בצה"ל. העורר היה ביחידה קרבית בצבא. בתסקיר מעצר של שירות המבחן נאמר כי העורר אינו משתף את איש השירות "לעומק בעולמו הפנימי" וזאת מחשש לחשיפה שתוליך לפגיעה. בה-בעת מעריך שירות המבחן כי חלופת מעצר בבית הוריו של העורר תהווה חלופה הולמת. בתיתו דעתו לרישומיו הפליליים הקודמים של העורר, סירב בימ"ש קמא לשחררו ממעצר. אכן, עניינו של העורר אינו עניין פשוט כלל, ויש בו פנים לכאן ולכאן. "אם עומד אני להיעתר לערר אין זאת אלא מחשש שמא
מעצרו של העורר - ואפשר שליחתו לבית האסורים לאחר שיורשע בדין - עלול להצמיח עבריין במקום שאפשר ניתן להימנע מכך". לפיכך ישוחרר העורר בחלופות מעצר וערבות.
(בפני: השופט חשין. עו"ד חיים מקלר לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 12.3.02).
בש"פ 1824/02 - יונס עודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין וסמים וזיהוי במסדר זיהוי תמונות לצורך המעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של ניסיון לאונס, מעשים מגונים, סחר והספקת סמים. על-פי כתב-האישום, סיפק העורר הרואין להורי המתלוננת, אז קטינה כבת 16, ובאחת ההזדמנויות ניסה לאנוס אותה. לבקשת המדינה, הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי התשתית הראייתית - עדות המתלוננת שזיהתה את תצלומו של העורר באלבום עבריינים - היא בעוצמה מספקת להרשעה. בערר שהוגש לביהמ"ש העליון נטען, כי למתלוננת הוצגה תמונה בודדת בלבד. לנוכח טענה זו, הורתה השופטת נאור על החזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי, על-מנת שיאופשר למדינה להציג את חומר החקירה המוכיח את טענת המדינה, כי בפני המתלוננת הוצג אלבום עבריינים, ולא תמונה בודדת. בהחלטה נוספת קבע ביהמ"ש המחוזי, שאכן, בפני המתלוננת הוצג אלבום עבריינים, שכלל 50 תמונות של עבריינים, החשודים בעבירות סמים ורכוש, ובתוכם גם כאלה החשודים כעברייני-מין. בערר נוסף טוען הפעם העורר, כי ההליך היה פגום, ועל-כל-פנים, ראוי היה לאחריו לערוך מסדר זיהוי חי. הערר נדחה.
המסדר שנערך למתלוננת לא היה כלל מסדר זיהוי-תמונות אלא מסדר איתור. וכידוע, ככלל, במסדר מסוג זה לא קיימת סכנה לרימוז מצד החוקרים. מובן, כי המסדר עשוי לאבד מכוחו אם בין התמונות המוצגות לעד כלולה תמונה העלולה ליצור רימוז כזה. במקרה שלפנינו, מתוך החלטת ביהמ"ש המחוזי עולה, כי התמונות שנבחרו היו אקראיות, ועל-כן למסדר האיתור כוח ראייתי מלא. ואילו לאחר זיהוי העורר בתמונה, ברור כי למסדר זיהוי חי אין ערך ראייתי מספיק, שהרי הדעת נותנת כי המזהה יצביע על האיש שעל תמונתו כבר הצביע. בנסיבות המקרה, ולאור מצבה של המתלוננת, העשויה להיות נתונה להשפעות, אין גם מקום לקביעת חלופת-מעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ראפי מסאלחה לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 11.3.02).
ע.פ. 6941/01 - מדינת ישראל נגד חיים פינטו
*החמרה בעונש בעבירה של סחר בנשק. *החמרה בעונש מכח הכלל של אחידות הענישה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב החזיק ברשותו רובה 16 Mללא רשות במשך שנתיים. בחודש אוקטובר 2000, קשר המשיב קשר עם אחיו שהיה חייל בשירות סדיר, למכור את הרובה תמורת 13,000 ש"ח, והרובה נמכר כפי שסוכם מראש בין המשיב לבין הקונה. לאחר שנמחקה מסעיפי האישום עבירת הסחר בנשק שלא כדין, הודה המשיב והורשע בעבירה של החזקת נשק שלא כדין. בגזרו את דינו של המשיב ציין ביהמ"ש קמא בגדר שיקוליו את העונשים המקובלים בעבירה מן הסוג בה הורשע המשיב, אך נתן משקל רב לכך, שבעברו של המשיב אין הרשעות קודמות משמעותיות, והוא התייחס במיוחד לנסיבות האישיות של המשיב ומשפחתו. מטעם זה גזר לו 6 חדשי מאסר בעבודות שירות ו-10 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשים שבביצועם הודה המשיב הם חמורים ביותר, ומחייבים תגובה עונשית הולמת ומרתיעה. החזקה ונשיאה של נשק מסוג 16M, משך תקופה העולה על שנתיים ימים, ופעולות יזומות שנעשו ע"י המשיב לקראת מכירתו של נשק זה, יש בהן כדי להצביע על סכנה רבה, ואלמלא סוכלה פעולת המכירה עת נתפס הנשק ע"י סוכן, עלול היה
הנשק להגיע לידיהם של אנשים המסכנים את בטחון הציבור, בין על דרך של פעולות חבלניות, או על דרך של מעשים פליליים המסכנים חיי אדם. עוד יש להביא בחשבון כי אחיו של המשיב נדון בבי"ד צבאי ל-21 חדשי מאסר והפער בין העונש שנגזר על אחיו של המשיב לבין העונש שנגזר על המשיב הוא בלתי מוצדק, גם אילו היה ממש בטענת הסניגור כי לא הוכח שהמשיב היה הרוח החיה בביצוע העבירות. הכלל בדבר אחידות הענישה מחייב שלא ליצור פער בין המשיב לאחיו. על כן הוחלט לגזור על המשיב עונש של 36 חודשי מאסר מהם 20 חודש לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד משה גלעד למשיב. 18.3.02).
ע.פ. 813/02 - מדינת ישראל נגד פתחי חבשי
*החמרה בעונש בעבירות תקיפה וגרימת חבלה במשפחה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של התעללות בקטין, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין, ותקיפה הגורמת חבלה ממש בנסיבות מחמירות. קרבנו הראשון של המשיב היתה אשתו, ולמעשה אלימותו כלפיה נמשכת מאז נישואיהם. לאחר מכן נהג באלימות קשה כלפי ילדיו, כולם קטינים רכים בשנים, שסבלו קשות מנחת זרועו, ולעתים הוא עשה זאת תוך שהוא משתמש באביזרים שונים כמו חגורה וכבל חשמלי. ביהמ"ש גזר למשיב 24 חודשי מאסר בפועל ו-24 חודשי מאסר על-תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב מכור לסמים ואלכוהול. מאלה הוא מתקשה להיגמל, וניסיונות שנעשו בעבר כדי לסייע לו, לא נשאו פרי, בעיקר משום שהמשיב לא גילה נכונות לעשות תפנית בחייו. שירות המבחן לא הצליח לגבש המלצה טיפולית עקב כך שהמשיב לא נטה לשתף פעולה עמו. הוא מוסיף להתנגד ליצור קשר עם גורמי הטיפול, מתכחש לביצוען של העבירות, ואף מסרב ליטול חלק בקבוצת טיפול לגברים אלימים. לו נהג המשיב אחרת, אפשר היה לזקוף זאת לזכותו בעת הדיון בערעורה של המדינה, אם כי ביהמ"ש שלערעור מנחה את עצמו שלא להתערב בגזר-דין, אלא אם הוא חורג במידה מופרזת ממדיניות הענישה המקובלת. אך המצב בעניינו של המשיב שונה, הואיל וכל עוד לא יעשה תפנית של ממש באורחותיו, הוא מהווה סכנה מוחשית לבני-משפחתו, ומי שנוהג כך ראוי שייגזר לו עונש מכביד, גם על מנת להעביר לכל את המסר שאלימות בכלל, ובתוך המשפחה בפרט, היא תופעה שיש להגיב עליה בחומרה וביד קשה. לפיכך, ומאחר ואין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל על 4 שנים. יתר חלקיו של גזר-הדין של ביהמ"ש המחוזי, יישארו על כנם.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עוה"ד מוהנד דראושה ודאוד פאהים למשיב. 18.3.02).
רע"א 997/02 - ארז רביב ואח' נגד בנק לאומי לישראל
*עיכוב ביצוע מימוש בהוצל"פ של שעבוד דירות מגורים עד להכרעה בתיק העיקרי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים הם שני אחים ורעיותיהם. האחים היו מנהלים ובעלי מניות בחברה שניהלה חשבון דביטורי אצל המשיב (להלן: "הבנק"). החברה חבה לבנק, לפי רישומי הבנק, כ-1,3 מליון ש"ח. לבקשת האחים מונה לחברה מפרק. הבנק נקט בהליכי הוצאה לפועל למימוש השעבודים על בתי המגורים של המבקשים - האחד שעבוד על סך 50,000 דולר והאחר שעבוד על סך 70,000 דולר. המבקשים פנו לביהמ"ש המחוזי בת"א בבקשה לפס"ד הצהרתי המצהיר על בטלות השעבודים, ובמסגרת זו ביקשו צו זמני לעיכוב ההליכים של מימוש השעבודים
בהוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת המבקשים לסעד זמני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
כמה עניינים שנויים במחלוקת ומן הראוי לבררם במסגרת התיק העיקרי. פינויים של המבקשים מבתי מגוריהם בטרם קבלת הכרעה בתיק העיקרי, אינה מאזנת כראוי בין השיקולים המתחרים במקרה זה. לפיכך, הליכי מימוש המשכנתא יעוכבו עד למתן החלטה בתיק העיקרי.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אבי אברמוביץ למבקשים, עו"ד י. זלומון למשיב. 19.3.02).
בש"פ 1495/02 - איאד מסארווה נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים כשנסתרה סכנת המסוכנות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בירושלים בסחר ב-50 ק"ג חשיש ונעצר עד תום ההליכים. העורר מיקד את עררו בטענה אחת, הנוגעת לעובדה שלאחר תום החקירה לא נעצר במשך 3 חודשים וחצי, שבגדרם המשיך את שגרת חייו - לרבות עבודה במקום עבודה קבוע - ולא הסתבך בפעילות פלילית כלשהי. הערר נתקבל.
מסתבר כי במשך התקופה האמורה נערכו תצפיות על ביתו של העורר ואלה לא הצביעו על פעילות פלילית כלשהי. בנסיבות אלה, התנהלות העורר במשך תקופה ממושכת כשהמשטרה עורכת תצפיות על ביתו, די בה כדי להפריך את חזקת המסוכנות העולה מעצם ביצוע עבירות הסמים. על כן ישוחרר העורר בתנאי מעצר בית.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ישראל קליין לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 18.3.02).
עש"ם 1827/02 - אברהם ספיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש המשמעתי לאחר הרשעה בעבירות מרמה (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער נתקבל לעבודה בשירות המדינה בשנת 1989, ושימש מנהל מדור תשלומים בשירות התעסוקה ברמת-גן. תוך כדי עבודתו סייע המערער לקבלן כוח-אדם, שעסק בהשמת פועלים מן השטחים לעבודה בישראל, להגשת דיווחים שלא היו דיווחי אמת לשירות התעסוקה מתוך מטרה להפחית תשלומים שהיה על אותו קבלן לשלם לשירות התעסוקה. הוגשה תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בה הואשם המערער בעבירות משמעת. ביה"ד למשמעת הרשיע את המערער וגזר עליו פיטורין תוך שלילת 10 אחוז מפיצויי הפיטורין, פסילה מלשרת בשירות המדינה במשך 3 שנים ונזיפה. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
המערער נתקבל לשירות המדינה, כאמור, בשנת 1989, ולא עברו אלא כשנתיים ימים עד שעשה את מעשיו הרעים עם אותו קבלן כוח-אדם. משנתגלו מעשיו הושעה המערער מעבודתו וזה כתשע שנים אין הוא עובד בשירות המדינה. בהתחשב בזמן הקצר שעבר מאז החל המערער עובד בשירות המדינה ועד שהחל מועל באמון שניתן בו, ובכך שכבר עברו כ-9 שנים מאז שהושעה, לא יהא זה נכון להורות על החזרתו של העורר לשירות המדינה. המערער במעשיו לימד על עצמו כי אין הוא ראוי שינהגו בו אלא בחומרת הדין. כמו כן, ההלכה המקובלת היא שאין מתערבים על דרך הכלל בגזרי-דין שביה"ד למשמעת של עובדי המדינה גוזר על נאשמים עובדי המדינה. עם זאת, בשים-לב לעונש הכמעט-אולטימטיבי שהוטל על המערער - פיטורין משירות המדינה - לא יהיה זה נכון לשלול ממנו ולו מיקצת מפיצויי הפיטורין שהוא זכאי להם. לפיכך יש לבטל את ההחלטה לשלול מהמערער 10 אחוז מפיצויי הפיטורין.
(בפני: השופט חשין. עו"ד דניאל מרוז לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.3.02).
רע"א 2078/02 - מוניטין עתונות בע"מ נגד עו"ד רונן מטרי ואח'
*עיכוב ביצעו חילוט ערבות בנקאית אוטונומית (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).
בין המבקשת לבין המשיבים, כונסי נכסים, נערך הסכם לרכישת נכס מקרקעין. המבקשת נתנה בידי הכונסים ערבויות בנקאיות שנועדו לשמש כתשלום על חשבון התמורה ו/או לשם חילוטן בהתקיים התנאים לכך. ההסכם בין המבקשת לבין הכונסים הכיל תנאי מתלה, לפיו מותנה תוקפו בכך שינתן לרכישת המקרקעין אישור ראש ההוצל"פ. אישור זה לא ניתן. ראש ההוצל"פ החליטה שיש לפרסם מכרז חדש על מנת לקבל מחיר גבוה יותר. לאחר מתן החלטה זו שלחה המבקשת הודעת ביטול, בה ביטלה את הצעתה, והגישה בקשה לצו מניעה זמני המונע חילוט הערבויות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הערבות היא אוטונומית ולפיכך ניתן לחלטה בלא להמתין לתוצאות התביעה שהגישה המבקשת. הערר נתקבל וניתן צו לעיכוב ביצוע.
אכן, ככלל, אין לפגוע בערבות אוטונומית ויש לאפשר חילוטה ללא קשר לעיסקת היסוד. השופט קמא, סבר כי לכלל זה אכן יש חריגים, אך לדעתו, המקרה הנדון אינו אחד מהם. אלמלא היה בהסכם תנאי מתלה כאמור, לא היה מקום להתערב בהחלטתו זו. אלא שהעיסקה לא יצאה לפועל מחמת סירוב ראש ההוצל"פ לאשרה. הודעת הביטול ניתנה בשלב בו יש מקום לטענה שהתנאי המתלה לא התקיים או שלא היתה מצד המבקשת הפרה של ההסכם. טענה זו כמו יתר טענותיה של המבקשת תתברר בביהמ"ש. בשלב זה לא נתקיימו התנאים לחילוט הערבות על אף נוסחה, בהיותה קשורה ומותלית לכאורה בכניסתו לתוקף של ההסכם עצמו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד יורם מושקט וגב' שרון שפינט למבקשת, עו"ד גב' קרן רייכבך-סגל למשיבים. 20.3.02).
בש"פ 2259/02 - יוסי בן שבת ועובדיה מרזוק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נסיון שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו כי קשרו קשר עם שניים אחרים, אחד מהם יעיש יפרח ואחד עלום-שם, לבצע שוד מזויין של עובד דואר המוביל בריכבו שקים ובהם כסף. ארבעת הקושרים הצטיידו באקדח, בכובע גרב ובכפפות. שני האחרים ניגשו לרכב למטרת השוד ושני העוררים המתינו בסמוך. השוד נכשל הואיל ועובד הדואר הבחין בשודדים ונמלט. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור טוען כי יש להורות על חלופת מעצר באשר יעיש יפרח שוחרר ממעצר לביתו, ואין להפלות את העוררים. ברם, את טענת ההפליה יש לבדוק בדרך הבאה. ראשית לכל, אדם המנסה לבצע שוד בחבורה ואקדח בידי החבורה, אדם מסוכן הוא עד למאד לרבים וליחיד, וחלופת מעצר, על דרך העיקרון, לא תסכון. השאלה הינה איפוא אם שחרורו של יעיש יפרח ממעצר ראוי שיאצול על עניינם של העוררים אף הוא. התשובה היא שלילית. יעיש יפרח עברו נקי לחלוטין, בעוד אשר שני העוררים גוררים אחריהם רשימה של הרשעות קודמות בנושאי רכוש ואלימות. זאת ועוד, גם אילו יעיש יפרח שוחרר ממעצר שלא כדין אין לחזור על אותה טעות גם בעניינם של העוררים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אהוד בן יהודה לעוררים, עו"ד דוד זכריה למשיבה. 18.3.02).
בש"פ 2507/02 - מדינת ישראל נגד אחמד בן חדר מרהג' ואח'
*ביטול שחרור בערובה בעבירות סחר בסמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בעבירות חמורות של סחר בסמים - חצי ק"ג הרואין - 9 ק"ג חשיש ועוד 20 ק"ג חשיש. לכל המשיבים
הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות סמים, והעבירות המיוחסות להם בתיק זה בוצעו, על-פי הנטען, בעת היותם אסירים ברשיון. ביום 25.2.02, הגישה המדינה את כתב האישום נגד המשיבים ובאותו מועד ביקשה את מעצרם עד תום ההליכים. דיון ראשון בבקשה התקיים ביום 17.3.02, ובו נדרשה המדינה להציג תעודת חסיון לישיבה הבאה שנועדה ליום 19.3.02. במועד זה הציגה ב"כ המדינה תעודת חסיון ונשמעו טיעונים לענין התעודה וחומר החקירה בתיק. במסגרת דיון זה התברר כי בביהמ"ש בנצרת מתנהלים הליכים נוספים בהם מצוי חומר ראיות של האזנות סתר בהן מעורב המשיב 1, אולם המדינה לא ראתה חומר זה כחלק מחומר חקירה הרלבנטי להליך הנוכחי. ב"כ המשיבים טענו כי לא ידעו כלל על חומר זה בתיקים האחרים, וביקשו לשחרר את המשיבים למעצר בית כדי שיוכלו במהלך הזמן הקרוב ללמוד את חומר החקירה הנוסף בטרם תידון הבקשה למעצר עד תום ההליכים לגופה. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת המשיבים והערר נתקבל.
אין להוציא מכלל אפשרות קיומם של מצבים חריגים בהם עלולה התמשכות של הליך להביא לעיוות דין חמור לנאשם המוחזק במעצר באופן העשוי אף להצדיק את שחרורו למרות שטרם ניתן היה לדון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים לגופה. אולם זה אינו המקרה. משך הזמן העיקרי שחלף מהגשת הבקשה עד לדיון הראשון מקורו העיקרי בצרכי הסניגוריה. כתב החסיון, הוגש בתוך יומיים מאז החליט בימ"ש קמא על המצאתו; חומר החקירה הנוסף מהתיקים האחרים, בין אם הוא מהווה חומר חקירה רלבנטי לצורך הליך זה ובין אם לאו, היה זמין לעיון הסניגוריה, וניתן היה תוך פרק זמן קצר לקבלו ולעיין בו. נסיבות אלה, גם אם הן מצריכות ארכה קצרה נוספת אינן מצדיקות שחרורם של משיבים, במיוחד בנתונים האמורים בתיק זה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' אורלי מור-אל לעוררת, עוה"ד מ. שרמן, א. נחאס וש. בר-עוז למשיבים. 20.3.02).
ע.א. 4397/97 - אברהם זהבי נגד המנהל הכללי של משרד הפנים ואח'
*פירוש סעיף בהחלטת הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) (הערעור נתקבל).
המערער שירת כ-43 שנים במשרד הפנים ולאחר מכן כיהן כ-3 שנים וחצי כראש המועצה המקומית מכבים-רעות. בשנת 1994 פרש המערער לגימלאות. במכתב מיום 25.11.93, אישר מנכ"ל משרד הפנים (להלן - "המנהל הכללי") את זכאותו של המערער למענק בגין תקופת כהונה עודפת (להלן - "המענק"), לפי סעיף 26א להחלטת הרשויות המקומית (גמלאות לראש רשות וסגניו), (להלן - "החלטת הרשויות המקומיות"). במכתב מיום 24.5.95 הודיע המנהל הכללי למערער כי "נתגלעו חילוקי דעות בין משרדי הפנים והאוצר על עצם זכאותך למענק... חילוקי דעות אלו הוכרעו בחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה", ולפיה אין הוא זכאי למענק והוא נדרש להחזיר את הסכומים ששולמו לו על חשבון המענק. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש דחה את הערעור. הערעור נתקבל.
השאלה שבה דן ביהמ"ש היתה אם יש להביא בחשבון, לענין הזכות למענק, את תקופת השירות במשרה ציבורית, שקדמה לתקופת הכהונה כראש רשות מקומית, במלואה, כאמור בסעיף 26א(א)(2); או שיש להביא בחשבון רק את מחציתה של התקופה, כאמור בסעיף 10(א). ביהמ"ש סבר כי הוראת סעיף 10(א) - שבה מדובר ב"זכות לגמלה" - חלה על המענק, וכי ראש רשות מקומית לשעבר יהיה זכאי למענק רק אם תקופת כהונתו כראש רשות, בצירוף מחצית תקופת שירותו הקודמת, מסתכמת ב-30 שנים לפחות. לטענת המערער יצרה הוראת סעיף 26א(א)(2) הסדר מיוחד הגובר על הוראת סעיף 10(א); לפיכך יש להביא בחשבון, לצורך חישוב הזכות למענק, את תקופת השירות במשרה
ציבורית במלואה. גישת המערער נתקבלה בשני פסקי דין של השופטים טירקל וגב' פרוקצ'יה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד גיורא בן טל וגב' שרון הברמן למערער, עוה"ד קובי אמסלו ומיכאל גדרון למשיבים. 21.3.02).
ע.א. 2622/00 - א.צ. ברנוביץ החזקות בע"מ נגד עו"ד יקותיאל נתנזון
*אין לטעון בערעור טענה שלא נטענה בערכאה דלמטה. *התערבות בסכום הוצאות ושכ"ט שנקבע בערכאה הראשונה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
על-פי הסכם שנכרת בין המערערת לבין עמותה פלונית, קיבלה על עצמה המערערת לבנות באשדוד יחידות דיור, ובנספח להסכם נקבע כי הטיפול בהעברת הדירות לרוכשיהן ייעשה ע"י המשיב, והמערערת התחייבה לשאת בשכרו. בעקבות זאת הקימה המערערת שלושה פרוייקטים של בתי מגורים: "פרוייקט העולים"; "פרוייקט המדרחוב"; ו"פרוייקט הקוטג'ים". המשיב טיפל בהעברת הדירות ב"פרוייקט העולים" והמערערת נשאה בשכרו. התעורר סכסוך בין המערערת למשיב בשאלה אם התחייבה לשלם עבור העברת הדירות בכל הפרוייקטים ולא ניתן למערערת רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר. בגין אחת ההתדיינויות חוייבה המערערת לשלם למשיב שכ"ט בסך 10,000 ש"ח. בערעור משיגה המערערת על צדקת החלטתו של ביהמ"ש המחוזי לדחות את בקשתה למתן רשות להתגונן; ואילו המשיב, בערעור שכנגד, מלין על מיעוט שכר הטרחה שנפסק לזכותו. הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל.
המערערת טוענת כי מן הדין היה ליתן לה רשות להתגונן ביחס לאחד הפרוייקטים שלטענתה לא נכלל במסגרת ההסכם, שבגדרו התחייבה לשאת בשכרו של המשיב. דא עקא שטענה זו לא נטענה כלל בבקשה לרשות להתגונן. טענה אשר לא נטענה לפני הערכאה הדיונית אין זכות לטוענה לפני ערכאת הערעור אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן עד מאוד. במקרה שלפנינו אין מתקיימות כל נסיבות שבכוחן להצדיק חריגה מכלל זה. מאידך צודק המשיב בערעורו על גובה שכר הטרחה שנפסק לזכותו. השכר שהגיע למשיב, בהתחשב בסכום התביעה, על-פי התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין, הוא כ-47,000 ש"ח, ובנסיבות העניין לא היתה הצדקה לפסוק למשיב שכר נמוך מזה שהיה זכאי לו על-פי התעריף המינימלי.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ל. כהן וג. אזור למערערת, עו"ד א. שץ למשיב. 17.3.02).
בש"פ 2094/02 - קאהר דאעס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של החזקה וסחר בשני כלי נשק מסוג קרל-גוסטב שרכש מפלוני ומכרם לאלמוני. בימ"ש קמא הורה על מעצרו עד תום ההליכים והערר נדחה. אשר לראיות-לכאורה להוכחת האשמה - נגד העורר מעידים המוכר והקונה של כלי-הנשק. בא-כוח העורר תוקף שני עדים אלה אך לצורך המעצר קיימות ראיות-לכאורה להוכחת האשמה. אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן שלא הוכח כל קשר בין פלוני לבין אלמוני להעליל על העורר אותם מעשים אשר עשה כנטען. אשר לעילת-מעצר - העבירה באה בגידרי סעיף 21(א)(ג)(2) לחסד"פ, וכן, אדם הקונה או מוכר כלי-נשק, מסוכנותו ליחיד ולכלל נובעת מעצם עיסוקו. אין גם מקום לחלופת מעצר. מסוכנות הנשקפת מאדם הסוחר בכלי-נשק בימינו ובמקומנו, מסוכנות זו היא כה רבה עד שחלופת-מעצר לא תסכון.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אשר חן לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 21.3.02).