תקציר סביר כרך ס' חוברת 19

ע.פ. 4673/02 + 4596/02 + 4326/02 - חאלד אבו גאנם ועודה אבו נאדי נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש בעבירה של סחר בסם קנבוס(מחוזי ת"א ת.פ. 40326/01 - ערעור על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. בספטמבר 2001 קשרו המשיבים קשר עם אחד שקרוב, שלפיו יספקו לשקרוב סם מסוג קנבוס. שקרוב, שהופעל על-ידי המשטרה כמסייע באיתור סוחרי סמים, דיווח למפעיליו על מגעיו עם המשיבים. כחודש לאחר מכן הציע המשיב חאלד לשקרוב למכור לו 10 ק"ג סם קנבוס. בשיחתם, שהוקלטה על-ידי המשטרה, אמר שקרוב לחאלד כי ברשותו סכום של כ- 20,000 ש"ח וכי הוא מעוניין בקניית כמות גדולה יותר של סם, וחאלד השיב כי "אין בעייה" לספק כמות גדולה יותר. בעקבות תיאום בין הצדדים יצאו המשיבים, חאלד ועודה, במכוניתו של עודה, למקום מפגש שבו אמורים היו למסור לשקרוב את הסם. שקרוב הגיע לפגישה בלוויית שוטר סמוי. במקום זה הוסתר שק שהכיל 11.6 ק"ג קנבוס. משמסר את השק לידי שקרוב יצאו ממחבואם השוטרים ועצרו את חאלד. משהבחין עודה, אשר המתין ברכב, כי חברו נעצר, פתח במנוסה. במהלך מנוסתו נהג במהירות מופרזת תוך ביצוע עקיפות מעבר לפס לבן רצוף שבמהלך אחת מהן פגע בשלושה כלי רכב שנעו במקום. כתוצאה מכך נחבלו שלושה אזרחים ונזקקו לטיפול רפואי. בחיפוש שערכה המשטרה על גופו של חאלד נתפס שטר כסף מזויף של 20 ש"ח. בהתבסס על הודאת המשיבים הרשיעם בית המשפט המחוזי וגזר על כל אחד משני המשיבים שלוש שנות מאסר, מהן שנה אחת לריצוי בפועל ויתרת התקופה על-תנאי. על חאלד הוטל גם קנס בסך 30,000 ש"ח, ואילו על עודה הוטל גם עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים. כן החליט בית המשפט לחלט את מכוניתו של עודה, אשר שימשה את שני המשיבים לביצוע העבירות. ערעור המשיבים על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. חלקו של עודה בביצוע העבירות הקשורות בסחר בסם היה יותר קטן מחלקו של חאלד. מאידך, בשונה מחאלד, שאין לחובתו כל מעורבות פלילית קודמת, הרי שלעודה יש הרשעות קודמות. על רקע הבחנות אלה, וכן לאור הרשעתו של עודה בעבירות הקשורות בנהיגתו, ביקשה התביעה בביהמ"ש המחוזי לגזור על שני המשיבים תקופת מאסר זהה. טרוניית המדינה היא שבקביעת תקופת המאסר לא ניתן בגזר הדין ביטוי ראוי לחומרת העבירות שאותן ביצעו המשיבים.
ג. החלטת ביהמ"ש המחוזי להסתפק לגבי שני המשיבים במאסר בפועל לתקופה של שנה אחת מחטיאה את מטרתה העיקרית של הענישה. ביצוע עבירת סחר בכמות מסחרית ניכרת של סם מסוכן אינו יכול שלא לקבל ביטוי עונשי שיתיישב עם הצורך להגן על הציבור מפני רעתם של סוחרי הסמים וירתיע מפני ביצועם של פשעים אלה. העונש הראוי לכל אחד משני המשיבים - בהתחשב בנסיבות המקלות - צריך היה לכלול תקופת מאסר בפועל של כשלוש שנים, אך לנוכח הכלל כי אין ממצים עם נאשם את הדין בשלב הערעור, ועל רקע העובדה שאלמלא ערעורה של המדינה על קולת העונש עתידים היו המשיבים להיות מובאים לפני ועדת השיחרורים בימים הקרובים, הוחלט להסתפק בכך שעונש המאסר בפועל יועמד על תקופה של שנתיים במקום שנה אחת. יתר חלקי גזר הדין, נותרים על כנם.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ג. זילברשטיין ונ. בטיטו למערערים. עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 16.12.02).

בג"צ 5591/02 - הלאל יאסין ואח' נגד מפקד מחנה צבאי קציעות ואח'

*תנאי הכליאה של העצורים בעקבות מבצע חומת מגן(העתירה נדחתה)

א. במסגרת פעולות הלחימה נגד תשתית הטרור הפלסטיני ביהודה והשומרון, במבצע "חומת מגן", נעצרו חשודים רבים. תחילה נכלאו העצורים במתקנים זמניים שהוקמו במפקדות החטיבות. לאחר מיון ראשוני הועברו אלה שהוחלט להשאירם במעצר למתקן כליאה במחנה עופר שבאזור יו"ש. בשל הצפיפות הרבה במתקן עופר הוחלט להעביר חלק מהעצורים למתקן הכליאה בקציעות בנגב. העותרים מלינים על תנאי המעצר במתקן קציעות. בהודעה מטעם המשיבים נמסר כי העתירה שהוגשה בסוף יוני 2002 מתבססת על התנאים שהיו בתחילת מאי 2002, התקופה הראשונה לפתיחתו מחדש של המתקן, שנעשתה ללא התראה מוקדמת ובדחיפות. מאז ועד להגשת ההודעה מטעם המשיבים, באוקטובר 02, חלו שיפורים רבים במקום, ומרבית הטענות באו על פתרונן. העתירה נדחתה.ב. שיקולי הביטחון אשר הביאו למעצרם של העצורים, אינם מצדיקים קביעתם של תנאי מעצר בלתי ראויים. מקור משפטי חשוב לעניין תנאי המעצר מהווה חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), אשר מכוחו הותקנו תקנות המעצרים. תקנות אלה קובעות את תנאי המעצר של מי שנעצרו במעצר מינהלי בישראל. הן חלות גם על מי שנעצר מכוח חקיקת הביטחון באזור. בצד ההוראות בדבר תנאי הכליאה במעצר מינהלי מצויות הוראות מקיפות בחקיקה (הראשית והמשנית) באשר לתנאי הכליאה במעצר "רגיל". ההוראה הכללית קובעת כי "עצור יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו בכבודו" (סעיף 9(א) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים). הוראות המשפט הבינלאומי באשר לתנאי המעצר עולות בקנה אחד עם הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ג. תנאי הכליאה במתקן קציעות עברו שינויים מאז נפתח המתקן מחדש לאחר תחילת מבצע חומת מגן. הפתיחה נערכה בחופזה וללא הכנות מוקדמות. תנאי המעצר בהם נתקלו העצורים הראשונים נפלו מתנאי המינימום ההכרחיים. לכך לא היה צידוק. עם חלוף הזמן שופרו התנאים, תוך שתנאי המינימום הנדרשים מולאו. בעניינים מסויימים, התנאים הם אף למעלה מתנאי המינימום. בג"צ עסק בעתירה זו בפרטי פרטים הקשורים לתנאי המעצר. זוהי חובתו והגשמתה אינה קלה. נדרש קיומו של "גוף ביניים" בין שלטונות מתקן הכליאה לבין בית המשפט הגבוה לצדק אשר יוכל לקיים מעקב ופיקוח מתמשכים, אשר צרכי העצורים וצרכי הביטחון ידועים לו היטב, ואשר יוכל לייעץ למשיבים בכל הנוגע לתנאי הכליאה. יש מקום לשקול אם ראוי הוא שהאחריות על תנאי כליאתם של עצורים מינהליים מהאזור תהא מופקדת בידי הצבא. ראוי לשקול הטלת האחריות על כך בידי שירות בתי הסוהר, גוף מקצועי שמומחיותו בכך.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד מורד אלסנע, חסן ג'בארין ומחמוד ג'בארין לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיב. 18.12.02).

ע.פ. 7362/01 - אוסאמה סעד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של "החזקת סמים" שנמצאו ברכב שנהג המערער וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 168/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער נעצר במחסום משטרה כשהוא נוהג ברכב פרטי מכיוון כפר ורדים לכיוון אזור התעשייה תפן. לרגלי המערער, נמצא שרוול שנגזר ממעיל דובון שהיה בשימושו של המערער, ובשרוול נמצאו שתי שקיות הירואין, במשקל של ק"ג. בית המשפט שוכנע
"מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם [המערער] החזיק את הסם בידיעה שהסם נמצא ברכב". כמו כן קבע כי המערער לא דיבר אמת בהודעותיו במשטרה ובעדותו בביהמ"ש. ביהמ"ש גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. כדי לבסס הרשעה בעבירה של החזקת סם, על התביעה להוכיח כי התקיימו שני המרכיבים של העבירה: המעשה הפלילי שהוא ההחזקה בסם; המחשבה הפלילית שהיא הידיעה על החזקת הסם. "החזקה" מוגדרת כ"שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו". מכלול הממצאים יכול ליצור חזקה שבעובדה לפיה מי שהחזיק בסם גם ידע שהוא מחזיק בסם. משנוצרה חזקה שבעובדה יכול הנאשם לסתור אותה, אולם, מתן הסברים שאינם אמינים, עלול דווקא לחזק את משקל הראיות היוצרות את החזקה. כאמור, המערער נהג ברכב, שבו נמצא שרוול שנגזר ממעיל דובון של המערער, ובו שקיות הירואין. יתכן שכל אחד מממצאים אלה כשלעצמו, לא היה בו די כדי להסיק שנתקיימה מחשבה פלילית, אולם היא עולה מתוך צירופם זה לזה יחד, וכן מצירופם למכלול הנסיבות והממצאים האחרים. משנוצרה חזקה היה על המערער לסותרה. הוא מסר גירסה עובדתית שביהמ"ש לא האמין בה והסביר מדוע אינו מאמין בה. די בכך כדי לקבוע שלא עלה בידי המערער לסתור את החזקה. מסקנות אלה נתמכות גם בראיות נוספות, אף ללא צורך בקביעה הנזכרת של בית המשפט המחוזי לענין האמון.
ג. אשר לעונש - מאסר לתקופה של 9 שנים, שמהן 7 שנים לריצוי בפועל, אינו עונש חמור מדי. מדובר בהחזקת כמות גדולה של סם, העונש שהוטל הולם את מדיניות הענישה בעבירות כאלה, אפילו מביאים בחשבון נסיבות אישיות, ובמיוחד כאשר מדובר במערער שעברו אינו נקי.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט טירקל. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 30.12.02).

בש"פ 10599/02 - מדינת ישראל נגד לודמילה קרמרנקו

*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים בעבירה של "סחר בנשים" לצורך זנות למרות עיכובים במהלך משפטי(בקשה להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ- הבקשה נתקבלה).

א. המשיבה הואשמה בשלושה אישומים שעניינם סחר בבני אדם למטרות זנות ושהייה בלתי חוקית בישראל. על-פי כתב האישום, שהוגש נגד המשיבה ביחד עם חמישה נאשמים נוספים, קשרה המשיבה קשר עם נאשם 2 להביא לארץ נשים ממדינות חבר העמים באופן בלתי חוקי, ומכירתן של הנשים למכוני ליווי שונים לשם עיסוק בזנות. לשם כך נשכרו מספר דירות בתל-אביב, בהן רוכזו הנשים לצורך הצגתן בפני רוכשים מיועדים. את אחת הדירות שכרה המשיבה כשהיא משתמשת בתעודת זהות מזויפת. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיבה עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי קיים חשש משמעותי ששחרורה של המשיבה ממעצר יוביל לשיבוש הליכי משפט, נוכח העובדה שהמשיבה שוהה בישראל באופן בלתי חוקי והשתמשה בעבר בתעודה מזוייפת. בא-כוחה טען כי אמנם קיימות ראיות לכאורה לעבירת הסרסרות, אך אין בידי התביעה תשתית ראייתית לעבירה של סחר בבני אדם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיבה עד תום ההליכים ומשחלפו תשעה חודשים מהגשת כתב האישום, מבקשת המדינה להאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. כבר ביוני 2002 ביקשה באת-כוח המדינה לקבוע מועדי הוכחות מוקדם ככל האפשר, אך בית המשפט המחוזי קבע ארבע ישיבות לחודש ינואר 2003 בשל העומס הרב על יומנו. המדינה טוענת כי הגם שטרם החל שלב ההוכחות במשפט, יש להאריך את המעצר בשל מסוכנותה הניכרת של המשיבה. בא-כוח המשיבה הדגיש את העובדה כי משפטה של המשיבה מתמשך באופן בלתי ראוי, וסופו עדיין אינו נראה באופק. כמו כן הוא ציין כי מרבית הנאשמים האחרים בכתב האישום שוחררו בינתיים.
ג. משפטה של המשיבה אינו מתנהל באופן משביע רצון. הנאשמת, שחלה עליה חזקת החפות, נתונה במעצר זמן ממושך. המחוקק העניק סמכות בידי בית המשפט העליון להאריך את המעצר מעבר לתשעה חודשים. הארכה זו לא צריכה להיעשות כעניין של שיגרה. בהפעילו את שיקול דעתו, על בית המשפט לשקול מצד אחד את האופן בו מתנהל המשפט ומשך הזמן בו נתון הנאשם במעצר ומן הצד האחר את חומרת העבירות, המסוכנות, והחשש כי הנאשם ימלט מאימת הדין או ישבש את הליכי המשפט. האיזון משתנה עם התארכות תקופת המעצר. הדברים נכונים במיוחד כאשר קצב המשפט אינו משביע רצון. במקרה דנא, נקודת האיזון נעה לצד חירות הנאשמת. עם זאת, עדיין יש לבחון את מידת מסוכנותה לביטחון הציבור ואת החשש כי שחרורה יסכל את ההליך הפלילי כולו. חרף חלוף הזמן וההתנהלות האיטית של המשפט, חששות אלה שרירים וקיימים. בנסיבות המקרה, האיזון בין האינטרסים המנוגדים מצוי עדיין בצד האינטרס שבשמירה על בטחון הציבור.
ד. המשיבה נטלה חלק מרכזי ב"עסק" של הברחה שיטתית של נשים לארץ לשם עיסוק בזנות. במסגרת ה"עסק" היא סחרה בכ - 45 נשים, כשהיא נוהגת בהן בגסות, באכזריות ובחוסר אנושיות. את פעילותה העבריינית ביצעה המשיבה שעה שהיא עצמה שוהה בארץ באופן בלתי חוקי. למעשה, אין דבר הקושר את המשיבה לישראל מלבד ההליך המשפטי החמור המתנהל נגדה, כך שקיים חשש סביר שהיא תנסה להתחמק מהליכי שפיטה. אין אפשרות לשחרר את המשיבה בתנאים מגבילים, ויהיו חמורים ככל שיהיו, ואין מנוס מהמשך המעצר.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד ישראל קליין למשיבה. 22.12.02).

בג"צ 3278/02 - המוקד להגנת הפרט ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור הגדה המערבית.

*תנאי הכליאה של העצורים בעקבות מבצע חומת מגן(העתירה נדחתה).

א. החל מסוף ספטמבר 2000 התגברה הפעילות של הפלסטינים בפיגועי טרור באוכלוסיה היהודית באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה ובישראל עצמה. מאות נהרגו ונפצעו. בתגובה למעשי הטרור החליטה הממשלה על פעולה צבאית רחבת היקף (מבצע "חומת מגן"). במסגרת פעילות זו נערכו מעצרים מקיפים. בתקופת השיא נעצרו כששת אלפים עצורים. בשלב הראשון הובאו העצורים למתקנים זמניים שהוקמו בתוך מפקדות החטיבות. לאחר מיון ושחרור חלק מהעצורים, הועברו חלק מהעצורים למחנה עופר ובשלב השלישי הועברו חלק מהעצורים לכלא קציעות. העתירה מתמקדת בתנאי המעצר בשלב הראשון (במתקנים הזמניים במפקדות החטיבות) והשלד שני (מתקן הכליאה במחנה עופר). העתירה נדחתה.
ב. בדברי תשובתו ציין בא כוח המשיב, כי בתחילת מבצע חומת מגן - בשל המספר הרב של העצורים - לא ניתן היה לספק מיידית לכל העצורים את תנאי המעצר המינימאליים המקובלים במלואם. עם זאת, הצבא נערך במהירות רבה. רוב המתקנים הזמניים נסגרו.
התנאים במתקן עופר שופרו באופן שכל העצורים מקבלים תנאי מעצר סבירים, העונים על הסטנדרטים המקובלים לפי הדין הישראלי והבינלאומי.
ג. תנאי הכליאה באזור קבועים, בראש ובראשונה, בצו בדבר הפעלת מתקן כליאה (אזור הגדה המערבית). ההוראות כפופות לעקרונות הכלליים של המשפט הבינלאומי. ניתן להשאיר פתוחה את השאלה אם על תנאי המעצר באזור חלות הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. די בכך כי חלים כאן העקרונות הכלליים של המשפט המינהלי, המלווים כל חייל ישראלי באזור. על פי עקרונות אלה על הצבא לנהוג באזור, בין השאר, בסבירות ובמידתיות, תוך איזון ראוי בין חירות הפרט לצרכי הכלל. מחד גיסא עומדות זכויותיו של הפרט, הנהנה מחזקת החפות, והמבקש לנהל את חייו על פי רצונו שלו. מאידך גיסא מונח הצורך של החברה להגן על עצמה מפני הקמים עליה. דיני המעצר בכלל ותנאי המעצר בפרט משקפים איזון זה. המעצר מחייב, מעצם מהותו, שלילת חופש. עם זאת, אין בו כדי להצדיק, מעצם מהותו, פגיעה בכבוד האדם. גם החשודים בגרועים שבמעשי הטרור זכאים למעצר ברמה אנושית מינימלית, ותוך הבטחת צרכי אנוש בסיסיים.
ד. אשר לתנאי המעצר במתקנים הזמניים. אלה היו ימי המעצר הראשונים. הם בוצעו בתוך מפקדות החטיבות, שלא היו מוכנות לביצוע מעצרים נרחבים. גם במצב דברים זה יש לעשות הכל לשמירתן של דרישות מינימליות באשר לתנאי המעצר. דבר זה לא נעשה, תוך שהופרו הוראות צו הכליאה, כללי המשפט הבינלאומי החלים באזור, ועקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי. בשלב השני רוכזו העצורים במתקן עופר. בימים הראשונים של קליטת העצורים במחנה הופרו מספר דרישות מינימאליות באשר לתנאי המעצר. תוך זמן לא רב נכנס מחנה עופר לפעילות שגרתית המקיימת את הדרישות המינימליות. כך היה המצב בעת שהוגשה העתירה ומאז חלו שיפורים נוספים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בינייש, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד דן יקיר, גב' לאה צמל, טארק איבראהים, יוסי וולפסון והיאשם שבאיטה לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיב. 18.12.02).

ע.א. 10596/02 - לאה נס וסימה נבון נגד תנועת הליכוד ואח'

*ועדת הבחירות המרכזית לכנסת אינה מוסמכת לשנות את סדר רשימת המועמדים לבחירות לכנסת לאחר שחלף מועד הגשת רשימת מועמדים(מחוזי ת"א - ה.פ. 1402/02 - ערעור נדחה).

א. לקראת הבחירות הכלליות לכנסת ה-16, נערכו בחירות מקדימות במפלגת "הליכוד", לקביעת רשימת מועמדיה בבחירות לכנסת. הבחירות נערכו על פי תקנון הבחירות של המפלגה. בתקנון זה נקבעה הבטחת ייצוג לנשים, שעה שנקבע כי מקומות 10, 20, 30, 35, 40 (ומקומות נוספים) יובטחו לנשים. ביום 12.11.2002 החליטה ועידת הליכוד על מספר שינויים בתקנון. בין היתר שוריין מקום מס' 2 למי שזכה במקום השני בבחירות ליו"ר התנועה. על יסוד זה נקבע בתקנון כי "כל המיקומים המפורטים בתקנון... יוסטו בהתאמה".
ב. על פי התוצאות בבחירות המקדימות שובצה המערערת 1 במקום מס' 34, והמערערת 2 במקום מס' 49. ח"כ זאב בוים, משיב 4, ששובץ במקום 35, פנה לועדת הבחירות המרכזית של הליכוד (משיבה 3) בטענה כי נוכח התקנון לאחר שינויו, מערערת 1 צריכה להיות מדורגת, במקום מס' 36, ואילו ח"כ בוים צריך להיות מקודם למקום מס' 34 וח"כ אברהם הירשנזון (משיב 5) צריך להיות מקודם למקום מס' 35. ועדת הבחירות המרכזית של הליכוד דחתה את הערעור, ובית הדין העליון של הליכוד החליט
לקבל את הערעור. המערערות פנו לבית המשפט המחוזי בתובענה להצהיר על בטלותה של החלטת בית הדין העליון של הליכוד וביהמ"ש דחה את הבקשה. המערערות הגישו ערעור לבית המשפט העליון. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-16, צויין כמשיב לערעור. במסגרת הערעור, ביקשו המערערות סעד זמני האוסר על תנועת הליכוד להגיש את רשימת מועמדיה לכנסת ה-16 עד למתן פסק דין בערעור. הבקשה למתן סעד זמני נדחתה ועם דחיית הבקשה לסעד זמני הוגשה על ידי משיבה 1 רשימת מועמדיה בבחירות לכנסת. היה זה היום האחרון להגשת רשימות המועמדים. ברשימה שובצו המערערות כאמור בהחלטת בית הדין העליון של הליכוד. הערעור נדחה.
ג. בנסיבות המקרה, בו מתעוררת שאלת סמכות התיקון של סדר המועמדים ברשימת מועמדים לאחר שחלף המועד האחרון להגשת רשימת המועמדים, אין לוועדת הבחירות סמכות לתקן את הרשימה וממילא הופך הדיון בערעור זה לחסר נפקות מעשית. על רקע זה ניתן להשאיר בצריך עיון מהו הדין - והפירוש הראוי של סמכות ועדת הבחירות המרכזית - במקרים בהם מפלגה מבקשת לשנות את רשימת המועמדים שהגישה ונותר זמן מספיק לעשות כן עוד טרם חלוף המועד האחרון להגשת רשימות המועמדים לוועדת הבחירות.
ד. מעבר לנדרש יצויין, כי אף לגופו של עניין אין לקבל את הערעור. התערבותו של בית המשפט בהליכים הפנימיים של מפלגות היא מצומצמת ביותר ושמורה למקרים מיוחדים. המערערים לא הצביעו על עילה להתערבות בית המשפט בעניינם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גרוניס. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אילן בומבך ודוד פרומוביץ למערערות, עוה"ד איתן הברמן, ישראל מימון, דוד ויניצקי, גב' ריקי רוזנברג וענר הלמן למשיבים. 30.12.02).

דנ"פ 8539/02 - יצחק מרדכי נגד מדינת ישראל

*כללים לעריכת דיון נוסף(העתירה נדחתה).

א. העותר הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בשלושה אישומים של מעשים מגונים. העתירה נוגעת לאישום הראשון שעניינו במתלוננת א', ששרתה בשנים 1992-1994 בלשכתו של העותר, עת היה אלוף פיקוד צפון בצה"ל. במסגרת אישום זה, יוחסו לעותר שלוש פרשיות של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות והעותר הורשע בשתים מהן. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב-דעות את ערעורו של העותר ביחס לפרשה אחת ודחה ברוב-דעות את ערעורו ביחס לפרשה השנייה (להלן - "פרשת נתניה"). בין השופטים נתגלעה מחלוקת מהו המבחן המשפטי שיש להחיל בשאלת גיבושו של יסוד ה"עקב שימוש בכוח", כאשר בוחנים - במסגרת סעיף 348(א) לחוק - האם נוצרו הנסיבות המתוארות בסעיף 345(א)(1) לחוק. הנשיא זיילר פסק כי יש להחיל מבחן המורכב מדרישה כפולה לפיה הכוח המופעל יהיה נלווה או חיצוני למעשה המגונה עצמו, וכי כוח זה, שנלווה למעשה המגונה אך אינו חלק ממנו, הקל, איפשר או תרם לביצוע המעשה המגונה, נסיבות שלדעתו לא נתקיימו ב"פרשת נתניה". השופטת צור, לעומתו, פסקה כי תנאי לגיבושו של היסוד האמור הינו קיומו של קשר ישיר בין הכוח לבין המעשה המגונה, בין שהכוח מהווה חלק מהמעשה המגונה ובין שהוא מתלווה למעשה המגונה. השופט חשין פסק שאינו רואה צורך להכריע במחלוקת שנתגלעה בין חבריו למותב, שכן לדידו בנסיבות המקרה שוכלל יסוד הכפייה כגורם נוסף וחיצוני למעשה המגונה עצמו.
ב. העותר פנה אל בית המשפט העליון בבקשה לרשות ערעור ובקשתו נדחתה. ביהמ"ש קבע כי "גם אם נקבל את השקפתו של המיעוט באשר לפירושו של החוק, גם כך נחה
דעתנו כי עוצמתו של הכוח-הכופה שהופעל על-ידי המבקש על גופה של המתלוננת - על-פי מימצאי העובדה שנקבעו בערכאת הדיון (בית-משפט השלום) - די בו כדי להוות "כוח כופה ממשי (כלשונו של הנשיא זילר) המקיים עבירה של מעשה מגונה בנסיבות האמורות בסעיף 348(א) לחוק העונשין". בקשה לדיון נוסף נדחתה.
ג. בדחותו את בקשת העותר למתן רשות ערעור, קבע ביהמ"ש העליון מפורשות כי אין הוא מכריע בין דעת הרב לדעת המיעוט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואין הוא מאמץ מי מהן. משכך, אין בסיס לטענת העותר לפיה נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לערוך בה דיון נוסף. אין לומר כי בהימנעו מלהכריע במחלוקת המשפטית שנתגלעה בין דעת הרב לדעת המיעוט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, קבע ביהמ"ש העליון הלכה "במשתמע", תוך שהוא מאמץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עניינו של העותר נדון במסגרת בקשת רשות ערעור, ואז בית המשפט אינו נדרש לגופן של ההלכות שיתכן ונקבעו בערכאות קודמות ואינו מכריע בהן, בין במפורש ובין במשתמע. לא זו אף זו - אפילו היה בהימנעות בית המשפט מלהכריע במחלוקת שנתגלתה בבית המשפט המחוזי משום קביעת הלכה במשתמע, הרי הכלל הוא שלא ייערך דיון נוסף אלא מקום בו ההלכה שבגינה מבוקש דיון נוסף נקבעה בפסק-דינו של בית המשפט העליון באופן ברור ומפורש.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יאיר גולן, משה שחל, רם כספי ונבות תל צור לעותר, עו"ד גב' נאוה בן-אור למשיבה. 1.1.03).

בש"פ 10919/02 - ראובן סלומון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשים לזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבית המשפט המחוזי בת"א בעבירות סחר בבני-אדם. בית המשפט הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והסניגור טוען כי להאשמתו של העורר בעבירות האמורות אין תשתית ראייתית לכאורית. הערר נדחה.
עיון בראיות מצביע על ראיות לכאורה מספיקות. באשר לחומרת העבירות של סחר בבני-אדם - הנאשמים בעבירות אלו, ובלבד שיש ראיות מספיקות לכאורה להאשמתם, דינם להיעצר עד תום ההליכים, וככלל אין מקום להסתפק לגביהם בחלופות מעצר. על-פי מהותן מקימות עבירות אלו סכנה חמורה לציבור, יש בהן סממנים של פגיעה קשה בכבוד האדם ומבצעיהן נתפסים כמי שמועדים לחזור ולבצען אם ישוחררו ממעצר.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ק. רשקובן לעורר, עו"ד א. פרוסט למשיבה. 31.12.02).

ע.פ. 2750/01 - מדינת ישראל נגד כפאח אבו עטייה

*החמרה בעונש בעבירת שוד בחבורה של עובדים זרים תוך התחזות לשוטרים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בשתי עבירות שוד שבוצעו בחבורה. כן הורשע במספר עבירות נלוות. בית המשפט המחוזי התחשב בגילו הצעיר של המשיב, שהוא יליד שנת 1981, וגזר עליו חמש שנות מאסר, שלוש שנים וחצי מתוכן מאסר בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב ומספר אחרים חדרו בלילה לאתר בניה שבו התגוררו עובדים זרים, התחזו בפניהם כשוטרים שבאו לבדוק את מסמכיהם, ותוך איום של אחד מבני החבורה בסכין, שדדו מאחד העובדים 720 ש"ח ו - 100 דולר. בהמשך של אותו לילה הגיעו בני החבורה לאתר אחר שבו נמצאו עובדים זרים, ושוב תוך התחזות לשוטרים ובאיומים, נטלו
מהם 8000 דולר, 12,000 ש"ח, תכשיטים שונים ושני מכשירי טלפון סולולרי. המשיב וחבריו בחרו בקרבנות פגיעים במיוחד. עובדים זרים אינם ממהרים להתלונן וגם אינם מתמצאים בהלכות המקום. הם זקוקים וראויים להגנת בית המשפט. העונש שהוטל על המשיב איננו משיג את מטרת הענישה הזו, אף לא על צד המינימום. בהתחשב בכך שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונשו של המשיב על שש שנים מאסר בפועל והמאסר על-תנאי שנגזר יישאר על כנו.

(בפני השופטים: מצא, דורנר, גב' פרוקצ'יה. עו"ד ע. פלש למערערת, עו"ד מ. ז'ולסון למשיב. 30.12.02).

בש"פ 10697/02 - מדינת ישראל נגד יעקב ישייב ואלירן לוי

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים בעבירות קשירת קשר לביצוע רצח, בשל התמשכות המשפט (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

שני המשיבים עומדים לדין באשמות של קשירת קשר לביצוע פשע, רצח, ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיבים בערובה ובתנאים מגבילים. המדינה הגישה ערר על החלטה זו וביהמ"ש העליון הורה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חדשים מהמעצר מבקשת המדינה הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. שמיעת הראיות במשפט התחילה רק לפני כשבועיים, ואת העיכוב יש לזקוף לחובת עומס היתר הרובץ על בית המשפט המחוזי. בית המשפט הועיד אמנם אחת-עשרה ישיבות נוספות להמשך שמיעת הראיות, אך רק חמש מתוכן בתקופת ההארכה המבוקשת, והמדינה מסכימה כי השלמת התהליך של שמיעת הראיות בעוד המשיבים נתונים במעצר תחייב להאריך את מעצרם לפחות עוד שתי פעמים נוספות. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
העבירות המיוחסות למשיבים הן בוודאי חמורות ביותר. הן מעידות על מסוכנות רבה, ומטבען אף מקימות חשש לא מבוטל להימלטות מן הדין. אילו היה סיכוי ממשי לסיום משפטם בעתיד הנראה לעין, היה מקום, עם כל הקושי שבדבר, להיענות לבקשה ולהאריך את המעצר. אך נראה שלאור התמשכות ההליך עד כה, ולאור ההערכה הקיימת ביחס לזמן שיידרש לסיומו, אין מנוס מן המסקנה כי מאזן השיקולים נוטה לצד שחרורם של המשיבים.

(בפני: השופט מצא. עו"ד א. אינפלד למבקשת, עוה"ד ד. יפתח, מ. גלעד ומ. כרמל למשיבים. 24.12.02).

בש"פ 10973/02 - מדינת ישראל נגד ג'דעאן בן תאופיק קייס ואח'

*הארכת מעצר שניה מעבר ל- 9 חודשים בעבירת רצח, למרות שהבקשה הוגשה לאחר שכבר פקעה תוקף הארכת מעצר קודמת (בקשה להארכת מעצר שניה מעצר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).

שלושת המשיבים ושני נאשמים נוספים הואשמו בשתי עבירות רצח בכוונה תחילה. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של שלושת המשיבים עד תום ההליכים. שני שותפיהם של המשיבים לעבירות הרצח שוחררו בחלופת מעצר, בשל חולשת הראיות נגדם. הנאשם השישי בתיק נעצר בפקודת בית המשפט המחוזי, אך עררו נתקבל והוא שוחרר בתנאי חלופה. משפטם של המשיבים ושותפיהם מתברר לפני בית המשפט המחוזי וטרם הגיע לסיומו. במלאת תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום, הוארך מעצרם של המשיבים בהסכמת סניגוריהם בתשעים ימים. תוקף הארכת המעצר פקע ביום 10.12.02, אך מחמת מה שהוגדר כ"תקלה בפרקליטות המחוז", לא
הגישה המדינה מבעוד מועד בקשה להארכת מעצרם. בקשה כזאת הוגשה רק בערב שלפני הדיון דנא, סמוך לאחר שפרקליטות המחוז הבחינה במחדלה והניעה את פרקליטות המדינה לפעולה מהירה. בקשת המדינה היא להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, אשר יימנו למפרע מיום 10.12.02, שהוא המועד בו פקע תוקפו של המעצר על-פי ההחלטה הקודמת. הבקשה נתקבלה בחלקה.
יש להתייחס בחומרה להחזקתם של המשיבים במעצר מאז יום 10.12.02, במשך שבועיים תמימים, שלא על-פי צו מעצר שניתן כדין. אין זה מעלה או מוריד מה גרם לתקלה החמורה. אלמלא חומרת המעשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום, והמעידים בעליל על מסוכנותם הרבה, היה מקום לדחות את הבקשה בשל האיחור הניכר במועד הגשתה. ואולם מעשי הרצח שבעטיים עומדים המשיבים לדין הם מזעזעים ומחרידים, ושחרורם כרוך בסיכון מהותי וממשי לבטחון הציבור. בנסיבות אלה, יש להאריך את מעצרם של המשיבים, אך שלא למלוא התקופה המבוקשת על-ידי המדינה. בדרך זו, יושג איזון ראוי בין השגת מטרת המעצר לבין מתן ביטוי לצורך לתקן במידת מה את המעוות שנגרם למשיבים. עתירת המדינה, כאמור, היא להארכת המעצר למפרע מיום 10.12.02. לכך אין להיענות, ולפיכך יוארך המעצר מיום מתן ההחלטה בלבד, וזאת לתקופה של שישים ימים, מבלי לקבוע עמדה לגבי ההשלכות המשפטיות של היעדר צו מעצר לתקופת הביניים, שמיום 10.12.02.

(בפני: השופט מצא. עו"ד נ. גרנות למבקשת, עוה"ד ד. יפתח, מ. גלעד, מ. כרמל וג. חיר למשיבים. 24.12.02).

בש"פ 10472/02 + 10191/02 - דותן שוקרון ואח' נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים, בעבירות של קשירת קשר לרצח, בשל חולשת הראיות (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נתקבלו).

שבעת העוררים מואשמים יחדיו בקשירת קשר לרצוח את זאב רוזנשטיין. לשם מימוש מטרת הקשר - כך נטען - הצטיידו העוררים בכלי-נשק מסוגים שונים ועקבו אחרי רוזנשטיין במקומות שונים בתל-אביב, שאליהם נהג כרגיל להזדמן, וזאת בכוונה לפגוע בו ולגרום למותו. האשמת העוררים מבוססת על מערכת מסועפת למדי של ראיות נסיבתיות. הסניגורים טענו כי בראיות המצויות יש, לכל היותר, כדי להחשיד את העוררים בכוונה לעקוב אחרי רוזנשטיין, אך לא כדי לבסס לכאורה את האשמתם בקשירת קשר לרצוח אותו. שופט ביהמ"ש המחוזי סבר כי הראיות קושרות את כל העוררים לקשר הפלילי, וכי לנוכח המסוכנות הנובעת מחבירתם יחדיו לביצוע רצח לא ניתן להסתפק לגביהם בחלופת מעצר, ועל כן הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. העררים נתקבלו.
הראיות הנסיבתיות שעליהן מושתת האישום אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצר עד תום ההליכים. עם זאת קיים חשש לא מבוטל שהעוררים, שהאשמתם בקשירת קשר לביצוע רצח אינה חסרת יסוד, ינצלו את שחרורם מן המעצר לשיבוש מהלכי המשפט או אף להימלטות מן הדין. לפיכך יש להתנות את שחרורם בהפקדת ערובות ממשיות בסכומים נכבדים ובקביעת תנאי שחרור מכבידים. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת הבירור ולמתן החלטה בנדון.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד א. פלדמן, ש. רוטנברג, נ. רוטנברג, י. שפטל, ש. נהרי וי. זילברברג לעוררים, עו"ד ד. זכריה למשיבה. 22.12.02).

ע.א. 10015/02 - מימוש פרוייקטים... בע"מ ואח' נגד מישאל בביוף ואח'

דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור. בבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד בערעור, יש להגיש את כל החומר הנוגע לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לביהמ"ש קמא ודחייתה(בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לערעור - הבקשה נדחתה).

נגד המבקשים ניתן פס"ד לאכיפת חוזה בניה ולתשלום פיצויים בגין הפרתו. המערערים מבקשים "להורות על עיכוב זמני של ביצוע פסק הדין עד לערעור. הבקשה נדחתה. קודם להגשת הבקשה הנוכחית, דחה ביהמ"ש המחוזי ללא הנמקה בקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המערערים. לבקשה דנא לא צורפו בקשת עיכוב הביצוע והתגובה לה. בכך הפרו המערערים את הוראת תקנה 465(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. במקרה מעין זה עשויה אף להישמע הטענה, כי אי הגשת המסמכים כאמור מהווה הפרת חובתו של צד לנהוג בתום לב דיוני. מכל מקום יש לדחות את הבקשה לגופה. טענתם העיקרית של המערערים היא, כי בהיעדר מקור נזיל לתשלום חובם הפסוק, יהיה עליהם - אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין - לממש נכסים אשר יש להם בהם "עניין מיוחד", וכי עקב כך יעמדו הם בפני קושי משמעותי להחזיר את המצב לקדמותו אם יזכו בערעורם. לטענה זו התייחסו המשיבים בהרחבה בבית המשפט המחוזי. בין היתר טענו - וגיבו זאת בראיות - כי טענתם האמורה של המערערים איננה אמת לטענה זו של המשיבים, כמו לטענות משכנעות אחרות שהועלו, לא התייחסו המערערים כלל בבקשה דנא. די בכך כדי להוביל לדחיית בקשתם.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד ר. שיבולת וי. מידן למערערים, עוה"ד א. מרדכי ונ. בביוף למשיבים. 26.12.02).

רע"א 8210/02 - מוחמוד אבו אסעד ואח' נגד סלאח זועבי

*מינוי מומחים רפואיים בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה, לאחר שנפגע בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לא נותרה למשיב נכות צמיתה; ועדת העררים של המוסד אישרה את הקביעה. בית הדין האזורי לעבודה, הורה כי עניינו של המשיב ייבחן שוב, על-ידי הרכב שונה של ועדת העררים. לאחר כארבע שנים, משלא נפלה החלטה בעניינו, פנה המשיב לבית משפט השלום בבקשה למנות מומחים רפואיים שיכריעו בשאלת נכותו. בית המשפט נענה לבקשה, ובקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי בית משפט קמא פעל בניגוד לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובע לאמר: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים... תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה...". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בית הדין האזורי לעבודה הורה על כינוסה של ועדת עררים נוספת בעניינו של המשיב - זאת לאחר שביטל את החלטת הוועדה. בנסיבות אלה, כשהעניין תלוי ועומד וההחלטה עצמה בוטלה - ספק אם ניתן לומר כי קיימת בעניינו של המשיב קביעה על-פי דין. מכל מקום, תכליתו של ההליך הקבוע בסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היא לייעל את הדיון בשאלת הנכות הרפואית. בנסיבות המקרה הזה, הימנעות ממינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט היתה מסכלת את תכלית החוק. על כן, היה אכן מקום להתיר מינויים של מומחים רפואיים מטעם בית המשפט ולאפשר את בירור עניינו של המשיב.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד צבי יעקובוביץ למבקשים, עו"ד גב' יהודית פלקר-גונן למשיב. 24.12.02).

רע"פ 9022/02 - ניזאר אעלימי נגד מדינת ישראל

*הרשעת עו"ד בעבירה של העלבת "עובד ציבור" בשל התפרצות נגד רשם ביהמ"ש בתיק בו היה עוה"ד בעל הדין (הבקשה נדחתה).

נגד המבקש - עורך דין במקצועו - הוגש כתב אישום בגין עבירות של איומים והעלבת עובד ציבור. על פי כתב האישום, במסגרת הליך אזרחי שהתקיים בבית משפט שלום בחדרה, התפרץ המבקש - שהיה בעל דין בהליך - כלפי רשם בית המשפט, בעת שזה הקריא החלטה בדבר עיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ. המבקש איים על הרשם כי ימנע ממנו כל אפשרות של קידום בעתיד "לעוד 50 שנה" והוסיף כי יש לו קשרים עם פוליטיקאים וח"כים אותם ינצל למטרה זו. עוד נטען בכתב האישום כי המבקש התקרב אל הרשם בצורה מאיימת. בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות של איומים והעלבת עובד ציבור והטיל עליו קנס בסך 6,000 ש"ח. ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי, ועתה מתבקשת רשות ערעור. המבקש טוען כי על פי מבחן האדם הסביר, לא נתקיימו התנאים המקימים עבירה של איום. אשר לעבירה של העלבת עובד ציבור, הרי לדעת המבקש דבריו חוסים תחת ההגנה שמעניקה הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, מפני חבות בעוולה של לשון הרע בשל פרסום שנעשה תוך כדי דיון בפני אדם בעל סמכות שיפוטית. המבקש מוסיף וטוען לחילופיו, כי ראוי היה להסתפק בענישה שאינה מצריכה הרשעה, משום שהרשעתו תביא לנקיטת הליכים משמעתיים מצד לשכת עורכי הדין, ואלה יביאו - לקץ הקריירה המקצועית שלו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המעגן, כאמור, את ההגנה מפני אחריות בגין התבטאויות בפני אדם בעל סמכות שיפוטית, אינו מקנה למבקש הגנה מפני עבירה של העלבת עובד ציבור. אשר לשאלת הרשעתו של המבקש בעבירה של איומים, הרי שהערכאות דלמטה קבעו ממצאים עובדתיים ביחס לאירוע נשוא בקשה זו, ומצאו כי על פי ממצאים אלה התגבשה עבירה של איומים. בנסיבות אלה, לא נפל פגם בגזר הדין שהוטל על המבקש.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד נאיל זחאלקה למבקש. 24.12.02).

רע"א 8513/02 - INDUSTRIES KANGARO ואח' נגד שבו מכשירי כתיבה בע"מ ואח'

*הענקת סעד זמני נגד הפרת סימן מסחר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשות 1 ו- 2 הן חברות המייצרות ומשווקות מכשירי כתיבה, ומכשירי משרד שונים, תחת השם: "KANGARO" במדינות רבות בעולם. שיווק המוצרים בישראל נעשה באמצעות המבקשת 4. ביום 5.6.98 נרשם סימן מסחר "KANGARO" בישראל, על שמם של מבקשת 1 ומבקש 3, החי בהודו. בינואר 2001 גילו המבקשים כי המשיבים מייבאים ומשווקים בישראל מכשירי כתיבה הנושאים את השם "KANGARO", ארוזים באריזה זהה לזו של המבקשים ונושאים מספרי דגם זהים למספרי הדגם של מוצריהן. המבקשים פנו אל המשיבים באותו חודש, ומספר פעמים אחרי כן, בדרישה לחדול מיבוא ושיווק מוצרים אלה. ביום 18.6.02 הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לייבא, לשווק, להפיץ מוצרים הנחזים להיות מתוצרת המבקשות 1 ו- 2 או המפרים את זכויותיהן. מהחלטתו של בית המשפט קמא עולה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לצורך מתן צו מניעה זמני, אולם הוא נמנע מלתת סעד כזה מחמת שיהוי מצד המבקשים במשך כשנה וחצי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.

השאלה המרכזית, אם לא היחידה, העומדת לדיון היא, האם השתהו המבקשים בפנייה לערכאות. המבקשים עמדו על זכותם מרגע שגילו כי המשיבים מייבאים ומשווקים בישראל את מכשירי הכתיבה בחיקוי ברור של מוצריהם המיוחדים. הם פנו מייד עם הגילוי, בחודש ינואר 2001 אל המשיבים, והמשיכו בפניות נוספות בחודשים פברואר ואפריל. במהלך אותה שנה היו מגעים ומפגש בין הצדדים בניסיון למצוא פתרון לבעיה. אין לבוא בטרוניה למבקשים, בני משפחה של המשיבים, על כי לא אצו רצו להתדיינות משפטית ועל שניסו להסדיר את העניין עם המשיבים מחוץ לכתלי בית המשפט. התנהגותם של המבקשים אינה מעידה על כך שהשלימו עם ההפרה והמשיבים לא הצביעו על שינוי מצבם לרעה עקב ה"שיהוי" בפניה לערכאות. גם מאזן הנוחות נוטה בשלב זה לטובת המבקשים המשווקים מוצריהם תחת סימן המסחר הרשום, כשמתחריהם מפרים לכאורה את זכותם ונוגסים בנתח שוק שלהם. לפיכך ניתן צו מניעה זמני כמבוקש.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד עדי ברקן-לב, וערן סורוקר למבקשים, עו"ד מאיר נועם למשיבים. 26.12.02).

ע.א. 9714/02 - חסן שרפי נגד סאמי זאמל אבו מוך

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של הריסת בנין, עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

בית המשפט המחוזי בחיפה הורה להרוס בניין שבנה המבקש על מקרקעין משותפים של בעלי הדין וחייב את המבקש לשלם למשיב פיצויים בסכום של 100,000 ש"ח. ביהמ"ש דחה את בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין. המבקש ערער על פסק הדין וכן ביקש לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
לפי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". אין לסטות מכלל זה אלא אם מתקיימים מספר תנאים: למערער סיכויים טובים להצליח בערעור; ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון; אם לא יעוכב הביצוע, והערעור יתקבל, יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. קשה להעריך בשלב זה את סיכויי ההצלחה של המבקש בערעורו. מרכז הכובד עובר, איפוא, ליחס בין הנזקים הצפויים לכל אחד מבעלי הדין אם יעוכב הביצוע, וכאן נראה כי הכף נוטה לזכותו של המבקש. מחד גיסא, כלשון בית המשפט המחוזי, "כאשר הנתבע [המבקש] בנה את הבניין, ללא היתר בנייה כדין... באופן שחרג מאחוזי הבנייה המגיעים לו על פי חלקו היחסי בחלקה, הוא פגע באפשרויותיו של התובע [המשיב] לנצל את פוטנציאל הבנייה בחלק המקרקעין שנותר בידיו". מאידך גיסא, יש יסוד לחשש שיהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, אם לא יעוכב הביצוע, הבניין ייהרס והמבקש יזכה בערעורו. על כן יעוכב ביצוע פסה"ד עד להחלטה בערעור. (בפני: השופט טירקל. עו"ד נזאר ותד למבקש, עו"ד דן שפריר למשיב. 24.12.02).

בשג"צ 9535/02 - אהוד קריב נגד שירות התעסוקה ואח'

*הפטור מאגרה בהליכים בפני ביה"ד לעבודה, אינו חל בעתירה לבג"צ נגד פס"ד של ביה"ד לעבודה (הערעור נדחה).

המערער הגיש עתירה המופנית נגד פסקי-דין של ביה"ד לעבודה. במסגרת עתירה זו הוא הגיש בקשה לפטור מאגרה. טענתו העיקרית היא, כי הואיל וההליכים בבתי הדין לעבודה היו פטורים מאגרה - על-פי תקנה 4(4) לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), יש להחיל את הפטור גם על עתירתו לבג"צ, המופנית כנגד החלטות בתי-הדין לעבודה. בעתירה כגון זו שהגיש, כך טוען העותר, יושב בג"צ כ"ערכאת ערעור" על פסק-הדין של בית הדין לעבודה - ולכן פטור שניתן שם, ראוי
לו שיינתן גם כאן. הרשם דחה טענה זו, בקבעו כי תקנות האגרות בבית הדין לעבודה (והפטורים הקבועים בהן) חלות על הליכים בבתי דין אלה, ולא על עתירות לבג"צ. הערעור נדחה.
אין להתערב בהחלטת הרשם. התקנות העוסקות בתשלום אגרות בבתי הדין לעבודה מתוחמות, אכן, להליכים בערכאות אלה, ואין אפשרות להרחיב את תחולתן אל עתירות לבג"צ. הדין אינו מייחד, ככל שהדבר נוגע למתן פטור מאגרה, הליכים בבג"צ המופנים כנגד בתי דין לעבודה, מהליכים אחרים בבג"צ.

(בפני: השופט ריבלין. 1.1.03).

ע.פ. 9317/02 - דוד גריל נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על בקשה לסירוב פסילה שנומקה בכך שהשופט דן ופסק בדינם של שותפיו לעבירה של המערער (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער וחמישה נאשמים נוספים הואשמו בפרשת גניבתן והברחתן אל מחוץ לנמל חיפה של שתי מכולות סיגריות, תוך שימוש בתעודות ליווי גנובות. המערער הואשם בכך שנהג במשאית, הנמצאת בבעלותו, אשר שימשה להברחת אחת המכולות מהנמל. בעיצומה של שמיעת הראיות בתיק האמור, עזב המערער את הארץ, וביהמ"ש הורה על הפרדת הדיון. משפטם של שאר הנאשמים נמשך ובית משפט השלום זיכה שלושה נאשמים מחמת הספק והרשיע את שני הנאשמים האחרים באישומים שיוחסו להם. כנגד המערער הוגש כתב אישום חדש ומשחזר ארצה נפתח משפטו בפני אותו שופט שדן בתיק הקודם. המערער ביקש מבית המשפט כי יפסול עצמו, באשר למרות שמשפטו הופרד משל שותפיו וגירסתו לא נשמעה, נקבעו בהכרעת הדין של הנאשמים האחרים מספר מסקנות לגבי המערער. בית משפט השלום דחה את בקשת הפסלות והערעור נדחה.
הלכה היא, כי עצם העובדה ששופט הדן בעניינם של מספר שותפים הקשורים לאותה פרשה מרשיע חלק מהם, אינה פוסלת אותו, ככזו, מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. הדברים נכונים הן כאשר עניינם של כלל הנאשמים מתנהל במסגרת הליך אחד והן כאשר מדובר בהליכים נפרדים. העובדה כי במסגרת הרשעת חלק מהנאשמים מתייחס בית המשפט לנאשמים אחרים אינה פוסלת אותו, ככזו, מלדון בעניינם. אמנם, יתכנו מקרים בהם הרשעת חלק מהנאשמים תלווה בקביעות ואמירות של בית המשפט שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. אך בנסיבות המקרה דנא אין אמרותיו של ביהמ"ש במסגרת הכרעת דינם של שאר הנאשמים, מלמדות כי התגבשה דעתו בשאלת אשמתו של המערער. מלבד הטענה הכללית לפיה לא יוכל בית המשפט לדון בעניינו באופן נאות, לא הצביע המערער כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" במובן זה שיבצר ממנו לדון בעניינו ללא משוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אסף אדר למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 1.1.03).

בש"פ 11276/02 - ארמין בוסק נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההלכים בעבירות של תקיפת בן זוג (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בת"א בעבירות של תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, הטרדות טלפוניות ואיומים כלפי חברתו לחיים (המתלוננת 1) והכה אותה בגבה ובפניה. כתוצאה מכך נזקקה לטיפול רפואי ולתפרים. על-פי האישומים השני, השלישי והרביעי, במהלך מספר ימים התקשר העורר פעמים רבות לחברתו לשעבר (המתלוננת 2, תוך שהוא מגדף אותה
ומאיים עליה. ביום 25.8.02 החליט בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בציינו שהמעשים המיוחסים לעורר בוצעו, לכאורה, כשהוא נתון באובססיה ובמצב דברים זה יש לחשוש לשלומן של המתלוננות, וייתכן שאף לשלומם של אחרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר וכך גם ביהמ"ש העליון. ביום 8.12.02 התקיים בבית משפט השלום דיון בבקשה לעיון חוזר שהגיש העורר. בית המשפט ציין בהחלטתו כי בניגוד לטענת העורר, הוא אינו סבור כי חל כרסום כלשהו בראיות אלא "היפוכו של דבר". בית המשפט אף הוסיף כי לאור העובדה שתסקיר שרות המבחן קובע שהמבקש עדיין מגלה דפוסים אובססיביים בקשר שלו עם המתלוננת 2, ניתן להסיק שהוא עדיין מסוכן למתלוננות, ולכן דחה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר והערר על כך נדחה.
עבירות האלימות הפיסית והמילולית המיוחסות לעורר הן חמורות. אין להקל ראש באיומים על חיי אדם, במיוחד בשל העובדה כי על-פי התשתית הראייתית לכאורה נהג העורר באלימות פיסית נגד בת זוגו. בשני התסקירים שהוגשו ע"י שירות המבחן נאמר כי לעורר מאפיינים חשיבתיים אובססיביים. בנסיבות אלה החשש ממסוכנותו הנמשכת של העורר טרם פג ולכן אין לשחררו לחלופת מעצר.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אברהם לביא לעורר, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 16.1.02).

ע.א. 2857/02 + 7307/02 + 8018/02 - אברהם ואסתר אמר נגד ביה"ח סורוקה ואח'

*דיון שהוחזר ע"י ביהמ"ש העליון לשופט שדן בתיק יידון בפני אותו שופט גם אם עבר בינתיים לשיפוט בעיר אחרת

(הבקשה נדחתה בעיקרה).

המבקשים הגישו תביעה בביהמ"ש המחוזי בירושלים בגין רשלנות רפואית נגד בי"ח סורוקה ורופאים. ניתן פס"ד והעניין הגיע לערעור בביהמ"ש העליון ע"י אחד הרופאים. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והדיון הוחזר לבית-המשפט המחוזי "על-מנת שייתן את פסק-דינו בכל הנוגע לאחריות המערער מחדש, על-יסוד חומר הראיות שבא בפניו". בתוך כך, עבר השופט לכהן בבית-המשפט המחוזי בחיפה והמשך הדיון הוחזר אליו בהסכמתו ובהסכמת נשיאי בית-המשפט המחוזי בירושלים ובית-המשפט המחוזי בחיפה. השופט קבע כי אחריותו של הרופא אכן לא הוכחה ודחה את התביעה נגדו. כן חייב את המבקשים בתשלום 10,000 ש"ח הוצאות. המבקשים ביקשו לבטל את פסק-הדין, בשל העברת הדיון לבית-המשפט המחוזי בחיפה שלא על-פי החלטת נשיא בית-המשפט העליון, כנדרש על-פי סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב). השופט דחה את בקשתם וקבע, כי בית-המשפט העליון החזיר את הדיון לשופט שבירר את המשפט, לצורך מתן פסק-דין על-פי הראיות שכבר באו בפניו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה פרט לעניין ההוצאות.
הדיון, שהוחזר לבית-המשפט המחוזי על-פי החלטת בית-המשפט העליון, הינו דיון המשך בפני אותו שופט והוא נשלט על-פי סעיף 15(ב) לחוק בתי-המשפט, שבו נקבע: "שופט שהחל בדיון ותקופת מינויו לכהונה נסתיימה מחמת מינוי לערכאה אחרת... יהיה מוסמך לסיים את הדיון שהחל בו". הוראה זו חלה גם על שופט שעבר לבית-משפט במחוז שיפוטי אחר. משכך, היה על השופט להמשיך בדיון והוא הוגבל על-ידי החלטת בית-המשפט העליון למתן פסק-דין אך על-פי חומר הראיות שבא בפניו. משמצא, כי לא באו בפניו ראיות המוכיחות את אחריות של הרופא, בדין דחה את התביעה נגדו, עם זאת, יבוטל החיוב בתשלום הוצאות משפט.