תקציר סביר כרך ס' חוברת 12

ע.א. 889/01 - עיריית ירושלים נגד אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ

*דרישת היטל סלילת כביש כמס המוטל ללא סמכות, או "השתתפות בהוצאת סלילה". *מילוי תנאי חוק עזר לצורך חיוב בהוצאות סלילת כביש. *התערבות בגובה הוצאות משפט שנפסקו(מחוזי י-ם - ה.פ. 474/99 - הערעור נדחה פרט לעניין גובה שכה"ט שנפסק).
א. המשיבה רכשה בשנת 1993 את הזכויות בנכס מקרקעין בשכונת קריית יובל בירושלים (להלן "הנכס"), הנמצא בקרבת כביש גולומב, כשבינו לבין הכביש מפרידה חלקה שהיא ברוחב של כ-10 מטר והמצויה בבעלות אדם אחר. בשנת 1986 החלה העירייה לסלול את כביש גולומב. הסלילה נסתיימה לקראת סוף שנות ה-80, לפני שהמשיבה רכשה את הנכס. בעת סלילת הכביש לא נדרשו בעלי הנכס הקודמים לשלם היטל סלילה, ואף נכסים אחרים לאורך כביש גולומב - שאינם גובלים פיסית עם הכביש בדומה לנכס הנדון - לא נדרשו לשלם היטל סלילה. לאחר רכישת הנכס ביקשה החברה היתרי בנייה והעירייה התנתה את מתן ההיתר בתשלום היטל סלילת כביש גולומב בשיעור של 441 אלף ש"ח. החברה שילמה חלק מן ההיטל הנדרש. בשנת 1995 החברה יזמה תב"ע חדשה, אשר אושרה בשנת 1998, והגדילה את זכויות הבנייה בנכס באופן משמעותי. כאשר ביקשה החברה היתרי בנייה חדשים בהתאם לשינוי זכויות הבנייה, דרשה העירייה היטל סלילה חדש של כביש גולומב, בסכום של 1,465 מליון ש"ח, על פי נפח הבנייה המוגדל בהתאם לתב"ע החדשה. החברה פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעה לסעד הצהרתי לפיו לא מוטלת עליה חובה לשלם את היטל הסלילה החדש.
ב. ביהמ"ש קיבל את עמדת החברה. נקודת המוצא של ביהמ"ש היתה פירוש חוק העזר לירושלים (סלילת רחובות). ביהמ"ש קבע כי חוק העזר אינו מזכיר במפורש את האפשרות כי בעל נכס, המבקש היתר בנייה, חייב בתשלום היטל סלילה לפי שטח הבניין המתוכנן ונפחו אף לגבי כביש שסלילתו הסתיימה מזמן; חוק העזר קושר את החיוב בהיטל להוצאות שהוצאו בפועל לסלילת הכביש הגובל, ולכן, חיוב בעל נכס גובל לשלם לעירייה "הוצאות סלילה" ללא כל קשר להוצאות הסלילה שהיו בפועל לכביש שנסלל בעבר איננו עומד ברציו של חוק העזר; העובדה שהעירייה לא דרשה היטל מאף לא אחד מבעלי הנכסים הגובלים, יש בה משום אפלייה ברורה של החברה לעומת בעלי נכסים אחרים לאורך כביש גולומב. העיריה חוייבה בתשלום 150 אלף ש"ח הוצאות. הערעור נדחה פרט לעניין גובה ההוצאות.
ג. אחת מטענות המשיבה הינה כי בנסיבות המקרה ההיטל הוא מס מוסווה ולכן אינו כחוק. אם טענה זו נכונה היא, הרי לא עוד בפרשנות חוק העזר מדובר, אלא בסמכותה העקרונית של העירייה להטיל חיוב מעין זה בחוק עזר. חוק העזר הנדון - בדומה לחוקי עזר דומים בעיריות אחרות - הותקן מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש]. לפי הפקודה, המועצה רשאית להתקין חוקי-עזר בדבר "תשלום אגרות, היטלים או דמי-השתתפות...". הלכה מקובלת היא כי המושגים "אגרה", "היטל", "דמי השתתפות" כוונתם אינו למס, אלא לתשלומי חובה המשתלמים מתוך זיקה לשירות שהרשות מגישה לאזרח. הכינוי הנכון לחלוקת הוצאות בגין סלילת כביש בין בעלי נכסים הוא "דמי השתתפות". חייבת להתקיים זיקה בין תשלום החובה לבין הוצאות הסלילה. על פי המבחנים שהתגבשו בדבר ההבחנה בין תשלום חובה שהוא מס ובין תשלום חובה שאינו מס, נראה כי המאפיינים של היטל הסלילה הנדון מקיימים את היסודות של מס, וזאת מן הטעמים הבאים: אין זיקה אמיתית בין התשלום ובין השירות; התשלום משמש למימון הוצאות כלליות ולא כהחזר עבור הוצאות מוחשיות ומסויימות של סלילה; התשלום אינו נגבה בצמוד לשירות הניתן בעדו, ולא מבעלי הנכסים הנהנים מהשירות יותר מאחרים. עם כל זאת, אין צורך להכריע סופית בשאלת הסמכות העקרונית של העירייה לגבות את ההיטל הנדון. די בנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי כדי להשמיט את הבסיס, בנסיבות העניין, מדרישת החיוב.
ד. באשר לערעור על גובה ההוצאות בסך 150,000 ש"ח - נראה כי סכום זה חורג מהסכום המקובל במקרים כאלה. לכן, סכום טרחת עו"ד שנפסק בביהמ"ש המחוזי יכסה גם את הוצאות הערעור דנא.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד חיים כהן ושלמה שידלוב למערערת, עו"ד יוסף בן דור למשיב. 17.11.02).

ע.א. 8170/00 + 8144/00 - עלריג... בע"מ ויוסף ריגר נגד יוסף ברנדר ומטריטן סנטר ואח'

הדרישה למסמך בכתב בעיסקת מקרקעין. פיצויים בגין ניהול מו"מ שלא בדרך מקובלת ובתום לב. *התערבות בגובה הוצאות משפט(מחוזי ת"א - ת.א. 882/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).

א. ברנדר, תושב אוסטרליה, היה בעליה העיקרי ומנהלה של מטריטן. ריגר, מבעלי השליטה והמנהלים של עלריג, הוא איש עסקים ישראלי. מטריטן היתה הבעלים של חלקת-קרקע גדולה ברמת-גן. בחלקה זו גבלו שלוש חלקות קטנות שהיו בבעלות העירייה. לפי תכנית-בניין-עיר יועדו חלקת מטריטן וחלקות העירייה להתאחד ליחידת רישום אחת, שעליה ניתן יהיה להקים מגדל-מגורים רב-קומות. עיריית רמת-גן הקנתה למטריטן זכות-ברירה (אופציה) לרכישתן של חלקות העירייה. ברנדר בא בדברים עם ריגר בדבר אפשרות לשיתוף במיזם מתוכנן במקום. ריגר הסכים לממן את רכישת חלקות העירייה בסכום של 2,159 מליון דולר. כן קיבל על עצמו לפעול להשגת האשראי הבנקאי שיידרש למימוש תכנית המיזם שתגובש בהסכמה. בין ברנדר לבין ריגר לא נכרת חוזה בכתב המגדיר את חיוביהם ההדדיים.
ב. ביום 1.7.1994 רכשה מטריטן את חלקות העירייה תמורת 1,994 מליון דולר. ריגר שילם לעירייה מקדמה (סכום השווה ל-700,000 דולר), לסילוק חיובה של מטריטן בהתאם לחוזה הרכישה. במועד סמוך לכך שילם ריגר סכום נוסף, השווה ל-100,000 דולר, לכיסוי חלק ממס הרכישה החל על העיסקה. בעוד ברנדר וריגר המשיכו בדיון אודות הדרכים האפשריות לניצול הזכויות בשטח, מכרה מטריטן, ביום 1.1.1995, לשתי חברות אחרות את מלוא זכויותיה בחלקות במחיר של 12,191 מליון דולר. מתוך סכום זה קיבלה מטריטן סכום השווה ל-9,341 מליון דולר, בעוד שיתרת הסכום שולמה למס השבח שחל על עיסקת המכר. המערערים עתרו לביהמ"ש לחייב את המשיבים לשלם להם את חלקם ברווח שהפיקו מעיסקת מכירתן של חלקות המקרקעין.
ג. ביהמ"ש המחוזי פסק כי היחסים בין ריגר לבין ברנדר הבשילו לכדי חוזה מחייב וכי הסכומים ששילם ריגר, על חשבון רכישת חלקות העירייה, היוו חלק מביצוע החוזה; כי ברנדר הפר את החוזה וכי תרופתו של ריגר, בנסיבות אלו, היא קבלת חלקו המוסכם (%25) מן התמורה ששילמו החברות הרוכשות, בניכוי %25 ממס השבח ששולם ובניכוי הסכום שקיבל על עצמו לשלם תמורת רכישת חלקות העירייה. ביהמ"ש דחה את טענת ברנדר, כי בהיעדר חוזה בכתב, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין לייחס לו התחייבות תקפה לעשיית עסקה במקרקעין. טעמו לכך היה, כי ברנדר הפר את חובתו לנהוג בשלב המו"מ בדרך מקובלת ובתום לב וכי "לאור ההלכה שנפסקה בע"א 986/93 פד"י נ(1) 185, ניתן להכיר בהתחייבות לעיסקה במקרקעין, גם בהיעדר מסמך מפורש בכתב, ותוך הכרה בעיקרון תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי)". לסכום שנפסק, 176,227 דולר, צירף ביהמ"ש חיוב בריבית (דולרית) בשיעור של %8 לשנה, מיום הגשת התביעה, וכן חיוב בהוצאות ובשכר-טרחת עו"ד בסכום כולל של 60,000 ש"ח.
ד. בערעור טוען ברנדר כי מגעיו עם ריגר לא הבשילו לכדי חוזה מחייב, ומכל מקום, בהיעדר מסמך בכתב, לעשיית עיסקה במקרקעין, היה דין תביעתו של ריגר
להידחות. המערערים טוענים, בין היתר, כי לא היה מקום לנכות מסכום הפיצויים את מס השבח ששולם; כי מן הדין היה לזכותם ב-%11 ריבית, וזאת החל ביום 1.1.1995 (מועד מכירת החלקות לחברות הרוכשות) ולא מיום הגשת התביעה; כי הסכום 60,000 ש"ח, בו חוייב ברנדר בגין הוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד, איננו מכסה אף את אגרת המשפט שאותה שילמו במועד הגשת תביעתם ויש להגדיל את הסכום. ערעור המערערים נתקבל בעיקרו וערעור המשיבים נדחה.
ה. לא הוכח כי נכרת חוזה על-פה לעניין הקמתו של מיזם משותף. מאידך, הושג הסכם שבתמורה למימון רכישתן של חלקות העירייה ולהשגת המימון הדרוש, יקבל ריגר %25 מן הזכויות בחלקה המאוחדת. דא עקא שהתחייבותו של ברנדר לא עוגנה במסמך בכתב. ביהמ"ש המחוזי סבר, כאמור, כי משהפר ברנדר את חובתו לנהוג במו"מ בדרך מקובלת ובתום לב, ניתן להחיל על המקרה את הלכתו של ע"א 986/93 וליתן תוקף להתחייבותו החוזית, אף שזו לא עוגנה במסמך בכתב. עמדה זו אין לקבלה. בפרשה הנ"ל, בנסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה, נקבע, כי הפרת חובת תום הלב, גוברת על היעדרו של מסמך בכתב. עם זאת צויין בפסה"ד, כי השימוש בעקרון תום הלב, כדי להתגבר על דרישת הכתב, חייב להיעשות בזהירות רבה ולהגביל את עצמו למקרים מיוחדים. המקרה דנא אינו נכנס למסגרת המקרים המיוחדים. משלא נערך מסמך כזה, אין במכירת החלקות לחברות הרוכשות משום הפרת חוזה ולריגר לא קמה עילה לקבלת פיצויים בשל הפרת חוזה.
ו. את תביעתם נגד ברנדר השתיתו המערערים, לחלופין, על היפר החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא-ומתן, כמשמעה בסעיף 12 לחוק החוזים. המערערים הוכיחו את עילתם האמורה. במהלך המו"מ הושגה הסכמה ביחס לאופי וגובה השקעתו של ריגר בהקמת המיזם, ואף ביחס לחלק היחסי בזכויות, שיינתן לו בתמורה להשקעתו. ריגר פעל להשגת האשראי הבנקאי שיידרש ושילם את הסכומים שנדרשו על חשבון מחיר הרכישה ומס הרכישה של חלקות העירייה. עמדתו של ברנדר, ואורח התנהלות המו"מ, הקימו לריגר אינטרס הסתמכות ברור. במוכרו את כלל החלקות לחברות הרוכשות, פגע ברנדר באינטרס ההסתמכות של ריגר לכריתת חוזה והפר את חובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במו"מ.
ז. הפרת החובה האמורה מחייבת תשלום פיצויים לפי סעיף 12 לחוק החוזים. מה גדרה של החובה? עד לפסק הדין בפרשת קל בנין (ע"א 6370/00 פד"י נ"ו(3) 289) נתפרש סעיף 12 כמזכה את הצד הנפגע בפיצויי "הסתמכות" בלבד. בפרשת קל בנין נפסק כי "ישנם מקרים חריגים בהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם אותו עמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם". ענייננו נכנס לגדר אותם "מקרים חריגים" או "מצבים מיוחדים", שבהם יש לחייב את המפר לשלם לנפגע פיצויי קיום, ולא רק פיצויי הסתמכות.
ח. טענתם העיקרית של המערערים היא, כי לא היה מקום לנכות מסכום הפיצוי שנפסק להם %25 מסכום מס השבח ששולם בגין מכירתן של כלל החלקות. ואכן, ככל שהמערערים, או מי מהם, חייבים במס - בין אם המדובר במס הכנסה ובין אם המדובר במס שבח - מן הדין שחיובם במס יתבסס על שומה שתיערך להם. יש איפוא לקבל את ערעורם של המערערים בנקודה זו. צודקים המערערים גם בכך שיש לפסוק ריבית בשיעור %11 לשנה, וזאת מיום 1.1.1995, שבו נמכרו כלל החלקות לחברות הרוכשות. בע.א. 417/76 (פד"י לב(2) 103) נקבע שבהיעדר טענה כי במקרה קונקרטי יש לפסוק ריבית בשיעור שונה, הרי שעל חוב במטבע-חוץ יש לפסוק ריבית בשיעור %11. כהלכה כללית צפוי פס"ד זה לעדכון עם השתנות העיתים. ניתן להניח כי ריבית דולרית בשיעור של %11 שוב אינה משקפת את הריבית בת-זמננו. אולם, קיום צידוק לשינוי בשיעור הריבית, טעון הבאת ראיות וראיות כאלה לא הובאו כאן. גם את מועד תחילת החיוב בריבית יש לתקן. ככלל, ובהיעדר טענה אחרת, יש לחשב את הריבית מיום היווצרות עילת התביעה ולא מיום הגשת התביעה.
ט. אשר להוצאות - בצדק מלינים המערערים על גילום החיובים בהוצאות משפט ובשכר-טרחת עו"ד בסכום אחד. הוראה זו יש לתקן, באופן שבשל ההליך לפני ביהמ"ש המחוזי יהיו המערערים זכאים להחזר הוצאותיהם (בהתאם לגובה הסכום בו זכו בערעור) וכן לתשלום שכר-טרחת עו"ד בסכום שקבע ביהמ"ש המחוזי, כשלכל אחד מן החיובים יתווספו ריבית והצמדה כחוק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, א. לוי. החלטה- השופט מצא. עוה"ד י. בנקל וא. אבטליון למערערים, עו"ד י. אלרואי למשיבים. 20.11.02).

ע.א. 8607/99 - יעקב אגמן נגד משרד האוצר מס הכנסה - פקיד שומה תל אביב

*ביטול פסילת פנקסים לנהג מונית שלא הוציא קבלה על תקבול "סמוך לביצוע" התשלום(הערעור נתקבל).

א. המערער הנו נהג מונית, ובשעת לילה (30:22), בינואר 1996, ביקשו שני מבקרי מס הסעה למקום כלשהו. אותו לילה היה "ליל חורף גשום וחשוך, והרחוב ריק מאדם". אחד מהשניים שילם למערער את מחיר הנסיעה והמערער הניח את הכסף לידו, לא רשם את התקבול במהלך הנסיעה, ולא עשה זאת גם לאחר שחלפה, לדברי הנוסעים, כדקה מאז ירדו מהמונית. רק לאחר שאלה הזדהו בפניו כמבקרי-מס, ביקש המערער לרשום את התקבול. בעקבות כך פסל המשיב את ספריו של המערער לשנת המס 1996, וערעור שהוגש על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי - נדחה. המערער טען כי מחדלו נבע מחרדה עמוקה בה היה נתון, על רקע תקיפתם החוזרת של נהגי מוניות על ידי בני מיעוטים. הוא הוסיף, כי שמע את שני הנוסעים מדברים בשפה הערבית, ועניין זה הגביר אצלו את החשש שהוא עלול להיות קרבן של חטיפה ומעשה אלימות. לפיכך, כאשר קיבל את הכסף העדיף להניחו לידו כדי להיות ערוך לקדם את הרעה, ומשעצר את המונית וביקש לרשום את התקבול, נמנע ממנו הדבר על ידי מבקרי המס. את הטיעון הזה דחה בימ"ש קמא. הערעור נתקבל.
ב. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי לא שוכנע שמחדלו של המערער נבע מאותה חרדה שתקפה אותו עקב החשש כי מדובר בבני מיעוטים, אינה עולה בקנה אחד עם החלטה שלו בשלב מוקדם של המשפט, בו המליץ בפני המשיב לשקול לסיים את עניינו של המערער באזהרה בלבד ונימוקו היה כי "התקופה שבה התרחש האירוע... היתה אכן תקופה של חרדה חריפה במיוחד לגבי נהגי מוניות... [ש]סיבה שכזו הנעוצה במצב של חרדה שבה מצויים נהגי מוניות גם בימינו אלה אינה יכולה לשמש ככלל, כסיבה מספקת לאי רישום כדין ואולם אפשר שבנסיבותיו של תיק זה המדובר היה במצב קיצוני יותר".
ג. סעיף 17(א) של הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) קובע: "תיעוד פנים של תקבול... ייערך סמוך לביצוע הפעולה...". המונח "סמוך" מצביע על פער זמנים קטן ביותר בין קבלת התשלום לרישומו. מטבע הדברים, פרק זמן זה, קצר ככל שיהיה, נבחן על פי נסיבותיו של כל אירוע. וכך נעשה גם הפעם. לטענת מבקר המס הוא ישב ליד הנהג וירד ראשון מהרכב לאחר עצירתו. המבקר האחר השתהה בירידתו מהמונית כדקה, וסמוך לאחר רדתו ניגש העד למערער, עצר אותו והזדהה בפניו. אך בדו"ח אשר ערכו המבקרים מיד לאחר האירוע נרשם כי "המבקרים ירדו מהאוטו ולאחר כדקה ביקשו מהנהג לעצור בצד". מכאן, שלא זו בלבד שהמבקר האחר השתהה ברדתו מהמונית, אלא שגם לאחר שהוא ירד חלפה עוד כדקה עד שאנשי המס הזדהו בפני המערער. כאשר נקודת המוצא היא שאת המערער תקפה חרדה מפני הנוסעים, אין זה סביר כלל שהוא נותר בעצירה כדקה לאחר שנוסעיו ירדו מהמונית (כטענת העד מטעם המשיב), הואיל וההיגיון מחייב שמיד עם רדתם היה ממהר להסתלק מהמקום. מכאן, שהערכת הזמן על ידי העד מטעם המשיבה לא היתה מדוייקת, וככל הנראה, פרק הזמן שחלף מאז ירידתם של מבקרי-המס ועד להזדהותם בפני העורר, היה קצר ביותר, ואפשר שמדובר בהליך אשר התרחש מיד לאחר שהמבקר השני ירד מהמונית. פרק זמן כזה אין בו די
על מנת לקבוע לחובת המערער כי לא התכוון לרשום את התקבול, ולפיכך, יש לבטל את ההחלטה בדבר פסילת הספרים.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אגמי מרדכי למערער, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 21.11.02).

ע.פ. 1774/02 - שמעון קדוש נגד מדינת ישראל

סטייה מ"הלכת קינזי" בדבר עדות שותף לעבירה לפני סיום משפטו של השותף. הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40063/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירות של החזקת קוקאין וסחר בסם במספר הזדמנויות. העיסקה קשורה בפרשה גדולה של יבוא וסחר בסמים, בה היו מעורבים גורמים רבים, ובכללם שניים מעדי התביעה, ובהם יחזקאל זפט ואילנית דיין, (להלן: זפט ואילנית). נגד אילנית הוגש כתב אישום על חלקה בפרשה, היא הורשעה על פי הודאתה, לאחר חתימה על הסדר טיעון, ונידונה ל-50 חודשי מאסר, מתוכם 32 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. על אף אי דיוקים בין הודעותיה במשטרה ועדותה בביהמ"ש, קבע ביהמ"ש כי עדותה של אילנית היתה בהירה וכנה, וכי יש להעדיף את גירסתה על פני גירסתו של המערער. עם זפט נחתם תחילה הסכם עד מדינה אך הוא הפר את ההסכם והוגש נגדו כתב אישום נפרד. משפטו התנהל במקביל למשפטו של המערער וצפוי היה להימשך זמן רב.
ב. מאחר שזפט הינו שותף לעבירה, היה על התביעה, על פי ההלכה שנקבעה בע"פ 194/75 (פד"י ל' (2) 477 - להלן: הלכת קינזי) להמתין עד לסיום משפטו, ואז להעידו. התביעה ביקשה מביהמ"ש המחוזי לסטות מהלכת קינזי. ביהמ"ש בחן את טענות הצדדים וקבע כי ההנחות בבסיס הלכת קינזי, ובהן בעיקר החשש שהעד יפליל את שותפו על מנת לזכות בטובת הנאה במשפטו שלו, אינם מתקיימים במקרה זה. ביהמ"ש הוסיף כי המגמה הקיימת כיום בפסיקה היא לצמצם את תחולת הלכת קינזי ועל כן התיר את עדותו של זפט.
ג. בעדותו אישר זפט את התקיימותן של מספר עסקאות מכירת סם בהן היו מעורבים אילנית ואדם בשם שמעון קדוש. אולם, בעוד שבהודעתו במשטרה זיהה את תמונת המערער כאיש שרכש את הסם, הרי בעדותו טען כי המערער אינו אותו שמעון קדוש שרכש את הסמים. ביהמ"ש קבע כי יש להעדיף את אמרותיו של זפט במשטרה בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. את החיזוק לעדותה של אילנית, המהווה שותפה לעבירה, מצא ביהמ"ש בעדותו של זפט. על יסוד מסקנות אלה הרשיע ביהמ"ש קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו.
ד. בגזר הדין סירב ביהמ"ש לבקשת ההגנה להשית על הנאשם עונש קל מזה שהוטל על אילנית, על פי עיקרון אחידות הענישה, באשר חלקו בפרשה היה קטן יותר. ביהמ"ש קבע כי העונש שהושת על אילנית היה תוצאה של הסדר טיעון שנבע מנכונותה להודות מייד ולסייע בחשיפת הגורמים האחרים אשר היו מעורבים בפרשה. ביהמ"ש קבע כי ישנה חומרה רבה במעשי המערער, וגזר לו 80 חודשי מאסר, מהם 40 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ה. באשר להרשעה - החלטת ביהמ"ש התבססה בעיקרה על ממצאי המהימנות שקבע, וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בממצאי מהימנות אלא במקרים חריגים כאשר מתגלות סתירות מהותיות וטעויות בולטות. אין בעדותה של אילנית סתירות משמעותיות המצדיקות התערבות במסקנתו של ביהמ"ש בדבר מהימנותה. אשר לעדותו של זפט - ביהמ"ש העדיף את ההודעות שמסר במשטרה על פני עדותו בביהמ"ש. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא לפיה יש לראות בעדותו של זפט משום חיזוק לעדותה של אילנית.
ו. הרשעת המערער התבססה בעיקרה על ראיות נסיבתיות, אך אין בכך כדי לאיין את ההרשעה. ביהמ"ש למד על מכירת הסם הן מבחינת כלל נסיבות המקרה והן מעדותה של אילנית לפיה המערער אמר לה שעדיין לא מכר את כמות הסם שהעבירה לו, ולכן אין לו די כסף לשלם עבור הרכישה. יש לדחות את טענת הסניגור כאילו אין לייחס משקל לעדות זו היא בבחינת עדות שמיעה. עדותה של אילנית, המביאה את דבריו של המערער, היא ראיה קבילה בדבר אמרת נאשם מחוץ לכתלי ביהמ"ש, ויש בה כדי ליצור תשתית ראייתית נסיבתית המחזקת את גירסת התביעה.
ז. באת-כוח המדינה ביקשה לטעון בערעור לעניין צמצום תחולתה של הלכת קינזי. הבקשה נדחתה מן הטעם שבפרשה שלפנינו צדק ביהמ"ש המחוזי בהתירו את עדותו של זפט, כיוון שלא התקיים בעניינו הרציונל של הלכת קינזי. נוכח ההתפתחויות בדיני הראיות מאז ניתנה הלכת קינזי ובשים לב לקשיים המתעוררים עקב הצורך להמתין - ולעיתים גם תקופה ארוכה - עד לסיום משפט השותף כדי להעידו נגד השותף האחר, ניתן להבין את מגמת התביעה להגמיש את כבליה של הלכה זו. עם זאת, אין להקל ראש בטעמים העומדים ביסודה של הלכת קינזי ויש להיזהר שלא לפרוץ את הגדר בטרם תיבחנה כל ההשלכות הכרוכות בכך.
ח. יש לדחות גם את הערעור על גזר הדין. עקרון אחידות הענישה אינו פוטר את ביהמ"ש מהטלת עונשים אינדיבידואליים על פי נסיבותיו של כל מקרה. אילנית הורשעה במסגרת הסדר טיעון לאחר שהודתה באישומים שיוחסו לה. היא עמדה בנטל הכבד של מתן עדות בפני ביהמ"ש בה חשפה את חלקם של הנאשמים הנוספים ואת הפרשה כולה. נסיבות אלה נלקחות בחשבון בעת קביעת העונש. ביהמ"ש קמא, בגוזרו את הדין, הביא בגדר שיקוליו את העונש שנגזר על אילנית והטיל על המערער עונש שאינו חורג באופן משמעותי מהעונש שנגזר עליה. ענשו של המערער אף אינו חורג מן הענישה המקובלת במקרים מעין אלה והוא אף נוטה לקולה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד סעיד נזאל למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 20.11.02).

בג"צ 4214/02 - החברה הכלכלית לירושלים בע"מ נגד שר האוצר ושר הבטחון

*דחיית תביעה לפיצוי מרשויות מס רכוש על נטישת בתי עסק בשכונת עטרות בירושלים כ"פעולות איבה"(העתירה נדחתה).

א. העותרת היא חברה ציבורית העוסקת בבנייה של נכסים לתעשייה ולמסחר ובהשכרתם. פעולתה מתרכזת באזור ירושלים, ובאיזורים מעבר לקו הירוק ובכלל זה אזור התעשיה עטרות. מיקומו של אזור התעשיה הזה הפך אותו, כך מסבירה העותרת, ליעד קבוע לפעולות איבה, שהובילו לקריסה כלכלית ולנטישה המונית של בתי עסק באזור. העותרת סבורה כי ראוי שהמשיבים יעשו שימוש בסמכויות המוקנות להם בסעיפים 35 ו-36(ג)(1) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים ויכריזו על האוזרים כ"איזורים שנפגעו מפעולות איבה וכן כישובי ספר", וזאת כדי לאפשר לבעלי נכסים באזורים אלה לקבל פיצוי מהמדינה. העתירה נדחתה.
ב. קבלת פיצוי מכוח הוראת סעיף 35 לחוק בגין נזקים שנגרמו עקב פעולות איבה מותנית בשניים: האחד, כי שר האוצר הכריז על אזור או על ישוב כעל "ישוב ספר"; והשני, כי נגרם לאזור או לישוב "נזק" כמשמעותו בסעיף 35. קבלת פיצוי מכוח הוראת השעה הקבועה בסעיף 36(ג)(1) לחוק מותנית, בין היתר, בשלושה: האחד, קיומו של "נזק שנגרם לגופו של נכס וכן הפסד, מניעת רווח או אי אפשרות לנצל נכס"; השני, כי "נזק האיבה" נגרם "עקב פעולות ששר הבטחון הכריז עליהן כפעולות איבה"; והשלישי, כי "הנזק נגרם באזור ששר האוצר... הודיע עליו שהוא אזור שנפגע מפעולות איבה". אין לקבל את עמדת העותרת, כי הסמכויות שניתנו לשר האוצר בסעיף 35 ובהוראת השעה שבסעיף 36(ג)(1) לחוק הן סמכויות שבחובה, וכי הוא
חייב להכריז על אזורים מסויימים כעל "ישובי ספר" או על אזורים מסויימים כעל "אזורים שנפגעו מפעולות איבה".
ג. זאת ועוד, לשון החוק ותכליתו מלמדות כי סמכות זו - אפילו הופעלה - לא היתה מאפשרת מתן פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לעותרת. לשון החוק מורה, כי משלא נגרם נזק ישיר לגופו של נכס המצוי בתחום "ישוב ספר" - ונזק ישיר לא נגרם כאן - ומשלא נגרם הפסד או מניעת רווח כתוצאה מנזק ישיר כאמור, מותנה קיומו של נזק בר-פיצוי בכך שאין אפשרות לנצל נכסים המצויים בתחום "ישוב ספר". תנאי זה גם הוא לא נתקיים.
ד. הגדרתו של "נזק איבה" היא רחבה ביותר, והכרזה על אזורים כ"אזורים שנפגעו בפעולות איבה" היא הכרזה בעלת השלכה תקציבית משמעותית, עד שאין ספק, כי לפני הכרזה כזו מצד שר האוצר, חובה עליו להפעיל שיקול דעת רחב ולהביא בחשבון את ההשלכות התקציביות, ואת סדר העדיפויות המתבקש. בייחוד כך, מקום בו מתבצעות פעולות איבה נגד המדינה באופן תדיר ובאזורים נרחבים ברחבי הארץ, והנזקים שנגרמים בגינן הם רחבי היקף. לא ניתן, אם כן, לומר, כי החלטתו של שר האוצר לא להפעיל, לפי שעה, את סמכותו ולהכריז על "אזורים שנפגעו מפעולות איבה" היא בלתי-סבירה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד עמיר אלמגור לעותרת, עו"ד איל ינון למשיבים. 18.11.02).

ע.פ. 9760/01 + 5555/00 - יבגני גבריאלוב וויטלי (סולימון) ניימטוב נגד מדינת ישראל

דחיית טענה של הגנה עצמית בעבירה של רצח. דחיית טענה שיש להטיל "עונש מופחת" בעבירה של רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 274/99 - הערעור נדחה).

א. המערערים הורשעו בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי קבע שהשניים החליטו לרצוח את רפאל רוכלין (להלן: המנוח) תמורת בצע כסף. לצורך זה, הם הגיעו לפגישה עמו בשעת לילה, כשעמם סכין ורצועה. האחד כרך רצועה סביב צווארו ומשך בה על מנת לחנקו, וכשהחל המנוח מגלה, על אף החנק, סימני חיים, נטל אחד המערערים את הסכין שהביאו עמם וחתך את גרונו של המנוח. הרשעת המערערים מבוססת על הודאת כל אחד מהם בנפרד על חלקו במעשה. אף כי כל אחד מהשניים הטיל על רעהו חלק מכריע יותר במעשה הרצח, שניהם קושרים את עצמם להחלטה להמית את המנוח ולביצוע משותף של מעשה הרצח. ואמנם, את ערעוריהם צמצמו הסניגורים כך, שבפי כל אחד מהמערערים טענה אחת בלבד. הערעורים נדחו.
ב. טענתו של ניימטוב היא, שעומדת לו טענת הגנה עצמית. בעדותו אמר: "כשביקשתי ממנו להלוות לי כסף הוא התרגז מאוד והתחיל לקלל... התחלתי להסביר לו שאני אחזיר לו... אז הוא הוציא אקדח וטען אותו... והתחיל לומר לנו שנסתלק משם אחרת יירה בנו. הזיכרון שלי מעורפל לגבי מה שקרה הלאה...". טענת ההגנה העצמית אינה יכולה להתקבל. הגירסה העובדתית עליה מבוססת הטענה הינה גירסה כבושה אשר לא הועלתה כלל במסגרת חקירות המערערים; ביהמ"ש המחוזי התייחס לטענה זו ולגירסת המערערים בעדותם, וקבע מפורשות שעדותם בעניין זה אינה מהימנה עליו. די בנימוקים האמורים כדי לדחות את טענת ההגנה העצמית. למעלה מן הצורך ייאמר, שגם על פי גירסת ניימטוב, לו היו המערערים מסתלקים מן המקום, כדרישת המנוח, לא היה קורה למי מהם דבר. לא היתה, על כן, הצדקה להתנפל על המנוח ולהרגו.ג. גבריאלוב לא חלק על הרשעתו בעבירת רצח. טענתו היחידה היא כי היה על ביהמ"ש להטיל עליו עונש מופחת, וזאת לאחר שיתאפשר לו להגיש חוות דעת של פסיכיאטר שתאשש את טענתו לתחולת סעיף 300א'(א)(2) לחוק העונשין. בהסכמת המדינה הוחלט
בערעור לאפשר את בדיקתו על ידי פסיכיאטר. הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ומסקנתו היתה, כי בעת ביצוע המעשה גבריאלוב לא היה שרוי במצב נפשי מעורער, ויכול היה להבדיל בין טוב ורע ובין מותר לאסור. הוא הוסיף, שמבנה האישיות של גבריאלוב מצביע באופן חד משמעי, ש"מעולם לא יכול היה לתכנן רצח". סעיף 300א'(א)(2) קובע כי ניתן להטיל עונש קל ממאסר עולם במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, להימנע מעשיית המעשה. חוות הדעת האמורה אינה מצביעה לא על "הפרעה נפשית חמורה" ולא על "הגבלת יכולתו" של גבריאלוב, לא "במידה ניכרת" ולא בכלל, להימנע ממעשה העבירה. ההגבלה היחידה הנזכרת בחוות הדעת היא ביכולת התיכנון של גבריאלוב, אך לא ביכולתו להיות שותף להחלטה להמית ולהיות מבצע בצוותא של מעשה הרצח.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עוה"ד גב' תמר אולמן, שלומי שרון וציון אלישע למערערים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 21.11.02).

ע.א. 7242/00 - רשות הנמלים והרכבות נגד יוסף כדורי ואח'

פיצויים בפינוי בני רשות מחלקת מקרקעין. ביצוע הפינוי לפני בירור התביעה בקשר לסכום הפיצויים למפונה(מחוזי חיפה - המ' 404/00 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בשנת 1949 קיבלו המשיבים (להלן "בעלי החברה"), זכיון לנהל את חוף הרחצה המכונה "החוף השקט". בשנת 1964 חתמה החברה על חוזה חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן "המינהל"). רצועת החוף היתה צרה ומלאת סלעים והחול שמולא מידי שנה על החוף היה נשטף אל הים. הומלץ לחברה להקים דורבנים ושוברי גלים כמתקנים להגנת החוף. הקמת המתקנים היתה כרוכה במעבר בחלקות נוספות שהיו בבעלות של רשות הנמלים, וזו אישרה את הקמת המתקנים תוך כדי קביעת תנאי ההיתר (להלן "הסכם 1965"), שלפיהם מדובר במתן רשות ללא תמורה. במהלך השנים, כתוצאה מהקמת שוברי הגלים והדורבנים, הצטבר בשטח הים שבין שוברי הגלים סחף של חול, אשר ייבש את הים והתגבש לכדי שטח אדמה גדול. אחת החלקות "שנוצרו" נרשמה בהסדר מקרקעין בבעלות המערערת ועליה הקימה החברה חניון לבאי חוף הרחצה. לפני שניתנה ההחלטה בשאלת הבעלות בחלקה, הגישה המערערת נגד החברה תביעה לפי סעיף 109 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, לסילוק יד. ביהמ"ש קבע כי החברה ובעליה הם בני רשות בתמורה בחלקה וסילוקם מן החלקה אפשרי רק בכפוף לתשלום פיצויים הולמים עבור השקעותיהם בחלקות, אשר הביאו להשבחת הקרקע. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי לפיה החברה ובעליה הם בני רשות בתמורה בחלקה. מוסד הרישיון במקרקעין כולו מעורר בעיות סבוכות בדבר מהותו לאחר חקיקתם של חוק המקרקעין, ושל חוק השכירות והשאילה. ברי, כי בכוחו של הרישיון להעניק זכות אישית בלבד - להבדיל מזכות קניינית במקרקעין. ואמנם, הסכסוך בפנינו הוא בין הצדדים הישירים, דהיינו, בין נותן הרשות לבין בר-הרישיון. גבולות ההגנה שתוענק לבר-הרשות תלויים בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. במקרה הנדון הרשות מכללא שניתנה לבעלי החברה להשתמש במקרקעין היא בתמורה. הרשות שניתנה היא הדירה, ורשות הנמלים רשאית לסיים את הרשות. על פי הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בעלי החברה זכאים לפיצוי בשל ביטול הרישיון.
ג. ביהמ"ש קמא דחה את תביעת הרשות לסילוק היד, כנראה מתוך ההנחה שאין לפנות את בני-הרשות הזכאים לפיצויים לפני שישולמו להם הפיצויים. הנחה זו אינה נכונה בנסיבות המקרה. זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות. בני הרשות מצדם זכאים להגיש
תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון. בתביעה זו ייקבעו המבחנים לקביעת היקף הפיצויים, על רקע הנסיבות המיוחדות, ביניהן ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות. אין זה מתקבל על הדעת כי בנסיבות המקרה הנדון המחזיקים בחלקה ימשיכו להחזיק בה עד שיסתיימו כל ההליכים בתביעה (הנפרדת) של תשלום פיצויים. אי-לכך, על המשיבים לסלק את ידם מהחלקה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד גב' נלי בר לב למערערת, עו"ד יוסף ברינט למשיבים. 25.11.02).

בג"צ 4445/02 - ורדה מור ואח' נגד ראש עירית הרצליה ואח'

*פסילת דו"ח חנייה על מדרכות מכח חוק עזר מניעת מפגעים כאשר קיים איסור חנייה על מדרכות בחוק עזר העמדת רכב וחנייתו. *החלת הוראה מקלה על נאשם כאשר ניתן לפנות לשתי הוראות חוק בעבירה מסויימת(העתירה נתקבלה).
א. עיריית הרצליה עושה שימוש בסעיף 59(א) לחוק עזר (מניעת מפגעים ושמירה על הסדר והניקיון), (להלן: "חוק עזר שמירת ניקיון") לצורך הוצאת דו"חות בגין עבירה של חניה על מדרכה. הקנס המוטל על עבירה לפי סעיף זה הוא 490 ש"ח. בעיר זו אסורה חניית רכב על המדרכה גם מכוח סעיף 5(ג) לחוק עזר (העמדת רכב וחנייתו) (להלן: "חוק עזר חניה"). הקנס המוטל על עבירה לפי סעיף זה הוא 70 ש"ח בלבד. ביום 9.1.01 יצאה הנחייה מטעם היועהמ"ש לממשלה לרשויות המקומיות שלפיה "אין זה ראוי להוסיף ולהשתמש בחקיקת שמירת הסדר והנקיון לצורך אכיפת עבירות חניה. לכן, כאשר בחוק עזר בעניין העמדת רכב וחנייתו קיימת הוראה בדבר חניה על המדרכה, על העירייה להשתמש בהוראה זו בכדי לאכוף את העבירה". בהנחייה ניתנה ארכה של 6 חדשים לצורך חקיקת הוראה האוסרת חניה על מדרכה בחוק עזר מתאים, באותן רשויות מקומיות שבהן אין חקיקה כזאת.
ב. בעתירתם עתרו העותרים להורות לעיריית הרצליה להפסיק להוציא הודעות קנס בגין חניה על מדרכה לפי חוק עזר שמירת ניקיון; לבטל את הודעות תשלום הקנס שכבר הוצאו; ולהשיב כספים ששולמו לפי הודעות קנס. טענתם היא שאיסור חניה על מדרכה מכוח חוק עזר חניה, שהוא חוק ספציפי או חוק מיוחד לענין חניה, עדיף על פני "החוק הכללי". כנגדם טוענים המשיבים כי ההחלטה איזה מהסעיפים יש להחיל בכל מקרה מסורה לשיקול דעתה של העירייה. היועץ המשפטי לממשלה טוען, כי ברשויות מקומיות שבהן קיימת הוראה ספציפית בחוק עזר חניה, לפיה אסורה חניה על מדרכה בחוק עזר חניה, יש לאכוף את האיסור מכוח ההוראה הספציפית ולא מכוח חוק עזר שמירת ניקיון. העתירה נתקבלה.
ג. כשקיימת נורמה מיוחדת ונורמה רגילה עדיפה הנורמה המיוחדת ואין להחיל את שתיהן על אותו מעשה פלילי. כלל נוסף שיש לו תחולה בעניננו הוא זה האמור בסעיף 34כא לחוק העונשין: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר...". כלל זה יש להחילו גם על שתי נורמות שנקבעו בדברי חקיקה שונים, כאשר הן בבחינת "אותו הדין".
ד. בפרשה שלפנינו ענין לנו בשני חוקי עזר וביחס שביניהם. לכל אחד מהם תכלית שונה. אין כאן נורמה ספציפית מול נורמה כללית ואין כאן נורמה מיוחדת מול נורמה רגילה. אכן, לפי הפרשנות שניתנה בביהמ"ש העליון לחוק עזר שמירת ניקיון בת"א, רשאית הרשות, לכאורה, להוציא דו"חות ולהגיש כתבי אישום בגין חניה על מדרכה מכוחו של חוק עזר שמטרתו שמירת ניקיון. אולם, בשעה שניתן פסק הדין האמור לא הותקנה עדיין בתל-אביב הוראה מיוחדת האוסרת חניה על מדרכה. בפרשה שלפנינו קיים בהרצליה חוק עזר לענין חניה ובו הוראה מיוחדת האוסרת חניה על מדרכה. הוראה זאת היא ההוראה "הטבעית" והיא גוברת על ההוראה בחוק עזר שמירת ניקיון. יתר על כן, יש לפרש את הדין כך שתחול ההוראה שבחוק עזר חניה, שהיא ההוראה המקלה. פרשנות זאת גם מתיישבת עם עקרון המידתיות שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה אין להשתמש בחוק שמירת ניקיון
לצורך אכיפת עבירות חניה, כאשר בחוק עזר חניה קיימת הוראה בדבר חניה על המדרכה. רשות מינהלית - ורשות מקומית בכלל זה - היא נאמן הציבור ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום לב. קשה להימנע מן ההתרשמות כי הסתמכותה של עיריית הרצליה על חוק עזר שמירת ניקיון במקום על חוק עזר חניה, במטרה לגבות קנסות בסכומים העולים בשיעור ניכר על אלה שנקבעו בפרוש לענין חניה, דבק בה פגם חמור. על עיריית הרצליה להפסיק מיד את השימוש בחוק עזר שמירת ניקיון לאכיפת איסור החניה על מדרכה. הודעות קנס לפי חוק שמירת ניקיון שהוצאו וטרם שולמו, לא ישולמו; על עיריית הרצליה לשלוח תחתיהן הודעות חדשות לפי חוק עזר חניה. אשר להשבתם של קנסות ששולמו, יהיה על מי ששילמו, לטענתם, ביתר, לתבוע את השבת ההפרשים בבימ"ש אזרחי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט טירקל. עו"ד עופר לרינמן לעותרים, עוה"ד הר זהב רענן וליאור כץ לעירית הרצליה, עו"ד אלינגר ערן ליועהמ"ש לממשלה שתמך בעותרים, עו"ד אטינגר למרכז השלטון המקומי, עוה"ד גב' נועה בן אריה והר זהב רענן למרכז השלטון המקומי. 12.11.02).

רע"א 718/01 - בית הארחה עין גדי ואח' נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים מחוז ת"א

דחיית תביעה לפיצויים מרשויות מס רכוש בגין פגיעה בהכנסות בתי הבראה באיזורי ספר כתוצאה ממלחמת המפרץ. ההבחנה בין נזק ישיר ונזק עקיף לצורך חוק מס רכוש (הערעור נדחה).

ירי הטילים על ישראל משטח עיראק, במלחמת המפרץ, הרתיע תיירים מלהגיע לישראל. המערערים, המנהלים את בתי ההארחה של עין גדי, אילת השחר, מעגן וגינוסר סבלו כתוצאה מכך מפגיעה כלכלית. הם סבורים כי המשיב חב בכיסוי נזקיהם מכוח הוראות חוק מס רכוש וקרן פיצויים. המשיב דחה את תביעתם בנימוק שלא נגרמו למערערים נזקי מלחמה, ישירים או עקיפים, כמשמעותם בחוק. ועדת הערר לענייני מס רכוש קיבלה את תביעת המערערים ופסקה כי הם זכאים לפיצוי בגין נזקיהם, אולם בערעור החליט ביהמ"ש המחוזי כי כוונת המחוקק הייתה לפצות אזור מותקף, בתנאי שהינו "אזור ספר" על נזקיו הישירים והעקיפים. כוונת המחוקק לא היתה לפצות אזור שאינו מותקף כלל, גם אם סבל נזק של הפחתת הכנסות עקב כך שהמדינה כולה עמדה במלחמה. הערעור נדחה.
לשון החוק מלמדת כי משלא נגרמו הפסד או מניעת רווח כתוצאה מנזק שנגרם לגופו של נכס בתחום ישוב ספר - וכאן לא נגרם נזק כאמור לנכסים גופם - אין מוענקת הזכאות. אכן חלה ירידה במספר התיירים המגיעים לישראל, וממילא, גם במספר התיירים המגיעים למלונות המערערים, אך לא בכך נוגעת לשון החוק. רק מקום בו נגרם הנזק בשל היותו של הנכס ממוקם באזור הספר קמה הזכאות לפיצויים. מקום בו נגרם הנזק העקיף, בשל עצם היותם של הנכסים מצויים בתחומי מדינת ישראל, אשר סבלה, כולה, מפגיעתם הרעה של טילי האויב, ולא בשל היותם ממוקמים באזור המוגדר כאזור "ספר" דווקא - לא קמה זכאות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד סמואל יורם ואבי מושינסקי למערערים, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 18.11.02).

ע.א. 3013/01 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד המוסד לביטוח לאומי

*פירוש המונח "גימלה בעין" בהסכם בין המוסד לביטוח לאומי לחברת ביטוח בדבר זכות שיפוי (הערעור נדחה).

סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], קובע לאמור: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גימלה... משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם
פיצויים לאותו זכאי... רשאי המוסד... לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה...". על רקע הוראה זו, חתמו המוסד לביטוח לאומי וחברת ביטוח הסנה, שבנעליה באה המערערת, על הסכם שמטרתו להימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים. סעיף 2 בהסכם הקובע: "בהסכם זה - "גימלה" ו"מעביד" - כהגדרתם בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין". סעיף 82(ב) אומר: "'גימלה' - השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן...". מיעוט זה של "גימלה בעין" מצוי בלב המחלוקת הפרשנית בין הצדדים. הנפגעת בתאונת הדרכים הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלת סיעוד, והמוסד, לאחר שקיבל את תביעת הנפגעת, המבוטח ב"הסנה", פנה לקרנית בתביעה לשיפוי על הוצאות הגימלה הסיעודית. קרנית טענה כי גימלה סיעודית היא בבחינת "גימלה בעין", במובן המיעוט של סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, ולכן אינה נכנסת למסגרת ההסכם שנכרת בין הצדדים. טענה זו נתקבלה בבימ"ש השלום. ערעור על כך נתקבל בביהמ"ש המחוזי. על החלטתו ניתנה רשות ערעור והערעור נדחה.
לולא טענותיהם של בעלי הדין, היה מקום להסיק, על יסוד הסתכלות ישירה בהסכם, כי הוצאתה של "הגימלה בעין" מתחולת ההסכם משמעותה אינה ויתור על זכות השיבוב, אלא נהפוך הוא: באין תחולה להסכם, חל העיקרון הכללי של זכות שיפוי סטטוטורית של המוסד לביטוח לאומי כלפי בעלי האחריות ובעלי החבות בשל תאונת דרכים. אולם, שני בעלי הדין יצאו מן ההנחה שגימלה בעין אינה בת-שיפוי, ועל יסוד הנחה זו תתקבל ההחלטה בערעור. נוכח אי-הבהירות המהותית של המושג "גימלה בעין" בהסדרים שבהם אין המוסד לביטוח לאומי נותן בעצמו שירותים, אין לחרוג מעבר להגדרות הישירות של המושג "גימלה בעין" המצויות בהוראות הסטטוטוריות שבחוק הביטוח הלאומי. הכוונה היא, איפוא, לגימלאות המנויות בסעיף 86 שבפרק ה' בחוק הביטוח הלאומי, לגבי נפגעי עבודה והמוגדרות במפורש כגימלאות בעין. דהיינו: גימלה לשם ריפוי, החלמה, שיקום רפואי ושיקום מקצועי. נמצא, כי גימלה סיעודית מלכתחילה אינה כלולה במושג גימלה בעין כמשמעותו בהוראת סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יוסף מלמן למערער, עו"ד גב' רעיה טננהאוז למשיב. 20.11.02).

רע"פ 7264/02 - עיוב יעקוביאן נגד מדינת ישראל

*הגדרת ה"שבת" בחוק שעות עבודה ומנוחה היא מכניסת השבת ועד מוצאי שבת כמשמעותו במורשת ישראל ולא מחצות הלילה בשבת ועד חצות הלילה במוצאי שבת (הבקשה נדחתה).

לבית-הדין האזורי לעבודה בת"א הוגש כתב אישום נגד המבקש, באשמת הפרתה של הוראת סעיף 9א(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, האוסר על בעל חנות לסחור בחנותו בשבת. זאת, לאחר שביום ו', ה-25.8.00, בשעה 10:22 ערכו פקחי משרד העבודה והרווחה ביקור בחנותו שבעיר רמת-גן ומצאו כי מתנהל בה מסחר. ביה"ד האזורי הורה על ביטול כתב האישום, בנימוק שיום השבת אינו מוגדר בחוק או בפקודה ויש לראותו כמתייחס ל"יום", כהגדרתו בסעיף 3 לחוק הפרשנות, דהיינו - 24 השעות מחצות הלילה, שבין הימים הששי והשביעי בשבוע ועד חצות הלילה שאחריו. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור המדינה וקבע כי למונח "שבת" יש לתת את המשמעות הרווחת בקרב הציבור בישראל - שהיא גם משמעות הביטוי על-פי מסורת ישראל - ולפיה חלה השבת משקיעת החמה בערב יום ו' ועד צאת הכוכבים במוצאי היום השביעי בשבוע. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פסק-דינו של ביה"ד הארצי - אשר תיקן את הטעות הברורה על-פני הדברים שמגלה קביעתו של ביה"ד האזורי - אינו מצריך עיון ובדיקה מחדש. פשיטא, והדבר נהיר לכל, כי את המונח "שבת" יש לפרש לאור המשמעות הנודעת לו במורשת ישראל. מבחינת תכליתו של החוק ברור, כי אין להעניק למונח "שבת" פירוש אחר, שהרי המחוקק
- באסרו על הפעלת בתי עסק בשבת - ביקש לייחד מועד זה, לאור משמעותו במסורת ישראל, כיום מנוחה ושבתון.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד גב' סימה סלע (פלקס) ואורי קידר למבקש. 13.11.02).

בש"פ 9589/02 - מדינת ישראל נגד מאיר בן שטרית

*תנאי שחרור בערובה לעניין הרחקת הנאשם ממקום ביצוע העבירה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב היה מנהל עבודה בחברון ואחראי על פעולותיו של טרקטור שעבד במקום ואשר ננהג בידי אחר, הנאשם יחד אתו. לפי כתב האישום הרסו המשיב והאחר במזיד באמצעות הטרקטור קירות של מחסנים השייכים לתושב המקום. את מעשה ההרס ביצע האחר בהנחיית המשיב. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך הובעה הסכמה להסתפק בחלופת-מעצר, "תוך עמידה על הרחקתו של המשיב מחברון עד תום ההליכים". המשיב שוחרר זמנית ל"מעצר-בית" בבית אימו באשדוד, אך לאחר שבוע הסכימה המדינה לביטול התנאי בדבר "מעצר-בית" ובלבד שלא יותר למשיב לשהות בכל איזור חברון. בימ"ש השלום דחה את בקשת המשיב כי יותן לו להתגורר בקרית-ארבע. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב והחליט כי ניתן להשיג את מטרת המעצר תוך היתר למשיב להימצא בתחומי קרית-ארבע ואיסור להימצא באיזור חברון וסביבותיה. הערר נתקבל.
נגד המשיב תלוי ועומד כתב-אישום קודם שעניינו התפרעות והיזק בזדון. המדובר היה בהשתתפות בהתקהלות אסורה של כמאתיים איש אשר יצאה מקרית-ארבע, חלקם צועקים "מוות לערבים" וחלקם מיידים אבנים לעבר אנשי המקום ובתיהם. העבירות שהמשיב עומד עליהן לדין הן עבירות המכונות בלשון העם - ושלא כהלכה - "עבירות-אידיאולוגיות", הנובעות מהעויינות ההדדית של האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית בחברון. המקום טעון חומר-נפץ, כך טען נציג המדינה, ושומה על ביהמ"ש לעשות כמיטבו כדי לשכך ולרכך ולמתן. זאת ניתן לעשות, כך הוסיף וטען, אם יורחק המשיב מהאיזור. ואכן, חברון וקרית-ארבע כה סמוכות הן זו לזו, עד שהיתר כי יותן למשיב להתגורר בקרית-ארבע יהא אותו היתר דומה במאוד להיתר לו ניתן לו להתגורר בחברון. אין ספק שהמשיב עלול להיפגע אם לא יותר לו להתגורר בקרית-ארבע, ואולם אין להבחין בינו לבין נאשמים אחרים שמסוכנות נשקפת מהם בהקשרים אלה ואחרים. לפיכך יש להחזיר על כנה את החלטת בימ"ש השלום.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד נפתלי ורצברגר למשיבה. 18.11.02).

בש"פ 9600/02 - גל גוסיינוב נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר עומד לדין בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום נכנסו העורר ושניים אחרים, באישון לילה, לתחנת דלק ודרשו מן המתדלק את כספי התחנה. משסירב המתדלק לדרישה שלף העורר סכין והצמידה לחזהו של המתדלק. השוד צלח והשלושה נמלטו מן התחנה ו-400 ש"ח בידיהם. מפאת הצמדת הסכין לחזהו נחתך המתלונן בחזהו וחולצתו נקרעה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
העורר הינו בחור כבן 18 ואין לחובתו הרשעות קודמות. אכן המעשה המיוחס לעורר מעשה חמור הוא. יש אף יסוד לטענת המדינה כי העורר היה בחזקת נמלט מן הדין, ובעת שנמצא תקף את השוטר שביקש לעוצרו. אעפ"כ מן הנכון היה לברר אפשרות קיומה של חלופת-מעצר, בירור שבימ"ש קמא לא ערך. לעת בחינתן של חלופות-מעצר חייב יהא בימ"ש להקפיד הקפדת-יתר שכן אין ספק כי נשקפת מסוכנות מן העורר. ואולם
לבחינתה של חלופת מעצר זכאי העורר. על כן יוחזר הדיון לבימ"ש קמא לבחינתן של חלופות-מעצר כאמור.

(בפני: השופט חשין. עו"ד איתי בן נון לעורר, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 20.11.02).

בש"פ 9691/02 - גוני קויט נגד מדינת ישראל

*הארכת "עיכוב ביצוע שחרור ממעצר" ע"י בימ"ש שלערעור כדי לאפשר עיון בשאלה אם יש לשחרר את הנאשם ממעצר (הערר נדחה).

העורר הואשם בביהמ"ש השלום באשקלון בעבירות של התפרצות לבית מגורים וגניבה, ביחד עם אחר, וכן עבירה של החזקת רכוש שהושג בעוון. בימ"ש השלום דחה את בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לבקשת המשיבה הורה ביהמ"ש להשהות את שחרורו של העורר ל - 48 שעות. ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע שדן בעררה של המשיבה ביום 15.11.02 - שהיה יום שישי בשבוע - דחה את מתן ההחלטה בערר וקבע את מועד נתינתה ליום 20.11.02. כן הורה "על הארכת עיכוב הביצוע" של שחרור העורר. הסניגורית טוענת כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך להשהות את שחרורו של העורר שכן הסמכות להשהות את השחרור נתונה רק לערכאה הראשונה שדנה בעניין. הערר נדחה.
בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי נאמר בפירוש כי הוא מאריך את עיכוב הביצוע של השחרור "נוכח עברו הפלילי של המשיב [העורר] המצביע על מסוכנות על אף שהמדובר באישומים שעניינם עבירות רכוש...". מכאן שסבר שיש עילת מעצר. עם זאת ראה ביהמ"ש המחוזי לנכון לא לתת את החלטתו על אתר; מן הסתם, לצורך עיון בשאלה אם לשחרר את העורר לחלופת מעצר וכנראה גם לצורך כתיבת הנמקה מפורטת. אין לבוא בטרוניה על השופט שנטל לעצמו ימים ספורים לשם כך, וכבר נאמר כי "צדק דחוי עדיף על פני אי צדק מהיר". מדובר בצעיר כבן 18 שנים ומחצה שבעברו הרשעות רבות ועבירותיו הנדונות נעברו זמן קצר אחרי שסיים לרצות מאסר של 8 חודשים בשל שוד, תוך שתלויים עליו שני עונשי מאסר מותנים. עבר פלילי כזה מעיד על מסוכנות רבה; נקיטת חלופה למעצר במקרה כזה צריכה בדיקה זהירה ושיקול דעת רציני. אכן, יש והארכת מעצרו של נאשם לצורך מתן החלטה במועד מאוחר יותר תיראה כפוגעת בחירותו של הנאשם. אך כאן מדובר בדחייה של 5 ימים בלבד.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' שרה חביב לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 17.11.02).

רע"א 7588/01 - פלוני נגד קצין התגמולים

*תשלום בגין נכות מיום השחרור מצה"ל ולא מיום הגשת התביעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

במהלך שירותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים נפל המערער בשבי המצרים. בתקופת השבי עבר המערער עינויים קשים, ושוחרר מן השירות הצבאי בינואר 74. לאחר ששב המערער מן השבי הגיש תביעה להכרה בנכויותיו הפיזיות, ואלה הוכרו ע"י המשיב כקשורות לשירות הצבאי. בשנת 1991 הופנה המערער ע"י אגף השיקום לאיבחון ולטיפול נפשי ב"מכון שלם". דו"ח טיפול ראשון הועבר לאגף השיקום ביום 1.8.91 ובו נרשם כי המערער פגוע נפשית מאז המלחמה והשבי וזקוק לטיפול. הדו"ח תוייק באגף השיקום מבלי שגורם כלשהו התייחס להמלצות שגובשו בו. בשנת 1998 הפנו אנשי אגף השיקום את המערער לוועדה רפואית לקביעת מצבו הרפואי-נפשי. מומחה שבדק את המערער אשר אימץ בחוות דעתו את מסקנותיו של דו"ח מכון שלם משנת 1991. עקב חוות הדעת האמורה הכיר המשיב בפגימה הנפשית של המערער כנובעת מן השירות הצבאי, ונקבעו לו 50 אחוזי נכות בגין פגימה זו. המחלוקת מתמקדת בשאלה מהו המועד ממנו יש לשלם למערער תגמולים בגין פגימתו הנפשית: האם מיום הגשת התביעה ע"י המערער בגין נכות זו, דהיינו ממרץ 1998 - כטענת המשיב, או שמא ממועד שחרורו מהשירות הצבאי - כטענת המערער. ועדת
הערעורים, ובעקבותיה ביהמ"ש המחוזי, החליטו לפי החלופה הראשונה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
סעיף 18(ו) לחוק הנכים קובע: "לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) (בתוך שנה אחת מיום שחרורו) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור". אין ספק בדבר שכבר כשבע שנים לפני הגשת תביעתו של המערער - ביזמת המשיב - היה המשיב ער או צריך היה להיות ער למצבו של המערער, כפי שזה תועד בדו"ח של מכון שלם אשר הועבר לרשותו ולא נעשה בו כל שימוש. אמנם סעיף 18(ו) דן בנכה שלא הגיש תביעה לתגמולים מחמת "מחלת נפש" או "ליקוי בשכלו" אך הרציונל העומד בבסיס שניים אלה כוחו יפה גם לגבי נכה שלא הגיש את התביעה עקב מצבו הנפשי. בנסיבות המיוחדות של המקרה, כפי שהוכחו, הפך שיקול הדעת של המשיב, הנתון לו בסיפת סעיף 18(ו), להקדים את תשלום התגמולים, מרשות לחובה. לפיכך ישולמו למערער התגמולים החל ביום 1.8.91.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד גלעד שר, גב' מיכל לביא ואופיר טל למערער, עו"ד שלמה פרידלנדר למשיב. 21.11.02).

רע"א 295/99 - סופר דרייב בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ

*דחיית בקשה להארכת מועד להגיש ערעור לאחר קבלת רשות ערעור כאשר עברו 3 שנים מאז מתן הרשות (הבקשה נדחתה).

בשעתו החליט ביהמ"ש העליון לתת למבקשים רשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בשאלה מסויימת. משכך, היה על המבקשים לנהוג כאמור בתקנה 398 לתקנות ולהגיש ערעור תוך 30 יום. המבקשים לא עשו כן. כעבור כ-3 שנים, לאחר שהתברר למבקשים כי התיק נסגר ע"י המזכירות, פנו לרשם וזה הורה על הבשלת התיק לאלתר. עקב כך הוצא ע"י הרשם צו לסיכומי טענות. לאחר הגשת הסיכומים ע"י הצדדים, הגיש המשיב בקשה לדחייה על הסף מן הטעם שלא הוגש ע"י המבקשים ערעור במועד הקבוע לכך בתקנות. בקשת המשיב נתקבלה ובקשת המבקש נדחתה על הסף.
בהחלטה למתן רשות ערעור לא נקבע כי בקשת רשות הערעור תדון כערעור על-פי הרשות שניתנה, כאמור בתקנה 410 לתקנות. משכך, לא חלה על ענייננו תקנה 410 הפוטרת את מגיש בקשת רשות הערעור מן הצורך להגיש ערעור. המבקשים לא פנו בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, לא במשך 30 הימים מיום שניתנה הרשות ולא בכלל עד עצם היום הזה. לאחר חלוף תקופה ארוכה כאמור, אין לראות בבקשה החלופית של המבקשים במסגרת השלמת הטיעון להאריך את המועד להגשת הערעור, בקשה המוגשת כדבעי, מה עוד שאין מקום לבקשה כזו לאחר חלוף 3 שנים ממועד מתן הרשות. תקופה כה ארוכה יוצרת זכות הסתמכות לצד שכנגד על כך שההליך אינו עומד עוד על הפרק והוא רשאי להניח שהעניין הסתיים ולכלכל ענייניו בהתאם.