תקציר סביר כרך ס' חוברת 11

עע"ם 8342/02 - איתמר בן גביר נגד שלמה אהרונישקי-מפכ"ל משטרת ישראל

*סגירת משרדים של תנועת "כך" לפי הפקודה למניעת טרור(מחוזי י-ם - ב"ש 1766/02 - הערעור נדחה).

א. בחודש אוגוסט השנה הורה המשיב, מכוח סעיף 6 לפקודה למניעת טרור, על סגירת משרדי תנועת "כך" בירושלים למשך ששה חודשים. החלטתו של המפכ"ל נסמכת על ההכרזה שהכריזה הממשלה בשנת 1996 כי תנועת "כך" ותנועת "כ"ח" הם ארגונים טרוריסטים (להלן: ההכרזה). בסיפא של ההכרזה נאמר כי ההכרזה "חלה על הארגונים הטרוריסטים המפורטים לעיל, וכן על כל חבר בני אדם שיפעל להשגת מטרות מאותו סוג, אשר הארגונים הנזכרים לעיל פעלו להשגתן... אף אם יתקראו בשמות או בכינויים אחרים...". בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי אין לזהות את פעילותו ואת השימוש שעשה במשרדיו כפעילות של תנועת "כך", ולפיכך המשרד נסגר שלא כדין. עוד טען כי הסיפא של ההכרזה היא רחבה ומשום כך אינה יכולה לעמוד. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערער וקבע כי המשרדים שנסגרו שימשו לפעילותה של תנועת "כך". הערעור נדחה.
ב. מן החומר הרב שנתפס במשרדים עולה בבירור כי יש זהות מוחלטת בין פעילותה של תנועת "כך" לבין הפעילות שהתנהלה במשרדים. החומר שנתפס היה זהה בתכניו, ולעיתים אף בצורתו ובצבעיו, לכרוזים, חוברות וספרים שהופצו בזמנו על ידי תנועות "כך" ו"כ"ח" ואף הצביע על זהות בין הפעילים במשרדים לבין פעילי תנועת "כך".
ג. המערער טען עוד כי לא היתה עילה מספקת לסגירת המשרדים כיוון שאין במעשים המבוצעים בהם כדי לפגוע באופן ישיר בשלום הציבור. דינה של טענה זו להידחות. סעיף 6 לפקודה קובע שהמפכ"ל רשאי "לסגור כל מקום המשמש לארגון טרוריסטי". התנאי שמציב הסעיף לסגירתו של מקום היא כי הוא משמש ארגון טרוריסטי לפעילותו ואין נפקא מינה אם טיב הפעילות היא פעילות הפוגעת באופן ישיר בשלום הציבור או פעילות מן הסוג שהיא רגילה ומקובלת לגבי כל ארגון אחר. יתירה מזאת, הפעילות שבוצעה במשרדים שנסגרו - הפצת מסרים גזעניים, אלימים ומסוכנים, כגון הקריאה ל"ממשלה שתחסל את כולם", החתומה על ידי "מטה - אין ערבים אין פיגועים"; או החזקת חוברת המביעה תמיכה במעשיו של ברוך גולדשטיין - יש בה כשלעצמה כדי לפגוע באופן ישיר בשלום הציבור. פעילות כזו המסיתה לאלימות ולגזענות - היא המכשירה את הקרקע לנביטתה של הפעילות האלימה עצמה.
ד. ההכרעה בשאלת חוקיות הסיפא של ההכרזה, אינה נדרשת לשם הכרעה בערעור, שכן הוכח כי המשרדים שימשו לפעילותה של תנועת "כך" עצמה ועל כן החלטת המפכ"ל לסגור את המשרדים נסמכת על הרישא של ההכרזה. למעלה מן הצורך יצויין כי טענה זו לגופה כבר נדונה ע"י בג"צ ונדחתה. טענתו האחרת של המערער היא, כי נוכח חלוף הזמן יש מקום לבדוק את תוקפה של ההכרזה מחדש. ברם, לא הונחה כל תשתית ראייתית המצביעה על שינוי אמיתי בתנועת "כך", שיש בה כדי להצדיק ביטול הכרזתה כארגון טרוריסטי.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד נפתלי ורצברגר למערער, עו"ד שי ניצן למשיב. 12.11.02).

ע.א. 5069/02 + 4857/02 - מגה טי.וי. ישראל בע"מ ואח' נגד אפריקה ישראל... בע"מ ואח'

זכות סירוב ראשונה" להעברת מניות. "זכות סירוב ראשונה" להעברת מניות של חברה כוללת גם העברת מניות של "חברת החזקה" המחזיקה במניות שלגביהן ניתנה זכות הסירוב(מחוזי ת"א - ת.א. 477/02 - הערעורים נדחו).

א. אחת המשיבות, חברת וש טלקנל בע"מ, הוקמה לצורך השתתפות במכרז להפעלת ערוץ ייעודי בשפה הרוסית (להלן: "החברה"). החברה הוקמה כמיזם משותף של ששה גופים. ביום 9.5.2001 נחתם הסכם מייסדים בין כל מייסדי החברה ובכללם אפריקה ישראל.
בחודש נובמבר 2001 זכתה החברה במכרז. בהתאם להסכם המייסדים, השיעור היחסי של האחזקות של הצדדים בהון המניות של החברה הוא בין היתר: אפריקה-ישראל %40.5; מגה טי.וי %5.75 ומרלז תקשורת %20. הוסכם כי "הצדדים יוכלו להצטרף לחברה באמצעות חברות בשליטתן המלאה". חברת מרלז תקשורת מחזיקה במניות החברה באמצעות חברת מרלז מדיה (2001) בע"מ הנמצאת בבעלותה המלאה (%100) וחברת מגה טי.וי מחזיקה במניות החברה באמצעות חברת טי.וי.אר. הערוץ הרוסי בע"מ (להלן: "טי.וי.אר."), הנמצאת אף היא בבעלות מלאה של חברת האם.
ב. הסכם המייסדים מעניק "זכות סירוב ראשונה" לכל אחד מבעלי מניות של החברה, כך שבעלי מניות המוציאים למכירה את מניותיהם בחברה חייבים להציעם תחילה לבעלי המניות האחרים. ל"זכות הסירוב הראשונה" נקבע חריג, לפיו העברת מניות מצד להסכם לחברה בשליטתו אינה כפופה ל"זכות סירוב ראשונה". לאחר מכן נערכו שתי עיסקאות להעברת הבעלות על חברות האחזקות, שהחזיקו את המניות. חברת אפריקה ישראל פנתה לביהמ"ש בבקשה להצהיר כי העיסקאות נוגדות את הוראות הסכם המייסדים בדבר "זכות הסירוב הראשונה" ומשום כך הן בטלות. המשיבים טענו כי העיסקאות הנזכרות אינן כפופות לזכות הסירוב הראשונה, משום שלא הועברו כלל מניות בחברה שכן חברות האחזקות ממשיכות להחזיק את מניות החברה ועל כן זכות הסירוב הראשונה אינה חלה לגבי העסקאות. ביהמ"ש המחוזי הצהיר כי שתי העסקאות כפופות לזכות הסירוב הראשונה. הערעורים נדחו.
ג. כוונתם של המתקשרים בהסכם היתה להעניק "זכות סירוב ראשונה", שתכליתה למנוע כניסה של שותף עסקי חדש, שאינו מקובל על יתר השותפים במיזם. זכות הסירוב הראשונה חלה על כל הצדדים להסכם, בין אם בחרו להחזיק במניות החברה במישרין ובין אם בחרו להחזיק בהן באמצעות חברת אחזקות. השחרור מכבלי זכות הסירוב הראשונה של העברת מניות בחברת אחזקות - להבדיל מן המניות בחברה עצמה - משמעותו האמיתית סיכול התכלית הגלומה בזכות הסירוב הראשונה, כי הרי אין כל קושי לייסד חברת אחזקות שתחזיק במניות החברה ולעקוף בדרך זו את זכות הסירוב הראשונה.
ד. טענה אחרת בפי המערערים היא כי הפירוש הדווקני של הסעיף, שלא יכלול את חברות האחזקה מתחייב בשל רעיון העבירות של מניות. ברם, הפגיעה בעבירות כתוצאה מזכות הסירוב הראשונה היא שולית למדי, משום שמשמעותה היא עיכוב זמני במימוש המניות, במטרה לתת זכות קדימה לבעל מניות אחר מבלי שהדבר יפגע בגובה התמורה. לעומת פגיעה זו בעבירות, התכלית להגן על בעלי המניות מפני כניסת שותף בלתי רצוי להם, כפי שהתכוונו הצדדים בקביעת זכות סירוב ראשונה, נראית מכרעת.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אהוד סול למערערות, עוה"ד אורי ברגמן, דרור תורן, גב' תמר פז-תוני, דן סלע, גב' אסנת עמי ודוד ליבאי למשיבים השונים. 14.11.02).

ע.א. 8265/96 - רמט בע"מ נגד מנחם בריברום ואח'

*תנאי מקפח בוויתור על תביעה בגין ליקויי בנייה בדירה, כדי לקבל מחברת הבנייה אישור להעברת הדירה לקונה. *פיצויים בגין ליקויי בנייה בדירה למי שמכר את דירתו לאחר הגשת התביעה(מחוזי י-ם - ת.א. 884/91 - הערעור נדחה).
א. המערערת, חברה קבלנית, בנתה ומכרה למשיבים (למעט המשיבים 7-8), בשנים 1983-1984, דירות במעלה אדומים. ההחזקה בדירות נמסרה למשיבים, במועדים שונים, בתקופה שבין שלהי שנת 1984 ותחילתה של שנת 1985. המשיבים 7-8 רכשו את דירתם מידי דיירים קודמים ("יד שניה"). מאז כניסתם לדירות, נתקלו המשיבים בליקויי בנייה שונים. הם הגישו תביעה, ביום 13.11.1991, לביהמ"ש המחוזי בגין הפגמים והליקויים שנתגלו בדירות ובגג הבניין, ירידת ערך הדירות, האיחור במועד מסירתן
של הדירות ועוגמת הנפש שנגרמה להם. לאחר הגשת התביעה נמכרו ארבע מן הדירות. ביהמ"ש מינה בהסכמה מומחה אשר חוות-דעתו תחייב את הצדדים. על-פי חוות-הדעת נמצאו בכל הדירות ליקויי בנייה של ממש. לעניין ירידת ערך הדירות הוגשו לביהמ"ש המחוזי חוות-דעת מטעם שלושה מומחים שונים.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת שתביעת המשיבים התיישנה. אמנם החזקה בדירות נמסרה לידי המשיבים יותר מאשר שבע שנים קודם להגשת התביעה, אלא שהמועד הקובע לתחילת מרוץ תקופת ההתיישנות לפחות לגבי הליקויים הגלויים לעין, הוא היום שבו הסתיימה שנת האחריות בדירות. לגבי הליקויים שאינם ניתנים להבחנה בעין בלתי מקצועית גרס ביהמ"ש המחוזי, כי חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובעת, כי תחילת תקופת ההתיישנות היא ביום בו נתגלתה עילת התביעה, ומאז לא חלפה תקופת ההתיישנות בענייננו. ביהמ"ש המחוזי דחה גם את טענת המערערת, כי המשיבים ויתרו על תביעתם בכך שחתמו על רשימת הליקויים "שתוקנו" בתום תקופת שנת האחריות, שכן חתימת המשיבים באה להעיד כי בוצעו עבודות תיקונים - הא ותו לא. לעניין ירידת ערך הדירות קבע ביהמ"ש כי "דירה בעלת עבר מתמשך של תיקונים ושל ליקויים... 'יצא עליה קול' ונראה שיש להכיר בקיומו של אלמנט פסיכולוגי המשפיע אף על ערכה בשוק".
ג. בפסק-דין חלקי דחה ביהמ"ש העליון את כל טענות הערעור ונקבע כי "הערעור יסוב רק לגבי הטענות המתייחסות לשלש הדירות שנמכרו לקונים מיד שניה". באשר למוכרי הדירות נטען בערעור כי ויתרו בעת העברת זכויותיהם בדירותיהם, על כל עילת תביעה כנגד המערערת, וכן שאין לפסוק להם פיצוי בגין ירידת ערך דירותיהם, הואיל והם מכרו אותן במחיר שוק מלא. באשר לקונים נטען שאין ביניהם לבין המערערת כל קשר חוזי. הערעור נדחה.
ד. באשר לטענה כי המוכרים חתמו על חוזה שבמסגרתו הסכימו לוותר על עילות התביעה כנגד המערערת - השאלה העומדת במרכז הדיון היא, האם תניית הוויתור הינה תנייה מקפחת. נוסחה של התנייה, המצויה בסעיף 5(ה) לחוזה העברת הזכויות הוא: "... אינכם ולא תהיו אחראים וחייבים בביצוע תיקון ליקוי ו/או פגם שהתגלה ו/או שיתגלה בנכס מסיבה כלשהי ו/או בתשלום פיצויים ו/או דמי נזק בגינם והנכם משוחררים מכל אחריות בקשר לטיב ואופן בניית הנכס". במסגרת הליך אחר, שבו היתה המערערת צד, נקבע כי: "...אין לתת תוקף לתנאי הפטור. כתב ההעברה הנ"ל הוא 'חוזה אחיד'... שכן, 'תנאיו נקבעו מראש (בידי הנתבעת) כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים... על פניו הוא מקפח...". דברים אלה נכונים הם ודי בהם כדי לחייב גם כאן את המסקנה, שמדובר בתנאי מקפח. אין ממש גם בטענת אי-היריבות בין הקונים לבין המערערת. כתב ההעברה כולל התחייבויות שני הצדדים. הטופס ערוך כבקשה שאותה יש לראות "הצעה" ואישור החברה להעברת הזכויות מהווה "קיבול".
ה. אשר לטענה כי המוכרים מכרו את דירותיהם וממילא אין הם זכאים לפיצוי בגין ירידת ערך הדירות - ביהמ"ש המחוזי קבע, כי הדירות לא נמכרו כדירות "תקינות" במחיר שוק, וזאת במיוחד לאור העובדה שבחוזי המכר עם הקונים החדשים, אישרו הצדדים כי ידוע להם על התביעות כנגד המערערת, וכי כל תשלום או זכייה שיתקבלו בגינן יהיו של המוכרים. בנסיבות אלה, יש להניח, כי התמורה שנתקבלה בגין הדירות שנמכרו, לא היתה תמורה בגין דירות "תקינות".

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד ארנולד שפאר למערערת, עו"ד מרדכי נתאי למשיבים. 13.11.02).

ע.פ. 8295/02 + רע"פ 9939/01 - גליל מנחם ואח' נגד מימון ז'קלין

*רע"פ 9939/01 - הארכת מועד להגשת ערעור בקובלנה פלילית לאחר שניתנה רשות ערעור והערעור לא הוגש במועד(בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).

א. הערעור שבנדון הוגש בהמשך להחלטת ביהמ"ש, בבקשת רשות ערעור, כי ניתנת רשות לערער בשתי נקודות. ההחלטה ניתנה ביום 21.7.02. הערעור הוגש ביום 30.9.02. המשיבה טוענת, כי הערעור הוגש באיחור, ועל כן דינו להימחק. המערערים מבקשים כי יוארך להם המועד להגשת הערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. סעיף 199 לחסד"פ מורה כי יש להגיש הודעת ערעור תוך 30 ימים מיום מתן הרשות לערער. הערעור הוגש באיחור של כ-30 ימים. השאלה הנגזרת מכך היא, אם יש מקום להארכת המועד להגשת הערעור. התשובה היא חיובית. המדובר בבקשה של מי שהיו נאשמים בערכאה הדיונית, בקובלנה פלילית פרטית, והרשעתם אושרה. הגישה המקובלת לעניין בקשה להארכת מועד מצד נאשם אינה דווקנית, ועל פיה, מקום בו מוגש ערעור על ידי נאשם, יש להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום - על זכאותו של הציבור ל"וודאות משפטית". מעצם מתן הרשות לערער בסוגיות שהותוו, עולה כי קיימות בפי המבקשים טענות הראויות להתברר במסגרת הערעור. במצב זה, בו לא ניתן לשלול מעיקרם את סיכויי ההליך, מתחזקת במידה ניכרת הנטייה היסודית לחייב מתן ארכה למי שהורשע בפלילים לצורך מיצוי הליכי הערעור.
ג. אשר לסיבת האיחור, עולה מן הבקשה כי מקורו של האיחור בטעות בדין שעניינה בתחולתה של הפגרה על ההליך, אשר אינו הליך אזרחי, כי אם הליך פלילי שנפתח בדרך של קובלנה פרטית. טעותו של בא כוח המבקשים נגעה לסיווגו של ההליך - אזרחי או פלילי. לכך יש להוסיף, כי בנסיבות הענין אין בהיעתרות לבקשה משום פגיעה ממשית בציפיות לגיטימיות של בעל הדין שכנגד. המשיבה הועמדה על כוונת המערערים לתקוף את פסה"ד, בעצם בקשת הרשות לערער, אשר הוגשה כדין ובמועד.

(בפני: הרשם שחם. 3.11.02).

ע.פ. 1122/00 - קופטאן ומאלק אסלאן נגד מדינת ישראל

*חזקת הכוונה לבצע רצח במישור הראייתי והילכת הצפיות במישור המהותי(מחוזי נצרת - ת.פ.ח. 521/97 - הערעור נדחה).

א. בין בני משפחת אסלאן, עליהם נמנים המערערים, (שני אחים), לבין משפחת סלאמה, שררה מתיחות שנגרמה בעטיה של תאונת דרכים בה קופחו, בחודש אוגוסט 1996, חייו של ילד כבן 8 שנים, אחיינם של המערערים. מי שנחשדו במעורבות בתאונה הם עומר סלאמה ואחיו חאתם. באחד מימי יוני 1997 פרץ ריב, בפגישה אקראית, בין מאלק לחאתם, שבמהלכה דקרו זה את זה. המערערים הצטיידו ברובה מסוג -16Mותחמושת, ונסעו, יחד עם אחרים, ברכב בו נהג קופטאן לעבר בית משפחת סלאמה. קופטאן ירה מהנשק לעבר בני המשפחה היריבה. לאחר זאת העביר קופטאן את הרובה לידיו של מאלק, שגם הוא התכוון לעשות בו שימוש, אך אחד מאלה שנכחו בזירה הצליח לחלץ את הנשק מידיו, והמערערים וחבריהם הסתלקו מהמקום. כתוצאה מהירי נפצע עומר סלאמה ולאחר זמן מה הוא נפטר. כן נפצעו מהירי שתי נשים.
ב. המדינה ייחסה למערערים עבירות רצח, חבלה בכוונה מחמירה ועבירות בנשק. דעותיהם של השופטים בבימ"ש קמא נחלקו. השופט גלפז סבר, בדעת מיעוט, כי קיים ספק "באשר לקיומו של רכיב הכוונה תחילה" וכי פיזור הירי "מעלה את האפשרות הסבירה כי הכוונה היתה לירות באופן כללי לכיוון בית משפחת סאלמה ורכושם". מסקנתו היתה שיש לזכות את המערערים מעבירת רצח, ולהרשיעם בעבירת הריגה. מנגד סברו שופטי הרוב כי יש להרשיע את המערערים ברצח. השופט אמינוף הבהיר בחוות
דעתו, כי דרושה הוכחת קיומה של "מחשבה פלילית מסוג של כוונה תחילה", היינו, כי התקיים גם הרצון להשיג את התוצאה הקטלנית דווקא. על רצון זה ניתן ללמוד מתוך בחינתן של נסיבות האירוע העשויות לשפוך אור על הלך מחשבתו, ובדרך זו עשויה לקום הנחה או חזקה שבעובדה, במישור הראייתי, לפיה התכוון הנאשם להשיג את התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. כן קיימת "הילכת הציפיות" שהיא מתחום הדין המהותי, ולפיה גם אם לא הוכח כי הנאשם רצה בתוצאה האסורה, די בכך שצפה אותה בדרגת הסתברות גבוהה, כדי לקבוע שהוא התכוון לתוצאה זו ורצה בה. לדעת השופט אמינוף, היו ראיות למכביר המלמדות כי המערערים התכוונו לגרום לתוצאה הקטלנית. סגן הנשיא זועבי הביע את הדעה, כי "כמות הראיות... מצביעה באופן חד משמעי שבלב הנאשמים התגבשה, עובר לאירוע הירי... ההחלטה להמית". בעקבות הרשעתם, גזר ביהמ"ש המחוזי למערערים עונש של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ג. לצורך ההכרעה בערעור די בראיות שהובאו כדי לבסס את הרשעת המערערים בעבירת רצח, מכוח "חזקת הכוונה" שפועלה במישור הראייתי. המערערים הגיעו לזירה כשהם מצויידים בנשק חם, וללא אומר ודברים פתח קופטאן בירי לעבר ביתה של משפחת סלאמה וקבוצת האנשים שעמדה בסמוך לו. הירי בוצע ממרחק קצר ביותר, ובמהלכו החליף קופטאן מחסנית, והירי היה נמשך לולא הצליחו לחלץ את הרובה מידיו של מאלק. עובדות אלו מעידות יותר מכל על כוונתם של המערערים, הואיל ויש להניח לחובתם כי הם ידעו שירי מסיבי מטווח קצר לעבר קבוצת אנשים, עלול להסתיים בתוצאה קטלנית.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אביגדור פלדמן למערערים, עו"ד גב' תמר בורשטיין למשיב. 13.11.02).

ע.פ. 492/02 - יוסף עסל נגד מדינת ישראל

הרשעה בביצוע עבירות מין על יסוד זיהוי הנאשם על ידי המתלוננות. הכללים שיש לנהוג בהם במיסדר זיהוי. *חומרת העונש בעבירות מין(מחוזי ת"א - ת.פ. 5081/99 - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירות מין שביצע בשלוש נשים. בכל שלשת המקרים הציע לנשים להסיען לאריאל ובדרך ביצע בהן עבירות מין. ביהמ"ש ביסס את הרשעת המערער על אלה: עדותן של שלוש המתלוננות מהן הצטיירה דרך פעולה זהה של התוקף; זיהוי המערער על ידי המתלוננות במסדרי זיהוי; שלוש נשים נוספות בהן הפציר המערער לנסוע עמו, הן סירבו וזיהו אותו לאחר שתמונתו התפרסמה בעיתון, ובכללן שוטרת שהוצבה כפיתיון. בגין העבירות בהן הורשע נגזרו למערער 20 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אחת מטענות המערער היתה כי הוגשה ראייה שממנה עלה עברו הפלילי. אכן, על כך חל איסור, אך ניהול משפט הוא עניין דינמי, ולעיתים קורה כי בהיסח הדעת מוסר עד פרט מתחום זה, אף שאסור היה לחשוף אותו. בענייננו, נחשפה עובדת היותו של המערער אסיר ברישיון כאשר ביקשה המשיבה להגיש את אמרות המערער כראיות מטעמה. היתה זו חובתה של באת-כוח המשיבה לוודא שאין בהודעה גילויים מסוג זה. מכל מקום איש מאלה שהיו מעורבים בענין לא פעל ממניע אסור. משהדבר נעשה בהיסח הדעת, לא היה מקום לייחס למחדל זה משקל יתר, לנוכח העובדה שמדובר בשופטים שבחינתן של ראיות על פי הכללים המותרים היא עבורם מלאכה של יום יום.
ג. טענה אחרת היתה נגד תקינות מסדר הזיהוי. הואיל ומשקלו של מסדר הזיהוי, בעיקר כשהוא ראייה יחידה, עשוי להיות מכריע ובסיס להרשעה, נדרשים גורמי החקירה להקפיד בקיום הכללים שנקבעו לעריכת המסדר. השאיפה היא שהחשוד לא יהיה יוצא דופן בהופעתו בהשוואה לניצבים האחרים, ומכאן הדרישה שהניצבים יהיו דומים. ככל שהדמיון בין הניצבים גדול יותר, כך גדל משקלו של המסדר כראיה. ככלל,
גם פגם בהליכי הזיהוי אינו פוסל את תוצאות ההליך, אלא רק פוגע במשקלו כראיה. הוא הדין ביחס לזיהוי לא-ודאי שהשקפת הפסיקה לגביו היא ש"גם זיהוי שאינו מוחלט, אלא מלווה בספק מה... אינו זיהוי חסר ערך". שלוש המתלוננות תיארו את התוקף תיאור דומה ועל פי התיאור שמסרה כל אחת מהן נערך קלסתרון והקלסתרונים היו דומים. במסדר הזיהוי היה פגם, והוא, כי שלושת המתלוננות, שנקראו להשתתף במסדר הזיהוי, הוכנסו לחדר אחד, שוחחו ביניהם על הקורות אותן. יש להניח לטובת המערער כי שוחחו גם על תיאורו של התוקף. עם זאת, עיון בתצלומים אשר תיעדו את מסדרי הזיהוי מלמד, כי גם אם תיארו המתלוננות במפגשן את מראהו של התוקף, קשה להאמין שהיו מצליחות לזהותו רק על פי תיאור זה, לנוכח העובדה שלא היה במערער דבר חריג כלשהו בהשוואה ליתר הניצבים.
ד. אשר לבדיקת ה - -D.N.Aנלקחה דגימת זרע שנותרה אצל אחת המתלוננות וה -D.N.Aשל הזרע דמה ל -D.N.Aשל דמו של המערער. דרכי הבדיקה ותוצאות ההתאמה מביאים למסקנה כי ניתן היה להסתמך על כך בהרשעת המערער. ההרשעה לא התבססה על תוצאתה של בדיקת הדנ"א כראייה יחידה. במרכזן של ראיות המשיבה ניצבו מסדרי הזיהוי ומכאן, שתוצאתה של בדיקת הדנ"א, כמו גם זיהויו של המערער לאחר זמן על ידי שלוש נשים נוספות כמי ששידלן לעלות לרכבו, הן ראיות משלימות, אשר הוסיפו משקל ונופך של אמינות לעדותן של המתלוננות, עד ששוב אין ספק כי החשד שדבק במערער לא היה חשד-שווא.
ה. אשר לחומרת העונש - אף שהמערער הנו אדם צעיר, הוא הספיק לצבור לחובתו שורה ארוכה של עבירות, חלקן חריגות בחומרתן. בצד עבירות אלימות ורכוש אותן ביצע מאז היה נער, הוא נדון בשנת 1992 ל-10 שנות מאסר, בגין עבירות שונות, וביניהן בעילה של קטין תוך שימוש בכוח ואיומים. הוא חזר לסורו זמן קצר לאחר ששוחרר מהכלא, וביצע את העבירות הנוכחיות כשהוא משוחרר על תנאי. אכן, העונש שנגזר למערער הנו כבד, אך כך גם הסכנה הנשקפת ממנו לצבור והנזק אשר גרם למתלוננות בתיק זה. נשים זכאיות להלך חופשי וללא מורא, ומי שאינו מקפיד לכבד זכות זו במלואה, וכזה הוא המערער, ראוי להרחיקו מהצבור לתקופה ממושכת.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד זוהר ברזילי למערער, עו"ד גב' טובה פרי למשיבה. 13.11.02).

ע.א. 4374/98 - ורד עצמון נגד עו"ד אורי רפ ואח'

* ע.א. 4374/98 - טענת נושה של בעל חוב כי דירה הרשומה על שם האשה היא רכוש משותף לבעלה החייב, מכח חזקת שיתוף הנכסים. *טענה של "שיתוף בחובות" של בני זוג מכח חזקת שיתוף הנכסים. *הדרך הדיונית בהליכי פשיטת רגל להכיר בדירה הרשומה על שם אחד מבני הזוג כנכס השייך ג(מחוזי י-ם - ה.פ. 513/96 - הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב 3, מאיר עצמון (להלן: עצמון), נישאו בשנת 1962, ומנהלים משק בית משותף. עצמון הוא קבלן בניין מאז שנות ה-60. המערערת עובדת כספרנית, מאז שנת 1977, והיא בעלת מניות בחברות שבאמצעותן הפעיל עצמון את עסקיו. בני הזוג מתגוררים בדירה בירושלים מאז אמצע שנות ה-70 (להלן - דירת המגורים), אותה בנה עצמון והיתה רשומה תחילה בשמו. בשנת 78 העביר את הדירה, ללא תמורה, לאשתו - המערערת. בעקבות הידרדרות שחלה במצב עסקיו, עשה עצמון, בשנת 1991, מעשה פשיטת רגל. באפריל 94 מונה המשיב כנאמן על נכסי עצמון (להלן - הנאמן). הנאמן פנה לביהמ"ש המחוזי בתובענה למתן פס"ד המצהיר כי דירת המגורים היא רכוש משותף, בחלקים שווים, של המערערת ושל עצמון. כן, ביקש כי תינתן הצהרה, לפיה חייבת המערערת לשאת במחצית חובותיו של עצמון, וזאת - מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג. ביהמ"ש קבע כי בין בני הזוג קמה חזקת שיתוף על-פי המבחנים המקובלים, דחה את טענתם של בני הזוג לפיה השינוי ברישום הבעלות בדירת המגורים, לשם
המערערת, מעיד על כך שנוהג ביניהם משטר של הפרדת רכוש וכי חזקת השיתוף נסתרה, והוסיף כי נתקיים גם שיתוף בנטל החובות. הערעור נתקבל.
ב. המערערת סבורה כי הדרך הדיונית בה בחר הנאמן - לאמור בקשת סעד הצהרתי - אינה ראוייה לבירור שאלת השיתוף בנכסים מקום בו יוזם ההליך הוא נאמן בפשיטת רגל. אשר לכך, בנסיבות העניין אין בעצם הבחירה בדרך של תביעה למתן סעד הצהרתי, פגם המצדיק התערבות. סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל קובע, כי משהוכרז חייב כפושט רגל יהיו נכסיו ניתנים לחלוקה בין נושיו ויוקנו לנאמן. מעת לעת, עשויה להתעורר השאלה האם נכלל נכס כלשהו בנכסי פושט הרגל או שמא מצוי הוא בבעלות של אחר. כזו היא השאלה שהתעוררה במקרה שלנו. הדין אינו קובע דרך דיונית מיוחדת לבירור מסת הנכסים של פושט הרגל. לפיכך, קמה בעניין זה תחולת הדין הכללי. במקרה שלפנינו, עשויה, איפוא, בקשה למתן סעד הצהרתי לשמש דרך ראוייה להשגת ההכרה בזכויות אחד מבני הזוג מכוח הלכת השיתוף. מנגד אין גם לקבל את טענת הנאמן, כי לאור האופי ההצהרתי של הסעדים שניתנו אין צורך לדון, בשלב הנוכחי, בשאלות העקרוניות שמעוררת שאלת השיתוף בנכסים.
ג. אשר להיבט המהותי של שיתוף בנכסים ודיני פשיטת הרגל - העדויות השונות תומכות במסקנה כי בין שני בני הזוג התגבשה הסכמה על יצירת הפרדה מלאה בנכסים. ראוי, בנסיבות העניין, לכבד את רצונם המשותף וההדדי של בני הזוג ליצור הפרדה רכושית בנכס המדובר. הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי בניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת.
ד. אכן, תוקפן של העברות נכסים צריך שיבחן באספקלריה של פקודת פשיטת הרגל - בכלל, ושל הוראת סעיף 96 שכותרתו היא "ביטול הענקות" - בפרט. דין זה בא למנוע, בנסיבות מסויימות, "הברחת נכסים". הוראת סעיף 96 מפרטת שורה של מקרים שבהם העברות רכוש שבוצעו על-ידי חייבים תחשבנה כ"העברות בטלות" והיא מתייחסת מפורשות גם להעברות שנעשו בין בני משפחה אחת. העברת הבעלות בנכסים לשמה של המערערת התבצעה בתחילת שנת 1978. עצמון נעשה פושט-רגל בשנת 1991, לאמור 13 שנים לאחר מכן. ממילא אין הענקת הנכסים נשוא ערעור זה בטלה מכוח הוראות אלה.
ה. אשר לשאלת השיתוף בחובות והליכי פשיטת הרגל - אחת ממטרותיה של פשיטת הרגל היא לכנס את נכסי החייב ולחלקם בין נושיו, והחובות הם חובות החייב בלבד. בהליכים שלפנינו פושט הרגל הוא עצמון, ולא המערערת. לפיכך, החובות היחידים שעומדים לפירעון, הם חובותיו שלו ולא חובותיה של המערערת. אכן, מקום בו פורע חייב את חובו במסגרת הליכי פשיטת רגל, אפשר שתקום לו זכות להשתתפות בן-זוגו בהתחייבות, מכוח הלכת השיתוף בחובות בין בני-הזוג. אולם "...כדי לממש את זכותו של החייב להשתתפות בן-זוגו בהתחייבות, על הנאמן לנקוט בהליכי גביית חוב...". הדרך היא, אם בכלל, באמצעות הליך נוסף בו תובע הנאמן, הבא בנעלי פושט הרגל, השתתפות מבן-זוגו של החייב בחובות שהוא פורע. משמדובר בהליך נוסף, שאינו נכלל במסגרת ההליכים הרגילים של פשיטת הרגל, אין מקום לברר את שאלת השיתוף בחובות בין בני הזוג בהליך בו מתבקש אך צו הצהרתי.
ו. אשר להיבט המהותי של שיתוף בחובות ופשיטת רגל - הפסיקה הכירה, מצד העיקרון, באפשרות להחיל את חזקת השיתוף בחובות, ככל שהדבר נוגע למערכת היחסים הפנימית בין שני בני הזוג. בענייננו, המבקש להיבנות מחזקת השיתוף בחובות (ואף בנכסים) אינו אחד מבני הזוג, אלא הנאמן, שעושה זאת לטובת עניינם של הנושים. שאלה היא, איפוא, האם חזקת השיתוף בחובות היא ייחודית למערך היחסים הפנימי בין
בני-הזוג או שמא חלה היא (ואם כן - באלו נסיבות) גם במתחם החיצוני ומטילה על בן-הזוג האחד אחריות ישירה לחובות בן-זוגו כלפי צדדים שלישיים. אלא שבערעור זה, לא ניתן להכריע בשאלה העקרונית בדבר תחולת השיתוף בחובות ואף לא ניתן כלל לבחון את תחולתה בנסיבות בני הזוג שלפנינו, שכן בביהמ"ש קמא לא נבחן כלל טיב החובות שלגביהם נטען השיתוף.
ז. הלכת השיתוף בחובות התפתחה, באופן מקורי, כ"מגן" בו נעשה שימוש על ידי בן-הזוג האחד (כלפי בן-הזוג האחר) שכנגדו מתבקש כי יוצהר על שיתוף בנכסיו - קרי: המבקש ליהנות מזכויות במחצית מהנכסים, ישא גם במחצית מן החובות שנוצרו בקשר עם רכישת אותם הנכסים. בענייננו, השיתוף בחובות אינו משמש כאמצעי מאזן בחלוקת הרכוש, שהרי הנכסים הנדונים כאן מצויים בבעלותה הבלעדית של המערערת ואינם עומדים כלל לחלוקה. כל אלה, עשויים אף הם להשליך על שאלת השיתוף בחובות.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, ריבלין. החלטה - ריבלין. עו"ד יעקב חסדאי למערערת, עוה"ד אורי רפ ואברהם גרינבוים למשיבים. 13.11.02).

בש"פ 9190/02 - בן דוד יעיש נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בנשים (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ובת-זוגו הואשמו בעבירות של סחר בנשים לשם עיסוק בזנות, החזקת מקום לשם זנות, סרסרות לזנות ועוד. על-פי כתב האישום קנה העורר נשים לשם העסקתן בזנות. הנשים הובאו ארצה על-ידי אחרים, "נקנו" על-ידי העורר, קיבלו מן העורר ובת-זוגו תעודות זהות מזוייפות, והעבירו את התמורה שקיבלו בעיסוקן בזנות לעורר ולבת-זוגו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. בבקשה לעיון חוזר שהגיש פרקליטו החדש של העורר נטען כי אין ראיות לכאורה המצביעות על אשמת העורר. הבקשה לעיון חוזר נדחתה. ביהמ"ש קמא קבע גם כי אין מקום להורות על חלופת מעצר, בהתחשב במסוכנותו של העורר. הערר נדחה.
בעררו הסתמך העורר על אבחנה שניסה ליצור בין "סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות", המתאפיין, לשיטתו, בשליטה טוטלית ומוחלטת של הסוחר בחייה של הזונה ובהפיכתה לקניינו הפרטי, לבין עבירות סרסרות קלות יותר למיניהן. הסניגור גרס כי היות שהעורר לא שלט שליטה טוטלית בחייהן של הנשים בהן "סחר", לא ניתן להרשיעו בעבירה הקבועה בסעיף 203א לחוק העונשין. ברם, על-מנת שמעשיו של אדם ייכנסו לגדר עבירת ה"סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות" הקבועה בסעיף 203א לחוק העונשין, אין צורך כי מושא המסחר יגלה אי-הסכמה כלשהי לדבר מן הדברים שנעשו בו. אין גם כל צורך כי הסוחר ישלוט במושא המסחר שליטה בלי מצרים. אשר למסוכנותו של העורר - זו היא רבה ודבר לא יסכון לה אלא מעצרו.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד סודרי קובי לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 10.11.02).

בג"צ 8834/02 - נדאל עבד אל פתאח עבדאללה נזאל ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש ואח'

*צו מעצר מינהלי ו"צורת החתימה" של המפקד הצבאי (העתירה נדחתה).

העותרים נעצרו על-פי צווי מעצר מינהליים שהוצאו בידי מפקד צבאי, כסמכותו בצו בדבר מעצרים מינהליים. באת-כוח העותרים טוענת כי צווי מעצר אלה בטלים הם באשר חתימת המפקד הצבאי בתחתית הצווים אינה אלא "שירבוט ללא פרטים אישיים מזהים", אין זו חתימה כנדרש ומכאן שצווי מעצר אלה בטלים מעיקרם. העתירה נדחתה.
לכל אדם יש שם משלו ולכל אדם יש חתימה משלו. האמור בסעיף 1 לצו המעצרים המינהליים כי מפקד צבאי מוסמך להורות על מעצרו המינהלי של אדם "בצו בחתימת ידו" מכוון לחתימתו של המפקד הצבאי כפי שהיא. אשר לענייננו - החותמים על הצווים זוהו כמפקדים בעלי סמכות. יחד עם זאת, ראוי היה כי חתימה על צו מעצר מינהלי תהא חתימה ראויה וכי יצויין שמו, דרגתו ותפקידו של החותם. באת-כוח העותרים טוענת עוד כי נסיבות החתימה מלמדות על היעדר שיקול דעת ראוי מטעמו של המפקד הצבאי בעל הסמכות. ברם, גם אם צו מעצר מינהלי נחתם ב"תנאים של שדה", אין פירוש הדבר שהמפקד הצבאי בעל הסמכות אינו שוקל בדעתו כראוי, לאחר שכל החומר שלעניין מוצג לפניו. חזקת התקינות עומדת גם במקרה זה, ולא עלה בידי העותרים לערער את יסודה של חזקה זו.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' תמר פלג-שריק לעותרים, עו"ד גב' ענת הלמן למשיבים. 11.11.02).

רע"א 3499/02 - בית הכנסת תפילה למשה, עמותה נגד מנהל מס רכוש וקרן הפיצויים

*פס"ד של בימ"ש מחוזי בערעור על החלטת ועדת ערר ניתן לערעור ברשות בלבד (הבקשה נדחתה).

בינואר 97 הוצת ונשרף בית כנסת בשכונת גילה בירושלים. המבקשת הגישה תביעה למשיב להכיר באירוע כהצתה על רקע לאומני ולפצותה בגין נזקיה. המבקשת הגישה רשימת פריטים שנשרפו, בצירוף חוות דעת להערכת שיעור הנזקים שהסתכמה בכ-1.2 מליון ש"ח. המשיב, לעומת זאת, העריך את שווי הנזקים בסכום קטן בהרבה, ושילם למבקשת, כ-543 אלף ש"ח. ועדת הערר דחתה ערר שהגישה המבקשת, וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון, ולחילופין, בקשת רשות ערעור. המבקשת סבורה שעניינה בערעור בזכות. לדעתה, ערעור לפי תקנה 12א לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים), המוגש בדרך של המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי, הינו הליך ראייתי ופסק-דינו הוא פסק-דין של ערכאה ראשונה, אשר הערעור עליה הינו בזכות. הוחלט כי צריך לקבל רשות ערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש העליון כבר קבע בעבר כי פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת ערר ניתן לערעור לביהמ"ש העליון ברשות. הבקשה אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", שכן היא נוגעת אך ורק לעניינה של המבקשת. גם לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות. השאלה מהי חוות הדעת השמאית אותה ראוי לאמץ, וכנגזרת מכך - מהו גובה הפיצוי לו זכאית המבקשת, הן שאלות שבעובדה. במקרים מסוג זה, יתערב ביהמ"ש שלערעור רק בנסיבות חריגות, ואין זה המקרה כאן.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד נוקראי בליליוס למבקשת, עו"ד גיא מיכלין למשיב. 7.11.02).

ע.פ. 8493/00 - ירון עודי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של שוד בנק כאשר הכסף הנשדד נתפס בידי הנאשם סמוך לאחר ביצוע השוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של שוד, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בריחה ממשמורת חוקית והחזקת סכין שלא כדין, ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בנוסף לכך הפעיל ביהמ"ש מאסרים על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המערער, חלקם במצטבר, כך שהעונש הכולל אשר הוטל עליו הוא 6 שנים ו-8 חודשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - מדובר בשוד של בנק, וזמן קצר ביותר לאחר מעשה השוד נמצא המערער וכספי השוד בהחזקתו. חלק משטרי הכסף היו מסומנים מראש, ועל דרך זה ניתן היה להסיק כי הכספים שנשדדו הם הכספים שהמערער החזיק על גופו. כנגד ראיה חד-משמעית
זו, העלה המערער גירסה, ולפיה בעוברו לתומו ברחוב חלף על פניו בריצה אדם אחד, זרק שקית לעברו והוא לא ידע מה יש בתוכה. גירסה זו נדחתה בידי ביהמ"ש מכל-וכל, כגירסה מצוצה מן האצבע ואין להתערב בכך. אשר לעונש - בהתחשב בעברו הפלילי של המערער הרצוף מאסרים בפועל ובכך שהמערער ביצע את העבירה הנוכחית בעת היותו בחופשה ממאסר, אין להסיק אלא שבימ"ש קמא הקל עם המערער בעונשו.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט חשין. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 7.11.02).

בש"פ 8723/02 - פרץ שרעבי נגד מדינת ישראל

*משניתנה החלטת שופט ביהמ"ש העליון על הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים, אין עוד מקום לדון בערר על החלטה בעיון חוזר להמשך המעצר (הערר נדחה).

העורר נעצר עד תום ההליכים ובקשתו לעיון חוזר נדחה. על החלטה זו הוגש הערר דנא. ביני לביני הוחלט על הארכת מעצרו של העורר ב-90 יום והוא עומד על כך כי עררו יידון למרות ההחלטה על הארכת המעצר. הערר נדחה. משניתנה החלטת ההארכה על ידי ביהמ"ש העליון, אין עוד מקום לדיון בערר על החלטה בבקשה לעיון חוזר על החלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד שמואל פלישמן לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 7.11.02).

ע.פ. 8751/02 - מדינת ישראל נגד חוסין (בן עלי) זחאיקה

*החמרה בעונש בעבירה של שהייה לא חוקית בישראל וביצוע מעשה מגונה בילד (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המערער ששהה בישראל שלא כחוק, פיתה קטין בן 5 שנים ללכת עמו למחסן, שם ביצע בו מעשה מגונה. המערער הורשע בעבירות של מעשה מגונה, חטיפה לשם עבירת מין וכניסה לישראל שלא כחוק ונדון ל-9 חודשי מאסר בפועל ו-8 חודשי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אין צורך להרבות מילים על שאט הנפש שמעורר המעשה בו חטא המערער. גם לנוכח הנסיבות לקולא אותן מנה ביהמ"ש קמא (גילו הצעיר של המערער, עברו הנקי, חרטתו, ונידויו על ידי החברה בה הוא חי), אין בעונש שנגזר מענה הולם לחומרתן של העבירות, ונעדר ממנו המסר הראוי להרתעת הרבים. במיוחד מטרידה העובדה שגם לאחר שהורשע, הוסיף המערער להכחיש את המעשה שיוחס לו בשיחותיו עם שירות המבחן, ומכאן החשש כי יש ממש בסברתם של הגורמים המקצועיים, שללא טיפול הולם עלול המערער להוות סכנה לקטינים לאחר שישולח לחופשי. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל בו ישא המערער על 24 חודשים. המאסר על תנאי שנגזר בערכאה הראשונה - ישאר על כנו.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד וליד זחאלקה למשיב. 7.11.02).

רע"פ 9569/02 - יוסף סעדון נגד מדינת ישראל

*כשבימ"ש שלערעור מקבל ערעור נאשם על פס"ד והתיק מוחזר לביהמ"ש קמא לדיון מחדש, מוסמך ביהמ"ש להטיל עונש יותר חמור משהטיל בדיון הקודם (הבקשה נדחתה).

בעבר הורשע המבקש בבימ"ש השלום ברחובות בעבירות לפי פקודת מס הכנסה, ונדון ל-6 חודשי מאסר בפועל וקנס כספי בסך 6,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור, על ההרשעה ועל חומרת העונש וביהמ"ש המחוזי החליט כי פסה"ד של הערכאה הראשונה יבוטל, והתיק יוחזר לבימ"ש השלום שידון בטענות שונות של המבקש. לאחר שבחן את טענות המבקש, שב בימ"ש השלום והרשיע את המבקש. הפעם החמיר בעונש ובנוסף לשישה חודשי מאסר בפועל, גזר גם מאסר על-תנאי ל-12 חודשים וכן הגדיל את סכום הקנס. בתיק נשוא בקשה זו הורשע המבקש בבימ"ש השלום בפתח-תקווה בעבירות לפי פקודת מס הכנסה, ונידון לשישה חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי וקנס. כן הופעל המאסר על-תנאי של 12 חודשים שהיה תלוי כנגד המבקש. המבקש ערער לביהמ"ש
המחוזי וטען כי לא היה מקום להפעיל את המאסר המותנה, שכן לבימ"ש השלום ברחובות לא היתה סמכות להחמיר בעונשו לאחר קבלת הערעור, לאור סעיף 217 לחסד"פ הקובע כי "ביהמ"ש לא יגדיל עונש שהוטל על נאשם, אלא אם הוגש ערעור על קולת העונש". ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו, בקבעו כי משהוחלט כי פסה"ד יבוטל וההליך יחל מתחילתו, לא יכול המבקש להגביל את הערכאה הראשונה בכל הנוגע לתוצאת גזר-הדין, וביהמ"ש היה מוסמך להטיל עונש חמור יותר מזה שהוטל בתחילה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראשית, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הספציפי של המבקש, והמצדיקה דיון בגלגול שלישי. אך גם לגוף העניין יש לדחות את טענת המבקש. משבוטל פסה"ד של הערכאה הראשונה, בהסכמת הצדדים, בוטלה ההרשעה ועמה אף העונש שהוטל, ולבימ"ש השלום היתה הסמכות להידרש מחדש לעניינו של המבקש, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יאיר שילה למבקש. 13.11.02).

בש"פ 9238/02 - שי סודרי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בסם קאנבוס בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם יחד עם אחר בסחר בסם מסוג קאנבוס ובהחזקת הסם לצריכה עצמית. בימ"ש השלום קבע כי קיימת עילת מעצר וכי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. יחד עם זאת סבר כי יש להסתפק בחלופת מעצר. ערר שהוגש ע"י המשיבה נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי שהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
במסגרת החובה לשקול חלופת מעצר, היה מקום לשחרר את העורר לחלופה כזו, על אף שאין להקל ראש בחומרתה של עבירת סמים, כשאין מדובר בצריכה עצמית. הגנת הציבור מפני פגיעתם הרעה של סוחרי סמים, מחייבת למנוע ממי שמואשם בכך וקיימות ראיות לכאורה נגדו, מלפגוע בו. אך אין זאת אומרת שלא ניתן לעשות זאת על ידי חלופה הולמת במקרים המתאימים, כמו במקרה דנא. העורר הוא אדם צעיר בן 22 שנה, עובד עם אביו בחנות שעונים מבוקר עד ערב. אין לו עבר פלילי הקשור בסמים. הוא נעצר 4 חודשים לאחר האירוע, ובמהלך תקופה זו היה חופשי ולא עבר עבירה כלשהי. אין הוא מתכחש למעשה בדבר מעורבותו, ככל שהיתה שולית לטענתו. הנימוקים שהעלה בימ"ש השלום לעניין שחרור העורר לחלופת מעצר נכונים הם.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יעקב גבאי לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 7.11.02).

בש"פ 9275/02 - יבגני חנקין ורומן לחמן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס בצוותא (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים ונאשם נוסף (להלן - "נאשם 3") הואשמו ב-5 עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות וכן עבירה של נסיון למעשה סדום. נאשם אחר באותה פרשה (להלן - "ליאוניד") הועמד לדין בכתב אישום נפרד, והוא אמור לשמש עד נגד העוררים. לנאשמים מיוחס אונס קבוצתי שבוצע במתלוננת שהוזמנה על ידם לחוג את יום הולדתו של ליאוניד. לאחר שהישקו את המתלוננת במשקה שגרם לה לסחרחורת, ובכמות רבה של וודקה, השכיבו אותה על שולחן, החזיקו בה בכוח, הפשיטוה, התעללו בה מינית, בעלו אותה על אף התנגדותה וניסו לעשות בה מעשי סדום. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה נגדם. עוד קבע ביהמ"ש כי נסיבות העבירה המיוחסת לעוררים מצביעות על מסוכנותם, וכי אין להסתפק בנסיבות העניין בחלופה למעצר על אף גילם הצעיר של העוררים והיעדרו של עבר פלילי. לגבי הנאשם
3 קבע ביהמ"ש כי חל כרסום בראיות התביעה נוכח עדותו של ליאוניד לפיה לא נטל נאשם זה חלק במעשה האונס הגם שנכח במקום. על כן החליט ביהמ"ש לשחררו בתנאים מגבילים. הסניגורית טענה כי אין בסיס להבחנה שעשה ביהמ"ש קמא בין העוררים לבין הנאשם 3. הערר נדחה.
ביהמ"ש נתן משקל לכאורי לעדותו של ליאוניד, אשר לגירסתו, נאשם 3 לא ביצע במתלוננת מעשה מיני. משמצא ביהמ"ש כי חומר הראיות מצביע על מעורבות רבה יותר של העוררים בארועים החמורים מאשר נאשם 3, אין לומר כי ההבחנה שעשה ביניהם היא בגדר הפליה. בנסיבות העניין, בהתחשב בסוג העבירות ובחומרתן, ובסיכון הקיים בעבירות מסוג זה, אם ישוחררו העוררים ממעצרם תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי קשה ותהיה שרויה בפחד. לפיכך יש להשאיר את העוררים במעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמר אולמן לעוררים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 11.11.02).

ע.א. 9092/02 - פייס עוזי נגד ע. שידר חברה קבלנית לבניין 1990 ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד לאכיפת הסכם קומבינציה לבנייה (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי בת"א קבע כי מסמך הנקרא "הסכם דברים" שנערך בין המבקש למשיבה הוא הסכם בר תוקף אותו הפר המבקש. ביהמ"ש הורה על אכיפת הסכם וכן חייב את המבקש בתשלום פיצויים קבועים מראש בסך $20,000 והוצאות בסך 20,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד ובמסגרתו ביקש עיכוב ביצועו. הבקשה נתקבלה באשר לאכיפת ההסכם ונדחה באשר לתשלומים הכספיים.
מדובר בהסכם הידוע כהסכם קומבינציה. הערעור מעלה טענות הראויות להישמע ולא ניתן לומר כי הוא חסר סיכוי. אם לא ינתן צו עיכוב ביצוע והמשיבה תבנה על המגרש, יווצר מצב בלתי הדיר. מצב כזה לא יתרחש אם נושא אכיפתו של ההסכם או כל סעד אחר על פיו, יידחו עד למתן פס"ד בערעור. לא כך לגבי הסכומים בהם חוייב המבקש שאין הצדקה לעיכוב ביצוע תשלומם. על כן יעוכב ביצוע אכיפת ההסכם. תשלום הסכומים שנפסקו תוך 90 יום יהיה תנאי לעיכוב ביצוע אכיפת ההסכם.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. וינרוט למבקש, עו"ד יצחק ברוורמן למשיבים. 12.11.02).

רע"א 1935/02 - ד"ר מוריס נח'לה סרוג'י נגד עזבון המנוח בשארה נחלה סרוג'י ואח'

*די בהסכמה של בעלי רוב החלקים במקרקעין להשכרת המקרקעין ואין בעלי המיעוט יכול לתבוע דמי שימוש ראויים אלא את דמי השכירות (הבקשה נדחתה).

המבקש והמשיבים הם בעלים במשותף של חלקת מקרקעין בנצרת. למבקש בעלות ב-%10 מן החלקה. המבקש תבע את פירוק השיתוף בחלקה וכן דמי שימוש ראויים, בעקבות הסכם שנערך בין חלק מהמשיבים שהם הבעלים האחרים של החלקה, לבין חלק מהמשיבים ששכרו שני אולמות המצויים בבניין שהוקם על החלקה. לטענת המבקש, עיסקה זו נעשתה בלא ידיעתו ובלא הסכמתו. בימ"ש השלום, בפסק-דין חלקי, דחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לתשלום דמי שימוש ראויים, והורה על תשלום חלקו של המבקש בדמי השכירות. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר כאן בהסכם בדבר שימוש וניהול רגילים של נכס. לפיכך, די בהסכמה של בעלי רוב החלקים במקרקעין, בהתאם לסעיף 30(א) לחוק המקרקעין. ההסכם בענייננו נעשה על דעת הבעלים של %87 מן הנכס. לא היה חוסר תום-לב בהתנהלותם של המשיבים, וזאת, בין השאר, לאור עובדת היותו של המבקש תושב חוץ שבמשך שנים לא גילה כל עניין בנכס, וידיעתו, עובר לחתימה על ההסכם, על האפשרות שהנכס יושכר, מבלי להביע התנגדות לכך. שתי הערכאות הקודמות קבעו, כי המבקש השתהה שיהוי
ניכר בטענותיו, ויש לראותו כמי שוויתר עליהן. בנסיבות העניין, אין להתערב בממצאיהן של הערכאות דלמטה ובמסקנותיהן.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד א. חורי למבקש. 4.11.02).

ע.פ. 8540/02 - מוחמד בן חמזה זטאם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של החזקת אקדח ללא רשיון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירה של נשיאת נשק, שלא כדין, בכך שהחזיק אקדח ללא רשיון, ונדון ל- 15 חודשי מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי ותשלום קנס של 5,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש שנגזר על המערער אינו עונש חמור כלל ועיקר, כך על דרך הכלל, קל וחומר בימינו. עיקר טענתו של הסניגור היא, ששותפו של המערער אשר הורשע בעבירה של החזקת אותו נשק עצמו - נדון רק ל-7 חודשי מאסר בפועל ולקנס בסך 3,000 ש"ח, ובכך נפגע עקרון אחידות הענישה. אלא שהמערער נושא על גבו עבר פלילי של עבירות לא מעטות, ובשנת 1998 אף נגזר דינו ל-18 חודשי מאסר בפועל, בעוד שותפו נושא אחרי גבו מעשה עבירה אחד בלבד - הגם שגם זו היתה עבירה של החזקה בנשק - אך הדבר היה בעת שהיה קטין ובשל כך אף לא הורשע בדינו.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, אנגלרד. עו"ד ואיל חוסרי למערער. עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 5.11.02).

בש"פ 8902/02 - סלים נבולסי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בסמים, למרות שנתבקש תסקיר מעצר וקצין המבחן המליץ על שחרור הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירה של סחר בסמים, כאשר על פי הנטען מכר לסוכן משטרתי סמוי עשרה כדור "אקסטזי" עבור 400 ש"ח. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום בת"א על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום קבע כי קיים חומר ראיות לכאורה, וכי אין מקום לשקול חלופת מעצר נוכח מסוכנותו של העורר, ועל כן סרב לבחון אפשרות זו באמצעות תסקיר של שירות המבחן. הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי בת"א ולאחר שהוברר כי לגבי נאשמים אחרים בפרשה נתקבלו תסקירי מעצר, הורה ביהמ"ש המחוזי על הכנת תסקיר מעצר עבור העורר. המלצת שירות המבחן היתה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. חרף זאת, החליט ביהמ"ש כי אין מקום לשחרור העורר ממעצר ודחה את הערר. הערר נדחה.
תסקירו של קצין המבחן, אין בו כדי לשכנע כי המקרה דנן מצדיק סטייה מהכלל שאין מקום לשחרר לחלופת מעצר נאשם שקיימות ראיות לכאורה כי סחר בסמים. הסניגור טוען שעצם בקשת התסקיר יוצרת ציפיות והכלל הראוי הוא שיש לאמץ את ההמלצות של שירות המבחן. בעניין זה ראוי להדגיש כי כאשר ביהמ"ש מזמין תסקיר מבחן עליו להביא בגדר שיקוליו את המלצת שירות המבחן ואף את ציפיות העצור עקב האמור בתסקיר, עם זאת ביהמ"ש אינו חייב לקבל את ההמלצה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד איתן און לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 30.10.02).

בש"פ 8996/02 - מדינת ישראל נגד שרון איבגי

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות אינוס, תקיפה ואיומים כלפי קטינה (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירות אינוס, תקיפה ואיומים שבוצעו כלפי קטינה, שהיתה חברתו לחיים. ההחלטה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נתקבלה בשל מסוכנותו
אשר נלמדה הן מחומר הראיות והן מתסקיר מעצר שהוגש בעניינו. משפטו של המשיב לא הסתיים בתוך תשעה חודשים ממעצרו, ולפיכך הוארך המעצר פעמיים. עתה מבקשת המדינה הארכה נוספת, באשר טרם ניתנה הכרעת הדין. לדברי ב"כ המדינה יש סיכוי רציני שפסה"ד יינתן בקרוב. הבקשה נתקבלה. נוכח תיאור מסוכנותו הרבה של המשיב, בהתחשב במועד שנקבע להכרעת הדין, ובשים לב לכך שמדובר במשיב שהורשע כבר בעבר בעבירה מאותו סוג, יוארך מעצרו של המשיב לתקופה של 30 ימים.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' דפנה ברלינר למבקשת, עוה"ד מנחם רובינשטיין וגב' שרון אפשטיין למשיב. 29.10.02).

בש"פ 9554/02 - אסף ביטון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בסם קאנבוס המקימה חזקת מסוכנות (הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בראשון-לציון בעבירה של סחר בסם קנביס במשקל של כ-90 גרם. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום סירב להיעתר לבקשה והורה על שחרורו של העורר בתנאי "מעצר-בית" ובתנאים נלווים נוספים. המדינה עררה על החלטה זו, וביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
עבירה של סחר בסם מסוכן מעלה חזקת מסוכנות ומקימה עילת מעצר סטטוטורית, והנטל על הנאשם להפריך אותה חזקה. לא עלה בידי העורר להפריך אותה חזקת מסוכנות. עניינו של העורר אינו שונה מעניינים אחרים של סוחרים בסם מסוכן שבתי-המשפט מורים על מעצרם עד תום ההליכים. לעורר הרשעות קודמות לא מעטות, ובעבר אף נגזר עליו עונש מאסר בן 6 חודשים בעבירות זיוף ומירמה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד צדוק חוגי לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 18.11.02).

ע.פ. 129/01 - ג'ורג' אסטיפאן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של תקיפת קטינה על ידי אביה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

באחד הלילות של חודש פברואר 2000, העיר המערער את בתו, קטינה ילידת שנת 1985, ודרש ממנה לחפש עבורו את שלט הטלוויזיה. הקטינה השיבה שהיא רוצה להמשיך לישון, ועל כך הגיב המערער באלימות. הוא סטר לה, משך בשערותיה, וחבט את ראשה בקיר מספר רב של פעמים. לאחר זאת ישב על בטנה והחל לחנוק אותה. המערער הודה, הורשע בעבירה של תקיפת קטין ונדון ל-15 חודשי מאסר, מתוכם 7 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן 7 חודשים, חלקו בחופף וחלקו במצטבר, כך שהתוצאה היא שעל המערער לשאת ב- 10 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הנו אב ל-5 ילדים, חי בנפרד מאשתו, ובחזקתו שלושה מילדיו שאחת מהן מתחנכת בפנימייה. את ערעורו הוא ביסס על החשש שאם ייאסר יישארו ילדיו ללא משענת וללא פיקוח. אפשר שבנסיבות אחרות היה מקום להקל בעונשו של המערער עקב הנזק העלול להיות כרוך בו לילדיו. אך נגד המערער תלוי ועומד מאסר על תנאי בר-הפעלה, בן 7 חודשים, בגין תקיפתה של אשתו. אכן, גם במצב זה רשאי ביהמ"ש להורות על הארכת תקופת התנאי, אך בפיו של המערער לא היו טעמים שיצדיקו זאת. נראה שהמערער לא למד את לקחן של שתי ההרשעות האחרונות (מהשנים 1998 ו-1999) בהן הושם הדגש בענישה על הרתעתו לעתיד לבוא, אך הוא חזר לסורו.