תקציר סביר כרך ס' חוברת 16

רע"א 3339/00 - אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד דהן שמעון

*הסייג של אי חלותה של פוליסת ביטוח רכב כאשר הנהג נפסל מנהיגה לפני התאונה, אינו חל במקרה שלאחר התאונה בוטלה בערעור הפסילה מנהיגה(מחוזי ת"א - בר"ע 22015/99 - הערעור נדחה).

א. המשיב נפסל בבימ"ש השלום ברחובות לנהיגה, ובעודו בפסילה זו ביצע עבירות תעבורה נוספות, בגינן הורשע - שלא בפניו - (ביום 14.2.93) בבית המשפט לתעבורה באשקלון ונגזרו עליו קנס כספי ו-15 חודשי שלילת רשיון (להלן: "ההרשעה השניה"). לאחר מכן, הורשע המשיב (ביום 30.3.93) בבית המשפט בקרית גת באישומים פליליים שונים, ביניהם גם אותן עבירות בגינן הורשע קודם לכן (ללא ידיעתו) ב"הרשעה השניה", ונגזרה לו פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 5 שנים (להלן: "ההרשעה השלישית"). ביום 20.7.97, בתוך תקופת הפסילה בעקבות "ההרשעה השלישית", נהג המשיב ברכב ונפגע בתאונת דרכים. הוא הגיש תביעה נגד המערערות לפיצויו. המערערות טענו כי פוליסת הביטוח לא היתה בתוקף בעת התאונה, כקבוע בסעיף 7(5) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שכן המשיב נהג בעת שהיה מצוי בפסילת רשיון וללא שהחזיק ברשיון בר תוקף.
ב. בעוד תביעתו של המשיב לפיצויים תלויה ועומדת, ערער ברשות לבית המשפט העליון על "ההרשעה השלישית" ועונש הפסילה שהושת עליו, שכן התברר לו כי העונש נסב על אותה מסכת אירועים ועובדות בגינה הורשע כבר ב"הרשעה השניה". בית המשפט קיבל את הערעור וביטל את עונש הפסילה ב"הרשעה השלישית". על רקע זה, הצטמצמה המחלוקת בין הצדדים בתביעת הפיצויים לשאלה, כלום זכאי המשיב לפיצויים, שעה שנהג לכאורה בעת פסילה, נוכח העובדה שבית המשפט העליון ביטל את עונש הפסילה כאמור.בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב לפיצוי, וקבע כי יש לראות במשיב כבעל רשיון נהיגה במועד התאונה. המערערות ערערו לבית המשפט המחוזי בתל אביב וערעורן נדחה. הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
ג. נקודת המוצא לדיון תהא כי אלמלא הפסילה ה"שלישית", היה בידי המשיב רשיון נהיגה תקף בעת התאונה. אמת, מכוח תקנה 172א' לתקנות התעבורה, היה המשיב צריך באופן עקרוני לחדש רשיונו לאחר הפסילה ה"שניה", אולם הצדדים נחלקו בעניין זה, לראשונה בדיון בערעור. משכך, יש להניח - מבלי להכריע בעניין לגופו - כי אלמלא הפסילה ה"שלישית" היה בידי המשיב רשיון נהיגה תקף.
ד. השאלה אם יש לראות במשיב כבעל רשיון נהיגה תקף בעת התאונה - נוכח ביטול פסק הדין - או שמא יש לראותו כחסר רשיון נהיגה תקף - שכן בעת התאונה טרם בוטל פסק הדין - יכולה להיענות בשתי דרכים: האחת, לאור חוק הפיצויים, הוראותיו והתכליות שלו. זוהי בחינה "פנימית" לחוק הפיצויים; השניה, לאור דיני הבטלות של פסקי דין. זוהי בחינה "חיצונית" לחוק הפיצויים, והיא באה לבחון את מצבו המשפטי של המשיב מחוץ להוראות החוק עצמו.
ה. הבחינה ה"פנימית" - סעיף 7 לחוק הפיצויים קובע כי "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו" אינו זכאי לפיצויים. לשונו של סעיף זה אינו משמיע עמדה באשר למקרה בו אדם נהג אמנם ללא רשיון תקף, אולם בדיעבד נקבע כי לא היה בסיס לשלילת רשיונו. עיקר הבחינה תהא, על כן, במסגרת תכליות חוק הפיצויים וסעיף 7 שבו. התכלית העיקרית של חוק הפיצויים היא התכלית הסוציאלית, להעניק פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, ללא קשר לשאלת האשמה של הפוגע או של הנפגע. תכלית אחרת היא התכלית ההרתעתית שעיקרה להרתיע אנשים מהתנהגות שיש בה כדי לסכן בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי רכב בכבישים, זאת על ידי שלילת זכאותם לפיצויים על פי החוק. תכלית זו מוצאת ביטוי בהוראת סעיף 7 לחוק. בענייננו, מבחינה פורמלית לא היה למשיב רשיון תקף בעת תאונת הדרכים, שכן הוא נפסל מלהחזיק
רשיון על פי הפסילה ה"שלישית", וחייב היה לכבד את ההחלטה במסגרת עקרון שלטון החוק. אולם, נסיבותיו של המקרה מיוחדות במובן זה שעונש הפסילה שהוטל על המשיב היה שלא כדין. בנסיבות אלו, אין לראותו כמי שנהג ללא רשיון כמשמעות הדבר בסעיף 7 לחוק.
ו. הבחינה ה"חיצונית" של דיני הבטלות של פסקי הדין - על פי בדיקה זו, השאלה היא, כלום יש לראות בפסק הדין המאוחר יותר כחל אקטיבית או רטרואקטיבית (רטרוספקטיבית). הפסיקה בעבר ערכה הבחנה ברורה למדי בין פסק דין אשר ניתן ללא סמכות - הבטל מעיקרו, ובין פסק דין שניתן בסמכות אך היה מוטעה, אשר ניתן לביטול על ידי ערכאת ערעור, ונשאר בתוקפו עד ביטול זה. כיום, לאור התפתחותה של דוקטרינת הבטלות היחסית, ראוי לבחון גם את בטלותו של פסק הדין בדרך זו. בנסיבות שלפנינו, הושתה על המשיב הפסילה ה"שלישית" תוך העמדתו בסיכון כפול. הרשעתו של אדם תוך "סיכון כפול" הנה פגם חמור בפסק הדין. לצורך שאלת היות המשיב בעל רשיון בעת התאונה - ומבלי להכריע בנפקות הפגם לגבי עניינים אחרים - יש לראות את הרשעת המשיב כבטלה מעיקרא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. החלטה - הניא ברק. עוה"ד אורי ירון וגב' דניאלה בן-אשר למערערות, עו"ד אפרים שימקביץ למשיב. 18.12.02).

רע"א 1159/01 - ניסים דג'לדטי ואח' נגד הנאמן בפש"ר, עו"ד בנימין רוזן ואח'

הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר במכירת דירה של פושטי רגל המתגוררים בדירה. אי תחולת ויתור על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר במשכנתא לטובת בנק - כאשר הבנק אינו הנושה(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיב 1, הנאמן בפשיטת-רגל של המבקשים, (להלן: הנאמן ופושטי-הרגל בהתאמה), הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה לצוות על פושטי-הרגל לפנות את דירת מגוריהם ולמוסרה לנאמן. פושטי-הרגל התנגדו וטענו, ראשית, כי העבירו, ללא תמורה, את כל זכויותיהם בדירה למשיב 3, כנאמן לטובת בנם; שנית, כי אין לפנותם מהדירה בשל היותם זכאים להגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, הקובע: "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות... ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש... הוראות סעיף לא יחולו... אם פורש בשטר המשכנתה שהמחזיק לא יהיה מוגן לפי סעיף זה". לחלופין טענו פושטי-הרגל, כי לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל זכאים הם לדיור חלוף אשר יבטיח להם מגורים לכל ימי חייהם. מנגד טען הנאמן לעניין תחולת חוק הגנת הדייר, כי פושטי-הרגל מימנו את רכישת הדירה, בחלקה, באמצעות הלוואה שקיבלו מבנק טפחות (להלן: הבנק), כנגד רישום משכנתא; כי בשטר המשכנתא ויתרו פושטי-הרגל על תחולת החוק; וכי על-כן, בהתאם לסעיף 33(ג)(2) לחוק, אין הם זכאים להגנה.
ב. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות פושטי-הרגל. לעניין הסכם הנאמנות קבע כי ההסכם אינו תקף. את הטענה בדבר תחולת חוק הגנת הדייר דחה בקבעו כי לא תעמוד לפושטי הרגל ההגנה שבסעיף 33 לאור ויתורם עליה "בהוראה שפורשה בשטר המשכנתא... אין חשיבות לכך שויתורם נעשה במסמך שביניהם לבין הבנק בלבד... אין פושטי-הרגל כופרים בכך שהחוב לבנק לא נפרע". לבסוף, דחה בית-המשפט את הטענה בדבר הדיור החלוף, וקבע, כי הנאמן יצא ידי חובתו כלפי פושטי-הרגל כאשר העמיד לרשותם דיור חלוף לתקופה של שנתיים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ג. יש לקבל את טענתם של פושטי-הרגל בדבר תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. אכן, לאחרונה מסתמנת מגמה של צמצום תחולתו של חוק הגנת הדייר בכללו וסעיף 33 בפרט. ואולם, לא ניתן לקבל את טענת הנאמן כי החוק אינו חל על פושטי-הרגל
בענייננו. פושטי-הרגל אמנם ויתרו על תחולת סעיף 33 לחוק בשטר המשכנתא, שנרשמה לטובת הבנק, אלא שהבנק הודיע כי אין בכוונתו לפעול למימוש המשכנתא. בנסיבות אלה, סעיף 14(א) לשטר המשכנתא לא חל, וויתורם של פושטי-הרגל על ההגנה שהקנה להם חוק הגנת הדייר לא נכנס לתוקף. זאת ועוד - והוא העיקר - ויתור זה תקף, בתנאים הקבועים בשטר המשכנתא, אך ורק במישור היחסים שבין פושטי-הרגל והבנק. אין הוא תקף כלפי צדדים שלישיים, ובכללם הנאמן, אלא-אם-כן הוסמך הנאמן לממש את המשכנתא בשם הבנק.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ג'ורדן ברק למבקשים, עו"ד איתן ארז לנאמן, עו"ד צבי קויש לכונס הנכסים, עו"ד אהוד שטמר לבנק טפחות. 8.12.02).

ע.א. 1368/02 - צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נגד משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל

* ע.א. 1368/02 - ביטול זכייה במכרז כאשר הקונה לא קיים את תנאי התשלום במועד. *פניית הזוכה למציע לבצע את התשלומים באיחור אינה מבטלת את זכות הביטול בגין הפרה. *השימוש בתום לב שנדרש כשמבטלים חוזה בגין הפרתו. *אי עמידה על ביצוע תנאי במכרז ע"י הזוכה יוצר אפלייה(מחוזי ב"ש - ת.א. 1185/01 - הערעור נדחה).
א. המערערת זכתה במכרז מטעם משרד הבינוי והשיכון, (להלן: המשרד), לבניית יחידות דיור באילת. על-פי תנאי המכרז, נדרש הזוכה להמציא ערבות בנקאית ולחתום על חוזה עם משרד השיכון בתוך 50 יום ממועד החלטת ועדת המכרזים, ולשלם בתוך 110 ימים מיום החלטת ועדת המכרזים, למינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) דמי חכירה ולחתום עם המינהל על חוזה פיתוח. בהסכם שנכרת בין המשרד לבין המערערת צויינו שוב המועדים האמורים, וכן הודגש כי לוח הזמנים והמועדים הללו הם בבחינת "תנאי יסודי ומהותי" בחוזה, וכי אם "לא עמדה החברה בהוראות סעיף זה או בחלקן יהיה רשאי המשרד... לבטל את זכיית החברה במכרז וכל הכרוך בכך, וכן לבטל חוזה זה".
ב. המערערת קיימה את חובותיה כלפי המשרד וקיבלה המלצה למינהל למסירת הקרקע. דא עקא, שלא שילמה למינהל בעבור הקרקע, ואף לא חתמה עמו על הסכם פיתוח כנדרש. בחלוף מספר שבועות, פנתה המערערת למינהל לשם קבלת שובר תשלום, והמינהל דרש שהמערערת תמציא אישור מאת המשרד המאריך את ההמלצה להקצאת הקרקע. המשרד הודיע למערערת על ביטול זכייתה במכרז, מן הטעם שזו לא עמדה במועד התשלום הנקוב בתנאי המכרז ובהסכם. המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי נגד החלטת משרד השיכון וביהמ"ש דחה את התביעה, בקבעו כי המערערת הפרה את ההסכם הפרה יסודית, המקימה למשרד זכות לביטולו. הערעור נדחה.
ג. המערערת סבורה, כי צד הנפגע מהפרת חוזה היושב בחיבוק ידיים ואינו מודיע על ביטול החוזה, אינו רשאי לעשות כן לאחר שבא המפר לקיים את התחייבויותיו ולתקן את הפרתו. המערערת סבורה גם, כי ביטול החוזה בסיטואציה כזו, יש בו משום חוסר תום-לב. המערערת מדגישה עוד כי המשרד פנה אליה, כשבוע לאחר הודעת הביטול, בבקשה כי תמציא תוכניות פיתוח מעודכנות של המתחם. כמו-כן, פדה המשרד, כשבועיים לאחר ביטול ההסכם, שתי המחאות של המערערת. בהתנהגות זו של המשיבים רואה המערערת משום ויתור על ברירת הביטול. המשיבים, מצדם, טוענים כי לא זו בלבד שקמה להם זכות לביטול זכייתה של המערערת במכרז - מכוח דיני החוזים - אלא שבמקרה זה חובה היתה עליהם לעשות כן - לאור דיני המינהל הציבורי.
ד. המערערת הפרה את החוזה הפרה יסודית, ולפיכך קמה למשרד הזכות לבטל באורח חד-צדדי את החוזה. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי "אין כל קשר בין המעקב או אי המעקב של המשרד אחר תשלום התובעת למינהל, שהינו צד ג' לצורך הענין, לבין היות התשלום מעיקרי ההסכם ואי עמידה במועדים שנקבעו מהווה הפרה יסודית של ההסכם". משקמה למשרד זכות לבטל את החוזה, אין בתיקון מאוחר של ההפרה כשלעצמו,
כדי לחתור תחת הזכות הזו או לאיין אותה. בנסיבות המקרה, גם אין לומר כי ביטול החוזה על-ידי המשרד לקה בחוסר תום-לב. אכן, יכול ותהא לתיקון ההפרה נפקות לצורך בחינת התקיימותם של הסייגים לזכות הביטול או לשימוש בה. את ברירת הביטול בהפרה יסודית יש לנצל בתום לב. עמידה דווקנית על זכויות חוזיות עלולה להיחשב כפעולה בחוסר תום-לב.
ה. השאלה הצריכה בחינה היא, האם ביטול החוזה - לאור מכלול הנסיבות ועל אף נכונותה של המערערת לתקן את ההפרה - היה נגוע בחוסר תום-לב. התשובה היא שלילית. עוסקים אנו במכרז של רשות ציבורית, הכפוף לא רק לדיני החוזים, כי אם גם לדיני המנהל הציבורי, ובפרט לדינים הנוגעים למכרזי-רשות. עקרון השוויון הוא "נשמת אפו" של המכרז הציבורי. בשמירה על עקרון השוויון עד שנבחר המציע ונערכת התקשרות עמו - לא סגי. רשות המפרסמת מכרז אינה רשאית לשנות את פרטיו לאחר קבלת ההצעות. שאם לא כן, תמצא הרשות הציבורית מפרה את עקרון השוויון, השולל העדפת מציע זה על-פני מציעים אחרים, שקיימו את דרישות המכרז או שנמנעו מלקחת בו חלק בשל שהתקשו בהשגת הערבות הנדרשת במועד. הארכת מועד ביצוע חיוב עפ"י המכרז, משנה בדיעבד את תנאי המכרז, בעניינים אשר הוגדרו, מלכתחילה ובאופן מפורש, כמהותיים. בנסיבות אלה, אין לראות חוסר תום-לב בביטול החוזה על-ידי משרד הבינוי והשיכון.
ו. אין גם לקבל את טענת המערערת, כי התנהגות המשיבים לאחר ביטול החוזה, לאמור - משלוח שני מכתבים בהם נתבקשה המערערת למסור תוכניות פיתוח מעודכנות, ופדיון שתי המחאות של המערערת - חותרת תחת ביטול החוזה מכוח דיני המניעות, ההשתק או הויתור. המדובר בתקלה מינהלית הנובעת מחוסר סדר במשרד ואין הצדקה, בנסיבות המקרה הזה, לשלול בשל כך את תוקף הביטול.

(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד רון דיכנור ואייל סילמן למערערת, עו"ד גב' תמר בר אשר צבן למשיבים. 18.12.02).

בג"צ 9577/02 - סיעת המפד"ל והתנועה להגינות שלטונית נגד יו"ר הכנסת ואח'

*דחיית בחירתם של נציגי הכנסת והממשלה לגוף הבוחר את הרבנים הראשיים עד לאחר הבחירות לכנסת(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. הרבנים הראשיים (להלן: הרבנים) ועשרה רבנים מתוך חברי מועצת הרבנות הראשית. בוחרת לתקופות קצובות. הרבנים נבחרים לעשר שנים, ואילו חברי המועצה נבחרים לחמש שנים. עם חברי האסיפה הבוחרת נמנים, בנוסף לנושאי תפקידים מוגדרים בחוק, חמישה חברי-כנסת, שני שרים ועשרים חברים - עשרה רבנים ועשרה נציגי ציבור - הממונים על-ידי שר הדתות. חברי המועצה עומדים לסיים את כהונתם בתאריך 23.1.03, לפני הבחירות לכנסת. תקופת כהונתם של הרבנים מסתיימת בתאריך 2.4.03, אחרי הבחירות לכנסת. למחרת ההחלטה על פיזור הכנסת פנה יו"ר ועדת הבחירות לפי חוק הרבנות במכתב ליו"ר הכנסת, בו ביקש, כי הכנסת תבחר את נציגיה לאסיפה הבוחרת כדי לאפשר את קיום הבחירות לרבנים ולחברי המועצה באותו מועד, לפני תום כהונתם של חברי המועצה. ואכן, בתאריך 13.11.02 נבחרו על-ידי הכנסת חמישה חברי-כנסת כנציגיה בוועדה הבוחרת. ועדת הבחירות קבעה, כי הליך בחירת הרבנים וחברי המועצה יתקיים בד' בשבט (7.1.03).
ב. העותרות ביקשו להפסיק את הליכי הבחירה עד לכינונה של הכנסת ה-16 והרכבת ממשלה חדשה. טענתן היתה, כי ההחלטה בדבר בחירת חברי המועצה והרבנים הנבחרים על-ידי גוף שעימו נמנים חברים הממונים על-ידי הממשלה או נבחרים על-ידי הכנסת
ערב הבחירות אינה ראויה כשלעצמה, ומכל-מקום כך הדבר בבחירת הרבנים שכהונתם מסתיימת חודשיים אחרי הבחירות, כך שאין קושי של ממש בבחירתם על-ידי הכנסת שתיבחר.
ג. המדינה מסכימה כי לא ניתן לקיים את הבחירות לרבנים ולחברי המועצה באותו מועד. עם זאת טענה המדינה, כי ההחלטה ניתנה בסמכות, ואינה חורגת ממתחם הסבירות. שכן, באין בחוק הוראות מעבר, דחיית בחירת חברי המועצה, המסיימים כהונתם לפני הבחירות לכנסת, תותיר חלל. אף בחירת הרבנים לאחר הבחירות תפגע ברציפות כהונתם, שכן, לנוכח הוראות החוק בדבר קיום בחירת הרבנים, לכל המאוחר, חודש לפני תום הכהונה, ופרסום שמות חברי האסיפה הבוחרת 21 ימים לפני מועד הבחירה, קיום הליך בחירת הרבנים לאחר הבחירות לכנסת מבלי לפגוע בכך ברציפות כהונתם אינו ריאלי. העתירה נתקבלה בחלקה.
ד. מתן ייצוג בוועדה הבוחרת לממשלה, לכנסת, לאנשי ציבור ולרבנים הממונים על-ידי שר הדתות, נועד לקיים את הבחירה על-ידי גוף שנמנים עימו חברים המשקפים את יחסי הכוחות בכנסת ובממשלה. הקמת הגוף על-ידי ממשלה וכנסת יוצאות פוגעת בהגשמת תכלית זאת. מנגד, רציפות הכהונה של הרבנים וחברי המועצה מתחייבת מתכליתו של החוק למתן רצוף של השירותים הדתיים המפורטים בו. חברי המועצה מסיימים את כהונתם לפני הבחירות לכנסת. נמצא, כי באין הוראות מעבר, עם תום כהונת חברי המועצה לא תוכל המועצה להמשיך בתפקידיה. על כן האיזון הראוי מחייב קיום הליך בחירות למועצה לפני מועד הבחירות לכנסת. הדבר שונה באשר לבחירת הרבנים הראשיים, שכהונתם מסתיימת זמן ניכר לאחר מועד הבחירות לכנסת. הקשיים עליהם הצביעה המדינה ניתן להתגבר עליהם, ואין הם מצדיקים את בחירת הרבנים, שתקופת כהונתם, נמשכת עשר שנים, על-ידי ממשלה וכנסת יוצאות.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד פנחס מעוז, מאיר הופמן ואריאל הר שושנים לעותרים, עוה"ד אנה שניידר ואיל ינון למשיבים. 19.12.02).

ע.א. 7957/01 - יוסף קלפא ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז חיפה

פיצויים בהפקעת מקרקעין. היעדר זכות לקבל "שיכון" חליף לבית עסק. אין חובת פיצוי בגין תשלום מס שבח בהפקעה. שיעורי ריבית בהפקעה(מחוזי חיפה - ע.פ. 310+349/00 - הערעור נדחה).

א. למערערים חלקת קרקע עליה מצויים דירה ומסגריה (להלן - הנכס). בשנת 1978 פורסמה הודעה על כוונה לרכוש את הנכס לצרכי ציבור לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור). המערערים המשיכו להחזיק בו עד שנת 2000, בה הושג הסדר ביניים שניתן לו תוקף של פסק דין חלקי, לפיו, המערערים יפנו את הנכס תוך חמישה חודשים, כנגד תשלום סכום מינימלי של 525,000 דולר וסכום הפיצוי הסופי ייקבע על-ידי בית המשפט. לבית המשפט הוגשו שלוש שומות: האחת, מטעם המערערים, השניה, מטעם המשיבה והשלישית של מומחה מטעם בית המשפט, המעריכה את הפיצוי בסכום של 510,000 דולר. בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט (להלן: השמאי), והעדיפה על פני חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים. נקבע, כי הסכום של 525,000 דולר - עליו הוסכם בין הצדדים במסגרת פסק הדין החלקי - העולה על הסכום שקבע השמאי ב- 15,000 דולר, יש בו כדי לפצות את המערערים באופן מלא (כולל פיצוי של 5,000 דולר בשל הפרדת בית המגורים מן המסגריה). זאת, בתיקון אחד, שאם יוכיחו המערערים כי רכשו דירה חלופית, תשלם להם הועדה את מס הרכישה החל על הרכישה. הערעור נדחה.
ב. טענות המערערים כולן נסבות על פגמים שונים שנפלו, לטענתם, בפסיקת הפיצויים בגין ההפקעה, שהתבססה על חוות דעתו של השמאי. בית המשפט אימץ בעקרון את חוות דעתו של השמאי, הן לעניין קביעותיו והן לעניין גובה הפיצוי. הלכה היא, שככלל, לא יתערב בית המשפט לערעורים בהחלטת הערכאה הראשונה להעדיף חוות דעת של שמאי אחד על זו של משנהו, כשההעדפה מעוגנת בהתרשמות ממהימנות המומחים או בשיקולים סבירים אחרים. משכך, יש לפנות ולבחון את טענות המערערים בנוגע לסכום הפיצוי שנפסק לאור העקרונות שנקבעו על-ידי בית המשפט.
ג. המערערים העלו טענה בדבר זכות המחזיק בבית עסק לקבל דיור חלוף לרבות מס רכישה לשם רכישת בית עסק חלופי. הלכה למעשה נפסק למערערים פיצוי בגין דיור חלוף למסגריה. המערערים זכו במידה מסויימת מן ההפקר בקבלם פיצוי עבור בית עסק חלופי, משום שעל פי חוק התכנון והבניה, נדרשת הרשות המפקיעה להעמיד שיכון חלוף רק למי שדר בבית שפונה מבית המגורים. המערערים אמנם לא קיבלו פיצוי על מס הרכישה שיחול ברכישת בית עסק חלופי, אלא שפיצוי כזה לא מגיע להם.
ד. בית המשפט המחוזי קבע, כי על הרשות המפקיעה לא חלה חובה לשלם מס שבח החל על הבעלים, ולפיכך לא גילם אותו בפיצוי. בית המשפט צדק בקביעתו. ראשית, סעיף 12 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור), המונה כללים לעניין הערכת הפיצויים, קובע כי יש להעריך את שווי הפיצוי לפי שווי הזכות בלבד; שנית, סעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), קובע שיעור מס שבח מופחת ב-%50 משיעור המס הרגיל, ב"מכירת זכות במקרקעין שהיא הפקעה". קביעת שיעור מס מופחת מצביעה על כך שגם במסגרת הפקעה חייב הבעלים בתשלום מס שבח, אלא שהמס ישולם בשיעור מופחת.
ה. המערערים טוענים כי היה על בית המשפט לפסוק להם פיצוי לא רק עבור הנכס, אלא גם עבור שטחים פתוחים נלווים המצויים בסמוך לנכס בהם עשו שימוש במשך עשרות שנים. בעניין זה קבע בית המשפט, כי שטחים אלה נמצאים בבעלות העיריה והמערערים לא הצביעו על כל זכות שניתנה להם לעשות שימוש בשטחים אלה ואף ניתן לראותם כפולשים לשטח. בנסיבות אלה, אין לפצותם על אבדן שטח שמלכתחילה לא היה בידם.
ו. באשר לטענת המערערים כי הם זכאים לפיצוי בגין שלילת זכות הבעלות בנוסף לפיצויים כמחזיקים - בית המשפט קבע כי "בכל מקרה אין הפיצוי יכול לעלות על ערך הבעלות של החלקה והמבנים שעליה כשהם פנויים". השמאי קבע בחוות דעתו את הפיצוי על בסיס השגת דיור חלוף לבית המגורים ולמסגריה וכן הוצאות הכרוכות בהעברה ופגיעה במוניטין והגיע לסכום של 510,000 דולר. אין למערערים על מה להלין משקיבלו לידם 525,000 דולר.
ז. אשר לשיעור הריבית שנפסקה - הנכס הוערך על-ידי השמאי נכון לאוקטובר 2000 לפי שווי שוק מלא נכון למועד עריכת השומה. פסק הדין ניתן ביולי 2001. הסכום שנפסק בפסק הדין ננקב בדולרים. תשלום הפיצויים בוצע בשנת 2000 לאחר שהצדדים הגיעו להסדר הביניים. אמנם בית המשפט קבע כי המועד לקביעת הפיצוי עבור העסק - המסגריה - הוא שנת 1978, אולם בפועל המשיכו המערערים להחזיק במסגריה עד שנת 2000 וקביעת הפיצוי הראוי נעשתה אף היא נכון לשנת 2000. במצב דברים זה, לא יכול היה הכסף להגיע לידי המערערים במועד מוקדם כלשהו שהיה מאפשר להם להשתמש בו ולפיכך אין מקום לתוספת ריבית.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד פלביאן אריאל למערערים, עו"ד אבידן קרן למשיבה. 12.12.02).

ע.א. 9486/00 - וירג ליביה נגד המועצה הדתית כרמיאל ואח'

זכות יסוד להיקבר בכבוד מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דרישת תשלום ע"י המועצה הדתית מאלמנה המבקשת לשמור לה חלקת קבר ליד קברו של בעלה המנוח(מחוזי חיפה - ת.א. 1081/95 - הערעור נדחה).

א. בעלה המנוח של המערערת נפטר ונטמן בבית העלמין בכרמיאל. המערערת פנתה למשיבה, המחזיקה בבית העלמין וביקשה לשמור עבורה חלקת קבר בסמוך למקום קבורתו של המנוח. המערערת נדרשה לשלם סכום של 3,500 ש"ח, והיא עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו היא זכאית כי תישמר לה חלקת קבר לצד קברו של בעלה המנוח, בלא כל תשלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה של המערערת. ביהמ"ש קמא הדגיש את ההיבט התכנוני בבתי קברות, אשר בגינו אין לשמור מקומות קבורה לאנשים שבחיים, אלא כחריג. ביהמ"ש התייחס להחלטה 285 של מועצת מקרקעי ישראל, בה נאמר, בין היתר, כי "אם בן זוגו של נפטר יבקש להיקבר ליד הנפטר יישמר עבורו - ללא כל תשלום - מקום הקבורה המבוקש". הנחייה פנימית זו היתה גם לתנייה בחוזה החכירה שבין מינהל מקרקעי ישראל, שהוא הבעלים של הקרקע, לבין עיריית כרמיאל. בתנייה זו ראה בית המשפט משום חוזה לטובת צד ג', המקים זכות למערערת לתבוע את קיומה של התניה. זכות זו עומדת לה גם כלפי המועצה הדתית. אך בית המשפט פירש את התניה בחוזה החכירה כמתייחסת רק לתשלום עבור הקרקע ועבור השימוש בה. מכאן הסיק, כי אין בחוזה החכירה כדי לשלול גביית תשלום בגין ההוצאות והשירותים הנלווים לשימוש בקרקע, ובגין אלה נדרש התשלום. הערעור נדחה.
ב. לכל אדם זכות להיקבר בכבוד. זכות יסוד זו חוסה תחת כנפיה של הזכות לכבוד האדם, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לנוכח חשיבותה של הזכות להיקבר בכבוד, נושאת המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, ב"דמי הקבורה". כיום מוסדר הנושא של רכישת חלקות קבר על-ידי בני משפחה של נפטר, בחקיקה ראשית מפורשת. העיקרון המנחה הוא, כי אדם זכאי לרכוש לעצמו חלקת קבר בחיים, בתשלום על-פי תעריף מסויים. במועד הרלוונטי לענייננו, דבר החקיקה המסמיך לא כלל הוראות בדבר גובה הסכום שישולם עבור שמירת חלקת הקבר, אלא שהמערערת אינה טוענת ביחס לגובה התשלום, ובנסיבות אלה, לא נדרש ביהמ"ש לדיון בשאלת סבירותו ומידתיותו של גובה התשלום שנדרשה המערערת לשלם.
ג. המערערת טוענת כי לאור החלטות המינהל וחוזה החכירה שנחתם בין המנהל לבין העירייה, לא רשאית היתה המועצה הדתית לדרוש תשלום כלשהו. ברם, במועד בו ביקשה המערערת לרכוש חלקת קבר, לא חלו החלטות אלה על בית העלמין הנדון. שטח בית העלמין הוקצה על-ידי המינהל בשנת 1966, לשם הקמת בית עלמין. ההחלטה בה נכללה ההוראה בדבר אי-גביית תשלום כאמור, נתקבלה בשנת 1984. באותה החלטה נאמר גם, כי הוראה זו תעוגן בהסכמים שיחתמו בין הרשות המקומית לבין המינהל ובינה לבין חברות הקבורה שיורשו לקבור בקרקע. אלא שרק בשנת 1996, לאחר רכישת חלקת הקבר על-ידי המערערת בשנת 1995, נחתם הסכם חכירה בין המינהל לבין העירייה, ובו נכללה ההוראה האמורה. מכאן שאף אם? הסכם החכירה מהווה חוזה לטובת צד ג'," וזאת איננו אומרים", עדיין אין בו, בהסכם זה, כדי להקים עילה למערערת, משנעשה לאחר שנתגבשה עילת תביעתה. לעומת זאת, הוראות סטטוטוריות הקנו למועצה הדתית, בעת שביקשה המערערת לרכוש לעצמה חלקת קבר בחיים, סמכות להתנות זאת בתשלום.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אברהם גל למערערת, עוה"ד אליעזר קליין, גב' נעמי זמרת וראיה טננהאוז למשיבים. 18.12.02).

ע.א. 5187/01 - יוסף ברנע ואח' נגד מדינת ישראל ובזק... בע"מ

מהותו של תשקיף כהזמנה לציבור לרכוש מניות או כהצעה להציע הצעות. התיישנות הצעה לעובדי חברה בתשקיף לרכישת מניות(מחוזי י-ם - בש"א 2507/00 - הערעור נדחה).

א. בתאריך 23.5.91 פורסם תשקיף לציבור שעניינו הצעת מכר והנפקה של מניות, אופציות ואגרות חוב של חברת בזק, עליו חתומות המשיבות (להלן: תשקיף 91'). בסעיף המכונה "תשקיף הצעה לעובדים", נאמר: "המדינה הודיעה לחברה על הסכמתה להנפקה של ניירות ערך של החברה לעובדיה... בהתאם, תציע המדינה לעובדי החברה לרכוש... ההצעה תהיה על פי תשקיף שיפורסם תוך כחודשיים... תשקיף ההנפקה לעובדים יהיה טעון אישור שר האוצר ושר התקשורת". התשקיף, שאמור היה להתפרסם תוך כחודשיים, לא פורסם. בשנת 97', החליטה ועדת השרים לענייני הפרטה להמשיך את מהלך הפרטת בזק. הוועדה דנה, בין השאר, בנושא הקצאת המניות לעובדים וקבעה כי "עם ביצוע ההנפקות תיערך הנפקה לעובדי החברה בגין הנפקה שבוצעה בעבר, על פי נוהלי הרשות...". לאחר מו"מ בין רשות החברות הממשלתיות לבין נציגי העובדים הגיעו להסכמה על הקצאת מניות לעובדים.
ב. ביום 27.2.98 התפרסם תשקיף מטעם המשיבות (להלן: תשקיף 98'), בו הופיעה הצעת רכש למניות בזק המופנית לעובדים. הצעה זו הוצעה הן לעובדים הנוכחיים בבזק והן לעובדים לשעבר שהיו "זכאים למניות ביום 23.5.91", הוא מועד פרסום תשקיף 91'. המערערים, "זכאי 91'", מימשו את זכויותיהם על-פי תשקיף 98'. עם זאת, הוגשה על ידם בקשה להגשת תובענה ייצוגית בה תבעו לקבל את ההטבות המגולמות בתשקיף 91', שלא קיבלו ביטוי, לטענתם, בתשקיף 98'. אף שחלפו למעלה מ-8.5 שנים מאז פרסום התשקיף ועד להגשת התביעה, טוענים הם, כי עילת תביעתם לא התיישנה באשר המשיבות הודו בתשקיף 98 בזכותם על-פי תשקיף 91'. כן טענו כי בתשקיף 98', פורסמו פרטים מטעים והופרה חובת הדיווח והגילוי הנאות הקבועים בחוק ובתקנות ניירות ערך.
ג. בית המשפט המחוזי קבע, כי העילות שנטענו לגבי תשקיף 91' התיישנו. עוד קבע כי איזכור תשקיף 91' בתשקיף 98' אינו מגיע כדי הודאה. אשר לעילות המתייחסות לתשקיף 98' קבע בית המשפט, כי תשקיף זה ככל תשקיף, מתייחס לניירות הערך המוצעים על פיו ולא לניירות ערך אחרים. זאת ועוד, תוכנו של תשקיף 91' היה ידוע למערערים. לפיכך, עריכת השוואה בין מה שהציע תשקיף 98' לבין מה שהציע תשקיף 91' איננה פרט שהיה מקום לכלול אותו בתשקיף 98' ואין באי הכללתו משום הטעיה או מצג שווא. הערעור נדחה.
ד. השופטת שטרסברג-כהן: התשקיף הוא בעיקרו מסמך אינפורמטיבי. אין תמימות דעים בארץ ומחוצה לה בשאלה אם ניתן להחיל על התשקיף את מערכת דיני החוזים. נראה, כי התשקיף יכול וייתפס כהזמנה לציבור לרכוש את המניות והחוזה ישתכלל רק אם יהיה קיבול מצד הניצע. כן יכול וניתן לראות באמור בו, הזמנה להציע הצעות, שאז, רק אם המנפיק יקבל את הצעת המציע, ישתכלל חוזה. כן יכול התשקיף לכלול הצהרת כוונות עתידיות המותנות בהתרחשויות כאלה ואחרות. בכל מקרה נתפס התשקיף כשלב מקדמי לשכלול חוזה של מכר מניות.
ה. בענייננו, אין צורך לקבוע מסמרות בעניין סיווגו המדוייק של האמור בתשקיף, שכן, בכל אחת מן האפשרויות האמורות לא קמה עילת תביעה למערערים על-פי תשקיף 91'. בסעיף הרלבנטי בתשקיף 91' נאמר כי המדינה "תציע... לעובדי החברה לרכוש... מניות במחיר .... ההצעה תהיה על פי תשקיף שיפורסם... ". מלשונו ותוכנו של הסעיף עולה ברורות, כי התשקיף אינו מכיל הצעה ואף לא הזמנה להציע הצעה, אלא
יש בו הצהרה מצד המדינה על הסכמתה להנפקת מניות עבורם. מצויים אנו בשלב מוקדם ביותר של טרום הצעה שלא התגבשה כלל להצעה מאחר ולא הוצא תשקיף מאוחר יותר.
ו. לאור התוצאה האמורה אין צורך להידרש לשאלת ההתיישנות של עילות שלא נולדו כלל. עם זאת, לצורך הדיון בלבד, תועלה הנחה כי למערערים קמה עילת תביעה לפי תשקיף 91'. המערערים טוענים, כי מירוץ ההתיישנות הופסק על-ידי הודאת המשיבות בחבותן כלפיהם בתשקיף 98' המכיר לכאורה בזכויות העובדים הנובעות מתשקיף 91' וכן מהתכתבויות שונות. אין לקבל טענה זו המתבססת על תפיסה שגויה של תשקיף 98'. אשר לטענות בדבר עילות הנובעות משתקיף 98 - אין בתשקיף הטעיה, תרמית, מצג שווא רשלני או גילוי בלתי נאות. אין מקום לטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט על-ידי המשיבות באשר אין שום אינדיקציה לכך שבזק, או המדינה, התעשרו שלא כדין על חשבון העובדים-המערערים.
ז. השופט אנגלרד: השופטת שטרסברג-כהן, קבעה בחוות דעתה כי גם בהנחה שהתביעה המבוססת על תשקיף 91' לא התיישנה, הרי יש לדחותה בשל היעדר עילה. ברם, אף לא אחת מהנתבעות לא ביקשה למחוק את התביעה - ככל שהיא נוגעת לתשקיף 91' - בשל היעדר עילה. הדיון נסב באופן בלעדי סביב טענת ההתיישנות, אותה קיבל בית המשפט המחוזי. לכן, קיים קושי מבחינה דיונית לבסס מסקנה של דחיית התביעה בשל העדר עילה. גם לגופו של עניין יש לראות את המצב המשפטי באור שונה. אין מניעה עקרונית כי התשקיף על-פי תוכנו יהיה בבחינת הצעה לציבור, במובן סעיף 2 לחוק החוזים. מבחינה מהותית, גם הזמנה להצעה אינה משוללת כל נפקות משפטית. ההזמנה להצעה היא בבחינת משא-ומתן לקראת כריתת חוזה, שבמסגרתו חל סעיף 12 לחוק החוזים. ברם הסכמתה של המדינה להנפקה של מניות של בזק לעובדיה, הנזכרת בתשקיף, אינה חלק של התנאים הפנימיים של ההנפקה המוצעת לציבור. שאלת קיומה של התחייבות (ממקור חיצוני לתשקיף) לא נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי, וזאת בשל מסקנתו כי ההתחייבות על כל פנים התיישנה. ואכן, אין לראות במסמך מיום 13.8.97, שבו מצויין ההסדר, משום הודאה של המדינה, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
ח. השופט גרוניס: לעובדים ניתנה התחייבות בשנת 1991, כי יוצא תשקיף, שיפורסם תוך כחודשיים מעת פרסומו של התשקיף הראשון ביום 23.5.91. תובענתם של המערערים הוגשה לבית המשפט המחוזי בחודש פברואר 2000. משמע, חלפה תקופת ההתיישנות. אין לראות במסמך שהוציאה רשות החברות הממשלתיות בשנת 1997 משום הודאה בזכותם של העובדים. לפיכך, אין צורך להידרש לשאלה מה מהותו של תשקיף, בכלל או במקרה הספציפי.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, גרוניס. עו"ד גלעד ברנע למערערים, עוה"ד גב' מיקי חשין, גיורא ארדינסט, אורי נוי ויהודה אגטשטיין למשיבים. 16.12.02).

רע"א 876/02 - משה ורלי בן דוד נגד יפה מרקוביץ ואח'

*התנאים שבהם חזרתה של בת מבוגרת לגור בדירת ההורים לאחר שהתגרשה, אינה מהווה הפרת חוזה שכירות מוגנת האוסר מתן רשות לאחר להתגורר בדירה(מחוזי י-ם - ע.א. 1589/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים (להלן: הבעלים), השכירו בשנת 1962 דירה בשכירות מוגנת למערער, שהוא היום כבן 80 שנה (להלן: הדייר). הם תבעו בבימ"ש השלום לפנות מהדירה אותו ואת בתו הבגירה, המערערת 2 (להלן: הבת), אשר חזרה להתגורר עם אביה. הבעלים הסתמכו על סעיף 2 לחוזה השכירות, בגדרו נאסר על הדייר להרשות לאחר להתגורר בדירה. הבת עזבה את הדירה עם נישואיה בשנת 1963. לאחר גירושיה כעבור שנתיים וחצי, התגוררה, לסירוגין, בדירת ההורים. בשנת 1993 נפטרה אשת הדייר
והוא נותר ערירי. בתו גם היא ערירית ונכה ומתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי. לאחר שמכרה את דירתה בסוף שנת 1996, לטענתה בשל חובות שחבה, שבה הבת בתחילת שנת 1997 להתגורר בבית-אביה. האב היה מאושפז במשך חודשים בבית-חולים והבת הסבירה, כי היא שבה לדירת האב על-מנת לסעוד אותו.
ב. בית-משפט השלום קבע כי "יותר מאשר על מנת לסעוד את אביה, חזרה [הבת] אל הדירה בכוונה מודעת לזכות בדיירות המוגנת, אם כי בעצם נוכחותה בדירה, ובמעשיה בשיגרת היום-יום יש בודאי משום תמיכה באביה, וכיבודו". אך בהסתמך על הלכת ע.א. 4100/97 פד"י נב(4) 580 (להלן: ע"א רינדר), שבגדרה נקבע, כי תנאי בחוזה שכירות מוגנת, האוסר על מתן רשות לאחר לעשות שימוש בה, אינו חל על בני-משפחה המנויים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר, דחה את התביעה. ערעור לבית-המשפט המחוזי נתקבל ברוב דעות. ביהמ"ש קבע, כי ממצאיו של בית-משפט השלום מלמדים על חוסר תום-לבה של הבת, שעברה להתגורר בדירה רק כדי לזכות בדיירות מוגנת, וכי אף הלכת רינדר מתנה את זכותו של בן-המשפחה להתגורר בדירה בתום-לבו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. בעקרון, הלכה היא כי תנאי בחוזה שכירות מוגנת האוסר על הדייר לתת רשות שימוש בדירה, אינו חל על בני-משפחת הדייר, המנויים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר. יוצאים מכלל זה בני-משפחה נעדרי תום-לב. היעדר תום-הלב, יכול לבוא לביטוי במגורים למראית-עין, שממילא הם חסרי ממשות משפטית, או במגורים מלאכותיים, במובן זה, שסוטים הם מדפוסי התנהגות המקובלים ביחסים בין בני-משפחה. באין אינדיקציה למגורים למראית-עין או למגורים מלאכותיים, אין מקום להבחין בין בן-זוג הנכנס להתגורר בדירה (הגם שאפשר, כי החלטתו להתגורר בדירה המוגנת התקבלה בשל הזכויות שניתן לרכוש בדירה במות הדייר), לבין ילד מבוגר, שנסיבות החיים הובילו אותו לחזור לבית-הוריו.
ד. חזרה כאמור של ילד מבוגר במקרים של מצוקה, היא בגדר ציפיות הצדדים לחוזה דיירות מוגנת, שעבור הזכויות בו, ככלל, שולמו דמי-מפתח. בנסיבות המוכחות בענייננו, החלת האיסור לשימוש בדירה על הבת אינה מתיישבת עם אומד-דעת הצדדים כאנשים הגונים וסבירים, הצופים כי עם הדייר יתגוררו בני-משפחתו, לרבות צאצאים בוגרים, שבשל מצוקה חזרו לבית-ההורים. כאמור, הבת נותרה בודדה, ללא עבודה והכנסה מלבד גמלת הביטוח-הלאומי, עדותה כי מכרה דירתה בשל חובות לא נדחתה, הדייר בא-בימים, חולה ונזקק לסיעוד, ואך טבעי הוא שבמצב עניינים זה, הבת תשוב לבית-אביה לטפל בו ולסעוד אותו.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ברוך גבעתי למערערים, עו"ד יוסי אבישי למשיבים. 17.12.02).

ע.א. 3919/98 + 3166/98 + 2761/98 - בנק הפועלים בע"מ נגד דוד ג'יקובס ואח'

*אחריות בנזיקין של בנק שלא הודיע למשרד השיכון על הסדר שהבנק היה צד לו להעברת כספים של משרד השיכון לחשבון מסויים ולא לחשבון שאליו הועברו הכספים. *אין ביהמ"ש רשאי לתקן שיעורי ריבית והצמדה לאחר מתן פסה"ד(מחוזי ת"א - ת.א. 1516 - הערעורים נדחו).
א. המשיב ג'ייקובס הקים במשותף עם חברת י' מיידנברג, (להלן: החברה הישנה), שבעליה הם ירחמיאל ומשה מיידנברג, (להלן: מיידנברג), חברה חדשה שמטרתה השתתפות במכרז שהוציא משרד השיכון לבניית קראוונים, לשם קליטת גלי העלייה ממדינות חבר העמים. לאחר גלגולים אחדים, חתמה החברה הישנה חוזה עם משרד השיכון לאספקת קראוונים. ג'ייקובס פתח חשבון אישי בבנק הפועלים בו הופקדו כספים אשר שימשו כבטחונות לעסקי החברה החדשה וכן כערבות לחברה הישנה. תשלומים שהעביר משרד השיכון במסגרת "עסקת הקראוונים" הוכנסו לחשבון הבנק של החברה הישנה, בעוד
שעל פי מסמך שנחתם על ידי ג'ייקובס, הבנק והחברה הישנה, היו התשלומים אמורים להיות מועברים לחשבונו האישי של ג'ייקובס. במסמך, שהיה ממוען אל משרד השיכון, נאמר: "בזה אנו מבקשים לרשום לפניכם כי הכסף שמגיע ל[חברה הישנה] יועבר על ידכם למספר חשבון...[חשבונו של ג'ייקובס] במקום לחשבון... [חשבונה של החברה הישנה]".
ב. ג'ייקובס הגיש, בין היתר, תביעה נגד הבנק ונגד משרד השיכון, שבה דרש את השבת הכספים אשר היו אמורים להיות מועברים אל חשבונו בבנק. הבנק הגיש הודעת צד שלישי לשיפוי נגד מדינת ישראל, החברה הישנה ומיידנברג. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה נגד הבנק, דחה את התביעה נגד משרד השיכון, ובמסגרת הודעת צד שלישי חייב את החברה הישנה ואת מיידנברג בשיפוי הבנק. באשר לבנק, מצא בית המשפט כי האחריות להעברת המסמך למשרד השיכון היתה שלו, משום שהוא היה האחרון לחתום עליו, לא נהג כפי שחובתו היתה לנהוג, וגרם בהתנהגות זו נזק לג'ייקובס. בית המשפט הבהיר כי ההשתהות מצד ג'ייקובס במסירת עותק המסמך למשרד השיכון (כחמישה חודשים) "מסתברת מהנחתו שהבנק עשה את המוטל עליו".
ג. באשר לזכותו של הבנק להשתפות ממיידנברג על חיובו כלפי ג'ייקובס - בית המשפט מבסס את חובת השיפוי של מיידנברג על עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן התעשרותה של החברה הישנה על חשבון ג'ייקובס אינה צודקת. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו הן ג'ייקובס, הן החברה הישנה ומיידנברג, והן הבנק, ערעורים. עיקר הטענות בערעורם של בעלי הדין, שעליהם הטיל בית המשפט את האחריות, מכוון נגד ממצאיו של בית המשפט המחוזי ונגד פרשנותו את המסמך. הערעורים נדחו.
ד. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מושתת על ממצאים עובדתיים וקביעת מהימנות ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. בפי הבנק הועלו גם טענות דיוניות בנוגע לתקינות עריכת תצהירו של ג'ייקובס האב. אף בהנחה כי חלק מהתצהיר נערך בחוץ לארץ שלא בנוכחות מקבל התצהיר, הרי בנסיבות העניין התרפא פגם זה על ידי קיום חקירה נגדית בבית המשפט של המצהיר על תצהירו. גם הטענה בדבר חיוב הבנק בתשלומים שלא נתבעו בכתב התביעה, אינה מבוססת לאור ההשתלשלות העניינים המיוחדת: הסכום המלא הוזכר בכתב התביעה כלפי חלק מן הנתבעים. בהמשך הדיון ביקש התובע לתקן את כתב התביעה כך שהסכום המלא ייתבע מכל הנתבעים. בתגובה לכך הצהיר הבנק כי שני התשלומים האחרונים לא הועברו באמצעותו. על סמך הצהרה זו לא תוקן כתב התביעה. לאחר מכן התברר כי התשלומים הועברו באמצעות הבנק. בנסיבות אלה, טענת הבנק כי כתב התביעה לא תוקן לא תישמע.
ה. באשר לפסיקת ריבית על הסכומים שבהם חוייב הבנק - בפסק דינו קבע בית המשפט כי לסכום התובענה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כאשר הריבית היא "הריבית שהיה הבנק משלם בפיקדון עו"ש לכל אחד מן הסכומים המוזכרים... בהתאם ליום התשלום". בהחלטה מאוחרת יותר החליט בית המשפט כי לסכום יצורפו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית. ג'ייקובס טוען כי בית המשפט לא היה מוסמך לשנות את פסק דינו שינוי כה מהותי, לאחר שכבר ניתן. אכן, טענה זו של ג'ייקובס בדין יסודה. יחד עם זאת, ברור כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט בהחלטתו האחרונה היא התוצאה הנכונה מבחינה עניינית. הבנק ערער אף הוא על שיעור הריבית שנקבע בפסק הדין המקורי, ולפיכך מתקבל ערעורו בנוגע לנקודה זו ושיעור הריבית שיצורף
לסכומים יועמד על השיעור שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו האחרונה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אביחי דרזנר לבנק הפועלים, עו"ד נפתלי לוין לג'ייקובס, עו"ד ירון בשן למדינת ישראל, עו"ד אלי תגר למיידנברג. 19.12.02).

בש"פ 10567/02 - אליס אזולאי נגד מדינת ישראל

*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (ערר על ביטול שחרור בערובה - הערר נדחה).

העוררת ונאשם נוסף הואשמו בעבירות של שוד קשישה בדירתה בבת-ים. השניים נכנסו לדירה, מצויידים בכובעי גרב ובכפפות. העוררת תפסה את המתלוננת בת ה-54, הפילה אותה על הרצפה, נשכבה עליה והכתה אותה באגרופיה ובמכשיר טלפון מברזל. לאחר מכן סתם הנאשם את פיה של המתלוננת בחולצה והמשיך להכותה. באותו זמן חיטטה העוררת בכל ארונות הדירה וגנבה משם כסף מזומן, טבעת ומסמכים. המתלוננת הובהלה לבית חולים כשהיא מחוסרת הכרה, עם פגיעות קשות בראש ובעיניים ואושפזה במשך שבוע. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העוררת עד תום ההליכים. בערר לביהמ"ש העליון הסכימה המדינה לשחרור העוררת ל"מעצר בית" במוסד לגמילה. העוררת לא התייצבה לישיבת ההוכחות בבית המשפט המחוזי והתברר כי היא סולקה ממוסד הגמילה בשל שימוש בסמים. בעקבות זאת ביקשה המדינה עיון חוזר ומעצר העוררת עד תום ההליכים, וביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה. הערר נדחה.
העוררת הפרה את האמון שניתן בה, שעה ששוחררה לחלופת מעצר, ותהליך הגמילה נכשל. העבירה המיוחסת לעוררת בכתב האישום הינה חמורה מאד, ובהיותה כרוכה באלימות חמורה ובאכזריות, קמה חזקת מסוכנות שלא הופרכה.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד שחר מנדלמן לעוררת, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 17.12.02).

בש"פ 9849/02 - בלטנר חיים נגד משטרת ישראל

*התנאים לפסילה מינהלית מנהיגה לאחר תאונת דרכים בה נפצעו מספר אנשים (ערר על פסילה מינהלית מנהיגה - הערר נדחה).

ביום 21.10.02 נהג העורר בטנדר ומולו נסעה משאית. שני כלי הרכב התנגשו. נהג המשאית ונוסע שישב לידו נפצעו. ביום 23.10.02 פסל קצין משטרה את העורר מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 60 ימים. בימ"ש השלום בנצרת דחה את בקשתו של העורר לבטל את צו הפסילה. ביהמ"ש קבע כי יש בחומר החקירה ראיות לכאורה המצדיקות הגשת כתב אישום נגד העורר. עוד קבע כי נסיבות התאונה וכן עברו של העורר מעידים שהמשך נהיגתו מהווה סכנה לשלום הציבור. ביהמ"ש המחוזי חזר ובחן את הראיות, ואישר את מסקנותיו של בימ"ש השלום. הערר נדחה.
העורר מסר הודעה לפיה נסע במהירות של 70 קמ"ש בעיקול הדרך, איבד את השליטה ברכבו, החליק על הכביש שהיה רטוב עקב הגשם, סטה שמאלה, התנגש במשאית ונחת בתעלה שמשמאל הדרך. גם נהג המשאית ונוסע שישב לידו מסרו הודעות לפיהן סטה הטנדר שבו נהג העורר לעבר המשאית, נכנס לנתיב נסיעתה והתנגש בה. השאלה העיקרית שעל ביהמ"ש להשיב עליה בבואו להחליט בענין פסילה מנהלית מלהחזיק רשיון נהיגה היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור, ומספר שאלות משנה, לרבות השאלות: האם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג? האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות
אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן?. בענייננו, יש בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כמו כן, מעידות נסיבות התאונה - על אופן נהיגה מסוכן. בהתחשב בעברו הפלילי של העורר - 37 הרשעות קודמות שמתוכן 6 הרשעות בשל נהיגה במהירות מופרזת, עקיפה שלא כחוק, אי ציות לתמרור ושתי עבירות של אי שמירה על הימין - ניתן גם לקבוע שלא היה זה אירוע מקרי וחריג אצל העורר.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ב. מני לעורר, עו"ד ע. פלש למשיבה. 27.11.02).

ע.פ. 6839/01 - אברהם אלימלך נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירות שוחד (הערעור על סעיף הרשעה נתקבל).

המערער אישר את בקשותיהם של 4 נאשמים אחרים לקבלת רשיונות להחזקת כלי יריה ובכך סטה מן השורה, וקיבל טובת הנאה ממי שהיה הנאשם 2, פואד נסאר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי במתת שקיבל המערער מפואד נסאר אין משום לקיחת שוחד, באשר נסאר היה חברו הקרוב של המערער ועל כן אין יסוד בטוח לקבוע שבקבלו את טובת ההנאה מנסאר התקיים במערער יסוד המחשבה הפלילית הנדרש בעבירת שוחד. מנגד הרשיע ביהמ"ש את המערער בקבלת שוחד משלושת הנאשמים האחרים. הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל.
משקבע ביהמ"ש כי בקבלת טובת ההנאה מפואד נסאר אין משום קבלת שוחד שוב לא יכול ביהמ"ש המחוזי לקבוע לחובת המערער, ברמת הוודאות הנדרש במשפט פלילי, כי בכל הנוגע לחלקם של שלשת הנאשמים האחרים בהענקת טובת ההנאה שניתנה לו, התקיים במערער יסוד המחשבה הפלילית הנדרש. כל מה שניתן למערער ניתן לו באמצעות הנאשם פואד נסאר, וההבחנה שעשה ביהמ"ש המחוזי, ביחס לקיום היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, בין תרומתו של פואד נסאר למתת, לבין תרומתם של האחרים איננה נסמכת על תשתית ראייתית מוצקה. תחת אלו - ובשל סטייתו מן השורה שהתבטאה באישור בקשותיהם של הנאשמים האחרים לקבלת רשיונות להחזקת כלי יריה, יש להרשיע את המערער בשלש עבירות נוספות של מרמה והפרת אמונים.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, טירקל. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד נ. גרנות למשיבה. 11.12.02).

ע.פ. 4973/02 - יוסף טוויל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של גרימת מוות בתאונת דרכים, הפקרה לאחר פגיעה ונהיגה ללא רשיון וללא ביטוח (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בביצוען של מספר עבירות: גרם מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, שיבוש מהלכי משפט, ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח בר-תוקף. עובדותיו של כתב האישום היו אלו: המערער נהג ברכב ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח תקף, וכאשר הגיע לתמרור עצור המשיך בנסיעה שוטפת. שוטרת סימנה למערער לעצור, אך הוא עקף אותה והמשיך בנסיעה תוך שהוא מאיץ את מהירותו. בשלב זה היה מבטו של המערער מופנה למראות הרכב כדי לוודא שלא דולקים אחריו, ותוך כדי כך פגע בהולך רגל אשר חצה את הכביש ונמלט. לאחר קבלתו של תסקיר מבחן, נגזרו למערער שלוש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופסילת רישיון נהיגה ל - 10 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
חומרת המעשים בהם הודה המערער מופלגת. אין מדובר ברשלנות רגעית של נהג תמים, ולא בחוסר זהירות שמקורו בהולך הרגל, אלא בהתנהגות שלוחת רסן וחסרת מעצורים של מי שככל הנראה לא היה נתון אותה עת למוראו של החוק. עברו הפלילי של המערער מראה עד כמה מערער זה הנו פורק עול. לחובתו נרשמו הרשעות פליליות מתחומים
שונים, וביניהן נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, אי-ציות לרמזור אדום, ואי-ציות להוראותיו של שוטר במדים. הנסיבות האישיות של המערער כבר נלקחו בחשבון ע"י בית משפט קמא, ולו המצב היה שונה, עונשו היה חמור פי כמה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד ישראל קליין למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיב. 12.12.02).

ע.פ. 10109/01 - עמנואל זכריה ביארי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות התפרצות ושוד קשישים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

במהלך ימים ספורים בחודש אפריל 2001, פרץ המערער לשתי דירות של קשישים בבת-ים, איים על בעליהן בסכין, וגנב מהאחד 1,000 ש"ח ומהאחר 500 ש"ח. באחד המקרים הקרבן היה יליד שנת 1928, משותק בחלק מגופו, ונעזר בהליכון לתנועותיו. משפרץ המערער לביתו, הוא תקף אותו, הפילו ארצה, והצמיד סכין לגרונו תוך שהוא דורש כסף. בכתב האישום יוחס למערער אישום נוסף שלפיו גנב קטנוע, נסע עמו למקום סמוך לבנק, וכאשר הבחין בבני זוג אשר יצאו מהבנק לאחר שמשכו כסף, הוא עקב אחריהם ותקף את האישה כדי ליטול ממנה את ארנקה. המערער לא הרפה מאחיזתו בארנק גם לאחר שהאישה נפלה על הארץ ונגררה אחר הקטנוע. במקרה זה גנב המערער מקורבנותיו 6,500 ש"ח. המערער הורשע על פי הודאתו בשלוש עבירות של שוד וביקש לצרף 6 תיקים נוספים בהם הורשע, ואשר עוסקים בעיקרם בעבירות אלימות שביצע כלפי בת-זוגו. בגין כל אלה גזר בית המשפט למערער עונשי מאסר שונים, המצטברים, ביחד עם מאסר על-תנאי שהופעל, ל - 8 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעשיו של המערער כוונו כלפי אנשים חסרי ישע. כאלה הם הקשישים מהם הוא נטל באלימות את כספם, וכזו היא בת-זוגו עליה הוא לא חס ותקפה גם בעת שהיתה בהריון. עיון בגיליון הרשעותיו של המערער מוביל למסקנה כי העונש שנגזר נוטה לקולא. למערער עשרות הרשעות בעבירות מגוונות של סמים, אלימות ורכוש, ובעניינו נוסו דרכי ענישה שונות, ובכללן גזירתם של מאסרים ממושכים, אך בכל אלה לא היה כדי להרתיעו. במצב זה לא היה מנוס מהמסקנה כי יש לנהוג במערער ביד קשה, ולהרחיקו מהציבור לתקופה ממושכת על מנת למנוע את נזקו.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגרלד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' שירה אנגל למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 12.12.02).

ע.פ. 5956/98 + 2231/98 - עמוס חוזה נגד מגדלי באך בע"מ ואח'

*אין לעשות שימוש בהליכי בזיון בימ"ש כדי לגבות במישרין או בעקיפין חוב כספי

; (הערעור נתקבל).

הלכה פסוקה היא שאין לעשות שימוש בהליכי בזיון בית משפט כדי לגבות במישרין או בעקיפין חוב כספי; והוא הדין כאשר מדובר באישורים הכרוכים בתשלום כסף. השופט קמא ביקש לכפות על המערער על ידי צו מאסר, שניתן בגדר הליכי בזיון בית משפט, חיוב שנקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון. הערעור נתקבל. ככל שמדובר בחיוב שביצועו תלוי בתשלום כסף, אין ההליכים שננקטו נגד המערער הדרך הנכונה. לא מן הנמנע הוא שהמשיבים או מי מהם יוכלו לקבל נגד המערער, בגדר חיוביו, צו לעשות מעשה אישי שניתן לאכיפה במסגרת הליכי הבזיון, אך לא זהו המקרה שלפנינו.