תקציר סביר כרך ס' חוברת 15

ע.א. 5633/98 + 5432/98 - אלי גוכמן נגד צבי ושושנה היבנר ואח'

*אחריות מהנדס בנזיקין לליקויי בנייה בשל תכנון לקוי. *ביטוח אחריות מקצועית של מהנדס לתכנון לקוי, צריך לכסות את מועד התכנון ולא את מועד גילוי הליקוי. *ריבית והצמדה על פיצויים בליקוי ובנייה(מחוזי נצרת - ת.א. 490/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבים (להלן - היבנר) שכרו בתאריך 23.4.85 את שירותיו של מהנדס, הוא המערער, לצורך עריכתן של תוכניות להקמת שלד ופיקוח על ביצוע בניית בית במנחמיה. לביצוע עבודות הבניה חתמו בני הזוג היבנר על הסכם קבלנים. על פי הסכם זה התחייבו הקבלנים לבצע את העבודה "במדויק ובאופן המיומן והנכון... הכל לשביעות רצונו של המהנדס", עד לחודש אפריל 86. עבודות הבניה הסתיימו באיחור ניכר ובבניה התגלו ליקויים חמורים. היבנר הגישו תביעה נגד המערער והקבלנים, והמערער שיגר הודעות צד ג' לחברות הביטוח אשר לטענתו היה מבוטח אצלן וכן להנדסאי בנין, הידג'א מחמד, אשר נשכר על ידי המערער כדי להכין חלק מתוכניות הבניה.
ב. בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את תביעתם של היבנר נגד המערער, ודחה אותה ביחס ליתר הנתבעים. כן דחה בית המשפט את כל הודעות צד ג'. בשאלת האחריות ביסס ביהמ"ש את הכרעתו על חוות דעתו של מומחה מטעם היבנר (ד"ר גלזמן), ולפיה הנזקים הטעונים תיקון הם בעיקר תולדה של ליקויים בתכנון הקונסטרוקציה והחישובים הסטטיים, אשר האחריות הבלעדית להם מוטלת על המערער. באשר לקבלנים קבע בית המשפט, כי אלה ביצעו את עבודתם כדרוש. את הודעת צד ג' שהגיש המערער נגד הידג'א, דחה בית המשפט בקבעו כי בניגוד לגירסת המערער, לא עסק הידג'א בתכנון, ותפקידו הצטמצם לעבודות שרטוט בלבד. ביהמ"ש דחה גם את הודעות צד ג' שנשלחו לחברות הביטוח ולסוכנות הביטוח. ביהמ"ש קבע כי מועד קרות אירוע הביטוח הוא מועד הכנת התוכניות הרשלניות (אמצע שנת 1985), ולא מועד ביצוע עבודות השלד (ינואר 1986), וככזה אין הוא נכלל בתקופות הביטוח של הפוליסות הרלוונטיות.
ג. בית המשפט חייב את המערער לשלם להיבנר בגין עלות תיקון הבניין סכום של כ - 80 אלף דולר כערכו בשקלים, 20,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח, כאשר שני הסכומים האחרונים נושאים ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין. ערעורו של המערער מופנה נגד הסכום בו חוייב והפטור שניתן ליתר הנתבעים וערעורו של היבנר מופנה כלפי גובה הסכומים שנפסקו להם, וכנגד שחרורם של הקבלנים מאחריות וכן בנושא ריבית והצמדה. ערעורו של המערער נדחה וערעורם של היבנר נתקבל בחלקו.
ד. הערעור מופנה בעיקרו נגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. הלכה היא שלמעט מקרים חריגים אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאים מתחום זה. המקרה דנא אינו נמנה על אותם חריגים. באשר לאחריות הקבלנים - לא הוכחה אחריותם שכן על פי חוות דעתו של המומחה ד"ר גלזמן, נבעו הנזקים העיקריים לבניין מכשלים תכנוניים חמורים ומחישוב סטטי שגוי. אכן, בחוות הדעת ישנן אמירות המטילות דופי בעבודות הקבלנים, אך אמירות כלליות אלו המסתמכות רק על תמונות שצילמו היבנר בעת הבניה ולא על בדיקה מעמיקה של המומחה, אין בהן די על מנת לראות את הקבלנים כאחראים לנזק.
ה. אשר לאחריות חברות הביטוח - על פי סעיף 2 לפוליסה מותנה הכיסוי הביטוחי בכך שבעת קרות המעשה או המחדל נשוא התביעה היתה הפוליסה בתוקף. כאמור, קבע בית משפט קמא בהסתמך על הראיות שהיו בפניו, כי הנזקים לביתם של היבנר נבעו מתכנון לקוי, והרי התכנון עצמו התבצע בשנת 1985, ובניית השלד החלה עוד בחורף של אותה שנה, היינו, זמן ניכר לפני שהפוליסות נכנסו לתוקף. גם את הודעת צד
ג' נגד מחמד הידג'א היה מקום לדחות מן הטעם שלא נקבע ממצא פוזיטיבי לפיו נטל הידג'א חלק בתכנון הקונסטרוקציה והחישובים הסטאטיים. הידג'א אף העיד, וגירסתו לא נדחתה, שחלקו בפרשה הצטמצם לביצוען של עבודות שירטוט.
ו. אשר לסכום הפיצויים - אכן, בחוות דעתו של ד"ר גליזמן נקבע כי סכום התיקון הוא כ- $65,000, אך לצד חוות דעת זו היתה חוות דעת נוספת בדבר נזקים נוספים ובכללם ירידת ערך של הבית, מגורים חליפיים ותיקון ריצוף, ועל אף שבית המשפט לא פרט את דרך חישובו של הסכום הפסוק, נראה כי הוא לקח נזקים אלה בחשבון.
ז. באשר לטענת היבנר כנגד אי-פסיקתה של ריבית על הסכום הדולרי בו חוייב המערער - דין טענה זו להתקבל. תשלום הריבית נועד להבטיח פיצוי נאות לניזוק בערכו הריאלי. בהיעדר הנמקה בפסק הדין לשלילת הריבית, נכון לקבל את טענת המערערים, ולהורות על המרת הסכום שנפסק לערכו בשקלים ביום הגשת התביעה, ואליו יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד ליכט אריה למערער, עוה"ד פרייליך משה, אבו אחמד תופיק, כץ יחיאל, נשיץ פטר, נבואני מוניר, למשיבים. 16.12.02).

רע"א 10503/02 - אביאל אהרון ואח' נגד רשם המפלגות, עו"ד אלישע צידון ואח'

*דחיית התנגדות לרישום מפלגה בשם מסויים(ערעור על החלטתו של רשם המפלגות שלא לפסול שם של מפלגה חדשה - הערעור נדחה).

א. ביום 11.2002 הוגשה לרשם בקשה לרשום מפלגה חדשה בשם "מפלגת ישראל אחרת". המערערים הגישו התנגדות לרשם בטענה כי שם זה דומה עד כדי להטעות לשמה של מפלגה רשומה, היא מפלגת "ישראל אחת"; וכו לעמותה אשר שמה הוא "אפשר ישראל אחרת - מתעוררים ונלחמים באדישות (ע"ר)" (להלן - העמותה) וקיימת זיקה בין העמותה לבין המפלגה החדשה. הרשם דחה את התנגדות המערערים. נגד החלטה זו נתבקשה רשות ערעור ובהסכמת הצדדים דן בה ביהמ"ש כבערעור. הערעור נדחה.
ב. סעיף 8 לחוק המפלגות קובע כי: "לא תירשם מפלגה בשם העלול להטעות או בשם העלול לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו... לא תירשם מפלגה בשם הזהה, או בשם הדומה עד כדי להטעות, לשם של אחד מאלה:... מפלגה רשומה או שהיתה רשומה...". הוראה זו מסמיכה את הרשם למנוע רישום מפלגה בשם מטעה. על הרשם לפעול במסגרת לשון החוק ולשם הגשמת תכליתו המבוססת בעיקרה על איזון בין עקרונות מתנגשים: העקרון האחד, הוא זכותה של מפלגה לשם. השם מהווה חלק מהותי ממימוש הזכות להתאגד. הוא חלק מחופש הביטוי. הוא ביטוי למהותה, למטרותיה ולפעולתה. העקרון האחר הוא החשש להטעיה הפוגעת בשוויון ובאפשרות האפקטיבית לממש את הזכות לבחור. האיזון הראוי הוא שהרשם רשאי לסרב לרשום מפלגה בשם פלוני אם קיימת ודאות קרובה כי רישום בשם פלוני יביא להטעיה של הציבור. ראוי הוא שלא להרחיב בדרך פרשנות את המקרים המונעים רישומה של מפלגה בשל שמה. יש לאפשר ל"שוק הדעות הפוליטי" לפעול. יש לשמור על הדינמיות בתחרות בין המפלגות.
ג. בענייננו, טעם ההתנגדות הראשון שהעלו המערערים הינו כי השם "ישראל אחרת" דומה עד כדי להטעות לשמה של המפלגה הקיימת "ישראל אחת". בדין נדחתה טענה זו. לא הרי ישראל "אחת" כהרי ישראל "אחרת". לא קיימת ודאות קרובה לכך, כי ציבור השומע את השם "ישראל אחרת" יטעה לחשוב כי עניין לנו ב"ישראל אחת". מעניין לציין, כי דווקא מפלגת "ישראל אחת", שלה עניין למנוע את ההטעייה הנטענת, לא הגישה התנגדות לרישומה של "ישראל אחרת".
ד. אשר לטעם הנעוץ בקשר שבין "מפלגת ישראל אחרת" לבין עמותה אשר שמה הוא "אפשר ישראל אחרת - מתעוררים ונלחמים באדישות (ע"ר)" - אין מחלוקת שקיימת זיקה בין העמותה לבין מפלגת "ישראל אחרת". לטענת המערערים, העמותה גייסה כספים רבים מעבר למותר למפלגה על פי דין, ורישום מפלגת ישראל אחרת יאפשר עקיפה פסולה של מגבלות המימון החלות על מפלגות. אפילו אלה הם פני הדברים -אין די בקיומה של זיקה בין המפלגה לבין העמותה כדי למנוע את רישומה של המפלגה בשם המוצע על ידה. בנוסף לקיומה של זיקה יש להראות כי השם של המפלגה והעמותה זהה או דומה עד כדי להטעות ואין זה המצב בענייננו. המבחן של הוודאות הקרובה אינו מתקיים במקרה שלפנינו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד רענן הר-זהב וליאור כץ למערערים, עוה"ד גב' טליה ששון, גב' עינת גולוני, שמואל ליאור וגדי בר-און למשיבים. 17.12.02).

בג"צ 8405/02 - B.V NUMAFA SYSTEMATEואח' נגד רשם האגודות השיתופיות ואח'

ביקורת בג"צ על החלטות רשום האגודות השיתופיות. דחיית טענת מוכר טובין לתברה שנכנסה להליכי פירוק כי הטובין שנמכרו נשארו בבעלות המוכר כל עוד לא שולמה התמורה במלואה(העתירה נדחתה).

א. העותרת, חברה העוסקת, בין היתר, בייצור ומכירת מכונות וציוד למשחטות, מכרה ציוד לשחיטה למשיבה 2 (עוף קור...בע"מ - להלן המשיבה) שהיא אגודה שיתופית העוסקת בהפעלת משחטת עופות. החזקה בציוד הועברה לידי המשיבה. המשיבה התחייבה לשלם לעותרת את תמורת הציוד באמצעות 3 שטרי חוב ושנים מהם חוללו באי פרעון. בין לבין, נכנסה המשיבה להליך פירוק ומונה לה מפרק המפעיל אותה על דרך של הבראה ושיקום. העותרת פנתה למפרק בדרישה כי ישלם לה את יתרת מחירו של הציוד שלא נפרע ובקשתה נדחתה בנימוק כי לאור צו הפירוק עליה להגיש הוכחת חוב בתורת נושה רגיל. נוכח החלטה זו, פנתה העותרת למשיב בבקשה כי יורה לעותרת להחזיר את הציוד אליה או לשלם לה את תמורתו. טענתה המרכזית של העותרת היתה כי במערכת היחסים בינה לבין המשיבה נותרה היא הבעלים של הציוד, והמשיבה רכשה אך את זכות השימוש בו עד לתשלום מלוא תמורתו.
ב. הרשם דחה את התביעה וקבע כי על הסוגיה הנדונה חל סעיף 33 לחוק המכר הקובע כי הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות. במישור העובדתי נקבע כי לא הוכחה הסכמת הצדדים לסייג את הכלל האמור בסעיף 33 לפיו הבעלות עוברת לקונה במסירת הנכס. הרשם קבע כי ניתן אמנם לראות את העיסקה במהותה הפנימית כעסקת "משכון מוסווה", אך כדי שיוקנה לו תוקף משפטי כלפי צדדים שלישיים היה צורך ברישום המשכון ומשלא נרשם כדין הרי הוא בטל. העתירה נדחתה.
ג. חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, העביר לסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים את סמכות הערעור על החלטות רשם האגודות השיתופיות, למעט, בין היתר, בענייני פירוק אגודות שיתופיות, שאינן נתונות לסמכות ערעורית, ומכאן שהן כפופות לביקורת בג"צ. במסגרת זו נבחנת ההחלטה על פי עילות הביקורת הנהוגות בבית המשפט הגבוה לצדק. בענייננו אין טעות משפטית בהכרעת הרשם, וגם דרישות הצדק אינן תומכות בעמדת העותרת. על פניו, מדובר בהסכם מכר ציוד הנעשה דרך שגרה בין בעלי עסקים, כאשר חלק מסכום התמורה נותר לא משולם. בנסיבות אלה, ומשהמוכר לא דאג לבטוחה קניינית או לשימור בעלותו בציוד הנעבר כפי שקבע הרשם, הופך הוא נושה רגיל לגבי חובו. החלוקה השוויונית של נכסי האגודה בפירוק בין כלל הנושים הלא מובטחים
עונה גם היא, על פניה, לדרישות הצדק, וחריגה מכלל זה תוך העדפת נושה אחד על פני האחר היא המצריכה משקל שכנוע מיוחד. לכל אלה מצטרפת העובדה כי העותרת פנתה בעתירה לבג"צ כחמישה חודשים לאחר מתן החלטת הרשם, בעוד לוח הזמנים דוחק עקב הליך פירוק האגודה. מכאן, כי טענת השיהוי הנטענת כלפיה על ידי המשיבה אינה נטולת יסוד.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 12.12.02).

בג"צ 8071/01 - ראובן יעקובוביץ נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*טענות הנוגעות לאי אכיפת חוק התכנון והבנייה ע"י הרשויות המוסמכות יש להפנות לביהמ"ש לעניינים מינהליים ולא לבג"צ(העתירה נדחתה).

א. העותר הוא בעל בית צמוד קרקע בתחום שיפוטה של המועצה המקומית קריית עקרון, הגובל למקרקעין החכורים על ידי משיבה 8 והמנוהלים כמרכז מסחרי "בילו סנטר" (להלן: המקרקעין). העותר טען כי על פי תכנית בניין ערים החלה על המקרקעין, יעודם הנו תעשייה. בה בעת, בפועל המקרקעין משמשים למסחר, תוך חריגה שלא כדין וללא היתר מן הייעוד, ותוך גרימת מטרדי רעש, ריח, וזיהום אוויר קשים לו ולשכנים אחרים. כן טען כי משיבה 8 פלשה לגינה ציבורית הגובלת בביתו והמהווה שטח ציבורי פתוח. בשנת 1996 פנה העותר למשיבה 2 (הועדה המחוזית לתכנון ובניה) ומשיבה 5 (הועדה המקומית לתכנון ובניה) בבקשה כי ינקטו הליכים פליליים בשל הבניה הבלתי חוקית ויביאו להפסקת העבודה. ביום 18.10.2001 הגיש העותר עתירה לבג"צ למתן צווים נגד היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הפנים להפעיל את סמכותם ולאכוף את הוראות חוק התכנון. השאלה המקדמית שהתעוררה היא אם הסמכות לדון בעתירה מסורה רק לבג"צ או שיש סמכות גם לבית המשפט לעניינים מנהליים, ואז בג"צ לא ידון בעתירה. הוחלט כי הסמכות לדון בעתירה נתונה גם לביהמ"ש לעניינים מינהליים ולכן נדחתה העתירה.
ב. טענת העותר נגד רשויות התכנון היא כי אין הן עושות שימוש בסמכויות האכיפה המצויות בחוק התכנון והבניה. בנסיבות אלו, יצטמצם הדיון בשאלה האם הדיון בהפעלת סמכויות האכיפה שבחוק התכנון והבניה צריך שיהיה בבג"צ או בבית המשפט לעניינים מנהליים. מטעם זה תשאר בצריך עיון השאלה מה דינה של עתירה המכוונת כנגד החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בנדון, שעה שהוא מפעיל את סמכויותיו שמחוץ לחוק התכנון והבניה.
ג. חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים הוחק על רקע מגמה כוללת של העברת עניינים מסוימים לדיון מבית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי. עתירות בתחום התכנון והבנייה כורכות לא פעם שאלות ומחלוקות "אזרחיות" במהותן, וכמו-כן, קיים בסוגיות אלו דין מפותח שהתגבש לאורך השנים בפסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק, עד כי אין הצדקה כי כל ענייני התכנון והבניה ידונו בבית המשפט העליון כערכאה ראשונה.
ד. לאור תכליות אלו יש לפרש את הדיבר "ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבנייה", הקבועים בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט מינהליים, ככולל גם טענות שעניינן שימוש בסמכויות שבחוק התכנון והבניה לשם אכיפת החוק או אי אכיפתו. טענות נגד אכיפת החוק או אי אכיפתו יכולות לקפל ביניהן שאלות אזרחיות במהותן, שראוי שיתבררו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. גם הדינים שעניינם אמות המידה הראויות להפעלת שיקול הדעת באכיפה או אי אכיפה נדונו כבר ונתגבשו לא פעם בפסיקת בית המשפט הגבוה לצדק. לכן, ראוי הוא כי הדיון בטענות שעניינן הפעלת סמכויות האכיפה שבחוק התכנון והבניה יהיה גם הוא בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, י. אנגלרד, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק. העותר לעצמו, עוה"ד ערן אטינגר, איתי ברסלע, גדי טל, אילן אמיר-אנצויג ואמנון יצחקניא למשיבים. 18.11.02).

ע.פ. 4364/02 - מוטי (מרדכי) מלמד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של הברחת סמים תוך התעלמות מתוצאות בדיקת פוליגרף וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעבירות סמים, זיוף בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזוייף, התחזות כאדם אחר ושיבוש מהלכי חקירה ונדון לעונש של 6 שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי, וכן קנס בסכום של 20,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - בית המשפט המחוזי בחן בקפידה את מסכת הראיות תוך הסתכלות על מכלול הראיות הנסיבתיות שהובאו. הוא הגיע למסקנה כי התנהגותו של המערער בשלבים השונים של הפרשה מתיישבת עם אדם שנתן ידו להברחת הסמים לישראל, תוך שהשתתף ביודעין בהכנת הקרקע לקבלת חבילת סמים בארץ לשם העברתה ליעדה. התשתית הראייתית שנפרשה, בין הנסיבתית ובין האחרת, הניחה בסיס איתן למסקנותיו של בית המשפט לפיהן המערער לקח חלק בקשר הפלילי הנוגע לחבילת הסם, למיצער ככל שהדבר נוגע לשלב הגעתו של הסם לישראל והנסיון לקבלו כאן. המערער נבדק בפוליגרף ונמצא דובר אמת, אך אין מקום לסטות מההלכה המושרשת על-פיה ממצאי פוליגרף לא ישמשו ראייה קבילה במשפט הפלילי, לנוכח הספק באמינות תוצאותיהם.
ג. אשר לעונש - המערער לקח חלק בפעולה משותפת של מספר קושרים אשר נועדה לאפשר הבאתו של סם הרואין בכמות של 3.8 ק"ג נטו לישראל. למערער נועד תפקיד בעל חשיבות בשרשרת הפעילות הפלילית שנועדה לקבל את הסם בישראל. למערער עבר פלילי. טבעי הדבר כי משקל השיקולים האישיים כגון גילו של המערער, כבן 57, מצוקותיו האישיות והכלכליות ועברו הפלילי שאינו מכביד במיוחד, פוחת לעומת השיקול הציבורי המחייב מסר הרתעתי ברור בענישה.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד שלמה ניסים למשיבה. 12.12.02).

בש"פ 10077/02 - רן (יורם) עובד נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרור בערובה שנסמכה על טענה בדבר ראיות חדשות(הערר נדחה).

א. העורר ושנים עשר נאשמים אחרים הואשמו בעבירות של סחר וייצוא סמים, בפרשת סמים מסועפת, שבה נטלו חלק מעורבים רבים במדינות שונות, במטרה להעביר מיליון ושש מאות אלף כדורי אקסטזי מהולנד לגרמניה לצורך הפצתם באוסטרליה. לפי הנטען קיבל העורר סכומים המסתכמים במאות אלפי דולרים, שיועדו להגיע לידיהם של שני נאשמים נוספים כדי לאפשר את רכישת הסמים. בית המשפט המחוזי הורה לעצור את הנאשמים. בעיון חוזר בעניינו של העותר הורה ביהמ"ש המחוזי לשחררו בתנאים וערר על כך נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון. לאחר מכן הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר ובקשתו נדחתה. הערר נדחה.
ב. העורר טוען כי הגיעו לידיו לאחרונה מסמכי בנק ושיחות שהוקלטו שיש בהם כדי לסתור את הראיות לכאורה. ברם, בבחינת מכלול הראיות שעליהן הצביע העורר עולה כי אין ממש בטענותיו.
ג. בשולי ההחלטה: יצויין כי לפי סעיף 52 לחסד"פ ניתן לבקש עיון חוזר "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". זכות זאת על סניגור לעשות בה שימוש מתוך שיקול דעת זהיר ואחרי בדיקה. ראייה חדשה שעל פיה יש מקום לבקש עיון חוזר צריך שתהיה ראייה המשנה, "באופן דרמטי" כמעט,
את ההתרשמות מן הראיות או משפיעה על משקלן השפעה ניכרת. לא כל ראייה שהיא "חדשה" מן הבחינה הטכנית - כגון עדות שלא הושמעה - היא גם "חדשה" מבחינה מהותית.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ירום הלוי לעורר, עו"ד יוסי קורצברג למשיבה. 12.12.02).

בג"צ 2055/02 - שייך עובייד ומוסטפה דיראני נגד שר הביטחון ואח'

*אין לעתור לבג"צ כשיש סעד חלופי נגד חוקיות צווים בדבר מעצר מינהלי(העתירה נדחתה).

א. שייח עבד אל קארים עבייד היה אחד ממנהיגיו הבולטים של ארגון חיזבאללה. מוסטפא דיראני שימש כקצין ביטחון של תנועת אמ"ל, פרש ממנה ופעל בשיתוף פעולה עם ארגון חיזבאללה. השניים הם אזרחי לבנון. הם נתפסו והובאו לישראל, והוחזקו כאן במעצר מינהלי מכוחו של חוק סמכויות שעת חירום (להלן - חוק מעצרים מינהליים). ביום 4.3.2002 נתקבל חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים. הרמטכ"ל הוציא צווי כליאה מכוח החוק נגד העותרים, והעותרים כלואים כיום מכוחם של צווים אלה. צווי המעצר המינהלי שמכוחם היו עצורים העותרים לא הוארכו עוד.
ב. על פי הוראות החוק החדש הובאו העותרים בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב והם סירבו להעלות טענות כנגד חוקיות כליאתם. בא-כוחם טען בשמם: "אנחנו לא רוצים ליטול חלק בהליכים בחוק הזה שלטענתנו הוא משוקץ... מרשי לא רוצים שאף אחד, לא הם ולא מישהו מטעמם, יתייצב בבימ"ש". בית המשפט המחוזי החליט כי צווי הכליאה שהוצאו נגד המשיבים הם כדין. בעתירתם לבג"צ טוענים העותרים כי חוק לוחמים בלתי חוקיים פוגע בכבוד האדם, לאור המגבלה החמורה שהוא מטיל על חירותו של הכלוא מכוח החוק. המשיבים, מצדם, העלו טענת סף לפיה עומד לעותרים סעד חלופי בבית המשפט המחוזי בו התנהל הליך בעניינם, ואין סיבה שלא יוכלו להעלות טענותיהם לגבי פסילת החוק במסגרת הליך זה. העתירה נדחתה.
ג. סמכותו של בג"צ היא סמכות שבשיקול דעת. לעותרים עומד, בנסיבות העניין, סעד חלופי בביהמ"ש המחוזי, המוסמך לבחון את חוקיות כליאתם של העותרים מכוחו של חוק לוחמים בלתי חוקיים. עניינם של העותרים צפוי לבוא לפני בית המשפט המחוזי בימים הקרובים. טוענים העותרים כי בית המשפט המחוזי לא יידרש לטענותיהם כנגד חוקיות החוק בשלב זה. אין בטענה זו ממש. עילות הביקורת המנחות את בית המשפט המחוזי הן עילות רחבות. ביכולתו להידרש לטענות החוקתיות של העותרים להם לא נדרש בעבר, לאור חוסר שיתוף הפעולה שלהם. משנמצא כי דין הטענה המקדמית של העותרים להתקבל, לא יידרש בג"צ לטענותיהם העקרוניות של העותרים אודות חוקתיות החוק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד צבי ריש לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 12.12.02).

עע"ם 3518/02 - רמזי יוסף רג'בי נגד יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים

*סמכויות ביהמ"ש לעניינים מקומיים בדיון בבקשה לבטל צו הריסה מנהלי(מחוזי י-ם עת"מ 401/02 - הערעור נדחה).

א. המערער בנה בשנת 1999 בית מגורים בשטח של כ- 100 מ"ר. המשיב הוציא צו הריסה מינהלי לגבי המבנה ביום 1.10.99, מכוח סמכותו על פי סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה. המערער עתר לביהמ"ש לעניינים מקומיים בירושלים לביטולו של צו ההריסה. לאחר הליכים שונים קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי הסיכוי לקבל היתר בניה בדיעבד אינו מקנה סמכות לבית המשפט לעניינים מקומיים לבטל או להתלות את צו ההריסה המינהלי. אשר לטענות שנטענו בדבר חוסר סבירות, שיקולים
זרים, אפליה והפרת הבטחה שלטונית, קבע ביהמ"ש כי אלה אינם מביאים לבטלות מעיקרא של צו ההריסה אלא לנפסדותו, ודיון על כך יש להעלות בביהמ"ש לעניינים מינהליים. בעקבות זאת הגיש המערער עתירה מינהלית לביהמ"ש לעניינים מינהליים, בה ביקש הצהרה כי צו ההריסה בטל וחסר תוקף. בית המשפט קבע, כי טענת האפליה לא באה אלא כדי לעכב את הביצוע של צו ההריסה, והחליט לדחות את העתירה. הערעור נדחה.
ב. הפסיקה הכירה בסמכותו של בית משפט השלום להפעיל ביקורת שיפוטית על צווי הריסה מינהליים, כאשר הטענה היא טענה של חוסר סמכות או כאשר מדובר בפגם חמור שתוצאתו היא בטלות מעיקרא של הצו. ההכרה בסמכות הרחבה מאפשרת לנפגע להשיג בפני בית משפט השלום על צו הריסה מינהלי, אף כאשר מדובר בפגמים הנוגעים לשיקול הדעת של הרשות המינהלית שהוציאה את הצו, בתנאי שהתוצאה של הפגם הינה בטלות מעיקרא. המצב המשפטי המתואר נכון היה לפני הקמתם של בתי המשפט לעניינים מינהליים ונכון הוא אף לאחר שאלה החלו לפעול. על כן, רשאי היה בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בטענות האפליה וחוסר הסבירות שהעלה המערער, ולא היה מקום להפנותו לעניין טענות אלו לבית המשפט לעניינים מינהליים. עם זאת, משהופנה המערער לבית המשפט האחר, לא היה מנוס אלא לבחון את השגותיו. דא עקא, טענותיו הועלו באופן סתמי ועל כן דינן היה להידחות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס עו"ד סאמי ארשיד למערער, עו"ד דני ליבמן למשיב. 27.11.02).

בג"צ 6884/01 - נבארת עתיק נגד שר הפנים

הפניית תושבת מזרח ירושלים המבקשת להוציא תעודת זהות ללשכת משרד הפנים במזרח ירושלים אינה מהווה אפלייה. הרשויות המוסמכות רשאיות לשנות נהלים אם יש טעמים סבירים לכך(העתירה נדחתה).

א. העותרת, ילידת שנת 1984 הינה אזרחית ישראלית, תושבת שכונת שועפאט בירושלים. בחודש אוקטובר 2000 היא פנתה לסניף הראשי של הלשכה לעליה ומרשם במשרד הפנים, הנמצא בירושלים המערבית, וביקשה שתונפק לה תעודת זהות. היא הופנתה לסניף של הלשכה בחלקה המזרחי של העיר. העותרת פנתה לבג"צ בטענה כי ההפנייה למזרח העיר מהווה חריגה מסמכות, ופגיעה בעיקרון השוויון בפני החוק. את עילתה בדבר החריגה מסמכות ביססה על הטענה שהיא נדחתה על ידי הלשכה במערב ירושלים בניגוד לנוהל המחייב, כפי שזה מצא ביטוי במכתבו מחודש פברואר 1999 של מי ששימש כמנהל מינהל האוכלוסין באותה עת, מר רפאל כהן. את עילתה בדבר פגיעה בעיקרון השוויון ביססה על טענה של יחס מפלה לרעה כלפיה לעומת אזרחים יהודים שקבעו את מושבם במזרח העיר היכולים לפנות ללשכה במערב העיר ולקבל את השירות הדרוש להם.
ב. המשיב עושה אבחנה בין שירותים הניתנים על ידו ומחייבים עיון בתיקו האישי של מבקש השירות, לבין שירותים שאינם מחייבים עיון כזה. על הסוג הראשון נמנית, בין היתר, הנפקת תעודת זהות ראשונה, המחייבת בדיקה של כל הנתונים הקיימים המשרד הפנים אודות המבקש. מטעם זה לא יכול אזרח ישראלי לקבל את כל השירותים בכל לשכות המרשם, ולעיתים יידרש לעשות זאת רק בלשכה בה מצוי תיקו האישי. באשר לחלוקה בין שתי לשכות המרשם בירושלים נטען, כי זו מתבססת על תיחום גיאוגרפי-היסטורי, על פיו נקבע כי תושביהן של השכונות אשר סופחו לירושלים לאחר מפקד האוכלוסין שנערך ביוני 1967, יפנו ללשכה במזרח העיר, בעוד שיתר התושבים יפנו ללשכה במערב העיר. אכן, יהודים אזרחי ישראל אשר עברו להתגורר במזרח העיר מוסיפים לקבל את שירותיו של משרד הפנים בלשכה המערבית, אך, לפי הטענה, לאור מספרם הקטן של אזרחים מסוג זה, ולנוכח ההיערכות הביטחונית אשר היתה נדרשת מהמשיב אם תיקיהם היו מועברים ללשכה המזרחית, הוחלט להותיר תיקים אלה בלשכה המערבית. העתירה נדחתה.
ג. באשר למכתבו של רפאל כהן משנת 1999, טען המשיב, כי מכתב זה סטה מנהלים אחידים הנהוגים אצלו מימים ימימה, ועל כן גם לא פעלו על פיו. מכתב זה מעורר פליאה, שהרי מדובר במי שהיה אמור לדעת ולהכיר את הנוהלים הנהוגים בלשכות המרשם, עליהן היה ממונה, על בוריין. עם זאת, הלכה היא שבסמכותה של הרשות המינהלית לקבוע נהלים, גלומה גם הסמכות לתקן נהלים אלה או לשנותם. מכאן, גם אם תאר רפאל כהן נהלים שהיו קיימים אותה עת, רשאי היה המשיב לשנותם, כאשר קיימים טעמים סבירים לכך העומדים במבחן הביקורת האובייקטיבית, וטעמים אלה מתקיימים במקרה הנוכחי. ראשית, חלוקת השרות וריכוז התיקים האישיים בשתי לשכות, היא חלוקה מוצדקת ומתבקשת עקב גודלה של האוכלוסייה; שנית, יש היגיון רב בהנחיה לפיה תוצא תעודת זהות ראשונה לאחר בדיקת נתוניו של המבקש מול אלה המופיעים בתיקו האישי.
ד. אשר לטענת האפלייה - טענה זו אינה עומדת במבחן הבקורת. זאת לנוכח העובדה שהלשכה במערב העיר משרתת גם אוכלוסיה ערבית אשר גרה בשכונות אשר היו בתחומי העיר לפני שנת 1967. העובדה שיהודים אזרחי ישראל, אשר קבעו את מגוריהם בשכונות אשר סופחו לתחום השיפוט של ירושלים לאחר מפקד האוכלוסין של שנת 1967, מקבלים כיום את שרותיו של המשיב במערב העיר, נובעת מהמצב הביטחוני השורר כיום במזרח העיר, והסכנה הכרוכה בהפנייתם של תושבים יהודים ללשכת המרשם המצויה שם. חשש זה אינו קלוט מן האוויר, ומציאות חיינו מלמדת שהוא עלול להתממש ואף להסתיים בפגיעות בנפש. מכאן התוצאה, שזהו מסוג המקרים שגם אם נוהגת בו הרשות המנהלית בדרך שונה בין שווים, היא עושה זאת מטעמים סבירים וראויים, ולא ממניע שמקורו בהפליה.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, לוי. עו"ד חורי דאוד אליאס לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 16.12.02).

רע"א 5406/02 - עמליה הורביץ נגד חיים שטיינברג

*כאשר הליך התנהל בפני הרכב של שלושה וגם בקשה לתיקון פסה"ד התבררה בפני הרכב של שלושה אין שופט אחד מוסמך לדון בבקשה לפסיקת הוצאות בבקשה לתיקון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

הצדדים, אח ואחות, ניהלו מספר תובענות בבית משפט השלום בטבריה. על פסק-הדין של בית משפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בשלב זה התפשרו הצדדים, ובהתאם להסכמה שביניהם ניתן פסק-דין. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה, על-פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, לתקן את פסק-הדין, שכן לדעתו נפלה בו טעות. המבקשת התנגדה לבקשה, וביקשה לזכותה בהוצאות הבקשה. ביהמ"ש דחה את בקשת המשיב לתיקון פסק-הדין, אך לא התייחס לשאלת ההוצאות. כיוון שכך, פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה לתקן את החלטתו, ולפסוק לה הוצאות. בקשה זו נדחתה על-ידי אחד משופטי ההרכב. המבקשת טוענת כי מכיוון שההחלטה נשוא הבקשה ניתנה על-ידי שופט אחד, ולא על-ידי שלושה, יש לבטלה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי: "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו". מהוראה זו עולה, כי אם התנהל הדיון בתיק העיקרי וכך גם הדיון הראשוני בבקשת התיקון בפני הרכב שלושה, הרכב השופטים הוא זה שצריך להחליט גם בבקשה לפסוק הוצאות. לא כך נעשה בענייננו. לפיכך בכוחה של המבקשת לפנות מחדש להרכב השופטים שידון בבקשתה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דניאל ספיר למבקשת, עו"ד גדלי סולן למשיב. 4.12.02).

רע"א 8684/02 - סהר "חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד קדור מרזוק

*היענות לבקשה להביא "ראיות לסתור" קביעת שיעורי נכות של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (הבקשה נדחתה).

המשיב נפגע בתאונת דרכים בראשו ובגבו. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המוסד קבעה לו דרגת נכות צמיתה בשיעור של %10 בגין טנטון תמידי באוזנו. המשיב ביקש להתיר לו הבאת ראיות לסתור בנימוק שמומחים רפואיים מטעמו העריכו את נכותו בעקבות התאונה בשיעור משוקלל של %54.64 ושוועדה רפואית אחרת של המוסד לביטוח לאומי קבעה, במסגרת תביעה לקבלת גמלה בגין נכות כללית, כי הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור יותר גדול, וכן נכות זמנית. בית משפט השלום דחה את בקשתו. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי נתקבלה ובית המשפט קבע כי יש להתיר למבקש להביא ראיות לסתור. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, עצם קיומו של פער, ולו גם פער משמעותי, בין קביעת דרגת הנכות על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי לבין חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמו של הנפגע אינו מצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה. גם קביעתה של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי הדנה בתביעה המוגשת לצורך הכרה בנכות כללית, כשלעצמה, אינה קביעה על פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים. יש לנקוט גם זהירות בעת שבאים להקיש מקביעת דרגת הנכות הכללית לקביעת דרגת הנכות הקשורה בפגיעה בעבודה. יחד עם זאת, עשויה להיות, בנסיבות מסויימות, נפקות לקביעת דרגת הנכות הכללית. כך הדבר מקום בו יש בקביעה כזו כדי לעורר ספק של ממש בתוקפה של קביעת דרגת הנכות בשל הפגיעה בעבודה. שתי הוועדות הנן חלק מאותו מוסד - המוסד לביטוח לאומי. שוני בלתי מוסבר בין הקביעות של שתי הוועדות האלה עשוי להצדיק הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה בשל הפגיעה בעבודה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד נשיץ ברנדס למבקשת, עו"ד מ' שאער למשיב. 5.12.02).

בג"צ 9663/02 - יוסף עכאווי נגד פרקליטות מחוז חיפה ואח'

סמכות ביהמ"ש נקבעת לפי האמור בכתב האישום. אין לבעל דין זכות לערער על החלטות ביניים בהליך פלילי ע"י עתירה לבג"צ (העתירה נדחתה).

העותר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה בשורה של מעשי מרמה, התחזות כבעל תעודה ושימוש בתואר פסיכולוג ללא הסמכה, וכן אישום בעבירה של עדות שקר בעד טובת הנאה. העותר העלה טענה מיקדמית ולפיה ביהמ"ש המחוזי נעדר סמכות לדונו. לטענתו, סמכות ביהמ"ש המחוזי היא רק בעבירה של "עדות שקר בעד טובת הנאה", באשר העונש הקבוע בצידה הוא תשע שנות מאסר, ואילו הראיות בעניינו, אינן מאששות את האישום בדבר עדות שקר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בקבעו כי בית-משפט קונה סמכות על-פי האמור בכתב-האישום. העתירה נגד החלטה זו נדחתה.
עתירתו של העותר אינה מעלה סוגיה הראוייה להכרעתו של בג"צ. אין עומדת לבעל-דין אפשרות לערער - לא בזכות ולא ברשות - על החלטות ביניים בהליך פלילי; ועתירה לבג"צ לא תבוא תחת היעדר יכולת לערער. למעלה מן הצורך ייאמר, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי נכונה לגופה. הסמכות הראויה לקבוע מה עבירה עבר נאשם, סמכותה של התביעה היא לעת ניסוחו של כתב-האישום, וניסוחו של כתב-האישום יביא מאליו לבחירת הפורום שלפניו יידון המשפט. בג"צ יתערב בשיקול הדעת של רשויות התביעה בנסיבות קיצוניות, שבהן גלוי וברור, שנפל משגה היורד לשורשו של עניין, או שנתגלה עיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ש. בלומנפלד לעותר. 3.12.02).

בש"פ 9853/02 - מדינת ישראל נגד יוסף אבו ג'עפר

*הארכת מעצר שנייה מעבר ל- 9 חודשים בעבירות של סחר ברכב גנוב ושינוי זהות של רכב (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב ושני נאשמים נוספים הואשמו בעבירות של סחר ברכב גנוב, גניבת רכב, קבלת רכב גנוב, נסיון לסחר ברכב גנוב, קשירת קשר לביצוע עוון, סיוע לקבלת כספי ביטוח במרמה, סיוע להעלמה במרמה ושינוי זהות של רכב. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ומשלא נסתיים המשפט תוך תשעה חדשים הוארך המעצר ב - 90 יום. עתה מבקשת המדינה הארכת מעצר שניה של 90 יום. הבקשה נתקבלה. ההיקף הגדול של העיסקות הפליליות שבהן השתתף המשיב, מספרן, תדירותן והעובדה שנעשו בחבורה, מטים את הכף בכוון של הארכת המעצר פעם נוספת.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' תמר פרוש למבקשת, עו"ד עמי קובו למשיב. 4.12.02).

בש"פ 10178/02 - רודולף חודיק נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של "קניית" אשה והעסקתה בזנות כאשר הראיות אינן מספיקות להצדקת המעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר, תושב חיפה כבן 62, מואשם בכך כי קנה מאלמוני, בשותפות עם אחד מיכאל בורדמן, אשה לשם העסקתה בזנות, ואח"כ מכרו את האשה לסוכנת משטרה סמוייה. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית וכי בשל המסוכנות הטבועה בעבירות מסוג זה, והחשש שאם ישוחרר ממעצר עלול העורר לשבש מהלכי משפט, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
להאשמתו של העורר מצויות ראיות לכאורה, חזקות למדי למעורבות בפעילות הנוגעת להפעלת נשים למטרות זנות, ואולם בראיות לכאורה המצויות להאשמתו בקניית ומכירת אשה, אין תשתית נסיבתית מוצקה במידה מספקת להצדקת מעצר. אכן, קיים חשש שהעורר ייצור קשר לשבש את מהלכי משפטו ואת סיכויי התביעה לאתר את העדים ולהסתמך על עדויותיהם. גם החשש להימלטות מן הדין איננו מבוטל. בנסיבות העניין אין די בחששות אלה, שלכאורה ניתן למתן אותם בהטלת ערובות ומגבלות מתאימות כתנאים לשחרורו, כדי להצדיק את החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט מצא. עו"ד א. גלידר לעורר, עו"ד ד. בייניש למשיבה. 5.12.02).

עע"ם 1701/02 + 4597/01 - עע"ם 4597/01 - הועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נגד מימי גרמנוב

*בערעור על החלטה של ועדת ערר לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבנייה בעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק יש לפנות לביהמ"ש לעניינים מינהלייםעע"ם 1701/02 - החברה הא"י לישוב עולים בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" ואח'
(ערעור הוועדה המקומית נדחה וערעור החברה נתקבל). השאלה המקדמית העומדת להכרעה בערעורים אלו היא מהו ההליך הנאות לתקיפת החלטה שקיבלה ועדת ערר מכוח סעיף 198 לחוק התכנון והבניה, בערר על החלטת ועדה מקומית לתכנון ולבניה לדחות באופן מלא או חלקי תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק. השאלה היא האם תקיפת החלטתה של ועדת ערר כאמור יכולה להיעשות רק באמצעות ערעור מכוח סעיף 198(ח) לחוק, או שמא ניתן לפנות במקביל גם לבית המשפט בעתירה מנהלית לפי סעיף 255א לחוק, כטענת הוועדה. בתיק אחד החליט ביהמ"ש המחוזי כי ניתן לפנות בערעור הן לפי סעיף 198 (ח) והן לפי סעיף 255א לחוק ובתיק האחר נקבע ע"י שופט אחר כי הדרך הנכונה היא הגשת ערעור ולא עתירה מינהלית. בכל אחד משני התיקים הוגש ערעור ושני הערעורים נדונו כאחד. נתקבל הערעור על ההחלטה שלפיה ניתן לפנות בעתירה לפי שני הסעיפים הנ"ל ונקבע כי יש לפנות לביהמ"ש לעניינים מינהליים בדרך של ערעור.
הדרך הקבועה בסעיף 198(ח) היא דרך ייחודית שהיא בבחינת הסדר מיוחד הגובר על ההסדר הכללי לפיו ניתן לתקוף החלטות של מוסדות התכנון על דרך של הגשת עתירה מנהלית כנגדן. פרשנות אחרת, שלפיה ניתן להשיג על החלטת ועדת הערר שניתנה על פי סמכותה לפי סעיף 198 לחוק גם בדרך של עתירה מנהלית, מרוקנת מתוכן את סעיף 198(ח) ואת תכליתו. אין חולק שיש הבדלים בין שני ערוצי התקיפה. בסעיף 198(ח) הוגבלה זכות הערעור לשאלה משפטית בלבד בעוד שהערוץ של עתירה מנהלית מאפשר, הלכה למעשה, אפשרויות רחבות יותר לתקיפת החלטת ועדת הערר. פתיחת ערוץ תקיפה מקביל באמצעות עתירה מנהלית תרוקן מתוכן את כוונת המחוקק לקבוע זכות ערעור מצומצמת, המוגבלת לשאלה משפטית בלבד.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. 4.12.02).

רע"א 9182/02 - לאומי פיא...בע"מ נגד משב ... בע"מ ואח'

*סמכות הדיון בהליכים נגד חברה לאחר שניתן צו הקפאת הליכים היא לביהמ"ש הדן בהקפאת ההליכים (בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד במסגרת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).

מרגע הינתן צו להקפאת הליכים אין להמשיך או להתחיל בהליכים נגד החברה שבהקפאת הליכים והטיפול עובר כולו לבית המשפט הדן בהקפאת ההליכים. לפיכך, לא ניתן וגם אין זה ראוי לנהל התדיינויות בהקשר לחברה המצויה בהקפאת הליכים שלא במסגרת האמורה. כל פנייה מצד הצדדים לעניין צווים או סעדים במהלך הקפאת ההליכים צריכה להיות מופנית לבית המשפט שנתן את הצו. הדבר לא רק מונע כפילויות והחלטות סותרות אלא מאפשר לרכז את כל ענייניה של החברה שבהקפאה בפני פורום אחד.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. קינדרמן למבקשת, עוה"ד ח. אשלגי, א. אדר, א. קלגסבלד וי. אבן למשיבים. 10.12.02).

ע"פ 6755/02 - פלוני נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לפסילת שופטת שבתפקידה בפרקליטות מחוז היתה חתומה על כתב אישום שהוגש בשעתו נגד הנאשם (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערער הוגשו שני כתבי אישום בהם הואשם בעבירות של תקיפת אשתו בנסיבות מחמירות ותקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור ואיומים. שני התיקים נקבעו לדיון בפני השופטת יונג-גפר. בדיון הראשון בביהמ"ש ציין המערער כי בשנת 1998 התנהל נגדו תיק פלילי בבית המשפט המחוזי בנצרת, בגין עבירה של שוד מזויין, אשר נוהל על ידי פרקליטות מחוז הצפון, שעה שהשופטת כיהנה כפרקליטה בכירה בפרקליטות המחוז. על כן הביע חשש שמא מכירה השופטת את התיק ואת המערער באופן אישי על עברו הפלילי. בתגובה מסרה השופטת כי המערער אינו מוכר לה כלל, לא בשמו ולא בחזותו. נוכח תשובתה זו לא ביקש המערער את פסילת בית המשפט וההליכים בעניינו נמשכו. בינתיים ניתנה הכרעת דין באחד משני התיקים ולמקרא הכרעת הדין טען המערער כי חרף דברי השופטת בראשית ההליך, היתה נגועה במשוא פנים. על כן ביקש כי השופטת תפסול עצמה ובקשתו נדחתה. השופטת קבעה כי אין יסוד לטענה כי כפרקליטה בכירה מוכר לה כל תיק ותיק שהתנהל בפרקליטות בתקופת עבודתה שם. הערעור נדחה.
עיקר טענותיו של המערער מתמקדות בתחושתו שלו כי בית המשפט גיבש לעצמו דעה קדומה אודותיו, שמקורה בהיכרותו המוקדמת עימו. נקבע לא אחת, כי עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים - בין שאלה תיקים אזרחיים, ובין שאלה תיקים פליליים, בין שפסק לזכותו של צד ובין שפסק לחובתו, אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול את השופט מלדון בעניינו של אותו צד פעם נוספת.
אכן, אפשר ומקום בו ההיכרות המוקדמת מקורה בתיקים שניהל השופט, עת שימש כתובע, כנגד הנאשם, תהיה התוצאה שונה. אולם אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בעניין זה. כל מקרה לגופו. אין חולק על כך שהשופטת אישרה בחתימתה את כתבי האישום שהוגשו. עם זאת, מדובר בתיק שהוגש לפני מספר שנים ואישור כתבי האישום הוא מעשה שבשגרה בפרקליטויות המחוז, כאשר עסקינן בפרקליטה בכירה אשר תחת ידיה עוברים מדי שנה מאות תיקים. דבריה הנחרצים של השופטת בהחלטתה לפיהם הנאשם לא היה מוכר לה לפני תחילת הדיון בתיק דנן, ואף שחתמה והכינה את כתב האישום כנגד בנו לא היתה לה כל מעורבות בתיק, היו צריכים להניח את דעת המערער.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אלביר מני למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 28.8.02).

ע.א. 6392/02 - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נגד שלמה שרון

*היענות לבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

עקב תקלה אשר טיבה לא הוברר, לא הפקיד המערער ערבון כנדרש במועד וההליך נרשם לדחייה. או אז הגיש הבנק בקשה להארכת מועד לצורך הפקדת ערבון. הבקשה נתקבלה.
מדובר בבקשה להארכת מועד אשר לא נקבע בחיקוק, אלא בהחלטה של בית המשפט. ככזו, אין הבקשה צריכה להצביע על טעמים מיוחדים למתן ארכה. למבקש הארכה אינטרס לגיטימי להשיג על פסק הדין נשוא ערעורו. אינטרס זה אף זכה בהכרה חוקתית, בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה. למשיב אינטרס לגיטימי בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו. במסגרת שיקול הדעת ניתן משקל לשאלה אם התנהגותו של המבקש הצביעה על זלזול כזה בבית המשפט, שחומרתו מצדיקה אי קיום דיון בערעורו לעיצומם של דברים. אפילו היה מחדלו של הבנק להפקיד ערבון במועד נעוץ בהיעדר שקידה סבירה מצידו, אין בכך כדי להצדיק את התוצאה הדרסטית של איון הזכות החוקתית להגיש ערעור. תוצאה זו חורגת מכל יחס סביר לחומרת המחדל. היא אף אינה דרושה על מנת להגן על עניינו של המשיב, אשר לא פנה לבית המשפט בבקשה לדחיית ההליך לאחר שהערבון לא הופקד במועד. בנסיבות העניין גם לא ניתן למצוא זלזול של המערער בבית המשפט. עצם קרות תקלה משרדית אינה בבחינת זלזול בבית המשפט, ומה גם שהבנק נקט בצעדים מיידיים לשם תיקון התקלה מיד לכשזו נתגלתה לו. התוצאה היא כי הבקשה מתקבלת.

(בפני: הרשם שחם. 11.12.02).

ע.א. 9512/02 - קופ"ח כללית נגד דאנה שרה

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בת"א חייב את המבקשת לפצות את המשיבה בסכום של כ- 3 מיליון ש"ח עבור נזקים שנגרמו לה בגין רשלנות רפואית. המבקשת ביקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין, ובית המשפט המחוזי עיכב את ביצועו באופן חלקי, כך שיעוכב סכום של 500,000 ש"ח. המבקשת ערערה על פסק הדין וביקשה לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מושתתות בעיקרן על חוות דעת של מומחים שאותן החליט לאמץ. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי היה על המבקשת להוכיח שלא התרשלה באיבחון ובטיפול, דבר שלא עלה בידיה, וכי "פוזיטיבית הצליחה התובעת [המשיבה] להוכיח את רשלנות הנתבעת [המבקשת]---". נראה, איפוא, כי הסיכוי שערכאת הערעור תתערב בשאלה זאת אינו גדול. זאת ועוד, לא הונחה תשתית מספקת לטענה שלא יהיה בכוחה של המשיבה להשיב למבקשת את הסכום שישולם לה אם תפסיד בערעור.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד א. אלרום למבקשת, עו"ד ר. שקד למשיבה. 12.12.02).

ע.א. 9749/01 - אלעד סאיר ואח' נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח'

*דחיית תביעת נזיקין בגין פגיעה מוחית בלידה של פג (הערעור נדחה).

המערער נולד ביום 20.2.86 כשמשקלו 830 גרם בלבד, בשבוע ה - 26 להריון. המערער סובל מאז לידתו מפגיעה מוחית קשה ופגוע בכושר ראייתו, ונכותו מגיעה כדי %100. המערערים תבעו בנזיקין את הגורמים הרפואיים הקשורים לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם ארעה הלידה בטענה כי הטיפול הרפואי שניתן ליולדת בבית החולים היה רשלני. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע כי הגורמים הרפואיים בבית החולים לא הפרו את חובת הזהירות המקצועית החלה עליהם, ופעלו באופן סביר בהתחשב באמצעים שעמדו לרשותם בתקופה הרלבנטית. הוא קבע כי נכותו של המערער לא נגרמה כתוצאה מטיפול רפואי רשלני, אלא עקב מצב גופני מולד שנבע מלידתו המוקדמת וממשקלו הנמוך ביותר, המתאפיין בפגיעה גופנית קשה וסיכויי הישרדות נמוכים ביותר. הערעור נדחה.
ממצאי בית המשפט המחוזי וחומר הראיות עליו השתית את מסקנותיו, מבוססים ואין להתערב בקביעותיו, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי, המושתתות על אדנים מוצקים. כלל הוא כי אין בית משפט של ערעור מתערב על נקלה בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בקביעות ובמסקנות שאינן עומדות במבחן ההגיון והשכל הישר. הוא הדין באשר להתערבות בממצאים המבוססים על חוות דעת מומחה. בית המשפט בענייננו בחן את תשתית הראיות וקבע קביעות העומדות במבחן ההגיון והסבירות. בכלל זה, הוא העריך את חוות דעת המומחים שהופיעו בפניו והתרשם בהתרשמות ישירה ממשקל דעותיהם ועמדתם המקצועית. אין להתערב בכל אלה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עוה"ד יעקב אבימור וירון מויאל למשיבים. 12.12.02).

ע.א. 2549/02 - פלונית נגד פלוני

*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בהערות שונות של השופט בדיון של על סעד ביניים בדבר חינוך ילדי בני הזוג (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערת והמשיב התגרשו בשנת 1997, כאשר עובר לגירושיהם ערכו הסכם גירושין לפיו נמסרה המשמורת בשני ילדיהם הקטינים למערערת. בינואר 02 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה להעברת המשמורת בקטינים לחזקתו הואיל והמערערת החלה בתהליך של חזרה בתשובה, ובין היתר, הודיעה על כוונתה לרשום את הקטינים לבתי ספר דתיים. כן הגיש בקשה למתן צו מניעה שיאסור על המערערת להעביר את הקטינים לבתי ספר דתיים. בית המשפט נתן צו מניעה ארעי עד לדיון שיתקיים במעמד הצדדים. בדיון מאוחר יותר פתח ב"כ המערערת בטיעוניו, וטען כי חרף שינוי עמדותיה של המערערת בנושא דת היא אינה מנסה להשפיע על הקטינים, וזאת בניגוד למשיב אשר הפך את המפגשים עם הקטינים למפגשים לצורך חקירתם בנושאי דת. בשלב זה, העיר בית המשפט כי הואיל והקטינים נמצאים בפועל במשמורתה של המערערת, הם מושפעים ממנה ומדרכה. בית המשפט ציין כי הוא מבין את החרדה בה שרוי המשיב, הנמצא עם הקטינים רק בזמן הביקורים, והשפעתו מצומצמת מהשפעת המערערת. בעקבות דבריו של בית המשפט ביקשה המערערת כי יפסול עצמו. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה, בקבעו כי אין לו כל עמדות בתיק הואיל ואין בידיו די פרטים על מנת לדעת מהי עמדת המערערת בנושאי דת, מלבד הידיעה שהיא החלה בחזרה בתשובה. הערעור נדחה.
הלכה היא כי כדי להקים עילת פסלות יש להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, המבוסס על נסיבות אובייקטיביות. במקרה זה דבריו של בית המשפט נאמרו במסגרת דיון בבקשה לצו מניעה זמני, זאת בטרם הובאו ראיות ונשמעו
טיעוני הצדדים. המדובר בעמדה לכאורה שהובעה בשלב מוקדם של ההליך, ואין בה כדי להעיד כי "ננעל" לבו של בית המשפט בפני טענות המערערת או להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת שבין הצדדים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמעון שיבר למערערת, עו"ד עודד פסקל למשיב. 15.4.02).

ע.א. 3179/02 - פלונית נגד פלוני

*דחיית בקשה לפסילת שופט שהתיק הוחזר אליו לדיון לאחר קבלת ערעור (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בין המערערת ובין המשיב מתנהלים החל בשנת 1994 הליכים משפטיים, שעניינם, בין היתר, שאלת המשמורת על שני ילדיהם הקטינים. בשנת 1998 הגיש המשיב תובענה לקביעת משמורתם של הקטינים אצלו. שופטת בית המשפט לענייני משפחה, הגב' סיון, קיבלה את התובענה. השופטת סמכה מסקנתה על תסקירים שהוזמנו משירותי הרווחה כי המערערת סובלת מסכיזופרניה ומסרבת לקבל טיפול פסיכיאטרי. המערערת ערערה לבית המשפט המחוזי, ועל יסוד המלצת ביהמ"ש הגישה תביעה חדשה לקבלת המשמורת על ילדיה בשל שינוי בנסיבות. משהתברר למערערת כי התובענה החדשה תידון בפני השופטת סיוון, ביקשה כי השופטת תפסול עצמו, שכן בפסק דינה הקודם קבעה קביעות נחרצות בדבר כשרותה ומצבה של המערערת אשר שללו ממנה את יכולתה לשמש לקטינים כאם משמורנית. בית המשפט, דחה את בקשת הפסילה, בקבעו כי פסיקתו בהליך קודם על בסיס תשתית עובדתית ובעיקר חוות דעת של שירותי הרווחה, אינה פוסלת אותו מלדון מחדש ולפסוק על בסיס תשתית שהונחה בשינוי נסיבות לגירסתה של המערערת. הערעור נדחה.
הכלל הוא כי הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה, כשלעצמה, חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים, כך, גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה, כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור. השאלה שיש לשאול היא אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור". במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו ואם נשמעו טיעונים אם לאו. עיון בפסק דינו הראשון של בית המשפט, מעלה, כי הוא מבוסס ברובו על חוות דעת מקצועיות מטעם שירותי הרווחה, ואין באמור בפסק הדין כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, שגיבש בית המשפט באופן שימנע ממנו מלדון ב"לב פתוח" בתובענה החדשה שהגישה המערערת.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' יפית וייסבוך למערערת. 28.5.02).

ע.פ. 3740/02 - קרלוס אנריקה ורגס לופז נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של יבוא סם בהתחשב בכלל של אחידות הענישה
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

העונש שהושת על המערער איננו חורג מנורמת הענישה המקובלת, ולא היה יסוד להתערב בו, אלמלא הוברר כי על מעורבים אחרים בפעילות שהיתה קשורה בסם שיובא באמצעות המערער לישראל, הוטלו, על-פי הסדרי טיעון, עונשים קלים יותר, באופן יחסי, מן העונש שהוטל על המערער. גם ב"כ המדינה הסכימה כי הסדרי הטיעון, שעל יסודם נקבעו ענשיהם של המעורבים האחרים, צריכים להוביל להקלה מסוימת בענשו של המערער. מטעם זה בלבד,ובמטרה להחזיר את שורת השוויון על כנה, יועמד ענשו של המערער על ארבעשנים מאסר תחת חמש שנים.