ע.א. 7686/97 - יוסרי אבו סעוד ואח' נגד בית חולים הסהר האדום ואח'
*תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית ביילוד תינוק שלא בניתוח קיסרי(מחוזי י-ם - ת.א. 1422/96 - הערעור נתקבל).
א. המערער נולד בבית החולים של המשיבה (להלן: בית החולים). המשיבים 2 ו-3, שימשו ביום הלידה רופאים בבית החולים והם שטיפלו במערער ובאמו, המערערת 2, בעת לידתו. הלידה הסתיימה תוך הסתייעות בשיטת הואקום - שימוש בשולפן ריק לחילוץ הילוד. הלידה בוצעה תוך הטיה מאולצת של זרועו של המערער, ונותרה למערער נכות אורטופדית צמיתה, שהוערכה ב-%60. המערערים הגישו תביעת נזיקין נגד ביה"ח ונגד הרופאים. השאלה העיקרית שדרשה הכרעה היתה אם צריכים היו הרופאים להעריך את משקלו הגבוה של הילוד המחייב לידה קיסרית. ביהמ"ש קבע כי באמצעים שעמדו לרשות הרופאים בשנת לידתו של המערער - 1990 - לא ניתן היה להגיע להערכה מדוייקת של משקל העובר. סטייה אפשרית של %10 בהערכת משקל העובר היא, לדעת ביהמ"ש, "משמעותית ביותר לעניין ההחלטה אם לבצע ניתוח קיסרי - אם לאו". משהוערך המשקל של העובר ב-4 ק"ג והטעות עשויה להיות לכאן או לכאן - לא היה מקום, כך מצא ביהמ"ש המחוזי, לבצע ניתוח קיסרי כ"דבר שבשגרה". הערעור נתקבל.
ב. עצם השימוש בשולפן ריק מלמד, מטבע הדברים, כי הלידה לא היתה "רגילה". לבד מן העדויות שבאו במשפט, הוצג תעוד כפול: הרישום הרפואי שערכו המשיבים וחוות הדעת הכתובה שהכין המומחה מטעם המערערים - ד"ר מודן. לא הוצגה במשפט חוות דעת נגדית מטעם המשיבים. ד"ר מודן ציין בחוות הדעת כי המערער נולד במשקל גבוה במיוחד - של 4,600 ק"ג - העולה על הממוצע של עוברים גדולים. נתון זה היה מתגלה, לדעתו, בסטיה של %10, אילו נעשתה הערכה קלינית נכונה. בעקבות הערכת המשקל היה צורך במעקב רציף, על ידי הצוות הרפואי, אחר התקדמות הלידה, באופן שניתן יהיה לבצע ניתוח קיסרי, במקרה הצורך. ניתוח קיסרי היה מונע, במקרה זה פגיעה בילוד.
ג. האם העידה כי הרופא שקיבל אותה בבית החולים בדק אותה והודיע לה, כבר באותו שלב, כי משקלו של העובר גדול וכי יש צורך בביצוע ניתוח. היא נתנה הסכמתה לכך, ובפועל נרשמה הסכמה כתובה לניתוח. מעדויות ההגנה עולה כי האם נכנסה לחדר הלידה בשעה 45:17 וכי המערער נולד בשעה 15:20. עד ההגנה, ד"ר נביל אל דקרי, סיפר בעדותו כי היולדת "הוכנה לניתוח משום שהמים [שירדו שעתיים קודם לכן] היו צבועים". עוד העיד כי משקל הילוד הוערך ב-4.2 ק"ג - 4.3 ק"ג - וזאת לפי "גודל הבטן". אף שנערכו הכנות לניתוח מיד עם היכנסה של האם לחדר הלידה, החליט צוות הרופאים ליילד בדרך של שימוש בשולפן. על השאלה מדוע לא הועברה היולדת לניתוח בשלב שבו היתה עדות למצוקה עוברית, השיב עד ההגנה: "לא הספקנו להכין את חדר הניתוח במשך חמש דקות".
ד. מסתבר כי ההכנות שערכו המשיבים לניתוח, לא כללו את הכנת חדר הניתוח עצמו למקרה הצורך. המרדים לא הוזמן וצוות חדר ניתוח לא הוכן. אנשי הצוות שהו בביתם "הסמוך לבית החולים". האפשרות שיהיה צורך בביצוע ניתוח קיסרי היתה ידועה, איפוא, למשיבים ובעת הצורך לא היה סיפק בידי הרופאים לבצעו בשל אי-הכנתו של חדר הניתוח, היעדרו של צוות חדר הניתוח, ובמיוחד היעדרו של המרדים. כללו של דבר, משקלו החריג של העובר היה צריך להעמיד את הרופאים על הצורך לשקול ביצוע ניתוח קיסרי בהתאם להתפתחות הלידה. לרופאים היו אינדיקציות נוספות לאפשרות שיהא צורך לסיים את הלידה בניתוח. אפשרות זו נראתה לרופאים כאפשרות
ממשית והם הכינו את האם לניתוח. חרף כל זאת נמנעו מלהכשיר את חדר הניתוח ולא דאגו להימצאות הצוות הרפואי במקום.
(בפני השופטים: אור, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עו"ד חביב אללה למשיבים. 18.4.02).
ע.א. 7664/00 - אברהם רובינשטיין... בע"מ ואח' נגד עיריית חולון ואח'
*הסכם לא חוקי לתשלום אגרת מבני ציבור כתנאי לקבלת היתר בנייה. *הסכם שנחתם באילוץ. *חובת השבה של אגרה שנגבתה שלא כדין(מחוזי ת"א - ת.א. 536/93 - הערעור נדחה).
א. המערערות, חברות קבלניות, עסקו בייזום ובבניה בשטח שיפוטה של עירית חולון (להלן - "העיריה"), והקמתה של שכונת מגורים הידועה כ"קרית בן גוריון". לפני קבלת היתרי הבניה נתבקשו המערערות לשלם לעיריה "אגרת מבני ציבור" שמטרתה לסייע לעיריה להקים מוסדות ציבור וחינוך באותו איזור. ביום 11.11.80 חתמו המערערות והעיריה על פרטיכל (להלן - "ההסכם") שבו נכלל סעיף לפיו הסכימו המערערות להשתתף בהקמתם של מבני ציבור בשכונה "מרצונם הטוב, מבלי שתחול עליהם חובה חוקית לתשלום זה". נקבע בהסכם כי הסכמתן של המערערות לתשלום "ניתנה לאור הצהרת העירייה כי תעשה כל אשר ביכולתה על מנת לגבות מבעלי המקרקעין בתחום קרית בן גוריון, דמי השתתפות במוסדות החינוך באותו שיעור". עוד הוסכם כי אם "העיריה תחליט בעתיד שלא לגבות דמי השתתפות" מבעלים אחרים של מקרקעין באותו אזור "תחזיר העיריה לרובינשטין... חלק יחסי לסכומים ששילמו...". נקבע במפורש כי אי גביה עקב פשרות "אד הוק" שהעיריה תעשה עם קבלנים אחרים או "מסיבת אי אפשרות גבייה כדין" לא יזכו את המערערות בהחזרת הכספים.
ב. ביום 4.5.93 הגישו המערערות תביעה נגד המשיבות בטענה שהפרו את ההסכם בכך שהעיריה ויתרה על תשלום האגרה מבעלי מגרשים שבתכנית. בשלביו המוקדמים של המשפט נוספה טענה כי ההסכם בטל מחמת אי חוקיות. ביני לביני החליט בג"צ (בג"צ 1640/95 - פד"י מ"ט(5) 582 - להלן: בג"צ אילנות הקריה), כי דרישתה של עירית חולון מקבלנים אחרים, לשלם לה "אגרת מבני ציבור" אינה חוקית. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערות. לענין הטענה כי ההסכם אינו חוקי סבר כי היה על המערערות להעלות את הטענה בכתב התביעה. עם זאת קבע כי אפילו מוסמך ביהמ"ש להעלות את טענת אי החוקיות מיוזמתו, הרי שלא מדובר בהסכם בלתי חוקי כמשמעותו בסעיף 30 לחוק החוזים, אלא בטענה של כפייה כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים, "שאז יש צורך בטיעון עובדתי מפורש, מה שלא נעשה...". אשר לטענה כי המשיבות הפרו את ההסכם, קבע כי לא הוכח שהיתה החלטה של העיריה שלא לגבות דמי השתתפות מ"קבלנים" אחרים. הערעור נדחה.
ג. השופט טירקל: אין חולקים עוד כי "אגרת מבני הציבור" שגבתה העיריה היתה בלתי חוקית. השאלה היא אם הסכמתן של המערערות "לשלם את ההשתתפות בהקמת מוסדות חינוך, מרצונן הטוב" ריפאה את אי החוקיות? ובין כך או כך - האם היא פוטרת את העיריה מחובת השבה? התשובה היא כי הסכמתן של המערערות לשאת בתשלום "מרצונם הטוב, מבלי שתחול עליהם חובה חוקית לתשלום זה" ריפאה את הפגם של אי החוקיות.
ד. האם יש לראות בהסכם שנחתם בין רשות ציבורית לבין האזרח שבמסגרתו נדרש ממנו תשלום שלא כדין, תמורת מתן היתרים שהוא זכאי לקבלם, הסכם שנחתם מחמת אילוץ? שאלה נוספת המשתלבת בכך היא אם רשות ציבורית הגובה סכום כסף - בין ללא הסמכה חוקית ובין על ידי אילוץ - כתנאי למתן היתר שחובה היתה לתיתו בלי תשלום, חייבת להשיב את הכספים. שאלה זאת היא בתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט.
יכול שהסכם בין האזרח לבין הרשות, לפיו מקבל האזרח על עצמו לשלם לרשות תשלום שנדרש ממנו ללא הסמכה חוקית, ירפא את אי החוקיות. כמו כן, יכול שהסכם כזה ישלול את זכות ההשבה, בין אם הושתתה הזכות להשבה על אי החוקיות ובין אם הושתתה על אילוץ. אכן, דרישתה של העיריה להשתתף בעלות הקמתם של מבני ציבור חרגה מן הסמכויות המוקנות לה בדין והיתה בלתי חוקית. אולם, טענות המערערות כי ההסכם היה בלתי חוקי וכי נכרת מחמת אילוץ, דינן להדחות. האיזור היה, באותה עת, בלתי מפותח והתשלום ששילמו המערערות איפשר לעיריה לבצע את הפיתוח הסביבתי הנדרש לבנייתה של שכונה חדשה והעניק למערערות "יתרונות כלכליים אדירים". היה מדובר, איפוא, ברצון משותף לממש אינטרסים משותפים. בנסיבות אלה לא ניתן להראות שנתקיים קשר סיבתי בין התנהגותה של העיריה לבין התשלום ששילמו המערערות.
ה. אשר לטענה כי העיריה הפרה את ההסכם בכך שלא גבתה בפועל את "אגרת מוסדות הציבור" מקבלנים אחרים ובשל כך חייבת היא, כאמור בהסכם, להחזיר למערערות את הסכומים ששילמו, או את חלקם היחסי - לא הוכח שהיתה החלטה של העיריה שלא לגבות דמי השתתפות מ"קבלנים" אחרים, או לגבות מהם דמי השתתפות בשיעור שונה. נוסף לכך, התחייבותה של העיריה להחזיר את הכספים היתה בגדר חיוב השתדלות להבדיל מחיוב תוצאה. בהסכם נאמר כי העיריה "תעשה כל אשר ביכולתה על מנת לגבות מכל בעלי המקרקעין". מילים אלה מעידות על כוונה להשתדל, ככל האפשר, אך אין ללמוד מהן התחייבות לגבות את הכספים בפועל.
ו. השופט לוי: דרישתן של המשיבות לשלם את אגרת מבני צבור הוכרה כדרישה נטולת בסיס חוקי. אולם, יש לחזור לנסיבות בהן החלה הבנייה באותם מקרקעין. תכנית המתאר המקומית, התנתה קבלתו של היתר מהוועדה המקומית, בין היתר, בביצוען של עבודת התשתית. המערערות אמנם טענו כי לדרישה זו לאגרת מבני הציבור אין עיגון בדין, אך הן בחרו שלא להתמודד עם המשיבות בדרכים שנקבעו לכך בחוק. הן פתחו במשא-ומתן ממושך, שבסופו נחתם ההסכם לפי הסכימו להשתתף במימון בנייתם של מבני הציבור, מרצונן הטוב, ועל אף שלא חלה עליהן חובה שבחוק לעשות זאת. חוזה בלתי חוקי הוא זה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור. חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו החוזה בטל. אכן, זוהי חובתה של העירייה להקים את מבני הציבור, אך את החובה הזו היא רשאית לקיים תוך זמן סביר, בהתאם לשיקולי תקציב ותכנון, ובהתאם לסדר העדיפויות אשר קבעה לעצמה. סדר עדיפות זה לא תאם את ציפיות המערערות. לפיכך, בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, אין לראות בהסכם כהסכם בלתי-חוקי שכן לא כריתתו, לא תכנו ולא מטרתו נגועים באי-חוקיות.
ז. השופטת דורנר: העירייה לא היתה מוסמכת להטיל את האגרה ודרישת העירייה מן האזרחים לשלמה היתה בלתי-חוקית. המערערות, על-מנת לקדם את עניינן, נכנעו לדרישת העירייה והסכימו לשלם לה סכומי כסף ניכרים כ"אגרת מבני ציבור". ההסכם נכרת כתוצאה מ"כפייה", והשאלה העיקרית במקרים שבהם הרשות השלטונית מציבה דרישת תשלום בלתי-חוקית כתנאי להפעלת סמכותה היא, אם זכאי הפרט להשבת הכספים ששילם לרשות. בעניין זה, הגם שהמערערות היו רשאיות לתבוע את ביטול החוזה, מחמת שנכרת מתוך כפייה, אין להורות על השבת הסכומים ששילמו לעירייה. המערערות שילמו את הכספים שנדרשו מהן ללא מחאה, ותוך שהן נהנות מן ההשבחה בערך הדירות שבנו. המערערות הגישו את תביעתן נגד העירייה רק לאחר 13 שנים, ולא הציגו כל טעם סביר לעיכוב. בה בעת, העירייה הסתמכה על התנהגות המערערות, שיצרה
מצג של השלמת המערערות עם המצב הקיים, ושינתה את מצבה לרעה ככל שהדברים נוגעים לתכנון תקציבה והוצאותיה. התנהגות זו של המערערות מקימה איפוא טענת השתק כלפיהן.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. עוה"ד גרשון דרנס ואלון גרוסבוים למערערות, עו"ד אבנר פינצ'יק למשיבות. 18.4.02).
ע.א. 3011/01 - קצין התגמולים נגד זמיר דרור
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד כאשר מדובר בחיוב סוציאלי לפי חוק הנכים(בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. המשיב גוייס לשירות חובה בצה"ל ב-20.8.96. כעבור עשרה ימים בלבד אובחן אצלו מצב פסיכוטי קשה. ב-31.10.96 פנה בתביעה לקצין התגמולים להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים, בשל התפרצות מחלת נפש. התביעה נדחתה ע"י קצין התגמולים בנימוק של היעדר קשר סיבתי בין פרוץ המחלה לבין שירותו הצבאי של המשיב. ערעור על החלטת קצין התגמולים לוועדת הערעורים נדחה, ואילו ערעור לביהמ"ש המחוזי נתקבל משנקבע קיומו של קשר סיבתי כאמור. קביעה זו התבססה על ההלכה ברע"א 4073/99 (פד"י נד(3)1 (להלן: הלכת אביאן). ניתנה רשות ערעור לביהמ"ש העליון תוך שנקבע כי הערעור יישמע לאחר החלטה שתינתן ע"י ביהמ"ש בדיון נוסף שנועד לבחינה נוספת של הילכת אביאן. המבקש עותר לעכב את ביצוע התשלומים שנפסקו עד למתן החלטה בערעור. לחלופין, מבקש הוא לעכב את ביצוע התשלומים החורגים מצרכי מחייתו השוטפים של המשיב. הבקשה נדחתה.
ב. כלל הוא כי הזוכה על פי פס"ד זכאי לממשו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מונעת ממנו, דרך כלל, מלקבל את פירות זכייתו. עיכוב ביצוע מותנה בדרך כלל בקיומם של שני תנאים מצטברים: סיכוי טוב לקבלת הערעור וקושי בהחזרת המצב לקדמותו עקב מימוש פסה"ד אם הערעור יתקבל. באשר לסיכויי הערעור בענייננו - מדובר בהליך ערעור שאינו חסר סיכוי, והראייה כי עיקרו עומד עתה לבחינה בדיון נוסף. עם זאת, נכון לעת זו, קיימת הלכה פסוקה בביהמ"ש העליון המניחה תשתית ויסוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי בפסה"ד נשוא ענייננו. אשר לסיכויי החזרת המצב לקדמותו אם ימומש פסה"ד וערעור המדינה יתקבל - אכן יש ממש בחשש כי כסף שישולם למשיב יהיה קשה בהשבה, וזאת נוכח מצבו הכלכלי הדחוק ומחלתו הקשה. במצב דברים רגיל יתכן שהיה במכלול הנתונים כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסה"ד, או לפחות את חלקו. אולם, כאן מדובר בתשלום בעל אופי סוציאלי אשר נועד לספק צרכים קיומיים בסיסיים שוטפים של נכה במחלה קשה. כאשר מדובר בתשלומים בעלי אופי סוציאלי, יטה מאזן הנוחות, דרך כלל, לטובת הזוכה, גם מקום שקיים חשש לקיום קושי בהשבת סכומים ששולמו על-פי פס"ד, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן משקל מכריע לשיקולים אחרים. במשקל המצטבר של כלל הנתונים אין מקום לעכב את ביצוע פסה"ד.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' עינת קנפו לוי למבקש, עו"ד מנחם חכמון למשיב. 12.4.02).
בג"צ 4869/01 - פלונית נגד הפרקליט הצבאי הראשי ואח'
* בג"צ 4869/01 - אי ההתערבות בג"צ בהחלטת הפרקליט הצבאי הראשי להפסיק הליכים בבי"ד צבאי נגד קצין המואשם בהטרדה מינית כאשר חלה שחיקה בראיות התביעה. *ביטול החלטת הפצ"ר להפסיק הליך בבי"ד צבאי נגד קצין בשל התנהגות שאינה הולמת שעניינה קיום יחסי מין עם מי שתלוייה(העתירה נתקבל בחלקה).
א. בתאריך 12.11.97 התלוננה העותרת - והיא אז כבת 38, נשואה ואם לשני ילדים - כי הוטרדה מינית על-ידי המשיב 2, קצין כבן 57 המשרת במכון לרפואה ימית של חיל-הים בחיפה (להלן: הקצין). העותרת, אזרחית ששהתה במכון לרפואה ימית לצורך עריכת מחקרים במסגרת לימודיה לתואר שלישי בביולוגיה, התלוננה כי הקצין,
שהיה המנחה שלה בלימודיה אלו, הטריד אותה במהלך עבודתם המשותפת בהפנותו אליה רימוזים מיניים, הצעות לקיים עמו יחסי-מין, ואיומים כי יפגע בעתידה ובשמה הטוב אם לא תיענה לדרישותיו, וכן בנגיעות בגופה ובליטופה בניגוד להסכמתה. לאחר שהוחלט להעמיד את הקצין לדין משמעתי, הגישה העותרת עתירה להורות לפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר) להעמיד את הקצין לדין בפני בי"ד צבאי. בתגובה לעתירה הגיש הקצין תצהיר שבו טען כי בשש הזדמנויות שונות קיים יחסי-מין מלאים עם העותרת ביוזמתה ובהסכמתה. העותרת הכחישה את טענות הקצין, השנים עומתו ביניהם במפגש שהוקלט, ונבדקו במכשיר פוליגרף ע"י המשטרה. העותרת נמצאה דוברת אמת, ואילו הקצין נמצא דובר שקר. על רקע זה הוגש נגד הקצין כתב-אישום לבית-הדין הצבאי בגין עבירות של מעשים מגונים, מתן עדות-שקר או שבועת-שקר, והתנהגות שאינה הולמת קצין בצה"ל.
ב. במהלך הדיון נתגלו בקיעים בעדויות התביעה והפצ"ר החליט להפעיל את סמכותו לפי סעיף 308(א) לחוק השיפוט הצבאי, ולהורות על ביטול כתב-האישום. העותרת טוענת כי החלטת הפצ"ר אינה סבירה. מנגד, עמדת המשיב היא כי נוכח ההתפתחויות המפתיעות, המביאות בעיקר להפרכת עדותה של העותרת, בשורה של עניינים מהותיים, אין עוד סיכוי סביר להרשעת הקצין. הפצ"ר הוסיף וטען, כי גם אם עולה לכאורה כי הקצין ביצע - לפי גירסתו שלו - עבירה של התנהגות שאינה הולמת, אין הדבר מצדיק כי ימשיך להתנהל נגדו משפט שבו מיוחסות לו עבירות של מעשה מגונה, עדות שקר, והתנהגות שאינה הולמת בשל הטרדתה המינית של העותרת בניגוד לרצונה. זאת במיוחד לנוכח חלוף הזמן והשתלשלות האירועים. העתירה נתקבלה בחלקה.
ג. אין מחלוקת, כי לצורך הרשעה בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, קיימת תשתית ראייתית - שבמרכזה, למצער, גירסתו של הקצין עצמו - המקימה סיכוי סביר להרשעה, ואף למעלה מכך. גירסתו מאששת את קיומו של קשר מיני עם העותרת בעת שהעותרת היתה תלמידתו ותלויה בו לצורך התקדמותה בלימודי התואר השלישי. המצב שונה בכל הנוגע לשאר העבירות שיוחסו לקצין בכתב-האישום. אכן, בראיות התביעה, ובעיקר בעדותה של המתלוננת, נתגלו פירכות, שעוררו בלב התביעה חשש, כי אין סיכוי סביר להרשעת הקצין בעבירה של מעשים מגונים, שהיתה אחת העבירות שבהן הואשם הקצין. אך לא מן הנמנע כי פירכות אלה ניתנות ליישוב. עם זאת, עמדת הפצ"ר בשאלות אלה אינה חורגת ממתחם הסבירות, שבשאלות של דיות הראיות הינו רחב במיוחד. לכן אין מקום להתערב בהחלטתו בקשר להאשמה בעבירות אלה.
ד. נוכח קיומה של תשתית ראייתית מספקת להרשעת הקצין בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, השאלה שנותרה נוגעת לעניין הציבורי בהמשך ההליכים, לפחות בקשר לעבירה זאת. עמדתו של הפצ"ר בשאלת העניין לציבור, היתה, כי נסיבות המקרה, ובעיקר חלוף הזמן והשתלשלות האירועים, אינן מצדיקות את המשך המשפט. לכך אין להסכים. המקרה מעורר שאלות בדבר אמות-המידה שלהן מחוייב קצין בצה"ל. בעיקר מתעוררת שאלה הנוגעת לפליליות מעשיו של קצין בצה"ל, המקיים בתוככי המסגרת הצבאית יחסים עם אחרת, התלויה בו ישירות מבחינה מקצועית וכפופה למרותו.
ה. בשיקולים של חלוף הזמן ואופן השתלשלות האירועים, שאינם משקפים נסיבות קיצוניות מיוחדות, אין בנסיבות העניין כדי להצדיק מניעה של דיון בשאלות אלו, ולא-כל-שכן הפסקה של הדיון שהחל. החלטת הפצ"ר גם אינה מעניקה משקל הולם להשפעה של ביטול כתב-האישום על כלל המשרתים בצה"ל, כמו גם על העותרת עצמה. בהחלטת הפצ"ר, שמשמעותה היא הפסקת ההליך הפלילי בעודו מתנהל, יש כדי להעביר מסר מוטעה למשרתים בצה"ל ולציבור בכללותו כאילו אין כל פגם בהתנהגותו של הקצין,
במידה שהעותרת הסכימה לקשר מיני עימו. התוצאה היא כי משפטו של הקצין בעבירה של התנהגות שאינה הולמת קצין יימשך.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד גב' שירה דונביץ', שלמה ציפורי ועודד סבוראי לעותרת, עוה"ד גב' דינה זילבר, אליעד שרגא ואלעד איזנברג למשיבים. 14.4.02).
בג"צ 9141/01 - מצליח כחלון נגד משרד המשפטים - מחלקת חנינות ואח'
*אי התערבות בג"צ בהחלטות נשיא המדינה בקציבת עונשו של אסיר (העתירה נדחתה).
ביום 31.8.84 החל העותר לרצות עונש של 14 שנות מאסר בגין הרשעתו בעבירה של הריגה. ביום 15.5.90 נדון למאסר עולם בגין הרשעתו בעבירה של רצח, במצטבר לעונש בגין ההריגה. נשיא המדינה קצב את עונשו של העותר והעמידו על 30 שנות מאסר, מיום 19.7.93. העותר מבקש כי ריצוי העונש של שלושים שנות מאסר ייחשב מתחילת מאסרו בגין עבירת ההריגה - 31.8.84. העתירה נדחתה.
נשיא המדינה קצב את עונשו של העותר וכן קבע את תחילת ריצוי עונש המאסר לפי שיקול דעתו. לפיכך, עתירת העותר תוקפת בעקיפין את פעולתו של נשיא המדינה במסגרת סמכותו לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה. סעיף 13(א) לחוק היסוד קובע כי "לא יתן נשיא המדינה את הדין לפני כל בימ"ש או בי"ד בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית בשל דבר כזה". לפיכך, אין העתירה מגלה עילה להתערבותו של בג"צ שכן קציבת עונש מאסר היא במסגרת תפקידיו של הנשיא ומסורה לשיקול דעתו. זאת ועוד, נפסק כי "הקלה בעונש הינה, בעיקרה, מעשה חסד, ואין לו לאסיר שנשפט בבימ"ש זכות מוקנית להקלה בעונש".
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. העותר לעצמו, עו"ד גב' עינת גולומב למשיבים. 24.2.02).
בש"פ 2447/02 - זיו אלוש ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה יש להגיש לערכאה הדיונית גם כאשר ההחלטה על שחרור בתנאים ניתנה ע"י ביהמ"ש העליון (בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה - הבקשה נדחתה מסיבות דיוניות).
זוהי בקשה מטעם המבקשים לביטול מעצר הבית שהוטל עליהם במסגרת חלופת מעצר, וזאת נוכח משך הזמן שעבר מאז הוגש כתב האישום ונוכח טענתם כי קצב התנהלות המשפט אינו משביע רצון. הבקשה נדחתה. מדובר למעשה בבקשה לעיון חוזר לאור שינוי נסיבות שהתרחש. בקשה זו יש להגיש לערכאה הדיונית, גם מקום שההחלטה בדבר שחרור בחלופת מעצר ניתנה על-ידי ביהמ"ש העליון במסגרת סמכותו על-פי סעיף 62 לחוק המעצרים. אותו דין חל גם מקום שהחלטת ביהמ"ש העליון ניתנה במסגרת ערר על החלטת הערכאה הדיונית.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 7.4.02).
ע.א. 6720/99 - מתן פרפרה ואח' נגד ארתור גולדו ואח'
*ביטול מחיקת ערעור עקב אי תשלום אגרה במועד כשהיה פגם דיוני במתן ההחלטה (בקשה לביטול החלטה על מחיקת ערעור עקב אי תשלום אגרה - הבקשה נתקבלה).
שלושת המערערים הגישו ערעור באוקטובר 1999. האגרה לא שולמה ונשלח לב"כ המערערים 1 ו- 3, מכתב מהמזכירות שאגרת ההליך לא שולמה, וכי אם לא תשולם תוך 15 ימים, יועבר התיק למחיקה מחוסר מעש. האגרה לא שולמה. במצב זה, ניתנה החלטה על ידי הרשמת אשר איפשרה למערערת "ליתן טעם, תוך 5 ימים, מדוע לא ימחק הערעור בשל אי תשלום האגרה". העתק מן ההחלטה הומצא לב"כ המערערים 1 ו- 3, ואילו למערער 2 לא הומצא העתק. כיוון שלא נתקבלה כל תגובה להודעת הרשמת נמחק הערעור. המערער
2 מבקש לבטל את ההחלטה. הוא טוען כי לא קיבל כל הודעה או החלטה בעניין אגרת ערעור או מחיקתו. המשיבים מתנגדים לבקשה, ובפיהם שתי טענות: כי לא יתכן שהמערער 2, נוכח קרבתו לשני המערערים האחרים, לא ידע על החלטת הרשמת; כי בכל מקרה, המערער 2 מייצג בערעור אך את עצמו, וגם אם תבוטל החלטת המחיקה, דין הביטול להתייחס לעניינו של המערער 2 בלבד. הבקשה לביטול מחיקת הערעור נתקבלה.
מקום בו הצביע המבקש על פגם בהליך, אשר בעטיו חייב היה ביהמ"ש להימנע ממתן ההחלטה, זכותו של המבקש היא כי ההחלטה תבוטל מתוך חובת הצדק. אין לייחס משקל רב להנחת המשיבים כי המערער 2, ידע על ההחלטה זמן רב לפני שהגיש את הבקשה. בביטול מחובת הצדק ניתן עיקר המשקל לעניין ההמצאה, ולא לידיעה. באשר לביטול המחיקה גם לגבי המערערים 1 ו-3 - אלמלא הפגם שהצדיק את ביטול המחיקה ביחס למערער 2, לא היתה עילה לביטול המחיקה ביחס למערערים 1 ו-3. ברם, משהוחלט כי דין המחיקה להתבטל ביחס למערער 2, הרי שממילא יתקיים דיון בפסק דינו של בימ"ש קמא. במצב זה, התוצאה של שלילת אפשרות של מערערים 1 ל-3 לערער, היא תוצאה דרסטית מדי, ויש בה כדי לפגוע באפשרות מימושן של זכויות מהותיות, בלא שתהא לכך הצדקה דיונית מספקת בנסיבות העניין.
(בפני: הרשם שחם. 18.3.02).
בש"א 2132/02 - רבוע כחול - ישראל בע"מ נגד עירית רמת גן ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בי"ד מינהלי (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
ביום 24.1.02 ניתן פס"ד על ידי ביהמ"ש המחוזי בעתירה מינהלית שהגישה המבקשת. המבקשת סבורה כי על הערעור חלה הוראת תקנה 23 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), לפיה ערעור מינהלי יש להגיש תוך 45 ימים. על פי גישה זו, ביום 10.3.02 חל המועד האחרון להגשת הערעור. ביום זה הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד "למען הזהירות", נוכח האמור בתקנה 33 לתקנות האמורות, לפיה המועד להגשת ערעור בזכות על פס"ד של בימ"ש לעניינים מינהליים הוא 30 ימים מיום מתן פסה"ד. לטענת המבקשת, גם אם תקנה 33 האמורה חולשת על העניין, קם טעם מיוחד למתן ארכה בנסיבות העניין, נוכח העובדה שבביהמ"ש המחוזי מתקיימת התדיינות דומה לגבי שני סניפים נוספים של המבקשת. גם לגבי ההליכים הנוספים, כך המבקשת, תוכל לערער, ועל כן ברור, לשיטתה, כי יהא צורך בהכרעה שיפוטית של ביהמ"ש העליון בעניין. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
על העניין דנא לא חלה הוראת תקנה 23 האמורה, העוסקת בערעור מינהלי על החלטה של בי"ד מינהלי. התקנה היחידה הרלוונטית לעניין היא תקנה 33, הקובעת את המועד להגשת ערעור על פס"ד של בימ"ש בעתירה מינהלית. מועד זה חלף בעת הגשת הבקשה. מתן הארכה מותנה בקיומם של טעמים מיוחדים, כקבוע בתקנה 38 לתקנות. הסיבה לאיחור נעוצה בטעות בדין לעניין המועד להגשת הערעור. ברם, בנסיבות העניין אין מדובר בטעות סבירה, על רקע היעדרה של כל אי בהירות ממשית בדין בנוגע למועד להגשת ערעור. על כן, אין בטעות כזו כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה. אף הטעם של התדיינות נוספת בבימ"ש קמא, בין אותם צדדים, אינו מהווה טעם מיוחד למתן ארכה. אין מדובר בהליך התלוי ועומד בביהמ"ש העליון. יתכן כי בעקבות ההתדיינות בבימ"ש קמא יתקיים הליך ערעורו ויתכן שלא.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד שי סגל למבקשת, עו"ד דן שלם למשיבות. 9.4.02).
ע.פ. 1156/00 - עופר וייס ואבי רווח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של יבוא סמים (ערעור על חומרת העונשים - הערעור נדחה בעיקרו).
בשנת 1998 הוסכם בין המערער אבי רווח ואחד אלי נזרי לייבא קוקאין מונצואלה. נזרי היה אמור לממן את יבוא הסם ורווח היה אמור למצוא בלדר. רווח פנה למערער שישמש בלדר, וזה האחרון יצא לונצואלה דרך פריז. בפריז הצהיר בכזב בשגרירות כי דרכונו אבד וקיבל במרמה דרכון חדש. בסופו של דבר לא יצאה העיסקה אל הפועל. בענין פרט אישום זה הורשעו המערערים בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע של יבוא קוקאין ווייס הורשע בעבירה של מסירת הודעה כוזבת לשם קבלת דרכון. עוד הורשעו המערערים בכך שבמסגרת אותו קשר, בהזדמנות אחרת, יצא וייס לונצואלה תוך שימוש בדרכון שקיבל במרמה. הוא הביא ארצה בנובמבר 1998, 24 ק"ג קוקאין בקופסאות שימורים. ביהמ"ש המחוזי גזר על וייס מאסר של 14 שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. על רווח הטיל מאסר של 15 שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונשים נדחה בעיקרו.
עונשי המאסר בפועל הולמים, כעיקרון, את חומרת העבירה. מדובר בפרשה מסועפת. כמות הסם שיובאה בפועל היא עצומה. הכספים המעורבים - אדירים הם. נסיבותיהם האישיות של המערערים מחווירות מול הסכנה שביבוא סמים בכמות כה גדולה. ביהמ"ש לא החמיר עם המערערים בשל כך שניהלו משפט והוכחות. זוהי זכותם. עם זאת, הם לא נהנו מהקלה מסויימת שנהנים ממנה מי שמודים בתחילת משפטם. הודאתם באה בשלב מאוחר לקראת סיום פרשת התביעה. עם זאת יש להקל במידת-מה בעונשו של וויס ולהפחית שנתיים מעונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל עליו, בשים לב להמלצת שירות המבחן שהתרשם כי וייס עבר תהליך גמילה משמעותי, הפך בוגר והוא לוקח אחריות על חייו ומנסה לשקמם. בנוסף על כך הוחלט לבטל את עונשי המאסר על-תנאי לגבי שני המערערים. תקופות המאסר בפועל שנקבעו הן ארוכות, ואין טעם במאסרים על-תנאי לאחר תקופות מאסר בפועל כה ארוכות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד רפי ליטן וצח נצר למערערים, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 21.3.02).
ע.פ. 2370/02 - מדינת ישראל נגד סלימאן עבד חדאד ואח'
*קולת העונש בעבירות של יידוי בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב בנימוק של אחידות הענישה (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
שני המשיבים, ילידי 1983 ו-1982, הורשעו בהשלכת בקבוקי תבערה בשתי הזדמנויות לעבר כלי-רכב שנסעו בכביש המוביל אל שכונת פסגת זאב בירושלים. באחת משתי ההזדמנויות היה שותף למעשיהם קטין שהועמד לדין בכתב-אישום נפרד. הלה הודה כי השתתף בהכנת בקבוקי התבערה שהשליכו האחרים, בעוד הוא עצמו יידה אבנים בכלי-הרכב שחלפו בכביש. ביהמ"ש המחוזי גזר עליו בתאריך 1.1.02 שמונה חודשי מאסר, מתוכם 4 חודשים לריצוי בפועל. בדיון בגזר-דינם של המשיבים, הציגה המדינה את גזה"ד שניתן בעניינו של הקטין, וביקשה להבחין בינו לבין המשיבים, בציינה כי המשיבים השליכו בקבוקי תבערה בשתי הזדמנויות וכי הם בגירים. עמדה זו התקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי, אשר גזר על כל אחד מן המשיבים, בהתחשב בעברו הנקי, בחרטתו הכנה, במשפחתו הנורמטיבית ובהמלצות שירות-המבחן, 16 חודשי מאסר, מתוכם 10 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על קולת העונש נדחה.
אכן, העונשים שהוטלו על המשיבים נוטים בבירור לקולא, ואפשר שהיה מקום להתערב בהם. אלא, שהמדינה הציבה בטיעונה בפני ביהמ"ש המחוזי - כרף תחתון לעונש שהציעה לשקול - עונש של ארבעה חודשי מאסר. המדינה ביקשה, בהתייחס לעונש זה, כי ביהמ"ש
יחמיר בעונשם של המשיבים, וזאת לאור ההבחנה בין עניינם של המשיבים לבין עניינו של הקטין. מטבע הדברים, הרף התחתון של ארבעה חודשי מאסר הוא שקבע את הרף העליון של 10 חודשי מאסר. ואומנם, כידוע, אמת-המידה לעונש הראוי לנאשם פלוני נגזרת, ולמצער מושפעת, מן העונשים המוטלים על נאשמים אחרים באותה פרשה שבגינה נגזר דינו. התביעה נהגה כראוי בהציגה בביהמ"ש המחוזי את גזר-דינו של הקטין, לאחר שהחליטה שלא לערער על קולת העונש שנגזר עליו. ברם, משעשתה כן, לא ניתן לקבל את ערעורה בעניינם של המשיבים. שכן, החמרה בעונשי המשיבים תשבש את היחס בין עונשם לבין עונשו של הקטין.
(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אורי כרמל למערערת, עוה"ד מוחמד אבו-גוש ואוסאמה סעדי למשיבים. 4.4.02).
בש"פ 1332/02 - סלאמה אבו סהיבאן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אנשי המשמר האזרחי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי נהג ברכב ובו שני אנשים נוספים, אחד מהם הועמד לדין באותו כתב אישום והאחר אינו ידוע, ובתחנת דלק שבצומת בית קמה בו עמדה ניידת של המשמר האזרחי ברהט, אשר תידלקה באותה שעה, עצרו הנאשמים את רכבם ליד הניידת וקראו לעבר המתלוננים - מתנדבי המשמר האזרחי ברהט - קריאות מעליבות. שני הרכבים החלו לנסוע. העורר והנאשם השני יידו מרכבם בקבוקי בירה לעבר הניידת. לאחר מכן המשיכו העורר ושותפו בנסיעה לכיוון רהט, כשהעורר נוהג את הרכב בצורה פרועה ומבצע "זיגזגים" בכביש כדי למנוע מהמתלוננים לעקפם. העורר לא שעה לקריאות המתלוננים שהורו לו לעצור את רכבו ונכנס לרהט כשהוא נוסע בניגוד לכיוון התנועה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר בלבד. הערר נתקבל.
המעשים המיוחסים לעורר, אשר הופנו כנגד אנשי משטרה מרהט, שלכאורה כינה אותם כ"משת"פים" ופגע בהם עקב מילוי תפקידם, אכן מצביעים על מסוכנות. עם זאת, יש להביא בחשבון כי העורר הוא צעיר בן 22, ללא עבר פלילי, ואף כי תלוי ועומד נגדו כתב אישום בעבירה של קבלת רכב גנוב ושינוי זהות רכב, הרי אין מדובר בצעיר שהוא עבריין. שותפו לאישום שוחרר בערובה, והעורר נתון כבר כחודשיים במעצר ואין לדעת מתי יסתיים משפטו. בנסיבות אלה, מן הראוי לעשות מאמץ ולמצוא חלופה הולמת למעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ליאור רונן לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 8.4.02).
בש"פ 1834/02 - ראיד מטר נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת נשק כשמדובר בהחזקתו לצורך הגנה עצמית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקת נשק ותחמושת שלא כדין, לאחר שנתפסו ברכבו אקדח ובביתו מספר אקדחים. לבקשת המדינה נעצר העורר ע"י בימ"ש השלום עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש המחוזי נדחה. בהחלטה, שניתנה בביהמ"ש המחוזי צויין, בהסתמך על פסיקת ביהמ"ש העליון, כי ניתן לשחרר מחזיק בנשק ממעצר, אם הנשק שבידיו הוחזק לצורך הגנה עצמית, ומשבמקרה שלפניו לא נמצאה תשתית ראייתית התומכת באפשרות זו, דחה את הערר. העורר טוען כי הוא מאויים, כי נורו מספר פעמים יריות לעבר מכוניתו, וכי ביקש רשיון להחזקת נשק, אלא שרשיון זה לא ניתן לו. מבירור שערכה המשטרה הסתבר כי נורו מספר פעמים יריות לעבר רכבו של העורר וכי הוא אף הוזמן על-ידי קצין המודיעין של תחנת המשטרה בטייבה, מקום מגוריו, והוזהר כי על-פי מידע מודיעיני קיימת סכנה לחייו
ולחיי משפחתו. העורר נתבקש למסור מידע על אנשים, אשר הוא חושד בהם כמאיימים על חייו. מידע כזה לא מסר העורר גם היום וגם בהודעתו האחרונה. הערר נתקבל.
נראה בעליל כי הנשק הוחזק לצורך הגנה עצמית. לא נעשה בו שימוש על-ידי העורר לתקיפת אויביו. העובדה שהעורר אינו מוכן למסור מידע למשטרה, מחייבת את האחרונה להגביר את חקירותיה ולהגיע למידע באמצעים אחרים, אך אין בעובדה זו כשלעצמה עילה להחזיק את העורר במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אביגדור פלדמן ואיהב ג'לג'ולי לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 11.4.02).
בש"פ 2650/02 - אלכסנדר שרייפר נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בנשים למרות הקצב האיטי בניהול המשפט (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביום 16.9.01 בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות בכך שמכר אשה לשם העסקתה בזנות תמורת כסף. עם הגשת כתב האישום, נעצר העורר עד תום ההליכים. מאז תחילת המעצר נתקיימה ישיבת הוכחות אחת במשפט בה נשמעה עדות המתלוננת ומאז לא נתקיימו דיונים. מועדי ההוכחות הבאים נקבעו לחודשים יוני ויולי 2002. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בטענה כי המשפט מתנהל בקצב שאינו מניח את הדעת. כן טען כי מאחר שהמתלוננת כבר העידה, לא צפוי שיבוש הליכי המשפט שכן שאר עדי התביעה הם עדים אובייקטיביים שאין חשש להדחתם. עוד נטען כי העורר חסר הרשעות קודמות ולפיכך אין מדובר במסוכנות של עבריין מועד. בימ"ש קמא דחה את הבקשה בקבעו כי לא הוכח שינוי נסיבות המצדיק קבלת הבקשה לעיון חוזר. הערר נדחה.
קצב בלתי משביע רצון בו מתנהל משפט אכן עשוי לשמש עילה לעיון חוזר. עם זאת, שתי ישיבות הוכחות נוספות שנועדו לשמיעת עדי התביעה התבטלו מטעמיה של הסניגוריה. באיזון הכולל של נתוני הענין, ותוך התחשבות מיוחדת בחומרתה המפליגה של העבירה המיוחסת לעורר והמסוכנות הטבועה בה להישנות מעשים דומים גם באמצעות תקשורת ביתית שניתן להפעילה ממקום מעצר בית, אין מקום לשחרור את העורר בחלופה חרף התנהלותו האיטית של משפטו. זאת ועוד, עם חלוף תשעת חודשי מעצרו של העורר בעוד זמן לא רב, ממילא תעמוד על הפרק מכוח הסדרי הדין שאלת המשך מעצרו עד לסיום המשפט.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד י. עאמר לעורר, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 7.4.02).
בש"פ 2658/02 - יוסף גדיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת שוטרים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני שוטרים סיירו במסגרת תפקידם בחורשה סמוכה לצומת "המוביל". העורר הואשם כי תקף את אחד השוטרים במכת אגרוף. בהמשך לכך, נאשם אחר, הלם בראשו באבן, ונאשם נוסף תקף את השוטר השני, ודקר אותו בכף ידו בבקבוק בירה שבור. השוטרים נזקקו לטיפול רפואי. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם עד תום ההליכים של השלושה. בימ"ש השלום נעתר לבקשה בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימת עילת מעצר נגד הנאשמים בגין מסוכנותם, אך אובחן בין העורר ונאשם נוסף על רקע קיום עבר פלילי לשניהם לבין נאשם שלישי הנעדר כל עבר פלילי. הוא אישר את החלטת המעצר לגבי שני הראשונים והורה על חלופת מעצר לגבי השלישי. עררו של העורר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר קשות וחמורות. מעשי האלימות הסבו לשוטרים נזק גופני רציני שהצריך טיפול רפואי. מסוכנות הנאשמים משקפת חריגה קיצונית מהתנהגות נורמטיבית בהיות המעשים מופנים כלפי אנשי משטרה. הנכונות לפגוע באנשי חוק מבטאת יחס של בוטות ואי הכרה במרות הסדרי המשפט בחברה, ומעמידה בספק את האמון שניתן לרחוש לנאשמים אלה כי לא ימלטו מן הדין, לא ישבשו הליכי משפט, ולא יפרו חלופת מעצר באם ישוחררו. אשר לטענת אפלייה - קיים שוני בין הנאשם ששוחרר לבין העורר מבחינת העבר הפלילי.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד י. בלומנפלד לעורר, עו"ד נ. אבו טהה למשיבה. 4.4.02).
בש"פ 2739/02 - אנואר בן עוני צבאח ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר בגין שהייה בלתי חוקית בישראל של תושבי השטחים (הערר נדחה).
העוררים הואשמו בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק. המדינה ביקשה את מעצר העוררים עד תום ההליכים בעילות של מסוכנות וחשש להימלטות מן הדין. בימ"ש השלום החליט על שחרורם לאחר שמצא כי בנסיבות הענין אין הצדקה לשלול את חירותם האישית, חרף המצב הבטחוני הקשה בו שרוייה המדינה. בערר קבע ביהמ"ש המחוזי כי, שלא כבימים עברו, קיים כיום חשש כי לא ניתן יהיה, במצב הבטחון השורר, להבטיח את התייצבותם למשפט באם ישוחררו. עם זאת, תוך מודעות לקושי שנוצר בגין מעצר נאשמים בגין עבירות שהייה שלא כחוק בישראל, העריך ביהמ"ש כי תקופה של 45 ימים עשוייה להספיק לצורך סיום משפטם ולכן הורה על מעצרם למשך פרק זמן זה, ולשחררם לאחר מכן בכפוף לתנאי הפקדה במזומן בסך 15,000 ש"ח ע"י כל אחד מהם. הערר נדחה.
עיתות חירום בטחוני מסוג זו בה אנו שרויים, עשויות להשפיע על אופן הפעלת שיקול הדעת בהליך המעצר - השפעה שהזמן וארועי השעה גרמם. בעיתות שיגרה, אישום נגד נאשם, תושב שטחים, שכל כולו נסב על כניסה ושהייה שלא כדין בישראל, מחייב בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו, ומשקל החשש להימלטות פוחת ככל שרשויות אכיפת החוק פועלות כסידרן בפיקוח על תנאי שחרור וכפיית התייצבות נאשמים לדין. שונה הדבר בעיתות חירום. שאז, עקב צמצום המשאבים המופנים לפיקוח משטרתי שיגרתי, גובר מאד החשש של הימלטות עקב מעבר נאשמים תושבי שטחים מעבר לגבול והיעלמם בלא יכולת לאתרם. עם זאת, על מערכת השיפוט לנקוט בצעדים להאיץ ככל האפשר את בירורו של ההליך השיפוטי, כדי לקצר ככל הניתן את תקופת ישיבתם במעצר של נאשמים ששחרורם ממעצר נמנע בעיקרו בשל מאפייניו המיוחדים של מצב החירום הבטחוני בתקופה זו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ע. מסארוה וא. קנצפולסקי לעוררים, עו"ד נ. אבו טהה למשיבה. 9.4.02).
בג"צ 2941/02 + 2936/02 - עמותת "רופאים לזכויות אדם" ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה
*טענה של יריות חיילי צה"ל על צוותים רפואיים במסגרת מבצע חומת מגן (העתירות נדחו).
בשתי העתירות, שהוגשו בעיצומן של פעולות לחימה של צה"ל במסגרת מבצע "חומת מגן", נטען - תוך התייחסות למספר אירועים קונקרטיים - נגד ירי של כוחות צה"ל על צוותים רפואיים של ארגוני "הצלב האדום" ו"הסהר האדום". כן נטען בעתירות נגד מניעת פינויים של פצועים וחולים לבתי-חולים לצורך קבלת טיפול רפואי, ונגד מניעת פינוי גופות הרוגים לבתי-חולים ומשם לקבורה ע"י משפחותיהם. לבסוף טענו העותרים נגד אי-הספקת ציוד רפואי לבתי-החולים
הנצורים. בתשובתה לעתירות הסבירה המדינה, כי לנוכח הזמן הקצר שעמד לרשותה, ובמיוחד נוכח פעולות הלחימה המתנהלות בעוד העתירות מתבררות, לא ניתן היה לבדוק את הטענות המתייחסות לאירועים הקונקרטיים שהוזכרו על-ידי העותרים. העתירות נדחו.
באין אפשרות להתייחס לאירועים הספציפיים המוזכרים בעתירות, רואה ביהמ"ש להדגיש כי כוחותינו הלוחמים מחוייבים לקיים את הכללים ההומניטריים הנוגעים לטיפול בפצועים, בחולים ובגופות הרוגים. השימוש לרעה שנעשה בצוותים רפואיים בבתי-חולים ובאמבולנסים מחייב את צה"ל לפעול למניעת פעילות כזאת, אך כשלעצמו אינו מתיר הפרה גורפת של הכללים ההומניטריים. ואכן, זוהי גם עמדתה המוצהרת של המדינה. הסעד שהתבקש בעתירות היה חיוב המדינה במתן הסבר. משניתן ההסבר, שבגדרו הובהר כי חיילי צה"ל הונחו לפעול על-פי הכללים ההומניטריים, וכי הם אף פועלים כך, הרי שיש לדחות את העתירות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אנדרה רוזנטל, ג'מיל דקואר, חנאן חטיב וחסן ג'בארין לעותרים, עו"ד ענר הלמן למשיב. 8.4.02).
בג"צ 3022/02 - קאנון - הארגון הפלסטיני... ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'
*טענות של פגיעה באזרחים במסגרת מבצע חומת מגן (העתירה נדחתה).
בעתירה, שהוגשה בעיצומה של הלחימה המתנהלת במחנה הפליטים בג'נין במסגרת מבצע "חומת מגן", מבקשים העותרים להורות לצה"ל שלא לפגוע באוכלוסיה האזרחית הנמצאת במחנה ובאזורים אחרים שבהם צה"ל פועל, ולצורך כך להימנע מלהפגיז ולפגוע במטרות אזרחיות ובאזרחים באמצעות מטוסים, טנקים או כל כלי-נשק אחר. בפתח תשובתה לעתירה טענה המדינה, כי בעת הלחימה לא ניתן להפעיל ביקורת שיפוטית ולתת סעדים אפקטיביים הנוגעים לדרכי פעילות מבצעית. לגוף העניין הסבירה המדינה, כי במהלך הלחימה אכן נפגעו אזרחים ונהרסו בתים, הגם שצה"ל עושה, ככל הניתן, למזער את הפגיעה באזרחים. בפעילות זו נפלו 14 מחיילינו לאחר שהופעלו נגדם מטעני-חבלה, שהוסתרו בחסות הבתים. בסך-הכל בלחימה במחנה ג'נין נהרגו 23 חיילי צה"ל ונפצעו למעלה מ-60 חיילים. ב"כ האגודה לזכויות האזרח בישראל, אחת העותרות, הסכים כי האוכלוסיה האזרחית במחנה ג'נין מוחזקת כבת-ערובה ע"י הלוחמים מתוכה. אלא, שלדעתו, צה"ל חייב לברור באמצעים מידתיים - שהוא, כמובן, אינו מוסמך להציעם - כדי למנוע הרג אזרחים והרס רכושם. העתירה נדחתה.
לא ניתן עניינית ומוסדית לתת את הסעדים המבוקשים על-ידי העותרים. ברם, אף לגוף העניין, יש לדחות את העתירה, שכן, מתשובת המדינה עולה, כי צה"ל אכן עושה מאמצים כדי למנוע, או למצער למזער, את הפגיעה באזרחים. בגדר מאמצים אלו אף נפלו חיילים, ופעילות צה"ל מבוצעת תוך שמירה על חיי חיילינו, בתנאי לחימה קשים, כאשר, כדברי ב"כ העותרת עצמו, הלוחמים נגדנו מחזיקים באוכלוסיה האזרחית כבת-ערובה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד עזמי עודה, חסן ג'בארין, דן יקיר וג'מיל דקוואר לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 10.4.02).
בש"פ 2639/02 - חנוך עצמון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה, הצתה וחבלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלונן, איש עסקים, קיים קשר עיסקי עם העורר. כתוצאה מחקירה משטרתית נגד העורר, אשר במסגרתה העיד המתלונן,
נשפט העורר ונדון למאסר. לטענת המתלונן, דרש ממנו העורר כי ישלם לו פיצוי כספי על ישיבתו במאסר ולאחר שחרורו ניסה לסחוט כספים מהמתלונן תוך איום כי יפגע בו. העורר עירב נאשם אחר - אלון מחזרי - לפגוע במתלונן בדרכים שונות, וזאת כתמורה לאי פרעון חוב שאלון חב לעורר. וכך, אלון ונאשם נוסף - אופיר בושרי - חברו יחדיו לפגוע במתלונן. בתחילה ניקבו את צמיגי מכוניתו של המתלונן, במועד אחר תקפו השניים את המתלונן וכשעמד להיכנס לביתו הלם בו אלון באלה וגרם לו חבלות של ממש. בהזדמנות אחרת שרפו אלון ואופיר את מכוניתו של המתלונן. שלושת הנאשמים הועמדו לדין ונעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי התשתית הראייתית אינה מספקת לצורך המעצר. הערר נדחה.
קיימת תשתית ראייתית מספיקה על מנת לקשור את שלושת הנאשמים לעבירות המיוחסות להם וקיימת הוכחה לכאורה על קיום קשר בין העורר לבין אלון, ודרכו לאופיר. מסוכנותו של העורר עולה מהעבירות החמורות המיוחסות לו. היא מתחזקת נוכח עברו הפלילי הכולל עבירות אלימות, רכוש, וחטיפה והעובדה כי נדון בעבר לעונשי מאסר משמעותיים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד א.י. כהן לעורר, עו"ד נ. אבו טהה למשיבה. 4.4.02).
בש"פ 2896/02 - עומר שמעון נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של השתתפות בביצוע שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, באשר קשר קשר עם בן דודו ליאור לוי, יחד עם אדם נוסף, לשדוד את המתלונן בדירתו במגדל סיטי טאוור ברמת גן. העורר שכר רכב, נהג ברכב והמתין ברכב שעה שליאור והאחר עלו לדירה. ליאור והאחר התחזו לשוטרים, ונכנסו לדירה באמתלה של ביצוע חיפוש. במהלך השוד נקשר המתלונן באזיקונים והוכה. העורר קיבל עבור חלקו בשוד 10,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעת העורר. בעניין עילת המעצר סבר כי לגבי שוד בנסיבות הנדונות קיימת חזקת מסוכנות. באשר לחלופת מעצר גרס כי בעבירות שוד, שמסוכנותן לציבור ברורה, אין מקום לשחרר לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
אכן, קיימת תשתית ראייתית לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר. אולם, ראוי היה שביהמ"ש ישקול לגופא את האפשרות של חלופת מעצר. העורר הוא בן 32, ללא עבר פלילי. הוא נעצר ביום 02.12.02 ושוחרר בערובה, לאחר חקירה ביום 13.12.01. הוא נעצר בשנית, ביום 23.01.02, לאור ההתפתחויות בחקירה, ומאז הוא עצור כחודשיים ומחצה. בנסיבות אלה קיימת אפשרות כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופת מעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד צ. חוגי לעורר, עו"ד י. ליבליין למשיבה. 11.4.02).
בש"פ 3064/02 - מרואן נבאהין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גניבת רכב ע"י תושב השטחים ששהה בישראל שלא כחוק והימלטות משוטרים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, תושב השטחים שנכנס לישראל שלא כדין, הואשם כי בשעות הלילה, התפרץ, יחד עם אחרים, לדירה באשדוד, גנב את מפתחות הרכב, גנב את הרכב ונסע עמו לכפר קאסם. סמוך לכפר קאסם, ניצב מחסום משטרתי, והשוטרים סימנו לנהג לעצור, אולם הוא המשיך בנסיעה תוך הגברת מהירותו, עלה על מחסום דוקרנים, ונעצר כעבור 500 מטר. בימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך עם זאת, קיימת אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי, בערר של המדינה, קבע כי כאשר מדובר בתושב שטחים אשר נכנס
לארץ שלא כדין, שלא עבר ביקורת ביטחונית של השלטונות, וכאשר בנוסף לשהייתו הלא חוקית גם מבצע עבירות פליליות, מקים הדבר עילה למעצר. באשר לחלופת מעצר, סבר כי תושבי שטחים הנכנסים לישראל ללא היתר מהווים, מעבר לעבירה של שהייה שלא כדין, גם סכנה של פגיעה בביטחונו ובשלומו של הציבור. כמו כן, גניבת מכונית הנושאת לוחית זיהוי ישראלית טומנת בחובה סכנה שמכונית זו תחזור לתחומי מדינת ישראל כפצצה מתקתקת בה הוטמנו חומרי חבלה. על כן הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מן הדין כי מסוכנותו של נאשם לשלום הציבור תיבחן באופן אינדיבידואלי על פי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אין ספק, כי היות נאשם תושב שטחים מעורר היבטים מיוחדים, הן לגבי מסוכנותו לשלום הציבור, הן לגבי החשש להימלטותו. להיבטים אלה יש לתת את משקלם הראוי. עם זאת, אם ביהמ"ש משתכנע כי בכוחה של חלופת מעצר להפיג את החששות הנזכרים, הרי ניתן לשחרר גם נאשם תושב שטחים לחלופת מעצר. בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי גם אם בימ"ש השלום התרשם לחיוב מהערב המוצע, התנאי המוקדם לחלופה הוא האמון שרוחש ביהמ"ש שהעורר יקיים את התנאים בהם ישוחרר. ביהמ"ש המחוזי גרס שאין לתת אמון בעורר. מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי, יש לה על מה לסמוך. לא זו בלבד שהעורר יחד עם שותפיו פרץ מחסום משטרתי, אלא גם לאחר עצירת הרכב, נמלט ולא שעה לקריאת השוטרים לעצור. בנסיבות אלה, המתווספות לחומרת העבירות, אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אורי בן נתן לעורר, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 16.4.02).
בש"פ 3080/02 - מדינת ישראל נגד דקר חוג'ה ושושנה ארז
*הארכת מעצר שנייה מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח למרות שגם במסגרת ההארכה לא יסתיים המשפט (בקשה להארכת מעצר שנייה מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבה השניה (להלן: המשיבה) הואשמה כי החליטה לגרום למותו של מי שעמו קיימה יחסים אינטימיים (להלן: המנוח). היא הציעה לחוג'ה לבצע את הרצח תמורת תשלום של 100,000 דולר והלה נעתר לכך. לפי כתב האישום, במהלך נסיעה משותפת של המנוח, חוג'ה והמשיבה, אחז חוג'ה בצוארו של המנוח וחנק אותו, ובעקבות חשיפתה של הפרשה, ניסתה המשיבה, ממקום מעצרה, ליצור קשר עם חוג'ה ואדם נוסף מבני משפחתה, על מנת לשכנעם שלא להפליל אותה. בגין כל אלה יוחסו למשיבה עבירות של שידול לבצע רצח, סיוע לרצח, הדחה בעדות והדחה בחקירה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, למרות גילה המתקדם של המשיבה ומצב בריאותה הלקוי. בחודש ינואר 2002 האריך ביהמ"ש העליון את מעצרם של המשיבה וחוג'ה, לאחר שחלפו 9 חודשי המעצר הראשונים מאז הגשתו של כתב האישום. עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת ל-90 יום. הבקשה נתקבלה.
רשימת עדי התביעה שנותרו לשמיעה היא ארוכה מאד, ונראה שהישיבות הנוספת שנקבעו לכך, בחודש זה ובחודש יולי 2002, לא יספיקו להביא את ההליכים לסיומם, וגם בהארכת המעצר הנוכחית המתבקשת על ידי המדינה, לא ניתן יהיה לסיים את משפטה של המשיבה, וקרוב לוודאי שכך יהיה המצב גם בשתי ההארכות הבאות של מעצר זה. חרף האמור, לא הגיעה השעה להורות על שחרורה של המשיבה, הואיל וחומרתם של האירועים היא מופלגת, והם מלמדים עד כמה עלולה משיבה זו להיות מסוכנת אם יינתן לה להלך חופשי. בנוסף לכך קיים לחשש שהיא תנסה להשפיע על עדים, כפי שעשתה על פי הנטען בכתב האישום.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד אלי כהן למשיבה. 21.4.02).