ע.פ. 4932/00 - ודים יעקבלב נגד מדינת ישראל
*המרת הרשעה מרצח להריגה. *חזקת הכוונה לקטילה בהרשעה ברצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 203/99 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בין המערער לבין אחד ראמי נוייסרי התפתחה תגרה, אליה הצטרף חברו של המערער (להלן - דניס). בשלב כלשהו התרחקו המערער ודניס מראמי והלה החל לחזור לכיוון ביתו. בדרך פגש ראמי באביו (להלן - המנוח). ראמי סיפר לאביו מה קרה והמנוח החל לרוץ לעבר המערער ושוב התפתחה תגרה. בשלב כלשהו נוצר נתק בין המערער ודניס לבין המנוח וראמי. המערער רץ לבית קפה סמוך, נטל סכין שהיתה על הדלפק וחזר לזירת הארוע. ראמי והמנוח החלו לברוח והמערער הצליח להשיג את המנוח, נעץ את הסכין בלבו וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער היה זה שנעץ את הסכין בלבו של המנוח. כן קבע כי כשנעץ את הסכין במנוח, גמלה בלב המערער החלטה להרוג אותו. הערעור על עצם מעשה נעיצת הסכין ע"י המערער נדחה והערעור על ההרשעה ברצח נתקבל וההרשעה הומרה להרשעה בהריגה.
ב. הממצא שהמערער היה זה שגרם למותו של המנוח מוכח היטב באמצעות פסיפס של עדויות המשתלבות זו בזו. נותרה השאלה אם גמלה בלב המערער הכוונה להמית את המנוח. הערכאה הראשונה דחתה את הטענה כי המנוח הרים מתקן יבוש כביסה לפני שנדקר וכי עובדה זו היוותה קינטור. לענין ההחלטה להמית קבע ביהמ"ש שכיוון שמדובר בנעיצת סכין בלב בעומק של 8.5 ס"מ, ניתן להסיק שמדובר על כוונת קטילה. ביהמ"ש הסתמך לענין זה על החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. בענין ממצא אחרון זה נותר ספק שהמערער זכאי ליהנות ממנו.
ג. המערער נטש את זירת העבירה, נטל סכין מבית הקפה וחזר לזירת הארוע. סכין הוא מכשיר קטלני מעצם טבעו. נעיצת סכין בלבו של אדם מצביעה אף היא על החלטה להמית. מאידך, קיימת אי בהירות בשאלה מה בדיוק התרחש בין הרגע בו הרים המנוח את מתקן הכביסה, כדי להתגונן מפני המערער שהחזיק בסכין, לבין רגע נעיצת הסכין. הפתולוג תיאר בחוות דעתו את עוצמת הדקירה כ"מתחת לבינוני". השאלה אם המעשה הקטלני היה מלווה בהחלטה להמית אם לאו תלוייה בכל נסיבות הענין. באחד המקרים נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי אין לומר שכל דקירת סכין בחזה מלמדת בהכרח על קיומה של החלטה להמית. ניתן למצוא בפסיקתו של ביהמ"ש העליון מקרים בהם זוכו נאשמים מרצח (ולו מחמת הספק) והורשעו בהריגה, במקרים של דקירה בודדת באזור רגיש, שהיא שגרמה למוות. בנסיבות הענין שלפנינו, קשה לצייר תמונה ברורה בענין השניות הקריטיות. כאשר ברור שנעיצת הסכין היתה תוך כדי מאבק וכאשר הפתולוג הגדיר את הדקירה כפי שהגדיר, נותר ספק אם הוכחה במידת הודאות הנדרשת ההחלטה להמית. על כן יש להמיר את ההרשעה מרצח להריגה.
(בפני השופטים: אור, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ציון אלישע למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 25.3.02).
וש"מ 76/02 - אברושמי יונה נגד מדינת ישראל
*שחרור על תנאי של מי שהורשע ברצח(וועדת שחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר - הוחלט על שחרור ברשיון).
א. בחודש פברואר 1983 נערכה עצרת של מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים. בתום העצרת הוטל לעבר רחבת ההתכנסות רימון-יד אשר התפוצץ וגרם למותו של אמיל גרינצווייג, ולפציעתם של 9 אנשים נוספים. המבקש הורשע ברצח ונדון למאסר עולם. בתאריך 22.2.95 קצב נשיא המדינה את ענשו של המבקש והעמידו על 27 שנים, ובתאריך
22.6.2002 עתיד הוא לסיים לשאת ב-2/3 מתקופת מאסרו. המבקש ביקש לשחררו על תנאי. הבקשה נתקבלה.
ב. עד לכניסתו של חוק השחרור לתוקף, ההלכה הנוהגת היתה שעל ועדת השחרורים לתת את דעתה על שני שיקולים: הסכנה הצפוייה לציבור אם האסיר ישוחרר, והסיכוי לשיקומו. לצורך ההכרעה בשאלות אלו נהגה הוועדה לבחון את עברו הפלילי של האסיר, טיבן של העבירות בגינן נאסר, נסיבות ביצוען, התנהגותו בכלא, תוכניות שיקום, ועוד שיקולים מסוג זה. חוק שחרור על-תנאי ממאסר, קלט לתוכו את מרביתן של ההלכות אשר נפסקו על ידי ביהמ"ש העליון. מכוח סעיף 33 של החוק הוקמה "ועדת שחרורים מיוחדת", ובסעיף 5 לחוק נקבע, כי ועדה זו רשאית לשחרר על-תנאי אסיר עולם שעונשו נקצב, ושנשא לפחות שני שלישים מהתקופה שנקצבה, אך לכך נקבע סייג לאמור: "לא תשחרר ועדת השחרורים... אסיר עולם... אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". בסעיף 9 לחוק מנה המחוקק אמות מידה על פיהן תבחן הוועדה את שאלת השחרור, ובין אלה נמנים: הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, מהות העבירה בגינה הוא נושא במאסר ונסיבות ביצועה, הרשעות קודמות או נוספות של האסיר, והתנהגותו בכלא. כמו כן אמורה הוועדה לתת את דעתה לחוות דעת של גורמים מקצועיים כמו שירות בתי הסוהר, הרשות לשיקום האסיר, ושירות המבחן. בצד כל אלה מצווה הוועדה לתת את דעתה גם לנסיבותיו האישיות של האסיר, לרבות גילו ומצבו המשפחתי.
ג. חומרתן של העבירות אותן ביצע המבקש הינה מופלגת. על רקע "אידיאולוגי-פוליטי", קיפד את פתיל חייו של אדם צעיר וגרם לפציעתם של אחרים. מי שכך נהג, מעיד על עצמו כי טמונה בו סכנה לציבור. מאידך, מדובר באסיר בן 47 כיום, המשלם את מחיר מעשיו מזה כ-18 שנים, והשאלה היא אם הגיעה העת ונוצרו הנסיבות לשחררו על-תנאי. התשובה היא חיובית. אכן, לחובת המבקש נרשמו במשך השנים עבירות פליליות וגם עבירות משמעת לא מעטות, אך מרביתן של עבירות אלו בוצעו לפני שנים רבות. מכאן, שבצד השיקולים לחומרה, חלה רגיעה ניכרת בהתנהגותו של המבקש והדבר מצא את ביטויו גם בחוות הדעת שהוגשו מהן עולה כי כיום התנהגותו תקינה. זאת ועוד, המבקש נמצא מתאים להשתלב בתהליך שיקום, וכבר למעלה משנה הוא מועסק בעבודת-כפיים מחוץ לכלא, ולפני 6 חודשים החל להתגורר בהוסטל, שם הפיקוח עליו מינימלי, וחרף זאת לא נמצא כי מעד. בכל הנסיבות הוחלט כאמור.
(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד אבי עמירם וגב' דנה אלקלעי-חדד למבקש, עו"ד גנית גדות-קרני למשיבה. 24.3.02).
רע"א 358/02 - אופיר פרץ נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*אין להפנות למומחה רפואי שמונה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שאלות המתייחסות לקביעת נכות של המוסד לביטוח לאומי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש הגיש לבימ"ש השלום תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מומחה רפואי שמונה ע"י ביהמ"ש קבע בחוות-דעתו, כי למבקש נותרה נכות לצמיתות בשיעור של %5. המבקש פנה גם למוסד לביטוח לאומי, אשר קבע כי לא נותרה לו נכות רפואית בשל התאונה. המשיבות ביקשו לקבוע כי הנכות הרפואית אשר קבע המוסד לביטוח לאומי היא המחייבת, לחילופין, ביקשו כי המומחה שמונה יבדוק את התובע בשנית, ולחילופי חילופין, כי יתאפשר להן לשלוח למומחה שאלון הבהרה, הכולל התייחסות לקביעתו של המוסד לביטוח לאומי. בימ"ש השלום קבע כי הן רשאיות להפנות למומחה שאלון הבהרה אך שלא יכלול התייחסות לקביעת המוסד לביטוח לאומי. בערעור של המשיבות לביהמ"ש המחוזי נקבע כי המשיבות רשאיות להפנות למומחה
שאלות הבהרה הכוללות התייחסות לקביעת המוסד לביטוח לאומי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 6א לחוק הפיצויים קובע כי עניינים רפואיים יש להוכיח באמצעות מומחה רפואי המתמנה ע"י ביהמ"ש. תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), קובעות מהם המסמכים שניתן להציג למומחה, כאשר תקנה 8 מוציאה במפורש מגדרם של מסמכים אלה, חוות-דעת רפואיות. ביהמ"ש העליון קבע זה מכבר, כי גם קביעות של ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי אין להציג בפני המומחה. עוד נקבע, כי איסור זה משתרע גם על הצגת חוות-הדעת בשלב הפניית שאלות ההבהרה למומחה. על כן יש להחזיר את החלטת בימ"ש השלום על-כנה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אבי זוהר למבקש, עו"ד אורי ירון למשיבות. 25.3.02).
בש"פ 6159/01 - יונס וסאלחה אבו עמר נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור של "רכב תפוס" שבעליו מעורב בעבירות סמים(ערר על צו זמני לתפיסת רכב - הערר נדחה בעיקרו).
א. אחד, חסן אבו עמר (להלן - חסן), נעצר לאחר שהתנהלה נגדו חקירה סמוייה בחשד לעבירה של סחר בסמים. הוא נתפס כשהוא נוהג ברכב מסוג ב.מ.ו. ולשוטר שעצר אותו אמר שהרכב הוא שלו והוא רכש אותו ב-300,000 ש"ח. המדינה הגישה בביהמ"ש המחוזי בקשה לצו זמני לתפיסת רכב, כאמור בסעיף 36ו(ב) ו-(ג) לפקודת הסמים. המשיב בבקשה זו היה חסן. תחילה ניתן צו זמני במעמד צד אחד, כאמור בסעיף 36ו(ג) לפקודה. לאחר כשבוע הוגש נגד חסן כתב אישום. בכתב האישום נכללה בקשה, בהתאם לפקודה, להורות על חילוט הרכב בתום ההליך. העוררים, הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה "להשבת התפוס". הרכב, שהמדינה טוענת שהוא שייך לחסן, רשום על שם אמו של חסן, סאלחה. אחיו של חסן, יונס, טוען שהרכב שייך לו, ולא לחסן או לסאלחה. סאלחה תומכת בעמדתו של יונס. חסן אשר בעת מעצרו טען שהרכב שייך לו, שינה טעמו בביהמ"ש וציין שאין לו ענין בהליך, וביקש שלא להביאו להמשך הדיונים בענין הרכב. הדיון שנקבע במעמד הצדדים בבקשה לפי סעיף 36ו(ב), למועד שלפני הגשת כתב האישום, התנהל בסופו של דבר, זמן ניכר לאחר הגשת כתב האישום. המדינה לא הגישה לאחר כתב האישום בקשה, כאמור בסעיף 36ו(א). טענתה היא שאין צורך בבקשה כזו. ביהמ"ש המחוזי דן, לאחר הגשת כתב האישום, בבקשה לפי סעיף 36ו(ב) יחד עם בקשת העוררים "להחזרת התפוס". בהחלטה ציין ביהמ"ש כי "ענין לנו בעתירת המדינה לחילוט זמני... בהתאם להוראות סעיף 36ו(א) לפקודה הסמים המסוכנים". למעשה - בקשה כאמור בסעיף 36ו(א) שעניינה צו זמני לאחר הגשת כתב אישום - לא הוגשה מעולם. לבסוף קבע ביהמ"ש כי לא שוכנע ואף לא לכאורה, כי המכונית היא בבעלותו של יונס ונתן צו לתפיסת הרכב. עם זאת צויין בהחלטה כי אם תומצא ערבות בנקאית בגובה %75 מערך המכונית ניתן יהיה לשקול לשנות את הצו בהתאם. הערר נדחה פרט לערבויות שיש צורך להמציא כתנאי לשחרור המכונית.
ב. צו זמני, כאמור בסעיף 36ו(ב) לפקודה, אינו עומד בתקפו עד לסיום ההליכים. על המדינה המבקשת להוסיף להחזיק בתפוס, להגיש לאחר הגשת כתב האישום בקשה נוספת כאמור בסעיף 36ו(א). סעיף 36ו מבחין בין בקשה לצו זמני, בטרם הוגש כתב אישום (סעיף 36ו(ב)), לבין בקשה לצו זמני לאחר הגשת כתב אישום כאמור בסעיף 36ו(א). בענייננו התנהלו הדברים, "כאילו" היה זה דיון לפי סעיף 36ו(א) וביהמ"ש גם נתן החלטה לפי סעיף זה, למרות שכלל לא היתה מונחת בפניו בקשה לפי הסעיף האמור. בנסיבות הענין, לא נגרם לעוררים עיוות דין ואין הם יכולים להיבנות מטענותיהם הדיוניות.
ג. השאלה המשפטית הנוספת היא מה "מעמדו" של הטוען לזכות ברכוש שנתפס, להשמיע טענותיו בשלב הדיון בצווים זמניים. פקודת הסמים מקנה מעמד מפורש ל"טוען לזכות ברכוש" רק בשלב הדיון בשאלת החילוט. בענייננו, המדינה לא חלקה על זכותם של הטוענים לזכות ברכוש להשמיע טענותיהם כבר בשלב הדיון בצו הזמני. כך גם הפרקטיקה בבתי המשפט. מתעוררות שתי שאלות: האחת - האם העוררים הטוענים לזכות ברכוש או מי מהם, הם לכאורה הבעלים של הרכוש (או שמא הבעלים לכאורה של הרכוש הוא חסן); השניה - האם ראוי לשחרר את הרכב התפוס ואם כן באלו תנאים.
ד. אשר לשאלה מי, לכאורה, הבעלים של הרכוש התפוס - הערכאה הראשונה קבעה כי הבעלים, לכאורה, הוא חסן ולא יונס. בכך אין להתערב. באשר לתנאי שחרורו של הרכב התפוס - נטיית בתי המשפט היא, בדרך כלל, לשחרר רכוש כשמתבקש צו זמני לפי פקודת הסמים, והכל בערבויות המתאימות. הצווים הזמניים לפי סעיף 36ו תכליתם היא להבטיח את האפשרות לחלט את הרכוש בעתיד. ניתן בנסיבות הענין דנא לשחרר את הרכב ע"י הוספת תנאים שלא נקבעו בערכאה הראשונה, תוך הפחתה מסויימת של הערבות הבנקאית. לפיכך יוחזר הרכב לעוררים בתנאי שימציאו פוליסת ביטוח מקיף המתייחסת לרכב כאשר הפוליסה משועבדת לטובת המדינה; יירשם עיקול על הרכב לטובת המדינה במשרד הרישוי; ייאסר על העוררים למכור את הרכב; לצורך הבטחת תנאים אלו, ימציאו העוררים ערבויות של כל אחד מהם וכן של שני ערבים - כשגובה הערבויות של כל אחד הוא 200,000 ש"ח וכן ערבות בנקאית על סך 100,000 ש"ח.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד ניר רוטנברג לעוררים, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 8.10.01).
בש"פ 2366/02 - מוהנד עובייד נגד מדינת ישראל
*תקפותה של הבטחה לעציר שלא ייעצר עד תום ההליכים אם ישתף פעולה בגילוי מסתור נשק כאשר לא עמד בהבטחה "לגילוי מיידי"(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, תושב עיסוויה, הואשם בעבירות של חברות בארגון עויין והחזקת נשק שלא כדין. בכתב האישום מיוחס לו כי התגייס לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין והינו חבר בארגון זה, וכן כי אחיו ביקשו להחביא בעבורו שני מטעני צינור וכדורים לנשק וכתוצאה מכך הטמין אמצעי לחימה אלה בבור בחצר ביתו. המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים וסניגורו טען כי המדינה מחוייבת להסכים לשחרורו מן הטעם שהובטח לעורר בסמוך לפני מעצרו כי אם יגלה את מקום המסתור של הנשק לא ייעצר וישוחרר לביתו. אמנם הוא גילה את מקום המסתור לא מיד אלא לאחר מספר ימי חקירה, אולם גם כך, על-פי הטענה, על המדינה לעמוד בהתחייבותה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער לא קיים את התנאים לצורך קיום הבטחת המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. מעורבות בהחזקה ובהטמנה של אמצעי לחימה שנועדו מעצם טיבם לפגוע בבטחון הציבור מחייבת מעצר הגורם המעורב ובידודו מגורמי הסיכון. חלופת מעצר במצב דברים זה הינה אופציה בלתי מתאימה, במיוחד על רקע חומרת המצב הבטחוני בתקופה האחרונה. אלא שגם בנסיבות אלה יש לתת את הדעת להבטחות הרשות שעליה, בדרך כלל, לקיימן כלשונן וכרוחן, שאם לא כן עלול להיפגע בסיס האמון בדרכי פעולתה ומהלכיה. אם כי, ככל התחייבות שלטונית, כן גם התחייבות בתחום הדיון הפלילי, אינה התחייבות מוחלטת אלא יחסית, והיא כפופה להילכת ההשתחררות, מקום שהאיזון בין שיקולי טובת הכלל ושלום הציבור העשויים להניע את הרשות לחזור בה מהתחייבותה גוברים על טובתו של הנחקר או הנאשם כמו גם על האינטרס הציבורי הכללי המורה כי, דרך כלל, הבטחות הרשות הציבורית יש לכבד.
ג. בענייננו, אין עומדת לדיון השאלה האם שיטת מתן הבטחות לחשוד כי לא ייעצר רצוייה או יעילה, ובכלל זה במקרים בהם מדובר בחשד לעבירות בעלות גוון של טרור לאומני. שאלה זו עניינה מדיניות גורמי החקירה והתביעה. מה שיש לבחון כאן היא מהות ההבטחה והשאלה האם נתוני ההבטחה נתקיימו. מזכרון דברים שהוגש בדבר נוסח ההבטחה לעורר, עולה כי נאמר לו שהוא לא ייעצר אם יסגיר את הנשק באותו מעמד. מהות ההבטחה בהקשר זה ובנוסח הזה נועדו להדגיש את הצורך המיידי בהסגרת הנשק כדי להסיר את הסיכון האפשרי ממנו, ולאזן בדרך זו בין אינטרס אכיפת החוק שהיה מצדיק את עיכובו של העורר לחקירה לבין אינטרס אחר הכרוך בבטחון הציבור לאתר את הנשק ותפיסתו לבל ייעשה בו שימוש על ידי גורמים עויינים. מרגע שהעורר סירב לשתף פעולה ולא חשף באופן מיידי את מקום מסתור הנשק, השארתו של העורר במעצר איננה עומדת בסתירה להבטחה שניתנה לו, אשר תנאיה, כאמור, לא נתקיימו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד איברהים אבו-עטה לעורר, עו"ד נסר אבו טהה למשיבה. 24.3.02).
ע.א. 8223/99 - ברוך ניר ואח' נגד עזריאל - מושב עובדים... בע"מ
*הקצאת מגרש ל"בנים ממשיכים" במושב(מחוזי ת"א - ה.פ. 212/96 - הערעור נתקבל).
א. המערערים הם בנים של חברי המושב. ל"בנים ממשיכים" במושבים יש אפשרות להקים יחידת דיור בתוך הנחלה של הוריהם. לגבי נחלות הוריהם של המערערים נעשה בעבר הסדר שונה: הם קיבלו מגרשים מחוץ לגבולות של נחלות ההורים, כיוון שלא היתה אפשרות לבנות בתוך גבולות הנחלות המקוריים. האסיפה הכללית של המושב קבעה בהחלטה מיום 4.1.1996 כי המערערים לא יוכלו להשתתף בהגרלה של מגרשים שעמדה להיערך במושב במסגרת הרחבתו. כך קבעה בשם עקרון השוויון, שכן המערערים קיבלו, כאמור, מגרש נפרד. הערעור נתקבל.
ב. המחלוקת בין הצדדים מקורה בטענת המושב שבעתיד ניתן יהיה לפצל את המגרש הנפרד מנחלת ההורים. כך, לטענת המושב, יווצר חוסר שוויון בין נחלות. מהראיות שהובאו לא עולה תשובה ברורה לשאלה אם ניתן יהיה בעתיד לפצל את המגרשים מהנחלות, ואם כן - מתי יתממש הסיכוי לכך. הפיצול מותנה בהסכמת המינהל, ולא הובאה כל ראיה שהוא יסכים לכך. לפי המערכת החוזית - אסור לבנות יותר מבית אחד על המגרש הנפרד, כך שהפרת השוויון הנטענת על ידי המושב אינה אפשרית. הפתרון הראוי להיעדר השוויון שאולי יתהווה בעתיד, הוא קביעה שדרכו של המושב לא תהיה חסומה לתבוע מהמערערים לשלם לקופתו תשלומי איזון, אם בעתיד יפוצלו המגרשים הנפרדים מהנחלות תוך מתן אפשרות לבנייה נוספת בהם. בהגרלה הוגרלו 63 מגרשים והשתתפו 56 אנשים בלבד. אין איפוא בעייה מעשית לתקן היום את הטעון תיקון, ולהקצות להורי המערערים מגרשים בשטח ההרחבה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד משה ימין למערערים, עו"ד ציון סרור למשיב. 26.3.02).
בש"פ 2563/02 - מדינת ישראל נגד פלונית
*ביטול הקלה בתנאי שחרור ממעצר והחזרת החלטת בימ"ש השלום על כנה(ערר על הקלה בתנאי שחרור ממעצר - הערר נתקבל).
א. ביום 16.7.01 הוגש נגד המשיבה כתב אישום המייחס לה עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות והתנהגות פסולה במקום ציבורי. הרקע לאישומים קשור במעורבותה, לכאורה,
בהתנהגות פסולה ברחוב בחברון והשלכת מוט ברזל באורך 30 ס"מ לעבר נער ופציעתו בראשו, וכל זאת תוך מעורבות בידוי אבנים לעבר חנויות בציר תנובה בחברון השוכן בקרבת שכונת אברהם אבינו. המשיבה שוחררה עם תחילת ההליך למעצר בית באיזור ירושלים, לאחר מכן הוקלו תנאי שחרורה במובנים שונים בבקשות לעיון חוזר שהוגשו מספר פעמים אשר חלקן נתקבלו וחלקן נדחו. ב- 23.1.02 קיבלה שופטת השלום בקשה נוספת של המשיבה לעיון חוזר, והורתה כי היא תוכל להתגורר בקרית ארבע ולצאת ממנה ללמודים לירושלים, אך נאסר עליה להיכנס לחברון, אלא לצורך חתונתה. ב-6.3.02 הגישה המשיבה בקשה נוספת לעיון חוזר ובה ביקשה לחזור ולעבוד בחברון, אולם השופטת דחתה את הבקשה, אף שהתירה למשיבה לשהות בחברון בליל הסדר וביום החג שלמחרת ובכפוף לתנאים שקבעה. על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי, אשר התקבל על ידו בהסתמכו על דברי פסיכולוגית המטפלת במשיבה אשר העריכה כי מעברה של המשיבה ממקום שהותה בקרית ארבע לחברון חיוני מבחינת נסיבותיה האישיות ואינו כרוך במסוכנות למעורבות נוספת מצידה בפעולות בלתי חוקיות. הערר נתקבל.
ב. הסדר מעצר הבית כפי שנקבע על ידי בימ"ש השלום מאזן באורח ראוי בין צרכי המשיבה כפרט לבין האינטרס הציבורי להבטיח מפני הישנות מעשי עבירה שיסכנו בטחון אדם. למשיבה ניתנה זכות תנועה בכל מקום פרט לעיר חברון, וזאת בשל היותו של איזור זה טעון מתחים קשים ביותר בין חלקי האוכלוסיה במקום ונוכח החשש המיידי להתפרצות מעשי אלימות. הרחקתה של המשיבה למשך תקופת המשפט ממוקד מתח זה משרתת לא רק את האינטרס הציבורי אלא יש בה גם כדי להגן על המשיבה עצמה מפני חשש להיגררות נוספת מצידה למעשי אלימות על רקע אידיאולוגי. החזרתה למוקד זה עלולה לחשוף אותה שוב לביצוע עבירות נוספות בדרך שתסכן לא רק את בטחון הציבור אלא גם אותה, עצמה. מצבה האישי של המשיבה הוא ככל הנראה קשה ומורכב, עם זאת, קשה לדעת מהנתונים באיזו מידה חזרתה של המשיבה להתגורר בחברון אכן תועיל ותתרום לשיפור מצבה, או שמא אולי תחריף את המתחים הפנימיים בהם היא נתונה. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר על כנם את תנאי השחרור שנקבעו בהחלטות שופטת השלום.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד חובב ארצי למבקשת, עו"ד נפתלי ורצברגר למשיבה. 22.3.02).
ע.א. 1404/01 - ישראל סיבוני נגד מתכות עפולה בע"מ ואח'
*חישוב הפסדי השתכרות בתאונת עבודה. *ביטול החלטה על רשלנות תורמת של העובד(מחוזי נצרת - ת.א. 38/93 - הערעור נתקבל).
א. המערער, יליד 1958, נפגע ב-1991 בתאונת עבודה במסגרת עבודתו אצל המשיבה כמסגר-רתך. ביום המקרה עלה במסגרת עבודתו על גג אזבסט, במפעל בו ביצעה המשיבה עבודה, לפי הוראת אחיו דניאל. אחד מלוחות האזבסט נשבר והמערער נפל מגובה של כ-14 מטרים ונפגע. ביהמ"ש קבע את אחריות המשיבה לתאונה. המשיבה הנה חברה משפחתית, בה לאחיו של המערער, דניאל, %90 מהמניות, ולבני משפחה אחרים הבעלות ב-%10 הנותרים של המניות. המשיבה השניה הנה מבטחת של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע אשם תורם של המערער בשיעור %15, ובחן את נזקיו של המערער על פי שתי חלופות: על פי כושר השתכרות חודשי של המערער לולא התאונה בשיעור של 6,400 ש"ח לחודש, כהשתכרותו בחודשיים ערב התאונה אצל המשיבה (להלן: החלופה הראשונה); ולפי כושר השתכרות של כ-9,700 ש"ח לחודש, כהשתכרותו בתקופה הקודמת לתחילת העבודה אצל המשיבה, (להלן: החלופה השניה), והעדיף את החלופה הראשונה. הערעור בשני נושאים אלה נתקבל.
ב. באשר לתרומת הרשלנות שנקבעה - התאונה נחקרה ע"י משרד העבודה ובדו"ח חקירה מציין מפקח העבודה כי התאונה היתה נמנעת אם היו מונחים על הגג לוחות דריכה או זחילה מתאימים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האח דניאל, מעבידו הישיר של המערער, ביקש מהמערער לעלול לגג ולנקותו, מבלי להסביר לו דבר ומבלי להדריכו בנושא אמצעי זהירות ובטיחות הנדרשים. בקבעו שגם המערער התרשל, הסתמך ביהמ"ש על העובדה שהמערער הוא עובד "מנוסה" וכי היה לו "מעמד מיוחד" בהיות אחיו בעל החברה המשיבה, וכי פעל במסגרת עבודתו בחברה באופן "עצמאי". אכן, המערער היה עובד מנוסה בתחום המסגרות והרתכות, אך נסיונו היה בעבודתו כמסגר-רתך, מבלי שהיה לו ניסיון כלשהו בעבודה על גגות אזבסט. אין כל ראיה שהוא ידע על הסיכון שבעמידה על לוחות אזבסט והאפשרות שאלה יישברו. אין השלכה לענייננו למעמדו של המערער כאחיו של הבעלים, או לעובדה שעבד באופן עצמאי כשהוטל עליו לבצע עבודה עבור המשיבה. היה על המשיבה להדריכו, להזהירו ולספק לו אמצעי ואביזרי בטיחות. לכן לא היה מקום לקבוע קיומו של אשם תורם מצד המערער בשיעור כלשהו.
ג. אשר לחישוב הפסדי ההשתכרות של המערער על פי שתי חלופות - ביהמ"ש לא נימק את העדפתו את החלופה הראשונה ואין הצדקה למסקנה זו. בעת התאונה היה המערער כבן 33 שנים, וכבר בגיל צעיר מזה ניהל מסגריה שהכנסותיה היו בסכום של כ-10,000 ש"ח לחודש. בכוונתו של המערער היה להמשיך בכך בעתיד, ועבודתו כשכיר היתה זמנית. העובדה שגימלאות המוסד נקבעו על פי הכנסתו כשכיר, אינה צריכה להכתיב את כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה. קביעת גובה ההכנסה שתשמש בסיס לקביעת הגימלאות קבועה בחוק הביטוח הלאומי והוראות החוק מחייבות את המערער והמוסד לעניין גובה הגימלאות. אך אין בכך להכתיב את כושר ההשתכרות של המערער לעניין חישוב הפסד ההשתכרות והפסד כושר ההשתכרות שלו. הבסיס ההולם יותר לחישוב הפסדיו של המערער היה כושר ההשתכרות לפי החלופה השניה דווקא, דהיינו כ-9,700 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד זהר קליר למערער, עוה"ד גד נשיץ ואיל צורף למשיבים. 4.4.02).
ע.פ. 5446/99 - מאיר אלימלך נגד מדינת ישראל
*המרת הרשעה מרצח להריגה. *חזקת הכוונה לקטילה בהרשעה ברצח. *ההבחנה ב"כלל הצפיות" בין כוונה בעבירה רגילה ל"כוונה תחילה" ברצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 1011/97 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המנוח אליהו מתתיהו התגורר בדירת הוריו בנשר. בערב האירוע הגיע המערער לחזית הבית, קרא בשמו של המנוח ובצעקות שהיו מלוות בגידופים דרש ממנו לרדת מדירתו ולהחזיר לו מכשיר רדיו-טייפ שהמנוח, לטענתו, גנב ממנו. לשמע הצעקות, ירד אביו של המנוח אל המערער וניסה להרגיעו. המערער שלף סכין ובקולי קולות איים "לחתוך" את המנוח, אם הלה לא יחזיר לו את הרדיו-טייפ. לשמע הצעקות, ומתוך חרדה לאביו, הצטייד המנוח באולר וירד לרחוב. המערער הסתער לעבר המנוח ונעץ את סכינו בגופו פעמיים; פעם בחלק התחתון של בית החזה משמאל ופעם באזור בית השחי השמאלי. מיד לאחר מכן הסתלק המערער לביתו, המנוח עלה במדרגות, בכוחות עצמו, לדירת מגוריו, ושעות ספורות לאחר מכן מת מפצעיו. זמן קצר לאחר האירוע טילפן המערער לביתו של המנוח. אימו של המנוח העבירה את הטלפון לקצין משטרה שנכח במקום והציג את עצמו בפני המערער כאחיו של המנוח. לשאלת הקצין, מדוע דקר המערער את "אחיו", השיב המערער כי הלה גנב רדיו-טייפ מדירתו, והוסיף, כי הפעם נמנע מלהרוג אותו מפני ש"נתן כבוד לאבא", אך "בפעם הבאה הוא יעשה יותר גרוע וירצח אותו". מקץ שעות אחדות, כאשר המנוח נפטר מפצעיו, הוחשד המערער
בביצוע רצח. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההגנה העצמית של המערער ובכך אין להתערב. ביהמ"ש קבע כי נתקיימו כל הרכיבים הנדרשים להרשעה בעברית רצח והרשיע את המערער בעבירה זו וגזר לו מאסר עולם. הערעור נתקבל וההרשעה הומרה להרשעה בהריגה.
ב. בבירור שאלת קיומה של "החלטה להמית" לא התייחס ביהמ"ש המחוזי לאשר אמר המערער בטלפון לקצין המשטרה, זמן קצר לאחר האירוע, כשהוא סבור, שמדבר אחיו של המנוח, כי הפעם נמנע מלהרוג את המנוח מפני ש"נתן כבוד לאבא", אך "בפעם הבאה הוא יעשה יותר גרוע וירצח אותו". באמירה זו גילה המערער את דעתו, כי בשל הכבוד לאבי המנוח לא רצה הפעם להמית את המנוח. כן לא ייחס ביהמ"ש משקל לטענה שהמערער הירפה מן המנוח לאחר שתי דקירות ולא הוסיף לדקור אותו, למרות שהמנוח לא התמוטט אלא פנה לעבר ביתו ועלה לדירתו במדרגות בכוחות עצמו, ואילו אכן התכוון המערער להמית את המנוח, כי אז לא היה מרפה ממנו וממשיך לדקור אותו עד שיתמוטט.
ג. קביעת ביהמ"ש המחוזי, כי בעצם ביצוען של הדקירות יש כדי להעמיד את המערער בחזקתו, כי התכוון לגרום לתוצאה הטבעית ממעשהו, מבטאת חזקה ראייתית ל"החלטה להמית". אולם אין זו חזקה חלוטה, והיא ניתנת לסתירה בראיות נוגדות. פועלה הוא בהעברת הנטל לנאשם, לעורר ספק סביר בשאלה אם בפועל אמנם קיננה בלבו כוונת קטילה. בהיעדר סיבה להניח אחרת, ניתן להסיק מנסיבות ביצועו של מעשה קטלני, כי העושה החליט להמית את הקורבן. אלא שענייננו שונה: לפני ביהמ"ש המחוזי הובאה ראייה אודות הדברים שאמר המערער לשוטר כאמור, וביהמ"ש המחוזי לא בחן ראייה זו. בנסיבות אלה התערערה חזקת הכוונה. הוא הדין באשר לעובדה כי לאחר שדקר את המנוח שתי פעמים - ואף שהמנוח נותר עומד על מקומו - לא המשיך המערער לדוקרו אלא הניח לו והסתלק לדרכו.
ד. טענה אפשרית נוספת, שקבלתה עשוייה היתה, חרף האמור לעיל, להביא להרשעתו של המערער בעבירת רצח, עניינה ב"כלל הצפיות" (או "הלכת הצפיות"), ובהיקף תחולתו לאחר תיקון מס' 39 לחוק העונשין. בניגוד ל"חזקת הכוונה", שהיא חזקה שבעובדה הפועלת במישור הראייתי והניתנת לסתירה, כלל הצפיות משתייך לדין המהותי, ומשמעותו היא, שגם אם הוכח באופן פוזיטיווי כי הנאשם לא רצה לגרום לתוצאה האסורה, די בהוכחה כי צפה את התממשותה בדרגת הסתברות קרובה לוודאי כדי שייחשב כמי שהתכוון לגרמה. טרם קבלתו של תיקון 39 לחוק העונשין קבעה הפסיקה, כי הלכת הצפיות אינה חלה על רכיב ה"החלטה להמית" שבעבירת הרצח בכוונה תחילה, וזאת בשל חומרתה היתירה והמיוחדת של עבירה זו. במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין עוגנה "הלכת הצפיות" הפסוקה ב"כלל צפיות" חקוק, בסעיף 20(ב) לחוק, לאמר: "מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה". הטענה האפשרית היא, כי הגדרת ה"כוונה" כ"מטרה" לגרום לתוצאות האסורות, בשילוב עם "כלל הצפיות", כביטויו החקוק, מחייבים את היפוך ההלכה שקדמה לתיקון 39, באופן שלא יהיה עוד הבדל, לעניין תחולתו של הכלל, בין כוונה פלילית להמית (להבדיל מ"פזיזות") לבין "החלטה להמית". בעבר הובעה דעה, אגב אורחה, שיש להחיל את כלל הצפיות גם על עבירת הרצח. גישה זו אין לאמץ.
ה. ה"החלטה להמית" היא רכיב מרכיביה של ה"כוונה תחילה", ואין לזהותה עם ה"כוונה" עליה מדובר בסעיפים 20(א)(1) ו-20(ב) לחוק, שנהוג לכנותה כוונה "רגילה", או כוונה "ספונטאנית". בעוד שלקביעת התגבשותה של כוונה ספונטאנית ניתן להסתפק
ב"כלל הצפיות", הרי שלעניין התקיימות ה"החלטה להמית", כרכיב מרכיביה של ה"כוונה תחילה", אין די במודעותו של הנאשם, בשעת ביצוע המעשה, לתוצאותיו הקטלניות המסתברות של מעשהו. החלת כלל הצפיות על ה"כוונה תחילה" משמעה הרחבה ניכרת של גדר המקרים, בהם יהיה על ביהמ"ש להרשיע בעבירת רצח, בעוד שלפי הדין שקדם לתיקון 39 הקימו מקרים אלה בסיס להרשעה רק בעבירת הריגה. אילו לכך כיוון המחוקק, חזקה עליו שהיה קובע זאת בלשון מפורשת. על יסוד כל האמור יורשע המערער בעבירת הריגה והתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לגזירת העונש.
ו. פסה"ד ניתן ע"י השופט מצא. הוסיפה השופטת בייניש כי שאלת תחולתו של כלל הצפיות בעבירה של "כוונה תחילה" אינה טעונה הכרעה, שכן לא הוכח שהמערער צפה את גרימת המוות כאפשרות קרובה לוודאי.
(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד ש. גז, ד. נוי וי. גולומב למערער, עו"ד ח. ארצי למשיב. 4.4.02).
בש"פ 321/02 - אברהים אבו שארב נגד מדינת ישראל ואח'
*תפיסת רכב החשוד כגנוב עד תום משפט הנאשם בזיוף מספר הרכב(מחוזי ב"ש - ב.ש. 22343/01 - הערר נדחה).
א. רכב מסוג מיצובישי פג'רו ניזוק קשה כתוצאה מתאונה, ונמכר למשיב השני פאריד אבו שארב במחיר של 50,000 ש"ח. ביום 1.10.98 מכר פאריד לבן דודו, העורר, רכב מסוג מיצובישי פג'רו, שמספר לוחית הרישוי, מספר השילדה ומספר המנוע הם של הרכב הניזוק. ביום 6.5.01 נעצר הרכב, נהוג בידי העורר, לבדיקה שגרתית, ובדיקת מומחה העלתה כי מספרי הזיהוי אשר מוטבעים על מרכב הרכב ומנוע הרכב זוייפו ושהמספרים החדשים הם של הרכב הניזוק. מאחר שמספרי הזיהוי של הרכב החשוד כגנוב טושטשו, אין עוד אפשרות לברר את זהות הבעלים המקוריים מהם נגנב הרכב. המשטרה תפסה את הרכב והעורר הגיש לבימ"ש השלום בקשה להחזרתו. ביהמ"ש סבר שהמדינה לא תוכל להביא לחילוט הרכב אף בסיום המשפט, ועל כן על המשטרה להחזיר את הרכב לידי העורר. על החלטה זו הגישה המדינה ערר בפני ביהמ"ש המחוזי ועררה נתקבל. הערר על כך נדחה.
ב. הערר מעלה שתי שאלות: האחת, האם קיימת אפשרות כי בתום ההליך הפלילי נגד הנאשם יחולט הרכב המזוייף במטרה להשמידו; והשניה, האם בנסיבות המקרה הנדון מן הראוי כי הרכב ימשיך להיות תפוס בידי המשטרה, או שמא האיזון בין האינטרסים המנוגדים מחייב את החזרתו לידי העורר. השאלה אם בנסיבות המקרה הנדון, שבהן אדם רכש רכב מזויף בתום לב, ניתן לחלט את הרכב בתום משפטו של אדם אחר המורשע בזיוף הרכב, אינה נקייה מספקות. יש להכריע בין השיקולים המנוגדים של טענת זכות פרטית - מחד, לעומת האינטרס הציבורי של אכיפת החוק - מאידך. לקונה עומדת עובדת החזקתו בתום לב בנכס עד לתפיסתו בידי המשטרה. מן הצד האחר, האינטרס הציבורי הוא כפול: הצורך ברכב המזויף כראייה במשפט הפלילי נגד הנאשם והמדיניות להילחם בנגע הגניבות והזיופים של הרכבים ע"י מניעת השימוש בהם. במקרה דנא יש להעדיף את האינטרס הציבורי. מסקנה זו מתבססת על שני שיקולים: האחד, הצורך לשמור על הרכב כראייה בהליכים הפליליים המתנהלים נגד הנאשם; והשני כי הרכב במצבו הנוכחי אינו ראוי לשימוש תחבורתי כל עוד לא אושר השימוש ברכב ע"י רשות הרישוי. ספק רב אם אישור מעין זה יינתן ע"י רשות הרישוי נוכח מדיניותה כפי שבאה לידי ביטוי בחווה"ד שצורפה לסיכומיה של המדינה. משכך הם פני הדברים, אין המשך החזקתו של הרכב המזויף בידי המשטרה פוגע בעקרון המידתיות.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד שמואל זילברמן לעורר, עו"ד נסר אבו טהה למשיבה. 2.4.02).
ע.א. 4076/00 - חברת נצחון צפורה בראשון בע"מ נגד חברת מירם זמברובסקי בע"מ(מחוזי ת"א - המ' 200143/98 - הערעור נתקבל).
*התיישנות בתביעת זכויות שהוקנו להעברת מניות. *הצד הנכון לתביעה לרישום מניות על שם מי שרכשן. *הענקת סעד הצהרתי כאשר ניתן לתבוע סעד אופרטיביא. למערערת מניות בחברה מסויימת (להלן: החברה), שהיא בעלת שליטה בחברה אחרת (הצלחת אפריים בע"מ), שהיא הבעלים הרשומים של חלקת קרקע בראשון-לציון. המניות של המערערת מייצגות זכות לבעלות משותפת (במושאע) בחלקה האמורה. בהסכם שנכרת ביניהן בשנת 1974 התחייבה המערערת להעביר למשיבה 4 מניות בחברה תמורת 100,000 ל"י. במועד חתימת החוזה שילמה המשיבה 50,000 ל"י. באותו מעמד חתמה בעלת השליטה במערערת (גב' צפורה שימילביץ) על שטר העברת מניות. הואיל והעברת המניות חייבה את המערערת בתשלום מס שבח, הוסכם כי את יתרת חובה בגין התמורה (50,000 ל"י) תפקיד המשיבה בידי ב"כ המערערת, עורך הדין יעקב ברטלר, בצירוף הוראה להעביר סכום זה למערערת לאחר שזו תשלם את מס השבח. במועד מאוחר יותר שילמה המערערת את מס השבח. בידי המשיבה מצוי שטר העברת המניות, אך נסיבות העברתו לידיה לא נתבררו לאשורן.
ב. בשנת 1989 התברר למשיבה, כי המניות עודן רשומות בבעלות המערערת. היא פנתה אל רשם החברות בבקשה לתקן את הרישום, בהסתמך על שטר העברת המניות שבידה, אך הרשם סירב לעשות כן בטרם יוגש לו טופס העברת מניות, חתום בידי החברה. מנהל החברה, יוסף גליננסקי נפטר, והחברה לא מינתה מנהל אחר תחתיו. המשיבה פנתה למנהלת המערערת, גב' שימילביץ, בבקשה כי תחתום על הטופס. היא סירבה, וטענה כי המשיבה לא שילמה למערערת את יתרת תמורתן של המניות. מקץ 9 שנים נוספות (בשנת 1998) הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש המחוזי, להצהיר כי המשיבה היא בעלת הזכויות במניות. המערערת התנגדה לתביעה לגופה והקדימה וטענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. בפתח הדיון החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את טענת ההתיישנות ולאחר ששמע את הראיות פסק לקבל את תביעת המשיבה. הערעור נתקבל.
ג. את טענת ההתיישנות דחה ביהמ"ש בנימוק שמדובר בתובענה להצהיר על זכות שנרכשה כדין, ולא על אכיפת הסכם שנערך או הקניית זכויות שלא היו קיימות קודם לכן. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי, לדחיית טענת ההתיישנות, אינו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של ביהמ"ש העליון שלפיו טענת ההתיישנות עשוייה להתקבל גם ביחס לתביעה לקיום זכות, שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא. מכך לא נובע כי היה על ביהמ"ש המחוזי לקבל את טענת ההתיישנות. שכן, אף אם נקבע, כי תביעת המשיבה נתונה עקרונית להתיישנות - ובענייננו ניתן להניח שאלה זו בצריך עיון - הרי שההכרעה בטענת ההתיישנות חייבה התייחסות למספר שאלות שכלל לא נדונו בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, ושבחלקן הצריכו גם הכרעה עובדתית. מכל מקום, גם בהנחה שתביעתה של המשיבה לא התיישנה, המשיבה לא היתה זכאית לקבלת הסעד ההצהרתי שנתבקש בתביעתה: ראשית, בשל כך שתביעתה לא הופנתה כלפי בעלת הדין הנכונה; ושנית, בשל מהות הסעד שנתבקש על-ידה. לנוכח מסקנה זו אין צורך לדון בסוגיית ההתיישנות ובשאלה העובדתית, אם שילמה המשיבה למערערת את יתרת התמורה בעבור המניות.
ד. תביעת המשיבה הופנתה נגד המערערת, אשר ממנה רכשה את המניות. למערערת אכן היה מעמד ועניין בתביעה, אולם בעלת-דינה הישירה והעיקרית של המשיבה, בעניין רישום זכותה כבעלת המניות, אינה המערערת אלא החברה. החברה - שמניותיה שלה
הועברו בעיסקה הנטענת, היא שאמורה היתה לקבל את ההודעה על העיסקה, ועליה היתה החובה לתקן את מרשם בעלי-המניות שלה ולהודיע על העברת המניות לרשם החברות. גם אילו חתמה גב' שימילביץ על טופס העברת המניות, כבקשת מנהלי המשיבה, לא היה בכך כדי לקיים את דרישת רשם החברות.
ה. אשר למהות הסעד שנתבקש - המשיבה ביקשה כי יוצהר על זכותה להירשם כבעלת המניות. סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול-דעת. על ביהמ"ש לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופראטיווי; ואם התשובה לכך היא בחיוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, וביהמ"ש ייטה, בדרך כלל, שלא לתיתו. בענייננו היה בידי המשיבה לתבוע כי יינתן - נגד החברה (ולא נגד המערערת) - צו-עשה, המחייבה לרשום במרשמיה את העברת המניות, ולהודיע על ההעברה לרשם החברות. נמצא שהסעד ההצהרתי, אותו ביקשה המשיבה בתביעתה, היה אך סעד חלקי. יש אמנם מקרים, בהם רשאי בעל-דין להסתפק בבקשת סעד הצהרתי, ורק משזכה בסעד זה - לתבוע סעד אופראטיווי, כ"השלמה" להכרה בזכותו. ואולם "פיצול" כזה של התביעה איננו יאה למקרים בהם הענקת הסעד האופראטיווי אינה מותנית בבירור שאלות נוספות מעבר לשאלות שבהכרעתן מותנית ההכרה בעצם קיומה של הזכות. וכזה הוא המקרה שלפנינו.
ו. בנסיבות העניין נכון שלא לדחות את תביעת המשיבה אלא להסתפק במחיקת כתב-תביעתה על הסף. אם לא יעלה בידי המשיבה להשיג את מבוקשה בפנייה ישירה אל החברה, תהא היא רשאית להגיש תובענה חדשה, נגד החברה.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, גב' נאור. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ש. פאר וי. ברונר למערערת, עוה"ד א. וירניק ות. המר למשיבה. 4.4.02).
ע.א. 1147/00 - תנובה... בע"מ נגד הוד אווז בע"מ ואח'
*היענות לבקשה לתקן הודעת ערעור (בקשה לתיקון הודעת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המערערת הגישה ערעור ולאחר מכן ביקשה תיקון הודעת הערעור כך שיתייחס גם לעניין חיובה בהוצאות משפט. הבקשה נתקבלה. בשלב בו טרם הוגשו סיכומים הגישה בכל הנוגע לתיקון הודעת ערעור היא ליברלית, במסגרת האמור בתקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי ניתן לתקן כתב ערעור "בכל עת שתראה לביהמ"ש". אין טמונה בגישה זו כל פגיעה דיונית בבעל הדין שכנגד, מקום בו היעתרות לבקשה אינה עלולה להפריע למהלכו התקין של בירור הערעור. גם מן הבחינה המהותית, עצם הגשת הערעור מסכלת גיבושה של ציפיה של בעל הדין שכנגד לכך שפסה"ד יישאר סופי, ומה גם שהגשת ערעור פותחת את כל יריעת המחלוקת שבבימ"ש קמא.
(בפני: הרשם שחם. 1.4.02).
ע.א. 7284/01 - כרמל אולפינים בע"מ נגד קיר חרושת... בע"מ ואח'
*דחיית בקשה למחיקת סעיפים מהודעת ערעור (בקשה למחיקת סעיפים מהודעת הערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה מבקשת למחוק מהודעת ערעור של המערערת טענות המופיעות תחת הכותרת "בטלות פסה"ד". טענות אלה עוסקות בפגמים נטענים שונים בניהול הדיון. נטען, כי אותן טענות מעלות האשמות קשות וחסרות תקדים כלפי שופט בימ"ש קמא, בלא אחיזה עובדתית ובלא שיש לטענות כל שחר. אף נטען, כי הטענות עולות כדי זילות ביהמ"ש. הבקשה נדחתה. טענות המשיבה אינן יכולות להביא למחיקת הסעיפים הנדונים. בירור הטענות לגופן אינו עניין לבקשה מקדמית כי אם לערעור גופו. השאלה לצורך ההליך דנא היא,
האם קמה אחת העילות המנויות בתקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, למחיקתו של נימוק ערעורי. תקנה זו מורה, כי ביהמ"ש רשאי "להורות על מחיקתו או תיקונו של כל נימוק שבערעור שאינו דרוש לענין, או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן או לסבכו או להשהותו". הסעיפים שבמחלוקת אינם עומדים במבחנים אלה.
(בפני: הרשם שחם. 4.4.02).
ע.א. 7262/00 - פוריה כפר עבודה נגד יפת לוי
*אין מושב חייב לספק מים לחבר מושב המסרב לשלם עבור הספקת המים (הערעור נתקבל).
המשיב ובני משפחתו המסועפת מתגוררים בישוב המערער. בני משפחת המשיב הם מוותיקי הישוב. הוועד המקומי מקבל אספקת מים מ"מקורות" לנקודת אספקה מרכזית. מנקודה זו, מספק הוועד מים לכלל תושבי הישוב. בשנת 1998 ניתק הוועד את המים למשיב בשל חוב של כ-35,000 ש"ח. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בנצרת בתביעה נשוא ערעור זה, במסגרתה ניתן צו מניעה זמני. בפני ביהמ"ש המחוזי בנצרת היו מונחות תביעה ותביעה שכנגד. בתביעה הראשית ביקש המשיב כי יינתן צו מניעה קבוע, המורה לוועד המקומי שלא לנתקו מאספקת המים; הוועד הגיש תביעה שכנגד בה ביקש לחייב את המשיב לשלם את חוב המים. ביהמ"ש קיבל את שתי התביעות: הוא חייב את המשיב בתשלום חוב המים בסך 35,000 ש"ח (כערכם במועד הגשת התביעה). על כך - לא הגיש המשיב ערעור. ביהמ"ש אסר על הוועד המקומי להפסיק את אספקת המים למשיב. הועד המקומי ערער על האיסור האמור וערעורו נתקבל.
אכן, בחוק המים אין הוראה המאפשרת "ניתוק" בגין אי תשלום. אולם, הנחת הבסיס בחוק היא כי לכל אדם זכות לקבל מים בעבור תשלום. הישוב מוכן לספק למשיב מים בתשלום, ואין החוק מחייבו להוסיף ולספק מים בלא תשלום. במערכת היחסים החוזית שבין הישוב לבין מקורות, צפויים, כל תושבי הישוב לניתוק, בגין אי תשלום חוב מים. על כן, אך סבירה היא פעולתה של הרשות המינהלית שביחסים בינה לבין המשיב, שהוא סרבן תשלום, אין היא מוכנה להוסיף ולספק לו מים ללא תשלום.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יעקב קורן למערער, עו"ד גב' אפרת ואש למשיב. 4.4.02).
מ"ח 1505/02 - כהן אברהם נגד מדינת ישראל
*סירוב לקיים משפט חוזר כאשר הטענות הן ערעוריות (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בכך שנהג במונית מסוג זוטובוס, שבחזיתה היה קבוע שלט של קו 29. אותה שעה נראה המבקש קולט ומוריד נוסעים בתחנות האוטובוס מבלי שהיה בידו רשיון להפעלת קו-שירות. ההרשעה התבססה על עדות יחידה של השוטרת שעצרה אותו. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה וכך נדחתה בקשתו לרשות ערעור לביהמ"ש העליון. בבקשתו לקיום משפט חוזר, טוען המבקש כי עדותה של השוטרת היתה עדות יחידה, בלתי אמינה. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין ביהמ"ש העליון ממלא תפקיד של ערכאת ערעור. הטענה בדבר עדותה היחידה של השוטרת וחוסר אמינותה, הינה טענת ערעור מובהקת, אשר נדונה ונדחתה, תחילה על ידי הערכאה הדיונית, ובהמשך גם ע"י ערכאות הערעור שלא מצאו עילה להתערבותן. אכן, אפשר והתביעה היתה מטיבה לעשות לו הביאה ראיות נוספות כדי לתמוך בגירסה של השוטרת, (למשל, העדתם של אחדים מנוסעי המונית).
אך אין זה מקרה יחיד בו נאלץ ביהמ"ש להכריע בין שתי גירסאות נוגדות, להן לא נמצא חיזוק בראיות נוספות. לכך צריך היה המבקש להיות ער, והרי זימנום של נוסעי המונית כעדים, היא זכות אשר היתה שמורה לא לתביעה בלבד, אלא גם לו, אך הוא לא עשה בה שימוש. משהמבקש נהג כך, אין לו אלא להלין על עצמו.
(בפני: השופט א. לוי. 4.4.02).
רע"א 182/02 - שמואל אחימן יורש טובה ויצחק אחימן ז"ל ואח' נגד עיריית כפר סבא ואח'
*תביעה הנובעת מתכנית בניין עיר לאיחוד ופיצול מגרשים יש להגיש לבימ"ש לעניינים מינהליים ולא לבימ"ש מחוזי (הבקשה נדחתה).
המבקשים הינם בעלים ומחזיקים של מקרקעין עליהם חלה תוכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים לפי חוק התכנון והבנייה. המבקשים פנו לביהמ"ש המחוזי בעתירה לפס"ד הצהרתי כי מגרש מסויים המסומן בטבלאות האיזון במסגרת התכנית הנ"ל הוא השטח היחידי המוקצה לעיריית כפר-סבא על-פי התכנית האמורה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת הסף של המשיבות לפיה הענין הנתון במחלוקת הוא בגדר "ענייני תכנון ובנייה" ולפיכך הינו בתחום סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. העתירה הנדונה העוסקת בעניין הנוגע לתכנון ובנייה, ונוגעת להליכים שנתקיימו במסגרת חוק התכנון והבנייה, נתונה לסמכותו הייחודית של ביהמ"ש לעניינים מינהליים.
(בפני: השופטת בייניש. 1.4.02).
בש"פ 2602/02 - מדינת ישראל נגד אלון שמש ושחר קורקוס
*הארכה חמישית של מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים מואשמים בעבירת רצח ובידוי ראיות וכן בהדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. מיוחס להם מעשה רצח אכזרי של המנוח באמצעות דקירות סכין, שריפת גופתו לאחר מכן וטשטוש עקבות הרצח באמצעים שונים. ב- 24.8.00, התקיים דיון ראשון בענין מעצרם של המשיבים, ומאז התנהל המשפט באופן שהצריך בקשות חוזרות ונשנות להארכת מעצרם עד לבקשה הנוכחית. במהלך הארכת המעצר האחרונה אמורה היתה להתברר פרשת ההגנה וצפוי היה כי המשפט יסתיים, אלא שמספר הישיבות שנקבעו במהלכה של תקופה זו לא היה מספיק נוכח מהלכים בלתי צפויים של המשפט וזאת חרף מאמציו של ביהמ"ש, בלחץ העומס המוטל עליו, לקדם את השלמתו של ההליך. הבקשה נתקבלה.
אלמלא הנסיבות המיוחדות הקשורות באופי העבירות המיוחסות לנאשמים, בעברם הפלילי המכביד, ובמסוכנותם הרבה, היה ללא ספק מקום לשקול את שחררום בחלופת מעצר. אלא שהחלת חלופה כזו כרוכה גם בשלב זה בסכנה של ממש לשלום הציבור כמו גם בחשש לאפשרות פגיעה בהמשך ניהולו התקין של המשפט ובהימלטותם של המשיבים מן הדין נוכח קרבתו של ההליך לסיומו. על כן יש להיעתר לבקשה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נ. אבו טהה למבקשת, עו"ד ד. יפתח למשיבים. 2.4.02).
בש"פ 2458/02 - מחזרי אלון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה וחבלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר ושניים אחרים הוגשו כתבי אישום בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה ברכב במזיד, תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות והצתה. הרקע לאישומים הוא בכך כי המתלונן, איש עסקים, נמצא
בקשר עסקי עם אחד השותפים לעבירה חנוך עצמון (להלן - עצמון) ובעקבות חקירת המתלונן והליך משפטי שהתקיים בעקבותיה נדון עצמון לעונש מאסר. עצמון דרש מהמתלונן להעביר אליו סכומי כסף כפיצוי על ישיבתו במאסר וכשזה סירב, איים עליו כי יפגע בו לכשישתחרר. ואכן, לאחר שחרורו, המשיך עצמון באיומיו כלפי המתלונן. באותה עת לקח העורר הלוואה מעצמון, אשר עסק במתן הלוואות בשוק האפור. משנקלע העורר לקשיי פרעון, הציע לו עצמון לפגוע במתלונן כתחליף לפרעון החוב. וכך, העורר ושותף שלישי (אופיר) הגיעו למכונית המתלונן, והעורר ניקב שניים מצמיגיה. מספר ימים לאחר מכן, הגיעו השניים באישון לילה ליד ביתו של המתלונן וכאשר זה נכנס לביתו, היכה אותו העורר באלה וגרם לו חבלות בכתפו ובידו השמאלית. מספר ימים לאחר ארוע זה הציתו השניים את מכוניתו של המתלונן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המדינה והורה על מעצרם של כל השותפים לארועים עד תום ההליכים. עררו של העורר נדחה.
גם אם העורר חסר עבר פלילי, מדובר כאן בשורה של מעשי אלימות. לא ניתן לראות במעורבותו של העורר משום מעידה חד פעמית. מסכת הארועים מצביעה על נטייה עבריינית ויש בה כדי להחליש את עובדת עברו הנקי של העורר. יתר על כן, למסוכנות הנלמדת מהארועים עצמם נוסף החשש כי מדובר בקבוצה מאורגנת הפועלת בתכנון ובתיאום, ומטילה את מוראה על הסביבה במעשי סחטנות של כספים תוך איומים לפגיעה אלימה בגוף וברכוש ותוך מימוש חמור של איומים אלה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' שרון נהרי לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 24.3.02).
בש"פ 2471/02 - לנקרי אייל נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים כאשר השותף לעבירה שוחרר למעצר בית (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו חמישה אישומים הקשורים בקשר שקשר עם אדם אחר (להלן - "השותף") לגנוב את רכושם של עובדים זרים על ידי מרמה והתחזות לשוטרים. ביום 27.1.02 הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. בעניינו של השותף הוגש כתב אישום נפרד והוא נעצר בעקבותיו. בערר לביהמ"ש העליון הוחלט לשחרר את השותף למעצר בית, בהתחשב בכך שהשותף הודה והורשע בכתב אישום מתוקן, כאשר בשניים מסעיפיו הוצג כמסייע בלבד. על רקע זה הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצרו, וטענתו העיקרית היא כי אין מקום להבחין בינו לבין השותף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה.
כלל שוויון הנאשמים בפני הדין והאיסור על אפלייה פסולה ביניהם חל מקום שמדובר בנאשמים שנסיבות ביצוע העבירות על ידם ונסיבותיהם האישיות דומות זו לזו. בענייננו קיים שוני בין הנאשמים שיש בו כדי להצדיק את השארת העורר במעצר חרף שחרורו של שותפו למעצר בית. ראשית, חלקיהם של השותפים אינו זהה וחלקו של העורר הוא העיקרי והדומיננטי בפרשה זו. שנית, העורר הוא אדם בוגר, בעל שורה של הרשעות פליליות קודמות, והוא מואשם בפרשה זו בעבירה נוספת של נהיגה ללא רשיון ושימוש במסמך מזוייף שאינה מיוחסת לשותפו. לעומתו, השותף הינו צעיר בן 22, בעל הרשעה קודמת אחת, וביהמ"ש העליון התרשם כי עברו הפלילי אינו משמעותי מבחינת מסוכנותו. כן נמצא כי העבירות בגינן נעצר בוצעו כששימש עובדו של העורר וכמי שנתון למרותו - דבר המחזק את הרושם כי חלקו של השותף בפרשה לא היה חלק מכריע.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מוטי אדטו לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 24.3.02).