תקציר סביר כרך ס' חוברת 10

ע.א. 5628/99 - נחמה מרקין ואח' נגד שרה משה, יורשת המנוח יהודה משה ז"ל ואח'

*האם הפקעת חלק מחלקת מקרקעין מהווה סיכול חוזה של מכירת חלק מסויים מהקרקע לפי תסריט. *מי נושא בנטל הפקעת חלק מחלקת מקרקעין כאשר חלק מאותם מקרקעין נמכר "לפי תסריט" לפני ההפקעה
(מחוזי ת"א - ה.פ. 1753/97 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביום 24.11.1965 רכש יהודה משה (להלן "הקונה") מיצחק מרקין (להלן "המוכר") מגרש בשטח של 500 מ"ר (להלן "הממכר"), מתוך חלקה ששטחה הכולל הוא 19,031 מ"ר, במיקום לפי תסריט שצורף לחוזה. המוכר התחייב להפריד את הממכר ולהעביר אותו על שם הקונה במרשם המקרקעין תוך 6 שנים. ההוראות בדבר הפרדת הממכר והעברתו על שם הקונה, לא בוצעו. המוכר והקונה הלכו לעולמם, ותחתם באו יורשיהם. לאחר שאושרה תוכנית מיתאר מקומית החלה על החלקה, הפקיעה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה %40 מהשטח הכולל של החלקה, ובוצעה פרצלציה של החלקה. במדידות שנעשו במקום הסתבר כי ההפקעה פגעה בשטח הממכר שלפי התסריט ונגרעו ממנו כ-115 מ"ר. בעקבות הפרצלציה הגישו יורשי המוכר המרצת פתיחה לפס"ד הצהרתי כי בשל הפקעת %40 משטח החלקה המקורית, קטן גם הממכר ב-%40. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצדדים אינם בבחינת שותפים בחלקה, משום שבהסכם המכר התחייב המוכר להעביר לקונה 500 מ"ר נטו, ועל כן זכויותיהם של יורשי הקונה בשטח הם בשיעור של 500 מ"ר. המערערים טוענים כי מן הראוי שיורשי הקונה ישאו בהפקעה ב-%40 מזכויותיהם בממכר. לחלופין, הם טוענים כי יש להתחשב בהפקעה בפועל שנגסה ב-115 מ"ר מתוך השטח הנמכר. מכאן, שליורשי הקונה נותרו 385 מ"ר בלבד. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. השופט אנגלרד: ההוראה הקובעת בסוגייה הנדונה מצוייה בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). בהנחה כי ההפקעה גורעת מן הממכר, הרי היא מונעת מן המוכר את האפשרות של קיום החוזה, ומבחינתו ההפקעה היא בבחינת אירוע המסכל את החוזה. אין עילה לאכיפת החוזה או לפיצויים, אך הקונה רשאי לבטל בשל כך את החוזה. נמצא, כי אין לקבל את הרעיון, בנסיבות המקרה הנדון, כי המוכר חייב להשלים את השטח שנגרע כתוצאה מן ההפקעה מתוך שטח חלופי המצוי בבעלותו. לו הקונה היה יוזם את התביעה לאכיפת חוזה ולתשלום פיצויים בשל הפרת החוזה, הוא היה נתקל בטענת הגנה על פי סעיף 18 לחוק התרופות.
ג. התוצאה המתחייבת היא כי במידה וההפקעה גרעה מן הממכר, גרעון זה נופל על כתפי הקונה. אין המוכר יכול להטיל על הקונה אחוזי הפקעה נוספים מעבר למה שההפקעה עצמה גרעה. לו המוכר סבר כי עצם ההפקעה בתוך חלקו שלו הפכה את קיום החוזה לשונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, מן הראוי היה כי ינקוט בצעדים המתאימים כדי לממש את זכויותיו. צעדים אלה הוא לא נקט. התוצאה היא כי יש לקיים את גישתו של ביהמ"ש המחוזי כי אין המוכר יכול לצמצם את שטח הממכר על פי אחוזי ההפקעה לגבי החלקה כולה. מאידך, אין לחייב את המוכר להשלים את הגריעה שנגרעה בפועל בממכר כתוצאה מן ההפקעה. גריעה זו נופלת על כתפי יורשי הקונה.
ד. השופט מצא: ייתכנו מקרים שבהם הפקעת נכס מקרקעין תסכל התקשרות חוזית הנוגעת לנכס המופקע. ואולם אין צורך להכריע בכך במסגרת הערעור שלפנינו. ביסוס ההכרעה בענייננו על טענת הסיכול הינו בעייתי, משום שאין יסוד להניח כי ההפקעה היתה בבחינת "נסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען", כלשון סעיף 18(א) לחוק החוזים. בנסיבותיו של המקרה הנדון ניתן לבסס את ההכרעה על פרשנות תוכן התקשרותם של מורישי הצדדים. ברור מן החוזה, כי כוונת המתקשרים היתה לבצע מכר של נכס מקרקעין מסויים ומוגדר, על כל הכרוך בכך. במכר כזה, לאחר שהושלם, נושא כל צד בעצמו בתוצאותיה של הפקעה הפוגעת בשטחו. המוכר והקונה אמנם לא
השלימו את עיסקתם ברישום, אך אין יסוד לייחס למתקשרים כוונה להשגת תוצאה שונה מזו המקובלת בעיסקה מושלמת, בכל הנוגע להשפעתה של הפקעה אפשרית על גריעת זכויותיו של כל אחד משניהם.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, ריבלין. עו"ד רונן הורוביץ למערערים, עו"ד צבי מנדל למשיבים. 5.11.02).

ע.א. 3250/00 - עזבון המנוח סלים חסארמה נגד מדינת ישראל

דחיית בקשה לתיקון לוח זכויות בהסדר מקרקעין. דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון לוח זכויות בהסדר מקרקעין
(מחוזי חיפה - תיק הסדר - 348/94 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1952 החלו הליכי הסדר זכויות במקרקעין בגוש רישום בכפר בענה. המנוח, שהמערער הוא יורשו, התגורר אותה עת בכפר. לא הוגשה ע"י המנוח כל תביעה ביחס לשתי החלקות שבמחלוקת. ביחס לאחת מהן נתקבלה תביעה של המשיבה בלבד. לוח התביעות של גוש הרישום פורסם בתאריך 23.8.1955. פקיד ההסדר החליט לרשום את שתי החלקות על שם המשיבה ולוח הזכויות הוקרא ביום 27.12.1956 בכפר בענה ופורסם ביום 4.1.1957. עד לפטירתו בשנת 1971, לא הגיש המנוח כל תביעה ביחס לחלקות. המערער לא פתח גם הוא בהליכים, קודם להליך נשוא ערעור זה, לתיקון לוח הזכויות.
ב. בחודש מאי 1994, הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי בחיפה שתי בקשות. האחת להארכת המועד להגשת בקשה לתיקון לוח הזכויות; השנייה לתיקון לוח הזכויות לפי סעיפים 92 ו-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. את בקשתו להארכת המועד נימק המערער בכך שבזמן ניהול הליך ההסדר היה המנוח אדם מבוגר, חולני, שאינו יודע קרוא וכתוב ואשר לא נהג לצאת מביתו עד לימיו האחרונים. בקשת המשיבה לדחות על הסף את הבקשה להארכת מועד נדחתה על ידי השופט א. כהן. אח"כ דן השופט גרשון בבקשות המערער והחליט לדחות את הבקשה להארכת מועד וממילא את הבקשה "לתיקון" לוח הזכויות. ביהמ"ש פסק כי החלטת השופט כהן לדחות את בקשת המשיבה לדחייה על הסף מהווה החלטת ביניים שאינה יוצרת מעשה בית דין ואינה חותכת זכויות. הערעור נדחה.
ג. הפקודה פותחת בפני צד המעוניין לחלוק על לוח זכויות שפורסם שני מסלולים נפרדים: המסלול האחד מקנה, מכוח סעיף 59 לפקודה, זכות ערעור על החלטת פקיד ההסדר הניתנת למימוש תוך 3 חודשים מהיום בו הוצג לוח הזכויות. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מעבר לשלושת החודשים האמורים צריכה לכלול נימוקים מיוחדים; המסלול השני מאפשר לבקש את תיקון פנקס המקרקעין על-פי העילות המנויות בסעיפים 92-97 לפקודה. במסלול זה בחר המערער. העילות לפי מסלול זה מצומצמות, אך האפשרות לתבוע על פיהן אינה מוגבלת בזמן, למעט ההגבלה הרגילה על-פי חוק ההתיישנות. במקרה שלפנינו, לא העלה המערער בבקשתו עילות שיש בהן כדי להכניסו לגדר סעיפים 92-97 לפקודה. עצם ציון העובדה כי המנוח לא ידע לכאורה על הליכי ההסדר, אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס טענת מרמה לפי סעיף 93 לפקודה. כך גם אין זקנתו של המנוח מקימה למערער עילה מכוח סעיף 92 לפקודה. אף חולניותו הנטענת של המנוח אינה מקימה עילה לפי סעיף 92, שכן מתצהיר המערער עצמו עולה כי לא מנעה מהמנוח להוסיף ולעבד ברציפות את החלקות עד ליום מותו, 14 שנים לערך לאחר חלוף מועד הערעור. גם בטענה לפיה לא ידע המנוח קרוא וכתוב אין כדי לשנות מסקנה זו, שכן בצד הפרסום בכתב הוקרא לוח הזכויות.
ד. אף אם היינו קובעים כי בקשת המערער להארכת מועד הוגשה במסגרת המסלול הראשון, לפי סעיף 59 לפקודה, לא היתה משתנה התוצאה. תובע, הטוען כי זכות מסויימת השייכת לו לא נתבעה במועד המתאים, המוגדר בסעיף 88 לפקודה, יכול לפנות אל ביהמ"ש במשך תקופה של שלושה חודשים, לפי סעיף 59 לפקודה, ולבקש את תיקון לוח הזכויות. תקופה זו, המהווה כשלעצמה ארכה מעבר למועד הרגיל להגשת
התביעות, ניתנת להארכה מטעמים מיוחדים. בטעמי המערער לבקשתו אין די על מנת להעניק לו את הסעד המבוקש של הארכת המועד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מוחמד בשיר למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 3.11.02).

בג"צ 3995/00 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ואח'

דחיית דרישה להחלת חזקת שיתוף נכסים בין בני זוג על דירת מגורים שנרכשה ע"י הבעל לפני הנישואין בצד תחולת חוק הסדר יחסי ממון בין בני זוג. התנאים להחלת חזקת שיתוף נכסים בין בני זוג
(העתירה נדחתה).

א. העותרת (להלן: האישה) והמשיב 3 (להלן: הבעל) נישאו ביום 4.7.1982. ונולדו להם שלושה ילדים. בני המשפחה התגוררו בדירה בפתח תקווה השייכת לבעל ורשומה על שמו מלפני הנישואין. דירה בבני ברק בבעלות האישה מלפני הנישואין - ועל שמה - הושכרה, ודמי השכירות שימשו את המשפחה. הבעל הגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני ביום 1.1.1996, בה נכרכו מזונות האישה והילדים, הזכויות ברכוש וחלוקת הרכוש המשותף. ביה"ד האזורי פתח תקווה פסק כי האישה חייבת לקבל באופן מיידי גט מן הבעל, לאור הודאתה כי קיימה במהלך הנישואין יחסי אישות עם אדם אחר. בעניין חלוקת הרכוש פסק ביה"ד כי על הצדדים חל חוק יחסי ממון ולפיו נכסים שהיו לצדדים ערב נישואיהם אינם נכנסים בגדר איזון המשאבים. כן נפסק שאף לפי הלכת השיתוף אין זה ברור שהאישה זכאית לנכסים שהיו לבעל לפני הנישואין, ובכל מקרה היא הפסידה את זכויותיה בשל היותה מורדת ובגידתה בבעלה. לפיכך נקבע, כי הדירה בפתח תקווה תישאר בבעלותו הבלעדית של הבעל והדירה בבני ברק תישאר בבעלותה הבלעדית של האישה. ביה"ד הרבני הגדול דחה את ערעור האישה. העתירה נדחתה.
ב. בני הזוג נישאו לאחר יום 1.1.1974, ובאופן עקרוני אין חוק יחסי ממון חל עליהם. שאלה לא פשוטה היא אם חזקת השיתוף ממשיכה לחול לצד חוק יחסי ממון. כך בייחוד לגבי דירת המגורים. גם אם חלה חזקת השיתוף לצד חוק יחסי ממון, תיתכן שאלה באשר לתחולתה של החזקה על נכסים "חיצוניים" של בני הזוג ובייחוד נכסים שלא ביגיעתם המשותפת של בני הזוג במהלך חיי הנישואין. אולם, אין צורך להביע עמדה בשאלות אלו, שכן גם אם חזקת השיתוף חלה באופן עקרוני על בני הזוג, ואף חלה באופן עקרוני על נכס שנרכש לפני הנישואין (ומבלי להכריע בדבר), הרי שיתר נסיבות המקרה מובילות למסקנה שאין עילה להתערבות בג"צ בפסק דינו של ביה"ד הרבני.
ג. יסוד הכרחי בחזקת השיתוף היא ההרמוניה בין בני הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם. בענייננו, הנישואין אמנם נמשכו 17 שנה, אולם "לא כל נישואים הרמוניים נמשכים שנים רבות, ולא כל נישואים הנמשכים שנים רבות הם הרמוניים". הראיות אינן מצביעות על חיי נישואין שהתנהלו בהרמוניה. בנסיבות המקרה, הגם שאין בהן לכאורה כדי לשלול את תחולת הלכת השיתוף על שאר הנכסים של בני הזוג שנרכשו במהלך חיי הנישואין, הרי אין בהן כדי לקיים את התנאים להחלת הלכת השיתוף על דירת הבעל מלפני הנישואין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מנחם גרון לעותרת, עו"ד עידו דיבון למשיב. 3.11.02).

בג"צ 5605/00 - עדנאן מטר ועארף חמדאן נגד שר הפנים ואח'

*תשלום שכר לסגני יו"ר מועצה מקומית שנתמנו באמצע הקדנציה לפי הסכם רוטציה
(העתירה נתקבלה).

א. בחודש נובמבר 1993 נערכו בחירות למועצה המקומית בכפר-כנא, ומיד לאחריהן נחתם הסכם רוטציה בין סיעות הקואליציה. לאחר כ-32 חודשים, במסגרת הסכם הרוטציה,
התפטרו מתפקידם שני סגניו של ראש המועצה, ובאותה ישיבה החליטה מליאת המועצה לבחור את העותר 1 כסגן וממלא-מקום ראש המועצה, ואת העותר 2 כסגן ראש המועצה. החלטת המליאה היתה כי העותרים "יתפנו לעבוד במועצה המקומית בשכר". העותרים כיהנו כסגני ראש המועצה במשך כ-29 חודשים, עד תום תקופת כהונתה של המועצה. כחודש לאחר ההחלטה על מינויים, הודיע משרד הפנים לראש המועצה, כי ההחלטה לשלם שכר לעותרים מנוגדת לחוזרי מנכ"ל משרד הפנים, הקובעים כי לא יאושר תשלום שכר לסגנים המתמנים לתפקיד במסגרת רוטציה במהלך קדנציה אחת. נוכח הודעה זו הגישו העותרים עתירה לבג"צ ובעוד העתירה תלויה ועומדת התקבל בכנסת סעיף 35ב לפקודת המועצות המקומיות הקובע, כי שר הפנים לא יקבע תנאים לאי-תשלום שכר לסגן ראש מועצה שנבחר במהלך כהונתה של המועצה במקום מי שחדלו לכהן, וזאת בהתקיים שני תנאים שהתקיימו בענייננו. על רקע זה, הודיע שר הפנים לבג"צ, כי תחולת חוזר המנכ"ל תצומצם באופן שמשרד הפנים לא יאשר תשלום שכר לסגן, רק אם כתוצאה מן הצורך לשלם לסגן היוצא גימלה ולסגן הנכנס משכורת, גדלה ההוצאה הכספית מתוך קופת הציבור. לאור הצהרה זו, אישר בג"צ את חוקיותו של חוזר המנכ"ל וקבע, כי על משרד הפנים לשקול מחדש את בקשות העותרים לתשלום שכר.
ב. העותרים פנו שוב למשרד הפנים, ובתגובה הודיע משרד הפנים, כי יאשר למועצה לשלם שכר לעותר 1 בתנאי שבקופת המועצה מצויים כספים למימון תשלום השכר; ולגבי העותר 2 הודיע משרד הפנים, כי הוחלט שלא לאשר את תשלום שכרו, מכיוון שאישור זה היה מזכה את העותר 2 בהגדלת שיעור הקצבה שלה הוא זכאי, ומביא להוצאה כספית נוספת מתוך קופת הציבור. העתירה נתקבלה.
ג. במסגרת העתירה הראשונה הודיע שר הפנים לבג"צ כי לא יאשר תשלום שכר לסגן ראש רשות, רק אם כתוצאה מחילופי הסגנים במהלך אותה קדנציה, בהתאם להסכם הרוטציה, תגדל ההוצאה הכספית מתוך קופת הציבור. אישור שכרו של העותר 1 אינו מהווה הכבדה כספית על קופת הציבור. באשר לתשלום שכרו של העותר 2 - אף לפי חוות-הדעת האקטוארית של משרד הפנים, "ההכבדה" הכספית על קופת הציבור אינה כה משמעותית, עד כי יש לשלול מן העותר 2 - אשר ממלא במועצה המקומית כפר-כנא תפקידים ציבוריים רבים מזה שנים - את השכר במלואו או אף את זכאותו להגדלת קצבתו בגין תקופת כהונה זו. על-כל-פנים, העותר 2 הצהיר, כי יוותר על תוספת השכר שמהווה הכבדה כספית על קופת הציבור, ובכך השמיט את הבסיס לטיעון זה של משרד הפנים.
ד. משרד הפנים סירב לאשר את שכרם של שני העותרים, גם מן הטעם שהמועצה מצויה בגירעון כספי גדול ואין בקופתה כסף לתשלום השכר. טענה זו אינה יכולה להתקבל. העתירה הראשונה צימצמה את המחלוקת לשאלה, האם עצם התחלופה בתפקיד סגן ראש רשות מקומית תביא להכבדה כספית על קופת הציבור. הכבדה זו אינה מתקיימת ביחס לעותר 1, ובאשר לעותר 2, הרי שהיא נפתרת לאור ויתורו על היתרה המהווה הכבדה כספית. על רקע זה, ההחלטה שלא לאשר את שכרם של העותרים בשל היעדרם של כספים בקופת המועצה, חורגת בעליל ממתחם הסבירות. יתר-על-כן, על-פניו טעם זה הינו בלתי-שוויוני, שכן, היעדר הכספים אינו מהווה שיקול רלוואנטי להימנעות מאישור תשלום שכר לסגנים שנבחרו מיד לאחר הבחירות למועצה. לפיכך, אין לו אף מקום כשיקול להימנעות מאישור תשלום שכרם של סגנים שהתמנו בהתאם להסכם רוטציה.
ה. משרד הפנים טען עוד כי הוראת חוזר מנכ"ל המשרד קובעת, כי שכר לסגן ראש רשות מקומית ישולם, רק אם הואצלו לו תפקידים וסמכויות על-פי סעיף 17 לחוק הבחירה; וכי לעותרים לא הואצלו סמכויות לפי סעיף 17. אף טענה זו אינה יכולה להתקבל. הכריכה בין אישור תשלום השכר לבין אצילת סמכויות נקבעה בהנחייה פנימית בחוזר מנכ"ל משרד הפנים. תכליתה של ההנחייה היא, כי רק סגני ראש רשות שימלאו
בפועל תפקידים וסמכויות ברשות המקומית, יהיו זכאים לתשלום שכר מקופת הרשות. העותרים מילאו מגוון של תפקידים בשירות המועצה ובאישורה העקרוני של מליאת המועצה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אחמד נזאל לעותרים, עו"ד קובי אמסלם למשיבים. 4.11.02).

ע.פ. 6811/01 - סעיידה עלי אחמד נגד מדינת ישראל

הוכחת החובה שבגין הפרתה ניתן להרשיע בגרימת מוות בתאונת דרכים. אחריות קפידה בעבירת תעבורה
(מחוזי חיפה - ת.פ. 106/98 - הערעור נתקבל).

א. המערער נהג במשאית מדגם "סקניה". באותה עת נהג דניאל מלצר (להלן - "המנוח") ברכב מסחרי בכיוון ההפוך באותו כביש. במהלך נסיעת המשאית השתחררו שני אופנים שהיו מורכבים על סרן אחורי קדמי בצד שמאל של המשאית. אחד מן האופנים עבר בתנופה את מעקה ההפרדה בכביש, חדר מבעד לשמשת הרכב של המנוח, פגע בו והמיתו. בעת התאונה נהג המערער במשאית למרות שנפסל מהחזיק רשיון נהיגה. 3 ימים לפני המקרה החליף המערער את הצמיגים בשני האופנים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אחרי שהוחלפו הצמיגים אמר בעל המוסך למערער שעליו לחזור ולהדק את הברגים אחרי נסיעתו הראשונה. המערער לא עשה זאת. במועד החלפת הצמיגים לא היה במוסך שלט המורה לנהגים לבצע הידוק חוזר אחרי החלפת צמיגים, אך קיימת חובה של הידוק חוזר. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות וכן בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ברכב לא תקין, ומתן ידיעות כוזבות, וגזר לו מאסר של 3 שנים שמתוכן שנה וחצי לריצוי בפועל, ופסילה מנהיגה ברכב כבד לצמיתות, ובכל רכב אחר ל-10 שנים. הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות.
ב. השופט טירקל: כאשר מיוחסת לנאשם עבירה של גרימת מוות ברשלנות, יש לבדוק מה מקורה של החובה שיוחסה לנאשם ואשר לא מילא אותה והאם די במקור זה כדי להקים את החובה. תנאי להיווצרות עבירה של מחדל הוא, שהמחדל יתבטא בהפרת חובה מפורשת לפעול. מקורה של החובה לבצע הידוק חוזר של הברגים יכול שיהיה בחיקוק, יכול שיהיה בהוראות היצרן של כלי הרכב, ואולי גם בהוראה או בהנחייה של מומחה לדבר, ואולי אף בנוהג כללי המקובל על הנהגים, שניתן לומר עליו שהפרתו מקימה סיכון שאדם מן היישוב לא היה מקים אותו. כל אלה לא התקיימו בענייננו. שאלה היא אם אמר בעל המוסך למערער שעליו לבצע הידוק חוזר והאם ניתן לראות באמירה כזאת מקור לחובה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי "... לאחר החלפת הצמיגים נאמר [על ידי בעל המוסך] לנאשם [למערער] שעליו לבצע את ההידוק החוזר לאחר נסיעתו הראשונה". הראיות שעליהן סמך ביהמ"ש המחוזי ממצא זה מעוררות ספקות. אך גם נאמרו הדברים - האמירה לא היתה בגדר אזהרה אלא היתה המלצה גרידא. אין באמירה כזאת כדי להשתית עליה מסקנה שהמערער הפר את החובה. אין גם לומר כי היה נוהג מקובל לחזור ולהדק את הברגים.
ג. התוצאה היא שיש לזכות את המערער מן העבירה של גרימת מוות ברשלנות. הוא הדין בעבירות של נהיגה ברכב לא תקין ונהיגה באופנים לא תקינים, שגם מהן יש לזכות את המערער ומאותם טעמים. המערער זוכה מן העבירות העיקריות שבהן הרשיע אותו ביהמ"ש המחוזי, ולפיכך יש להקל בעונשו. המאסר בפועל יועמד על 6 חדשים והמאסר על תנאי על שנה. כמו כן ייפסל המערער מהחזיק רשיון נהיגה בכל כלי רכב למשך 3 שנים.
ד. השופטת נאור (דעת מיעוט): אין מקום לזכות את המערער מהעבירות של נהיגה ברכב לא תקין ונהיגה באופנים לא תקינים. לגבי עבירות מסוג זה נקבע בעבר כי הן עבירות של אחריות מוחלטת. היום יש לראות עבירות אלה כעבירות של אחריות קפידה כאמור בסעיף 22 לחוק העונשין. הטוען בעניין עבירה של אחריות קפידה
כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה - עליו הראיה. לכן את ההרשעה בעבירות האמורות יש להשאיר על כנה.

(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, גב' נאור. עו"ד ג'ברין ג'בר למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 7.11.02).

ע.א. 7771/01 - אבינועם ברילנט נגד מרכז הקואופרציה למלאכה ואח'

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור, כאשר בשל טעות שבדין הוגש ערעור ללא בקשת רשות
(בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).

א. בתאריך 19.12.94 הגיש חבר באגודה החברה במרכז הקואופורציה (להלן: "המרכז"), תביעה נגד המערער, אף הוא חבר במרכז, במסגרת משפט החברים, לפי תקנון האגודה. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול החלטתו של טריבונל המרכז. בקשה זו נדחתה והמערער הגיש הודעת ערעור לביהמ"ש העליון. השאלה שהתעוררה היתה אם צריכה להיות בקשה לרשות ערעור ואם להאריך את המועד להגשת בקשה כזו. הוחלט שיש להגיש בקשה לרשות ערעור ושיש להאריך את המועד להגשתה.
ב. מדובר בהליך אשר הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות חולשת עליו. גם עתירה לסעד הצהרתי שהבורר חרג מסמכותו היא "החלטה של בימ"ש מחוזי לפי חוק זה" (הוא חוק הבוררות), ולפי ס' 38 לחוק היא "ניתנת לערעור ברשות". כך הדברים גם במקרה דנא. בימ"ש קמא ראה בהליך שבפניו "בקשה לביטול פסק בורר", חרף טענות המערער, לפיהן אין המדובר בפסק בורר. כותרת ההליך היא "בקשה לביטול פסק בורר". גם על פי הפסיקה והספרות, מעמדה המשפטי של החלטה ב"משפט חברים" בין שני חברים באגודה שיתופית, הוא של פסק בורר. משכך, היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור, ולא כפי שעשה.
ג. אשר להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור - גם בהנחה שלטענתו של המערער היא בשל טעות שטעה בדין, הרי טעות זו, כשלעצמה, אינה עילה להארכת מועד. אלא שבמקרה דנא חברה הטעות לגורמים נוספים המצדיקים, יחדיו, מתן ארכה. ראשית, הודעת הערעור הוגשה יום אחד בלבד לאחר המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער; שנית, יש להניח כי המשיב ידע על כוונת המערער להגיש ערעור, בעקבות ה"בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד של מרכז הקואופרציה עד להכרעה סופית בכל ערכאות הערעור...", שהגיש המערער בתוך המועד. במצב זה בו מצטרפים לטעות האלמנטים הנזכרים, אין לומר כי מתן ארכה פוגעת באופן ממשי באינטרס הסופיות של המשיב, ועניינו של המערער להשיג על החלטת בימ"ש קמא - הוא המכריע.

(בפני: הרשם שחם. 28.10.02).

ע.פ. 6692/02 - מדינת ישראל נגד זוהר וגל (בן יוסף) פלר

*החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה (בחבורה)

(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיבים, שהם אחים, ילידי 1978 ו- 1983, תקפו את המתלונן, יליד 1928, שהיה עובד בעיריית תל אביב ושימש מלווה הסעה בהסעה שבה נוסע אחיהם הקטן של המשיבים, יליד 1993. הם היכו אותו ללא רחם, ומשנפל על הריצפה, בעטו בו בכל חלקי גופו, וגרמו לו חבלות חמורות. בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את המשיבים, על פי הודיותיהם, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (בחבורה) וגזר להם שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כמו כן הפעיל מאסר מותנה של שישה חודשים שהיה תלוי על משיב 1 באופן ששלושה חודשים יהיו במצטבר ושלושה בחופף. הערעור על קולת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים חשין וטירקל, בפס"ד מפי השופט טירקל, נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ב. השופט טירקל: המשיבים הפליאו מכותיהם האכזריות במתלונן - מבוגר כבן 73 שנים - שבחזהו מושתל קוצב לב. ההסבר שבפי המשיבים, שהמתלונן התנכל לאחיהם, אין בו כדי להסביר, בוודאי שאין בו כדי להצדיק, ואף יש בו כדי להוסיף חומרה למעשיהם. דרכו של האח היתה להתנהג במהלך ההסעה לבית הספר וממנו בצורה פרועה ואף לפגוע באחרים. גם במשפט אחר שהתנהל נגד המשיבים בשל עבירת אלימות היה בפיהם אותו הסבר. הספק שהתעורר היה אם ראוי להחזיר את המשיבים לכלא אחרי שכבר שוחררו ממנו לפני שבועות ספורים. אחרי שקילת הדברים המסקנה היא שהחומרה והאכזריות המופלגת של מעשיהם מחייבת להחמיר בעונשי המאסר שגזר עליהם בית המשפט המחוזי. אף על פי כן - וזאת בעיקר מן הטעם ששוחררו בינתיים מן המאסר - לא יימצה איתם הדין ויוטל עליהם מאסר לתקופה של שתי שנים לריצוי בפועל במקום עונשי המאסר של שנה אחת שגזר עליהם בית המשפט המחוזי. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
ג. השופט אנגלרד (דעת מיעוט): אמנם, ביהמ"ש המחוזי הקל ביתר עם המשיבים. אולם, ביהמ"ש המחוזי שקל בכובד ראש הן ההיבטים לחומרה הן ההיבטים לקולה והגיע למסקנה אשר הגיע. ביהמ"ש המחוזי ציין את העובדה כי זהו מאסרם הראשון של המשיבים, כי הביעו חרטה מיידית, הנחזית להיות חרטת אמת, וכי ביקשו סליחה ומחילה, בהלקאה על חטא, בדרך אשר לא נראית תדיר בבימ"ש. אין בימ"ש שלערעור נוהג להתערב בשיקוליה ובמסקנותיה של ערכאת הדיון, אלא כאשר יש בגזר הדין סטייה חריגה מרמת הענישה המקובלת. זאת ועוד, החזרת אסיר אל בין כותלי בית-הסוהר נעשית רק במקרים חריגים, דהיינו, כאשר העונש חורג באורח ניכר מהעונש שראוי היה להטיל. אין זה המקרה שבפנינו.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, אנגלרד. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עוה"ד אבינועם אדי ובנצי קבלר למשיבים. 5.11.02).

ע.א. 8537/02 - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ ואח' נגד דגן אברהם ואח'

*דחיית ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו, כאשר עירית ת"א היתה מעורבת במשפט ואשתו של השופט עובדת עיריה המטפלת באנשים הקשורים למשפט
(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).

א. המערערות הגישו תביעות לפינוי מקרקעין שבבעלות מדינת ישראל, המוחזקים ע"י המשיבים בתחום מתחם הפרויקט לפינוי ובינוי "שכונת הארגזים" בת"א (להלן: הפרויקט). המערערות זכו במכרז לביצוע הפרויקט, שפורסם ע"י מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) ביחד עם עירית תל-אביב ועם חברת מבני תעשיה, ולפיו התחייבו לפנות את תושבי מתחם הפרויקט, תוך תשלום פיצויים לזכאים. משסירבו המשיבים לפנות את המקרקעין, הגישו המערערות ביחד עם המינהל תביעות לסילוק ידם של המשיבים מהמקרקעין. תביעות אלה וכן תביעות נוספות שהוגשו נגד תושבים אחרים נדונות בפני השופט ד' מור. בחלק מן התביעות כבר החל שלב שמיעת ההוכחות. בדיון שהתקיים באחת התביעות, אשר הנתבעים בו הם חלק מהמשיבים, ציין השופט, כי רעייתו עובדת בלשכת הרווחה של עירית ת"א ומטפלת, בין היתר, בענייניהם של תושבי "שכונת הארגזים". הנתבעים לא ראו לנכון לבקש את פסילת השופט בגין עובדה זו. לאחר מכן, במהלך דיון שהתקיים בתביעה אשר הוגשה נגד המשיב 1 ביקש הלה כי השופט יפסול עצמו, בין היתר, באשר בת זוגו של השופט הינה מנהלת לשכת הרווחה בעירית ת"א בשכונות "עזרא" ו"הארגזים", ולנוכח עובדה זו קיימת נגיעה אישית של השופט בעניין נשוא הדיון, שכן לעירית ת"א קשר לפרויקט. מאוחר יותר הוגשו לשופט מור עוד שלוש בקשות פסילה מאותה סיבה. השופט החליט לפסול עצמו בכל התיקים. השופט ציין כי למיטב ידיעתו אמנם אין לעירית ת"א עניין ישיר בתוצאות המשפט, אך בפועל נוצרים כל הזמן חיכוכים ועימותים בין תושבי השכונה ובין בת זוגו, וגם השופט הופך בעיני התושבים לחלק מן הממסד. על כן החליט לפסול עצמו. הערעור נדחה.
ב. המדובר במקרה של פסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסבור כי לא ראוי הוא שידון בתיק. לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. המקרה דנא אינו מקרה שגרתי. המדובר בנסיבות מיוחדות בהן רעייתו של השופט מטפלת במסגרת תפקידה בעירית תל-אביב בעניינים שונים הקשורים לרווחתם של תושבי שכונת "הארגזים", אשר כנגד חלק מהם הוגשו התביעות הפינוי הנידונות בפני השופט מור. ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי במצב דברים זה טוב היה אילו נמנע ממנו הצורך מלדון בתובענות. כך גם עורר את החשש, כי הוא עלול להיות מושפע מהלחץ המופעל על רעייתו. בנסיבות המיוחדות שנוצרו, ונוכח עמדתו של השופט כי אין זה מן הראוי כי ידון בתובענות, אין להתערב בהחלטת הפסילה.

(בפני: הנשיא א. ברק. עו"ד י. קלינמן למערערות, עו"ד ח. זנדברג למינהל. 3.11.02).

ע.א. 1165/01 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה

אימוץ בגירה ע"י אשה שהיא ידועה בציבור של אבי הבגירה. שיקולי "טובת המאומץ". *סוגיית "ידועה בציבור" כ"בת זוג" לצורך חוק אימוץ ילדים
(מחוזי חיפה - ע"מ 200/99 - הערעור נתקבל).

א. המבקשת, שהיא חשוכת ילדים, ביקשה לאמץ נערה, אותה גידלה וחינכה יחד עם אביה של הנערה, מאז שהתאלמן מאשתו, אם הנערה, כשהילדה היתה בת שנתיים וחצי. כיום הנערה היא כבר בוגרת, בת 21 שנים, היא מסכימה לאימוץ וגם אביה מסכים; אך גורמי האימוץ הרשמיים מתנגדים, בהסתמכם על הוראת סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים, שעניינה כשירות המאמץ. סעיף זה קובע כי "אין אימוץ אלא ע"י איש ואשתו יחד; ואולם רשאי בימ"ש ליתן צו אימוץ למאמץ יחיד - (1)אם בן זוגו הוא הורה המאומץ או אימץ אותו לפני כן; (2)אם הורי המאומץ נפטרו והמאמץ הוא מקרובי המאומץ ובלתי נשוי". בענייננו מדובר באימוץ על ידי יחיד, ואין האישה ממלאת אחר דרישות החוק: היא אינה בת-זוגו של הורה המאומץ, אבי הנערה, כי הם לא נישאו בנישואים רשמיים. מבחינת המעמד המשפטי היא ה"ידועה בציבור" של אבי הנערה, ומעמד זה, כך הטענה, אין די בו כדי להעניק כשירות לאימוץ. כמו כן הורה אחד הוא בחיים והאישה המבקשת אימוץ אינה מקרובי הנערה. חסרון נוסף נוצר בינתיים מהוראת סעיף 2 לחוק הקובעת כי אין אימוץ אלא באדם שלא מלאו לו 18 שנים. טענה נוספת היא כי מבחינה עניינית האימוץ בנסיבות המקרה הנדון אינו דרוש לטובת המאומצת. על יסוד טעמים אלה נדחתה בקשת האימוץ בפסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה. ביהמ"ש דן בהרחבה בטענת האישה כי יש להרחיב את המונח "בן-זוגו" בהוראת סעיף 3(1) לחוק, כך שיכלול גם אדם שהוא בבחינת "ידוע בציבור", אך דחה טענה זו. גם בערעור המבקשת, סבר ביהמ"ש המחוזי כי כוונת סעיף 3(1) לחוק היא לבני זוג נשואים דווקא. הערעור נתקבל.
ב. באשר למבחן של טובת המאומץ בנסיבות של אימוץ בגיר - אין לקבל את מסקנתו של השופט קמא, כי לא הוכח שהאימוץ הוא לטובת המאומץ. "טובתו של המאומץ" כשמדובר באדם עצמאי, בגיר, בעל הכרה ודעה משלו, אינה אלא רצונו, מאווייו, משאלות לבו והצורך שהוא מבטא כאשר אלה כנים ונובעים ממניעים ראויים. חזקה על אדם בגיר, בשל ובעל דעה משלו, כי יודע הוא לקבוע מהי טובתו.
ג. השאלה העיקרית היא אם קיימות נסיבות מיוחדות, כאמור בסעיף 25 לחוק, המצדיקות אימוץ על ידי יחיד תוך כדי סטייה משתי הדרישות של סעיף 3(2) לחוק: פטירת שני הורי המאומץ וקרבת המאמץ למאומץ. התשובה היא חיובית. קיימות נסיבות מיוחדות ואין כל הכרח לצמצם את הוראת סעיף 25(2) לחוק למקרים של קטינים עזובים דווקא.
ד. בנסיבות המקרה הנדון, האימוץ נעשה לטובת אישה שהיא בבחינת "ידועה בציבור" של אבי הנערה. לצורך ענייננו ניתן להניח, כי המונח "בן זוג" בסעיף 3(1) לחוק
אינו כולל אדם שהוא בבחינת ידוע בציבור. הנחה זו מונעת מן האישה להסתמך על הוראה זו המאפשרת אימוץ למאמץ יחיד, ללא דרישה של נסיבות מיוחדות. אך אין בסיס בחוק למנוע מאישה זו את ההסתמכות על הדרך החלופית המצויה בהוראת סעיף 3(2) לחוק בשילוב עם הוראות סעיף 25 לחוק, מקום שהוכח קיום התנאים הנדרשים שם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, אנגלרד, ריבלין. החלטות - השופטים אנגלרד, חשין, הנשיא ברק והשופט טירקל. עו"ד שמואל ברח"ד למערערת, עוה"ד גב' אורית סון וגב' אסנת רביב למשיב. 7.11.02).

ע.א. 9304/02 - stnenopmoC noitaivA teJנגד sgnidloH noitaivA erohsffOdtLואח'

ביטול עיקול זמני שהוטל עד לדיון בתיק כאשר בינתיים הוחלט למחוק את התובענה מחמת "פורום לא נאות". דחיית בקשה לעיכוב תשלום הוצאות משפט עד לערעור
(בקשה למתן סעד זמני - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה נגד המשיבים לסעד הצהרתי ולאכיפת הסכם, ולחלופין למתן סעד כספי, בנוגע להסכם שנערך, לטענתה, בינה לבין המשיבה, בעניין רכישתו של מטוס, פירוקו, מכירת חלקיו וחלוקת הרווחים ביניהם. עם הגשת התובענה הגישה המבקשת בקשה להטיל עיקול על חלקי המטוס הנמצאים בישראל כדי למנוע את הוצאתם לחו"ל וביהמ"ש נעתר לבקשה. במקביל להליכים המתקיימים בישראל, נדונה בבימ"ש במיאמי פלורידה תביעה של המשיבה נגד המבקשת ותביעה שכנגד, בעניין אותה עיסקה. ביום 24.10.02 החליט ביהמ"ש המחוזי על סילוק התובענה נגד המשיבים על הסף מחמת "פורום לא נאות". כן הטיל ביהמ"ש הוצאות בסך 150,000 ש"ח לחובת המבקשת. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון והבקשה דנא היא להשאיר בתקפו את צו העיקול עד תום הליכי הערעור וכן כי יעוכב ביצוע ההחלטה לגבי הוצאות המשפט שהוטלו על המבקשת. הבקשה נדחתה.
ב. בביהמ"ש המחוזי ניתנו אמנם שתי החלטות אשר אישרו את העיקול, אך בינתיים ניתנה החלטה שסילקה את התובענה על הסף ובכך הביאה לסיום ההליכים בתובענה וביטלה מכללא את החלטות העיקול. על פני הדברים נראה כי סיכויי הערעור על החלטה זו אינם גבוהים ולכאורה די בטעם זה כדי להצדיק את דחיית הבקשה. זאת ועוד, אף אם קיים חשש כי אי מתן הצו המבוקש יכביד על ביצוע פסק הדין אם יתקבל ערעורה של המבקשת, הרי אין ממש בטענת המבקשת כי הטלת עיקול על חלקי המטוס הנמצאים בישראל היא הדרך היחידה להבטיח כי תקבל את המגיע לה. חלקי המטוס אמורים לשמש כבטוחה להבטחת סכום כספי ועל כן אין מניעה להחליפם בבטוחות אחרות. את הבטוחות הללו יכולה המבקשת לבקש בהליכים המתנהלים ביהמ"ש בפלורידה, הדן באותה פרשה.
ג. אשר לבקשה להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה בדבר תשלום הוצאות משפט בסך 150,000 ש"ח - הכלל הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים ובמיוחד כאשר מדובר בפס"ד כספי ועל אחת כמה וכמה כשהחוב הפסוק הוא בגין הוצאות. עם זאת, ניתן היה לשקול עיכוב ביצוע במקרה דנן בשל הנסיבות המיוחדות, אך בקשת העיכוב לא הוגשה לביהמ"ש שאת פסק דינו מבקשים לעכב. כאשר המבקש אינו פונה תחילה לדרגה הראשונה, אין ביהמ"ש של הערעור מוסמך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע ושומה על המבקש לציין בבקשתו כי פנה לביהמ"ש של הערכאה הראשונה ונדחה ולצרף את המסמכים הנוגעים בדבר.

(בפני: השופטת בייניש. 4.11.02).

רע"א 8248/02 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד יאיר טויל

*אי התערבות בהחלטת הערכאה הראשונה למנות מומחה רפואי בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים
(הבקשה נדחתה).

המשיב תבע את המבקשת בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש מינה מומחה בתחום הנוירולוגיה לבדיקת המשיב. מומחה זה המליץ, כי ימונה מומחה בתחום האורולוגיה לבדיקת המשיב, וביהמ"ש מינה מומחה בתחום האורולוגיה, והלה בדק את המשיב, וביקש שיעבור בדיקות נוספות טרם השלמת חוות דעתו. בשלב זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה למנות מומחה בתחום האורולוגיה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל, ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית למנות מומחה רפואי. במקרה דנא אין נסיבות המצדיקות התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי למנות את המומחה. לכך יש להוסיף כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה זמן רב לאחר החלטת ביהמ"ש. המבקשת עמדה אמנם בלוח הזמנים להגשת הבקשה לרשות ערעור, שכן ניצלה את תקופת הפגרה, אך היא גילתה חוסר ערנות ואדישות לעובדה שהמומחה שמונה קיבל מסמכים ואמור לבצע בדיקות של המשיב, כפי שאכן בוצעו בפועל, ואולי אף לתת חוות דעת קודם הגשת הבקשה לרשות ערעור. לו פעלה בזריזות, לפחות כדי לעכב את הבדיקה על ידי המומחה, ניתן היה לחסוך את הוצאות המומחה הרפואי, אם טענות המבקשת נגד ההחלטה היו מתקבלות.

(בפני: השופט אור. עו"ד עידו אמגור למבקשת, עו"ד אלכס נתנזון למשיב. 13.11.02).

בש"פ 9354/02 - מדינת ישראל נגד רחמים גידניאן

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה והתנאים הנדרשים לשחרור בערובה לצורך גמילה מסמים
(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

במהלך ויכוח שהיה בין המשיב לבין בעל הדירה שבה התגורר, תקף המשיב את בעל הדירה, המתלונן, וכאשר הלה ביקש מאמו כי תזעיק משטרה איים המשיב על המתלונן כי אם יזמין משטרה "אני אשחט אותך". בהמשך נאבקו המשיב והמתלונן ותוך כדי מאבק נטל המשיב חתיכת זכוכית ותלש את תנוך אוזנו של המתלונן וחתך את צווארו. המתלונן דימם, פונה לבית-חולים ושם טופל בהרדמה ובתפרים. המדינה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביום הדיון בבימ"ש קמא התייצב מטעם המשיב אדם בשם אהרון אשר הציג עצמו כמנהל מרכז גמילה הנמצא במנחמיה, ואמר כי נפגש עם המשיב באותו בוקר בפעם הראשונה וכי "מההתרשמות שלי איתו הוא מתאים לשיקום אצלנו". חוו"ד שירות המבחן היתה כי אין המשיב מתאים להליך טיפול של גמילה מסמים, וכי מטעם זה אין השירות ממליץ על טיפול במשיב. לא עוד, אלא שלהערכת השירות נשקפת מן המשיב "מסוכנות גבוהה". אעפ"כ החליט ביהמ"ש על שחרור בערובה. הערר נתקבל.
אחד התנאים לשחרור בערובה במקרים כמקרהו של המשיב הוא "חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים, ובלבד שהטיפול אושר ע"י קצין מבחן". אכן, הוספתו של תנאי זה מצוייה בשיקול דעתו של בימ"ש, אך פשוט הוא שהתנאי יצורף להחלטה על שחרור בערובה, ואם קיימים מקרים חריגים ומיוחדים שאין הוא עושה כן, שומה על ביהמ"ש להסביר על שום מה אין הוא קובע את התנאי. בענייננו, לא זו בלבד שהטיפול לא אושר ע"י קצין מבחן, אלא שקצין המבחן שלל מפורשות את הדבר. מכאן שלא התקיים התנאי הקבוע בדין לשחרורו של המשיב ממעצר. שנית, הטיפול לגמילה טיפול רציני וקשה הוא, ונכונותו של מר אהרון לקבל את המשיב לטיפול גמילה לאחר פגישה אקראית שהיתה לשניים, אינו מראה על רצינות יתירה מצידו.

(בפני: השופט חשין. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד איתן להמן למשיב. 5.11.02).

רע"ב 7327/02 - קדרי ברהומה נגד ועדת השחרורים - שירות בתי הסוהר

*ביטול שחרור ברשיון עקב ביצוע עבירת סמים בתקופת הרשיון
(הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירה של סחר בסמים ונדון למאסר בפועל של שמונה שנים. לאחר שסיים לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו שוחרר ברשיון במהלך תקופת הרשיון התקשר המבקש בעיסקה לרכישת קילוגרם הרואין תמורת 100,000 ש"ח. בגין עבירה זו נדון ל-22 חודשי מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי נימק עונש קל זה בכך שקיימת סבירות גבוהה שהרשיון שהוענק למבקש יופקע בשל העבירה הנוספת. ואכן, ועדת השחרורים החליטה להפקיע את רשיונו של המבקש. או אז הגיש עתירה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כנגד החלטת ועדת השחרורים, ובית-המשפט דחה את עתירתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענותיו של המבקש נבחנו על-ידי שתי ערכאות ואין הן מגלות עילה לדיון בגלגול שלישי. מעבר לדרוש יוער, כי העבירה שביצע המבקש - במהלך התקופה בה היה משוחרר על-תנאי, ותוך הפרת תנאי מהותי מתנאי שחרורו - הינה חמורה ביותר. בשל כך, החלטת ועדת השחרורים להפקיע את מלוא תקופת הרשיון הינה סבירה, ואין מקום להתערב בה.

(בפני: השופטת דורנר. 4.11.02).

בג"צ 9343/02 - יורב אחזקות בע"מ נגד נשיא ביהמ"ש העליון ואח'

*בחירת מקום שיפוט כאשר שופט הגיש תביעה במחוז השיפוט שלו
(העתירה נדחתה).

השופט חאלד כבוב, שופט בית-משפט השלום בנתניה שמקום מגוריו ביפו, ואשתו הגישו תביעה נגד העותרת. כמצוות סעיף 24 לחוק בתי-המשפט ביקש השופט מאת נשיא בית-המשפט העליון כי יקבע את בית-המשפט אשר ידון בהליך. הנשיא החליט כי לאור מקום כהונת השופט יש לקבוע את התיק לדיון מחוץ למחוז המרכז. העותרת הציעה כי מקום הדיון יהיה בתל-אביב והנשיא החליט להעביר את ההתדיינות בין הצדדים מחוץ למחוז המרכז, לבית-משפט השלום באשדוד. העתירה להורות על קביעת מקום השיפוט בתל אביב נדחתה.
כל תכליתו של סעיף 24 לחוק בתי-המשפט הוא להרחיק הליך ששופט הוא צד לו מאזור שלשופט זיקה אליו. מקום מגוריו של השופט כבוב הוא ביפו, וטבעי הוא שיהא זה ראוי אם הליך שהשופט צד לו יורחק ממקום מגוריו. אין ממש בטענות העותרת כי ניהול הדיון בבית-המשפט באשדוד יטיל עליה נטל כבד ביחס לניהול המשפט בתל-אביב. כיוון שמדובר ב"עתירה טורדנית" חוייב העותר בתשלום הוצאות למדינה בסך 10,000 ש"ח.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אליעזר הלפן לעותר. 5.11.02).

ע.פ. 9082/02 - טובי שלום נגד מדינת ישראל

*סירוב לעיכוב ביצוע עונש מאסר של עו"ד שביצע עבירות מס
(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש, עורך דין במקצועו, הורשע בביצוע עבירות מס חמורות במשך מספר שנים וכן עבירות של הדחה בחקירה ושל שיבוש הליכי משפט. המבקש נדון ל-3 שנות מאסר בפועל ולקנס כספי בסך 150,000 ש"ח. הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד לערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחתה.
פסה"ד של בימ"ש השלום מושתת על חומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש ועל התרשמות ומהימנות ונראה כי סיכויי הערעור אינם טובים דיים כדי להצדיק עיכוב הביצוע. שאלת עיכוב הביצוע נדונה בהרחבה ובפרוטרוט על ידי ביהמ"ש המחוזי. מהחלטתו עולה כי נסיבותיו האישיות של העורר נשקלו ונבחנו הן על ידי בימ"ש השלום והן על ידו. כל השיקולים הרלבנטיים נשקלו כראוי, ניתן להם המשקל הראוי ונעשה השקלול הנכון. המבקש, איננו עוד בחזקת חף מפשע. הרשעתו בעבירות מס חמורות
במשך תקופה ממושכת, בסכומים גבוהים, מצדיקה כעניין של תקנת הציבור ושל מדיניות ראויה, ריצוי המאסר עם גזירת הדין. זאת ועוד המבקש הוא עורך דין במקצועו, דבר המוסיף נופך מיוחד של חומרה לעבירות שביצע. תקופת המאסר איננה קצרה ולא נראה כי המבקש ירצה את מלוא התקופה קודם ששמע ערעורו. אין חשש שאם יצליח בו, ירצה הוא את העונש לשוא.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. המבקש לעצמו, עו"ד גב' מינה זמיר למשיבה. 6.11.02).

ע.פ. 1341/02 - מיכל מזרחי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירת מרמה וגניבה בידי עובד, של עובדת בחברה שגנבה מכספי הלקוחות
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת, ילידת 1972, ששימשה מנהלת-חשבונות במחלקת ניירות ערך במטבע חוץ בחברת כור, גנבה במהלך 5 חודשים 616,000 דולר מכספי לקוחות החברה. המערערת הורשעה בעבירות של גניבה בידי עובד, זיוף מסמכים, מרמה והפרת אמונים ונדונה ל-3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על-תנאי. בגזר-דינו נתן ביהמ"ש המחוזי את דעתו לנסיבותיה האישיות והמשפחתיות של המערערת, לעברה הנקי, לחרטתה ולמחלה הכרונית שממנה היא סובלת. עם זאת, סבר, כי יש לתת משקל מכריע לשיקולי ענישה שיסודם בהרתעה, ובעניין זה הטעים כי לא הוחזר חלק כלשהו מסכום הכסף הגדול שהמערערת שלחה בו יד. לאחר מתן גזר-הדין, בגדר הסדר פשרה בתביעה אזרחית, שילמו בני-משפחתה של המערערת לחברת הביטוח 350,000 ש"ח, סכום שהצליחו לאספו. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לא היה מקום להתערב במידת העונש אילמלא הוחזרו 350,000 ש"ח מן הכספים הגנובים. אכן, זהו חלק מזערי מן הסכום שנגנב. ברם, גם החזר סכום זה היה כרוך במאמץ בני-משפחת המערערת, שעל-פי הנטען אספו כל אשר להם כדי להשיב מקצת מן הגזילה. אינטרס ציבורי הוא לעודד החזרת הגזילה ע"י הקלה מסויימת בענישה שמידתה תלויה בהיקף ההשבה. על-כן הוחלט לקצר במידה מסויימת את תקופת המאסר שעל המערערת לרצות כך שמתוך 5 שנות המאסר שהוטלו יהיו 3 שנים בפועל והיתרה על-תנאי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מיכה פטמן למערערת, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 21.10.02).

רע"א 3470/01 - מכשירנות חדרה בע"מ נגד יוסף רויכמן ואח'

*פירוש פס"ד של בורר
(הבקשה נדחתה).

מחלוקת בין המבקשת למשיבים הועברה להכרעת בורר. בפסק הבוררות חוייבו המשיבים לשלם למבקשת "סך 690,250 ש"ח בצרוף הצמדה... ובתוספת רבית חוקית... החל ביום 16.9.89 ועד ליום הפרעון. רויכמן [המשיבים] ישא בהוצאות הבוררות ובשכר טרחה... בסך 250,000 ש"ח. + מע"מ". פסק הבוררות אושר ע"י ביהמ"ש והמשיבים שילמו למשיבה את הסכום שנפסק. המבקשת הגישה ללשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע פסק הבוררות בטענה, כי משמעות החיוב במע"מ, היא תוספת מע"מ גם על סכום החיוב שנפסק ולא רק על ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד, ואת הסכום הזה היא ביקשה. ראש ההוצל"פ קבע כי החיוב במע"מ חל על כל סכום החיוב וביהמ"ש המחוזי נעתר לערעור המשיבים וקבע, כי פרשנותם של המשיבים היא הפרשנות הנכונה. בבקשתה טוענת המבקשת כי הנקודה (.) המופיעה בפסק הבוררות אחרי המלים "בסך 250,000 ש"ח" שאחריה נכתב "+מע"מ" "היא נקודה של משמעות" המפרידה בין החיוב במע"מ לבין כל החיובים שפורטו בפסק הבוררות, כמצוטט לעיל. מכאן שהחיוב במע"מ מתייחס לכל החיובים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת עומדת על "קוצה של נקודה" ומנסה להשתית עליה את פרשנותה. אולם, טענותיה מעוגנות כולן בעובדות המסויימות של הפרשה ואינן חורגות מד' אמותיהן. אין כאן שאלה שיש לה חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה דיון בערכאה שלישית.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד דן אקשטיין למבקשת, עו"ד ניר כהן למשיבים. 6.11.02).

ע.פ. 7780/02 - גולן קזאמל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של כליאת נשים אזרחיות רוסיה והעסקתן בזנות
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בכתב אישום שהוגש לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע נטען, כי המערער עם אחרים, אילצו שתי נשים, אזרחיות רוסיה, לעסוק בזנות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, כליאת שווא וסרסרות למעשה זנות, וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל וכן הופעל עונש מאסר על תנאי בן 7 חודשים בחופף. בערעור על חומרת העונש נטען, בין היתר, כי מדובר בשתי נשים שהגיעו לישראל במטרה מוצהרת לעסוק בזנות, וכי המכונים מהסוג אותו ניהל, הם תופעה נפוצה עד שלתומו אף סבר שהיא חוקית. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער עסק לא רק בסרסרות למעשה זנות (שאף היא מהווה עבירה), אלא כפה על שתי המתלוננות את אותו עיסוק בכוח ואיומים, לאחר שכלא אותן בדירה, הכה אחת מהן, המעיט בכמות המזון שסיפק להן, ומנע את בריחתן. זאת ועוד, המתלוננות נאלצו לקיים יחסי-מין עם מספר רב של לקוחות בכל יום. זו מסכת אירועים קשה המעידה על המערער כמי שהיה מעורב במעשים עד צוואר. זאת ועוד, הפרשה היא חלק מתופעה בעלת ממדים, ובה מנוצלות נשים בכוח ובאיומים לעסוק בזנות, כשהן מוחזקות כמעט בתנאי עבדות. מדינת חוק אינה יכולה להשלים עם קיומו של נגע זה, וכדי לבערו אין מנוס מגזירתם של עונשים קשים וכואבים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. עו"ד גיא פיטוסי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיב. 31.10.02).

בג"צ 1753/02 - עו"ד עמוס שיאון נגד שר הבריאות ואח'

*בקשת נכה להגדלת שיעור הנכות שלו לצורך הטבות בניידות וקבלת תו חניה מהעיריה
(העתירה נתקבלה בחלקה).

עקב מחלה קשה נכרתה רגלו של העותר בעת שהיה בן למעלה מ-65 שנים והוא נזקק לכלי-רכב ולכסא גלגלים לצורך ניידותו. נקבעה לעותר נכות בשיעור 60 אחוזים, והוא פנה למשרד הבריאות בבקשה לקבוע לו שיעור נכות גבוה יותר, בהתאם לסעיפי הליקוי המקנים הטבות לנכים. העותר ביקש זאת על מנת שיוכל לפנות לרשות הרישוי ולקבל תו נכה המאפשר חנייה במקומות השמורים לנכים. עוד ביקש העותר להעניק לו פטור ממסים על רכישת רכב חדש, וכן פנה למשיבה 5 (העירייה) בבקשה להסדיר עבורו מקום חנייה שמור ליד ביתו. בקשותיו נענו בשלילה. משרד הבריאות קבע, כי מפאת היותו מבוגר מגיל 65, אין העותר נמנה עם הזכאים להטבות לפי הסכם הניידות בין הממשלה והביטוח הלאומי ובכללן הקלות ברכישת כלי-רכב. העירייה, מצדה, דרשה מהעותר אישור מהוועדה הרפואית בדבר נכותו, כתנאי להקצאת מקום חנייה עבורו. העתירה נתקבלה בחלקה.
אין לקבל את טענות העותר ככל שהן נוגעות לשאלת זכאותו לפי הסכם הניידות. אבחנה על-בסיס גיל, שאינה שרירותית ויש לה הצדק רציונלי וטעמים ענייניים, הוכרו בעבר בפסיקתו של בג"צ. אין לומר כי התנאים הקבועים בהסכם הניידות אינם סבירים ולפיכך אין להתערב בפעולותיהם של המשיבים לפי ההסכם. בסוגיית תו החנייה הודיעו הצדדים, כי רשות הרישוי הנפיקה לעותר תו חנייה כבקשתו. לפיכך, הדיון
בסוגיה זו מתייתר. יש להעיר כי ממילא, "דרך המלך", שבה היה על העותר לילך היא פנייה במישרין לרשות הרישוי לשם קבלת התו המתאים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופטת דורנר. העותר לעצמו, עוה"ד גב' חני אופק, גב' עינת גולומב וגב' רחל אביד למשיבים. 4.11.02).

ע.פ. 3038/02 - מטטוב יאן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

אביו של המערער והמנוח בוליסלב פרידמן השתתפו בקטטה במועדון לילה בבאר-שבע. שעות ספורות לאחר הקטטה הגיעו המערער, אביו ואחרים, לביתו של המנוח, התפתח דין ודברים והמערער שלף סכין, דקר את המנוח וגרם למותו. בעקבות הסדר טיעון, הודה המערער והורשע בביצוע עבירת הריגה, ובמסגרת ההסדר עתרה המשיבה לעונש של 10 שנות מאסר לריצוי בפועל, ואילו ההגנה טענה לעונש קל יותר. ביהמ"ש המחוזי השית על המערער עונש של 10 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער יחד עם אביו ואחרים הגיעו לביתו של המנוח שעות ספורות לאחר הקטטה במועדון הלילה. אכן, על אביו של המערער מוטלת אחריות מסויימת, בוודאי במישור המוסרי, וניתן אף לקבל שהמערער נגרר אחרי אביו, אך אין בכך כדי להפחית במידה משמעותית מחומרת המעשה של המערער. חיסול חשבונות בין יריבים על דרך שימוש בסכין, במיוחד תוך גרימת מוות, מחייב ענישה מחמירה. העונש שהוטל לא חרג מן הרף העליון שהוצב בהסדר הטיעון. המערער היה בן 20 שנה בעת שהתרחשו הארועים נשוא כתב האישום, אך על אף גילו הצעיר יש שורה של רישומים פליליים לחובתו בעבירות אלימות ורכוש, כולל מאסר מותנה. משמע, אותו מאסר מותנה לא השיג את המטרה להרתיע את המערער מביצוען של עבירות נוספות.

(בפני השופטים: גב' בייניש, א. לוי, גרוניס. עו"ד אבי חימי למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 31.10.02).

על"ע 2663/02 - אברהם לשצינסקי, עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א

*הרשעת עו"ד בעבירת משמעת בשל מסירת עדות שאינה אמת בביהמ"ש בו הגיש קובלנה פלילית פרטית וחומרת עונש ההשעייה
(הערעור נדחה).

ביה"ד המחוזי של לשכת עורכי הדין הרשיע את המערער בעבירות לפי סעיפים 53 ו-61(1) של חוק לשכת עורכי הדין, לאחר שמסר עדות שאינה אמת בהליך של קובלנה פלילית פרטית שהגיש בבימ"ש השלום בת"א. ביה"ד המחוזי קבע כממצא שבעדותו בביהמ"ש מסר המערער ביודעין פרטים שאינם אמת כאשר תיאר ביקור שלו אצל רופא בעקבות התקיפה, שלטענתו יריבו תקף אותו. ביה"ד המחוזי גזר על המערער עונש של שנה השעיה על תנאי. על הרשעתו ערער המערער בפני ביה"ד הארצי ואילו לשכת עורכי הדין ערערה על קולת העונש. ביה"ד הארצי דחה את ערעור המערער על ההרשעה והחמיר בעונשו של המערער והעמידו על 4 חודשי השעיה. הערעור נדחה.
צדק ביה"ד בקבעו כי אמות המידה להרשעה בהליך משמעתי אינן זהות להרשעה בעבירה פלילית של עדות שקר. משדחה ביה"ד את טענת המערער כי עדותו נמסרה מתוך בלבול בלבד, די בכך כדי לקבוע כי נעברה על ידו עבירת משמעת כאשר העיד ביודעין דברים שאינם אמת. נוכח אופייה של ההרשעה, אין לומר כי העונש שהטיל ביה"ד הארצי על המערער החמיר עמו יתר על המידה.