בש"פ 5844/02 - ישראל עשור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים באינוס קטינה בחבורה תוך הבחנה בין הנאשמים לעניין המעצר(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם במעורבות בפרשה חמורה של ניצול מיני כלפי נערה בת 14 וחצי אשר היתה נתונה להשפעתו של נער עימו התרועעה (להלן: א.ה). א.ה ניצל את תלותה של המתלוננת בו, ו"התיר" לחבריו ובכללם העורר, לקיים מגע מיני עם המתלוננת ללא הסכמתה. בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, היה העורר בן 17 וחצי, וכיום הוא בן 18 וחצי. עם הגשת כתב-האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, התייחס ביהמ"ש לכך שחלק מהנאשמים האחרים בפרשה שוחררו בתנאי חלופה, אולם איבחן את עניינו של העורר מעניינם. שניים מן הנאשמים ששוחררו, הם עדיין קטינים, הנאשם השלישי ששוחרר הוא כיום בגיר, אולם המתלוננת הודתה כי קיימה עימו מגע מיני קודם בהסכמה, ומשכך יתכן שסבר כי המתלוננת הסכימה למעשים המיניים שביצע בה. שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר בתנאי חלופה, אך ביהמ"ש לא קיבל את ההמלצה. הערר נדחה.
ב. המעשים שבוצעו היה בהם כדי לפגוע בגופה ובנפשה של המתלוננת. נוכח המסוכנות הלכאורית עקב חומרת המעשים המיוחסים לעורר, וכן בהתחשב בכך ששחרורו ממעצר עלול לגרום למתלוננת לחץ נפשי עוד בטרם מסרה עדותה, אין לשחרר את העורר בחלופת מעצר, על אף עברו הנקי והמלצת שירות המבחן. אשר לטענת הסניגור בדבר אפליית העורר לעומת חבריו - בימ"ש הדן במעצרם של נאשמים, יבחן מעצרו של כל נאשם לפי נסיבותיו וביהמ"ש הבהיר את ההבדלים שבין הנאשמים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד שמואל פלישמן לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 1.8.02).
בש"פ 5874/02 - אריאל אטיה נגד מדינת ישראל
*סירוב השב"ס לאפשר לעציר להשתתף בשמחת "בריתה" של בתו לאחר שכבר קיבל ליווי לביקור אצל אשתו לאחר הלידה. *הסמכות לדון בשחרור "קצר מועד" של עציר לביקור משפחתי שלא על דרך ערר על החלטת השב"ס(הערר נדחה).
א. העורר נעצר עד תום ההליכים לאחר שהואשם בעבירות של סחר בסמים בקנה מידה עצום, כחלק ממערכת של סחר בינלאומי בו הוברחו כמויות ניכרות של כדורי אקסטזי מהולנד לארה"ב. לעורר אף יוחסה עבירה של הדחה בחקירה. לעורר נולדה בת ועל פי נוהלי שב"ס הותר לו לצאת בליווי לבקר את אשתו מיד לאחר הלידה. לאחר מכן ביקשו הוא ומשפחתו לערוך מסיבה ("בריתה" בלשון העורר) לרגל הארוע אך נמסר לו מפי מפקדת בית המעצר כי אין זה מסמכותה לשחררו לחופשה המבוקשת. העורר הגיש, איפוא, לביהמ"ש המחוזי, בקשה לעיון חוזר על מעצרו כדי להשיג את החופשה המבוקשת. ביהמ"ש הביע דעתו כי מן הראוי היה שמפקדת בית המעצר תדון בבקשה לגופה, ואילו סברה שיש לדחותה, היתה החלטתה עומדת לביקורת בעתירת אסירים. משלא עשתה כן, החליט ביהמ"ש לדון בבקשה לגופה וקבע כי הוצאתו של העורר ל"טקס הבריתה", לאחר שהוצא כבר בליווי לחופשה לאחר לידת הבת, תעמוד בניגוד לנוהלי שב"ס ואף יהיה בה משום העדפתו של העורר לעומת עצורים אחרים. הערר נדחה.
ב. באשר לשאלת הסמכות לדון בבקשות לשחרור קצר מועד, בליווי או בלעדיו - מן הראוי להותיר את שאלת מתן החופשה לסמכות המינהלית של שלטונות בתי הסוהר. המניעה של ביהמ"ש לשחרר עצור בערובה למטרת חופשה אינה נובעת מחוסר סמכות. מבחינה פורמלית ניתן לקיים דיון זה בדרך של עיון חוזר וערר. עם זאת, ככלל, אין זה סביר שאדם יהיה משוחרר לחופשה אם נקבע על ידי ביהמ"ש שנשקפת ממנו מסוכנות המחייבת את מעצרו עד לתום ההליכים. כדי שהחלטה של שב"ס למתן חופשה לא תעמוד בסתירה להוראת המעצר של ביהמ"ש, היא תאופשר רק כאשר ניתן לקיים את החופשה המבוקשת בליווי צמוד. המסלול המתאים להשיג על החלטת השב"ס הוא
בעתירה מינהלית של העצור. בדרך כלל אין זה רצוי כי ביהמ"ש יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לשחרר עצור בערובה כדי לאפשר חופשה זמנית ממעצר.
ג. לגופו של הערר - על פי נוהל שירות בתי הסוהר אופשר לעורר לבקר את אשתו ובתו הרכה מיד לאחר הלידה. על פי האישומים המיוחסים לעורר ובהתחשב בעילת המעצר, אין לשחרר את העורר לחגיגה המבוקשת ללא ליווי ואילו השב"ס אינו מעמיד ליווי למטרה האמורה. בשל החשיבות שבשמירה על שוויון בין העצורים, דחה ביהמ"ש קמא את הבקשה, ואין עילה להתערב בהחלטתו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מוטי לוי לעורר, עוה"ד יוסי קורצברג ויובל עמית למשיבה. 23.7.02).
מ"ח 4181/02 - עמוס סולמי ושמעון כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*קיום "משפט חוזר" וזיכוי מעבירה של נסיון לרצח שאירע בשנת 1977, לאחר שעד התביעה, קצין משטרה, הודה כי שיקר בעדותו(בקשה לקיום משפט חוזר - הבקשה נתקבלה בחלקה והמבקשים זוכו בחלק מהאשמות).
א. בני-הזוג רינה ושמואל קטלן עמדו להעיד ביום 18.5.77 מטעם התביעה במשפטו של יעקב סולמי, (אחיו של המערער עמוס סולמי) שהואשם בעבירות סמים. בשעות הלילה שבין ה-15 ל-16 במאי, אירע פיצוץ בדירתם של בני הזוג. כתוצאה מכך נהרגה רינה אשכנזי ז"ל, אשר לנה בדירה אותו לילה, בעוד שרינה קטלן וילדיה נפצעו קל. נגד עמוס סולמי כי ניסה למנוע את עדותם של בני הזוג קטלן נגד אחיו, תחילה על ידי ניסיונות שכנוע מילוליים מלווים באיומים, ואח"כ חבר למבקש האחר, שמעון כהן (להלן "שמעון"), לבצע את הפיצוץ בדירת קטלן. המבקשים הואשמו בעבירות של קשירת קשר לבצע רצח ולעמוס יוחסו עבירות נוספות - השפעה, הטרדה ואיומים על עדים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המבקשים בעבירות אשר יוחסו להם, וערעוריהם של המבקשים על הרשעתם נדחו על ידי ביהמ"ש העליון. מאידך התקבל ערעור המדינה על קולת העונשים והועמד בגין עבירת הקשר לרצח על 7 שנות מאסר, ולעמוס נגזרו גם 5 שנים מאסר בגין העבירות האחרות, כששני העונשים חופפים. המבקשים עתרו לקיומו של משפט חוזר והיועץ המשפטי נתן את הסכמתו לבקשה ככל שהיא נוגעת לעבירת "הקשר" ואף לזיכוי המבקשים. עתירת המבקשים למשפט חוזר בעבירת הקשר לרצח נתקבלה והם זוכו מעבירה זו ואילו עתירתו של עמוס למשפט חוזר גם בעבירות האחרות נדחתה.
ב. גירסת התביעה לעניין הקשר לרצח התבססה על עדות עד התביעה יעקב הרוש, עבריין מועד, וביהמ"ש המחוזי העיר כי רק אם יימצא סיוע ממשי לעדותו הוא יסמוך עליה. סיוע כזה מצא ביהמ"ש בעדותו של קצין משטרה, דני מרוז, כי שמע מפי העותרים אמירות מפלילות וביהמ"ש קבע בהכרעת הדין כי אינו מטיל ספק באשרו ובאמינותו של המפקח מרוז. ביחס לעבירות האחרות של עמוס סמך ביהמ"ש על עדות קטלן וראיות אחרות. והנה, מאז 1999 קיים מרוז שיחות רבות עם בני משפחת קטלן, ומשיחות אלה, שהוקלטו, עולה כי בניגוד לעדות מרוז במשפט הוכה עמוס ע"י חוקריו, וכן כי האמירות המפלילות שייחס מרוז בעדותו לעמוס כלל לא נאמרו. בנסיבות אלה הסכים היועהמ"ש למשפט חוזר בעבירת הקשר ולזיכוי העותרים והם זוכו.
ג. עמוס סבור כי נכון היה לנהוג בדרך דומה גם בהרשעתו בעבירות הנוספות. ברם, הרשעתו של עמוס ב"עבירות הנוספות" נסמכת על ראיות עצמאיות שעדותו של דני מרוז לא היתה אחת מהן. עמוס הודה בקיום המפגשים עם בני הזוג קטלן, וברור מדבריו כי מפגשים אלה עסקו בעדות אשר עתידים בני הזוג למסור במשפטו של אחיו.
בנסיבות אלו רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי המפגשים לא היו תמימים, ואין אף אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט לקיומו של משפט חוזר.
ד. אשר למידת העונש בעבירות האחרות - גם אם נניח לצורך הדיון כי אפשר שהעונש שהיה נגזר על עמוס אם הרשעתו היתה בעבירות האחרות בלבד, היה קל יותר, אין זו עילה לקיומו של משפט חוזר, במיוחד לנוכח העובדה שהעונש אשר הושת עליו אינו חורג מהעונש המירבי שקצב בשעתו המחוקק לצדן של עבירות אלו.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' שירה דונביץ' למבקשים. 7.8.02).
ע.א. 6576/01 - החברה לייזום... בע"מ נגד אמיר לירן ומינהל מקרקעי ישראל
*חובת מינהל מקרקעי ישראל לפי חוק חופש המידע למסור למבקש מידע פרטים על חוזה שבין המינהל לבין צד שלישי. *כאשר צד שלישי מתנגד למסירת מידע ע"י הרשות לפי חוק חופש המידע, החובה לפנות לבימ"ש היא על הצד השלישי ולא על המבקש(מחוזי ת"א - ה.פ. 1484/00 - הערעור נדחה).
א. המערערת זכתה במכרז שפורסם על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, לתכנן קרקע בראש העין. בחוזה שנכרת הוענקה לה אופציה לרכישת זכויות בקרקע המתוכננת. המשיב, תושב ראש העין, פנה למינהל בבקשה להתיר לו לעיין בחוזה שנכרת עם המערערת ובפרטי התשלומים שבוצעו על-ידי המערערת במסגרת החוזה. המינהל ביקש את תגובת המערערת, ומשזו הביעה התנגדות לחשיפת המידע דחה המינהל את בקשת המשיב. נגד החלטה זו הגיש המשיב, עתירה לגילוי מידע בהתאם לסעיף 17 לחוק חופש המידע. ביהמ"ש המחוזי הורה למינהל למסור למשיב את המידע המבוקש. הערעור נדחה.
ב. טענת המערערת היתה, כי גילויו של המידע המבוקש יפגע בה ופגיעה אפשרית כזאת מקימה לה זכות למנוע את מסירת המידע על-ידי המינהל בהתאם לחוק חופש המידע ובהתאם למקורות-דין נוספים. המינהל הסביר, כי אף שבעצמו לא התנגד למסור למשיב את המידע, הרי שלנוכח התנגדותה של המערערת, החליט לדחות את בקשתו של המשיב ובכך להניח את ההכרעה בה לביהמ"ש. ביהמ"ש פסק כי פרטיותו של תאגיד אינה מוגנת בחוק הגנת הפרטיות; כי בהתקשרותה של המערערת עם גוף ציבורי, הכפוף לחוק חופש המידע, יש לראותה כמי שהסכימה לחשיפת המידע הכרוך בהתקשרות זו. כן קבע ביהמ"ש, כי "ההתנגדות של צד שלישי למסירת המידע יכולה להיות מהטעמים המפורטים בסעיף 9 לחוק [חופש המידע] בלבד", בעוד שבענייננו "חלק ניכר מנימוקי ההתנגדות של [המערערת] אינם מעוגנים בסעיף 9 לחוק ואין לשמעם מפיה".
ג. ביהמ"ש המחוזי שגה בקביעתו כי המערערת לא היתה רשאית להעלות בפניו חלק מטיעוניה. הנימוקים שעל-פיהם רשאי צד שלישי להתנגד לחשיפת מידע אינם מוגבלים לטעמים המפורטים בסעיף 9 לחוק בלבד, אלא יכולים הם להתבסס גם על "הוראות כל דין".
ד. המידע שנתבקש על-ידי המשיב הוא מידע בעל אופי ציבורי מובהק. מדובר בתנאי התקשרות חוזית בין רשות ציבורית לבין גורם עסקי-פרטי. בחתימתה על חוזה כזה פועלת הרשות כשלוחתו של הציבור; ובהיעדר טעמים מיוחדים זכאי הציבור - וזכאי כל אחד מיחידיו - לדעת מהם תנאי ההתקשרות. גוף עסקי הבוחר להתקשר עם הרשות רואים אותו כיודע ומסכים, כי המידע הכרוך בהתקשרותו פתוח לעיונו של הציבור.
ה. המערערת הצביעה על מניעיו - הפסולים בעיניה - של המשיב בהגשת בקשתו. סעיף 7(א) סיפא לחוק חופש המידע מורה כי "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". מקרים גבוליים שבהם מניעיו של המבקש עשויים להוות שיקול רלוואנטי, כגון אלא שהמקרה שלפנינו איננו מעורר קושי. טענת המערערת, כי מסירת המידע תפגע "בעיסוקה" או "באינטרסים המקצועיים והכלכליים" שלה, נוסחה בלשון כללית וסתמית, ואין לייחס כל משקל לטענותיה בדבר מניעיו של המשיב. כיוון שיש לדחות לגופה את
טענת המערערת, אין צורך להידרש לשאלה, אם פרטיותו של תאגיד מוגנת בדרך כלשהי בחוק הגנת הפרטיות.
ו. אף שהמינהל לא ראה מקום להתנגד לגילוי המידע, הרי משנוכח כי המערערת מתנגדת למסירת המידע, בחר להניח את ההכרעה בשאלה לביהמ"ש. בעשותו כן נהג המינהל שלא כשורה. תנאי לסירוב למסור את המידע הוא שהרשות שוכנעה בצדקת התנגדותו של צד שלישי. בהיעדר שכנוע כזה, על הרשות לדחות את התנגדותו של הצד השלישי, ולהודיע לצד השלישי על זכותו לעתור נגד החלטתה. הדרך בה נקט המינהל העבירה למשיב את נטל הפנייה לערכאות ומשנהג המינהל כפי שנהג, אין לזכותו בהוצאות בערעור.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עו"ד ד. תמיר ור. קוק למערערת, עוה"ד מ.י. אוסדיטשר וע. גולומב למשיבים. 8.8.02).
רע"א 7956/99 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד עיריית מעלה אדומים
*הזמן הסביר" למתן הודעה על ביטול חוזה עקב הפרה . *מתן ארכה לקיום חוזה לאחר הפרה יסודית. *"ויתור על זכות הביטול של חוזה עקב הפרה יסודית(מחוזי ת"א - ע.א. 3001/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. בתחילת שנות ה-80, כאשר המערערת היתה חברה ממשלתית, הקימה את המרכז המסחרי במעלה אדומים. משרד השיכון הורה למערערת למסור חזקה במשרדים שבמבנה למשיבה. החזקה נמסרה לעירייה בשנת 83 ללא חתימת הסכם וללא כל תשלום. בשנת 89 הצדדים כרתו הסכם שלפיו רכשה המשיבה מהמערערת זכויות שימוש והחזקה במשרדים והתחייבה לשלם למערערת כמליון ש"ח. מחצית התמורה שולמה למערערת על ידי משרד הפנים. אשר ליתרת התמורה נקבע כי זו אמורה להשתלם ע"י משרד הבינוי והשיכון, וכי "אם מלוא התמורה...לא תסולק... עד ..30/6/89. זכאית החברה לבטל את הסכם זה ובלבד שתודיע... על כוונתה לעשות כן לפחות 30 יום מראש". המחצית השניה לא שולמה והמערערת שלחה ביום 9.8.94 למשיבה הודעה כי אם לא יוסדר תשלום יתרת התמורה בתוך שלושים יום, יבוטל ההסכם. המשיבה לא שילמה את יתרת התמורה והמערערת הגישה לבימ"ש השלום תביעה לפינוי הנכס. ביהמ"ש קבע כי "הנתבעת הפרה את החוזה... ולתובעת קמה עילה לביטולו", ואעפ"כ דין התביעה להידחות, באשר הודעת הביטול ניתנה לאחר שחלף "זמן סביר" לתיתה. לאחר חלוף זמן סביר רואים את הצד הנפגע מההפרה כמי שוויתר על ברירת הביטול. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת, מטעמיו של בימ"ש השלום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. הנשיא ברק: על פי הסעיפים 7 ו-8 סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), כאשר הפרת החוזה היא יסודית רשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. משבחר באפשרות זו עליו להודיע לצד המפר על ביטול החוזה. הודעת הביטול צריכה להינתן "תוך זמן סביר". ההלכה היא כי עם חלוף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול, אין לבטל את החוזה אם ניתן לפרש את חלוף הזמן כוויתור הנפגע על זכות הביטול. לעומת זאת, אם חרף חלוף הזמן הסביר, אין הנפגע מוותר על זכות הביטול, הרי הוא יכול לבטל את החוזה, ובלבד שהוא מעניק למפר ארכה סבירה לקיימו, ומבטל את החוזה בתוך זמן סביר לאחר מתן הארכה.
ג. חמש השנים שחלפו בין הפרת ההסכם לבין הודעת הביטול לא ביססו ויתור של המערערת על החוב שחבה לה המשיבה. עולה מחומר הראיות כי במשך הזמן שחלף ממועד הפרת ההסכם ועד לביטולו, לא שקטה המערערת על שמריה. נעשו מצידה מאמצים לקיים את ההסכם ולהשיג מימון עבור המשיבה, על מנת שתוכל לשלם חובותיה למערערת. בנסיבות אלה, המערערת לא ויתרה על זכותה לבטל את ההסכם. משכך, אף שחלף המועד
הסביר למתן הודעת ביטול, היה בכוחה של המערערת לבטל את ההסכם לאחר מתן ארכה סבירה לקיומו, תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה. כך עשתה המערערת בענייננו.
ד. המערערת שלחה למשיבה מכתב מיום 9.8.94 בו עמדה על הפרת ההסכם על-ידי המשיבה והודיעה לה כי אם לא יוסדר התשלום תוך 30 יום, יהא ההסכם בטל. מכתב זה משמש הן כמתן ארכה סבירה לקיום ההסכם והן כהודעת ביטול מותנית, שהפכה להודעת ביטול ההסכם לאחר שחלפה הארכה והתמורה לא שולמה.
ה. השופט טירקל (דעת מיעוט): אין להתערב במסקנתו של בימ"ש השלום - כי המערערת ויתרה על זכותה לבטל את ההסכם; כי פרק הזמן שחלף בין ההפרה לבין הביטול חורג מגדר "זמן סביר"; כי יש לצמצם את ההלכה שלפיה יש במתן ארכה כדי להאריך את "הזמן הסביר" למתן הודעת ביטול ולהחיל את ההלכה רק על מקרים שבהם נשלחה הודעת הארכה תוך "הזמן הסביר" המקורי; כי אין לראות את המכתב כמתן ארכה למשיבה אלא כהודעת ביטול מותנית של ההסכם ולפיכך לא הוארך "הזמן הסביר" לביטולו; כי ניתן ללמוד מן ההסכם, כי על ידי ה"ארכה" המוסכמת שנקבעה בו - נתמצה כוחה של המערערת לתת למשיבה ארכה נוספת; כי הפרה על ידי אי תשלום אינה בגדר הפרה העומדת בעינה עד יום התשלום בפועל אלא היא בגדר אירוע נקודתי וחד פעמי במועד שנועד לביצוע התשלום. שיקולי צדק ושיקולים אחרים תומכים בעמדתה של המשיבה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עוה"ד יהושע באום ויעקב ברכה למבקשת, עו"ד גלעד רוגל למשיבה. 8.8.02).
עע"ם 5085/022 - רמט בע"מ ואח' נגד ועדת המכרזים של עיריית ת"א ואח'
*צו מניעה זמני עד לערעור נגד התקשרות עם זוכה במכרז (עע"ם 5085/02) (בקשה לצו מניעה זמני - הבקשה נתקבלה).
המבקשות, שתי חברות קבלניות, הגישו הצעה למכרז שפירסמה עיריית ת"א למכירת מגרש להקמת מבני מגורים ולמסחר. התקבלו שתי הצעות - הצעה משותפת של המבקשות והצעת המשיבה 4 (להלן: המשיבה). ועדת המכרזים המליצה על קבלת הצעת המשיבה בכפוף להמצאת מסמך להוכחת יכולת פיננסית. המשיבה הגישה מסמך בנקאי כמבוקש והמלצת ועדת המכרזים אושרה. המבקשות עתרו לביהמ"ש נגד החלטת העיריה בטענה כי צירוף המסמך המאשר יכולת פיננסית להצעה נקבע במסמכי המכרז כתנאי סף וכי הגשתו בשלב שלאחר פתיחת ההצעות פוגעת בעיקרון השוויון. ביהמ"ש דחה את העתירה והמבקשות הגישו ערעור לביהמ"ש העליון. עם הגשת הערעור ביקשו צו זמני האוסר על עיריית ת"א להתקשר בהסכם עם המשיבה. הבקשה נתקבלה.
אכן, עיכוב ממושך של תוצאות המכרז עלול לגרום נזק למשיבות. אולם, אי מתן הסעד המבוקש יסכל את זכות הערעור של המבקשות. הפתרון הוא בזירוז ההליכים, ככל האפשר, ובחיוב במתן ערובות. לפיכך, ניתן צו מניעה זמני המותנה בהפקדת ערבות בנקאית על ידי המבקשות על סך 250,000 ש"ח להבטחת נזקיהן של המשיבות עקב מתן הצו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יגאל ארנון למבקשות, עוה"ד ג. פריאל, ר. עוזר בהרב, פישר, בכר וחן למשיבות. 14.7.02).
ע.א. 2341/02 - ארז עזרא ואיילון חברה לביטוח בע"מ נגד אלג'ם עידו, קטין
*עיכוב ביצוע חלקי עד לערעור של פס"ד לתשלום פיצויים לקטין שנפגע בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביהמ"ש המחוזי בת"א חייב את המערערים לפצות את המשיב בסכום של 1,633 מליון ש"ח, עבור נזקים שנגרמו
לו בתאונת דרכים, בהיותו בן 9. המערערים ערערו על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובמסגרת הערעור ביקשו לעכב את ביצועו של פסה"ד. הבקשה נתקבלה בחלקה.
לפי סעיף 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". אין לסטות מכלל זה אלא אם מתקיימים מספר תנאים: למערער סיכויים טובים להצליח בערעור; יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל; ביצועו המיידי של פסה"ד יגרום לנתבע נזק שאינו ניתן לתיקון. שומת פיצויים מושתתת על ראיות וגם על אומדנים והשערות. אין לשלול את האפשרות שתהיה התערבות בשומת הפיצויים שנפסקו למשיב. עם זאת, הסיכויים שערכאת הערעור תשנה את התוצאה שינוי משמעותי אינם גדולים. כמו כן, לא הונחה תשתית מספקת לטענה כי לא יהיה בכוחם של המשיב ושל הוריו להשיב למערערים את הסכום שישולם למשיב אם יזכו בערעורם. מכל מקום, לאור העובדה שרק ביום 8.6.04 יגיע המשיב לבגרות וחלק מסכומי הפיצויים יוקפא ממילא עד אותו יום, ואולי אף לאחר מכן, יש מקום להורות כי חלק מן הסכום שנפסק יעוכב עד ההכרעה בערעור. לפיכך יופקד סכום של 300,000 ש"ח בידיהם הנאמנות של באי כוח בעלי הדין, עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יובל ראובינוף למערערים. 5.8.02).
בש"פ 5815/02 - מדינת ישראל נגד מאור סמדג'ה
*עיקול דירה של נאשם בסחר בסמים להבטחת אפשרות לחילוט הדירה בסיום המשפט (הערר נתקבל).
המשיב ו-12 אחרים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בת"א בשורה של אישומים שעניינם סחר וייצוא סמים וסחיטה באיומים. מדובר בתכנון עיסקת סמים מורכבת להעביר מהולנד לאוסטרליה מיליון ושש מאות אלף כדורי אקסטזי, העברת סמים באמצעות בלדרים מהולנד לארצות הברית וכיוצ"ב. המדינה ביקשה כי בהכרעת הדין ייקבע שהמשיב הוא סוחר סמים, וכי יש לחלט שני כלי רכב של המשיב, לפי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים, וכן דירה הרשומה על שם המשיב ואשתו, והיא מבקשת עתה לתת צו זמני להבטחת חילוט הדירה ע"י רישום עיקול. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב הצביע על מקורות כספיים לגיטימיים לכאורה, שבאמצעותם רכש את הדירה, ולכן לא ניתן להחיל את החזקה שהדירה נרכשה מכספי סמים. משכך, קבע ביהמ"ש כי אין מקום לעקל את הדירה. הערר נתקבל.
ב"כ המשיב מנה בפני ביהמ"ש קמא מקורות אפשריים למימון הדירה, אך לא הראה כי כספים אלה שימשו לרכישת הדירה עצמה. נוכח החזקה הקיימת בסעיף 31(6) לפקודת הסמים, ראוי כי לא תסוכל האפשרות לחלט את הדירה או תמורתה. זאת ועוד, למשיב לא ייגרם נזק בלתי הפיך עקב מתן הצו המבוקש, שכן כל שנאסר עליו הוא לבצע פעולות להעברת הזכויות בדירה כדי לא לסכל חילוט עתידי. לפיכך ניתן צו עיקול זמני שיירשם על הדירה.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד יוסי קורצברג ויובל עמית למערערת, עו"ד אבי חימי למשיב. 9.8.02).
בש"פ 6589/02 - עטאס רפאת נגד מדינת ישראל
*סכום הערובה לשחרור בחלופת מעצר אינו צריך לשקף רק את היכולת הכספית של הנאשם אלא לאזן גם עם הבטחת ההופעה של הנאשם למשפט (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר, תושב רצועת עזה עומד לדין באשמה שנכנס לישראל שלא כדין, החזיק סם הרואין, שלא לצריכה עצמית והכשיל שוטר בשעת מילוי תפקידו בעת שהציג עצמו כאדם אחר, כדי להתחמק מן הדין. מספר חודשים קודם לביצוע העבירות הנדונות נתפס העורר, כשהוא מצוי שלא כדין בשטחי ישראל ומחזיק סם הרואין. הוא שוחרר בערובה וחודשיים לאחר מכן נתפס שוב בתחומי
מדינת ישראל שלא כדין. גם אז, משנתפס העורר, התחזה לאדם אחר - כדי להתחמק מן הדין, ושוב הורה ביהמ"ש על שחרורו בערובה. גם הפעם החליט בימ"ש השלום בבאר-שבע לשחרר בחלופת מעצר שכללה הפקדה של 50,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית, ערבות עצמית וערבות צד ג'. על החלטת השחרור הוגש ערר מטעם המדינה לביהמ"ש המחוזי, ומטעם העורר הוגש ערר בו ביקש להפחית את סכום ההפקדה. ביהמ"ש המחוזי דחה את העררים. העורר ביקש להקטין את סכום ההפקדה לסך 10,000 ש"ח ובקשתו נדחתה. לטענתו, תנאי השחרור בערובה מכבידים עליו באופן שאינו מסוגל לעמוד בהן, והתוצאה, בפועל, היא, שאין הוא מסוגל להשתחרר ממעצר. הערר נדחה.
אין לקבל את הטענה שסכום הערובה צריך לשקף את היכולת הכלכלית של הנאשם ולא מעבר לכך. סכום הערובה צריך לאזן כראוי בין היכולת הכלכלית של הנאשם לבין הסכנה הצפויה משחרור הנאשם. במקרה דנא הוכיח העורר בהתנהגותו, לא פעם, כי החשש כי ימלט מן הדין הוא חשש של ממש. באין ביטחון ששחרורו של העורר לתחומי הרשות לא יפגע בסיכוי להעמידו לדין, המעט שצריך היה ביהמ"ש לעשות היה להתנות את השחרור בהפקדת ערובה כספית שתבטיח את התייצבותו למשפט. בצדק הוחלט שלא להקל עוד בתנאי השחרור.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד חיים קאזיס לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 7.8.02).
בש"פ 6722/02 - סמי אבו מדיעם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס ותקיפה של אשה שעמה היו לעורר יחסי קירבה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, אינוס ומעשה סדום שבוצעו כלפי המתלוננת, שעמה היו לעורר יחסי-קירבה. כתב-האישום הוגש על-יסוד תלונתה של המתלוננת, שנמצא לה תימוכין בעדויות עדים שראו על גופה סימני חבלה ואף היו עדים למעשי אלימות (חניקה) שעשה בה העורר, אשר בין היתר, אף שפך עליה בנזין. העבירה של אינוס מושתתת על דבריה של המתלוננת. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. במהלך הדיון במעצרו התפרצה המתלוננת והודיעה, כי העורר לא עשה בה דבר, וגם במשטרה חזרה בה מכל תלונותיה. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי גם לאחר חזרתה של המתלוננת מן התלונות, התשתית הראייתית מספקת למעצר וכי העורר מסכן את המתלוננת ועל כן יש לעוצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
כתב-האישום והתשתית הראייתית, וכן התנהגותה של המתלוננת לאחר הגשת כתב-האישום, לרבות חזרתה מן התלונה שהגישה, מלמדים על יחסים פתולוגיים בין השניים, אשר חלופת מעצר אינה יכולה להגן על המתלוננת מפני הימשכותם. גם אם מתעלמים מעבירת האינוס, הרי יש בעבירות האלימות החמורות המיוחסות לעורר כדי להצביע על הסיכון הרב שבו נמצאת המתלוננת, אם ישוחרר העורר ממעצרו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אלי תוסיה-כהן לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 7.8.02).
דנ"א 6407/01 - ערוצי זהב ואח' נגד .dtL tnevE eleTואח'
*דחיית בקשה להצטרף כצד לדיון נוסף בביהמ"ש העליון (בקשה מטעם חברת AGICOA(להלן: המבקשת) להצטרף לדיון - הבקשה נדחתה).
המבקשת הנה ארגון בין לאומי הפועל למען אכיפתן של זכויות יוצרים. דיון נוסף זה עניינו בהלכה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 2173/95 (סביר נ"ז 292) ולפיה חברות הכבלים בישראל מחוייבות לכבד זכויות יוצרים גם בשעה שהן מעבירות את שידוריהם של ערוצים זרים. המבקשת טוענת, כי היא מנהלת בביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה בגין הפרתן של זכויות יוצרים ע"י חברות כבלים, שחלקן הגישו את הבקשה לדיון הנוסף
שבפנינו, וכי היא עשוייה להיפגע מתוצאות הדיון הנוסף. על כן היא מבקשת להצטרף כצד לבקשה זו. הבקשה נדחתה.
המבחן לצירוף בעל דין בערעור הוא משולש: האם בעל הדין עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור; במידה וקיים סיכון כאמור - האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור - יכבלו גם אותו בעל דין; האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים צירוף כאמור. על יסודן האמור אין מקום להיענות לבקשת המבקשת. ראשיתו של ההליך בהמרצת פתיחה בפני ביהמ"ש המחוזי בשנת 1992. על פסה"ד הוגש ערעור בשנת 1994. ההחלטה על קיומו של דיון נוסף בו ניתנה בשנת 2002. עד לשלב זה, נמנעה המבקשת מלבקש להצטרף להליך, ואין בבקשתה כל הסבר מדוע נמנעה מעשות כך משך השנים. בנסיבות השתהות זו אין הצדקה להיענות לבקשה. כמו כן לא די בעצם העובדה שהלכה שנקבעה בערעור תהיה בעלת השפעה על הליכים המתנהלים ע"י בעלי דין בערכאות אחרות, בכדי לזכות אותם בזכות להצטרף כצדדים לערעור או לדיון נוסף.
(בפני: השופט אור. עוה"ד אבי כהן וגב' יפית כהן למבקשת להצטרף, עוה"ד ראובן בכר וקובי מאיר למבקשי הדיון הנוסף, עוה"ד עודד עברון ואלי מי-טל למשיבים. 7.8.02).
בש"פ 6715/02 - מוסא עקול נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה חמורות ונסיון להתחמק מהדין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, שנפסל פסילה מינהלית מלנהוג ברכב, נהג בתקופת הפסילה וכאשר נתקל בניידת משטרה, נמלט מפניה. במהלך המרדף אחריו נהג העורר בצורה פרועה, חצה צמתים באור אדום, עבר מנתיב לנתיב בצורה מסוכנת ומהירות נסיעתו היתה גבוהה ביותר, כל זאת בכבישים בהם התנהלה תנועת כלי-רכב. העורר גם ניסה להתחמק מאימת-הדין בכך שהשפיע על אדם אחר, בעל רשיון, להציג עצמו כמי שנהג במכונית. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
התנהגותו הבלתי-מרוסנת של העורר המלווה בזלזול ובאדישות לחיי-אדם מלמדת על מסוכנותו. עברו הפלילי הכולל הרשעות בעבירות אלימות, לרבות שוד, אף מחזק את החשש כי העורר ימשיך בפעילותו הפלילית אם ישוחרר ממעצרו. חלופת מעצר מושתתת על מתן אמון בנאשם. אמון כזה אין לתת בעורר שהפר, את צו הפסילה לנהיגה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גיא אבנון לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 7.8.02).
בש"פ 6577/02 - מדינת ישראל נגד סלימאן אובסבילה
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של שוד רכב ועבירות תעבורה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב ונאשם אחר, ניגשו לרכב שעצר ברחוב מרכזי בבאר-שבע, המשיב פתח את דלת הרכב והוא ושותפו הורו לנהגת לצאת מן הרכב תוך איומים שיפגעו בה. השניים נטלו את הרכב ונמלטו מן המקום. המשיב נהג ברכב שנגנב, למרות שאין בידו רשיון נהיגה ולא היה ביטוח שכיסה את השימוש שעשה ברכב. הוא נסע בו במהירות מופרזת, בצורה מסוכנת, תוך התעלמות מהוראות הרמזורים. לאחר שנסעו כברת-דרך של ממש, התהפך הרכב והשניים נפצעו. כשנתפסו השניים ניסה המשיב להניע את שותפו למסור גירסת שקר ולטעון כי פציעתם נגרמה עקב נפילה מגג. למשיב עבר פלילי חמור ביותר של 150 עבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב, עבירות של בריחה ממעצר ושל תקיפה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים ובחלוף 9 חודשים מבקשת המדינה להאריך את מעצרו ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
מדובר בתקיפה אלימה ומסוכנת של נהגת עוברת אורח, השלכתה מרכבה, גניבת הרכב וסיכון חיי אדם בנסיעה פרועה. המסוכנות שבהתנהגות זו הביאה למעצרו של המשיב עד תום משפטו ומסוכנתו זו לא כהתה גם היום. המשפט מתנהל בקצב ראוי ובפועל הוא עומד לפני סיומו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' נעמי כץ למבקשת, עו"ד חיים קאזיס למשיב. 7.8.02).
בג"צ 4990/02 - בינת תקשורת מחשבים בע"מ נגד מדינת ישראל - מנהל המכס והמע"מ*חיוב בתשלום הוצאות משפט לעותר כאשר העתירה לבג"צ התייתרה לאחר הגשתה (העתירה נדחתה והמשיבה חוייבה בתשלום הוצאות משפט). בימ"ש השלום בתל אביב חייב את המשיבה - בפסקי דין שניתנו בגדר ארבע תביעות שהגישה העותרת - להשיב לעותרת תשלומים ששילמה לרשויות המכס המסתכמים בסך 809 אלף ש"ח. משלא שולמו הסכומים עתרה העותרת לבג"צ לחייב את המשיבה לשלם את המגיע, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד "כמקובל עם פתיחת תיק הוצל"פ". בשלב זה שילמה המשיבה את הסכומים שנפסקו לחובתה. לכאורה באה העתירה על סיפוקה, אולם העותרת עומדת על כך שייפסקו לה גם ההוצאות ושכר הטרחה כפי שתבעה בעתירתה. הבקשה נתקבלה בחלקה.
על המדינה לבצע בדיוק, בקפדנות ובמהירות ראוייה פסקי דין הניתנים נגדה. אם לא פעלה כך עליה לשאת בתוצאות מחדלה, כדין כל חייב שאינו פורע את חובו כפי שנפסק ובמועד הראוי. לפיכך זכאית העותרת שייפסקו לה הוצאות בשיעור הולם, אך לאו דווקא לפי אמות המידה שעל פיהן נוהגים עם פתיחתו של תיק הוצל"פ. העתירה נדחית אך המשיבה תשלם לעותרת שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח, בצירוף הוצאות העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד יהונתן כהן לעותרת, עו"ד איל ינון למשיבה. 31.7.02).
בג"צ 5553/02 - רופאים לזכויות אדם נגד מפקד מחנה עופר
*דחיית בקשה של עמותה להתיר ביקורים אצל עצירים במתקנים צבאיים (העתירה נדחתה).
העותרת היא עמותה הפועלת למען זכויות אדם ובין השאר למען זכויות אסירים ועצירים, גם אלה הכלואים במתקנים צבאיים. העותרת ביקשה שיותר לה לבקר במחנה עופר, שהוא מתקן צבאי, וסורבה. טענתה היא ששומה על המפקד הצבאי להתיר לה את הביקור, לערוך סיור במקום ולערוך בדיקה רפואית של מספר עצורים. המשיב מתנגד לכך. העתירה נדחתה. העותרת לא הצביעה על מקור שבדין המצדיק התרת ביקורים כאמור. הצלב האדום מבקר חדשות לבקרים במחנה האמור, ואין יסוד לטענה שגם לעותרת ככזאת זכות לערוך ביקורים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גרוניס. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותרת, עו"ד שי ניצן למשיב. 8.8.02).
ע.פ. 2993/02 - מדינת ישראל נגד סאבר (בן חסן) אבועליון
*החמרה בעונש בעבירה של שוד מזויין בחבורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, יליד 1982, הורשע בעבירה של שוד מזויין בחבורה ונדון למאסר בפועל של 18 חודשים ולמאסר על תנאי של 24 חודשים. ביני לביני הורשע המשיב במעשי עבירה נוספים של גניבת רכב, השלכת בקבוקי תבערה, החזקת סם, פריצה לרכב ונטילת רכב ותקיפה הגורמת חבלה ונדון ל-36 חדשי מאסר, מהם 26 חדשים במצטבר לעונש הנ"ל. בסך הכל על המשיב לרצות 44 חדשי מאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב עם נאשם אחר, ניגשו למכונית ובה נהגת, הורו לנהגת לצאת מהמכונית באיומים בסכינים, והשנים נטלו את הרכב כשהשני נוהג ברכב בצורה מסוכנת בניגוד לאור אדום עד שהרכב התהפך. העונש שהושת על המשיב קל ומצדיק התערבות. הדברים הם כך ביתר שאת כאשר מתברר שמעשי שוד מהסוג האמור הפכו לתופעה שכיחה באיזור הדרום. רק משום שאין מחמירים בעונש בדרגת הערעור ולאור תקופת המאסר המצטברת שעל המשיב לרצות, יועמד עונשו של המשיב על 36 חדשים לריצוי בפועל תחת 18 חדשים. המאסר על תנאי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גרוניס. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד אלמכאוי טאהר למשיב. 8.8.02).
רע"א 5426/01 - אהוד ליבנה נגד חדווה רויטל
*הדרך לבקש ביטול פס"ד ע"י מי שלא היה צד לתובענה (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תובענה נגד המבקש ואחרים. המבקש לא הופיע לדיון ונמחק כצד לתובענה. פס"ד ניתן לטובת המשיבה בדבר רישום הערת אזהרה על נכס של המבקש. בחלוף כשנתיים וחצי הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק-הדין מטעמי צדק. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי המבקש לא היה צד לתובענה, וממילא אין פסק-הדין בתובענה מקים מעשה בית-דין לחובתו. משכך, על המבקש, להגיש תובענה עצמאית להסרת הפגיעה בזכויותיו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לכאורה, על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לבטל את פסק-הדין, נתונה למבקש, שלמעשה לא היה צד לתובענה שהגישה המשיבה, זכות ערעור. ברם, ההכרה בזכותו של צד זר לערער כאמור יסודה בסברה כי הדרך שבה תקף הזר את פסה"ד שניתן בהליך, היא הגשת תובענה עצמאית. במקרה דנא ספק אם הבקשה שהגיש המבקש לביטול פסה"ד היתה בגדר תובענה עצמאית, ובפרט, ספק אם המבקש מיצה את סוגי הטענות ודרכי תקיפת פסה"ד העומדות לרשותו במסגרת של הגשת תובענה עצמאית. לפיכך, מן הדין להורות על דחיית הבקשה למתן רשות ערעור, תוך הותרת האפשרות בידי המבקש להגיש תובענה עצמאית לביטול פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יעקב בלטר למבקש. 8.8.02).
ע.א. 4079/02 - חלואני אורה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה
*עיכוב ביצוע פס"ד פינוי של דירה שהופקעה לפי פקודת הקרקעות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה נגד המערערת המרצת פתיחה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) למסור למשיבה את החזקה בדירת מגורים שבחזקת המערערת. ביהמ"ש המחוזי הורה לפנות את המערערת מן הדירה ופסק לה פיצוי בסך $95,000, בצירוף $15,000 כהוצאות העברה. המערערת ערערה לביהמ"ש ובמסגרת הערעור ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
מקובל כי ניתן לעכב ביצוע החלטה שעליה מערערים, בהתקיים מספר תנאים, ובכללם, היחס בין הנזקים הצפויים לכל אחת מבעלות הדין אם יעוכב הביצוע, וכאן נראה כי הכף נוטה לזכותה של המערערת. מחד גיסא, מדובר בהליכים שבהם נקטה המשיבה לפני שנים, שטרם נסתיימו; מאידך גיסא, המערערת היא אשה בת 70 שנה, המתגוררת באותה דירה מזה 50 שנה. אם תפונה והדירה תיהרס, יהיה זה נזק שאינו ניתן לתיקון.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גדעון סלעית למערערת, עו"ד ציון רווה למשיבה. 30.7.02).
בש"פ 6304/02 - יצחק איסקוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח או הריגה עקב סכסוך דרכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נהג במכוניתו מכיוון גן שמואל לכיוון מחלף קיסריה ובאותו כביש נסעו במכונית פג'ו בני משפחת שפרין. הבן איליה נהג ברכב ולידו ישב אביו (להלן: המנוח). בעת עמידתם ברמזורים, התפתחו חילופי דברים בין שני הנהגים. על פי הנטען, סטה העורר לשוליים הימניים של הכביש ונעצר לצידו של הפג'ו. העורר, המנוח ואיליה יצאו מכלי רכבם. איליה היכה את העורר בפניו עד שזה נפל על הכביש. אח"כ ניגש העורר למכוניתו, שלף אקדח וירה מספר יריות לכיוון המנוח ולעבר נוסעי מכונית הפג'ו. לפי הנטען, הוא ירה לא פחות מתשע יריות וגרם למותו של המנוח ולפציעת שניים אחרים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
גם בהנחה שהעורר לא יורשע בסופם של ההליכים בעבירת רצח, אלא בעבירה של הריגה - אין ספק שהיריות שנורו ע"י העורר בתגובה למכת האגרוף שספג, ואף לעלבון שהוטח בו ובבני משפחתו, מצביעות על כך שמדובר באדם שתגובתו החריפה אינה עומדת בשום יחס לסכנה שנשקפה לו ומלמדת על מסוכנותו, המקימה עילת מעצר. העורר הוא בן 66, ומעולם לא הסתבך בפלילים. אין חשש להמלטות מהדין או להשפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט מצד העורר. אולם, אדם המסוגל עקב קטטה, ולו גם קשה ופוגענית, שהתפתחה על אם הדרך, לשלוף אקדח ולירות בו ללא הבחנה, הוא אדם מסוכן שאין להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' חוה קלמפרר-מרצקי וגב' אביטל בן נון לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 30.7.02).
ע.פ. 10100/01 + 2657/02 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירה של אינוס ומעשים מגונים בקטינה כאשר גם הנאשם היה קטין (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בעבירה של אינוס ומעשים מגונים, בשל שורה של מעשים מיניים שביצע בקטינה בין השנים 1999-1997 בהיותה בגיל שבין 9 ל-11 שנה. המשיב עצמו יליד 8.3.1983, היה בעת ביצוע העבירות קטין בגיל שבין 14 ל-16. על פי הודאתו הורשע המשיב בכתב אישום מתוקן בעבירות יותר קלות. על אף גילו הצעיר של המשיב, יש לו עבר פלילי משמעותי והוא נדון כבר פעמיים ללא הרשעה בגין עבירות אלימות ותקיפה וחבלה של ממש, וכן בגין עבירות רכוש שביצע, וניתן נגדו צו מעון אותו החל לרצות במעון "מצפה ים". בביהמ"ש המחוזי ביקש ב"כ התביעה לגזור על המשיב מאסר בפועל. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות הקשות של המשיב, את העובדה ששהה שנים רבות במסגרת חוץ-ביתית, וביקש להביא בחשבון שיפור שחל, לטענתו, בהתנהגותו בהיותו במעון "מצפה ים". לביהמ"ש הוגשה המלצת שירות המבחן לנוער, להפנות את המשיב להוסטל "בית אשל" בבאר-שבע ולשלבו שם בקבוצת טיפול לעברייני מין למשך שנה. ביהמ"ש קמא קיבל את המלצת שירות המבחן. המשיב ערער וביקש לאפשר לו להשאר בביתו ולא במעון נעול ואילו המדינה ערערה ומבקשת להשית על המשיב מאסר בפועל. ערעור המדינה נתקבל.
בערעור הוגש תסקיר משלים ממנו עולה ששירות המבחן נואש מאפשרויות הטיפול במשיב. לפיכך, נמנע שירות המבחן גם מהמלצה טיפולית. בנסיבות העניין הוחלט לקבל את ערעור המדינה. מעשיו של המשיב, כשהם לעצמם, חמורים הם ביותר וראוי היה כי ייגזר דינו בשל אותם מעשים קשים לשנות מאסר ארוכות. לכך יש להוסיף כי עברו של המשיב אופיין במעשי אלימות, אף כי כולן בוצעו בהיותו נער צעיר. אם בכל זאת הוחלט שלא למצות עם המשיב את הדין, הרי זה משום שהמעשים החלו עוד בהיותו בן 14; כמו כן יש לקוות כי לאחר שמלאו למשיב 19 שנים ולאחר שמשך
תקופת זמן לא ביצע עבירות נוספות, יש עוד סיכוי שלאחר ריצוי העונש בכלא וקבלת הטיפול במסגרתו, ישוב המשיב למוטב. לפיכך יועמד ענשו של המשיב על שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד י. אסף למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 27.6.02).
בש"פ 6306/02 - שמעון אבו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות חטיפה ושוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי בעקבות פריצה לביתו וגניבת מערכת קולנוע לצפייה ביתית, קשר קשר עם ארבעה אחרים לסחוט בכוח ובאיומים את המתלונן, בגין חשדם כי חברו של המתלונן הוא הגנב והמתלונן יוכל לספק פרטים על כך. הארבעה חטפו את המתלונן, היכו אותו, פרצו לביתו, שדדו אותו ואיימו על חייו. בין היתר, עשו הנאשמים שימוש במכונית שהעמיד לרשותם העורר. עם הגשת כתב-האישום, ביקשה המדינה את מעצרם עד תום ההליכים של כל הנאשמים. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הראיות מצביעות על מעורבות לכאורית של העורר בפרשה. קשירת הקשר המיוחסת לעורר היא חמורה. בנסיבות העבירה קיים חשש ממשי של שיבוש הליכים. מי שרצה להשיג מידע מהמתלונן באמצעות שליחיו האלימים, עלול גם לגרום לכך שהמתלונן יירתע מלהעיד.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד אלי כהן וגד זילברשלג לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 30.7.02).
בש"פ 5887/02 - מועמר יוסף נסאר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בנשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של החזקת מקלע וקשירת קשר עם אחר כדי שזה ימצא עבורו קונה למקלע. קונה כזה אכן נמצא ובטרם הוצאה העיסקה לפועל, נעצרו המעורבים ע"י המשטרה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר, שסיפק את הנשק, העבירו לתושב שטחים לצורך מכירתו, ולא נתן דעתו כלל למיקום הסופי שבו יימצא הנשק. נכונותו של העורר להעביר את הנשק לתושב שטחים, סוג הנשק ומידת מעורבותו של העורר בעיסקה, כספק הנשק, מצביעים על הסיכון הנשקף ממנו, ולפיכך מכריע שיקול המסוכנות את הכף בעומדו אל מול שאר הנסיבות האישיות. עם זאת, תחילת שמיעת התיק נדחתה, כך שהעורר ישב במעצר למעלה ממחצית השנה עד תחילת משפטו. לפיכך יש לעשות מאמץ להקדמת המועד של שמיעת הראיות בתיק. אם לא יימצאו תאריכי שמיעה במהלך חודש נובמבר, יוכל העורר לפנות לביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ויסאם חביב לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 30.7.02).
בש"פ 5631/02 - רפאל שמר נגד עו"ד גיורא גרינברג - הנאמן לביצוע הסדר נושים... בע"מ
*ביטול החלטת רשם ביהמ"ש שלא להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת מאסר לפי פקודת בזיון ביהמ"ש בתביעה אזרחית (ערעור על החלטת הרשם שלא להאריך את המועד - הערעור נתקבל).
המערער הגיש בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, אשר קבע, במסגרת בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש - כי המערער ייאסר, אם לא ישלם למשיב סכומי כסף שאותם נטען כי המערער מחזיק, אשר שייכים לחברה שהמשיב מונה לנאמן שלה
לביצוע הסדר נושים. המערער צירף לבקשתו להארכת המועד תצהיר, שבו ציין, כי במהלך ארבעים וחמישה הימים להגשת הערעור נפטר אביו; כי בשבועות שקדמו לפטירתו היה המערער טרוד ועסוק בטיפול בו; וכי לאחר השבעה סעד המערער את אמו, שבריאותה הושפעה לרעה מן המצב. המערער טען, כי עקב אירועים אלו לא יכול היה להתפנות ולהיפגש עם עורך-דינו ולסכם עמו על הגשת הערעור. רשם ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה, בהסבירו כי אמת-המידה, החלה על בקשה להארכת מועד בהליך של ביזיון בימ"ש במסגרת הליך אזרחי, היא אמת-מידה אזרחית, לפיה נדרש להוכיח טעם ממשי להצדקת מתן הארכה המבוקשת; וכי בענייננו לא הצביע המערער על עילה מספקת למתן הארכה. הערעור נתקבל.
מבלי להביע עמדה באשר לסיכויי הערעור, נראה כי במקום שבו המשמעות של אי הארכת המועד להגשת ערעור היא הכנסתו של המערער לבית-הסוהר, בין אם יש לבחון את הבקשה על-פי אמת-מידה אזרחית ובין אם על-פי אמת-מידה פלילית, יש להיעתר לבקשה להארכת מועד, במיוחד בשל העובדה שהמערער לא הגיש את הבקשה להארכת מועד תוך השתהות משמעותית בשים לב לאירועים שעבר. לפיכך, יוארך המועד כמבוקש.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד רפאל כהן למערער, המשיב לעצמו. 24.7.02).
ע.פ. 10322/01 - אברהם גבריאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של מכירת סמים לסוכן משטרתי(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם יחד עם ארבעה אחרים בעבירות של סחר בסם שנמכר לסוכן משטרתי. רוב האישומים יוחסו לאחרים ואילו אישום אחד יוחס למערער. המערער הודה, במסגרת הסדר טיעון, כי שהה בבית אחיו, כאשר הם משתמשים בסם הירואין. לביתם הגיע הסוכן אשר ביקש לקנות כדורי אקסטזי, והמערער מכר לסוכן 350 כדורים. בתמורה קיבל סכום של 6,000 ש"ח שנמסרו לאחיו. המערער שוחרר ממעצר ושהה בקהילה טיפולית כחלופה למעצר. על פי הסדר הטיעון אמור היה להתקבל תסקיר שירות המבחן ונקבע כי אם התסקיר יהיה חיובי, והמערער יתמיד בטיפול הגמילה בקהילה בה היה מצוי, תסתפק התביעה בתקופת מעצרו כעונש. עוד נקבע כי אם התסקיר יהיה שלילי, תבקש התביעה עונש מאסר. זמן קצר לאחר מכן עזב המערער את הקהילה הטיפולית. עקב כך, עתרה התביעה לעונש מאסר לתקופה דומה לזו שנגזרה על נאשם אחר שנסיבות העבירה שביצע היו דומות לנסיבותיו של המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת התביעה, וגזר למערער שנתיים מאסר בפועל ו-8 חדשים על-תנאי. כן הטיל עליו קנס בסך 20,000 ש"ח, ופסל אותו מנהיגה ל-3 שנים ממועד שחרורו ממאסר. הערעור נדחה פרט להקלה בעונש הקנס.
הסניגור טוען כי בשים לב לעונש שנגזר על הנאשם האחר אשר היה מעורב בעיסקה אחת של מכירת 1,000 כדורי אקסטזי, לא היה מכור לסמים כמערער ומכר את הסם לשם רווח, הרי עקרון אחידות הענישה מחייב להפחית מעונש המאסר שהוטל על המערער. עוד טען הסניגור כי גובה הקנס עלול לפגוע בנסיונות השיקום של המערער. כי ביקש להחזיר למערער את רשיון הנהיגה, כדי שיוכל עם שחרורו לעבוד לפרנסתו. ברם, עקרון אחידות הענישה אין משמעותו זהות בענישה. אחידות העונש, היא רק שיקול אחד מבין השיקולים שעל ביהמ"ש להביא בחשבון בבואו לגזור את הדין. לעולם יש לתת את הדעת לנסיבות הביצוע של כל מקרה, ולנסיבותיו האישיות של העבריין, שכן הענישה היא אינדיבידואלית. בענייננו היה, אמנם, הבדל בכמות הסם שנמכר ע"י שני הנאשמים, אך ההבדל ביניהם נבע מכך שבמלאי של אחיו של המערער חסרו כדורי אקסטזי בכמות שביקש הסוכן לקנות. הבחנה זו איננה הבחנה מהותית המצדיקה הבחנה בעונש בין שני הנאשמים. מנגד, יש לראות את העובדה כי המערער היה שותף פעיל יותר במכירה, וכי למערער הרשעות קודמות בעבירות סמים. אין גם מקום להתערב
בעונש הפסילה של רשיון הנהיגה, שכן פסילה זו הוטלה על המערער מחמת החשש שהוא מכור לסמים ונהיגתו עשויה להיות מסוכנת לציבור. אשר לקנס שהוטל על המערער - אף כי בעבירות סמים ראוי להטיל קנסות כדי לשלול את התועלת הכספית הרבה שבמכירת סמים, הרי בנסיבותיו של המערער הקנס שהוטל עליו הינו קנס גבוה ביחס למצבו הכלכלי. לפיכך יועמד על סכום של 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד זאיד פלאח למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 15.7.02).
בש"א 5906/02 - הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נגד יצחק דוד לוי
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשה להעברת מקום דיון וזו נדחתה. המבקש כפוף לתניית שיפוט לפיה ינהל הליכים משפטיים נגד המשיב בת"א. אכן, אין בכך משום סוף פסוק בכל הנוגע להעברת מקום דיון על פי סעיף 78 לחוק, אך נפסק כי "ככלל, לא ישתמש ביהמ"ש בסמכותו להעביר את מקום הדיון על פי בקשתו של צד המנסה להתנער מהסכמתו המוקדמת. בקשה שכזו תיענה רק אם היא נתמכת בנימוקים 'כבדי משקל במיוחד'". המבקש לא הצביע על נימוקים כאמור. (בפני: הנשיא ברק. עו"ד צור גלוזמן למבקש, עו"ד ישראל ליברובסקי למשיב. 8.8.02).
ע.פ. 1089/02 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של הצתת בית מגורים ויידוי אבנים ובקבוקי תבערה על אוטובוס על רקע לאומני (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בשני אישומים של הצתה ואישום של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונדון ל-20 חודשי מאסר בפועל ושנה חודשי מאסר על-תנאי. קטין נוסף שהועמד לדין עמו באחד האישומים נדון ל-18 חודשים במעון נעול ו-5 חודשי מאסר על-תנאי. אחד האירועים התרחש ביום 29.8.01 בשעות אחר הצהריים כאשר המערער ביחד עם אותו קטין, הצעיר ממנו, נטלו בקבוקים עם בנזין וסמרטוט, שהמערער הכין מבעוד מועד, הציתו את בקבוקי התבערה, והשליכו אותם לעבר בית מגורים בשכונת גבעת זאב. בדרך נס לא התלקחו. הארוע השני אשר המערער הורשע בגינו, ארע קודם לכן, בתחילת חודש אוגוסט כאשר המערער ביחד עם אחרים יידו בקבוקי תבערה ואבנים לעבר אוטובוס של אגד שהיה בדרכו לפסגת זאב. הסניגור טוען כי עונשו של המערער חמור בשים לב לגילו הצעיר. בהתחשב בעקרון אחידות הענישה, הוא מבקש לצמצם את הפער בין העונש שנגזר על המערער לבין העונש שהוטל על הנאשם השני. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי צדק בהבחינו בין המערער לבין שותפו לאישום. בין השניים קיים פער גילים משמעותי. האחר היה כבן 14 בעת ביצוע העבירות ואילו המערער היה כבן 16 וחצי. המערער היה מעורב בשני ארועים ואילו האחר בארוע אחד בלבד. העונש שהוטל על המערער אינו סוטה מרמת הענישה המקובלת בעבירות מן הסוג האמור ובמיוחד כאשר מדובר ביותר מעבירה אחת. סכנה רבה נשקפת מהשלכת בקבוקי תבערה לעבר רכב הנע בכבישים ולעבר בית מגורים. בענין שלפנינו, אין מדובר בהתפרעות ספונטנית אלא במעשה מתוכנן אשר קדמה לו הכנת בקבוקי התבערה. לנוכח הסיכון הרב הנשקף ממעשים מסוג זה, אשר הפכו לשיטת לחימה נפוצה, אין מנוס מלגזור עונשים שיש בהם כדי להרתיע את המבצע עצמו ואת העבריינים בכוח, צעירים המתפתים על נקלה להשליך אבנים ובקבוקי תבערה ולסכן חיי אדם.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אנדרה רוזנטל למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 13.6.02).