תקציר סביר כרך ס' חוברת 17

ע.פ. 2180/02 - רמזי קאסם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של שוד בחבורה על יסוד זיהויו של המערער ע"י המתלונן במסדר זיהוי תמונות לפני שבוצע המעצר(מחוזי ת"א - ת.פ. 40224/01 - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירות של שוד בחבורה ואיומים, שביצע יחד עם אחר בחנות מכולת. בעת השוד עבד בחנות קטין, בנו של בעל העסק (להלן -"המתלונן"). קודם לעזיבתם, איים המערער על המתלונן באומרו: "אם אתה תתקשר למשטרה אני אהרוג אותך, אני אבוא לכאן ואני אהרוג אותך". ביהמ"ש גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה. הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. הראייה המרכזית עליה נשענת הכרעת הדין, היא זיהויו של המערער על ידי המתלונן במסדר זיהוי תמונות, שנערך שעות אחדות לאחר ביצוע השוד. לכך נתווספו טענת אליבי שהופרכה כליל, ואמרות מפלילות שנרשמו מפיו של המערער במהלך חקירתו ואשר אינן משתלבות עם טענת חפות. הליכי הזיהוי עמדו במרכז ביקורתו של הסניגור. במהלך עדותו של המתלונן בבית המשפט חל מפנה בגירסתו. הוא טען כי המערער אינו האדם ששדד אותו, ובאשר להצבעתו על תצלומו של המערער במסדר זיהוי השיב, כי במהלך המסדר היה נתון בלחץ והתלבט, ועל כן הצביע על התמונה "הכי מתאימה". בית המשפט המחוזי דחה את הסבריו של המתלונן לפיהם הוא שגה בזיהויו של המערער כאדם אשר שדד אותו.
ג. הואיל ומשקלו של מסדר זיהוי עלול להיות מכריע ובסיס להרשעה, נדרשים גורמי החקירה להקפיד ולקיים את הכללים שנקבעו למסדר זיהוי. מכאן שיש להעדיף ולקיים, במקום שניתן, מסדר זיהוי חי על פני מסדר זיהוי בתמונות. אך תנאי מוקדם לכך הוא איתורו של החשוד במעשה העבירה, וגם אז, לעתים, לא ניתן לקיים מסדר זיהוי חי עקב חששו של העד המזהה להתייצב פנים מול פנים עם מי שהזיהוי עלול להפלילו. בעניינו ולא נערך מסדר זיהוי חי, משני טעמים: ראשית, החשד במערער התמקד רק לאחר שהמתלונן הצביע עליו במסדר הזיהוי בתמונות, ואז ניתנה ההוראה לעוצרו; שנית, סירובו של המתלונן ליטול חלק במסדר זיהוי חי. בא-כוח המערער מתלונן על כך שהמסדר נערך ללא נוכחות סניגור. אכן, כבר נפסק כי על המשטרה לזמן את סניגורו של חשוד כדי שיהיה נוכח בעת ביצועו של מסדר זיהוי. אך הליך זה אפשרי רק מקום שהחשוד כבר אותר והודיע את זהותו של הסניגור בו בחר, וזה אינו המצב בערעור הנוכחי.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 23.12.02).

בג"צ 2458/01 - משפחה חדשה ופלונית נגד הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים ואח'

*דחיית בקשה להיתר הפריית ביציות ברחמה של אם פונדקאית כאשר למבקשת אין בן זוג וזהותו של תורם הזרע אינה ידועה(העתירה נדחתה).

א. העותרת 2 (להלן: העותרת) היא אישה פנוייה - רווקה וללא בן-זוג - בשנות הארבעים לחייה. בהיותה כבת 44 נותחה העותרת ורחמה נכרת. העותרת נותרה פורייה אך אין היא יכולה להרות וללדת, והיא מבקשת להסתייע בטכנולוגיות שהומצאו אך לאחרונה, בראשן תהליך הפונדקאות. נשאבו מגופה של העותרת ביציות, ואלו הופרו בהפריה חוץ-גופית ("הפריית מבחנה") בזרעו של תורם אנונימי. העותרת ביקשה להשלים את התהליך על דרך השתלתן של הביציות המופרות ברחמה של אם פונדקאית, ולעניין זה פנתה אל ועדת האישורים שכוננה על-פי חוק ההסכמים לנשיאת עוברים
[חוק הפונדקאות]. ועדת האישורים החליטה לדחות את בקשתה של העותרת על הסף - בלא לדון בה לגופה - אך בשל כך שאין לעותרת בן-זוג, שכן על פי חוק ההסכמים לנשיאת עוברים, על פיו פועלת הוועדה, רשאית הוועדה לדון רק במקרים בהם פונים אליה הורים מיועדים שהם בני זוג ואשר הזרע המשמש להפריה החוץ גופית הוא של האב המיועד. בהיעדר בן-זוג, אין אישה כשירה להיותה אם בתהליך של פונדקאות. העתירה נדחתה.
ב. בעלי-הדין נחלקו ביניהם בשאלות שונות ובכללן: האם הסדרים שקבע החוק ניתן להחילם על נשים שאין להן בן-זוג?; בהנחה שחוק הפונדקאות אינו מאפשר להחילו על נשים שאין להן בן-זוג, האם הפלייתה לרעה של אישה ללא בן-זוג פוגעת באחת מזכויות היסוד הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? עד כדי קביעה שהחוק אינו חוקתי.
ג. בפסק דין ארוך ומקיף הובעה דעה אחת כי יש בחוק משום אפלייה של אשה שאין לה בן זוג, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא שהפגיעה באשה כזו היא פגיעה מידתית העומדת בפיסקת ההגבלה שבחוק היסוד. דעה אחרת היתה שאין לראות בחוק אפלייה כאמור. מכל מקום העתירה נדחתה פה אחד. עם זאת היתה פנייה למחוקק לחזור ולבחון את הנושא האמור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש, אנגלרד וגב' פרוקצ'יה. עוה"ד גב' דינה הר אבן, גלעד שר, דעואל פלאי, אפרים שמיידלר, גב' רחל רדיאן וגב' אירית רוזנבלום לעותרים, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 23.12.02).

ע.א. 9696/02 - ד"ר חיים קנול נגד עזבון המנוח משה ישי ז"ל וורדה ישי

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה כשנתקבל ערעור על פס"ד והתיק הוחזר לשופט להמשך הדיון(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. משה ישי ז"ל, שעזבונו הוא המשיב, (להלן: המנוח), הגיש בבימ"ש השלום בירושלים תביעה נגד המערער בעילה של הפרת חובות חוזיות וניהול מו"מ בחוסר תום לב. עניינה של התביעה הוא בהתקשרות בין הצדדים, במסגרתה הציג עצמו המערער בפני המנוח כמי שהצליח להשיג כליה להשתלה באמצעות חברה צ'כית, וכמי שיש בידו לסייע למנוח בהשתלת כליה בחו"ל. לצורך האמור מסר המשיב למערער סכום של $40,000, כמקדמה לחברה הצ'כית. כעבור כשנתיים הגיש המנוח תביעה להחזרת כספו, בה טען כי המערער התחייב שניתוח ההשתלה יבוצע תוך שבועיים מיום תשלום המקדמה, אך המערער לא מילא אחר התחייבותו. בימ"ש השלום קיבל את התביעה בנימוק שהמערער הפר את חובת תום הלב בניהול מו"מ. המערער הגיש ערעור ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בקבעו כי עילת תביעתו של המנוח התבססה על הפרת התחייבות המערער להסדיר את ניתוח ההשתלה, וכי לא הועלתה טענה לעניין תום לבו של המערער. לפיכך, הורה על החזרת התיק לבימ"ש השלום על מנת שידון במחלוקת שהועמדה לפניו על ידי הצדדים. לאחר שניתן פסק הדין בערעור, הגישו המשיבים בקשה לבימ"ש השלום לתיקון כתב התביעה, בה ביקשו לתקן את עילת תביעתם, והמערער הגיש בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה.
ב. עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים, כך, מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה, כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור. בענייננו, בית משפט השלום השתית את פסק דינו על הפרת חובת
תום הלב ע"י המערער. כעת נדרש בית המשפט להכריע בשאלות שונות ובהן שאלות הנוגעות לעצם התקשרותו של המנוח עם המערער ומילוי התחייבויותיו של המערער כלפי המנוח. בשאלות אלו לא קבע בית משפט השלום ממצאים כלשהם בפסק דינו.
ג. אין בעובדה שהמשיבים הגישו בקשה לתיקון כתב תביעתם, כך שכתב התביעה - לפי טענת המערער - יותאם לפסק דינו של בית המשפט שבוטל, כדי להביא לפסילתו של בית המשפט. ראשית, בית המשפט טרם דן והכריע בבקשה לתיקון כתב התביעה, שנית, בית המשפט ציין בתגובתו כי גם אם ייעתר לבקשת התיקון, הרי המערער יוכל להגיש כתב הגנה מתוקן מטעמו וכי תתקבלנה ראיות נוספות, כך שלמעשה הדיון בתביעה ייפתח מחדש. משכך, אין מקום לומר כי דעתו של בית המשפט "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור".

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד ששון למערער, עו"ד משה באדר למשיבים. 18.12.02).

ע.פ. 1908/01 - פאדי מרזוק נגד מדינת ישראל

*דחיית טענות של הגנה עצמית ושל קינטור באישום בעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 101/00 - הערעור נדחה).

א. המערער הוא בן דודו של המנוח והיב מרזוק. בחודש נובמבר 1999 החליט המערער לגרום למותו של המנוח, ולמטרה זו ניסה לרכוש לעצמו אקדח, אך הדבר לא עלה בידו. משנודע למערער, באחד הימים, כי אשתו של המנוח וילדיו יוצאים את ביתם למספר שעות, נטל מביתה של דודתו, שם התגורר, סכין מטבח וכובע גרב, ובדרכו לביתו של המנוח אף הצטייד במקל. כאשר המנוח פתח את דלת דירתו, תקף אותו המערער במקל שבידו, חנק אותו, ודקר אותו דקירות רבות, תחילה עם הסכין שהביא עמו, וכאשר הלהב נשבר, המשיך בדקירות באמצעות סכינים שנטל מביתו של המנוח. המערער הורשע בביצוע עבירת רצח, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, ונדון למאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. המערער טען כי מיד עם בואו לדירת המנוח שאל את המנוח אם הוא זוכר כי אנס את אחותו לפני כ - 12 שנים, ועל כך השיב לו המנוח שהוא מתכוון לעשות מעשה דומה גם לאמו של המערער. בתגובה, חבט המערער עם המקל שהיה בידו בחזהו של המנוח, וזה האחרון רץ למטבח משם חזר ובידיו שני סכינים. השנים החלו להתגושש, ולגירסת המערער עמד המנוח לדקור אותו והוא נאלץ לדקור את יריבו "בכוונה להגן על גופו ועל חייו". לאירוע לא היו עדי ראיה אובייקטיבים וגירסתו של המערער נותרת גירסה יחידה. ביהמ"ש קבע כי אמרות אשר נרשמו מפיו של המערער, מפלילות אותו כמי שתכנן את מעשה הרצח לאחר שהחליט להמית את קורבנו, והן גם מפריכות כליל את הטענה בדבר קינטור.
ג. הראיות, אשר בחלקן מתבססות על דבריו של המערער-עצמו, מפריכות מכל וכל את קו ההגנה בו נקט. בחקירת המערער הוא טען, כי בעת שהיה בן 9 שנים בלבד אנס המנוח את אחותו בת ה-13, וגירסה זו נשמעת תמוהה במיוחד לאור היחסים ההדוקים ששררו בין המערער למנוח עד ליום הרצח ממש. בחקירתו אמר המערער כי בשתי הזדמנויות אשר קדמו לרצח, הוא פנה לאנשים וניסה לרכוש אקדח, ואמר לאחד מהם "שזה סיפור של כבוד". עובר לביצוע הרצח התקשר המערער לאשת המנוח, כדי ללמוד מפיה על תוכניותיו של בעלה, ועל מנת לוודא שביום המחרת יהיה המנוח לבדו. בעוד שבגופתו של המנוח אותרו 28 פצעי דקירה, אותן גרם המערער באמצעות הסכין שהביא עמו ושתיים שנטל מביתו של המנוח, בגופו של המערער לא נמצאו סימני חבלה כלשהם. לנוכח כל האמור, רשאי היה בית משפט קמא לדחות את גירסתו של המערער, ולהעדיף על פניה את גירסת המשיבה, שההחלטה להמית את המנוח גמלה בלבו של המערער, ימים רבים קודם לאירוע. לנוכח מסקנות אלו, ובעיקר החלטתו של המערער להמית את המנוח,
אין זה מעלה ואין זה מוריד מה היה המניע מכוחו הוא פעל, ועל כן לא נדרשה כלל הכרעה בטענת האונס.
ד. גם אם מניחים את ההנחות המיטיבות עם המערער, היינו: שהמנוח אנס את אחותו; שהמערער הלך לבית המנוח כדי להכותו בלבד; שהמנוח הטיח בפניו את אותן מלים שהתייחסו לאמו - לא היה בכל אלה כדי לבסס את הגנת הקינטור. המערער, על פי גירסתו-שלו, שם את פעמיו לביתו של המנוח במטרה לגמול למנוח בדרך אלימה על חטאו מן העבר. מי שנוהג כך צריך להניח לחובתו, כי צפה את האפשרות שקורבנו יתגונן ואף ילווה זאת במלים עולבות, ועל כן אין מדובר בתגובה שהמערער לא יכול היה לצפותה. מכאן, גם אם הגיב המנוח באותן מלים שהמערער ייחס לו, ניטל מאלו גורם ההפתעה שעוצמתו מצדיקה לעתים להימנע מלהטביע על מצחו של נאשם את תווית הרוצח. זאת ועוד, חלוף הזמן, אף שלעתים אין הוא מקהה את עוצמת העלבון והכאב הכרוכים באינוס של בן-משפחה, יש בו ללמד כי למערער יכולת לרסן את דחפיו, ועל כן קשה להניח כי התפרצותו האלימה והקטלנית נבעה מאותן מלים שהמנוח הטיח לעברו. כך או כך, השמעתם של גידופים, בין אם השומע מורגל בהם ובין אם לאו, לא ניתן לראות בהם קינטור השולל "כוונה תחילה" בעבירת רצח.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד שלומי בלומנפלד למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 23.12.02).

רע"א 1044/02 - רוחמה עמר נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*קביעת שיעור החוב של ערב לבנק, בדרך של "אומדנא דדיינא", כאשר הבנק התרשל ולא מסר לערב מידע על מצב ההלוואה
וחדלות פרעונה במועד(מחוזי חיפה - ע.א. 2454/01 - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת חתמה על שטר משכנתא על פיו שיעבדה חנות שבבעלותה לטובת הבנק - המשיב, לצורך מתן הלוואה של כ - 400,000 ש"ח לחברה בבעלות בעלה של המבקשת, לצורך רכישת שבעה כלי רכב. החברה נקלעה להפסדים וחדלה מפעילות וכתוצאה מכך הופסקו תשלומי פירעון ההלוואה. הבנק דרש מהמבקשת לשלם את החוב ומשזו סירבה פתח הבנק בהליכים למימוש המשכנתא. מנגד הגישה המבקשת תביעה לסעד הצהרתי לפיו המשכנתא שנרשמה על החנות בטלה. בית משפט השלום קיבל את התביעה וקבע כי המבקשת פטורה מתשלום כלשהו לבנק בגין חובות החברה והצהיר על ביטולו של שטר המשכנתא. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעור הבנק וקבע כי המבקשת פטורה מתשלום מחצית החוב של החברה המובטח על-ידי המשכנתא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בית משפט השלום קיבל טענה אחת של המבקשת, והיא כי הבנק הפר את חובתו למסור לה מידע בדבר מצב ההלוואה ופירעונה ובשל כך נשללה ממנה האפשרות לפעול לפירעון החוב או להקטנתו. ביהמ"ש קבע, כי טענות המבקשת בדבר יכולתה למנוע את הנזק לא נסתרו ויש בהן כדי להצדיק מתן פטור מלא למבקשת מן החוב שחבה החברה. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי יש לכאורה ממש בטענות שהעלתה המבקשת בכל הנוגע לאפשרותה להאיץ בחברה ובעלי מניותיה לסלק את תשלומי ההלוואה, לרבות מימוש הרכבים במחיר ריאלי, אך יחד עם זאת נראה היה לבית המשפט "שעל רבות מן הטענות... שהעלתה [המבקשת] מרחפים סימני שאלה: האם, ועד כמה, היתה המשיבה מצליחה בנסיונותיה להביא לסילוק תשלומי המילווה". על כן העריך את סיכויי הצלחת המבקשת להביא לסילוק יתרת החוב - אילו עמד הבנק בחובתו ליידעה אודות מצב ההלוואה - בשיעור של %50 בדרך של אומדנא דדיינא.
ג. גישת בית המשפט המחוזי עדיפה על גישת בית משפט השלום. עניין לנו, בהערכת יכולתה של המבקשת לגרום לכיסוי החוב, באופן מלא או חלקי, אלמלא התרשל הבנק.
מדובר בהתרחשות היפותטית בעבר, שלא אירעה כלל ושתוצאותיה - אילו התרחשה - גם הן היפותטיות. התרחשות כזו מעמידה קושי ראייתי של ממש. ביהמ"ש המחוזי סבר, בדרך של אומדנא דדיינא, כי אלמלא מחדל הבנק, סיכוייה של המבקשת לסלק את החוב היו %50. במקרה כזה, הפתרון שננקט על-ידי בית המשפט המחוזי הוא הגיוני, סביר ולגיטימי ואין מקום להתערב בקביעתו זו.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד חלאילה איאד למבקשת, עו"ד עופר נטע למשיב. 17.12.02).

ער"ם 5582/02 - עידו בן דוד נגד התובעת בביה"ד למשמעת של עובדי עירית ירושלים(הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביה"ד לדיון נוסף).

*ניתן לפסוק הוצאות משפט בהליך משמעתי נגד עובד עיריה, גם כאשר האישום בוטל לבקשת התובעת ולא ניתן פס"ד של זיכויא. נגד המערער, שהיה עובד בעיריית ירושלים, הוגשה תובענה בבית הדין למשמעת. ההליך המשמעתי התנהל במשך תקופה העולה על 4 שנים. ביני לביני החליטה העירייה כי המערער יפרוש לפנסיה מוקדמת. בעקבות החלטה זו הודיעה המשיבה לבית הדין כי היא חוזרת בה מהתובענה. בתגובה עתר המערער לבית הדין לפסוק לזכותו את הוצאות הגנתו. בית הדין דחה את בקשתו, בציינו כי תובע בביה"ד רשאי, לפני מתן פסה"ד, לחזור בו מהתובענה, ו במקרה כזה, יבטל בית הדין את התובענה. בית הדין סבר כי אין בביטול התובענה משום זיכוי, ולכן אין לפסוק הוצאות למערער. עוד קבע בית הדין כי גם במידה והמערער היה מזוכה אין בעצם זיכויו כדי לפסוק לו הוצאות, אלא על בית הדין להשתכנע כי לא היה יסוד להאשמה. בית הדין לא קבע באופן פוזיטיבי אם היה יסוד להאשמה. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביה"ד להמשך הדיון.
ב. סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות קובע כי הוראות חוק שירות המדינה (משמעת) יחולו על ההליכים בבתי הדין המשמעתיים של הרשויות המקומיות. סעיף 36 לחוק המשמעת, שעניינו הוצאות הגנה, קובע לאמר: "ראה בית הדין שלא היה יסוד להגשת התובענה, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לעובד את הוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית הדין". המשמעות של האמירה "לא היה יסוד להגשת התובענה", היא כי לפי חומר הראיות שהיה בפני התביעה בעת הגשת התובענה, היה צריך תובע סביר להסיק כי מלכתחילה אין בראיות אלו כדי לבסס הרשעה גם אם ימצאו מהימנות. בענייננו, סבר בית הדין כי סמכותו לפסוק הוצאות מותנית בכך שהמערער יזוכה מהתובענה שהוגשה כנגדו. ברם, הפעלת הסמכות אינה תלויה בהכרח בשאלת זיכויו של הנאשם. יש להניח כי ביטול אישום, כשלעצמו, הוא עילה חלשה יותר לפסיקת הוצאות, מאשר זיכוי. אולם הכל תלוי בשאלה מה עילת הביטול, ומהו אופיו של הזיכוי.
ג. בדין הפלילי מוסמך בית משפט לפסוק הוצאות לנאשם שעה שהאישום נגדו בוטל, כאשר לפי הדין התוצאה של ביטול ללא זיכוי תתרחש רק אם ניתנה לכך הסכמתו של הנאשם. לא כל שכן מוסמך בית הדין לפסוק הוצאות בדין המשמעתי, שם ביטול התובענה הוא צעד חד-צדדי של התובע. כיוון שביה"ד לא נתן את דעתו כלל לשאלה האם היה יסוד להגשת התובענה, משום שסבר כי הקביעה בדבר פסיקת הוצאות כפופה לזיכויו של הנאשם, יוחזר התיק לבית הדין, שיפסוק בשאלה אם היה יסוד להגשת התובענה, ובהתאם לכך ינקוט עמדה בשאלת ההוצאות.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מאיר אבירם למערער, עו"ד גב' ברברה צור (קנדי) למשיבה. 31.12.02).

רע"ב 2623/02 - סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נגד בזק ... בע"מ ואח'

*הקטנת סכום התביעה לאחר הגשתה אינה מביאה להפחתת סכום האגרה לא של המחצית ששולמה ולא של המחצית שטרם שולמה (הערעור נדחה).

המערערת הגישה תובענה על סכום של 20,000,000 ש"ח. לפני שהחלה פרשת ההוכחות, ביקשה המערערת להקטין במחצית את סכום התביעה. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה ועם זאת קבע שאין עילה להקטין את האגרה לא לגבי המחצית הראשונה של האגרה ששולמה ולא לגבי מחציתה השניה. בערעור על החלטה זו הצביעו בעלי הדין על שתי גישות בבתי משפט קמא בנושא הנדון: גישה אחת היא, כי המועד הקובע לענין האגרה הוא מועד הגשת ההליך, כפי שנפסק גם בענייננו ;הגישה האחרת היא שהפחתת סכום התביעה מעדכנת גם את סכום האגרה, לאמור: כשם שתיקון כתב התביעה פועל למפרע, כך גם ענין האגרה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
רשימת המקרים שבהם זכאי בעל-דין להשבת אגרה היא רשימה סגורה, כאשר התפישה הבסיסית של התקנות היא כי האגרה משתלמת ביום הגשת התובענה בעד שירות שינתן בעתיד. אין בתיקון הסכום על ידי הפחתתו ולא כלום עם ענין הפחתת האגרות ואין הוא משפיע עליו. גישה זו יש בה כדי למנוע מניפולציות בהגשת תובענות כספיות מופרזות, כדי להטיל אימה על הצד שכנגד, תובענות שסכומן יוקטן אך לקראת שלב ההוכחות. קביעת סכום האגרה לפי התביעה המקורית יכולה לשמש תמריץ לתובע, כבר מלכתחילה, לקבוע את סכום התביעה בשיעור ריאלי. המערערת גם טענה שבהיות ענין אגרת המשפט חסם מפני זכות הגישה לבית המשפט יש לפרש את הוראות התקנות על דרך הצימצום. אכן, כך הדבר, אלא שאין כוחה של טענה זו יפה כאשר המתכונת הכוללות של התקנות אינה מתיישבת עמה, וכאשר תוצאת פסק הדין דנא יכול להגביל הגשת תביעות סרק לבית המשפט, מבחינת הסכום.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, ריבלין. החלטה המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אייל בליזובסקי למבקש, עוה"ד גיורא ארדינסט וגב' תמר בר-אשר-צבן למשיבים. 26.12.02).

בש"א 9710/02 - שמשון חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד אבו חאמד מוחמד נמר ואח'*דחיית בקשה לאיחוד הדיון בתביעות בשתי תאונות דרכים, כאשר ה"נושא המשותף" היחיד הוא הנפגע בתאונות הדרכים (בקשה לאיחוד דיון הבקשה נדחתה). המשיב מנהל מספר תובענות הנוגעות לתאונות דרכים שונות בהן היה מעורב. עניינו של תיק אחד המתנהל בבימ"ש השלום ברמלה, נוגע לתאונת דרכים שאירעה בכפר סבא. על פי כתב התביעה המשיב ובנו נפגעו על-ידי רכב המבוטח על-ידי חברות הביטוח המבקשות. עניינו של תיק אחר המתנהל בבית משפט השלום בירושלים, נוגע לתאונה שאירעה סמוך לכפר סבא. חברות הביטוח המבקשות אינן כלל צד להליך המתנהל בירושלים. המבקשות הגישו בקשה להורות על איחוד הדיון בין ההליכים ברמלה ובירושלים. לטענתן, היה המשיב מעורב בתאונות נוספות, ולגבי כל התאונות שעבר קיימת חוות דעת של מומחה רפואי אורטופדי שבדק אותו. לטענתן, קיים חשש כי בהליכים השונים, עלולות להיקבע קביעות רפואיות סותרות. לדעתן, מצבו הרפואי של המשיב מצדיק את איחוד הדיון ומבסס את היותן של התובענות "בנושא אחד". הבקשה נדחתה.
על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, על מנת שתאוחדנה התובענות עליהן להיות "תובענות בנושא אחד [שהוגשו] לבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות". על מנת שתהיינה התובענות בנושא אחד נפסק כי "די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע כי הן באותו נושא". בנסיבות המקרה דנא, מדובר בשתי תאונות נפרדות לחלוטין. זהות אחד הנפגעים בתאונות הנפרדות אינה מצדיקה, כשהיא עומדת לבדה, את איחוד הדיון. מלבד המשיב ובני משפחתו השונים
שנפגעו, אין קשר בין המעורבים האחרים בתאונות, ובין הנתבעים בהן. הרווח של חיסכון הזמן הטמון בעמידה על מצבו הרפואי של המשיב, אינו מצדיק את הסרבול וההכבדה שייגרמו לשאר המשיבים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רפאל פדלון למבקשים, עוה"ד ע. חרל"פ וגב' גילה ערד למשיבים. 26.12.02).

בג"צ 8788/02 - שושנה רצון נגד בית הדין הגדול לערעורים ואח'

ביטול החלטת בי"ד רבני כי על האשה לעזוב את דירתם המשותפת של בני הזוג לפני שביה"ד דן בשאלה של חלוקת הרכוש. הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג מחייבת את ביה"ד הרבני (העתירה נדחתה).

העותרת והמשיב 4 (להלן: הבעל) נישאו בשנת 1961 ולהם 5 ילדים. מזה שנים רבות מתנהלים ביניהם הליכי גירושין בבתי הדין הרבניים. לאחר הליכים ממושכים, קבע בית הדין הרבני האזורי בירושלים תאריך לסידור גט והורה לאשה לעזוב את הדירה. ביה"ד הוסיף כי "ידון ויפסוק בקשר לדירה, הכתובה ורכוש הצדדים לאחר מתן גט הפיטורין". ערעור לבית הדין הרבני הגדול נדחה. העתירה נגד ההחלטה האמורה נתקבלה.
בית הדין הרבני טרם הכריע בעניני חלוקת הרכוש בין בני הזוג. שאלת עזיבתה או השארותה של האשה בדירה הינה פועל יוצא מההכרעה הנדרשת בעניני הרכוש, ולפיכך קביעתו של ביה"ד הרבני בדבר חובת העותרת לעזוב את הדירה אינה יכולה לעמוד. האשה מתגוררת בדירה מאז נישואיה ובכלל זה גם במהלך 20 השנים האחרונות מאז חדלו בני הזוג להתגורר יחדיו. הדירה רשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. על בני הזוג חלה הילכת שיתוף הנכסים, המחייבת גם בבתי הדין הדתיים. מכוחה יש לבחון את זכויות הקנין של בני הזוג גם בהליכים המתנהלים ביניהם בבית הדין הרבני. בחינה זו והכרעה בענין זה מתחייבות בטרם תיעשה פעולה כלשהי המשנה מצב קיים בענייני רכוש בני-הזוג.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין גב' פרוקצ'ה. החלטה - השופטת פרוקצ'ה. עו"ד מיכאל קורינאלדי, עוה"ד אשר רוט ומשה חן למשיבים. 29.12.02).

ע.א. 8239/01 - השאם אבו זר נגד מדינת ישראל

*דחיית תביעת נזיקין נגד המדינה של נער שנפגע בעינו בעת פיזור הפגנה במחנה פליטים ברצועת עזה (הערעור נדחה).

המערער נפגע בעינו ביום 1.12.1992 בסביבות השעה 00:10-00:9. לטענתו נפגע שעה שהיה בבית ספרו במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה, כתוצאה מכדור גומי שנורה על ידי כוחות הביטחון, שעסקו אותה עת בפיזור הפגנה מחוץ לבית הספר. לטענתו, הירי בוצע באופן רשלני, בנסיבות בהן לא נשקפה לחיילים סכנת חיים, ולכן אחראית המשיבה לפגיעה בו הן מכוח אחריות ישירה והן מכוח אחריותה השילוחית. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע כי המערער כלל לא הוכיח שנפגע מכדור גומי שנורה על ידי כוחות הביטחון. למעלה מן הצורך התייחס בית המשפט גם להנחה החלופית כי המערער נפגע, כטענתו, מירי כדור גומי, וקבע, בהסתמך על יומני המבצעים ועדויותיהם המהימנות של החיילים, כי הפגיעה עצמה התרחשה בשכונת שיח' רדואן, בה התחוללו התפרעויות קשות. גירסת המערער לעניין הפגיעה בו בשטח בית הספר נדחתה. הערעור נדחה.
השאלה העיקרית העומדת לבירור בערעור זה הנה אם אכן נפגע המערער מכדור גומי שנורה על ידי חיילי צה"ל. שאלה זו הנה עובדתית ביסודה ובעיקרה. כלל הוא, כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעות שבעובדה ובמהימנות של הערכאה הדיונית, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות, העולות מן ההקשר או מן התוכן של העדויות והמצדיקות התערבות זו. במקרה שלפנינו אין טענות המערער מצביעות על נסיבות
מיוחדות שכאלה. זאת ועוד, המערער לא הוכיח אף את עצם אשפוזו הראשוני בבית החולים ביום האירוע.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עמוס גבעון למערער, עו"ד גב' דקלה סלומונבאום למשיבה. 18.12.02).

רע"א 9360/02 - א.פ.י. אמצעי פרסום ויוזמה בע"מ נגד עירית פתח תקוה

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע הליכי מכרז בהתחשב במאזן הנוחות של הצדדים (בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).

בשנת 1982 התקשרה המבקשת עם המשיבה בחוזה, (להלן - החוזה הראשון), לפיו תקים המבקשת סככות המתנה לאוטובוסים ומתקני מפות ואינפורמציה עירונית. בתמורה לכך, קיבלה המבקשת זכות בלעדית להצגת פרסומות מסחריות על המתקנים שתקים. כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1992, התקשרו הצדדים בחוזה נוסף (להלן - החוזה השני), להקמת סככות, עמודים מכווני תנועה ומתקני אינפורמציה, לזיכיון בלעדי לפרסום לתקופה של 5 שנים. בסמוך לחודש ספטמבר שנת 2002, פירסמה המשיבה מכרז פומבי לביצוע עבודות מאותו סוג. המבקשת סבורה, כי המכרז החדש פוגע בזכויות שהוענקו לה, והגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה לאכיפה ולתשלום פיצויים, ובד-בבד ביקשה צו מניעה זמני האוסר על המשיבה מלהמשיך בהליכי המכרז. בקשה אחרונה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. המבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור והיא מבקשת להוציא צו מניעה זמני עד לבירור הבקשה לרשות ערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
במאזן הנוחות בין המבקשת לבין המשיבה, גובר נזקה של השנייה - אם יינתן צו מניעה, על זו של הראשונה - אם לא יינתן הצו, שכן בעוד שמתן צו המניעה יפגע ברווחת הציבור הנזקק לתחנות המתנה ושלטי הכוונה בעיר פתח-תקווה, הרי שנזקה של המבקשת, אם תתקבל תביעתה העיקרית, יתמצה בהפסד רווחים עתידיים. נזק זה הינו בר-פיצוי, ואין סיבה לחשוש שהמשיבה לא תוכל לשלמו למבקשת. אשר לסיכויי התביעה של המבקשת - בשלב זה של הדברים אין בהם כדי להצדיק את עיכוב הליכי המכרז. הצדדים שניהם סומכים את טענותיהם על מסמכים שונים והשאלה הפרשנית המוצבת ביסוד המחלוקת בין הצדדים אינה קלה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד י. בית און למבקשת. 16.12.02).

בש"פ 10119/02 - אלמנאו טספאי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבית משפט השלום ברחובות בעבירות של תקיפת אשתו ואיומים עליה שיהרוג אותה וזה יהיה הסוף שלה. בית משפט השלום הורה לשחרר את העורר בתנאים, לרבות איסור כניסה לעיר רחובות ואיסור יצירת קשר עם אשתו. העורר הפר את תנאי השחרור בכך שהגיע לביתה של המתלוננת, בשתי הזדמנויות, איים עליה ואף תקף אותה. לפיכך הוגש נגדו כתב אישום נוסף המייחס לו עבירות של תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, הפרת הוראה חוקית, איומים והיזק לרכוש בזדון. בית משפט השלום הורה, לאחר קבלת תסקיר מעצר, לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את עררו של העורר והערר על כך נדחה.
אכן, בתסקיר המעצר המשלים שהוגש בבימ"ש השלום נאמר כי "נראה כי יש מקום לשקול את שחרורו [של העורר] לחלופת המעצר המוצעת...", אולם, בהתחשב בעובדה כי העורר שוחרר בעבר בתנאים, שאותם הפר, וכן בהתחשב בכך שהורשע בעבר בעבירת
אלימות כלפי אדם אחר וכן תלויים ועומדים נגדו שלושה כתבי אישום בשל עבירות של תקיפת בן זוג ואיומים, אין מקום לשחררו. העורר מסוכן לאשתו ויש להגן עליה על ידי כליאתו מאחורי דלתיים ובריח.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' יפעת אטיאס (זינר) לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 17.12.02).

בש"פ 10187/02 - עבד אל רחמאן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים מחמת חולשת הראיות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

המשטרה עקבה אחרי שתי מכוניות פרטיות שנעו יחדיו לאורך כברת דרך. במכונית הראשונה ישב הנאשם ראיד חוסיין פארס, אשר נהג במכונית. במכונית השנייה, שהיתה נהוגה בידי אחד איברהים, נסע העורר. בשלב מסויים עיכבו השוטרים את המכוניות לבדיקה. ברכבו של ראיד נתפס הירואין במשקל של 9.4 ק"ג בקירוב. בכתב האישום שהוגש נגד העורר נטען כי קשר עם ראיד לסחור בסם האמור, שבפועל הוחזק בידי שניהם. בחקירה התכחשו העורר וראיד לעצם היכרותם זה עם זה, אך בית המשפט המחוזי קבע כי בידי התביעה ראיות המעידות על הקשר שביניהם, והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. העורר לא נתן בחקירתו הסבר להימצאות מכשירי קשר מסוג מירס במכוניתו ובמכונית השנייה ולא יישב את הסתירה בין עובדה זו לבין התכחשותם ההדדית שלו ושל ראיד לעצם ההיכרות ביניהם. אף אמרתו של ראיד במשטרה עשויה לכאורה להוות ראיה נגד העורר. עם זאת, הראיות אינן בעוצמה מספיקה להצדקת מעצר עד תום ההליכים. זאת ועוד, העורר שוחרר בשלב החקירה למעצר בית, ומאז ועד להגשת כתב האישום לא נתווספו ראיות חדשות, ולא היה זה מן המידה להורות על מעצרו עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב האישום.

(בפני: השופט מצא. עו"ד א. פלדמן לעורר, עו"ד ד. זכריה למשיבה. 15.12.02).

בג"צ 7799/02 - משה אהרוני נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי

*אי התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד לעבודה שדחה טענה כי אוטם שריר הלב שבו חלה התובע מהווה, בנסיבות העניין, תאונת עבודה (העתירה נדחתה).

העותר עבד בחברה כלשהי במשך תקופה של קרוב ל-20 שנים. במרבית התקופה שימש כמנכ"ל החברה. במרץ 89 החליטה מועצת המנהלים של החברה על פיטוריו לאלתר, והעותר נקט הליכים לביטול פיטוריו בבית הדין לעבודה, אך תביעתו נדחתה. בצד הליכים אלה הגיש העותר תביעה לבית משפט השלום נגד יו"רמועצת המנהלים של החברה. הוא נמצא אותה עת במתח רב ולקראת סיומו של הדיון לקה העותר באוטם שריר הלב. הוא הגיש תביעה לבית הדין לעבודה נגד המוסד לביטוח לאומי, וביקש להכיר באוטם בו לקה כתאונת עבודה. ביה"ד על שתי דרגותיו דחה את תביעתו. העתירה נדחתה.
על מנת להכניס את העתירה תחת כנפי הביקורת של בג"צ, טוען העותר כנגד אמירות בפסה"ד, לפיהן, מי שלא היה עובד בעת קרות תאונה אינו יכול להחשב כעובד המבוטח בביטוח נפגעי עבודה. על פי השקפתו של העותר, קביעה כאמור הינה בעלת אופי עקרוני והיא מגלה על פניה טעות משפטית מהותית. אכן, ניתן להניח, כי קיימות סיטואציות בהן מקרה שארע לאחר סיום יחסי עבודה יחשב כתאונת עבודה. עם זאת, ברור שלא כל ארוע כזה ייחשב כתאונת עבודה. נתון מרכזי שיש לקחת אותו בחשבון הוא משך הזמן שחלף בין המועד בו נסתיימו יחסי העבודה לבין הארוע. במקרה דנא חלפו למעלה משנתיים מעת פיטוריו של העותר ועד לארוע שקרה לו. מאחר שהנקודה
המרכזית נוגעת לסמיכות הזמנים, שהינה בעיקרה שאלה של דרגה ויישום, אין המקרה מצדיק התערבות של בג"צ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד דן לפידור לעותר, עו"ד גב' עירית אלטשולר למשיב. 12.12.02).

ע.א. 297/02 - דני טולדו רו"ח נגד שירלי גל

*התפטרות אשה מעבודה כדי להתלוות לבעלה הנוסע לחו"ל לצורכי עבודה ולימודים אינה מזכה אותה בפיצויי פיטורין (הערעור נתקבל).

המשיבה הפסיקה מיוזמתה את עבודתה בחברה שהמערער משמש נאמן בהסדר פשרה של נושיה. ההתפטרות באה באשר ביקשה להתלוות לבעלה שנסע לחו"ל לצורך עבודתו ולימודיו. כלל הוא שאין התפטרות יזומה מזכה בפיצויי פיטורים אלא במקרים החריגים הקבועים בתקנות פיצויי פיטורין. ביהמ"ש המחוזי פסק כי עניינה נופל בגדרה של תקנה 12(ט) לאותן תקנות, שעל פיה ניתן לראות בהתפטרות עובד, המצטרף לבן זוגו, העובר למקום המרוחק לפחות 40 קילומטרים ממקום מגוריו הקודם, כהתפטרות המזכה אותו בפיצויי פיטורין. לשיטתו, משלא נאמר בתקנה כי הכוונה למעבר למקום אחר בישראל - לפי נוסחה דאז של התקנה - היא חלה גם על מעבר לחוץ-לארץ. הערעור נתקבל.
הוראת התקנה 12(ט) לא נתכוונה אלא למי שמשנה מקום מגוריו, בשל הצטרפות לבן זוג העובר למקום אחר בתוך ישראל. כך בא להבהיר התיקון שהוכנס בה בינתיים - בשנת 2001 - וכך ראוי היה לפרשה גם קודם לכן. לפירוש זה שני סימנים: הדרישה כי מקום המגורים החדש יהא מרוחק לפחות 40 ק"מ, מזה הקודם, אינה יאה, ככלל, למעבר לחוץ-לארץ; וחשוב יותר - עניינו של מי שמתפטר ממקום עבודתו בשל מעבר בן זוגו לחו"ל מוסדר בהוראה מיוחדת ונפרדת, בתקנה 12(ו) לאותן תקנות. הזכאות באותו מקרה מותנית בהתקיימות תנאים מיוחדים ומסויימים. התוצאה האמורה מתיישבת גם עם התכלית העומדת ביסוד הענקת הזכאות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אהרון ריבלין ועמוס חריף למערער, עו"ד יגאל גרוזמן למשיבה. 18.12.02).

ע.פ. 6686/01 + 6649/01 - מדינת ישראל נגד אדוארד פואזייב ואולג לוקיאנוב*החמרה בעונש בעבירות שוד (ערעור המשיבים על חומרת העונש וערעור נגדי של המדינה על קולת העונש של אדוארד פואזייב - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל). המשיבים הועמדו לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב באשמת ביצועם של 6 מעשי שוד. העבירות בוצעו במהלך שבועות ספורים, וקורבנותיהם היו נהגי מוניות. השניים נהגו לעצור מוניות בשעות הקטנות של הלילה, ולבקש את נהגיהן להסיעם. במהלך הנסיעה תקפו את הנהגים ושדדו מהם כסף מזומן ופריטי רכוש אחרים. המעשים בוצעו בתעוזה ואלימות רבה. המערערים הודו באשמה וביהמ"ש גזר לאדוארד 6 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי, ולאולג נגזרו 7 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. ערעורו של אולג על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש של אדוארד נתקבל.
העונשים אשר גזר בית המשפט המחוזי נוטים לקולא. השניים פגעו וחזרו ופגעו בנהגים תמימים, שהדירו שינה מעיניהם כדי לנסות למצוא פרנסה מהסעתם של נוסעים המאחרים בנשף. מכוח מצוותו של הדין, נהגי המוניות אינם רשאים לסרב להסיע נוסע זה או אחר, וכך הם מוצאים את עצמם, בתדירות גוברת והולכת, קורבנות למעשי שוד שלעתים קרובות מלווים באלימות קשה עד כדי סיכון חיי אדם. כדי להעניק לנהגים אלה את ההגנה לה הם ראויים, מצווה בית המשפט להגיב ביד קשה ובענישה
כואבת. מכאן שדין ערעורו של אולג להדחות. מצב בריאותו של מערער זה קשה אולם הוא זוכה לטיפול רפואי נאות, ומותר להניח שהוא יוסיף לקבל טיפול זה כל עוד יהיו הגורמים המקצועיים סבורים כי הוא זקוק לו. באשר לאדוארד - מערער זה היה שותף מלא למעשי השוד, ואם הפגין פחות אלימות כלפי קורבנותיו, היה זה ככל הנראה משום "חלוקת תפקידים" עליה הוסכם, ככל הנראה, בין הקושרים. זאת ועוד, למערער זה, בניגוד לאולג, יש עבר פלילי, חלקו בעבירות אלימות. עם זאת, החמרה בעונשו של אדוארד ללא החמרה בעניינו של אולג, עלולה להפר את האיזון בין עונשיהם של השניים. מאידך, אין הצדקה לזקוף לזכות אדוארד את מחלתו של שותפו לעבירות כנימוק להקלה בעונשו. לנוכח נסיבותיו החריגות של ערעור זה, לא ימוצה הדין עם אדוארד על מנת שהאיזון בין עונשו לזה של אולג לא יופר כליל. עונש המאסר בפועל בו עליו לשאת יועמד על 8 שנים. עונשי המאסר על-תנאי שנגזרו יישארו על כנם.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' מאיה חדד למערערת, עוה"ד שלמה רכבי וחיים שפילר למשיבים. 22.12.02).

בג"צ 10735/02 - עו"ד אילן שרקון נגד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ואח'*איסור פרסום שם של עו"ד בהליך משמעתי אינו חל כאשר הנילון עותר לבג"צ נגד ההליך 268

(הבקשה נדחתה).

העותר מבקש להורות על איסור פרסום שמו במסגרת העתירה שעניינה ההליך המשמעתי המתנהל נגדו בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. לטענתו, היות וכלל 73(א) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), קובע כי הדיון המשמעתי המתנהל בפני בית הדין יתנהל בדלתיים סגורות, הרי שכך צריך להתנהל גם הדיון בבית המשפט הגבוה לצדק. הבקשה נדחתה.
הלכה היא כי כלל 73(א) האמור אינו חל על הליכים המתנהלים בפני בג"צ. אין יסוד בדין, לרבות בכלל 73 לכללים, לצמצם את העיקרון בדבר פומביות הדיון ולמנוע פרסום שמו של עורך דין בהליך המתנהל בבית משפט, אפילו הוא קשור להליך משמעתי. הלכה זאת חלה גם על עתירה המוגשת לבג"צ בנוגע להליך משמעתי נגד עורך דין. (בפני: השופט מצא. עוה"ד ד. מקליס ונ. בראונשטיין לעותר. 18.12.02).

בג"צ 10703/02 - המועצה לשיווק פרי הדר ואח' נגד ממשלת ישראל

*דחיית עתירה לבג"צ שיתערב בהליך חקיקה בכנסת (העתירה נדחתה).

העתירה תוקפת את הליך החקיקה הנוגע לפרק ג' להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה בכנסת, ונועדה להיות מובאת ביום הדיון, 17.12.02, בפני הכנסת לקריאות השנייה והשלישית. לגישתם של העותרים, פרק ג' האמור אינו חוקתי, באשר יש בו פגיעה קשה בזכויות הקניין של העוסקים בענף פרי ההדר. בנוסף לכך, מצביעים העותרים על פגמים שונים, שנפלו לטענתם בהליך החקיקה. כסעד זמני, ביקשו העותרים צו ביניים המורה ליושב-ראש הכנסת להימנע מהבאת פרק ג' הנ"ל בפני מליאת הכנסת לקריאות השנייה והשלישית. העתירה נדחתה על הסף.
בג"צ פסק לא פעם, כי ככלל תימנע הרשות השופטת מהתערבות בהליך החקיקה כל עוד הוא נמשך, וכי הביקורת השיפוטית על דברי חקיקה עשויה להתקיים רק לאחר סיומם של הליכי החקיקה. אמנם יתכן כי במקרים יוצאי דופן יתערב בית המשפט בהליך החקיקה אף בטרם הסתיים; אך המקרה שלפנינו אינו אחד ממקרים אלה. נוסף לכך העתירה נגועה בשיהוי כבד. לטענת העותרים, נוסח הצעת החוק שנועד להיות
מובא לקריאה השנייה והשלישית שונה מנוסח הצעת החוק אשר הועבר בקריאה הראשונה. עובדה זו היתה ידועה לעותרים ביום 20.11.02. לטענתם, הם פנו למשרד האוצר בעניין הערותיהם לנוסח הצעת החוק ביום 5.12.02, וטרם קיבלו תשובה. אך אין בכך כדי להצדיק את בחירתם לפנות לבית המשפט שעות ספורות לפני עריכת ההצבעה בכנסת. גם בטעם זה די היה כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ג. ספרן וע. יובל לעותרים. 17.12.02).

ע.פ. 9008/02 - חביב מאיר נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט התייחס למערער בפס"ד שניתן במשפט שותפו לעבירות שוד (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב באשמת שוד מזויין בחבורה, יחד מיכה רוקנשטיין, במלטשת יהלומים שברמת-גן. קודם להגשת כתב האישום נגד המערער, הוגש כתב אישום נגד רוקנשטיין בלבד, משום שבאותה עת לא נעצר עדיין המערער. לאחר מעצרו של המערער והגשת כתב האישום נגדו, הגישה התביעה בקשה לאיחוד משפטיהם של המערער ורוקנשטיין ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. בתחילת הדיון בתיק המאוחד ביקש בא כוחו של המערער מהשופט לפסול עצמו בטענה כי הוא נחשף לראיות בלתי קבילות הנוגעות למערער, אשר הוגשו במהלך משפטו של רוקנשטיין, קודם לאיחוד הדיון. הראיות הינן דברים שנאמרו על ידי רוקנשטיין במהלך שיחה שהוקלטה עם חוקריו ואשר תמלילה הוגש לבית המשפט המחוזי כראיה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער, בקבעו כי אין בהתבטאויותיו של רוקנשטיין כדי להצביע על עברו הפלילי של המערער או על אופיו השלילי, ולמעשה רוקנשטיין עשה כל מאמץ על מנת למנוע ייחוס מעורבות פלילית למערער בפרשה זו או בכל פרשה אחרת. הערעור נדחה.
בית משפט העליון עמד בעבר על כך ש"אין להעלות טענת פסילה, כל אימת שעקב תהליכי איחוד משפטים או הפרדה או האשמה בצוותא מגיעות לידיעת בית המשפט ראיות, הקבילות נגד האחד ואינן קבילות נגד האחר". דברי רוקנשטיין, שאין בהם כדי להפליל את המערער, עולים, לכל היותר, כדי מידע כללי אודות מעורבותו הפלילית הלכאורית של המערער בפרשות אחרות בעבר, ואינם מלמדים כי המערער הורשע בעבר בפלילים או כי נוהל נגדו הליך פלילי אלא כי נחשד בפלילים בלבד. ככאלה, הם מהווים מידע שאין בו כדי ליצור חשש לקיומו של משוא פנים בקרב שופט מקצועי, שחזקה עליו כי ידע להתעלם מאותו מידע, כאילו לא היה. מקרהו של המערער אינו עולה כדי אחד מאותם מקרים מיוחדים וחריגים בהם "מסת" הראיות הלא קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה עד שיש בה כדי להכריע את מקצועיותו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 11.12.02).

ע.פ. 9958/02 - טרייגרמן אלכסנדר נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור כאשר מדובר בתקופת מאסר קצרה (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את המערער-המבקש בעבירה של נסיון לשוד וגזר עליו עונש מאסר של שנתיים בפועל ושנה וחצי על תנאי. כפי שעולה מהכרעת הדין, תקף המערער את המתלונן, שהוא עובד מחלקת הגבייה בעיריית לוד, ריסס את פניו בתרסיס וניסה לחטוף בכוח, תיק שהכיל מזומנים ושיקים. המערער ערער על פסק הדין והוא מבקש לעכב את תחילת ריצוי עונשו. הבקשה נתקבלה.
אכן, טענותיו של הסניגור בענין ההרשעה אין להן על מה שיסמכו. מלבד עדותו של המתלונן - שעל עיקריה סמך בית המשפט המחוזי - מצא בית המשפט ראיות נסיבתיות אובייקטיביות התומכות בעדותו של המתלונן. עם זאת נראה כי לאור תקופת המאסר לריצוי בפועל - שאחרי ניכוי שליש ממנה וכן ניכוי של תקופת המעצר - תעמוד על 15 חודשים, יש הצדקה לעכב את תחילת ריצוי העונש. אין לשלול את האפשרות שערכאת הערעור תקל בעונש - שעל פניו אינו חמור - בשל נסיבותיו האישיות של המערער.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד צדוק חוזי למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 5.12.02).

ע.א. 9930/02 - עירי געש נגד פזקר בע"מ ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהבעת דעות ע"י השופט במהלך הדיון במסגרת נסיון להביא את הצדדים לידי פשרה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער קיבל רשות להתגונן בבקשת המשיבה לביצוע שטר, והבקשה הועברה לדיון בבית משפט השלום. בכתב הגנתו טען המערער, בין היתר, כי השטר ניתן על ידו להבטחת חובותיה של חברה בשם פרידמן כלפי המשיבה, וכי המשיבה נקטה בהליך שאינו נכון, כאשר הגישה לביצוע את השטר בגין עיסקת יסוד אחרת שאינה קשורה לעיסקת היסוד הקיימת בין המערער למשיבה. כן העלה המערער טענת קיזוז. המערער טוען כי בישיבת הוכחות, במסגרת ניסיונותיו של השופט להביא את בעלי הדין לפשרה, חקר ביהמ"ש את המצהירים וקבע קביעות עובדתיות, בהן הביע דעתו על סיכויי הצלחתו של המערער והמשיבה בתובענה. בעקבות זאת ביקש ב"כ המערער כי השופט יפסול עצמו מלדון בתיק. השופט דחה את הבקשה, בציינו כי ניהל הליך שמטרתו לצמצם את המחלוקת שבין הצדדים, וכי המחלוקת תוכרע על-פי ראיות ונטלי הראיה כפי שנקבעו. הערעור נדחה.
הצגת השאלות לבעלי הדין, ובכלל זה למערער, על ידי בית המשפט, נעשתה במסגרת ניסיונותיו לברר את עמדות הצדדים על מנת לנסות ולהביאם לידי הסכמה כאמור, ואין בה כדי להקים עילה לפסילתו. העובדה שבמהלך הצגת השאלות שמע בית המשפט את גרסאותיהם של בעלי הדין אין בה כשלעצמה להביא לפסילתו. השאלה שיש לשאול היא אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". אין זה המצב בענייננו.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד חיים שטנגר ואליק פרין למערער, עו"ד רולה דלה-מובאריקי למשיבה. 11.12.02).

בש"א 9667/02 + 9664/02 - דניאלה מדינה נגד עמיגור ניהול נכסים בע"מ

*היענות לבקשה להארכת מועד כשמדובר באיחור של יום אחד וכאשר האיחור נבע מעיכובים בהסדרת הייצוג ע"י הלשכה לסיוע משפטי (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נתקבלה).

ההחלטה נשוא הבקשה הומצאה לבא כוח המבקש ביום 4.9.02. בהתחשב בתקופת פגרת הסוכות אשר חלה במהלך חודש ספטמבר, המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער היה ביום 12.10.02. בקשת הארכה הוגשה כחודש לאחר מועד זה, ביום 14.11.02. על פי הודעה שפורסמה ביום 15.10.02, החל ביום 13.10.02 היתה שביתה בבתי המשפט. שביתה זו הסתיימה ביום 13.11.02. טענתו של המבקש הינה כי בשל עיכובים במינוי עורך דין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, חל האיחור בנקיטת ההליך. עורך הדין מטעם הלשכה מונה לייצג את המבקש ביום 24.10.02, ימים אחדים אחרי כן הודיע לבא כוח המשיבה על כוונתו להגיש את הבקשה דנא תוך ימים מספר, הבקשה הוגשה במועד שהוגשה, על רקע העיצומים שהיו במשק, ועל רקע עיכובים שהיו בקבלת החומר הנוגע לעניין מאת הלשכה לסיוע משפטי. בקשה להארכת מועד נתקבלה.

קיים טעם מיוחד כנדרש להארכת המועד המבוקשת. האיחור בו מדובר הוא איחור של יום אחד בלבד. איחור זה נבע כתוצאה מעיכובים בהסדרת הייצוג על ידי הלשכה לסיוע משפטי. המדובר בגורם אשר אינו נמצא בשליטתו של המבקש. אין המשיבה טוענת לשינוי לרעה ממשי בשל האיחור הזעום בנקיטת ההליך. לעניין זה, צודק המבקש בטענתו, כי נוכח מהותה של המשיבה, אשר הינה גוף ציבורי או מעין ציבורי העוסק בסיוע לדיור של הנזקקים לכך, קשה לקבל טענה ממשית לשינוי מצב לרעה של המשיבה בנסיבות עניין זה. זכותו של המבקש להביא את טיעוניו לגוף העניין בפני ערכאת הערעור, מקום בו קיימת עילה טובה למתן ארכה, אינה מותנית בתנאי מוקדם אשר עניינו בטיב הטענות בהליך. המקום לבחינת טענות אלה יהא במסגרת בקשת הרשות לערער לעיצומה, ולא בשלב הנוכחי.

(בפני: הרשם שחם. 4.12.02).

ע.פ. 6545/02 - גמליאל יוסף ואח' נגד ראש עיריית הרצליה ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בטענה שהשופט דן בהליך קודם באותו עניין

(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערערים, המפעילים מזנון בעיר הרצליה, הוצא על ידי המשיבה צו הפסקה מינהלי (להלן: הצו) מתוקף סעיף 20 לחוק רישוי עסקים. המערערים הגישו לבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה בקשה לעיכוב ביצועו ולביטולו של הצו. המערערים טענו כי למזנון יש רשיון וכי לא היה בסיס להוצאת הצו. הועדו מספר עדים, בהם המערער 1, והצדדים הציגו את ראיותיהם. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי אינו מוצא פסול בהוצאת הצו, שכן כל העילות שפורטו בו הוכחו. כמו כן נקבע כי המערערים ביצעו עבירות על פי חוק התכנון והבניה, וחוק רישוי עסקים. לאחר מכן הגישה המשיבה כתב אישום נגד המערערים המייחס להם עבירה של ניהול עסק טעון רישוי ללא רשיון. הליך זה הובא לדיון בפני השופטת שנתנה את הצו בדיון הראשון. המערערים הגישו בקשה לפסילתה, בטענה כי מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. השופטת דחתה, את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה.
פסילתו של שופט מלשבת בדין אינה מעשה של מה בכך. היא תעשה רק מקום שהטוען לפסילה הראה קיומו של חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט "ננעלה" כך שלא יוכל לקיים את ההליך באופן הראוי. עצם העובדה כי בית המשפט ישב בדין בעניין אחר של המבקש את פסלותו איננה יכולה, לכשעצמה, לבסס עילת פסלות. חזקה על בית המשפט כי ידע לשמור על מקצועיותו ולשפוט את המקרה באופן ראוי וללא משוא פנים. אמת, המקרה שבפנינו מעורר קושי מסויים, על פניו. השופטת דנה במסגרתו של ההליך המינהלי באותה שאלה עובדתית ומשפטית ממש (שאינה השאלה היחידה המתעוררת) העולה לפניה כעת בתיק הפלילי בו הוגשה בקשת הפסילה - והיא קיומו של רשיון עסק. לא זו בלבד, אלא שקביעותיה היו על פניו קביעות נחרצות, תוך ייחוס ממצאי מהימנות למערער 1, וקביעות בסיום ההליך המבוססות על ממצאים עובדתיים ומשפטיים. אולם, למרות נסיבות אלה לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. צו ההפסקה המינהלי - שבמסגרתו נקבעו קביעותיה של השופטת הנו סעד זמני במהותו. על כן, הקביעות במסגרתו צריכות להיבחן על פי אופי ההליך. מכאן, שאין הכרח כי קביעות אלו יוותרו על כנן גם בהליכים האחרים.