עע"ם 1977/02 - ורד בר גינון ופיתוח בע"מ נגד מפעל מים כפר סבא... בע"מ ומוטי ברט
*דחיית בקשה לפסול זכייה במכרז, כאשר לשון המכרז באשר לתנאי סף "סובלת" גם את הפירוש שניתן ע"י הזוכה במכרז(מחוזי ת"א - עת"מ 1409/01 - הערעור נדחה).
א. המשיבה משמשת ספק מים לתושבי כפר-סבא. היא פירסמה מכרז לאספקה ולהתקנה של ראשי מערכות השקייה. המערערת והמשיב 2 (להלן: המשיב) השתתפו במכרז. המשיבה בחרה בהצעת המשיב שהיתה זולה מהצעת המערערת. נגד החלטה זו פנתה המערערת לביהמ"ש לעניינים מינהליים. לטענתה לא מקיים המשיב את תנאי הסף הקבועים במכרז. כן נטען כי על בסיס ההמלצות שנדרשו ושהיו לנגד עיני המשיבה לא ניתן היה לקבוע כי המשיב הוא הזוכה, ולא ניתן היה לפנות - כפי שעשתה המשיבה - בבקשה לקבלת פרטים נוספים מהממליצים. טענותיה של המערערת נידחו על ידי ביהמ"ש לעניינים מינהליים. הערעור נדחה.
ב. טענותיה העיקריות של המערערת נוגעות לשני תנאי הסף שנקבעו במכרז: האחד כי רשאים להשתתף במכרז רק חברות אשר יוכיחו כי יש להן נסיון בעבודה נשוא המכרז ו"אשר עבדו מול רשות מקומית", והשניה כי המועמד יגיש "המלצות... ממזמיני עבודה במקומות אחרים, לגבי עבודות דומות בהיקף דומה." באשר לתנאי הסף הראשון של עבודה "מול רשות מקומית" - המשיב לא התקשר בעבר (כקבלן ראשי) במישרין עם רשות מקומית, אלא עבד בפועל (כקבלן משנה) עם הרשות המקומית, במסגרת חוזה שבין קבלן ראשי לרשות מקומית. גדר הספיקות הינו, אם הדיבור "עבדו מול רשות מקומית", מחייב קשר נורמטיבי בין המשתתף במכרז לרשות מקומית, או די בכך שלמשתתף במכרז היה קשר פיזי עם רשות מקומית, כמבצע עבודה שנמסרה לקבלן הראשי. לשון המכרז ("עבדו מול רשות מקומית") סובלת הן את הפירוש ה"נורמטיבי" והן את הפירוש ה"פיסי".
ג. תנאי הסף השני קובע כי נדרשות המלצות וחוות דעת חיוביות "ממזמיני העבודה במקומות אחרים". המשיב הציג המלצות של קבלנים ראשיים אשר עמדו בקשר ישיר עם הרשות המקומית בעלת המכרז. לא היו בידיו המלצות של בעלי המכרז עצמם. אף כאן, כמו לעניין תנאי הסף הראשון, סובלת לשון המכרז ("מזמיני העבודה") גם את המשיב.
ד. טענתה האחרונה של המערערת היא כי אין ללמוד מההמלצות שהוגשו כי למשיב נסיון בתחום עבודת המכרז. אף טענה זו בדין נדחתה. המשיבה היתה רשאית להסתפק בהמלצות שהוגשו, אך היא לא נקטה בדרך זו בלבד אלא ביקשה לקבל פרטים נוספים מכותבי ההמלצות. בנסיבות אלה, אין בקבלת מידע זה - אשר ניתן היה לוותר עליו - כדי לפסול את זכייתו של המשיב. אפילו נפל פגם בבקשת ההבהרה, הרי זה פגם טכני שאין בו לפסול את הצעת המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד עופר פיק ויובל ארד למערערת, עוה"ד גרשון דרנס, יוסי פינטו וגב' מירה פינטו למשיבים. 2.12.02).
בש"פ 9828/02 - פלוני נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשחרור ממעצר שנומקה בטענה כי המשפט לא החל בתוך 30 יום מההחלטה על מעצר עד תום ההליכים
(הערר נדחה).
א. העורר, שהוא חירש-אילם, הואשם ביום 6.8.02 בחמישה אישומים שעניינם עבירות של התפרצות, גניבה, הפרת הוראה חוקית והחזקת סם. בדיון שהתקיים ביום 20.8.02 בבימ"ש השלום הודיע מי שהיה בא כוחו של העורר (להלן: "בא כוחו הראשון") כי: "הקראתי לנאשם את כתב האישום ואני מבקש כי התגובה של הנאשם להקראה תימסר במועד מאוחר יותר". בדיון זה לא היה נוכח מתורגמן לשפת חירשים אילמים (שפת סימנים). בדיון שהתקיים לאחר מכן, ביום 4.9.02, בו היתה נוכחת מתורגמנית
לשפת חרשים אילמים, הודיע בא כוחו הראשון של העורר כי: "הקראנו לנאשם את כתב האישום ואנו כופרים בעובדות כתב האישום". בדיון שהתקיים בבימ"ש השלום ביום 3.11.02 ייצג את העורר בא כוח חדש, שייצג אותו גם בערר (להלן - "בא כוחו"). הוא טען כי מאחר שבדיון ביום 20.8.02 לא היה נוכח מתורגמן לשפת חירשים אילמים, הרי שכתב האישום לא הוקרא והוסבר לעורר לפני שבא כוחו הראשון השיב לאשמה. עוד טען כי העורר לא אישר שכתב האישום הוקרא והוסבר לו כמצוות סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי ומכאן שהמשפט לא החל עד אותו יום. הואיל והעורר מוחזק במעצר כ-80 יום מיום הגשת כתב האישום ומשפטו לא החל יש לשחררו מן המעצר כמצוות סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (להלן - "חוק המעצרים"). בימ"ש השלום דחה את הבקשה לשחרר את העורר ממעצרו. העורר ערר על ההחלטה וביהמ"ש המחוזי דחה את הערר. הערר נדחה.
ב. מעמד הקראתו של כתב האישום על ידי ביהמ"ש, או הודעת הסניגור כי קרא את תוכנו לנאשם והסביר לו אותו, היא תחילתו של המשפט. העורר שלפנינו הוא חירש-אילם ולפיכך נדרשה בדיון נוכחות מתורגמן שיסביר לו את המתרחש, כמצוות סעיף 140 לחסד"פ. אכן, בהקראה הראשונה של כתב האישום - ביום 20.8.02 - לא היה נוכח מתורגמן לשפת הסימנים, אולם בהקראה השניה - ביום 4.9.02 - היה נוכח בא כוחו הראשון של העורר וגם היה נוכח מתורגמן. מותר, אפוא, להניח כי לכל המאוחר הבין העורר את מהלך הדיון בהקראה השניה. וזו עדיין נכללה במניין 30 הימים. לפיכך יש לקבוע כי משפטו של העורר החל כדין ביום 4.9.02, אפילו לא החל ביום 20.8.02. אין חולקים כי לא נרשם בפרוטוקול הדיון של הישיבה שהתקיימה ביום 20.8.02 כי הסניגור הודיע שהסביר לעורר את תוכן כתב האישום וכי העורר אישר הודעה זאת, כמצוות סעיף 143 לחסד"פ. היעדר רישום בפרוטוקול של הודעת בא כוחו הראשון של העורר כי הסביר לעורר את תוכן כתב האישום וכי העורר אישר את הדברים, אינו פוסל את ההליך.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ש. בלומנפלד לעורר, עו"ד נ. כץ למשיבה. 3.12.02).
ע.א. 6736/99 - מאיר עשור נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
* ע.א. 6736/99 - חיובו של נהג שגרם לתאונה כאשר הסיע את הנפגע ללא שהיה לו ביטוח הכולל הסעת נוסעים בשכר, לשפות את קרנית ששילמה לנפגע פיצויים בגין התאונה. *חלות סעיף בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים שלפיו רואים ב"מבוטח" מי שהיה לו ביטוח שנתי שפג תוקפו תוך 0(מחוזי ת"א - ת.א. 1809/94 - הערעור נדחה).
א. ביום 1.8.93 הסיע המערער נוסעת ברכבו. אירעה תאונת דרכים והנוסעת נפגעה. במועד התאונה היה רכבו של המערער מבוטח, בביטוח חובה, על-ידי חברת הביטוח "הכשרת הישוב", אלא שהמערער הסיע את התובעת תמורת שכר, והביטוח לא כלל הסעת נוסעים בשכר. קרנית, שנתבעה לפצות את התובעת על נזקיה, צירפה את המערער כצד-שלישי לתובענה, ובהתחשב בתנאי הסכם המסגרת שבינה לבין חברות הביטוח תבעה ממנו שיפוי בגובה מחצית מן הסכומים שתחוייב לשלם לתובעת. ביהמ"ש המחוזי קבע את נזקיה של התובעת, חייב את קרנית לפצות את התובעת, והמערער חוייב לשפות את קרנית במחצית הסכומים. הערעור נגד חיובו של המערער לשפות את קרנית נדחה.
ב. סעיף 9(א)(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מורה לאמור: "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר... זולת הזכות לחזור על אחד מאלה... מי... שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה". תביעת קרנית נגד המערער התבססה על הזכות הנתונה לה לחזרה עליו, כמי "שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה", ואילו המערער טוען, כי היה לו "ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה", ועל כן אין לקרנית זכות חזרה עליו. ביהמ"ש המחוזי פסק, כי במחלוקת זו הדין עם קרנית.
ג. למערער היתה תעודת ביטוח קודמת שכללה כיסוי ביטוחי גם "למטרות הסעת נוסעים בשכר". תעודה זו היתה בתוקף מיום 16.7.92 ועד ליום 30.6.93, היינו במשך 11
חודשים וחצי. ביום 28.6.93 רכש המערער תעודת ביטוח חדשה, שנועדה לעמוד בתוקף החל ביום 1.7.93 ועד ליום 30.6.94, וזו לא כללה כיסוי ביטוחי להסעת נוסעים. עם זאת ניפקה חברת הביטוח למערער (עוד ביום 20.6.93) שני כתבי-כיסוי זמניים להסעת נוסעים בשכר לתקופות מצטברות מיום 1.7.93 ועד ליום 28.7.93. טענת המערער היא, כי ממועד תחילת תוקפה של תעודת הביטוח הקודמת (16.7.92) ועד למועד בו פג תוקפו של כתב הכיסוי הזמני האחרון, (28.7.93), היה לו ביטוח שעמד בתוקפו במשך יותר משנה רצופה ושתוקפו פג אך 4 ימים לפני יום התאונה. בדחותו טענה זו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי סעיף 9(א)(2) מעניק "שלושים ימי חסד" רק למי שהיה בידו "ביטוח שנתי", ואין לצרף את כתבי הכיסוי הזמניים לתקופת הביטוח הקודמת שהיתה ל-11 חודשים וחצי.
ד. לפירושו של ביהמ"ש המחוזי להוראת הסעיף יש אחיזה לא רק בפסיקתו של ביהמ"ש העליון, אלא גם ברציונל הניצב ביסוד זכות החזרה הנתונה לקרנית על החייב בתשלום הפיצויים שאין לו ביטוח. אלא שאת ההכרעה בענייננו ניתן לבסס על נתון עובדתי חד וברור, והוא, שבתום תקופת הביטוח הקודמת רכש המערער ביטוח חדש אשר לא כלל כיסוי ביטוחי למטרות הסעת נוסעים בשכר. הסייג לזכות החזרה, שנקבע בסעיף 9(א)(2) סיפא, נועד לפטור מחובת ההשבה את מי שעקב נסיבות כאלה ואחרות שכח, או נבצר ממנו, לחדש מבעוד מועד את ביטוחו השנתי. סייג זה לא נועד לפטור מחובת השבה את מי אשר מבעוד מועד בחר לרכוש לעצמו ביטוח חדש שבניגוד לביטוח שהיה בידו קודם לכן אינו מעניק לו את הכיסוי הביטוחי הנדרש למטרות שימושו ברכב.
(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עו"ד ד. בורשטיין למערער, עו"ד א. בלגה למשיבה. 19.6.02).
דנ"א 5771/02 - מאיר עשור נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
*דחיית בקשה לדיון נוסף בפס"ד שחייב נהג שגרם לתאונה לשפות את קרנית על תשלום לנפגע באשר לנהג לא היה ביטוח תקף להסעת נוסעים בשכר(העתירה נדחתה).
א. פסה"ד נושא העתירה נסוב על פירושו של סעיף 9(א)(2) סיפה לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובע: "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר... זולת הזכות לחזור על אחד מאלה... מי... שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה". פסה"ד מתייחס לעובדות הבאות: ביום 1.8.1993 הסיע העותר נוסעת בתשלום מבלי שהיה לו ביטוח להסעת נוסעים בשכר. הרכב נקלע לתאונת דרכים, והנוסעת שנפגעה תבעה את קרנית (המשיבה) לפצות אותה על נזקיה. קרנית תבעה שיפוי מהמערער מכוח הוראת סעיף 9(א)(2) רישא שלחוק. טענת העותר היא, כי המקרה נכלל בחריג הקבוע בסעיף 9(א)(2) סיפה, שכן היה לו "ביטוח שנתי" למטרות הסעת נוסעים בשכר שתוקפו פג ארבעה ימים בלבד לפני התאונה. בימ"ש קמא, ואחריו ביהמ"ש העליון, קבעו כי הדין עם המשיבה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. כיסוי הביטוח שהיה ברשות העותר הורכב, מעשה טלאי, מתעודות ביטוח שונות שעקבו זו-את-זו: אחת, לתקופה של 11 חודשים וחצי - שכללה כיסוי ביטוח להסעת נוסעים בשכר (הביטוח הראשון); תעודת ביטוח עוקבת לתקופה של שנה, שנועדה לעמוד בתוקפה מיום 1.7.1993 ועד ליום 30.6.1994 (הביטוח החדש), ואשר לא כללה כיסוי ביטוח לחבות הכרוכה בהסעת נוסעים בשכר; ועוד שני כתבי כיסוי זמניים לתקופה מצטברת של חודש. לטענת העותר, סך התקופות שבהן היה לו כיסוי ביטוח להסעת נוסעים בשכר מצטבר ליותר משנה, ומכאן שביום התאונה (1.8.1993) היה לו "ביטוח שנתי שתוקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה". ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו של העותר, בקובעו כי המונח "ביטוח שנתי" משמעותו ביטוח לתקופה של שנה אך לא
ביטוח ל-11 חודשים וחצי בתוספת שתי תעודות כיסוי זמני כמבואר. ערעורו של העותר נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. העותר טוען כי ההלכה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון בנושא פירושו של המושג "ביטוח שנתי" בסעיף 9(א)(2) שלחוק, הלכה חדשנית היא, הלכה חשובה וקשה היא, ויש מקום לערוך בה דיון נוסף. אולם, פסק-דינו של ביהמ"ש העליון מייסד עצמו, בעיקרו, לא על פירוש צמד-התיבות "ביטוח שנתי", אלא על העובדה שבתום תקופת הביטוח הקודמת - גם לו היתה "ביטוח שנתי" - רכש העותר ביטוח חדש אשר לא כלל כיסוי ביטוח להסעת נוסעים בשכר. עיקר הדברים הוא באמירתו של ביהמ"ש העליון כי הסיפא לסעיף 9(א)(2) שלחוק לא תחול על "מי אשר מבעוד מועד בחר לרכוש לעצמו ביטוח חדש שבניגוד לביטוח שהיה בידו קודם לכן אינו מעניק לו את הכיסוי הביטוחי הנדרש למטרות שימושו ברכב". מכאן שאין מקום לדיון נוסף.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד דוד בורשטיין ואלון בלגה למשיבה. 25.11.02).
ע.פ. 5870/01 - מחמד חסיין נגד מדינת ישראל
*הוכחת יסוד ההחלטה להמית לצורך הרשעה ברצח. *אימתי ניתן לראות בטיפול רפואי רשלני לקרבן כניתוק הקשר הסיבתי שבין פציעת הקרבן ע"י נאשם לבין המוות(מחוזי י-ם - ת.פ. 51/99 - הערעור נדחה).
א. ביום 13.11.99 בצהריים התקיימה שיחת טלפון בין המערער המתגורר בלוד לבין אחותו ששהתה אותה עת בביטוניא הסמוכה לרמאללה. לאחר השיחה נסע המערער לביטוניא כשהוא מצוייד בסכין קומנדו, נכנס לבית בו שהתה המנוחה, ניגש אליה ודקר אותה 5 דקירות עמוקות בחלקי גוף שונים, כשהוא ממשיך לדקור אותה גם בעת שניסתה לקום ולברוח. המנוחה הובהלה לבית חולים ונפטרה לאחר מספר שעות. המערער טען כי לא היתה לו כוונה לרצוח את המנוחה. כן טען כי רשלנותו של בית החולים ברמאללה בטיפול במנוחה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין הדקירות לבין המוות.
ב. המחלוקת נסבה, כאמור, רק סביב יסוד ההחלטה להמית וסוגיית הקשר הסיבתי. ביהמ"ש למד מהתנהגותו של המערער על החלטה להמית: החל בשיחה הטלפונית, נטילת הסכין, נסיעה מלוד לביטוניא במשך כ-3/4 שעה, והדקירות בסמוך לאחר הכניסה לבית וכאשר ניסתה לנוס על נפשה. ביהמ"ש שוכנע כי די בכל אלה כדי להעמיד את המערער בחזקת מי שהתכוון לתוצאה הקטלנית, ודחה את גירסת המערער כי התכוון רק לאיים על המנוחה.
ג. בהמשך בחן ביהמ"ש את טענת המערער, כי התרשלות רבתי של הרופאים בבית החולים ברמאללה ניתקה את הקשר הסיבתי בין הדקירות לבין מות המנוחה. ביהמ"ש קבע שדקירות המערער הן גורם המוות בעוד שלבית החולים ניתן לייחס רק רשלנות שבמחדל, ובמצב דברים זה, אין לקבל את טענת המערער בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בשל טיפול רשלני במנוחה. ביהמ"ש ציין כי המחדל של בית החולים, גם אם מדובר במחדל רשלני, אינו "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי. בסופו של דבר הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירת רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ד. באשר לקיום יסוד "ההחלטה להמית" - קביעת ביהמ"ש המחוזי מושתתת על חזקה עובדתית-ראייתית המכונה "חזקת הכוונה" או "הנחת הכוונה", שלפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. בנסיבות המקרה, מעשיו של המערער אינם מותירים ספק בדבר כוונתו לגרום למותה של המנוחה באמצעות דקירות הסכין. אם אדם תוקף בכלי קטלני את קורבנו ופוגע בו במקומות רגישים בגוף, ניתן להסיק מכך על החלטה להמית את המותקף.
ה. באשר לטענתו של המערער, שעניינה ניתוק הקשר הסיבתי בין הדקירות לבין התוצאה הקטלנית - טענת המערער מבוססת על סעיף 309(1) לחוק, הקובע קשר סיבתי משפטי בין מעשי הנאשם לבין התוצאה הקטלנית, כאשר מעשי הנאשם לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של הקורבן, ובלבד שהטיפול הרפואי נעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות. ברם, המנוחה מתה מאובדן דם בשל הדקירות. הטיפול הרפואי לא מנע את המוות, אך גם לא תרם למותה של המנוחה, ואלמלא הובהלה לבית החולים המוות היה מתרחש בבית. משמעות הדבר היא כי דקירת המנוחה בסכין היוותה את הגורם התכוף ואף הגורם היחיד למותה של המנוחה. נאשם החפץ להתגונן בטענת ניתוק הקשר הסיבתי, חייב לסמוך טענתו על קיום שני תנאים מצטברים: האחד, שהטיפול הרפואי היווה את העילה המיידית היחידה למוות, והשני, שהטיפול לקה בפגמים מקצועיים חמורים. במקרה דנא, אף אחד משני התנאים המצטברים האלה לא התקיים. למעשה, עניינו של המערער כלל אינו נכנס לגדר המקרים המנויים בסעיף 309 לחוק.
ו. באשר לשאלה אם מתקיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין מעשי המערער לבין מות המנוחה במנותק מסעיף 309 לחוק. במישור העובדתי, אין ספק כי קיימת זיקה סיבתית בין מעשיו של המערער לבין מותה של המנוחה בשל אובדן דם, לפי מבחן "הסיבה בלעדיה אין". הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים אף הוא. כעקרון, בעבירות תוצאה הדורשות מחשבה פלילית, היסוד הנפשי של הנאשם משלים את הדרישה לקשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי המשפטי בא על סיפוקו על פי מבחן הצפיות הסבירה. בעבירות שהיסוד הנפשי שלהן הוא מסוג של כוונה, הנאשם אינו צריך לצפות את תהליך הגרימה בפועל, ובלבד שתהליך הגרימה לא היה חריג באופן קיצוני. בענייננו, המערער צפה כי המנוחה תמות כתוצאה מדקירות הסכין בחלקי גופה השונים. ואמנם, המנוחה מתה כתוצאה מאובדן דם, שהוא התרחשות צפוייה וטבעית בנסיבות העניין.
ז. הנחת היסוד בסוגיה של "גורם זר מתערב" היא שמדובר בשני אירועים המשלימים זה את הפוטנציאל הגרימתי של זה, ואף אחד מהם לבדו, לא היה בו כדי להביא להתרחשות התוצאה. בנוסף, "גורם זר מתערב" הוא גורם שגרם במישרין לתוצאה המזיקה. במקרה הנדון, מבחינה עובדתית, המוות הוא תוצאה ישירה של מעשי הנאשם. לבסוף יש לזכור, כי ביהמ"ש המחוזי קבע כי הרופאים שטיפלו במנוחה לא פעלו בחוסר מיומנות ולכן אפילו רואים בפעולת הרופאים משום "גורם מתערב זר", לא היה בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד חיים משגב ותום משגב למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 2.12.02).
בג"צ 4769/95 - רון מנחם ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*חוקיות תיקון בפקודת התעבורה המחייבת תשלום אגרה של 185 אלף ש"ח כדי לקבל רשיון להפעלת מונית. *פגיעה בחוקי יסוד חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו ע"י חוק הקובע "אגרת רשיון" להפעלת מוניות ותחולת פיסקת ההגבלה שבחוקי היסוד(העתירה נדחתה).
א. סעיף 14ה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], לאחר תיקונו, התנה קבלת רשיון להפעלת מונית בתשלום אגרה בשיעור של 185,000 ש"ח. העותרים הינם נהגי מוניות שאין בבעלותם רשיון להפעלת מונית. חלקם עובדים כנהגי מוניות שכירים עבור בעלי "מספרים ירוקים", וחלקם שוכרים רשיון להפעלת מונית תמורת דמי שכירות חודשיים. עמדתם היא כי נוכח חוק יסוד: חופש העיסוק; וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; הוראת חוק המתנה קבלת רשיון להפעלת מונית בתשלום אגרה בשיעור של עשרות אלפי ש"ח, פוגעת שלא כדין בזכויות יסוד חוקתיות ועל כן יש בטלה. מנגד, מצדדים המשיבים בהמשך ויסות ופיקוח מטעם הרשויות על ענף מפעילי המוניות, תוך שסבורים הם כי החיוב באגרה עבור קבלת רשיון להפעלת מונית כאמור בסעיף 14ה לפקודה, הוא כדין. העתירה נדחתה.
ב. העותרים צרפו לעתירה כמשיב גם את יו"ר הכנסת. אולם, יו"ר הכנסת אינו משיב נכון לעתירה. הכנסת סיימה מלאכתה עם גמר הליכי החקיקה, ואין היא צד לסכסוך בו מתבררת שאלת חוקתיותו של תיקון לחוק. הטענות החוקתיות שמעוררים העותרים
מכוונות כנגד התיקונים שנקבעו לפקודת התעבורה ולא כנגד הכנסת; על כן אין לצרף את יו"ר הכנסת כמשיב לעתירה.
ג. עיקר טענתם של העותרים היתה, כאמור, כי סעיף 14ה לפקודת התעבורה פוגע שלא כדין בזכויותיהם החוקתיות של העותרים, וכי האגרה שנקבעה בפקודת התעבורה אינה לתכלית ראויה ומידתה עולה על הנדרש ועל כן יש להכריז על בטלותה. מנגד, טענו המשיבים כי אף אם קיימת פגיעה בזכויות חוקתיות של העותרים, הרי פגיעה זו עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה, שבסעיף 4 לחוק היסוד, הקובעת כי: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". באת-כוח המדינה הסכימה כי התנאת קבלתו של רשיון להפעלת מונית באגרה כאמור, פוגעת בחופש העיסוק של העותרים. יש לבחון איפוא את השאלה אם עומדת הפגיעה בתנאי פיסקת ההגבלה כאמור בסעיף 4 לחוק היסוד.
ד. אין חולק כי הפגיעה בחופש העיסוק נעשתה בחוק, וכי החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. השאלה הטעונה הכרעה היא אם הפגיעה היא לתכלית ראוייה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. התשובה היא חיובית. ביישמו את המבחנים החוקתיים הקבועים בפיסקת ההגבלה על חקיקת הכנסת, יפעל ביהמ"ש באיפוק שיפוטי, בזהירות ובריסון. במיוחד כך הדבר כאשר עניינה של החקיקה העומדת לביקורת חוקתית הוא בתחומי משק וכלכלה בהם כרוכים היבטים חברתיים וכלכליים רחבי-היקף. יש ליתן לרשויות המופקדות על המדיניות הכלכלית - הרשות המבצעת והרשות המחוקקת - מרחב בחירה רחב, בהיותן קובעות את המדיניות הכוללת, ונושאות באחריות הציבורית והלאומית למשק המדינה ולכלכלתה. על-פי עקרון הפרדת הרשויות, הבחירה ביניהן נתונה בידיו של המחוקק, כל עוד עומדת החקיקה בתנאי פיסקת ההגבלה.
ה. בהמשך נדונה בפסה"ד גם השאלה אם התכלית, שעניינה, מלבד הסדר התחבורה הציבורית, הגנה כל בעלי "המספרים הירוקים" (בעלי המוניות) היא תכלית ראוייה, ונקבע כי אכן היא כזו. הועלתה השאלה אם הזכויות של בעלי "המספרים הירוקים" מהוות "זכויות קניין" שאין לפגוע בהן לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו האוסר על פגיעה "בקניינו של אדם". בעניין זה לא נקבעה הלכה שכן העתירה נדחתה מן הטעם שהסעיף 14ה' הנ"ל עומד בפיסקת ההגבלה שבחוקי היסוד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד צבי ריש לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל, אורי הורנשטיין ועידו שפירא למשיבים. 4.12.02).
רע"א 3101/00 - בטיאשוילי מיכאל ואח' נגד הרשות המוסמכת
*פירוש סעיף בחוק נכי המלחמה בנאצים שעניינו ניכוי "הכנסות נוספות" מתגמולים שיש לשלם "לנכה נזקק"(מחוזי ת"א - ע.א. 4027/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המבקשים, שניהם נכי המלחמה בנאצים, עלו לישראל, האחד ב-1993 והאחר ב-1996. כל אחד מהם הגיש תביעה לתגמולים לפי חוק נכי המלחמה בנאצים. הרשות המוסמכת הכירה בכל אחד מהם כ"נכה נזקק", וקבעה על גבי טופס סטנדרטי כי תגמול כ"נזקק" ישולם להם החל מתאריך מסויים אולם: "מאחר שיש לך והיו לך הכנסות נוספות, תנוכה ההכנסה מתגמולים בהתאם לסעיף 4 לחוק הנ"ל. אינך זכאי לקבל תגמול רטרואקטיבי עבור שנת התגמולים הראשונה עקב הכנסותיך מסל קליטה וגימלת זיקנה". השניים טענו נגד ניכוי כספי סל הקליטה וגימלת הזיקנה, ובכלל זה גימלת זיקנה עבור האשה, וועדת הערר דחתה את עררם בעניין זה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. סעיף 4ד לחוק קובע כי "נכה נזקק שיש לו הכנסה נוספת ישולמו לו תגמולים... בניכוי הכנסתו הנוספת, ובלבד שלא יפחת התגמול מהתגמול האמור בסעיף 4א". הביטוי "הכנסה נוספת" מוגדר בסעיף 1, כ"הכנסתו של נכה מכל מקור שהוא חוץ מתגמולים לפי חוק זה". סעיף 4א קובע "תגמול מינימלי" לגבי נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-%10. המערערים, שסיווגם הוא "נכה נזקק", זכאים בשנה הראשונה לתגמול המינימלי. הרשות המוסמכת ראתה בכספי סל הקליטה שקיבלו המערערים בשנה הראשונה, וכספים שקיבלו כקיצבת זיקנה מהביטוח הלאומי "הכנסה נוספת". אין לקבל, את טענת המבקשים לפיה סל הקליטה אינו בגדר "הכנסה נוספת" לצורך החוק.
ג. "סל הקליטה" הוא בגדר הכנסה נוספת. מדובר בחוק סוציאלי המתחשב, בקביעת גובה התגמול, במכלול הכנסותיו של הנכה. גם גימלאות זיקנה שמקבלים המערערים מן הביטוח הלאומי הן בגדר "הכנסה נוספת", שיש לנכותה. ואולם נושא ניכוי קיצבת הזיקנה מעורר תת-שאלה של קיצבת הזיקנה לאשה המשתלמת כתוספת לקיצבת הזיקנה. תוספת זו אין לנכות. המסקנה היא כי בדין נוכו סלי הקליטה מתגמוליהם של הנכים; בדין נוכו גם תגמולי הביטוח הלאומי המשתלמים בגין הנכה עצמו. ואולם את התוספת "בעד האשה" שמקבל הנכה יחד עם קיצבת הזיקנה אין לנכות, גם אם התוספת לא הופרדה מהקיצבה של הנכה.
ד. הדיון בביהמ"ש המחוזי נסוב על עקרונות ולא על סכומים. לא הובאו בפני ביהמ"ש נתונים שיש בהם כדי להכריע בשאלה אם בפועל קיבלו המערערים בשנה הראשונה את התגמול המינימלי. לצורך החישובים המתבקשים יש להחזיר את הדיון אל הרשות המוסמכת, שתבדוק, לאחר שמיעת טענות וראיות של המבקשים, אם בגין השנה הראשונה קיבלו המבקשים בפועל את התגמול המינימלי כאמור בסעיף 4א לחוק. לאור לשון בוטה, שלא היה לה מקום, בה נקט בא-כוח המערערים כלפי המדינה - לא יהיה צו להוצאות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יוסף קוברסקי למערערים, עו"ד י. בשן למשיב. 4.12.02).
בג"צ 4122/02 - בת חן גרוני נגד ביה"ד הרבני הגדול ירושלים ואח'
*התליית ביצוע פס"ד של בי"ד רבני בדבר חלוקת ירושה, עד שבימ"ש לענייני משפחה יחליט בטענת אשה כי היתה "ידועה בציבור" של המנוח ולא ניתנה הסכמתה לסמכות ביה"ד הרבני לדון בנושא הירושה(העתירה נתקבלה).
א. ביום 28.9.00 נפטר דוד עוזרי ז"ל והניח אחריו חמישה ילדים וביניהם קטינים. המנוח לא הותיר צוואה. ביום 24.10.00 הגישו ילדיו של המנוח, שהם שומרי תורה ומצוות, בקשה לצו ירושה לביה"ד הרבני. הבקשה פורסמה בעיתונות כחוק, ולאחר קיום שני דיונים בעניין, נתן ביה"ד ביום 20.12.00 צו ירושה. העותרת טוענת כי היתה "ידועה בציבור" של המנוח והיא זכאית למחצית מעזבונו בהתאם להוראת סעיף 55 לחוק הירושה. העותרת פנתה לביה"ד הרבני בבקשה לביטול צו הירושה בנימוק של חוסר סמכות, באשר לא נתנה הסכמתה לדיון בפניו. בבקשה זו הסתמכה העותרת על ההלכה שנפסקה ברוב דעות בבג"צ 673/89 פד"י מה(5) 594 (להלן: פרשת משולם). בפרשה זו נפסק כי "ידועה בציבור" היא בבחינת "צד הנוגע בדבר" כמשמעות מונח זה בסעיף 155(א) לחוק הירושה.
ב. ביה"ד הרבני דחה את הבקשה וקבע כי צו הירושה עומד בתוקפו; כי הסמכות לדון בבירור מעמדה של העותרת ובטענותיה בנוגע לעיזבון המנוח היא לביה"ד הרבני שהוציא את צו הירושה; וכי לאחר שהמבקשת תודיע לביה"ד הרבני, כי ברצונה לקיים את הבירור האמור, יקבע ביה"ד מועד לדיון בנוכחות ילדי המנוח. בהנמקתו ציין ביה"ד כי יש להבחין בין התנגדות שהוגשה לפני שניתן צו הירושה על ידי ביה"ד, (כמו בפרשת משולם), ובין התנגדות שמוגשת לאחר מתן הצו. לדעתו, אין די בטענה בעלמא של המבקשת שהיא "נוגעת בדבר" כדי לשלול את סמכות ביה"ד, אלא עליה להוכיח בביה"ד שהיא אכן בעלת זכויות בעיזבון. ערעורה של העותרת לביה"ד הרבני הגדול נדחה. העתירה נתקבלה.
ג. ההלכה שנפסקה בפרשת משולם קובעת גם לגבי נסיבות המקרה הנידון. אין לערוך אבחנה בין מצב הסמכות לפני הוצאת צו ירושה, לבין מצב הסמכות לאחר הוצאת צו הירושה. כל עוד "צד הנוגע בדבר" לא הביע את הסכמתו המפורשת בכתב לסמכותו של ביה"ד הדתי, אין להכפיפו לסמכות זו. אמנם, בפרשת משולם המדובר היה בשלב שלפני הוצאת צו הירושה, אך ההיגיון הענייני המונח ביסוד ההלכה תופס גם לאחר הוצאת הצו.
ד. לסוגית הסמכות קיים היבט נוסף: מוסד "הידועים בציבור" אינו קיים בהלכה היהודית. אמנם, בפרשת משולם ביה"ד היה מוכן להחיל את הוראת סעיף 55 לחוק הירושה; ונראה כי גם במקרה שלפנינו ביה"ד מוכן לנהוג כך. אולם ידועה אמרתו של השופט זילברג כי "לא הרי דיני ישראל, הנידונים בביהמ"ש האזרחי, כהרי דיני ישראל הנידונים בבית-הדין הדתי. שונה הגישה, שונות דרכי הדיון, ושונה לפעמים גם התוכן הממשי של הפסק". בהיבט זה יש נימוק נוסף לדאגתו של המחוקק, כי שאלת מעמדו של צד הטוען לקיום זכות בעיזבון לא תידון בביה"ד הדתי אלא בערכאה שלה סמכות השיפוט הכללית, כל זמן שצד זה לא הביע את הסכמתו המפורשת לשיפוט הדתי. התוצאה היא כי תוקפו של צו הירושה מותלה ואין לפעול על פיו כל עוד לא ניתן פס"ד בביהמ"ש לענייני משפחה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אריה חגאג לעותרת, עו"ד רן שובל למשיבים. 2.12.02).
רע"פ 4732/02 - ענת סורפין (לביא) נגד מדינת ישראל
*ביטול מאסר בפועל בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים, בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם על רקע נסיבות המקרה והמלצת שירות המבחן(מחוזי ת"א - ע.פ. 71403/01 - בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת הורשעה בבימ"ש השלום לתעבורה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, בכך שפגעה בעת נסיעתה ברוכב אופניים שנסע בכיוון נסיעתה וגרמה למותו, ונדונה לשנה מאסר בפועל, 14 חודשים מאסר על תנאי, 20 שנות פסילה בפועל וקנס כספי של 8,000 ש"ח. המבקשת ערערה על חומרת העונש לביהמ"ש המחוזי, וערעורה נתקבל רק כאשר לתקופת הפסילה. בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ככלל, אין חומרת העונש מהווה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. יחד עם זאת, במקרים חריגים בהם חש השופט הדן בבקשת רשות הערעור כי הצדק מחייב לחרוג מן הכלל ולתת משקל יתר לאינטרס הפרט, רשאי השופט ליתן רשות ערעור גם לעניין חומרת העונש. כזה הוא המקרה שלפנינו. המערערת נהגה ברכבה במסלול הימני של כביש פתוח ותקין כאשר הראות היתה טובה והיא הבחינה ברוכב האופניים שנסע לפניה בצד ימין של הכביש בכיוון נסיעתה. רוכב האופניים נסע בקו נסיעה ישר ויציב כשהוא בקצה הימני של הנתיב סמוך לקו הצהוב. ללא סיבה ידועה וללא הסבר, סטתה המערערת ימינה מקו נסיעתה לכיוון השוליים הימניים. או אז, כשמהירות נסיעתה 85 קמ"ש, שהיא במסגרת המהירות המותרת באותו מקום, פגעה באופניים וגרמה למותו של רוכב האופניים. אין ספק כי נהיגתה הרשלנית של המערערת הביאה לתוצאה הטרגית של גדיעת חיי המנוח וכי היה מקום להרשיעה בדין ולהשית עליה עונש. עם זאת, נראה כי התנהגותה של המערערת היתה רשלנות רגעית, אובדן שליטה רגעי, או אי תשומת לב רגעי. כל אלה, עדיין באים בגדרה של רשלנות שגרמה למותו של אדם. אך דומה שאלה מצויים ברף הנמוך של רשלנות אף שתוצאתה היא טראגית וחמורה מאין כמוה. במקרים דומים של גרם מוות ברשלנות בתאונות דרכים נמנע ביהמ"ש העליון מלהטיל על הנהג עונש של מאסר בפועל והסתפק בעבודת שירות ועונשים אחרים.
ג. גם בענייננו, אין עונש של מאסר בפועל, העונש ההולם, ואין בו, בנסיבות העניין, כדי להשיג את תכלית הענישה בעבירה שנעברה במקרה הנדון. זהו אחד המקרים החריגים בהם ראוי לתת לנסיבותיו האישיות של הפרט, על רקע נסיבות המקרה, משקל משמעותי. המערערת היא אישה נשואה ואם לשלושה ילדים קטינים. התאונה היתה טראומטית ביותר לגביה ושינתה את אורח חייה. תקופה ארוכה לאחר התאונה סבלה המערערת מדיכאון, מאי שקט פנימי ומתופעות פסיכוסומטיות. שירות המבחן מעריך כי המערערת "נושאת בתוכה את תוצאות מעשיה ואלו ימשיכו ללוותה לאורך השנים". המלצת שירות המבחן היתה לשקול אפשרות להטיל על המערערת עונש מאסר שניתן יהיה לרצותו בעבודות שירות בנוסף לפיקוח ולעונשים אחרים. לאור כל האמור עונש המאסר בפועל יעמוד על 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות. המאסר על תנאי, תקופת הפסילה והקנס, יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אילון אורון למבקשת, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 25.11.02).
בש"פ 9426/02 - מאהר אלהוזייל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה חמורה. *כאשר נפתח המשפט והמתלונן הכחיש בעדותו את הודעותיו במשטרה וטען כי טפל שקר על העורר, יכול העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר בביהמ"ש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כאשר, לפי כתב-האישום, הגיע אל השוק ברהט כשהוא מצוייד באקדח, התקרב לדוכן שלידו עמד המתלונן, והחל יורה על המתלונן כדורים רבים ממרחק קצר. המתלונן נפגע, פונה לבית-חולים ונזקק לטיפול רפואי. עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי אין ראיות לכאורה להוכחת האשמה. לעניין זה הוא מצביע על מחדלי חקירה מסויימים שהמשטרה חדלה במהלך החקירה; על סתירות המתגלות בהודעות שמסר המתלונן במשטרה; ומוסיף הוא וטוען טענת אליבי. הערר נדחה.
נכון הדבר שיש אי-התאמות בהודעות שמסר המתלונן במשטרה, וניתן לטעון שהיו מחדלי חקירה מסויימים. ואולם אין בכל אלה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לראיות המסבכות את העורר במעשה העבירה המיוחס לו. הוא הדין בטענת האליבי של העורר, טענה שתיבחן לעת משפטו לגופו. עיקר חילוקי הדעות בין בעלי-הדין נסוב על שאלת זהותו של היורה, ולעניין זה איתן המתלונן בהודעותיו במשטרה. ביני-לביני החל משפטו של העורר ובעדותו בביהמ"ש חזר בו המתלונן מהודעותיו במשטרה. ולא עוד אלא שמעיד הוא מפורשות כי טפל שקר על העורר בהפלילו אותו במעשה שייחס לו. הסניגור מבקש להסתמך על עדותו של המתלונן בביהמ"ש כדי לבסס את הטענה כי חל כרסום עמוק בראיות. לטענה זו ניתן להשיב בשניים: ראשית, ככל שמבקש העורר להסתמך על ראיות שנצברו לאחר שהוחלט על מעצרו עד תום ההליכים, חייב הוא להגיש בקשה לעיון חוזר; שנית, יש בעדותו של המתלונן בביהמ"ש - עדות מתחמקת המכחישה את הודעותיו במשטרה מכל-וכל - דווקא כדי לחזק את הודעותיו במשטרה על אודות מעשיו של העורר. בין כך ובין כך, אין זו ערכאה ראשונה לדיון בבקשה לעיון חוזר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד איתן און לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 2.12.02).
ע.א. 6773/01 - סבאח עלוש ו-7 אח' נגד נאדר עלוש ואח'
*כאשר אזרח פלשתיני נפגע בתאונת דרכים בשטחים ע"י רכב ישראלי שלא היה לו ביטוח, עליו לתבוע את הרשות הפלשתינית על יסוד הסכם הביניים בין ישראל לרשות. *הפורום הנאות לתביעה בגין פגיעה בתאונת דרכים בשטחים (הערעור נדחה). אזרח פלסטיני קיפח את חייו בתאונת דרכים שאירעה באזור, כאשר הוא נוסע במכונית נהוגה בידי חברו, תושב האזור. המכונית היתה ישראלית ללא ביטוח. תלוייו של המנוח הגישו תביעה נגד קרנית בביהמ"ש המחוזי בירושלים. ביהמ"ש דחה את התביעה בהתייחסו להסכם הביניים בדבר העברת הסמכות לרשות הפלסטינית
להסדרת ענייני ביטוחם של כלי רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים בתחום שליטתה. עוד קבע ביהמ"ש כי בימ"ש בישראל איננו הפורום הנאות לדון בתביעת התלויים במנוח. על שתי קביעות אלה סב הערעור. הערעור נדחה.
קביעתו של ביהמ"ש כי על פי הסכם הביניים הועברה הסמכות להסדיר ביטוחם של נפגעי תאונות דרכים בשטח בו ארעה התאונה לרשות הפלסטינית וכי קרנית אינה אחראית כלפי התלויים ואינה חבה בפיצויים, בדין יסודה. לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המבחן לקיום זכותם של התלויים הוא כי בשעת מותו היתה למנוח זכות כלפי המזיק. זכות כזו לא היתה בידו כאן. חוק היישום שהחיל את הסכם הביניים במשפט הישראלי, מונע מתושבי הרשות הפלסטינית להגיש תובענות בישראל הנוגעות לאירועים שארעו בשטחי הרשות בהם התובע אינו ישראלי. צדק ביהמ"ש גם בהחלטתו כי ביהמ"ש בישראל איננו הפורום הנאות לבירור התביעה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד זחאלקה וליד למערערים, עוה"ד בלגה ג. אלון ועאסי עבאס למשיבים. 28.11.02).
ע.א. 7773/01 + 7688/01 - שטראוס שיווק בע"מ ואח' נגד דניאל אזוגי, עו"ד ואח'
*חיוב בתשלום שכ"ט לעו"ד שייצג חברה הנמצאת בהקפאת הליכים וגובה שכה"ט (הערעור נדחה).
עניין לנו בשני ערעורים המתייחסים לשכר טרחתו של עו"ד אזוגי בגין ייצוג החברה הנמצאת בתקופת הקפאת הליכים. האחד, בו מבקש עו"ד אזוגי להגדיל את שכר הטרחה שנקבע לו על ידי ביהמ"ש המחוזי; השני בו עותרת המערערת לביטול שכר הטרחה שנפסק לעו"ד אזוגי. שני הערעורים נדחו.
אשר לערעורו של עו"ד אזוגי - אין בו ממש. אשר לערעור המערערת - נטען בו כי עו"ד אזוגי פעל בניגוד עניינים חמור ומתמשך ולפיכך לא מגיע לו שכר טרחה כלל. אין להכביר מילים על החומרה היתירה שיש לראות בה פעולות הנעשות על-ידי עו"ד תוך ניגוד עניינים. בענייננו, מדובר במקרה פרטני המתבסס על העובדות שהיו בפני ביהמ"ש שליווה את העניין לאורך הדרך, מהן הסיק את מסקנותיו לעניין שכר הטרחה המגיע, על אף שביהמ"ש היה ער לכך שלא כל פעולותיו של עו"ד אזוגי נעשו כדין וכשורה. אם מצא ביהמ"ש כי עו"ד אזוגי זכאי לשכר טרחה חלקי, אין מקום להתערבות בהחלטתו. עו"ד אזוגי הגיש בערעור בקשה לצירוף החלטת בימ"ש קמא שעניינה הבהרת פסה"ד. דין הבקשה להידחות. החלטה הניתנת לצורך הבהרה, לאחר מתן פס"ד, מקימה זכות ערעור עצמאית. לפיכך אין לדון בבקשה במסגרת הערעור דנא.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' ליאת קינן, יגאל דורון, גב' מירית חביה ואלי כהן למערערים, עוה"ד שלום גולדבלטי וחיים שימן למשיבים 5-3. 28.11.02).
ע.פ. 1584/02 - גיבי אברמשבילי נגד מדינת ישראל
*ביטול עונש מאסר בפועל בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים בהתחשב בנסיבות האישום ובמצבו של הנאשם שגרם למות גיסתו בתאונה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הסיע במכוניתו את אחיו וגיסתו. במהלך הנסיעה פגעה המכונית בשוליים הגבוהים של אי תנועה. כתוצאה מן התאונה נספתה גיסתו של המערער, ואילו הוא עצמו ואחיו נפצעו. המערער הואשם בעבירת הריגה וכן בנהיגה בזמן שיכרות, ולאחר שמיעת ראיות פסק ביהמ"ש המחוזי לזכותו משתי העבירות האמורות, אך הרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובסטייה מנתיב נסיעתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי וכן נפסל המערער לנהיגת כלי-רכב למשך 10 שנים והוטל עליו קנס כספי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
טענות הסניגור התמקדו בשבר האישי והנפשי הקשה אליו נקלע המערער בעקבות האירוע הטראגי, שבו גרם למות גיסתו, אישה צעירה ואם אחיינו הקטין של המערער. בין היתר צויין כי המערער הגיע לידי כך שבמצוקתו הקשה ניסה לבצע מעשה אובדני. מתסקיר שרות המבחן עולה, כי המערער מבטא תחושות של כאב ואשם על מעורבותו בגרימת מותה של גיסתו. קצינת המבחן המליצה להמיר את עונש המאסר שהושת על המערער בשישה חודשי מאסר בעבודות שירות. עונש המאסר שגזר ביהמ"ש המחוזי על המערער הולם היטב נסיבות אלו, ואלמלא ההשפעה החמורה שיש לתוצאות התאונה על מצבו הנפשי של המערער עצמו, לא היה מקום להתערב בו. אך בהתחשב בהערכתו של שירות המבחן יש לנהוג במקרהו של המערער כביוצא-מן-הכלל. לפיכך יועמד ענשו על 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודת שירות. יתר חלקי גזר-הדין נותרים על כנם.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עוה"ד ו. מזרחי וא. נסייר למערער, עו"ד גב' א. מור-אל למשיבה. 27.11.02).
ע.פ. 29/01 - אמין סעיד חילו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח (הערעור נדחה).
המערער נכנס לביתה של המנוחה, אשה בת 80, והכה אותה בלום ברזל מכות אכזריות בפלג גופה העליון ובראשה עד שנפחה נשמתה. המערער הועמד לדין באשמת רצח בכוונה תחילה. טענתו המרכזית של הסניגור היתה כי הגם שהמערער היה בזירת הרצח והיכה את המנוחה, לא מכותיו - שלא היו קטלניות - הן שגרמו למותה אלא גורם אחר שהגיע לזירה לאחר עזיבתו אותה והפליא מכותיו בה. ביהמ"ש המחוזי דחה גירסה זו, הרשיע את המערער בעבירת רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
הערעור סב כל כולו על קביעות עובדתיות של ביהמ"ש קמא ועל הסקת המסקנות המתבקשות מקביעות אלה. מארג הראיות מוכיח את אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר. הראיות המוכיחות את אשמת המערער באות ממקורות שונים ומשתלבות זו בזו, החל מהודעותיו של המערער במשטרה ומעדותו בביהמ"ש וכלה בראיות האובייקטיביות והנסיבתיות. אכן, המערער שינה גירסאותיו, ועדותו בביהמ"ש אינה תואמת את הודעותיו במשטרה, אולם ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסאותיו המאוחרות ונימק היטב את דחייתן. הסניגור הצביע על תמיהות שונות שנותרו, לדעתו, ללא הסבר. גם אם ישנן כאלה, השאלה איננה מה נותר ללא הסבר ומה חסר בחומר הראיות אלא מה יש בו. אין ממש בטענה הסתמית בדבר אפשרות הופעת גורם נוסף בזירה לאחר המכות שהנחית המערער על המנוחה. לא די בהפרחת השערות ספקולטיביות על מנת לעורר ספק סביר באשמה המוכחת בראיות איתנות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד וקים סלים למערער, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 2.12.02).
ע.א. 2237/01 - טיראן עראידה ואח' נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח'
*דחיית תביעה על יסוד "זכייה" בטוטו, כאשר טופס ההשתתפות לא הגיע למשרדי רשויות ההימורים (הערעור נדחה).
המערערים השתתפו בתוכנית הימורים לגבי תוצאות משחקי כדורגל. טופס ההשתתפות מולא והוחתם כנדרש. אולם, הטופס לא הגיע למשרדי המשיבות. לפי הטפסים שמולאו ולאור תוצאות המשחקים, הצליחו המערערים לנחש את כל התוצאות. דא עקא, לאור ההסדר החוקי בעניין לא הוכרה זכייתם. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם להצהרה כי זכו בפרס הראשון. הדחייה התבססה על הוראות שונות בתקנון המסדיר את הפעלתה של תוכנית ההימורים. הערעור נדחה.
בתקנון נקבע, כי טופס השתתפות שלא הגיע למשרדי המשיבות לא ישתתף בהימור. ההגיון שמאחורי ההוראה בתקנון הינו החשש מפני זיופים ומעשי מירמה. הוראה זו נראית סבירה על פניה, בין היתר לאור ניסיון העבר באשר למעשים בלתי כשרים שנעשו במטרה לזכות בפרסים שלא כדין. תביעתם של המערערים לא התבססה על עוולת הרשלנות. על כן, אין צורך להביע דעה האם עומדת למערערים עילה כאמור נגד מאן דהוא.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, גרוניס. עוה"ד רענן בראון וורד כהן למערערים, עוה"ד אסף פוזנר וגב' נורית עירוני למשיבים. 28.11.02).
ע.א. 3432/01 - אותו קו הנדסה ממוחשבת בע"מ נגד אלכס קזקוב ואח'
*הפטר ערב לשטר מחבותו כאשר על השטר היה אמור לחתום ערב נוסף והלה לא חתם (הערעור נדחה).
המערערת אוחזת בשיקים שנמשכו על ידי המשיבה הפורמלית (להלן: המשיבה) לזכות המערערת, על סכום כולל של 150,000 ש"ח. השיקים לא כובדו והמערערת תבעה את המשיב בגין ערבותו לפרעון חובה של המשיבה. המשיב טען כי ערבותו הותנתה בחתימתו של מי ששימש כמנהל המשיבה ובעל המניות העיקרי בה, וכי משנתברר בדיעבד כי זה לא חתם על כתב הערבות - אין הוא חב עוד על פי כתב הערבות. בימ"ש השלום דחה את טענותיו של המשיב. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי התקבל. ביהמ"ש המחוזי מצא כי ראוי לאמץ את גירסתו של המשיב בדבר תוקף חתימתו על כתב הערבות. ביהמ"ש ציין כי המשיב הוחתם כערב שני על כתב הערבות וכי לא יכולה להיות מחלוקת כי מנהל המשיבה אמור היה לחתום כערב הראשון. בהתחשב במעמדו של המנהל בחברה, מצד אחד, ובהיותו של המשיב מנהל מכירות בחברה בלבד, מצד אחר, נראה היה לביהמ"ש המחוזי כי ראוי לאמץ את גירסתו של המשיב. מסקנה זו התיישבה גם עם המקום שיועד לחתימתו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי מצא, כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לייחס משמעות מיוחדת לנוסח כתב הערבות המתיישב לכאורה גם עם ערבות יחידה. הערעור נדחה.
אין מקום להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש קמא כי אכן הותלתה התחייבותו של המשיב בחתימתו של מנהל המשיב כערב נוסף. כך עולה מכתב הערבות עצמו וכך עולה מעדותו של המשיב בביהמ"ש.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, גרוניס. עו"ד תום סטרוגו למערערת, עוה"ד נתי חלפין וגילי רוזנר למשיב. 28.11.02).
ע.פ. 5619/01 - סלים כאמלה נגד מדינת ישראל
*ביטול עונש של מאסר בפועל בעבירה של החזקת הרואין, בהתחשב בהצלחתו של הנאשם להגמל לחלוטין מסמים והמלצת שירות המבחן.221
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
ביוני 2000 נמצא המערער מחזיק הרואין במשקל של 55 גרם, ונוהג במונית בהיותו תחת השפעת הרואין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של החזקת סם ונהיגה בשכרות וגזר עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 20,000 ש"ח, ושלילת רשיון נהיגה לרכב פרטי ולמונית למשך 5 שנים. בגוזרו את הדין התחשב ביהמ"ש המחוזי במאמצי שיקום מוצלחים שהמערער עשה על דרך השתלבותו בתכנית גמילה מסמים, כאשר מנגד התייחס לחומרה הרבה הנלווית לעבירות הסמים בהן הורשע בהתחשב בסוג הסם ובכמות הגדולה שהוחזקה על ידו, וכן בנהיגתו תחת השפעת סמים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בערעור נסבו טענות הסניגוריה על מסלול הגמילה מסמים בו השתלב המערער זמן קצר לאחר מעצרו ועל ההצלחה הנדירה שנחלו מאמצי השיקום שהראה בעזרת הגורמים הסוציאליים שסייעו בתכנית הטיפולית בה שולב. שירות המבחן תמך בהמשך שילובו של המערער בתכנית הטיפולית על שלביה השונים מתוך הכרה בדבר הסיכויים הטובים
ליציאת המערער ממעגל הסמים כפי שנראו לאורך הדרך. שיקולי הענישה, כגון גמול, הרתעה, וסיכויי שיקום העבריין הם גורמים דינמיים המקבלים מימד ומשקל שונה ממקרה למקרה, על פי נסיבותיו. המקרה דנא הינו חריג ונדיר מסוגו. מאמצי השיקום שהמערער הראה והצלחתו להיגמל מהתמכרותו לסמים אשר נבחנה לאורך זמן ראויה לציון מיוחד. הצלחת תכנית גמילה באופן האמור היא חזיון נדיר במקומנו, ובנסיבות אלה מקבל היבט שיקום העבריין משקל מיוחד, ועשוי לגבור אף על תכליות הענישה האחרות. להיבט השיקום כאמור, נוספות העובדות כי מדובר באדם צעיר יליד 1969, חסר עבר פלילי כלשהו. בשים לב לכל האמור, ולפנים מן המקובל במדיניות הענישה, ייגזר דינו של המערער כדלקמן: בגין ההרשעה בעבירה של החזקת סם יוטל על המערער בהסכמתו צו מבחן למשך שנה; בגין ההרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות, ייגזרו על המערער מאסר 6 חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי למשך שנתיים, קנס של 20,000 ש"ח, פסילת רשיון נהיגה לרכב פרטי ולמונית למשך 5 שנים מיום גזר הדין של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מנחם בלום למערער, עו"ד גב' דפנה ברלין למשיב. 28.11.02).
רע"א 8543/02 - בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ ואח' נגד עו"ד יובל שטנדל ואח'
*דחיית בקשה למחיקה על הסף של תביעה כאשר התביעה מבוססת על עילות שונות מתביעה באותו עניין שנדונה בעבר בביהמ"ש. *אין צורך לבקש מביהמ"ש "פיצול עילות" בניגוד לדרישה לבקש רשות "לפיצול סעדים (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע דחה בקשה למחיקה או לדחייה על הסף של תביעת המשיבים נגד המבקש. טענתם המרכזית של המבקשים היא, כי את הסעד המתבקש בתובענה היו יכולים המשיבים לתבוע בתביעה שהוגשה על ידם כנגד המבקשת, 6 שנים קודם לכן. ביהמ"ש המחוזי בדק את כל החומר הרלוונטי ומסקנתו היתה כי התביעה החדשה מבוססת על עילות שונות מהעילות שבתביעה המקורית ולא רק לסעדים שונים מכוח אותן עילות. הוא הוסיף וציין, כי כל עוד יש סיכוי שהתובע יזכה בסעד שהוא מבקש על פי העילות שבתביעתו, לא תדחה או תמחק תביעתו על הסף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מסקנתו של בימ"ש קמא תואמת את ההלכה והמדיניות הננקטת ולפיכך אין למצוא פגם בהחלטתו. ראוי לציין, כי יש הבדל מהותי בין עילות לבין סעדים. לא ניתן לתבוע יותר מפעם אחת בשל אותה עילה או אותן עילות גם אם תובעים בגינן סעדים שונים. לא כך לגבי סעדים. יש לבקש מביהמ"ש רשות לפצל סעדים. אין צורך ברשות מביהמ"ש לפצל עילות. יחד עם זאת, ראוי שתובע יצרף בתביעה אחת את כל העילות הנובעות מאותה מסכת עובדתית ואת כל הסעדים הנובעים מאותה עילה או עילות, כדי שלא להעמיס על הצד שכנגד ועל ביהמ"ש התדיינות מיותרת. אם בסופו של יום ימצא ביהמ"ש לדחות את התביעה או חלק ממנה משום היותה חופפת את התביעה הראשונה, ואם ימצא כי ניתן היה לכלול בתביעה הראשונה את העילות והסעדים שבתביעה השניה, חזקה עליו שיידע לבטא את הדבר בהוצאות משמעותיות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יצחק לאלו למבקשים. 28.11.02).
בש"פ 4771/02 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של תקיפת בן זוג (ערר על שחרורו בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בשתי עבירות של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש. לפי הנטען תקף המשיב את אשתו, אחרי שביקשה ממנו 20 ש"ח על מנת לקנות מתנה. במועד אחר זרק המשיב על אשתו טלפון סלולרי וגרם לה לשריטות בסנטר ונפיחות באצבע. כשבועיים לאחר מכן
הגיע המשיב לביתו ומצא גבר שהגיע לצורך תיקון צינור מים. המשיב התנפל על המתלוננת והיכה אותה בכל חלקי גופה. אחרי כן איים המשיב על אחיה של המתלוננת ואמר לו שאם יתלונן במשטרה הוא "ישרוף להם את הבית, החנות והאוטו". בית משפט השלום הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. המשיב ערר לבית המשפט המחוזי שהחליט לשחרר את המשיב בערבות. הערר נתקבל.
המעשים המיוחסים למשיב, כשלעצמם, מעידים על מסוכנות. יתר על כן, המשיב איבד את עשתונותיו ועשה את אחד המעשים המיוחסים לו בעקבות הודעה שגבר זר נמצא בבית אשתו. עצם העובדה כי אדם איבד את בינתו ולא היה יכול לשלוט בעצמו, מעלה חשש חמור שיחזור על מעשיו. יש לנקוט, אפוא, מידת זהירות, ולמנוע כל חשש. זאת ניתן להשיג רק בדרך של מעצר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד איברהים אבו עטה למשיב. 5.6.02).
ע.פ. 8689/02 - טסה גבריאל נגד ועדה מקומית לתכנון ובנייה "לודים"
*דחיית ערעור על סירוב פסילה כאשר אין חשש למשוא פנים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
נגד המערער הוגש כתב אישום בגין ביצוע בנייה ללא היתר. מאוחר יותר הוגש כתב אישום מתוקן בו נוסף אישום של אי קיום צו הריסה במקרה אחר. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, והמערער הורשע בביצוע העבירות שיוחסו לו. הטיעונים לעונש נדחו למועד מאוחר יותר. בעת הדיון לעונש, ביקש המערער לחזור בו מהודאתו. לטענתו, בגזר הדין המהווה את הבסיס להרשעתו הקודמת נקבע כי עליו להרוס את אשר בנה ללא היתר "תוך 81 חודשים". אולם בעקבות פנייה מצד המדינה תוקן פסק הדין ונקבע כי נפלה בו טעות קולמוס והתקופה הנכונה היא 18 חודשים. המערער טען, כי התיקון בטל שכן בוצע לאחר המועד הקבוע לתיקון טעויות סופר ומשכך יש להתיר לו לחזור בו מהודאתו. לאור התנגדות המשיבה, קבע בית המשפט מועד למתן החלטתו. לפני המועד החדש הגישה המשיבה בקשה להזמנת התיקים הפליליים בהם ניתן גזר הדין הקודם. בהחלטתו נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה וקבע כי על המזכירות להביא בפניו את התיקים. לאור החלטה זו ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו. לטענת המערער, החליט בית המשפט בבקשה להזמנת תיק בלא שביקש לקבל את עמדת המערער בעניין. בית המשפט דחה את בקשת המערער. הערעור נדחה. החלטתו של בית המשפט להביא את התיקים לעיונו נבעה מרצונו לבחון את חומר הראיות קודם לדיון בעל-פה כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת בעניין. משכך, אין בהשערות ובפרשנויות השונות שהעלה המערער, כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. טענה אחרת של המערער עניינה הדיונים אשר קיים בית המשפט במעמד צד אחד עם בא כוח המשיבה בעניין הבאת התיקים. אכן, ככלל, יש להימנע מחילופי דברים בין אחד מבעלי הדין לבין בית המשפט שעה שהצד שכנגד אינו נוכח ואינו יכול לטעון או להגיב. עם זאת, עצם קיומם של חילופי דברים עם שופט במעמד צד אחד לא יוביל, כשלעצמו, לפסילת השופט מלדון בעניין. עילת פסלות תקום רק כאשר מן הדיון במעמד צד אחד יעלה חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. בנסיבות העניין דנא אין חשש ממשי למשוא פנים. אכן, היה זה מן הראוי כי בית המשפט לא היה מיידע בשתי הזדמנויות שונות במעמד צד אחד את בא כוח המשיבה על כוונתו להזמין את התיקים, על אי הגעתם ועל האפשרות לדחיית מועד הדיון במידה והתיקים לא יונחו על שולחנו. ניהול דיון - ולו טכני - במעמד צד אחד, אינו רצוי ויש בו כדי לעורר תחושה סובייקטיבית של בעל דין או בא-כוחו, לפיה צד אחד זכה ליתרון לא הוגן. עם זאת, לא היה בדברים שנאמרו כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד חיים כהן, והגב' רונית כהן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 12.12.02).