תקציר סביר כרך ס' חוברת 13

ע.א. 7401/00 - יעקב יחזקאלי ומרינלנד דולפנריום בע"מ נגד עו"ד מרדכי גלוסקה - בתפקידו ככונס נכסים ואריה דגן

*תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות כאשר הוגשה בנושא תובענה וזו נדחתה(מחוזי י-ם - ה.פ. 235/99 - הערעור נדחה).

א. המשיב 2 (להלן: דגן) הגיש לביהמ"ש המחוזי בתל אביב תובענה (להלן: התובענה המקורית) נגד המערערת 2 (להלן: החברה) וכן נגד אחד, בן ציון ספקטור, שהיה בזמנו מנהלה של החברה ובעל מניות בה (להלן - ספקטור). ביום 6.3.88 פסק ביהמ"ש כי דגן הינו הבעלים של 20 אחוזים ממניות החברה והורה לרשום את המניות על שמו של דגן אצל רשם החברות, ומינה את המשיב 1 (להלן: הכונס) לביצוע פסה"ד. יחזקאלי לא היה צד לתובענה המקורית. תדפיס רשם החברות אשר הוצא ביום 29.3.88 מעלה, כי עד לאותו מועד הונפקו רק 6,020 מתוך 20,000 מניות. במועד זה החזיק יחזקאלי ב- 3,700 מניות. משנודע ליחזקאלי על פסה"ד, העביר את יתרת המניות המונפקות לידיו, והקצה את יתרת ההון הרשום לשמו. כתוצאה מן ההקצאה, הצטמצם ההון הרשום הבלתי מונפק של החברה ל- 1,000 מניות בלבד, ושוב לא ניתן היה להקצות לדגן 20 אחוזים מהון המניות. הכונס הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן הוראות (להלן: הבקשה הראשונה). במסגרת הדיון בבקשה, טענו המערערים כי פסה"ד הוצא בדרכי מרמה והטעיה, וביקשו כי תינתן להם שהות להגיש תובענה לביטולו. ביום 28.11.90 נענה ביהמ"ש לבקשת המערערים, ודחה את הדיון עד לאחר ההכרעה בתובענה שתוגש לביטולו של פסה"ד. עוד קבע, כי "לא תיעשנה פעולות של העברה או שינוי בעלות במניות של החברה כל עוד לא התבררה בקשה זו". בחודש ינואר 1991 הגישו המערערים תובענה לסעד הצהרתי כי פסה"ד בטל. ביום 20.6.96 דחה ביהמ"ש את תביעתם של המערערים.
ב. המשיבים הגישו בקשה חדשה להורות על רישומו של דגן כבעלים של 20 אחוזים ממניות החברה. ביום 1.5.97 נעתר ביהמ"ש לבקשת המשיבים באופן חלקי בלבד, והורה לכונס לרשום על שמו של דגן את יתרת ההון הרשום והבלתי מונפק, קרי 1000 מניות רגילות בלבד. ביהמ"ש הדגיש בהחלטתו, כי "המבקש להוציא מניות מידיו של המשיב 2 [יחזקאלי] חייב להצטייד תחילה בפס"ד הפוסל את ההקצאה". לאור קביעה זו הגישו המשיבים בשנת 1999 לביהמ"ש המחוזי תובענה, במסגרתה ביקשו כי יורה על ביטולה של ההקצאה ועל רישום דגן כבעלים של 20 אחוזים מהון המניות. במסגרת תובענה זו טענו המערערים, כי העילה באשר להקצאת המניות - הקצאה אשר בוצעה בשנת 1988 - התיישנה זה מכבר. ביום 27.7.00 קיבל ביהמ"ש את תובענתם של המשיבים תוך שהוא דוחה את טענת ההתיישנות. הערעור נדחה.
ג. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי: "הוגשה תובענה... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." כאמור, בשנת 1990 הגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן הוראות לצורך ביצועו של פסה"ד, והדיון בבקשה נדחה עד לאחר ההכרעה בתובענה לביטול פסה"ד. משנדחתה התובענה לביטול פסה"ד ביום 20.6.96, קבע ביהמ"ש אמור היה הדיון בבקשה למתן הוראות, כי "המבקש להוציא מניות מידיו של המשיב מס' 2 [יחזקאלי - א.ג.], חייב להצטייד תחילה בפס"ד הפוסל את ההקצאה". האם ניתן לראות בבקשה למתן הוראות משום "תובענה שנדחתה", לעניין סעיף 15, והאם התובענה נדחתה "באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה"?.
ד. לאחר דיון נרחב בתהליכים ומהות ההתיישנות בכלל והתיישנות פס"ד בפרט, עיכוב מירוץ ההתיישנות וכיוצא באלה, מסכם ביהמ"ש כי "השאלה שעמדה על הפרק היתה, האם התיישנה תובענתם של המשיבים לביטול הקצאת מניות החברה ליחזקאלי. בחנו את האפשרות לראות בתובענה זו פעולה לביצוע פסה"ד, המתיישנת אך לאחר 25 שנה
מיום מתן פסה"ד, אולם לא נדרשנו להכריע בה. תחת זאת פנינו למסלול השני, לפיו מקימה הקצאת המניות עילה חדשה, אשר מתיישנת לאחר חלוף 7 שנים מיום לידתה. ראינו כי הליכה במסלול זה מובילה למסקנה, כי לאור הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, נעצר מירוץ ההתיישנות למשך שנים ארוכות. לפיכך, הגם שמועד הגשתה של התובענה לביטול ההקצאה ארע לאחר שחלפו למעלה מ-7 שנים מיום התגבשות העילה, טרם התיישנה תובענה זו."

(בפני השופטים: מצא, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד איתן פלג למערערים, עו"ד מרדכי גלוסקה למשיבים. 25.11.02).

מ"ח 7044/02 - יחיא אחמד עסאלה נגד מדינת ישראל

*התנאים לקיומו של משפט חוזר וההליכים שניתן לנקוט בהם, כגון הארכת מועד להגשת ערעור לפני הפנייה למשפט חוזר(בקשה לקיום משפט חוזר - הבקשה נדחתה).

א. ביום 11.10.01 הורשע המבקש עפ"י הודאתו בעבירת בנייה של בניין בן שלוש קומות, בהיקף של 810 מ"ר, ללא היתר. בנוסף, יוחסה לו עבירה של הפרת צו הפסקת בניה שיפוטי. ביהמ"ש גזר למבקש תשלום קנס של 60,000 ש"ח ותשלום כפל אגרה וכן הורה להרוס את הבניין. צו ההריסה היה אמור להיכנס לתוקף ביום 15.7.02. על פסק דינו של בימ"ש השלום לא הוגש ערעור. ביום 21.3.02 פנה ב"כ המבקש לבא-כוח הוועדה המקומית בבקשה להסכים לביטול גזה"ד מאחר ולהשקפתו הוא התבסס על עובדות שגויות, היינו, התברר בדיעבד כי היקף הבניה ללא היתר קטן באופן משמעותי מזה שנטען בכתב האישום. פנייתו הסתמכה על מכתבו של מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "לב הגליל", מיום 20.3.02, שלפיו נבנה שטח מגורים של 212 מ"ר וקומת עמודים של 390 מ"ר. בא-כוח הוועדה המקומית דחה את בקשתו של המבקש, והלה הגיש בקשה למשפט חוזר. המשיב מתנגד למשפט חוזר. לדעתו, לנוכח היקף הבנייה גם לפי השטח המתוקן, ועובדת הרשעתו של המבקש גם בעבירה של הפרת צו שיפוטי, אין בסיס לסברה כי תוצאות המשפט ישתנו לטובתו. העתירה למשפט חוזר נדחתה.
ב. ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד, והשאיפה לסופיות הדיון, מאידך. בענייננו, הרשעתו של המבקש באה בעקבות הודאתו כי בנה בניין בן 3 קומות ללא היתר, ותוך הפרה של צו-הפסקת עבודה שיפוטי. גם לאחר שגילה המבקש את הטעות, הפנייה לקיומו של משפט חוזר לא צריכה להיות ראשיתם של ההליכים החדשים אלא סופם. לרשות המבקש עמדה האפשרות לפנות לביהמ"ש המחוזי, ולעתור, מכוח סעיף 201 לחסד"פ להאריך את המועד להגשתו של ערעור, והמשיב אף העלה את הרעיון בפני ב"כ המבקש אלא שהמבקש בחר לבקש משפט חוזר.
ג. גם לגופו של עניין, מכוח הוראתו של סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, לא די בכך שהמבקש יצביע על עובדות חדשות, שונות מאלו עליהן התבססה הרשעתו. המבחן הוא אם יש באותן עובדות "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". אין בנתון החדש בדבר שטחו של הבניין כדי להשפיע על ההרשעה, הואיל והבנייה בוצעה, כאמור ללא היתר. בנתון החדש גם אין כדי להשפיע על העונש, הואיל והמבקש חטא בבנייתו של בניין בן שלוש קומות שגודל שטחו נאמד במאות מטרים. די בעובדה זו כדי לקבוע כי העונש שהושת על המבקש אינו חורג לחומרה, והסיכוי כי במסגרת משפט חוזר העונש ישתנה, הנו קלוש אם לא לומר אפסי.

(בפני: השופט א. לוי. 28.11.02).

רע"א 7725/02 - גיל מיכאלוביץ נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למתן פס"ד חלקי לפיצויים בגין כאב וסבל לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי ת"א - בש"א 11837/02 (ת.א. 1253/94) - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המבקש נפגע ביום 25.6.1994 בתאונת דרכים, ותבע את המשיבים לפיצויו. ביהמ"ש מינה מספר מומחים רפואיים לבדיקת המבקש. לאחר שמומחים אלה הגישו את חוות דעתם, חל שינוי במצבו הרפואי של המבקש, והוא נבדק שנית על ידי חלק מן המומחים הרפואיים, שהגישו חוות דעת מתוקנות. בשלב זה ביקש המבקש ליתן פס"ד חלקי בשאלת הפיצוי בגין כאב וסבל, בטענה כי לפני שינוי מצבו הרפואי הגישו הצדדים סיכומים, והמשיבים הסכימו בסיכומיהם כי יש לפצותו בגין כאב וסבל לפי 31 ימי אישפוז ו-%51.1 נכות. לפיכך, ביקש פס"ד חלקי, לשלם לו מיידית את הפיצויים לפי סיכומים אלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "ביהמ"ש רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פס"ד... בחלק מתביעה... כל אימת שנראה לביהמ"ש שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור". על פי רוב יינתן פס"ד חלקי במקרים בהם הנתבע מודה בחלקים מכתב התביעה, כך שאין יותר מחלוקת לגביהם. לעתים אין מניעה כי ינתן פס"ד חלקי גם בענין שעדיין שנוי במחלוקת, כאשר על אף המחלוקת סבור ביהמ"ש שלא יחול שינוי בממצאים ביחס לשאלות העומדות להכרעה. בתביעות המתנהלות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קיימים מספר שיקולים להם צריך ביהמ"ש לתת את דעתו. ראשית, נדרש שבפני ביהמ"ש יעמדו ממצאים ברורים, שלא יחול בהם עוד שינוי בהמשך המשפט. כך, לדוגמה, כאשר אין למעשה מחלוקת על שיעור הנכות הרפואית וימי האישפוז, בדרך כלל יוכל ביהמ"ש ליתן פס"ד חלקי ובו יפסוק לתובע את הנזק הלא ממוני שנגרם לו; שנית, יש לקחת בחשבון את התשלומים התכופים שנפסקו לטובת הנפגע; שלישית, בדומה לתשלומים התכופים, קיימים סכומים נוספים המנוכים מן הפיצויים לטובת הנפגע בפסה"ד הסופי.
ג. במקרה דנא, נטושה מחלוקת בין הצדדים ביחס לגובה הנכות הצמיתה שתיקבע למבקש. לא ניתן לכבול את המשיבים בהסכמתם בסיכומיהם המקוריים בביהמ"ש המחוזי, שכן לאחר שאלה הוגשו חל שינוי במצבו של המבקש, וניתנו חוות דעת חדשות בעניינו. שינוי זה מאפשר לצדדים לעדכן את סיכומיהם, והמשיבים רשאים לחזור בהם מהסכמתם ביחס לפיצוי בגין כאב וסבל. במקרה זה גם שולמו למבקש בעבר תשלומים תכופים בסכום המשוערך בסך של כ-45,000 ש"ח. כמו כן, המבקש הגיש בקשה נוספת לביהמ"ש המחוזי לקבלת תשלומים תכופים. כמו כן, קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת גובה הנכות של המבקש, המחזקת את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי שלא ליתן פס"ד חלקי במקרה זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד א. אלבינצר למבקש, עו"ד א. שטיין למשיבים. 28.11.02).

ע.א. 6899/97 - פניה פייבושביץ נגד בנק לאומי לישראל ואח'

*טענת "לא נעשה דבר" בחתימה על ערבות לחשבון בנק ועל שטר משכנתא לטובת הבנק, כשנטען ע"י החותם כי הוטעה ביחס למהות החתימה. *אי תחולת הגנת "ערב יחיד" שבחוק הערבות, כשמדובר בחתימת הערב על משכנתא. *חובותיו של בנק כלפי ערבים(מחוזי חיפה - ת.א. 1029/92 - הערעור נדחה).
א. חברת גני הבית האדום פתחה באפריל 98 חשבון חח"ד בסניף בנק לאומי בחיפה. החברה נשלטת ע"י 3 אחים למשפחת פייבושביץ. הבנק העמיד לחברה הלוואות ואשראי בערבות שלושת האחים. גם המערערת, אמם של שלושת האחים, חתמה על ערבות בלתי מוגבלת בסכום. חברת הבית האדום הפעילה בקרית אתא אולם שמחות. הנכס בו התנהל
אולם השמחות שייך למערערת. חודשים ספורים לאחר פתיחת החשבון בבנק, סוכם בין האחים לבין הבנק כי הנכס ישועבד לבנק. המערערת חתמה על שטרי משכנתה ראשונה ללא הגבלה בסכום בהם היא שיעבדה את זכויותיה בנכס. על גבי שטרי המשכנתה מופיע אישור של עו"ד אלי שחף, ששימש כעורך דינה של משפחת פייבושביץ, כי חתמה בפניו לאחר שהסביר לה את מהות חתימתה.
ב. בנובמבר 92 הגיש הבנק תובענה בסדר דין מקוצר נגד חברת הבית האדום, נגד האחים ונגד המערערת על סך של 1.356 מליון ש"ח. בפסה"ד נדחו כל טענות ההגנה של חברת הבית האדום ושל האחים. המערערת כפרה בתקפם של כתב הערבות ושל שטרי המשכנתה. היא טענה כי למרות חתימתה על המסמכים הנזכרים, הם נתפסים על ידי העקרון של "לא נעשה דבר", שכן היא הוחתמה עליהם מבלי לדעת את מהותם, כשהיא סבורה שהיא חותמת על מסמכים הקשורים לירושה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערערת כי כתב הערבות נתפס על-ידי העקרון של "לא נעשה דבר". ביהמ"ש קיבל את גירסתה העובדתית של המערערת, לפיה היא לא ידעה את מהות המסמך עליו הוחתמה, בביתה, על-ידי בנה. הבנק, מצידו, לא דאג להחתים את המערערת בנוכחות פקיד בנק, כנהוג וכמקובל, לאחר שיוסבר לה כל הטעון הסבר. ביהמ"ש הוסיף כי גם לולא היתה עומדת למערערת טענת "לא נעשה דבר", עדיין עמדה לה תרופת הביטול מכוח פגם רצון.
ג. אשר לתוקפם של שטרי המשכנתה - עו"ד אלי שחף, אשר העיד מטעמו של הבנק, עמד על כך כי שטרי המשכנתה נחתמו על-ידי המערערת בפניו במשרדו, וכי הוא הסביר לה את מהות העיסקה בעברית וביידיש. עו"ד שחף הודה כי לאור יחסי האימון שנוצרו בינו לבין משפחת פייבושביץ, יתכן שאישר חתימה על מסמכים מסויימים גם אם החתימה לא נעשתה בנוכחותו, אך בשטרי משכנתה הוא מקפיד במיוחד על נוכחות החותם ועל מתן הסבר על מהות המסמך וכך הוא נהג גם בעניינה של המערערת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתו של עו"ד שחף וקבע שאין לשלול את תוקפם של שטרי המשכנתה על יסוד עקרון של "לא נעשה דבר".
ד. בפסק דינו עסק ביהמ"ש קמא גם בשאלת תחולתן של ההוראות בדבר "ערב יחיד" בחוק הערבות, וזאת על יסוד המחשבה שאם טעה בדבר אי תקפות כתב הערבות, הרי אז תתעורר שאלת ההגנה של "הערב היחיד". ביהמ"ש ציין כי הוראות פרק ב' לחוק הערבות, שנוספו בחוק הערבות (תיקון), אינן חלות על המערערת, שכן היא ערבה לסכום בלתי מוגבל ולכן אין היא יכולה לזכות בהגנות הקבועות בפרק ב' לחוק. לעומת זאת, סעיף 5(ד) להוראות המעבר שבחוק הערבות (תיקון), חל על ערבותו של ערב יחיד, שהתחייב לפני תחילת החוק בערבות בסכום שאינו נקוב. כל הדיון הזה היה בבחינת אמרת אגב, מאחר שביהמ"ש קמא הגיע למסקנה כי כתב הערבות נעדר תוקף כאמור. הערעור נדחה.
ה. באשר לטענה הנוגעת לתוקף החתימה על שטרי המשכנתה - בימ"ש שלערעור אינו מתערב על נקלה בהכרעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה. התערבות זו אפשרית רק בנסיבות מיוחדות. ביהמ"ש המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותם של המערערת ועו"ד שחף ועל רקע התרשמות זו קבע את ממצאיו. קביעותיו עומדות במבחן ההגיון הענייני ואין להתערב בהן.
ו. המערערת העלתה טענה כי עומדות לה בעניין המשכנתא ההגנות המיוחדות העומדות ל"ערב יחיד" מכוח חוק הערבות. שאלה זו לא נדונה על ידי ביהמ"ש קמא. הטענה היא כי דיני הערבות חלים על ממשכן מכוח סעיף 12 לחוק המשכון. אכן, הוראת סעיף 12 לחוק המשכון מחילה את דיני הערבות על היחסים שבין הממשכן, החייב והנושה. המערערת עשוייה להיחשב "ערב יחיד" כמשמעותו בהוראת המעבר שבסעיף 5(ד). השאלה היא אם ההגנה של סעיף 5(ד) חלה גם על ערב הממשכן נכס. יש להשיב על שאלה זו בשלילה. הוראת המעבר נועדה להתמודד עם התופעה של ערבות בלתי מוגבלת
בסכום שעלול להביא להרס כלכלי של הערב. אולם, כאשר בעל נכס ממשכן את הנכס, הרי רק הנכס הממושכן משמש לגביית החוב, ואין לנושה אפשרות להיפרע מן הממשכן בדרך אחרת. כך שהממשכן אינו חשוף לכך שייגבה ממנו סכום העולה על שווי הנכס הממושכן. התוצאה היא כי הבנק רשאי לממש את המשכנתאות עליהן חתמה המערערת ולהיפרע מן הנכס את מלוא החוב של חברת הבית האדום.
ז. טענה נוספת של המערערת היא כי היה על הבנק למסור לה מידע אודות מצב החשבונות של חברת הבית האדום ועל אופן ניהולם. לעומתה טוען הבנק כי עד לתיקון משנת תשנ"ח לחוק הערבות לא היתה מוטלת עליו חובה כלשהי ליזום מסירת מידע לערב בנוגע למצב חשבון החייב, כל עוד הערב לא התעניין במצב החשבון ולא ביקש לקבל מידע. כללית, מקובלת ההנחה שחובותיו של בנק כלפי ערבים חלות גם כלפי ממשכן. אך בנסיבות המקרה הנדון, לא הפר הבנק את חובתו כלפי המערערת. אילו נתבקש על-ידה למסור מידע, היה עליו למסור מידע מלא ואמין. אולם בעת ההיא, בנסיבות המקרה הנדון, לא רבצה על הבנק חובה לתת ביוזמתו מידע אודות אופי חיוביה של חברת הבית האדום.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אלכסנדר עירד למערערת, עו"ד יעקב רבינוביץ לבנק לאומי, עו"ד יעקב הרכבי לגני הבית האדום. 25.11.02).

ע.פ. 7251/01 - בכור אקנין נגד מדינת ישראל

*קיום המחשבה הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 226/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. בשעת צהריים, באפריל 99, בשעה שהמערער נהג טנדר מסחרי ברחוב זבולון בקרית אתא, הוא פגע באינה פלדמן (להלן "האם") ובבנה בן ה-6 (להלן-המנוח), אשר חצו את הכביש במעבר חצייה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות הריגה, אי-האטה, ואי-מתן אפשרות חצייה במעבר חצייה, וגזר לו 18 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על-תנאי, פסילת רישיון הנהיגה לצמיתות, וקנס בסך 10,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסוגיה העובדתית בה נחלקו הצדדים עסקה בשאלת המקום בו פגע המערער בהולכי הרגל. אמו של המנוח ועד ראייה נוסף העידו כי הפגיעה התרחשה במעבר חצייה, בעוד שהמערער טען כי מקום הפגיעה היה כ- 25 עד 30 מטרים משם. ביהמ"ש המחוזי אימץ את גירסת המשיבה. שאלה זו היא שאלה שבעובדה אשר הוכרעה על בסיס האמון שנתן השופט בעדים, ואין עילה להתערבות במסקנתו.
ג. שאלה אחרת היא אם הונח הבסיס להרשעת המערער בעבירת הריגה. שדה הראיה היה על פי הערכת הבוחן 100 מטר. התאונה התרחשה בשעת הצהרים, ועל פני הכביש לא נמצאו סימני בלימה. היעדרם של סימני בלימה יש בהם ללמד שהמערער לא הבחין כלל בהולכי הרגל עד הפגיעה ממש, וזו היתה, ככל הנראה, הסיבה שלא בלם בלימת חירום. במהלך חקירתו אישר המערער כי זירת התאונה מוכרת לו. עד לפגיעה הספיקו הולכי הרגל לעבור 4.4 מטר. בנסיבות אלו, ובהתבסס על ההיגיון וניסיון החיים, נדמה כי לא היה מנוס מלקבוע שברגעים הקריטיים לא היתה דעתו של המערער נתונה לדרך שלפניו, ובכך חטא בחריגה גסה מנורמות של נהיגה סבירה.
ד. על המדינה היה להוכיח כי במערער התקיימה המחשבה הפלילית, שלענייננו היא "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים
עם פרטי העבירה..." (סעיף 20(א) לחוק העונשין). על המשיבה להוכיח כי המערער היה מודע לסיכון הקונקרטי שהיה כרוך בדרך נהיגתו, ולאפשרות שנהיגתו זו תגרום לתוצאה קטלנית. בנסיבותיו של המקרה הוכחו כל אלה. כאמור, המערער ידע כי התנועה בזירת התאונה היא סואנת, הוא גם ידע על קיומו של מעבר החצייה, הוא הבחין בו עובר לתאונה, והיתה ידועה לו עובדת-חיים פשוטה נוספת שהיא בבחינת נחלתם של הכלל, לאמור, אי-מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה, עלול לגרום לתאונה קטלנית. חרף כל אלה המשיך המערער לקראת מעבר החצייה בנסיעה שוטפת, ובנסיבות אלו המסקנה היא כי בדרך נהיגתו הוא נטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית, גם אם קיווה להצליח למונעה. בכך היה די לבסס את הרשעתו.
ה. באשר לעונש - המערער אינו אדם צעיר (יליד שנת 1939), ומעולם לא התנסה במאסר. לכליאתו עלולה להיות השלכה ולא על המערער לבדו, אלא גם על אלה הסובבים אותו. מאידך, מדובר בנהג שכבר נרשמו לחובתו עבירות לא מעטות, וביניהן עבירות בעלות אופי בטיחותי מובהק: נהיגה במהירות מופרזת (6 הרשעות), ואי-ציות לתמרור "עצור" (5 הרשעות). את התאונה הזו ניתן היה למנוע, ואם היא נגרמה היה זה בעטיו של מחדל חמור בדרך נהיגתו של המערער שלא נתן את דעתו לנעשה בדרך שבפניו. מציאות חיינו מלמדת, כי חרף הענישה הננקטת על ידי בתי המשפט, ממשיך הגורם האנושי להיות גורם מכריע בתאונות הדרכים. כדי לבער נגע זה אין מנוס מהחמרה בענישה, ואפשר שבכך ניתן יהיה לחסוך חיי-אדם. על כן יש לדחות גם את הערעור על מידת העונש.

(בפני השופטים: טירקל, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד חיים גלזר ומאיר ברק למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיב. 25.11.02).

ע.פ. 7514/01 + 7481/01 + 7480/01 - בני חסון, חיים חסון ורווה שליט נגד מדינת ישראל

הרשעות בעבירות סמים. זיכוי בערעור מהרשעה בעבירת סמים שהתבססה על ראיות נסיבתיות(מחוזי ת"א - ת.פ. 40300/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים של בני וחיים חסון נדחו ושל רווה שליט נתקבל).

א. חיים ובני חסון הם אחים אשר על פי הנטען קשרו במחצית הראשונה של שנת 1998, עם אחד - יצחק גלאפו, אזרח ישראלי, ששהה אותה עת בארה"ב, לייבא קוקאין מברזיל לישראל. גלאפו פנה לשניים נוספים: רווה שליט ונאור אביטל והציע להם ליטול חלק ביבוא הסם. נטען כי הקושרים החליטו לייבא את הסם על ידי הטמנתו במזוודות אשר ישאו עמן שתי "דוגמניות", אותן ישכרו באמתלה של עריכת קטלוגים של בגדי-ים בברזיל ובישראל. נאור שכר את שתי הדוגמניות, והשלושה טסו במועדים סמוכים בחודש יוני 1998 לברזיל. בעקבותיהם טס רווה, ועל פי הנחיות שקיבל מגלאפו, הוא נפגש עם ספקי הסם וקיבל מהם 4.74 ק"ג של קוקאין, אשר הוסתרו בשתי מזוודות. שתי הדוגמניות, שהיו בלדריות תמימות טסו לישראל וכאן נעצרו. כך היה גם גורלו של נאור שהגיע לארץ בעקבותיהן. גלאפו הובא לדין, הודה בחלקו בפרשה, ובמסגרת הסדר טיעון נדון ל-5 שנות מאסר. לעומת זאת, כפרו המערערים באשמה והורשעו. הכרעת דינו של ביהמ"ש המחוזי הושתתה על הגירסה של גלאפו. עד זה סרב למסור הודעה סדורה בכתב, ועל כן תועדו דבריו לחוקרים ונתקבלו מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות. גירסתו המפלילה של גלאפו לא עמדה לבדה, ופרטים רבים מתוכה קיבלו אישור חלקי מפיהם של עדים נוספים. ביהמ"ש גזר לבני חסון 10 שנים מאסר, לחיים חסון 4 שנים מאסר ולרווה שליט 4 שנים מאסר. הערעורים של בני וחיים חסון על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו וערעורו של רווה שליט נתקבל.
ב. ביהמ"ש שלערעור נתבקש להתערב בעיקר בשאלות של עובדה, ביחס אליהן חזרה ההלכה הפסוקה וקבעה כי התערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה היא מצומצמת, ונועדה
לתת מענה למקרים חריגים בלבד. בבדיקת חומר הראיות בענייננו, עולה כי בדין הורשעו חיים ובני בעבירות שיוחסו להם.
ג. אשר להרשעתו של רווה - זו התבססה על ראיות נסיבתיות, אשר כוחן אינו נמדד על פי משקלה של כל ראיה בפני עצמה, אלא על פי משקלן המצטבר של הראיות כולן, והשאלה היא אם יש בהן, על פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים הכללי, כדי להצביע על הנאשם, ומעבר לספק סביר, כי הוא היה מבצעו של המעשה הפלילי. כשבודקים את הראיות הנסיבתיות נגד רווה, יש יסוד להנחה שמעורבותו בפרשה לא היתה תמימה. עם זאת, הראיות שהובאו נגדו הן ראיות נסיבתיות, שחרף ריבויין ועוצמתן ספק אם די בהן לצורך הרשעה בפלילים. לפיכך יש לזכותו.
ד. אשר למידת העונש - חומרתן של העבירות גלוייה על פניה, ואין ספק שהיא חייבה לנקוט בהם ביד קשה. גם ההבחנה שעשה בימ"ש קמא בין המערערים בהתאם לחלקם בפרשה, היא הבחנה נאותה, ועל כן נכון היה להחמיר במיוחד בעונשו של בני. בני היה זה שעמד בראש הקשר הפלילי, ואף שחלקו של גלאפו בפרשה אינו מבוטל כלל, עומדת לזכותו עובדת הודאתו במהלך חקירתו, הודאה שסייעה לגורמי החקירה לפענח את הפרשה החמורה בה עוסק ערעור זה, ומכך נבעה, ככל הנראה, הסכמתה של המדינה לעונש מתון. באשר לחיים - חלקו בפרשה אמנם צנוע מזה של אחיו, אך לעניין זה נתן בימ"ש קמא את דעתו כאשר גזר לו עונש קל במידה ניכרת מזה שהושת על אחיו.

(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אביגדור פלדמן לבני וחיים חסון, עוה"ד ירון בן יוסף ושי נודל לרווה שליט, עוה"ד אורן אביקסיס, גב' מירי ארד וגב' שירי רום למשיבה. 28.11.02).

ע.א. 4000/01 - יהודה קיסר ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א

*מסירת חזקה במגורים בעקבות הפקעה וקיום התנאי של הבטחת דיור חלוף(הערעור נדחה).

א. המערערים מתגוררים בשכונת "גבעת עמל א'" בצפון ת"א, במיבנים ארעיים ורעועים. המערערים - הם או אבותיהם לפניהם - תפסו חזקה במקרקעין, סמוך למלחמת העצמאות, לאחר שתושבי האיזור הערבים ברחו. במשך כל השנים לא עשו המערערים להסדר זכויות במקרקעין ואף לא שילמו תמורת השימוש במקרקעין. בראשית שנות ה-90 החלה עיריית ת"א מקדמת תוכנית "פינוי-בינוי" לשכונה. העירייה והמשיבה 2 (היזם), יזמו תוכניות תכנון לשכונה. רוב תושבי השכונה פינו את המקום תמורת פיצוי כספי שהוסכם עליו. עם המערערים לא הושג הסדר פינוי. משכשלו המגעים בין המערערים לבין העירייה לפינוי מרצון, החליטה המשיבה להפקיע את המקרקעין כייעודם בתוכנית. ביום 22.5.1997 נשלחו למערערים הודעות אישיות על ההפקעה ועל הדרישה כי ימסרו את החזקה במקרקעין. משלא נענו לדרישה, הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש המחוזי להורות למערערים למסור את החזקה במקרקעין לעיריה. תביעה זו התבססה על הוראות סעיף 8 לפקודת הקרקעות.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נתקיימו התנאים הנדרשים לתקפותה של ההפקעה ועל המערערים למסור את החזקה בקרקע לוועדה המקומית. מנגד קיבל ביהמ"ש את טענת המערערים שחלה על ההפקעה הוראת סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה, ולפיה מותנה פינויו של בית-מגורים בהעמדת שיכון חלוף לרשות המפונה. הוועדה המקומית שלחה לכל אחד מן המערערים הצעות דיור חלוף ומשלא קיבלו את ההצעות הורה ביהמ"ש על פינוי המערערים תוך הפקדת ערבויות בנקאיות של המשיבה לטובת המערערים. הערעור נדחה.ג. תביעתה של הוועדה המקומית נגד המערערים גדרה עצמה בהוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות. הוראת סעיף 8 נועדה - מעיקרה - ליתן בידי בעל סמכות ההפקעה דרך
מהירה לתפוס חזקה בקרקע שהופקעה. ביהמ"ש המחוזי בחן קיומם התנאים המוקדמים לפי סעיף 8 לפקודה וקבע כי אלה נתקיימו. המערערים מעלים טענות לרוב נגד עצם הפקעת המקרקעין נושא הדיון, אך טענות אלה הן שלא במקומן. גם אם במקרים חריגים ומיוחדים - כגון בטענה של היעדר סמכות הנגלה על-פני הדברים - ניתן להתגונן בהליכים שלפי סעיף 8 לפקודה, לא כן בטענות על היעדר צורך בהפקעה, על "קנוניה" שנרקמה, כביכול, בין המשיבות, על כך שההפקעה נוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועוד כיוצא באלו טענות שמקומן לא יכירן בהליכים שלפי סעיף 8 לפקודה.
ד. אשר לסוגיית הדיור החלוף - בהליכי הפקעה מכוח הפרק הנדון לא יפונה בית מגורים אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר. המשיבה הציעה למערערים, על-פי חוות דעת של מומחים, שיכון חלוף או פיצויים תחתיו, אך אלה, בעיקשות בלתי-מובנת, לא נדרשו כלל לאותן הצעות. לכל הצעה של המשיבה המבוססת על חוות-דעתו של שמאי מוסמך, השיבו המערערים בטוענם כנגד עצם ההפקעה ובהוסיפם לטעון באשר לכלל זכויותיהם במקום, ולפיצויים שהם זכאים להם, לטענתם. מתוך שזו היתה תשובת המערערים, ממילא לא נתגלעו חילוקי-דעות בין בעלי-הדין, וחוות-דעת השמאי מטעם הוועדה המקומית נשארה על כנה בלתי מעורערת: הן לגבי הדיור החלוף הן לגבי הפיצויים תחתיו, כאשר חוות הדעת היתה מבוססת על הערכה בדולרים. בימ"ש קמא קבע כי תופקד ערבות בנקאית נפרדת לכל מערער והוועדה המקומית הפקידה ערבויות כפי שנדרשה. בכך אין להתערב.
ה. ביהמ"ש קבע כי סכום הערבות יהיה בשקלים חדשים על פי השער היציג של הדולר הידוע במועד ההפקדה, ולא יהיה צמוד ולא ישא ריבית. המערערים קובלים על קביעת בימ"ש קמא כי סכום ההפקדה "לא יהיה צמוד ולא ישא ריבית". טענת המערערים אין לקבלה. החוק קובע הסדר מסויים באשר להצמדה ולתשלום ריבית על פיצויים המשתלמים למי שזכויות במקרקעין הופקעו ממנו, וקובע כי אם קבע בימ"ש כי בעל הזכויות שנרכשו מנע, שלא כדין, את מסירת החזקה במקרקעין, לא ישולמו לו הפרשי הצמדה וריבית, לפי כל דין, אלא בנסיבות מיוחדות שקבע ביהמ"ש ומנימוקים שיירשמו. בענייננו אין נסיבות מיוחדות כאמור בחוק.

(בפני השופטים: אור, חשין, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עו"ד מנחם דויד למערערים, עוה"ד גרשון דרנס, אמנון עברון, אלי שמולביץ וגב' חני אבינרי למשיבים. 1.12.02).

ע.א. 10000/01 - ר.א.מ... בע"מ בפירוק ואח' נגד עמותת שכונת הקוטג'ים... ו-10 אח'

*לרשם אין סמכות לדון בביטול פסק בורר (בקשה לביטול פסק בורר - הבקשה הועברה לדיון מהרשם לשופט ביהמ"ש העליון).

לביהמ"ש העליון הוגשה בקשה לביטול פסק בורר, אשר ניתן בעקבות העברת שורה של עניינים לבוררות ע"י הרשם. הבקשה לביטול הועברה לטיפולו של הרשם. לאחר הליכים מקדמיים שונים, הועלתה על ידי אחד הצדדים השאלה, האם נתונה לרשם הסמכות לדון בבקשה לביטול פסק הבורר. הרשם החליט שאין לו סמכות. הוראת סעיף 37(4) לחוק הבוררות שוללת את סמכותו של רשם לאשר פסק בורר, מקום בו הוגשה בקשה לביטולו של הפסק. הוראה זו משמיעה בבירור, כי רשם אינו מוסמך לדון בבקשה לביטול הפסק.

(בפני: הרשם שחם. 19.11.02).

רע"א 2336/02 - אלי ואנונו נגד קצין התגמולים

*שיעורי נכות חייל צה"ל שנקבעו ע"י הוועדה הרפואית העליונה (הבקשה נדחתה).

המבקש משיג על שיעורי נכות שנקבעו לו וטענתו היא שלא התחשבו במשמעות הסובייקטיבית של פגימותיו בהיותו נגן סקסופון שהפגימות מהן הוא סובל מגבילות אותו בתיפקודו ובעיסוקו באופן שאינו משתקף בנכויות שנקבעו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש משיג על הערכות רפואיות של הוועדה הרפואית העליונה ועל אחוזי הנכות שקבעה לו. עניינים אלה הם בסמכות בלעדית של הוועדות הרפואיות שבידן הסמכות וברשותן הידע להעריך את מצבו הרפואי של נכה ולקבוע אחוזי נכות לפי המבחנים הקבועים בתקנות הנכים. הערעור על החלטות ועדות רפואיות יכול להתייחס על פי החוק לנקודה משפטית בלבד. תקנות הנכים מחייבות את הוועדות הרפואיות וקביעות הוועדות הרפואיות אינן נושא לביקורת ביהמ"ש העליון, ככל שהדבר נוגע לקביעת הנכות על-פי התקנות. אם יש מקום לשנות את תקנות הנכים באופן שתאפשרנה גמישות יתר בקביעת נכות הנכה, על המחוקק לעשות כן.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רות גורדין למשיב. 20.11.02).

ע.פ. 3427/02 - אסאם עויסאת ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונשים בעבירות סחר בסמים (ערעור על חומרת העונשים - הערעור נדחה).

ארבעת המערערים הורשעו בעבירות של סחר בסם מסוכן ותיווך בפעילות אסורה בסם מסוכן. המערערים הודו ודינם נגזר לעונשים מעונשים שונים: מאסר, מאסר על-תנאי וקנסות. הערעורים הם על גזר-הדין שנגזר על כל אחד ואחד מן המערערים. הערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון התייחס לכל אחד מהמערערים, לעבירות המיוחדות של כל אחד ולעונש שהושת עליו, והבהיר על שום מה אין הוא מתערב בעונש שנגזר. לגבי אחד המערערים היה הסדר טיעון וביהמ"ש סטה ממנו והחמיר בענשו. לטענת הסניגור צריך היה לכבד את הסדר הטיעון. גם טענה זו נדחתה. אכן, מקום שבימ"ש אומר לסטות מהסדר טיעון שומה עליו להסביר את החלטתו. בימ"ש קמא בענייננו לא אמר אלא כי נראה לו שעיסקת הטיעון מקלה יתר-על-המידה עם המערער, והנמקה זו היא הנמקה חסרה. על ביהמ"ש לברר מה טעם נעשה ההסדר כפי שנעשה, ומשיעמוד על הטעם, יביע דעתו עליו. אולם, לאחר בירור בביהמ"ש העליון בפרטי ההסדר וטעמו, הוברר כי לא היה טעם ספציפי להסדר הטיעון כפי שנעשה. המסקנה היא כי העונש אשר הוסכם עליו בהסדר הטיעון אכן עונש בלתי-ראוי הוא.

(בפני השופטים: חשין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עוה"ד מתתיהו סלע ואלי כהן למערערים, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 21.11.02).

רע"א 6599/02 - מועדון הכדורגל הפועל חיפה בע"מ (בפירוק זמני) נגד כהן ישראל ואח'

*הזקקות להליכי בוררות לפי תקנון ההתאגדות כאשר הנתבעת נמצאת בהליכי פירוק (הבקשה נדחתה).

המבקשת (להלן: הקבוצה) מצוייה בהליך של פירוק זמני. המשיב הוא שחקן כדורגל בקבוצה. למשיב תביעות כספיות נגד הקבוצה, אותן העלה בפני המוסד לבוררות שליד ההתאחדות לכדורגל, בהתאם לתקנון ההתאחדות. התנגדותה של הקבוצה לבירור הפלוגתא בפני מוסד הבוררות נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הקבוצה טוענת כי על-פי תקנון ההתאחדות לכדורגל, אין הבוררים כפופים לדין המהותי, ועל כן עלול פסק הבוררות להטיל על קופת הפירוק של הקבוצה נטל כספי כבד, באופן
המהווה העדפת נושים. לעניין זה מסתמכת הקבוצה על פסה"ד בע"א 563/90 פד"י מה(5) 589. לדבריה, נקבעה בפסה"ד האמור הלכה, לפיה אין להיזקק להליכי בוררות כאשר הבורר אינו כפוף לדין המהותי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
יש להבחין בין שלב הבירור המהותי של תביעותיו הכספיות של המשיב, שמטרתו הוכחת חוב, לבין שלב מימוש החוב. מוסד הבוררות מהווה מסגרת לשמיעת ראיות, שמטרתה להכריע בשאלת זכויותיו הכספיות של המשיב כלפי הקבוצה. אם וכאשר יכיר המוסד לבוררות בקיומו של חוב כספי של הקבוצה כלפי המשיב, ייכנס החוב למצבת החובות הכוללת של הקבוצה. דינו של המשיב יהיה, בנסיבות אלה, כדין נושים אחרים. ברי, איפוא, כי לא מתעורר חשש להעדפת המשיב על פני יתר הנושים.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יואל גולדברג למבקשת, עוה"ד י. בן מנחם ומ. אביבי למשיבים. 26.11.02).

בש"פ 6991/02 - אמנון בן עזרא נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת הצתה לצורך גמילה מסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר, המואשם בשלושה אישומים נפרדים של עבירות הצתה, נעצר בתאריך 25.7.02 עד תום ההליכים, לאחר שביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המדינה, לפיה, ככלל, אין לאפשר גמילה מסמים כחלופת מעצר אלא במקרים נדירים. הערר נתקבל.
היום אנו בסוף חודש נובמבר 2002, ומשפטו של העורר עוד לא החל להתברר. בתוך כך, בבדיקות שעבר העורר הוא נמצא מתאים לגמילה. הפיקוח במוסד סגור מסיר את החשש להמשך הפעילות הפלילית - שהיא עילת המעצר, ועשוי לנתק את הנאשם משימוש בסמים - שהוא בדרך-כלל גם הגורם להידרדרותו לעבריינות. החודשים הרבים שהעורר מבלה בין כתלי בית-הסוהר בהמתנה לבירור משפטו, הם עצמם נימוק משכנע לניצול זמן זה לגמילה, שהיא אינטרס של החברה, ויש בה, כשלעצמה, גם כדי להגן על שלום הציבור. על כן ישוחרר העורר מן המעצר, בתנאי שישהה במוסד הגמילה "קרן הדרך", שהוא מוסד מוכר.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד רונן לוי לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 25.11.02).

רע"א 7614/02 - חברת חניון המשולש בע"מ ואח' נגד אבן התקווה... בע"מ (בפירוק) ואח'

*המצאת פרטים בהליכי פירוק למפרק ע"י חברה המחזיקה בחלק ממניות החברה שבפירוק (הבקשה נדחתה).

מנהלה המיוחד של המשיבה הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א, שבפניו מתנהלים הליכי הפירוק, בקשה להורות למבקשת להמציא פרטים, מסמכים ותשלומים שהתקבלו אצלה לפי סעיף 288 לפקודת החברות. טענת המנהל המיוחד היתה, כי מאחר והמשיבה היא בעלת %13 ממניות המבקשת, יש למסמכים ולתשלומים - שהם בעיקרם תקבולים, חובות והתחייבויות מניהול קניון שבבעלותה, רלוואנטיות עבור המשיבה. המבקשים טענו כי המסמכים המבוקשים אינם רלוואנטיים למשיבה, ואף מדובר בחשיפת מידע פנימי של המבקשים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשים למסור את המסמכים המבוקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענות המבקשים באשר לרלוואנטיות המסמכים נוגעות לעניינים עובדתיים, אשר נבדקו ע"י ביהמ"ש המחוזי ונדחו, ואין עילה להתערבות בהחלטתו. זאת ועוד, הכלל הוא, שאין למנוע מהמפרק להגיע למידע שלא היה חלק ממאגר המידע של החברה ערב הפירוק, המצוי בידי כל אדם. שלילת מידע כזה מן המפרק עלולה לפגוע בצורה משמעותית במילוי תפקידו, וכתוצאה מכך בהשגת יעדי הפירוק לטובת כל הנוגעים בדבר.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אמיר איבצן למבקשים. 26.11.02).

עע"ם 8130/02 - הייב חנאן ממדוח ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*סעד זמני נגד קיום הקצאת קרקע של המינהל למי שזכה במכרז (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).

מינהל מקרקעי ישראל, משרד השיכון והמועצה המקומית טובה-זנגרייה, פתחו בהליך של שיווק 48 מגרשים לבנייה עצמית, בדרך של מכרז. בין אותם מגרשים נכלל מגרש נשוא הבקשה דנן. בין אלה אשר הגישו הצעותיהם למכרז, היו המבקשים והמשיבים 3 ו-4, כולם תושבי הכפר טובה. המכרז התבצע בדרך של הגרלה ומשיבים 3 ו-4 הוכרזו כזוכים. המבקשים פנו בעתירה מינהלית לביהמ"ש, להצהיר כי הם אלה שזכו בו. המבקשים טענו כי הואיל והמגרש גובל במגרשים של בני משפחתם, הובטח להם כי המגרש יינתן להם ללא מכרז, ולפיכך סברו כי השתתפותם במכרז היא למראית עין בלבד. עוד תקפו את דרך ניהול המכרז, וטענו כי ההגרלה בוצעה שלא כדין. ביהמ"ש דחה את עתירת המבקשים. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה. על אף כותרתה, "בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד", במהותה, הבקשה הינה למתן צו מניעה זמני במהלך הערעור, בו יורה ביהמ"ש למינהל מקרקעי ישראל להימנע ממסירת החזקה במגרש למשיבים 3 ו-4. הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא בנקל תושיט סעד זמני מקום שברורה של תביעה הסתיים בפס"ד של הערכאה הדיונית. בענייננו, העובדה שפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מבוסס, בעיקרו, על ממצאים שבעובדה, מציבה בפני המבקשים משוכה גבוהה בשלב הערעור. יחד עם זאת, מסירת המגרש בשלב זה למשיבים 3 ו-4, עלולה ליצור מצב בלתי הפיך אשר יסכל מראש את הליך הערעור. יתר על כן, המגרש שבמחלוקת גובל בבתי מגורים של משפחת המבקשים, ונראה כי בנסיבות אלו טוב ייעשה אם תינתן למבקשים האפשרות למצות את ההליכים העומדים לרשותם עד תום.

(בפני: השופט א. לוי. 27.11.02).

בש"פ 9694/02 - בנימין רביזדה נגד מדינת ישראל

*עיון חוזר בתנאי שחרור בערובה כאשר הנאשם אינו יכול לעמוד בסכום שנקבע כערובה לשחרורו (הערר נתקבל).

העורר ושלושה אחרים הואשמו בשורה של עבירות שעניינן הנהלה של מקום אסור למשחקים, גניבה על ידי עובד, גניבה על ידי מורשה, זיופי מסמכים, שיבוש מהלכי משפט, עבירות של הלבנת הון, הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, אי הוצאת חשבוניות מס, עשרות עבירות של מסירת דו"חות כוזבים לרשויות המס וכיוצא באלה עבירות. חלק מהעבירות קשורות בפרשת המעילה של אתי אלון בבנק למסחר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין די ראיות מוצקות להוכחת אותן עבירות המקימות עילה למעצר. אשר לעבירות המס, הלבנת ההון, החזקה וניהול קזינו, קבע ביהמ"ש שאמנם אינן מקימות עילה למעצרו של העורר, אולם הן מקימות חשש רציני להימלטות מן הדין. לפיכך הורה לשחרר את העורר בתנאי הפקדה במזומן או בערבות בנקאית של 10 מיליון ש"ח; התייצבות במשטרה ועיכובי יציאה מהארץ. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בטענה שאינו יכול לעמוד בתנאי הערובה וביקש להקטין את סכום הערובה. הבקשה לעיון חוזר נדחתה והערר נתקבל והתיק הוחזר לבימ"ש קמא לדיון מחודש. לפי סעיף 52(ב) לחסד"פ "אדם המוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה רשאי לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר". משמעות הוראה זאת היא שלא תיקבע ערובה לשחרור שלא יהיה בכוחו של הנאשם לעמוד בה, כך שבדרך עקיפין ישאר במעצר שדינו להשתחרר ממנו. העורר מוחזק במעצר מיום 8.8.02, למרות שביהמ"ש הורה על שחרורו באשר אינו יכול לעמוד בתנאי הערובה שהושתו עליו. חלפה תקופה של כשלושה חודשים ומחצה מתחילת מעצרו של העורר ודבר זה כשלעצמו חייב להדאיג. נראה כי שאלות יכולתו להמציא את הערובה לא נבדקו די הצורך. אין צריך לומר כי בדיקה כזאת,
בנסיבותיה של הפרשה המסובכת שלפנינו, אינה ענין של מה בכך ויש לערוך אותה ביסודיות. בהתחשב בהיקף הנכסים שבהם מדובר ומורכבותה של בדיקה כזאת יש הצדקה לכך שביהמ"ש ישקול מינוי של חוקר-מומחה, שיהיה רואה חשבון או מנהל חשבונות, או כיוצא באלה, שיגיש לביהמ"ש דין וחשבון, בצירוף חוות דעת בכל נושא שביהמ"ש יורה לבדוק אותם. לפיכך, יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי לבדיקת הנושא מחדש.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד א. רון לעורר, עוה"ד ט. נג'רי ור. נאור למשיבה. 26.11.02).

רע"ב 9546/02 - נאיל בן סעיד סופיאן נגד מדינת ישראל

*מניעת חופשות מאסיר מחשש שיימלט לאחר שבעבר ברח מבית הסוהר למשך 3 שנים עד שנתפס (הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה עונש מאסר של שבע שנים ותשעה חודשים בגין עבירות של שוד, שהייה בלתי חוקית בישראל ועבירות נוספות. הוא עתר לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע נגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא לאפשר לו לצאת לחופשות. שירות בתי הסוהר נימק את הסירוב בכך שבדצמבר 95 ברח המבקש מבית הסוהר, ושהה במשך 3 שנים מחוץ לכתלי בית הסוהר; כי יש חשש שישוב ויימלט; וכי בתקופה האחרונה ניסה המבקש להבריח מכתבים לאסירים ביטחוניים, נתפס ברשותו חומר החשוד כסם, וכן ציוד איפור שהחזיק שלא ברשות. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתו, בקבעו, כי לנוכח הבריחה מהמאסר ולנוכח מידע מודיעיני המצביע על חשש מפני המלטות נוספת, לא נפל כל פגם בהחלטת שירות בית הסוהר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי מצא כי השיקולים שעמדו בבסיס החלטת שירות בתי הסוהר - ובגידרם בריחת המבקש מבית הסוהר והחשש מפני הימלטות נוספת - הינם סבירים, ואין להתערב בהחלטה זו. עם זאת, עצם העובדה שהמבקש ברח בעבר אינה מחייבת שלילה מוחלטת של חופשותיו עד לסיום מאסרו, ועל שירות בתי הסוהר לשקול מחדש מעת לעת אם קיים עדיין חשש להימלטות המבקש, תוך בחינת נסיבות העניין, התנהגות המבקש בבית הסוהר ויתרת תקופת מאסרו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' תמי אולמן למבקש. 26.11.02).

רע"א 7428/02 - טימאל בע"מ ואח' נגד שלום בן שושן ואח'

*ביטול הסכמה לבוררות בחוזה כאשר המוסד שנקבע כבורר - בי"ד דתי - מסרב לפסוק לפי הדין הישראלי למרות שבהסכם נקבע כי יפסוק לפי הדין הישראלי(הבקשה נדחתה).

המשיבים הגישו לבימ"ש השלום בירושלים תביעה כספית נגד המבקשים בעילה של הפרת חוזה בנייה שנכרת בין הצדדים. המבקשים ביקשו עיכוב הליכים, בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, לאור קיומה של תניית בוררות בחוזה, לפיה על החוזה ועל העיסקה יחול הדין הישראלי וכל סכסוך לגביהם יידון בביה"ד לממונות של המועצה הדתית בירושלים. בימ"ש השלום נענה לבקשה והורה על עיכוב ההליכים (להלן: ההחלטה הראשונה). כ-5 חודשים לאחר ההחלטה הראשונה, הגישו המשיבים בקשה לביטולו של עיכוב ההליכים בטענה, כי סעיף הבוררות אינו ניתן ליישום מאחר שביה"ד לממונות מסרב לדון לפי הדין הישראלי, אלא על-פי דין תורה בלבד. בימ"ש השלום דחה בקשה זו (להלן: ההחלטה השנייה). על ההחלטה השנייה ערערו המשיבים לביהמ"ש המחוזי וערעורם נתקבל. המבקשים טוענים כי קביעת הצדדים בסעיף הבוררות, שלפיה כל סכסוך יידון בביה"ד לממונות של המועצה הדתית, מלמדת כי רצונם וכוונתם האמיתית היו, כי הסכסוכים יוכרעו על-ידי ביה"ד לממונות על-פי הדין הנהוג בבי"ד זה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הצדדים קבעו בתניית הבוררות, כי כל סכסוך יידון בביה"ד לממונות וכי על העניין יחול הדין הישראלי. ביה"ד לממונות מסרב לדון לפי הדין הישראלי, ועל-כן לא
ניתן להפעיל את תניית הבוררות כפי-שהיא. בנסיבות אלה, ולאור משקלה הכבד של זכות הגישה לערכאות - יש להעדיף את זכות הצדדים לפנות לערכאות לבירור סכסוכם.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אברהם בר סימן טוב למבקשים. 21.11.02).

רע"א 4247/01 - המועצה המקומית רמת השרון נגד ברוש עמינדב

*חוב כולל" לצורך העברתו לידי המשקם לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי (ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).

נגד המשיב, חקלאי, ניתן בתאריך 6.3.98, פס"ד, בו חוייב לשלם למערערת, סכום של 262 אלף ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. על פסה"ד לא הוגש ערעור. המערערת הגישה את פסה"ד לביצוע בלשכת ההוצל"פ, ובעקבות כך הגיש המשיב בקשה לעיכוב הליכי הביצוע והעברת החוב לידי המשקם בהתאם לסעיף 7 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי. לטענת המשיב, החוב נשוא פסה"ד הוא "חוב כולל" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ההסדרים. המערערת טענה מצידה, כי חלקו הארי של החוב אינו בבחינת "חוב כולל", הואיל והוא נוצר לאחר יום 31 בדצמבר 1991, הוא המועד הקובע לעניין הגדרת "חוב כולל". ראש ההוצל"פ דחה את בקשתו של המשיב להעביר את החוב כולו למשקם, וקבע שרק אותו חלק של החוב שנוצר עד למועד הקובע, והעומד על סך 22 אלף ש"ח, יועבר למשקם. ערעורו של המשיב לביהמ"ש המחוזי נתקבל והוחלט, כי לשונו של סעיף 7 לחוק ההסדרים אינה מאפשרת פיצולו של חוב, אף אם חלקו בלבד הוא "חוב כולל", ובמצב זה יש להעביר את החוב כולו לטיפולו של המשקם. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
תכליתו של חוק ההסדרים היתה להוציא את המגזר החקלאי מהמשבר בו היה שרוי, אך כוונתו לא היתה להעניק עזרה מתמדת והטבות מתמשכות למגזר החקלאי, ובוודאי שלא על חשבון נושים. לפיכך נקבע כי רק חובות שנוצרו עד ל"מועד הקובע" יועברו לטיפולו של המשקם. תחילה היה המועד הקובע 31.12.87, ומאוחר יותר תוקן החוק והמועד הקובע נדחה לתאריך 31.12.91. לאור השקפה זו נדמה כי לשונו של חוק ההסדרים ברורה, לאמור, למשקם יועברו רק אותם חובות שהם בבחינת "חוב כולל" ואשר התגבשו עד ליום הקובע, ואם מדובר בחוב שרק חלקו נכנס לגדרו של "חוב כולל", יועבר למשקם חלק זה בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גורן אדיר למערער, עו"ד דנוס אמיר למשיב. 19.11.02).

בג"צ 8818/01 - מוחמד חמדאן ו-7 אח' נגד שר הפנים ואח'

*ביטול רישום תושבי בית חנינה במרשם התושבים כתושבי שכונת פסגת זאב בירושלים (העתירה נדחתה).

העותרים היו רשומים במרשם האוכלוסין כתושבי בית חנינה, ושינו את הרישום לפסגת זאב. פקידת המרשם הראשית החליטה, בתוקף סמכותה לפי סעיף 19ה(א) לחוק מרשם האוכלוסין להחזיר את רישום הכתובת לבית חנינה. העתירה נגד החלטה זו נדחתה.
העותרים גרים מאז ומתמיד בבית חנינה ולמעשה מקום מגוריהם לא שונה אף פעם, אלא שלאחר שנבנה גשר שאיחד את השטח בו הם גרים עם פסגת זאב, ביקשו לראותם כמתגוררים בפסגת זאב לצורך המרשם. ההחלטה לתקן את רישום הכתובת נתקבלה לאחר בירור עובדתי, ושימוע שנערך לעותרים, שבעקבותיו קבעה פקידת המרשם הראשית כי "שינוי הכתובת שביצעו העותרים נעשה שלא כדין ואינו משקף את העובדות כפי שהן". בהחלטה האמורה לא נפל כל פגם המצדיק את התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. עו"ד ג'ורג' שוכרי לעותר, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 27.11.02).

רע"א 4086/01 - אלדר צוראל חברה להשקעות ולבנין בע"מ נגד אבישי אפרתי

*הגשת ערעור לביהמ"ש בפקסימיליה על החלטת ראש ההוצל"פ אינה נחשבת כהגשה בתוך המועד הקבוע בתקנות (הבקשה נדחתה).

המבקשת שלחה באמצעות פקסימיליה לביהמ"ש המחוזי כתב ערעור על החלטה של ראש ההוצל"פ, ביום האחרון המותר על פי הדין. כתב הערעור הוגש במזכירות ביהמ"ש למחרת היום, ובאותה עת אף שולמה האגרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הגשת הערעור בפקסימיליה אינה מהווה הגשה כדין כך שהערעור הוגש באיחור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין להתחשב בעובדה שההודעה נשלחה בפקסימיליה תוך המועד הקצוב להגשת ערעור. אמנם עסקינן בערעור לפי חוק ההוצל"פ, אלא שמכוח תקנה 24(א) לתקנות ההוצל"פ, כללי ההמצאה הם אלה הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי. התקנות העוסקות בהמצאה באמצעות פקסימיליה הן תקנות 497א ו-497ב לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיהן אין להגיש בפקסימיליה כתב בי-דין הראשון בתיק. מאחר שכתב הערעור הינו כתב בי-דין הראשון בתיק, אין אפשרות להגישו באמצעות הפקסימיליה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד אבי ניסן-כהן למבקשת, עו"ד גדעון היכל למשיב. 27.11.02).

בש"פ 9921/02 - מדינת ישראל נגד יהודה סבג

*הארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירת חבלה חמורה (בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשורה של עבירות שהחלו בהשתתפות בתגרה במועדון ביום 10.2.01, במסגרתה היכו הוא וחברו את המתלונן, הדפוהו לעבר חלון פתוח, ודחפוהו מחוצה לו. המתלונן נפל, איבד את הכרתו, נחבל בראשו ושבר את ערפו. בעת ביצוע עבירות אלה היה המשיב אסיר ברישיון והיה אמור להתייצב אחת לשבוע בתחנת המשטרה, אולם מאז ביצוע העבירות לא התייצב במשטרה. ביום 17.6.02 הבחינו השוטרים במשיב וביקשו לעצרו. הוא ניסה להימלט, תקף את השוטרים וניסה לדקור אחד מהם. כתוצאה מתקיפתו נגרמו לשוטרים חבלות ושטפי דם. ביהמ"ש המחוזי הורה ביום 11.7.01, לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך 9 חודשים האריך ביהמ"ש העליון את המעצר שלוש פעמים, ועתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
האישומים המיוחסים למשיב ונסיבות ביצועם מעידים על מסוכנותו ועל כך שקיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין ולשיבוש הליכי המשפט. מנגד ניצב שיקול כבד משקל והוא שמדובר בבקשה הרביעית להארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים. מצוות המחוקק בסעיף 61 לחסד"פ היא כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר. כמו כן, השיקולים שהצדיקו את המעצר מלכתחילה, לא תמיד כוחם יפה להצדיק את המעצר אחרי שחלפו תשעה חודשים. אולם, פרשת התביעה עומדת להסתיים ובמהלך החודשים הקרובים אמורות להתקיים 5 ישיבות נוספות. יש, יסוד לתקוה שבתקופה זאת יסתיים המשפט. במצב דברים זה, כאשר נשקלת חומרתן היתירה של העבירות המיוחסות למשיב - שעליהן נוסף החשש להימלטות מן הדין ולשיבוש הליכי משפט - כנגד התמשכותו היתירה של המשפט המתקרב עתה לקיצו, נראה שאין מנוס מלהאריך את תקופת המעצר.