מ"ח 3032/99 - עמוס ברנס נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לקיום משפט חוזר בשל פגמים דיוניים חמורים במשפט(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נתקבלה).
א. ביום 24.10.74 נמצאה גופתה העירומה של רחל הלר ז"ל ליד קיסריה. על הגופה נמצאו סימני התעללות ואלימות קשים. עמוס ברנס, רווק כבן 31, התוודע לרחל כשבוע לפני הירצחה. במהלך חקירת הרצח נעצר ברנס, כמו גם אחרים, לחקירה. ברנס שוחרר לאחר שמסר אליבי. שני צוותי-חקירה מיוחדים (צח"ם) שמינתה המשטרה כשלו בפענוח הפרשה. סגן-ניצב שאול מרקוס מונה לבדוק את פעולת צוותי החקירה הקודמים והגיש דו"ח שבעקבותיו הוקם צח"ם חדש בראשותו של מרקוס עצמו. כחצי שנה לאחר הרצח, עצר צוות-החקירה בראשותו של מרקוס את ברנס. על-מנת שלא לחשוף את מטרת המעצר העיד פקד יהודה אלבז, אחד מחוקרי הצח"ם, בשבועה, עדות-שקר בפני שופט המעצרים, שלפיה ברנס נחשד בביצוע מעשים מגונים בשתי בחורות ובנער באזור השרון. בתאריך 17.4.75 מסר ברנס הודאה ברצח רחל הלר, שאותה כתב בכתב-ידו, ולמחרת אף שיחזר את הרצח בפני חוקרי המשטרה.
ב. ברנס הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירה של רצח. המשפט התמקד בקבילות הודאתו והשחזור שנערך עמו, ונערך משפט זוטא בעקבות התנגדות ההגנה לקבלת ראיות אלו. ביהמ"ש המחוזי מתח ביקורת על התנהלותו של צוות-החקירה עקב היעדר רישום מהלך החקירה כנדרש. נקבע, כי אלבז העיד עדות-שקר בפני שופט השלום שדן בהארכת מעצרו של ברנס, וכי מרקוס העיד עדות-שקר במשפט הזוטא. עם זאת, ביהמ"ש פסק, כי לגופם של דברים, יש לאמץ את גירסת המשטרה, וקיבל כראיה את הודאתו של ברנס ואת השיחזור והרשיע את ברנס ברצח. על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי ערער ברנס לביהמ"ש העליון. הערעור התמקד בשאלת קבילותה של הודאתו והוחלט לדחות את הערעור. בקשה שהגיש ברנס לדיון נוסף בעניינו נדחתה.
ג. כעבור כשנתיים הגיש ברנס בקשה למשפט חוזר. ביהמ"ש העליון, מפיו של הנשיא יואל זוסמן, דחה את הבקשה בקצרה, בנימוק כי לא נמצאה כל ראיה חדשה היכולה לסייע לברנס בטענותיו, כנדרש בסעיף 9 לחוק בתי המשפט, שהיה אז בתוקף. על רקע פניות חוזרות ונשנות של ברנס, ובעקבות חשיפה על-ידי קצין משטרה בדימוס, ניצב-משנה עזרא גולדברג, של קיום פעולות בלתי-כשרות שבוצעו על-ידי חוקרי צוות-החקירה בראשותו של מרקוס, פתחה בשנת 1980 המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. דו"ח הבדיקה הצביע על שורה ארוכה של ממצאים, שעוררו בקיעים בהרשעתו של ברנס ובסופו המלצה לקיום משפט חוזר. בעקבות התפתחויות שונות הוחלט לא לקיים משפט חוזר. בקשה נוספת למשפט חוזר נדחתה ע"י המשנה-לנשיא גב' בן-פורת. בתאריך 29.2.96 תוקן סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, המסדיר את התנאים לקיום משפט חוזר, והוספה הוראה שעל-פיה ניתן להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי.
ד. לאחר שינוי הסעיף הגיש ברנס בקשה נוספת למשפט חוזר, שלישית במספר. ביהמ"ש העליון, מפיו של המשנה-לנשיא ש. לוין, קבע באשר לעילה העוסקת בחשש ממשי ל"עיוות דין", כי לא מתקיים חשש של ממש לעיוות דין, ובקשת ברנס נדחתה. בתאריך 16.1.99, בין בקשתו השלישית של ברנס לבין הדיון בבקשה דנא, ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פס"ד בבקשה למשפט חוזר שהגישו מי שהורשעו ברצח הנער דני כץ. המחלוקת בין הצדדים באותה פרשה נסבה, בין היתר, על משמעות המונח "עיוות דין" בסעיף 31(א)(4) לחוק לבתי המשפט, ועל היקף התפרשותו של סעיף זה. במ"ח קוזלי נקבע כי הצירוף "עיוות דין" כולל בחובו גם עיוות דין שעניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי,
שיש עימו פגיעה בזכויות-היסוד של הנידון, גם אם לא הוכח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון עקב פגם זה. לאור הלכה זו מצביע ברנס על עילה חדשה לקיום משפט חוזר - פגמים דיוניים חמורים במשפטו, שמנעו ממנו הליך הוגן והעולים כדי עיוות דין. הבקשה נתקבלה.
ה. עד לתיקון סעיף 31 לחוק בתי המשפט בשנת 1996 ניתנה עדיפות בולטת לעקרון סופיות הדיון. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד), הקנה מעמד של זכות-יסוד חוקתית לזכותו של אדם להליך פלילי הוגן. סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, בנוסחו המתוקן, נחקק לאור חוק-היסוד. במ"ח קוזלי ניתן למונח "עיוות דין" פירוש רחב, והוכללו בו פגמים דיוניים חמורים. אין חולקים עוד, כי בטיפול המדינה בתיק ברנס נפלו פגמים דיוניים חמורים. השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של ברנס אינם בבחינת מעידה או שקר נקודתי של עד זה או אחר. הם מעוררים חשש ממשי כי עודף רצון של המשטרה והתביעה "לסגור" את פרשת הירצחה של רחל הלר גרם להם להימנע מלדבוק באופן מלא באמת. ראויה לאזכור מיוחד היא עובדת שחרורו של ברנס ממאסר כעבור שמונה שנים בלבד - שאת ההסבר לה תלתה המדינה בהתנהגותו הטובה של ברנס בכלא - הגם שאין הדבר מוצדק מקום שבו מדובר ברוצח אכזר כרוצחה של רחל הלר. בכל הנסיבות יש להורות על משפט חוזר.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד קנת מן, דוד וינר, אלון בכר ועמי קובו למבקש, עוה"ד אליקים רובינשטיין, גב' אפרת ברזילי, אביב אלף, גב' תמר פרוש וגב' שירלי גריל למשיבה. 14.3.02).
ע.א. 5035/98 - משה"ב חברה לשיכון... בע"מ ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'(מחוזי י-ם - ה.פ. 303/97 - הערעור נדחה).
*זכות עמידה בתביעה לביטול זכייה במכרז. *שינוי החלטה מינהלית של המינהל ובעקבותיה הכרה בהצעה במכרז שקודם נפסלהא. בפברואר 1996 פירסם המשיב (המינהל) מכרז להחכרת 18 מיתחמים לבנייה במבשרת ציון. המשיבה 2 (להלן - "מישור החוף") הגישה הצעה לגבי שלושה מיתחמים. ולגבי שניים מהם - מיתחמים י"ח וי"ט - הצעותיה היו הגבוהות ביותר. חרף זאת, דחתה ועדת המיכרזים ביום 12.6.96 את שתי ההצעות הואיל ולא עמדו בדרישות המינהל לגבי מחיר המינימום הנדרש (להלן - "ההחלטה הראשונה"). הוועדה החזירה, מיזמתה, למישור החוף את הערבויות הבנקאיות שהפקידה במסגרת הגשת הצעותיה. מחיר הסף באותם מכרזים נקבע על ידי ועדת המכרזים על יסוד החלטה 753 של מועצת מקרקעי ישראל, שקבעה נוסחה המתחשבת במספר פרמטרים ומשקללת ביניהם. שיטת חישוב זו אמורה היתה לפעול לתקופת נסיון. בעקבות דחיית הצעתה, פנתה מישור החוף לביהמ"ש המחוזי וטענה, בין היתר, כי הוועדה לא היתה רשאית להסתמך על החלטה 753 מטעמים שונים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת מישור החוף וזו ערערה לביהמ"ש העליון. בעוד הערעור תלוי ועומד, הגיעו מישור החוף והמינהל להסכם לפיו הצעתה המקורית של מישור החוף על פי המכרז תתקבל בצירוף הצמדה. שינוי החלטת ועדת המיכרזים נובע מכך שלאחר פסה"ד הראשון, ביטלה מועצת מקרקעי ישראל את החלטה 753 והחליפה אותה בהחלטה 765, שהשיבה על כנה שיטת חישוב מחיר הסף שנהגה קודם לכן.
ב. המערערות הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי לבטל את זכייתה של מישור החוף. אכן, ביחס למיתחמים י"ח וי"ט, רק המערערת 2 מבין כלל המערערות הגישה הצעה, ורק ביחס למיתחם י"ט, והצעתה נדחתה בשני שלבי הליכי המכרז מאחר שלא עמדה במחיר הסף הן על פי החלטה 753 והן על פי החלטה 765. שאר המערערות הגישו הצעות רק לגבי מיתחמים אחרים בפרוייקט וזכו מכוחן ב-8 מיתחמים שונים. המערערות
טענו כי ההחלטה השניה של ועדת המיכרזים נגועה בפסלות מאחר שהיא מפרה את תנאי השוויון בין המציעים, היתה כרוכה במשא ומתן פסול בין ועדת המיכרזים למישור החוף לאחר הגשת ההצעות במכרז, וכי היא נתקבלה בחוסר סמכות ומנוגדת להחלטה 753. מישור החוף העלתה בהגנתה טענות סף נגד המערערות שעניינן היעדר זכות עמידה, שיהוי, הסתרת עובדות מהותיות, וחוסר נקיון כפיים. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות הסף ובד בבד דחה גם את תביעתן של המערערות בקבעו כי מדיניות המינהל וההחלטה השניה של ועדת המכרזים עומדים במבחן הסבירות והיוו מעשי מינהל ראויים. הערעור נדחה.
ג. בשאלת זכות העמידה נטען כי לא היה מקום להכיר גם במעמדן של המערערות אשר לא השתתפו בפועל במכרז הנוגע למתחמים הרלבנטיים לדיון זה. אין צורך להכריע בענייננו האם הגיונה של ההלכה החדשה הפותחת פתח נרחב להכרה במעמדו של עותר לטעון לפגמים במכרז גם אם אין לו אינטרס אישי בתוצאות ההתדיינות, עשוי לחול גם על מי שכלל לא השתתף במיכרז, והוא בבחינת "עותר ציבורי" נעדר ענין אישי. שני טעמים לדבר: ראשית, המדובר במערערות שאינן זרות למכרז ואינן בבחינת "עותרות ציבוריות" נטולות זיקה להליכי המכרז. המערערות שותפות למיכרזים אחרים באותו פרוייקט, וכך הן קשורות ל"משפחת" המכרזים הנוגעים לשטח כולו; שנית, ההכרעה בשאלת המעמד אינה הכרחית במקרה זה משבירור המשפט לגופו לא התייתר ולו בהקשר למערערת 2 שהשתתפה במכרז, ומאחר שהטענות שהועלו כנגד הליך המכרז גופו אינן ניצבות על בסיס מוצק ודינן להידחות.
ד. שאלת היסוד בהליך זה היא האם החלטתה השנייה של ועדת המיכרזים לזכות את מישור החוף במכרז עומדת במבחן הביקורת. החלטות 753 ו-765 של המינהל הן בבחינת הנחיות מינהליות. ככאלה, הן ניתנות לתיקון ולשינוי כאמור בסעיף סעיף 15 לחוק הפרשנות. לא נטען כי דבק פגם כלשהו בעצם שינוי החלטות מועצת מקרקעי ישראל בין מבחינת סבירות ובין מטעם אחר. העקרון בדבר יכולתה של רשות מינהלית לשנות מהחלטותיה חל בעיקרו גם בתחום המכרזים. ההחלטה השניה התקבלה בעוד הליכי המכרז תלויים ועומדים וטרם מוצו, שינוי ההחלטה הראשונה מקדם אינטרס ציבורי חשוב מצד אחד, ואין בו כדי לפגוע בעקרון השוויון והתחרות ההוגנת מצד שני. החלטת השינוי איפשרה לקיים את המיכרז ולהימנע מביטולו ומייזום מכרז חדש - צעד שהוא עצמו עלול היה לפגוע בעקרונות הסודיות והשוויון שהם מהותיים להליכי המכרז.
ה. גם אקט החזרת הערבויות לידי המציעות בעקבות דחיית הצעותיהן, ובהן למישור החוף, אינו מכריע לענין סופיותם של הליכי המיכרז. יש להבחין לענין זה בין מצב בו מציע שהצעתו נדחתה מבקש מבעל המכרז להחזיר לו את הערבויות שנתן ובכך עשוי הוא להעיד על עצמו כי מבחינת עמידתו על זכויותיו הוא הליך המכרז תם ונשלם והצעתו פקעה, לבין מצב בו הערבויות מוחזרות למציע על ידי בעל המכרז ביוזמתו באורח חד-צדדי, כפי שהיה במקרה זה והמציע אינו מקבל את דין דחיית הצעתו ופותח בהליך משפטי להעמדת החלטת ועדת המכרזים במבחן שיפוטי.
ו. המערערות טוענות כי נפלו פגמים בהליכי קבלת ההחלטה השניה על ידי ועדת המיכרזים, ובכללם - ניהול מו"מ אסור בין המינהל לבין מישור החוף עובר לקבלת ההחלטה השניה. ברם - המבחן הוא בכל מקרה האם יש בפעולה שנעשתה כדי לפגוע בעקרונות דיני המכרזים. כך למשל הותר מו"מ לשיפור הצעה לאחר שנתקבלה החלטת בעל המכרז על זכיית המציע. כן הוכרה האפשרות לנהל מו"מ בין בעל מיכרז למציע בנסיבות בהן אין הוא פוגע בהליכי המכרז וכאשר הוא נעשה בהגינות, יושר ושוויוניות. בענייננו, הקשר בין הצדדים נוצר לאחר שכל ההצעות נבחנו בשלב הראשון של הליכי
המיכרז ותנאיהם היו ידועים. הליכי המיכרז היוו אותה עת נושא להתדיינות משפטית במסגרת ערעור בביהמ"ש העליון. בתנאים אלה, וכדי לקדם פשרה, ברי כי היה צורך בהידברות כלשהי בין הצדדים שבלעדיה לא ניתן היה להגיע לסיכום דברים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יצחק מירון ויוסי ריזנברג למערערות, עוה"ד גב' יעל מימון, רנאטו יארק ועודד בריק למשיבים. 21.3.02).
ע.א. 1084/99 - נחמיה עיני נגד דוד קאסוטו
*תביעה על יסוד "עילת פסק" בוררות. *פסק בוררות כ"מעשה בית דין". *זכותו של מפר הסכם לתבוע אכיפת ההסכם. *ריבית והצמדה של חוב פסוק(מחוזי י-ם - ת.א. 657/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב (להלן - "קאסוטו"), זכה בשנת 1969 במכרז במגרש בירושלים. קאסוטו התקשר בחוזה עם המערער (להלן - "עיני") לפיו התחייב עיני לבנות בנין על המגרש ולהעביר את הבעלות באחת מן הדירות ששטחה 70 מ"ר לקאסוטו. הוסכם כי כל סכסוך שיתגלע בין בעלי הדין יועבר להכרעת בורר. הבנייה התעכבה במשך מספר שנים. העיכובים הולידו סכסוכים בין בעלי הדין. בשנת 1981 נפתחו הליכי בוררות. ביום 24.8.92, ניתן פסק הבוררות וביום 16.11.92, ניתן פסק בוררות משלים. בפסקי הבוררות קבע הבורר כי על קאסוטו לשלם לעיני סכום של כ-22 אלף דולר, עבור שטח עודף של הדירה שתועבר לבעלות קאסוטו. נפסק כי לאחר סידור התשלום יעביר עיני את החזקה בדירה לקאסוטו. עוד חייב הבורר את קאסוטו לחתום על יפוי כוח לעיני לצורך רישום הבית כבית משותף, וקבע כי "כל התביעות האחרות במסגרת הבוררות מקוזזות אחת כנגד השניה... לא יהיו לצדדים כל טענות הדדיות". בעלי הדין לא ביקשו לאשר או לבטל את פסקי הבוררות וגם לא קיימו את מה שנפסק בהם.
ב. ביום 22.9.93 הגיש קאסוטו תביעה על פי עילת הפסק לאכוף את הוראות פסקי הבוררות. עיני הגיש תביעה שכנגד שבה תבע, בין היתר, לחייב את קאסוטו לסיים את הליכי הרישום של הבנין כבית משותף וכן לפצותו בסכום של 400,000 ש"ח עבור הנזקים שנגרמו לו עקב העיכובים בבנייה. ביהמ"ש המחוזי אכף את הוראות פסקי הבוררות, בשינויים מסויימים, על בעלי הדין. בפסה"ד אימץ ביהמ"ש החלטה קודמת שנתן וקבע כי פסקי הבוררות "מקימים מעשה בית דין". כן קבע כי הוראות פסקי הבורר לא בוצעו על ידי קאסוטו שלא שילם את הסכום שחוייב לשלמו. ביהמ"ש דן גם בטענתו של עיני לפיה משלא קיים קאסוטו את חיוביו לפי פסק הבוררות, יש לראות את הסכם הבוררות ואת פסקי הבוררות כמבוטלים. בסופו של דבר פסק ביהמ"ש כי על קאסוטו לשלם לעיני את הסכום שנפסק בפסקי הבוררות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, לחתום על יפוי כוח חדש כדי להשלים את הטעון השלמה לצורך רישום הבית כבית משותף; וכן להעביר את תוכניות רישום הבית המשותף לעיני. עוד נפסק כי אחרי כל אלה יעביר עיני לקאסוטו את החזקה בדירה וחייב את קאסוטו בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח. הערעורים נדחו.
ג. לפי סעיף 21 לחוק הבוררות, "מחייב פסק-בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בי"ד". בעלי הדין לא ביקשו במועד לבטל את פסק הבוררות או לאשרו. לפיכך, פסקי הבוררות מחייבים כמעשה בית דין. טענות שכוחן יפה לצורך בקשה לביטול פסק בוררות אין כוחן יפה כדי לגבור על חלותו של מעשה בית דין.
ד. לפי סעיף 39 לחוק הבוררות אין בהוראות החוק כדי למנוע הגשת תובענה לביהמ"ש על פי הזכויות והחיובים שנקבעו בפסק בוררות. סעיף זה פותח פתח להגשת תביעה על יסוד עילת הפסק בדומה לתביעה לאכיפת חוזה. בדרך כלל רשאי נתבע להעלות כטענות הגנה נגד תביעה על יסוד עילת הפסק מקצת הטענות הנמנות על עילות הביטול
שבסעיף 24 לחוק הבוררות, ובלבד שטענות אלה נמנות על הטענות שניתן להעלותן נגד תביעה לאכיפת חוזה. עיני טוען כי הבורר חרג מסמכותו בכך שנתן את פסקי הבוררות בלי שהחוזה שעשו בעלי הדין היה לנגד עיניו. על כך יש להשיב בשניים: אין בעובדה הנטענת, אפילו הוכחה, כדי לבסס טענה של חריגה מסמכות, שכן דברים אמורים בראיה שלדעת עיני היה על הבורר לעיין בה. יתר על כן, מקום טענתו של עיני כי הבורר חרג מסמכותו לפי הסכם הבוררות - להבדיל מטענה שפעל ללא סמכות כלל, כגון שפסק בענינים שבורר אינו רשאי לפסוק בהם, היה במסגרת בקשה לביטול פסקי הבוררות ולא במסגרת הגנה נגד תביעה על יסוד עילת הפסק.
ה. אשר לטענת עיני כי יש לראות את הסכם הבוררות ואת פסקי הבוררות שניתנו מכוחו כמבוטלים עקב הפרת ההסכם על ידי קאסוטו - אכן, ביהמ"ש קבע כי קאסוטו הפר את פסקי הבוררות, אך נמנע מלקבוע אם תוצאת ההפרה היא ביטול הסכם הבוררות ופסקי הבוררות שניתנו מכוחו. קאסוטו לא שילם לעיני את הסכום שנפסק ובכך הפר את פסקי הבוררות, אולם עיני לא ביטל אותם, כפי שהיה זכאי לעשות עקב ההפרה. מכאן שפסקי הבוררות, על החיובים ההדדיים המותנים שבהם, עומדים על מכונם.
ו. אשר לשאלה אם יכול מפר לזכות בסעד של אכיפה? - מקובל כי על תובע לפי עילת הפסק להוכיח את קיומם של חמישה תנאים מצטברים: א) נערך הסכם בוררות בר תוקף; ב) התעורר סכסוך שהסכם הבוררות חל עליו; ג) מונה בורר בהתאם להסכם; ד) ניתן פסק בוררות; ה) החייב על פי הפסק לא מילא את שהוטל עליו. קאסוטו הפר את פסקי הבוררות בכך שלא שילם את הסכום שחויב לשלמו במועד שנקבע. הוא לא קיים, אפוא, את התנאי החמישי. האם יש בכך כדי לשלול ממנו את הסעד שתבע? לפי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם, בין היתר, אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין. אכן, יש מקום לומר כי הפרת החוזה עושה את האכיפה - כאשר מבקש אותה המפר - לבלתי צודקת. אולם, לא בהכרח שמור סעד האכיפה לנפגע לבדו, ויש שיינתן גם למפר החוזה. משנמנע הנפגע מלבטל את החוזה עקב הפרה, נשאר החוזה על מכונו ורשאי המפר לקיים מה שלא קיים בזמנו.
ז. אין ממש בטענות קאסוטו נגד חיובו בהצמדה ובריבית ונגד השיעור שנקבע. פסק הבוררות ניתן ביום 24.8.92, והיה עליו להעביר את התשלום תוך 30 יום. משלא עשה כן נושא התשלום הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. אמנם, שיעור הפרשי ההצמדה והריבית שנפסקו גבוהים מן הקבוע בחוק, אולם כבר נפסק כי "ההחלטה בענין ההצמדה מסורה בכל עת בידי ביהמ"ש והוא הדין גם לגבי שיעורה והיקפה... רשאי ואף חייב ביהמ"ש להביא בחשבון את נסיבותיו של המקרה, כגון תרומתו של הזוכה להימשכותם היתירה של ההליכים". אילו קיים קאסוטו את חיוביו במועדם היתה ההתדיינות נמנעת, ולמצער מתקצרת, ורשאי היה ביהמ"ש להביא את הדבר בחשבון שיקוליו. הוא הדין בחיובו בהוצאות משפט.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ראובן יהושע לעיני, עו"ד אברהם גן צבי לקאסוטו. 20.3.02).
ע.א. 6357/99 - פקיד שומה באר שבע נגד יוסף ואליהו שלם
*כללי פרשנות חוק בדיני מסים. *שליטה ב"עקיפין" בחברה לעניין חיובי מס הכנסה. *הטבה במס לפי חוק איזור סחר חפשי באילת(מחוזי ב"ש - עמ"ה 43/93 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים - שני אחים - הם בעלי הזכויות בבית הארחה באילת שאותו ניהלו עד לחודש יולי במסגרת שותפות. בחודש אוגוסט 1989 נחתם הסכם בין המשיבים לבין חברת "שלם... בע"מ" (להלן: החברה), שבעלי מניותיה הן נשותיהם של המשיבים,
שלפיו השכירו המשיבים את בית ההארחה לחברה, והחברה התחייבה להעסיק את המשיבים, כעובדיה. ההסכם כלל, בין השאר, תנייה המאפשרת למשיבים לפנות את החברה מבית ההארחה בהודעה מוקדמת של 30 יום. עוד התחייבה החברה שמניותיה לא יועברו ללא ידיעתם המוקדמת של המשיבים והסכמתם. בנוסף לכך, ניתנה לכל אחד מהמשיבים לחוד זכות לחייב את החברה בחתימתו. הערעור מתייחס לשאלה האם זכאית החברה להטבת מס על פי סעיף 12 לחוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים), הקובע כי "מעסיק תושב תחום העיר אילת המשלם הכנסת עבודה בעד עבודה המתבצעת בתחום העיר אילת, זכאי להטבה לשם הקטנת עלויות השכר, בשיעור של %20 מהכנסת העבודה האמורה... לענין זה 'הכנסת עבודה' - למעט תשלום לבעל שליטה בחברת מעטים... ולמעט תשלום מאדם לקרובו...".
ב. המחלוקת התעוררה באשר להגדרת הדיבור "הכנסת עבודה" שבסעיף, וכפועל יוצא מכך באשר לשאלה האם יש לראות במשיבים "בעלי שליטה" בחברה. ההגדרה של "בעל שליטה" בפקודת מס הכנסה היא "מי שמחזיק במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: ב-%10 לפחות מהון המניות...". ביהמ"ש המחוזי קבע שהדיבור "ביחד עם קרובו" אינו חד משמעי; יכול והוא יתפרש שנדרש מ"בעל שליטה" שגם לו תהיינה זכויות בגדר הסעיף ויכול והוא יתפרש שהוא יכול להיחשב כזה אף שלו עצמו אין זכויות, והעדיף את הפרשנות הראשונה, גם משום שהיא מקלה על הנישום וגם משום ששלטונות המס עצמם בחרו בפרשנות זו, כאשר בקובץ שהוציאו (להלן - החבק) הם קבעו - בדוגמה זהה לנסיבות המקרה שלפנינו - שאין מדובר בבעל שליטה. כיוון שהמשיבים לא החזיקו בכל חלק מהון המניות המוצא בחברה, קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעורם וקבע כי החברה זכאית להטבה לפי סעיף 12 לחוק. הערעור נתקבל.ג. כללי הפרשנות החלים בדיני המסים אינם שונים מכללי הפרשנות בכל סוגיה אחרת, ואין קיימת חזקת פירוש "לטובת" הנישום כשם שאין קיימת חזקת פירוש "לרעתו". כשלשון החוק היא דו משמעית, יש לפרשו, ככל שהדבר ניתן, פרשנות תכליתית. תכליתו של החוק היא לעודד את התפתחותה הכלכלית של העיר אילת, ולעודד העסקת עובדים בתחומי התיירות. תכליתו הפרטנית של החוק היא לתת הטבה למעסיק לשם הקטנת עלויות השכר. תכלית החוק לא היתה לאפשר לחבר בחברת מעטים לתת מתנות לעצמו. נמצא שהיה מקום לאמץ את הפרשנות החלופית של "בעל שליטה". פרשנות זו נתמכת גם ע"י שיקולים נוספים.
ד. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו הפרשנית גם על הדוגמה שהובאה בחבק. ברם, בשאלת פרשנותו של דבר חקיקה אין ביהמ"ש קשור בפרשנותה של הרשות או בהנחיות המנהליות שניתנו על ידה. אם כי בנסיבות מסויימות הוא יכול לתת להן משקל, הרי פרשנות זו אינה מחייבת וביהמ"ש הוא שיכריע בענין הפרשנות הנכונה. בענייננו אין לתת לפרשנות זו משקל מכריע, ומה גם שהוכח שהמשיבים לא הסתמכו עליה עת יסדו את החברה, שאז יכול והדין היה שונה.
ה. המערער טען גם שהמשיבים שולטים בחברה בעקיפין, והוא - לאור תכנו של ההסכם הכולל, בין היתר, התחייבות החברה להעסיק את המשיבים כעובדיה; התחייבות החברה שמניותיה לא תועברנה ללא הסכמתם של המשיבים; הזכות של כל אחד מהמשיבים לחייב את החברה בחתימתו. הדיבור "בעקיפין" בחקיקת מס הוא מושג תיאום, שנועד לגשר בין המהות הכלכלית של אירוע המס לבין תיאורו הפוזיטיבי. ברור בעליל שכל המבנה המורכב נשוא ההסכם לא נערך אלא כדי לנווט את ההטבה במס למשיבים. כבר נפסק בע"א 544/80 (סביר נ' 294) שרישום חברה שבעלי מניותיה קרובי משפחתו של הנישום, רק כדי להימנע מחיוב במס לו היה הנישום עצמו בעל המניות היא עיסקה
מלאכותית. הדברים יפים גם במקרה שלפנינו כדי לקבוע קיום החזקה בעקיפין של הון המניות של החברה כך שלא תשקף את המהות הכלכלית האמיתית של העסקה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עוה"ד יעקב גולדמן וגלעד ברון למשיבים. 10.4.02).
ע.פ. 1326/02 - צבי אהרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של מעשים מגונים בקטינה על יסוד עדות הקטינה וראיות חיזוק וסיוע. *כבישת עדות ע"י קרבן עבירת מין(מחוזי נצרת - ת.פ. 388/99 - הערעור נדחה).
א. המערער, חבר קיבוץ, ביצע בראשית שנות ה-80' מעשים מגונים בשני קרובי משפחה, ילדה כבת 10 וילד כבן 11, בהקשר לעיסוקו במעבדת צילום בקיבוצו. בשנת 1990 נודע הדבר להורים. הם נמנעו מלהגיש תלונה למשטרה, והמערער מצידו ביקש במכתב סליחה מאבי הילדים. בחלוף שש שנים, והמערער אז כבן 56, הוא התיידד עם משפחה ובה ילדה כבת שמונה (להלן: הילדה) - שהתגוררה בקיבוץ. המערער קשר קשרים במיוחד עם הילדה. הוא סייע לה בהכנת השיעורים וטייל עימה בקיבוץ. המערער נהג לצלמה צילומים רבים בתנוחות שונות, עד אשר הילדה התחילה להירתע מהמשך הקשר, ולשאלת האם השיבה כי המערער הוא "נודניק". כעבור שנתיים, בחודש יוני 1998, פנה אביהם של האחיינים לאם של הילדה, ששימשה כאחות, בבקשה לעזרה נפשית, וסיפר לה כי הוא שרוי במצוקה בשל המעשים המגונים שעשה המערער בעבר בילדיו הקטנים. בלב האם עלה אז החשד, כי המערער פגע מינית גם בילדתה, וזו סיפרה לה כי המערער אכן עשה בה מעשים מיניים. הילדה נחקרה על-ידי חוקרת-נוער, וסיפרה לה על מספר מעשים מיניים שעשה בה המערער. המערער הואשם בעבירה של מעשה מגונה (במספר מקרים). ביהמ"ש המחוזי קבע כי הילדה, שבעדותה מצא סימני אמת, היא מהימנת. את עדויות המערער ואישתו דחה ביהמ"ש כבלתי-מהימנות. סיוע לעדות המתלוננת מצא ביהמ"ש במעשים המגונים שביצע המערער בקרובי משפחתו. המערער הורשע ונגזרו עליו שתי שנות מאסר, מתוכן 6 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בערעורו נגד ההרשעה טען המערער, כי לנוכח כבישת הילדה את עדותה והדרך המדריכה שבה נחקרה על-ידי האם ובמיוחד על-ידי חוקרת-הנוער, לא היה מקום לקבל את עדותה כמהימנה. לחלופין טען המערער, כי המעשים המיניים שעשה לפני שנים רבות אינם יכולים לשמש סיוע, וכי אין תשתית ראייתית (חוות-דעת פסיכיאטרית) לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי הוא פדופיל. ברם, ממצאי ביהמ"ש המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות, ובכללו, סימני האמת בעדות הילדה. אף כבישת העדות אינה מפחיתה ממשקלה הסגולי של העדות, שכן, היא אופיינית לקורבנות עבירות-מין בכלל, ולילדים שבהם מבוצעות עבירות-מין, בפרט.
ג. בנוסף לראיות החיזוק נמצא לדברי הילדה סיוע מהותי במעשים המגונים שעשה המערער בקרובי משפחתו. הגם שמעשים אלה בוצעו לפני שנים, הם מאופיינים בקווי-דמיון למעשים הנדונים, המכניסים אותם לגדר "מעשים דומים" שראיה אודותיהם היא קבילה. מעשים אלה - שהמערער במכתבי המחילה שכתב תיאר את מצוקתו בשל חוסר יכולתו להימנע מעשייתם - מלמדים על משיכה לילדים, שאף מבחינה משפטית, להבדיל מאבחנה רפואית, מוגדרים כסטייה מינית מסוג פדופיליה. בנוסף לקווי-הדמיון הנובעים מביצוע מעשה מיני בילדים, מאופיינים מעשיו של המערער גם בקשר עם העיסוק בצילום, אשר כאמור, שימש אותו בשתי הפרשיות כתירוץ להתבודד עם קורבנותיו.
ד. אשר לעונש - העונש הוא קל ביותר, ואין זאת אלא שביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, בהטילו עליו מאסר לתקופה קצרה ואף זאת באפשרו למערער לרצות את העונש בעבודות-שירות. אין יסוד לפטור את המערער בכלל מעונש מאסר.
(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי וגרוניס. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יחזקאל חרלף למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 4.4.02).
רע"א 8743/01 - אריעד מבנים בע"מ נגד אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ
*דחיית בקשה למתן פס"ד ב"היעדר הגנה" כאשר לפני מתן פסה"ד הוגש כתב הגנה באיחור(מחוזי ת"א - בר"ע 2404/01 - הבקשה נדחתה).
א. ביום 10.6.01 הגישה המבקשת תביעה לבימ"ש השלום נגד המשיבה. ביום 12.7.01, משלא הגישה המשיבה כתב הגנה, פנתה המבקשת בבקשה למתן פס"ד בהיעדר הגנה. רשם בימ"ש השלום הורה למבקשת להמציא תדפיס של רשם החברות ביחס למשיבה ותצהיר של פקיד המסירה בדבר ביצוע המסירה. הליכים אלו התנהלו עד ליום 30.7.01, שאז הגישה המבקשת את תצהיר פקיד המסירה. ביני לביני, ביום 22.7.01, הגישה המשיבה כתב הגנה לביהמ"ש. בעקבות הגשת כתב ההגנה, נתן בימ"ש השלום החלטה הדוחה את הבקשה למתן פס"ד בהיעדר הגנה. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, ובקשתה נדחתה לאמר: "משהוגש כתב הגנה, הגם שאולי באיחור, אין מקום לתת פס"ד". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בהסתמכה על תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, טוענת המבקשת כי משהחל ביהמ"ש לדון בבקשה למתן פס"ד אין הוא רשאי עוד להיזקק לכתב הגנה שהוגש באיחור. ברם, נסיבות העניין אינן מצדיקות בהכרח מתן פס"ד בהיעדר הגנה. המבקשת מפנה לע"א 392/89 (פ"ד מד(4) 4), שבו נקבע כי "יש לראות את מועד הדיון שנקבע בבקשה לקבל פס"ד בהיעדר הגנה, כגבול העליון, שלאחריו לא ניתן עוד להכניס לתיק כתב הגנה שהוגש באיחור". בענייננו קיים לפחות ספק אם ניתן לראות בהליכים בפני הרשם דיון בבקשה לקבל פס"ד בהיעדר הגנה, שהרי כעולה מההחלטות שנתן הרשם עניינן היה בנסיון לברר האם כתב התביעה הומצא למשיבה כדין. מבלי להכריע בשאלת טיב ההליך שהתנהל בפני הרשם, אין לקבל את הגישה לפיה גורל ההליך ועצם קיומו יוכרעו על פי אמת מידה פורמאלית בלבד.
ג. בעבר נפסק כי על אף הלשון החד-משמעית של תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי לפיה "נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן ביהמ"ש או הרשם פס"ד שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד...", אין להתעלם מכתב הגנה שהוגש באיחור כל עוד לא ניתן פס"ד בהיעדר הגנה. במציאת נקודת האיזון הראוייה בין השיקולים השונים, על ביהמ"ש להתחשב בנסיבות המיוחדות לכל מקרה. מידת הזמן שחלף מתום המועד הקבוע להגשת כתב ההגנה הוא שיקול המובא במסגרת השיקולים ששוקל ביהמ"ש, אך אין בו כדי להכריע. ביהמ"ש מחוייב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות, כך שזכות היסוד לגישה לערכאות לא תיפגע מעבר לנדרש. מדובר בעניין שבסדר דין אשר לגביו אין ערכאת הערעור - במיוחד לא בדרגה שלישית - נוהגת להתערב, משלא נגרם עוות דין, ונראה שכך הוא המצב בענייננו.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד רפאל ליבא וגב' מירב כהן למבקשת, עו"ד אייל דוידי למשיבה. 8.4.02).
רע"א 513/02 - קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' נגד חסאן דוד ואח'
*מינוי מומחה בתחום השיקום בשלב מאוחר של הדיון בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעה לפיצוי על נזקיו. ביהמ"ש המחוזי מינה בשלב הראשון שני מומחים רפואיים, אורתופד ונוירולוג, על מנת שיחוו דעתם באשר לנכותו של המשיב. המומחה הנוירולוגי קבע למשיב %100 נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי, והמומחה האורתופדי קבע %35 נכות צמיתה, בתחום האורתופדי. בעקבות התאונה, הפך המשיב ל"חוסה" ואחיו מונה כאפוטרופוס שלו והוא מי שדואג לשיקומו. לאחר שהעידו המשיב ואחיו, בין היתר גם בדבר דרכי הטיפול במשיב, ביקשו המבקשות למנות מומחה נוסף בתחום השיקום הפסיכיאטרי, על מנת שיחווה דעתו באשר לדרכי הטיפול והשיקום הראויות למשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו, בשל העובדה ששמיעת הראיות קרובה לסיומה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הצורך במינוי מומחים בתחום השיקום, להבדיל מבקשות למינוי מומחים בתחומים רפואיים אחרים, מתעורר לא אחת בשלבים מאוחרים של הדיון. זאת, משום שהצורך בחוות דעת שיקומית, מתגבש לעיתים, דווקא לאחר שנשמעו חוות הדעת של המומחים הרפואיים האחרים, אשר יש בהן להצביע על חומרת מצבו של הנבדק, אך אין בהן די כדי להאיר את צרכי ודרכי השיקום של הנפגע. בענייננו, לאור חומרת הפגיעה במשיב, כפי שהעידו עליה המומחים הרפואיים שמונו, ולאור הצורך לברר ולבדוק מהן דרכי הטיפול והשיקום הראויות בו, יש להיענות לבקשה למנות מומחה רפואי בתחום השיקום.
(בפני: השופט אור. עוה"ד אלון בלגה ודוד חיות למבקשות, עו"ד אהרון רף למשיבים. 25.3.02).
עע"ם 2311/02 - י.ר.א.ב... בע"מ נגד דסאל מרחבים... בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד המבטל החלטת ועדת מכרזים על הזוכה במכרז (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).
במכרז שפירסמה המשיבה 2 (אגוד ערים איזור דן), זכתה המבקשת. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת ועדת המכרזים וקבע כי המשיבה היא הזוכה במכרז. המערערת הגישה על כך ערעור והיא מבקשת צו ביניים לעיכוב ביצוע של הזכייה במכרז עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
צו זמני כמבוקש בכוחו להשפיע באורח ממשי על ההליך ומכאן האחריות הרבה הנופלת על כיתפי השופט, בין בהענקת צו זמני בין באי-הענקתו של צו זמני. אין לומר כי סיכויי המערערים לזכות גדולים מסיכוייהם שלא לזכות וכדברים האלה ניתן לומר על הגנתה של החברה המשיבה. השיקול המכריע הוא שיקול מאזן הנוחות, ושיקול זה נוטה בבירור לטובתה של המערערת. חברה זו עסקה בפינוי האשפה בשנים האחרונות, ושילוחה לביתה יחייב פירוק כל המנגנון שבנתה לביצוע שינועה של האשפה. פירוק מנגנון זה והרכבה מחדש אם תזכה המבקשת בערעורה - נזקם מרובה באורח ניכר מן הנזק שיבוא על המשיבה אם יעוכב ביצוע המכרז.
(בפני: השופט חשין. 26.3.02).
בג"צ 557/02 - מאיר דרור נגד מדינת ישראל - משרד הבטחון ואח'
*דחיית בקשה להתערב בהחלטה דיונית של ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותר הגיש תביעה נגד המשיבות בביה"ד האזורי לעבודה בת"א. הוא עותר נגד החלטתו של נשיא ביה"ד הארצי לעבודה שלא ליתן לו רשות ערעור על החלטה שניתנה בביה"ד האזורי, בה איפשר למשיבות לתקן את כתב הגנתן. כן
הרשה להן לתקן את רשימת המוסכמות באופן שאיפשר להן לחזור בהן מהודאה פורמלית. העתירה נדחתה.
מדובר בעתירה על בקשת רשות ערעור שנדחתה. יפים לענין זה דברים שנאמרו בבג"ץ 3400/98 (סביר נ"ב 219) כי "על פי ההלכה המקובלת אין ביהמ"ש נוהג להתערב בפסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה אלא אם נפלה בפסה"ד טעות משפטית מהותית והצדק דורש התערבות של בימ"ש זה. אם כך לגבי פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה, קל וחומר שכך לגבי החלטות ביניים של ביה"ד הארצי לעבודה, ובן בנו של קל וחומר לגבי החלטות ביניים של ביה"ד האזורי לעבודה בעניינים של סדר דין ודיני ראיות... כנגד החלטות כאלה אפשר לבקש רשות ערעור מביה"ד הארצי לעבודה. אם ביה"ד הארצי לעבודה דוחה את הבקשה, אין בכך כדי לפתוח את השער לבימ"ש זה, כדי שהוא ידון בערעור על החלטת הביניים של ביה"ד האזורי לעבודה". זאת ועוד: ביה"ד התיר תיקון כתב הגנה ורשימת מוסכמות, בנסיבות בהן סבר שהדבר יסייע לבירור האמת. הכלל הוא שבימ"ש יאפשר חזרה מהודאה פורמלית בנסיבות שתוכנה של ההודאה אינו אמת, או שניתנה שלא מדעת. גם העובדה שהטענה שהועלתה היתה שההודאה הפורמלית נעשתה בטעות, ולמעשה נעשתה ברשלנות, אינה מצדיקה את התערבותו של בג"צ למען הצדק.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ארנולד פרידמן לעותר. 21.3.02).
ע.פ. 2256/02 - מדינת ישראל נגד דיון אברסון
*החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים הורשעו בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ושהייה בלתי חוקית. הוטלו עליהם 3 חודשי מאסר בפועל ו-6 חודשי מאסר על תנאי. כן חוייב כל אחד מן המשיבים לשלם למתלונן 6,000 ש"ח כפיצוי. הערעור על קולת העונש נתקבל. בתגרה בפאב התנפלו המשיבים על המתלונן והיכו אותו מכות בפניו. משנפל המשיכו לבעוט בו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות בראש, שבר בעצם האף ושברים נוספים. המתלונן אושפז ונותח. העונש שהוטל על המשיבים הוא קל באופן הסוטה ממדיניות הענישה הראוייה. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 9 חודשים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עו"ד גב' שרית טובבין למערער, עוה"ד תאופיק ג'בארין ועמית רוזינס למשיבים. 21.3.02).
עע"ם 1825/02 - מדינת ישראל נגד איגוד בתי אבות -א.ב.א.
*עיכוב ביצוע החלטה המחייבת את המדינה לגלות תרשומות מישיבה במשרד הבריאות (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי הורה למדינה לגלות, בין היתר, תרשומות שנערכו על-גבי גיליון אלקטרוני, הכוללות תחשיבים שונים, וכן סיכום ישיבה שהתקיימה במשרדו של שר הבריאות. המדינה הגישה ערעור בו היא טוענת כי ההוראה לחשוף את המסמכים האמורים, שהם במעמד של תרשומות פנימיות, ניתנה תוך חריגה מן ההלכה הפסוקה ועתידה לפגוע קשות בעבודת השירות הציבורי כולו. כן הגישה המדינה בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, בהטעימה כי אם תידחה בקשתה, יתייתר הערעור. מנגד טוען המשיב כי המידע הנדון הוא חיוני למשיב הנזקק למידע זה לצורך מימוש זכות הטיעון כנגד החלטת המדינה לערוך רפורמה בשיטת חישוב מחירו של יום אשפוז של חולה גריאטרי, שאותו משלמת המדינה למוסדות סיעודיים פרטיים. הבקשה נתקבלה. ככלל, אין מנוס מלעכב את ביצועו של פס"ד, מקום שהימנעות
מעיכוב ביצוע פסה"ד, תביא לכך שלא ניתן יהיה להשיב את מצב המפסיד לקדמתו, אם יזכה המפסיד בערעור שהגיש על פסה"ד. טענות המשיב אינן מצדיקות סטייה מכלל זה במקרה הנוכחי, שבו חשיפת המסמכים תהפוך את ערעור המדינה לתיאורטי.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מלכיאל בלס למבקשת, עוה"ד אלי בן טובים וגבריאל גורל למשיב. 24.3.02).
בש"פ 2499/02 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יידוי אבנים על כלי רכב (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, קטין יליד 1986, וקטין אחר, שניהם תושבי הכפר עיסוויה, הואשמו כי זרקו יחד עם קטינים אחרים אבנים מצוקי עיסוויה לעבר כלי רכב אשר נסעו בכביש מעלה אדומים בכוונה לפגוע בכלי הרכב ולסכן את בטיחותם. ביהמ"ש המחוזי עמד על המסוכנות המשתקפת מן המעשים המיוחסים לעורר, כמו גם על העובדה כי תלוי ועומד נגדו תיק נוסף באשמת מעשים דומים והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים חרף גילו הצעיר. הערר נדחה.
זריקת אבנים אל עבר מכוניות הנוסעות בכביש טומנת סיכון ישיר ומיידי לחיי אדם. סיכון וחומרה מיוחדים נילווים למעשים כאשר הם נעשים בחבורה ומצביעים על התארגנות אסורה שפגיעתה קשה. הימים הם ימים קשים בהם נהרגים מדי יום אזרחים תמימים ממעשי איבה וטרור. הנוקט במעשים המיוחסים לעורר, פועל ממניעים לאומניים, ומטבע הדברים, מניעים מסוג זה אינם כרוכים בדרך כלל בגילוי אלימות נקודתי חד פעמי, אלא עלול להיות להם המשך במעשי אלימות נוספים. נגד העורר תלוי ועומד כתב אישום נוסף באשמת התפרעות ונסיון לתקיפת שוטרים. על רקע מכלול שיקולים אלה, וחרף גילו הצעיר של העורר, יש לדחות את הערר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נמיר אדלבי לעורר, עו"ד נסר אבו טהה למשיבה. 29.3.02).
בג"צ 6261/01 - אלון סיסו נגד לשכת עורכי הדין ואח'
*חיוב המשיבים בהוצאות לאחר ביטול עתירה לבג"צ (בקשה לחיוב המשיבים בהוצאות העתירה - הבקשה נתקבלה).
נגד העותר נפתח תיק במשטרת חיפה בשנת 1999 בחשדות לעבירות של זיוף וקבלת דבר במרמה. ההליכים בתיק הפלילי טרם הסתיימו. העותר נחקר לאחרונה בדצמבר 1999. בינתיים, סיים העותר את שנת התמחותו במשפטים ב-19.3.01, עמד בבחינות, ומיום 17.6.01 היה מועמד להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין. הלשכה השעתה את קבלתו כחבר והוא עתר לבג"צ ביום 9.8.01. ביום 29.11.01, נמסרה לו תעודת חברות ורשיון עו"ד. העותר טוען כי ההליכים, מהיום בו העביר את המידע הקשור בתיק החקירה נגדו (3.4.00) ועד לקבלת חברותו בלשכה (29.11.01), נמשכו זמן רב והם לוקים בחוסר סבירות. בתגובת המשיבים נטען כי העתירה הוגשה טרם זמנה. על פי הטענה, בזמן הגשתה עדיין לא התקבלה כל החלטה בעניין השעייתו של העותר, אלא רק עיכוב קבלתו של העותר ללשכה על ידי ועדת ההתמחות, עד לקבלת החלטת פרקליטות המדינה אם להגיש כתב אישום כנגד העותר, בעקבות החקירה הפלילית שהתקיימה נגדו. הבקשה לפסיקת הוצאות נתקבלה.
מנסיבות העניין עולה כי העתירה היתה מוצדקת. אמנם, לכאורה, יש טעם בטענת המשיבים כי העתירה היתה מוקדמת, הואיל ובעת הגשתה טרם ניתנה הכרעה סופית מטעמם. עם זאת, מתברר, כי העתירה לא הוגשה אלא לאחר שהמשיבים הודיעו לעותר כי הטיפול בעניינו נדחה לתקופה של חצי שנה. במצב זה לא היתה על העותר חובה
להמתין את התקופה האמורה, ומה גם שצדקת עמדתו לגופם של דברים הוכרה, ולו בדיעבד, על ידי המשיבים עצמם.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד שמואל ברזני לעותר, עו"ד משה עליאש למשיבים. 31.3.02).
בש"פ 2560/02 - מחמוד סרחאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הריגה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר עבד במסעדה בחולון בה עבד גם המנוח. באחד הלילות פרצה מריבה בין השניים שלוותה בחילופי דברים וקללות. לאחר מכן הלך העורר לדירה בה התגוררו עובדי המסעדה. המנוח הגיע לשם, ובין השניים נמשכו חילופי דברים וצעקות שבמהלכן דקר העורר את המנוח שש דקירות במקומות שונים בבית החזה כאשר אחת מהן היתה קטלנית בחדרה ישירות ללב. העורר הואשם בעבירה של רצח. ביהמ"ש שלל את טענת העורר לפיה המנוח אחז ראשון בסכין ודקר אותו בעכוזו וכי רק כתוצאה מכך נדרש העורר להגן על עצמו, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
בשלב מסויים של החקירה אכן העלה העורר טענה של הגנה עצמית, אולם גירסה זו היא גירסה מאוחרת. גירסתו הראשונה של העורר, שהושמעה מיד לאחר האירוע, אינה מעלה כלל את גירסת ההגנה העצמית, חרף חשיבותה והמהותיות של טענה זו. צדק בימ"ש קמא בקובעו כי גם אם יימצא שהיה קינטור בהתנהגותו של המנוח - יסוד העשוי להפוך את המעשה מרצח להריגה, גם כך מסוכנותו של העורר עולה מעצם התנהגותו, ומצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד פ. זאיד לעורר, עו"ד ד. זכריה למשיבה. 31.3.02).
ע.פ. 6550/01 - מקס שריקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של נסיון לאינוס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, על-יסוד הודאתו, בעבירות של ניסיון לאונס ומעשים מגונים, שאותן ביצע בשתי מתלוננות בהזדמנויות שונות. המעשים בוצעו באותה שיטה: המערער אסף את המתלוננות כטרמפיסטיות ולאחר שרכש את אמונן ניסה לאונסן. לאחר שהוגש כתב-אישום בגין מעשים שעשה המערער במתלוננת הראשונה, שוחרר המערער בתנאים מגבילים, לרבות שהייה במעצר-בית, ובעוד הוא אמור לשהות בביתו, יצא מן הבית וחזר וביצע עבירה מינית נוספת. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 12 שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בעבריין, שהליכים משפטיים שהתנהלו נגדו לא הרתיעוהו מלחזור ולבצע עבירות-מין. כל אחת מן העבירות היא חמורה, ובמקרה שלפנינו תסקיר קורבן, שדן באחת המתלוננות, אף מלמד עד כמה המעשה המיני שביצע בה המערער, פגע במתלוננת, הזקוקה כיום לטיפול פסיכולוגי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' נאור. עו"ד שלמה לוי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 21.3.02).
ע.פ. 6638/01 - מאמון דאלשה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג רכב מצומת סומך לכיוון צומת המוביל. בדרך עקף משאית תוך שהוא סוטה שמאלה למסלול הנגדי, כשהוא חוצה קו הפרדה לבן. במהלך העקיפה התנגד ברכב שהגיע מהכיוון הנגדי וגרם למותו של נהג הרכב. בקבעו את ממצאיו הסתמך ביהמ"ש על עדות נער שישב ליד הנהג שנהרג וכן על הממצאים האובייקטיביים של חוקרי המשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע
את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל, חצי שנה מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה ל-20 שנה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אין ממש בטענות הסניגוריה בדבר מהימנות הנער שישב ליד הנהג כדי להביא לשינוי בהחלטת ההרשעה. אשר לעונש - בגזר דינו שקל ביהמ"ש המחוזי את השיקולים לקולא, דהיינו כי המערער הוא אדם נורמטיבי, שאין לו הרשעות פליליות בעבר, וגם הרשעותיו התעבורתיות אינן רבות. מאידך מציין ביהמ"ש כי מספר שנים לפני התאונה הורשע המערער - בדרך של תשלום ברירת קנס - בעבירה של נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף. כן ציין כי על רקע המציאות בכבישים, אין להתעלם מהצורך להרתיע נהגים, באמצעות ענישה הולמת, מביצוע פעולות המסכנות חיי אדם. על אף שהעונש שהושת על המערער אינו קל, אין בו משום חריגה המצדיקה את התערבותו של ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד יוסי שפירא ושגיא תירוש למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 25.3.02).
רע"א 9572/01 - חביב דדון נגד יעקב וייסברג
*היענות לבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בערעור (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
לאחר שחלף יותר מחודש וחצי מן המועד האחרון להפקדת ערבון בערעור שהגיש המבקש, ולאחר שנתקבלה אצל המבקש התראה על רישום ההליך לדחייה באין הפקדת ערבון, הגיש בקשה להארכת מועד. בבקשה נטען, כי ההשתהות נובעת ממצבו הכספי של המבקש. הבקשה נתקבלה.
בבקשה להארכת מועד אשר לא נקבע בחיקוק, אין הבקשה צריכה להצביע על טעמים מיוחדים למתן ארכה. בהקשר זה נקבע, כי יש להביא בחשבון את האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר. התוצאה של דחיית ההליך, בלא שניתנה למבקש האפשרות להישמע, אינה תוצאה מידתית העולה בקנה אחד עם חומרת המחדל בו מדובר. אין האיחור עולה בנסיבות העניין כדי זלזול בביהמ"ש, וניתן לאפשר למבקש למצות את האפשרויות לגיוס סכום הערבון, על מנת שיינתן לו יומו בפני ביהמ"ש.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד נדים מסרי למבקש, עו"ד הדר עינב למשיב. 24.3.02).
ע.פ. 8776/01 + 8754/01 - מדינת ישראל נגד עופר נמרודי
*קולת העונש בעבירות של שיבוש הליכי משפט ומרמה (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים בתאגיד ונדון ל-15 חדשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 10 חדשים במצטבר. ההרשעה באה לאחר הסדר טיעון שלפיו תוקן כתב האישום המקורי וכן הוסכם כי הצדדים יטענו לעונש שלא יעלה על 26 חדשים מלבד הפעלת המאסר על תנאי ולא יפחת מ-15 חדשים כוללת מאסר על תנאי שיופעל. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב 15 חדשים מאסר וכן הפעיל במצטבר את המאסר על תנאי של 10 חודשים. הערעורים על קולת העונש נדחה.
אכן, צודקת המדינה בדבר חומרתן של העבירות. אלא שהמדינה הגיעה להסדר-טיעון והיא שהציבה את גבולותיו, בהסכימה לטעון להטלת עונש, שהגם שהוא עצמו מתון, היה בו מבחינתה כדי לקבוע את הדרגה המקסימלית של הענישה. טווח הענישה המוסכם בין הצדדים היה 21 חודשי מאסר, וביהמ"ש המחוזי, בגוזרו את הדין, צמצם את הפער ל-11 חודשים מהעונש שהתביעה ביקשה ול-10 חודשים מהעונש שנמרודי הסכים לו. הסדר-הטיעון אומץ על-ידי ביהמ"ש המחוזי, ולא נטען שנפל בו פגם כלשהו.
על-רקע זה, העונש שהוטל - שהוא בגדר הסדר הטיעון - אינו מצדיק את התערבותו של ביהמ"ש שלערעור. לא-כל-שכן, שאין עילה להתערבות כאשר מדובר בפער של פחות משנה בין עונש המאסר שהצדדים ביקשו להטיל לבין העונש שהוטל.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד גב' נאוה בן אור גב' פנינה גיא וגב' נאוה שילר למערערת, עו"ד דן אבי יצחק למשיב. 21.1.01).
ע.א. 9610/01 ואח' - אריה דגן נגד עו"ד יוסף שגב ואח'
*ההבחנה בין פס"ד לבין החלטה אחרת לצורך קבלת רשות ערעור (בקשת המשיב למחיקת הערעור על הסף - הבקשה נדחתה).
המערער הגיש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר זכותו העקרונית של המשיב לקבל חשבונות מאת המערער וחברה מסויימת. המשיב טען שמדובר ב"החלטה אחרת" וצריך לקבל רשות ערעור ועל כן דין הערעור להמחק על הסף. הבקשה למחיקה על הסף נדחתה.
המבחן בין פס"ד לבין החלטה אחרת, הוא "האם נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד בפני ביהמ"ש?". בהתדיינות אשר טרם הגיעה לסיומה, נקבעה בפסיקה הבחנה נוספת, והיא האם בהחלטה שעומדת לדיון ניתן לאחד הצדדים סעד סופי אותו ביקש. במסגרת זו, נבחנת השאלה, האם הסעד בו מדובר הוא סעד עצמאי העומד על רגליו שלו - שאז בפנינו פס"ד, לעניין אותו סעד, או שמא מדובר בסעד אשר מהווה שלב בקביעת הסעד הסופי שביהמ"ש התבקש לפסוק, שאז מדובר בהחלטה אחרת. על פי מבחנים אלה, החלטתו של בימ"ש קמא הינה פס"ד בעניינו של דגן. ביהמ"ש הכריע באופן סופי בתביעה שכנגד שהגיש דגן, ודחה אותה על כל חלקיה. החלטת בימ"ש קמא הינה פס"ד סופי, ועומדת לדגן הזכות לערער על קביעות בימ"ש.
(בפני: הרשם שחם. 14.3.02).
בש"פ 2572/02 - מחמוד עיסא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות ואיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בין העורר לבין אחיותיו שוררת מערכת יחסים מתוחה וקשה. ב-27.6.01 הוגש נגד העורר ונגד אחר כתב אישום בגין עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, הדחה בחקירה וכליאת שווא של אחות העורר נעמה עיסא. במסגרת אישום זה שוחרר העורר בחלופת מעצר בית בפתח תקווה תחת פיקוח קרובת משפחה. העורר הפר את תנאי מעצר הבית, וחזר לבית משפחתו בכפר קאסם, ושם, על-פי כתב אישום נוסף שהוגש נגדו, תקף הן את המתלוננת נעמה והן את אחותו האחרת שירין במעשי אלימות שונים. בימ"ש השלום החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר והערר על כך נדחה.
טענתו של העורר בדבר היעדר ראיות לכאורה יש לדחות. משקיימת תשתית הראייתית, קמה עילת מסוכנות ברורה של העורר כלפי אחיותיו, שלומן ובטחונן. אין מדובר באירוע ראשון ויחיד מסוגו, אלא בשרשרת מעשי אלימות, איום והפחדה שהעורר נוקט בהם כלפי אחיותיו תוך ניצול מרותו וכוחו כלפיהן. מעבר למסוכנותו, מדובר בהפרה של חלופת מעצר שהוטלה עליו לא רק על דרך עזיבת מקום מעצר הבית, אלא גם על דרך יצירת קשר עם בני משפחה והפעלת מעשי אלימות כלפיהם, תוך הפרה בוטה של הוראה חוקית החלה עליו. בתנאים אלה, ברי כי שוב אין לבטוח בעורר כי יקיים תנאים של חלופת מעצר באם תוחל עליו חלופה כזו, ומעשיו מעידים עליו כי אין הוא זכאי לאימון שניתן בו בשחרורו בהליך הראשון.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ב. בן יהודה לעורר, עו"ד נ. אבו טהה למשיבה. 4.4.02).