תקציר סביר כרך ס' חוברת 2

ע.א. 2140/01 - שלמה נחמיאס נגד נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ ואח'

תביעה שביושר" למתן סעד הצהרתי נתונה להתיישנות. התיישנות תביעה שעניינה העברת מניות והמועד בו מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות(מחוזי חיפה - ה.פ. 143/00 - הערעור נדחה).

א. המערער והמשיב 2 (להלן: המשיב) רכשו במשותף מגרש ועליו שלד בנין ב-1982. ב-24.1.83 הקימו השניים חברה, שרכשה את הנכס. הרכישה מומנה על-ידי הלוואה שקיבלה החברה כנגד בטחונות שנתן המשיב וערבות אישית של המערער. ב-1984 פרש המערער מן החברה וויתר על מניותיו בה, בחתמו ביום 8.7.84 על פרוטוקול ישיבת הנהלה על פיו פורש הוא מהחברה ומניותיו יוחזרו למאגר המניות הבלתי מוקצות של החברה. כעבור זמן, דרש המשיב מן המערער להשתתף במחצית עלויות הריבית בגין ההלוואה ומשסרב המערער, הגיש המשיב ב-1986 תביעה נגדו שהועברה לבוררות, בה נדחתה תביעתו. בישיבת בוררות מ-28.6.88 הבהיר המערער כי פרש מן החברה וזכויותיו בה הועברו למשיב. בעקבות הבוררות בוטלה ערבותו להלוואה בבנק. ב-1989 חתם המערער לבקשת המשיב על שטר העברת מניות "על החלק". בשנת 1997 הועברו המנויות למשיבות 4-5. בשנת 1998 נמסרה לרשם החברות הודעה על הפסקת מינויו של המערער כמנהל בחברה ועל מינויה של המשיבה 4 כמנהלת. בעקבות זאת הגיש המערער תביעה לפסק דין הצהרתי על בעלותו במניות ועל בטלות ההעברה. ביהמ"ש דחה את התביעה בקבלו טענת התיישנות שהעלו המשיבים. הערעור נדחה.
ב. תביעתו של המערער היא לסעד הצהרתי. סעד ההצהרה, מקורו בדיני היושר. תביעה שביושר מתיישנת כדרך שמתיישנת תביעה שבדין. חוק ההתיישנות קובע, כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". תובענות לפס"ד הצהרתי מעלות שתי שאלות: האחת, האם תביעות להצהרה על זכות קיימת נתונות להתיישנות; והשניה, אם כן, ממתי מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות. התשובה לשאלה - הראשונה היא חיובית. באשר לשאלה מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בענייננו - קיימות 3 נקודות זמן, הראשונה, 1984, כאשר חתם המערער על הפרוטוקול בו הוא מאשר כי הוא פורש מן החברה; השניה, 1988, כאשר הצהיר בפני הבורר כי יצא מהעסק; והשלישית, 1989, כאשר חתם על שטר העברת מניות "על החלק". לפיכך היה על המערער להגיש את תביעתו, לכל המאוחר, תוך 7 שנים מחתימתו על שטר העברת מניות ב-1989, פעולה הנוגדת את הזכות לה הוא טוען וזו הוגשה רק בשנת 1998.
ג. אמנם המערער נשאר רשום כבעל מניות בחברה שלא נקטה בצעדים כדי להעביר את המניות ולא הודיעה על ההעברה לרשם החברות וגם לא למס שבח. אולם אי עשיית פעולות אלה, שהיה מקום כי תעשינה אף שהן פעולות דקלרטיביות ולא קונסטיטוטיביות, אינן פוגעות במערכת היחסים שבין המערער והמשיבים. במערכת יחסים זו, העביר הוא את המניות ויצא מן החברה, לא התעניין בנעשה בה והתעורר אחרי שנים ארוכות לאחר עבור תקופת ההתיישנות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד רובננקו גיורא וגב' חנה קלוגמן למערער, עוה"ד אלקלעי שמואל וגב' לילך אוהל מסנר למשיבים. 19.8.02).

בג"צ 4156/01 - מריו דימיטרוב נגד משרד הפנים

*דחיית בקשה למתן אזרחות או מעמד של תושב קבע, לתושב זר שאינו יהודי שנישא ליהודיה תושבת ישראל וקשר הנישואין התמוטט(העתירה נדחתה).

א. העותר, אזרח זר, נישא ב-1997 בישראל, ב"נישואי פראגוואי", לאזרחית ישראלית. לבני הזוג נולדה בת. הם חיים בישראל. העותר פנה בבקשה לקבל אזרחות ישראלית. במסגרת תקופת מבחן "מדורגת" ניתנה לו אשרת תושב ארעי משנה לשנה. היחסים בין
בני הזוג התערערו. אשת העותר פנתה למשרד הפנים בפברואר 2000 וביקשה לבטל את ההליך המדורג לבעלה. היא ציינה כי הם נפרדו ובכוונתה להתגרש ממנו. בני הזוג טרם התגרשו. המשיב החליט להאריך את אשרת ישיבת הארעי של העותר בישראל עד לגירושיו מאשתו. העותר מבקש כי בג"צ יורה להעניק לו אזרחות ישראלית ולהימנע מגירושו מישראל. העתירה נדחתה.
ב. רכישת אזרחות בישראל מכוח נישואין מוסדרת בשני דברי חקיקה: סעיף 4ב' לחוק השבות, וסעיף 7 לחוק האזרחות. על פי הוראת סעיף 4ב' לחוק השבות, הזכויות המוקנות ליהודי על פיו מוקנות גם לבן זוגו הלא יהודי. זר שנישא לאזרח ישראל, אינו בא בגדר הוראת סעיף 4ב' לחוק השבות. סעיף 7 לחוק האזרחות מורה כי "בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי... יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות". הוראת סעיף זה אינה מעניקה לבן הזוג של האזרח הישראלי אזרחות "אוטומטית" מכוח הנישואין. שאלת ההתאזרחות נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים.
ג. ביסוד גישתו של שר הפנים מונחת התפיסה, כי מתן אזרחות ישראלית לבן זוג זר של אזרח מותנית, בין השאר, בקשר נישואין תקף ואמיתי. מקום בו התא המשפחתי התפרק הלכה למעשה, בני הזוג חיים בנפרד, והם מנהלים הליכים לגירושין, שוב לא קיים הטעם המונח ביסוד ההקלה בהתאזרחות שנותן חוק האזרחות לבן זוג של אזרח. על כן, בדין החליט המשיב - שעה שנודע לו על פירוק התא המשפחתי - לדחות את בקשתו של העותר לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואיו לאזרחית ישראלית.
ד. הזכאי העותר למעמד של תושב קבע לפי חוק הכניסה לישראל - לשר הפנים שיקול דעת רחב, אם להכיר במעמדו של מי שאינו אזרח ונמצא כדין בישראל המבקש שיוענק לו מעמד של תושב קבע. העותר אינו מבסס את טענתו למעמד של תושב קבע על קשר הנישואין, אלא בשל בתו הקטינה, שהינה אזרחית ישראלית. עמדתו של המשיב הינה, כי רק במקרים חריגים, בהם מתקיימות נסיבות הומניטריות יוצאות דופן, יש בהורותו של זר לקטין שהוא אזרח ישראל, כדי להצדיק להעניק לו מעמד של תושב קבע. בכך הוא צודק. במקרה שלפנינו אין מתקיימים נתונים מיוחדים חריגים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ירון אופק לעותר, עו"ד גב' דינה זילבר למשיב. 13.8.02).

בג"צ 6696/02 ואח' - נהיל עדאל סעדו עאמר ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*דחיית עתירה לקבלת הודעה מוקדמת על החלטה להרוס בתי מחבלים(עתירות למתן צו על תנאי וצו ביניים - העתירות נדחו).

א. העותרים הם בני משפחה של מחבלים אשר גרמו לפיגועים קשים ביותר. המחבלים אחראים למאות הרוגים ופצועים. העותרים חוששים כי הבתים בהם הם מתגוררים - ושבהם התגוררו אותם מחבלים - יהרסו על ידי המשיב. הם פנו לבג"צ בבקשה כי המשיב יחוייב לתת להם התראה מוקדמת - אם יחליט להרוס את בתיהם - על מנת שיוכלו להשיג מראש על ההחלטה. העותרים מדגישים את חשיבותה של זכות הטיעון, ואת חובתו של המשיב שלא להפעיל את סמכותו בטרם ישמע את טיעוניהם של העותרים. העתירות נדחו.
ב. מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של פעילות לוחמה. הצבא נוקט בשורה של פעולות לחימה, אשר מטרתן החזרת הביטחון לאיזור ולמדינה. זכותו של אדם, כי יישמע קולו בטרם ייפגע, בגופו או ברכושו, היא זכות יסוד. זכות זו חלה גם באיזור. היא חלה בתקופות רגיעה ובתקופות לחימה. היא חלה גם לעניין הריסת מבנים בהם מתגוררים מחבלים, אם בתקופת רגיעה ואם בתקופת לחימה. עם זאת, ככל זכות אחרת,
אין היא חלה בנסיבות מיוחדות וחריגות ואחת מהן היא המקרה שבו הפגיעה בגוף או ברכוש מתרחשת במהלך של פעולה צבאית-מבצעית המתקיימת במסגרת פעולות לחימה של הצבא. אם קיים חשש רציני כי הענקת זכות טיעון יש בה כדי לסכן את חיי החיילים ולסכל את הפעולה עצמה, נדחית זכות הטיעון מפני צרכי הלחימה החיוניים.
ג. אין לקבוע מראש שבשל פעולות הלחימה אין מקום ליתן אף פעם זכות שמיעה למי שטוען כנגד הריסת מבנה. הכל תלוי בנסיבות הענין. העתירות דנא הן כוללניות. אין הן מבחינות בין מקרה למקרה. בג"צ מתבקש ליתן החלטה כוללת שתחול על כל המקרים כולם. זאת לא יוכל לעשות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אנדרה רוזנטל וחטיב חנן לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיב. 6.8.02).

ע.א. 7282/01 - לירן וחנה הנדל נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ

*החלטה או פס"ד חלקי לעניין הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור(ערעור על החלטת רשם - הערעור נתקבל).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים והמערערים תבעו את נזקיהם מן המשיבה. ביום 21.10.99 ניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי החלטה הנושאת את הכותרת "פסק דין" ובה מספר קביעות בדבר חישובי הפיצויים בראשי נזק שונים. בפסיקת הסיכום של ההחלטה נאמר: "החישובים... יחושבו על ידי אקטואר... (היוון לפי %3). בהיעדר הסכמה ימונה אקטואר על ידי ביהמ"ש...". ביום 3.11.99 מונה אקטואר ומשהחל בעבודתו הפנה שאלות שונות לביהמ"ש לצורך החישובים שערך. ביום 14.1.2000, ניתנה החלטה נוספת בביהמ"ש המחוזי, בה נתבקשו הצדדים להכין פסיקתא בהתבסס על חוות דעתו של האקטואר, בכפוף לתיקונים מסויימים שהכניס ביהמ"ש. ביום 1.1.2001 נחתמה פסיקתא ובה נקבע מהו סכום הפיצוי בו חייבת המשיבה. המערערים הגישו ערעור והרשמת של ביהמ"ש העליון סברה כי המועד להגשת הערעור על כל השאלות, מלבד שתיים, נמנה "החל ממתן פסה"ד המפורט והמקיף מיום 21.10.1999". לעניין אחד, כך קבעה הרשמת, ניתנה החלטה ספציפית ביום 15.3.2000 והמועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, בעניין זה, נמנה מאותו יום; בעניין אחר קבעה הרשמת, כי ההחלטה באותו נושא ניתנה ביום 31.10.2000 ומאותו יום יש למנות את המועד להגשת ערעור. כיוון שכך, סברה שהערעור הוגש באיחור והורתה על מחיקתו. הערעור נתקבל.
ב. התוצאה המעשית, העולה מתוך החלטת הרשמת, מפצלת את מועדי הגשת הערעור ואת עצם האפשרות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי, לערעורים שונים המוגשים במועדים שונים. תוצאה זו אינה ראוייה שכן יש בה כדי לחייב את הצדדים ואת ביהמ"ש שלערעור לקיים דיונים רבים בפרשה אחת; היא אינה מוצדקת גם מבחינת הדין. בנסיבות כפי שתוארו אין לראות בהחלטה מיום 21.10.1999 משום פסק-דין סופי. המודדים שנכללו באותה החלטה לא הספיקו כדי להביא את הצדדים להסכמה משותפת. קביעת הסכום היתה אמורה להיות פועל יוצא של חישוב מאוחר יותר ע"י אקטואר. כשנתמנה האקטואר לא היה בידיו להשלים את החישוב. הוא פנה לביהמ"ש שיכריע בשאלות שנראו לו חיוניות לעריכת החישוב. לאחר ההחלטה המקורית, באו מטעם הצדדים ראיות נוספות, ובאחד מראשי הנזק שונה החיוב כולו ונפסק פיצוי גלובאלי, בשונה מן ההוראה המקורית. אין לומר, בשום פנים, כי בהחלטה הראשונה היה די כדי להציב את הנוסחה שכל שצריך היה הוא להציב בה את הגורמים שאין עליהם מחלוקת ולקבל את התוצאה הסופית. גם לא היו בהחלטה המקורית חלקים בהם ניתן לראות פס"ד חלקי, עליו היה צורך לערער בנפרד.

(בפני: השופט ריבלין. 4.8.02).

בש"פ 6910/02 + 6906/02 - מדינת ישראל נגד בנימין רביזדה ואהרן אוהב-ציון

*שחרור בערובה בעבירות מס, הלבנת הון וסחיטה(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

א. המשיבים, שהם בעלי בתי-הימורים, ועוד נאשמים, העוסקים כולם במתן הלוואות בשוק האפור ובניכיון שיקים תמורת עמלה, הלוו כספים לעופר מקסימוב, מהמר כפייתי שהימר בסכומי עתק בישראל ובחוץ-לארץ. רביזדה הלווה לו 140 מיליון ש"ח, אוהב ציון 10.6 מליון ש"ח. ההלוואות נפרעו בכספים שאחותו של מקסימוב, אתי אלון, מואשמת בגניבתם מבנק למסחר בע"מ. המשיבים הואשמו בעבירות של גניבת הכספים ששולמו על-ידי אלון, או בקבלתם במרמה בנסיבות מחמירות, תוך זיוף חתימות על-גבי שיקים, עבירות על פקודת מס ההכנסה, חוק מס ערך מוסף, וחוק איסור הלבנת הון. בנוסף מואשמים הם בניהול בתי-הימורים. רביזדה מואשם גם בשיבוש מהלכי משפט, בשל מעשים שבוצעו, לאחר שנעצר, ע"י אחרים, ואוהב-ציון מואשם בסחיטה באיומים של אחד מלקוחותיו - בשם בן-גיאת. המדינה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים ובקשתה נדחתה. העררים נדחו.
ב. מארג הראיות הנסיבתיות על-רקע הפעילות בשוק האפור, שלוותה בהעלמת הכנסות - מותיר חללים באשר למהות היסוד הנפשי שנילווה למעשיהם של המשיבים. מארג זה מעלה שורה של אפשרויות, כאשר בקצה אחד עומדת האפשרות של שותפות מלאה לגניבה והוצאת הכספים במרמה ובקצה השני קיימת האפשרות כי לא היתה מודעות למקור הכספים. חומר הראיות הנסיבתיות, על-פניו, אינו שולל את טענת המשיבים כי לא ידעו את מקור הכספים.
ג. אף העבירות הנוספות שבהן מואשמים רביזדה ואוהב-ציון אינן מצדיקות להורות על מעצרם. באשר לעבירות של שיבוש מהלכי משפט המיוחסות לרביזדה - אלה בוצעו על-ידי אחרים, ואין ראייה ישירה כי רביזדה היה זה שהורה לאותם אחרים לעשות כן. על-כל-פנים, מעצרו של רביזדה אינו יכול למנוע את האחרים מלהמשיך בפעילות כזאת. אשר לעבירה של סחיטה באיומים המיוחסת לאוהב-ציון, הרי שהיא עומדת לעצמה ואינה קשורה בחובותיו של מקסימוב לאוהב-ציון, שנפרעו בכספים הגנובים. אם מוסיפים לכך את חולשתה של עדות בן-גיאת הרי שאין מקום בשל עבירה זו, כשלעצמה, לעצור את אוהב-ציון עד לתום ההליכים.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד גב' טלי נג'רי וזיו אריאלי לעוררת, עוה"ד אורי רון, עמוס מימון ודוד יפתח למשיבים. 14.8.02).

רע"פ 7755/01 - דוד מרציאנו נגד מדינת ישראל

*אימתי תבוטל הרשעה בשל היותו של ביהמ"ש חשוף לראיות פסולות(מחוזי ב"ש - ע.פ. 7349/00 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש, כבן 40, שימש בתפקיד ניהולי במפעל. המתלוננת, כבת 18, נתקבלה כעובדת זמנית במפעל ושימשה כמזכירתו. בימ"ש השלום קבע, כי בהזדמנויות רבות במהלך חודשים אחדים, ביצע בה המבקש מעשים מגונים, ובשורה של מקרים, בהיותם לבדם בארכיב המפעל, ביצע בה מעשי סדום. לא פעם התנגדה המתלוננת למעשיו של המבקש, אך על רקע המצב הכלכלי הקשה של משפחתה, ולנוכח חששותיה שאם לא תיעתר לו יגרום המבקש לפיטוריה, היו גם מקרים בהם הבליגה וצייתה לדרישותיו. בסופו של דבר הגישה המתלוננת תלונה למשטרה. במסגרת החקירה נשלחה המתלוננת, בהסכמתה, לבדיקת פוליגרף, אך בבואה לבדיקה היתה נתונה בסערת רגשות והבדיקה נדחתה. לאחר מכן
זומנה שוב לבדיקת פוליגרף, והבדיקה בוצעה. משנתבקש המבקש להתייחס בחקירתו לכך, שהמתלוננת נבדקה בפוליגרף ונמצאה דוברת אמת, חזר בו מהסכמתו להיבדק בפוליגרף.
ב. בעדותה בבימ"ש השלום סיפרה המתלוננת את כל אשר עולל לה המבקש ואילו המבקש טען כי המתלוננת מעלילה עליו עלילת שווא. התביעה העידה, בין היתר, את מפעיל הפוליגרף, במטרה להוכיח, באמצעותו, את סערת הרוח בה נתונה היתה המתלוננת בבדיקה הראשונה, ובעדותו סיפר גם מה שלא נשאל, דהיינו כי משנבדקה המתלוננת, בפעם השנייה, היא "יצאה דוברת אמת", וכי בעקבות זאת סירב המערער להבדק בדירת פוליגרף. לאמירתו של העד - כי המתלוננת "נבדקה ויצאה דוברת אמת" - התנגדה הסניגורית בטענה כי המדובר בעדות על ראיה פסולה. בקבלו את התנגדות הסניגורית רשם השופט, בפרוטוקול הדיון, כי "ביהמ"ש יתעלם מהדברים".
ג. בנמקו את המהימנות שרחש לעדות המתלוננת הזכיר בימ"ש השלום בפסק הדין את קורות בדיקתה של המתלוננת בפוליגרף. בערעורו לביהמ"ש המחוזי העלה המבקש שורת טענות, ובין היתר, כי בימ"ש השלום הסתמך שלא כדין על ראיות פסולות, הנוגעות לבדיקת הפוליגרף. שלושת שופטי ההרכב היו תמימי-דעים בדבר פסלות הראיות וציינו שככלל, ולאור הוראתו של סעיף 56 לפקודת הראיות, אין בעצם הבאתן של ראיות פסולות לידיעת ביהמ"ש כדי לפסול את פסק-דינו. עם זאת, ולנוכח ההקשר בו התייחס בימ"ש השלום לראיות אלו בהכרעת-דינו, סברו כי נותר ספק בשאלה אם המבקש היה מורשע גם אלמלא הוגשו הראיות הפסולות. אעפ"כ סברו שופטי הרוב כי חרף האפשרות כי הבאתן של הראיות הפסולות השפיעה על הכרעתו של בימ"ש השלום, יש להותיר את הרשעת המבקש על כנה, באשר די בראיות הכשרות שהובאו לביסוס הרשעתו. שופט המיעוט סבר כי בהתחשב בעובדה כי יש ספק אם המבקש היה מורשע אלמלא סמך ביהמ"ש את ממצאיו גם על הראיות הפסולות, יש לבטל את ההרשעה ולהחזיר את ההליך למתן הכרעת-דין חדשה, בה יתעלם השופט מן הראיות הפסולות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ד. לנוכח מסקנתם המשותפת של שלושת שופטי ביהמ"ש המחוזי, כי יש ספק אם המבקש היה מורשע אלמלא סמך בימ"ש השלום, בגיבוש הכרעתו, גם על הראיות הפסולות, מן הדין היה שיבטלו את הרשעתו של המבקש ויחזירו את ההליך לבימ"ש השלום. אלא שלהנחה כי אפשר והמבקש לא היה מורשע אלמלא הראיות הפסולות אין אחיזה. מאמירת השופט בהכרעת-דינו אכן עולה, כי גם לעדות אודות נכונותה של המתלוננת להיבדק בפוליגרף היתה השפעה קלה כלשהי על שיקולי ההכרעה בעניין המהימנות, אך העיון במכלול הנימוקים מחייב את המסקנה, כי גם אלמלא עדות זאת, היה בימ"ש השלום מרשיע את המבקש. הסתייעותו של ביהמ"ש בנכונותה של המתלוננת להיבדק בפוליגרף באה לידי ביטוי רק בשולי הדברים, ולאמיתו של דבר אף למעלה מן הצורך.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. גולן למבקש, עו"ד א. פטר למשיבה. 5.6.02).

בג"צ 971/99 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ועדת הכנסת ואח'

*ביטול החלטת ועדת הכנסת להעניק הטבות במענקים ופנסיה לחברי כנסת שכיהנה פחות מ-4 שנים ולא נבחרו לכנסת החדשה(העתירה נתקבלה).

א. תקופת כהונתה של כנסת נבחרת היא - במהלך הדברים הרגיל - 4 שנים מיום היבחרה. הכנסת ה-14 התפזרה 3 שנים לאחר היבחרה. חרף זאת החליטה ועדת הכנסת כי אותם מחברי הכנסת ה-14 אשר לא שבו ונבחרו לכנסת ה-15, יזכו בגימלה כאילו כיהנו כחברי הכנסת 4 שנים תמימות. העותרת טוענת שיש לבטל החלטה זו של ועדת הכנסת. העתירה נתקבלה.
ב. על פי הוראות הדין והחלטות ועדת הכנסת לפני קבלת ההחלטה האחרונה, זכויות הקיצבה של חברי כנסת (לשעבר) אשר כיהנו בכנסת אחת ולא נבחרו לכנסת שלאחריה היו: חברי כנסת אשר כהונתם בכנסת הארבע-עשרה היתה להם כהונתם הראשונה, קמה להם רק זכות למענק חד-פעמי ולא לקיצבה, ואילו חברי כנסת אשר כיהנו בכנסות קודמות היו אמורים לזכות בשישה אחוזי קיצבה, לפי חישוב של שני אחוזי קיצבה לשנת כהונה. כיוון שכך החליטה ועדת הכנסת כי חברי הכנסת ה-14 שנבחרו עם ראשית כהונתה ולא נבחרו לכנסת החמש-עשרה, ייהנו מזכויות קיצבה כאילו לא נתקצרה תקופת כהונתה של הכנסת. לאחר סקירה מקיפה של התפתחות החלטות ועדות הכנסת במשך השנים והמלצות ועדות ציבוריות נגד הטבות חורגות לחברי הכנסת, וכן מדיניות ההתערבות של בג"צ בהחלטות הכנסת וועדותיה, הגיע בג"צ למסקנה כי מוסמך הוא להתערב בהחלטת ועדת הכנסת, וכי המקרה מתאים להתערבות, על מנת לבטל את החלטת ועדת הכנסת המטיבה שלא כדין עם אותם חברי הכנסת שלא נבחרו לכנסת ה-15.

(בפני השופטים: אור, חשין, ריבלין. החלטה - השופט חשין, הוסיף השופט ריבלין. עוה"ד אליעד שרגא וברק כלב לעותרת, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבים. 20.8.02).

ע.א. 8817/96 - רלפו (ישראל) בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ

החרמת טובין עקב מידע כוזב שנמסר לרשויות המכס למרות שהבעלים זוכו מאישומים פליליים. הענקת זכות השימוע(מחוזי ת"א - ת.א. 936/86 - הערעור נדחה).

א. המערערות ייבאו לארץ בשנת 1984 מספר משלוחים של טובין, שהכילו חלקי טלוויזיות. הטובין חולטו בחלקם ע"י המכס, בהסתמך על סעיף 204(9) לפקודת המכס, בשל מסירת מידע כוזב על מהות הטובין. המערערת נדרשה להגיש תובענה לשם השבת הטובין תוך חודשיים מיום החילוט, שאם לא תעשה כן, ייראו הטובין כמוחרמים. המערערות הגישו תובענה לסעד הצהרתי שעל רשויות המכס להשיב לה את הטובין שחולטו, ופנו למכס בבקשה לפי סעיף 191 לפקודה, להפקדת ערבויות בנקאיות כתחליף לטובין שישוחררו. רשויות המכס נעתרו לבקשה. במקביל, פתחה המדינה בהליכים פליליים נגד המערערות וכמה מעובדיהן הבכירים ואלה הסתיימו בזיכויים של כל הנאשמים. לאור התפתחות זו, תיקנו המערערות את תביעתן וביקשו להורות על החזרת הערבויות ולפסוק להן פיצוי על נזקים שנגרמו להן עקב החילוט. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה.
ב. זיכויין של המערערות בהליך הפלילי אינו גורר עמו תוצאה אוטומטית של החזרת הערבויות. משבחר המכס לנקוט בדרך של הגשת אישום פלילי ודרך זו הסתיימה בזיכוי, אין המכס מנוע מלהמשיך בהליכים האזרחיים להחרמת הטובין. אין בעובדה שההליך הפלילי הסתיים בזיכוי מחמת שהמדינה לא הוכיחה את האשמה מעבר לכל ספק סביר, כדי לחייב את התוצאה לפיה התובע הוכיח בהליך האזרחי ברמה של מאזן הסתברויות, כי יש להחזיר את התפוס לרשותו.
ג. לטענת המערערות, לא קמה במקרה שלפנינו עילת החילוט הקבועה בסעיף 204(9) לפקודה של מצג כוזב או מטעה במזיד, משום שלטענתן, הסיווג השגוי של הטובין לא נעשה על ידן במזיד, אלא נבע ממחלוקת בתום-לב באשר לסיווג ההולם את הטובין. ברם, המערערות לא עמדו בנטל הוכחת תום ליבן על-פי מאזן ההסתברויות במידה הדרושה להשבת התפוס.
ד. גם את הטענה כי לא ניתנה למערערות זכות השימוע וכי על כן יש לבטל את החילוט של הטובין אין לקבל. המערערות, יבואניות ותיקות, היו מודעות לכך שהצהרתן בדבר סיווג הטובין חשודה כלא נכונה. התקיימו מגעים ממושכים ונעשו על-ידי המערערות מאמצים לשכנע את המכס לבטל את החלטת התפיסה ולשחרר לרשותן את הטובין,
ובמסגרת זו הומצאו מסמכים, חוות דעת מומחים, התקיימו פגישות והבהרות בעל-פה, וכל זאת ללא הצלחה. נראה איפוא כי זכות השימוע של המערערות במובנה הרחב לא נפגעה.
ה. אשר לתביעת הנזיקין - המערערות הצביעו על מספר ליקויים שנפלו, לטענתן, בהליכים שהובילו להחלטה לחלט את הטובין ובעטיים תבעו סעד של פיצויים. ברם, לא עלה בידי המערערות להוכיח שבשלב תפיסת הטובין וקבלת ההחלטה לחלטם פעל המכס באופן בלתי סביר ורשלני. לכך יש להוסיף, כי ככל שמדובר בנזק שנטען בגין חילוט שאינו כדין, הרי משהוחלט כי בדין חולטו הטובין וכי אין מקום להורות על השבת הערבויות שהופקדו חלף הטובין, ממילא לא קמה למערערות עילת רשלנות כלל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יריב אבן חיים למערערות, עו"ד צבי פירון למשיבה. 19.8.02).

עש"ם 1168/02 - פאטמה פלאח נגד שירות המדינה

*ביטול הרשעה ע"י בי"ד משמעתי כאשר שניים מהשופטים התחלפו וההרכב המשיך במשפט ולא שמע מחדש את העדים(הערעור נתקבל).

א. המערערת עובדת כמורה במשרד החינוך למעלה מ- 30 שנים. במהלך השנים 1995-1994, התלוננו במשטרה ארבעה תלמידים כי המערערת הכתה אותם. ביום 10.12.96 הוגשה נגד המערערת תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. שמיעת התובענה החלה בתאריך 31.12.97. הרכב ביה"ד כלל את עו"ד שמשון פרנקל ז"ל, אב ביה"ד למשמעת, ועמו היו בהרכב מר עמאד עבוד וגברת נחמה שטיר. בישיבות שהתקיימו בין 19.4.98 ו-18.7.00 שמע ההרכב את כל עדי התביעה, וחלק מעדי ההגנה. בחלק מהישיבות שנקבעו לשמיעה לא הופיע מר עמאד עבוד והישיבות נדחו, למעט ישיבה אחת שהתקיימה בפני הרכב חסר, למרות שב"כ המערערת התנגד לשמיעת העדים בפני ההרכב החסר. בעקבות פטירתו של עו"ד פרנקל ובשל נסיבות אישיות רפואיות של מר עבוד, הוחלף ההרכב פרט לגב' שטיר. כאשר נשאל ב"כ המערערת לדעתו בדבר החלפת ההרכב, הוא הסכים לכך והוסיף "אבל אני חושב שבתיק הזה כל עדי התביעה נשמעו... ואני חושב שצריך להתרשם מהעדות של עדי התביעה והנאשמת ועדיה, לפני שתנתן הכרעת הדין...".
ב. ביה"ד החליט להמשיך את הדיון מן השלב שאליו הגיע ההרכב הקודם, בהסתמכו על סעיף 6(ד) לחוק המשמעת הקובע כי "חבר מותב של ביה"ד שנפטר או... רשאי אב ביה"ד למנות למותב חבר אחר במקומו; המותב האחר רשאי... לנהוג בראיות שגבה ההרכב הקודם כאילו גבה אותן בעצמו, או לחזור ולגבותן, כולן או מקצתן". ניתנה הכרעת הדין בה הורשעה המערערת. בתאריך 29.11.01, יותר מ-5 שנים לאחר הגשת התובענה, ניתן גזה"ד בו הוטלו על המערערת עונשים שונים. הערעור נתקבל.
ג. הכלל הוא שכל הדיונים בערכאות צריכים להתקיים בפני הרכב זהה, אם וככל שהדבר ניתן. כלל זה כפוף לחריג: כאשר נבצר מחבר במותב לסיים את הדיון ניתן להחליפו בחבר אחר. יש לפרש חריג זה בצמצום. ההכרעה בעניינה של המערערת אינה מחייבת הכרעה בסוגיית סמכותו של בית הדין להמשיך בדיון אליו הגיע ההרכב כאשר הוחלפו שני חברים בהרכב ביה"ד. גם בהנחה שפרשנותו של סעיף 6(ד) לחוק המשמעת עשויה לשאת גם אפשרות של החלפת שני חברים בהרכב, נותרת השאלה אם הפעיל ביה"ד את שיקול דעתו כהלכה שעה שבחר לא לשמוע מחדש, כבקשת ב"כ המערערת, את העדויות שנשמעו ע"י ההרכב הראשון, או למצער את העדויות העיקריות.
ד. בעניינה של המערערת, חייבו הנסיבות הייחודיות את ביה"ד לשמוע מחדש לפחות חלק מעדי התביעה: ראשית, אחד החברים שהוחלפו לא השתתף בחלק מהדיונים. בדרך כלל, די בטעם זה כשלעצמו כדי להצדיק את פסילת ההליך, שכן עליו להתקיים בכל
שלביו בהרכב של שלושה שופטים; שנית, טרם הוחלף ההרכב נשמעו כל עדי התביעה וחלק מעדי ההגנה. ההרכב החדש שמע רק חלק מעדי ההגנה. המערערת טענה כי מקור התלונות בסכסוך משפחות בכפר, והדגישה את העובדה כי המתלוננים נמנים על המשפחות שהיו מסוכסכות עם משפחתה. בית הדין קיבל את עדותם של עדי ההגנה בדבר סכסוך המשפחות. אך דחה את גירסת המערערת לעניין השפעת הסכסוך על התלונות שהוגשו נגדה. בנסיבות אלה היה על בית הדין לשמוע מחדש את העדויות העיקריות במשפט. נוכח הזמן הרב שחלף מאז נעברו לכאורה העבירות המיוחסות למערערת ומאז הגשת כתב התובענה, אין מקום להחזיר את עניינה לבית הדין למשמעת כדי שישוב וישמע מחדש עדים ויש לזכותה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. פלאח למערערת, עו"ד א. פטר למשיב. 15.8.02).

ע.א. 6492/00 - שלדות מפעלי מתכת בע"מ נגד מאזן אמין שחיבר

זכות עכבון. ביטול זכות עכבון כאשר הנכס שוחרר לפני תשלום התמורה והוחזר לתיקונים. *השימוש בזכות העכבון צריך להיעשות בתום לב(מחוזי חיפה - ע.א. 4433/99 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל בעיקרו).

א. המשיב קנה מהמערערת בינואר 1997 נגרר לרכב (להלן - "הנגרר") תמורת 90,000 ש"ח. בעת מסירת הנגרר למשיב עמד לחובתו של המשיב חוב שמועד פרעונו הגיע ושיעורו היה שנוי במחלוקת (להלן - "חוב התמורה"). כשנה לאחר מכן, בחודש אפריל 1998 מסר המשיב את הנגרר למערערת לצורך תיקונים והמערערת עיכבה אותו בידיה והודיעה למשיב, כי היא מסרבת לשחררו עד שישלם את חוב התמורה - שלטענתה עמד על $8,875 - וסכום נוסף של 2,901 ש"ח תמורת התיקונים (להלן - "חוב התיקונים"), וכן חובות נוספים בגין תיקונים בנגררים אחרים שקנה אצלה (להלן - "החובות האחרים"). המשיב הציע לשלם רק סכום של 15,000 ש"ח, כפרעון של חוב התמורה. המשיב הגיש לבימ"ש השלום תביעה נגד המערערת להחזיר לידיו את הנגרר וכן לפצותו עבור הנזקים שגרמה לו על ידי עיכוב הנגרר. המערערת הגישה תביעה שכנגד על סכום חוב התמורה, חוב התיקונים וכן החובות האחרים. במסגרת ההליכים בבימ"ש השלום עשו בעלי הדין הסדר דיוני לפיו שחררה המערערת את הנגרר כנגד סכום של 25,000 ש"ח שהפקיד המשיב בידי בא כוחה של המערערת.
ב. בימ"ש השלום דחה את תביעתו של המשיב לפצותו עבור עיכוב הנגרר. הוא קבע, כי המערערת עיכבה את הנגרר בשל חוב התיקונים ובשל חוב התמורה, אולם לא פסק בשאלה אם המערערת היתה זכאית לעכב את הנגרר. בימ"ש השלום קיבל חלקית את התביעה שכנגד של המערערת, וחייב את המשיב לשלם לה את חוב התיקונים בסך 2,901 ש"ח וכן סכום נוסף של $6,629 בגין חוב התמורה. את תביעתה של המערערת בגין החובות האחרים דחה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את ערעורו של המשיב באופן חלקי, וקבע כי "למשיבה [המערערת] היתה זכות לעכבון אך ורק בשל מחיר התיקון... לא היתה זכאית לעכב תחת ידה את הנגרר בגין יתר החובות שהיו למערער כלפיה". ביהמ"ש סבר כי למשיב נגרמו נזקים עקב עיכוב הנגרר, אולם הוא "לא עשה להקטנת נזקיו". לפיכך, חייב את המערערת לפצות את המשיב "על פי אומדנה" בסכום של 40,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי השאיר את חיובו של המשיב בחוב התמורה על כנו. לא נאמר בפסה"ד דבר בענין חוב התיקונים. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל בחלקו.
ג. לפי סעיף 11 לחוק המיטלטלין ניתן לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב. אם שווי המיטלטלין עולה על שווי החיוב "במידה בלתי סבירה", זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין "אם הם ניתנים להפרדה לחלקים". העכבון פוקע אם "הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו". למערערת לא היתה זכות עיכבון על הנגרר בגין חוב התמורה, שכן מסרה את הנגרר למשיב מרצונה כבר בחודש מרץ 1997, אף על פי שבאותו זמן הגיע לה חוב התמורה. למערערת עומדת זכות עיכבון
רק להבטחת הכספים המגיעים לה בעד התיקונים. עם זאת, המערערת היתה זכאית לעכב את הנגרר אף על פי שסמכה את העיכוב לא רק על חוב התיקונים אלא גם על חוב התמורה, שבגינו לא היתה לה זכות עיכבון, וגם על החובות האחרים שלא היתה זכאית להם כלל, ואף על פי ששוויו של הנגרר עלה על חוב התיקונים במידה שניתן לכנותה "בלתי סבירה".
ד. השימוש בזכות העיכבון צריך להיעשות בתום לב. דרישת סכום גבוה מן המגיע, כתנאי לשחרור נכס מן העיכבון, יש שתיראה כשימוש בזכות העיכבון שלא בתום לב ואף תשמוט את הבסיס של הזכות. אך בענייננו, המערערת סברה שהיא זכאית לעכב את הנגרר לא רק בשל חוב התיקונים אלא גם בשל חוב התמורה ובשל החובות האחרים וזאת הודיעה למשיב. מדובר בשאלות משפטיות שאינן פשוטות. נראה, כי סברתה של המערערת נבעה מטעות בדין שאינה עולה לכדי חוסר תום לב בנסיבות הענין.
ה. אם אין המטלטלין ניתנים להפרדה לחלקים, אין החייב זכאי לשחררם אפילו עולה שווים במידה בלתי סבירה על שווי החיוב. החייב זכאי גם לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון כנגד מתן ערובה מספקת לסילוק החוב. נושה המסרב לפניית חייב לשחרר את המטלטלין בכפוף למתן ערובה מסתכן בכך שיהיה עליו לשאת בנזקי העיכוב אם יימצא שהסירוב או הדחייה לא היו מוצדקים. בענייננו, המשיב יכול היה לשחרר את הנגרר אילו הציע למערערת "ערובה מספקת" לפי סעיף 11(ג) לחוק המטלטלין. המשיב הציע לשלם למערערת סכום של 15,000 ש"ח, שאותו ייעד לסילוק חוב התמורה והתנה זאת בהסכמת המערערת לקבל את הסכום המוצע כסילוק סופי וגמור של מלוא חובותיו כלפיה. לפיכך לא יצא ידי חובת מתן ערובה מספקת.
ו. המערערת משיגה גם על כך שביהמ"ש המחוזי לא חייב את המשיב לשלם לה גם את חוב התיקונים; וכן על כך שלא חייב את המשיב בריבית חריגה. אשר לחוב התיקונים - משתמע מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, כי ביהמ"ש אישר את חיובו של המשיב בחוב התיקונים, כפי שהוטל ע"י בימ"ש השלום. אין צורך לחזור להטיל על המשיב חיוב זה שכבר הוטל בבימ"ש השלום. אשר לחיוב בריבית חריגה - אין להתערב בענין זה, בין היתר, מן הטעם שהמשיב הפקיד סך של 25,000 ש"ח לזכות המערערת כבר בשלב הדיון בבימ"ש השלום וסכום החובות נוכה מתוכו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד נפתלי נשר למערערת, עו"ד אלבר מני למשיב. 19.8.02).

בש"פ 5893/02 - סולימאן שלבי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של הברחת פועלים זרים לעבודה בישראל ונשים לעיסוק בזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי עסק בהעברת אנשים דרך גבול מצרים לתוך שטח ישראל, ובהם זרים שהובאו לעבודה בישראל ונשים שהובאו לשם עיסוק בזנות בארץ. לפי האמור בכתב האישום פנה העורר טלפונית לאדם ששימש סוכן משטרתי והציע לו לרכוש נשים בסכום של 30,000 דולר. כתב האישום מתאר גם שורה של מעשים מיניים חמורים, שביצע העורר בנשים ובהם מעשי סדום ומעשי אינוס. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מחומר הראיות עולה לכאורה כי העורר היה מעורה היטב בעבירות החמורות של סחר בנשים למטרות זנות. מעצרם של האנשים המשמשים חוליות בשרשרת הסחר בבני אדם, הוא חיוני למניעת התמשכותן של העבירות. לכאורה, רק במקרים יוצאי דופן, אם בכלל, ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. מכל מקום, העורר הפעיל אנשים מטעמו באמצעות ?הטלפון, ובאמצעות קשריו הענפים אף גרם לכאורה למעשי אלימות על פי הוראה טלפונית. נוכח הפיתוי הכספי הרב הטמון בעבירות המיוחסות
לעורר, והקלות בה יכול העורר לבצע את עבירותיו גם מן הבית, אין אפשרות למנוע את הסיכון הנשקף ממנו אלא בדרך של מעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד דוד יפתח וגב' שרון אבישר לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 14.8.02).

בש"פ 6348/02 - משה גרוטס ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של אינוס בצוותא כאשר שניים מהנאשמים שוחררו בחלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

שלושת העוררים הואשמו בעבירות של אינוס, מעשה סדום וכליאת שווא שביצעו במתלוננת, צעירה חולת אנורקסיה, הסובלת מהפרעות אישיות, ומתפקדת ברמה שכלית של פיגור קל, שסימני מצבה ניכרים עליה. המתלוננת התארחה בבית דודתה בקריית חיים ובמשך שלשה ימים עברה סדרה של מעשי אינוס בחבורה שכללה שבעה אנשים. ביהמ"ש קמא הורה על מעצר חמישה מהנאשמים ושניים שחררה בערובה. כנגד הבחנה זו טוענת באת-כוח העוררים. הערר נדחה.
ביהמ"ש קמא בחן את הראיות היטב, ולכאורה קבע הבחנה של מדרג בין מידת המעורבות של הנאשמים השונים בעבירות המיוחסות להם. אין להתערב בהבחנות שנקבעו על-ידי השופטת קמא. נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעוררים, והאופן המשפיל והברוטלי שבו נהגו במתלוננת, נשקף מהם סיכון ואין להשיג את תכלית המעצר על דרך של חלופה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמי אולמן לעוררים, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 14.8.02).

בש"פ 6362/02 - אשר מסס נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ונאשם נוסף (בן-שושן) עבדו יחדיו כחוקרים פרטיים במשרד חקירות. בן-שושן עבד בנוסף כמרצה במכללה לביטחון וחקירות, העוסקת בהכשרת חוקרים פרטיים. על פי כתב אישום שהוגש נגד השניים הציע בן-שושן לתלמידות לסייע להן במציאת עבודה במשרד חקירות. השניים נפגשו עם כל אחת מן המתלוננות. במהלך המפגשים שיכנעו השניים את המתלוננות כי במסגרת עבודתן כחוקרות פרטיות, הן יצטרכו להשיג מידע מן הנחקרים באמצעות פיתויים בעלי אופי מיני. השניים הבטיחו למתלוננות כי יתקבלו לעבודה אם יוכיחו כי הן מסוגלות להיות במצבים אינטימיים עם נחקרים, ומסוגלות "להפריד גוף מנפש" ואף לעמוד "במבחן של הצקות". הנאשמים ניצלו את תמימותן של המתלוננות וביצעו בהן מעשים מיניים שונים, כביכול על-מנת להכשירן לתפקיד ועל-מנת לבחון את התאמתן לעבודה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של שני הנאשמים עד תום ההליכים. עררו של העורר נתקבל.
אכן, מן העורר נשקפת מסוכנות לציבור, אך על-פני הדברים, חלקו של העורר בפרשה קטן מחלקו של בן-שושן. העורר, להבדיל מבן-שושן, לא יצר את הקשר הראשוני עם המתלוננות, ולא עסק באיתור הקורבנות. כמו כן, מספר האישומים המיוחסים לו קטן יותר מאלה המיוחסים לבן-שושן. בשים לב לכך שלכאורה בן-שושן היה הדמות הדומיננטית והמניפולטיבית בפרשה, נראה כי המסוכנות הנשקפת מן העורר כרוכה במידה רבה בקשריו עם בן-שושן ובעבודתם המשותפת במשרד החקירות. ניתוק הקשר בין השניים עשוי להפחית מרמת המסוכנות הנשקפת מן העורר. בהתחשב בכך, ונוכח עברו הנקי של העורר ונסיבותיו האישיות ניתן לקבל את המלצת שירות המבחן ולהמיר את מעצרו של העורר במעצר בית מוחלט.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 15.8.02).

ע.פ. 132/99 - משה קסטל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות רצח כפול על יסוד ראיות נסיבתיות (הערעור נדחה).

המערער נמצא אשם ברציחתם, בזה אחר זה, של שני בני-אדם. בשל רציחתו, למטרת ביצוע שוד, של המנוח יגאל דניאל ז"ל, הורשע המערער בעבירת שוד מזוין ורצח, ובשל רציחתו, כדי להקל על הימלטותו מזירת הפשע, של המנוח אילן דבש ז"ל הורשע המערער בעבירת רצח. בשל כל אחד משני מעשי הרצח נידון המערער למאסר עולם, וביהמ"ש הורה כי המערער יישא את שני העונשים במצטבר. הערעור נדחה.
ההרשעה התבססה על ראיות נסיבתיות והפרכת האליבי של המערער שהוכח כשקרי. הכרעת ביהמ"ש התבססה על העובדות שהוכחו נגד המערער ושאותן בחן במבחני ההיגיון וניסיון החיים. בכך נהג על-פי הכלל שעל-פיו מוטל על בימ"ש לבחון את השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו לפניו כדי לבסס הרשעה. אכן, לא בכל אחת מן העובדות שהוכחו היה כדי להצביע על אשמת המערער; ולצד עובדות, שלכאורה היוו ראיה נחרצת לאשמת המערער, הוכחו גם עובדות שלוא עמדו לבדן לא ניתן היה ללמוד מהן הרבה. אלא ששילובן של אלו באלו, במסכת העובדתית הכוללת, לא הותיר ספק בדבר המשמעות הראייתית שיש לייחס להן.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ד. יפתח וד. ענבר למערער, עו"ד א. ברזילי למשיבה. 20.8.02).

ע.א. 1386/02 - חיים רבינוביץ נגד דוד כץ

*מחיקת ערעור על הסף באשר מדובר ב"החלטה אחרת" שעניינה גילוי מסמכים (בקשת המשיב למחיקת הערעור על הסף - הבקשה נתקבלה).

המשיב הגיש תביעה נגד המערער שהוגדרה כ"מתן חשבונות". בתביעה נטען, כי בין הנתבע לבין התובע נכרת הסכם לפיו התובע יהיה זכאי לעמלות שונות בגין קבלת אישורים להשקעת כספים במיזמים שונים והנתבע אינו מקיים אותו. המשיב ביקש סעד של גילוי כל חשבונות המערער ושל הוראה למערער לשלם את "סכומי העמלות אשר יתקבלו מבירור החשבונות, המסמכים ושאר הראיות שיוצגו". ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע, כי בין הצדדים נכרת הסכם כנטען, וכן הורה ביהמ"ש למערער להמציא למשיב חשבונות, תוך 45 ימים, והצהיר, כי המשיב זכאי לקבל מחצית מכל תקבול או עמלה שקיבל המערער. המערער הגיש ערעור על החלטה זו. במקביל, הגיש בקשת רשות לערער. המשיב מבקש למחוק את הערעור על הסף, בטענה כי ההחלטה של בימ"ש קמא הינה החלטה אחרת. הבקשה נתקבלה והערעור נמחק.
בימ"ש קמא העניק למשיב סעד של גילוי פרטים ומתן חשבונות. קבלת הפרטים והחשבונות אינם אלא צעד, שנועד לאפשר קביעת הסכום הכספי שהמערער חב למשיב, ומתן סעד בהתאם ע"י ביהמ"ש. אין מדובר בסעד העומד על רגליו שלו. טענות המערער לגוף העניין מקומן בהליך התקיפה לעיצומו, ולא בשלב המיקדמי, בו אנו מצויים עתה.

(בפני: הרשם שחם. 14.8.02).

ע.פ. 6559/02 + 3640/02 + 6559/02 - מדינת ישראל נגד כאזם אבו ריחן ואח'

*החמרה בעונש בעבירה של סחר בנשק ע"י תושבי הרשות הפלשתינית שנכנסו לישראל שלא כדין (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש של שניים מהמשיבים נתקבל ועל קולת העונש של השלישי נדחה).

שלושת המשיבים, תושבי הרשות הפלשתינית, נכנסו לישראל שלא כדין כדי לרכוש 15 רובי סער ולהעבירם לשטח הרשות הפלשתינאית. הם קשרו קשר עם אדם בישראל, שבדיעבד התברר שהוא סוכן משטרתי, וסיכמו עמו לרכוש ממנו את הרובים תמורת 900 דולר לרובה. העיסקה התבצעה רק חלקית והמשיבים
נתפסו. ביהמ"ש המחוזי בחיפה גזר על כל אחד מהם 60 חדשי מאסר, מתוכם 42 חדשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המדינה טוענת כי מדובר בעבירות חמורות העשויות לסכן את בטחון המדינה וכי במצב הבטחוני הקשה מן הראוי להחמיר בענישה בעבירות מן הסוג הנדון. הדברים הם כך ביתר-שאת בעניינו של המשיב הראשון שכבר הורשע בעבר בעבירות מן הסוג הנדון וריצה עונש מאסר. המשיבים 1 ו-2 מערערים על חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש לגבי שלושת המשיבים. ערעוריהם של המשיבים 1 ו-2 נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל לגביהם. ענשו של המשיב 1 יעמוד על 96 חדשי מאסר, מתוך זה 78 חדשי מאסר בפועל, וענשו של המשיב מס' 2 יעמוד על 72 חדשי מאסר, מתוך זה 54 חדשים לריצוי בפועל. הערעור נגד קולת ענשו של המשיב 3 נדחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גרוניס. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד עלא עואד למערער. 8.8.02).

ע.א. 4588/96 - ישראל חרמץ נגד זלמן מרגוליס

*שחרור עו"ד מייצוג כאשר אינו מצליח ליצור קשר עם הלקוח (בקשה לשחרור מייצוג - הבקשה נתקבלה).

המבקש הוא עו"ד במשרד ש. הורביץ ושות' המייצג את המשיבה 2 בערעור. לראשונה, פנה המשרד באמצעות עו"ד ראובן בכר, בבקשה לשחרור מן הייצוג בחודש אוקטובר 1997. בהודעה ובבקשה שהוגשו אז, נאמר כי על פי הוראות שנמסרו לעו"ד בכר ע"י בני משפחתם של המשיבים 1 ו-2, על רקע פטירתו של המשיב 1, מתבקש הוא לחדול מייצוג המשיבים. בקשה קודמת זו נדחתה. ביום 6.2.02 הוגשה בקשה נוספת בה נטען כי המשרד לא הצליח ליצור קשר עם המשיבה 2, ובהיעדר יכולת לקבל מידע או הנחיות כלשהן מאת המשיבה 2 בנוגע להמשך ניהולו של התיק, ואף לא שכ"ט, נתבקש השחרור מן הייצוג. המערער טוען כי היעתרות לבקשה תסכל כל אפשרות להביא את ההליכים לתומם. הטעם לתרחיש זה נעוץ בחשש, כי אם ישוחרר משרד עוה"ד מן הייצוג, לא תהא בידו כתובת להמצאת כתבי בי דין למשיבה 2, וכך לא ניתן יהיה להמציא לידיה את פסה"ד. הבקשה נתקבלה.
גם אם לא ישוחרר המבקש מהייצוג לא תהא למסירה למבקש נפקות. המצאה למי שאינו בעל הדין, מבוססת על ההנחה, שהמצאה לאחר, ובכלל זה מורשה, תביא את ההליך, או את כתב בי הדין הרלוונטי, לידיעתו של בעל הדין. אם המציאות היא, כי בפועל אין יחסי עורך דין לקוח בין הצדדים, ואין כל קשר ביניהם, ולא ניתן ליצור קשר ביניהם, צרכיו הדיוניים של המערער לא יוכלו להפיח חיים ביחסים אלה.

(בפני: הרשם שחם. 4.6.02).

בש"פ 6912/02 - מדינת ישראל נגד יעקב (קובי) חיון

*דחיית בקשה להארכה שלישית של מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשים, אינוס ומעשי סדום (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

המשיב נעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשים לעיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, כליאת שווא, איומים, אינוס ומעשה סדום. משחלפו 9 חודשים למעצרו הוארך מעצרו של המשיב פעמיים ע"י שופטי ביהמ"ש העליון לתקופות של 90 יום. במהלך 90 הימים האחרונים התקיימה אך ישיבה אחת, והמשפט עדיין נמצא בראשית פרשת ההגנה. המדינה, חוזרת ומבקשת להאריך את המעצר בשלישית בנימוקים שהצדיקו את המעצר עד תום ההליכים. הבקשה נדחתה. הנימוקים שהיו טובים להחלטת המעצר הראשונה שוב אינם יכולים להתקבל. כבר נפסק לא אחת, כי ככל שמתארכת תקופת המעצר, כך עולה וגובר משקל הפגיעה בחירותו של אדם. אך, בנוסף, גם מסוכנותו של האדם,
ככלל, פוחתת. שכן, אין זה סביר שבתקופה שהוא ממתין להכרעת דינו, לאחר מעצר ממושך, ימשיך בפעילות פלילית ויסתכן בחזרה אל הכלא.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אלון אינפלד למבקשת, עו"ד ארז גוטמן למשיב. 14.8.02).

בג"צ 6996/02 - יוסף חמיד מוסטפא זערוב נגד מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה

*דחיית עתירה נגד הריסת בית של משפחת מחבל מתאבד שהתגורר בבית, בהתחשב בצורכי הרתעה (העתירה נדחתה).

מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה הורה על הריסת הבית בו התגורר בנו של העותר באזור המוואסי. ביום 12.5.02 יצא הבן מן הבית בשליחותו של ארגון טירור ורצח את המנוח ניסן דולינגר ז"ל. הבית נאטם על אתר והודע לבני הבית כבר ביום 12.5.02 על הכוונה להרסו. נימוקיו של המשיב התבססו על חומרת מעשה הרצח, ו"החשיבות המיוחדת בהרתעה באזור המוואסי, הנמצא בסמוך ליישובי גוש קטיף". העותר לא חלק על סמכותו של המשיב לבצע את הריסה הבית מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), אך טענתו היתה שאין ראיות מספיקות הקושרות את הבן למעשה הרצח וכי בנסיבות הענין מעשה ההריסה אינו מידתי ואינו מתחשב במידה מספקת בתושבי הבית שלא היתה להם ידיעה על פעולותיו של הבן. העתירה נדחתה.
מדובר במבנה בן קומה אחת שבו התגוררה משפחתו הגרעינית של הבן שהיא בת 9 נפשות, כולל שני הורים וצאצאיהם. אין ראייה ששאר בני משפחת העותר היו מעורבים במעשיו של בנם, אך טענתו של המשיב היא כי יש חשיבות מיוחדת בהרתעת מחבלים ומפגעים פוטנציאליים באזור המוואסי שבינו לבין ישובי גוש קטיף אין קיימת הפרדה פיזית. כבר נפסק בעבר כי השימוש בתקנה 119 גם לצרכי הרתעה הוא לגיטימי. מדינת ישראל מצויה כיום בעיצומה של לוחמה בטרור, כאשר לדעת הממונים על הביטחון עשוייה נקיטת אמצעים הרתעתיים לגיטימיים - דווקא באזור המוואסי, בשל התנאים המיוחדים השוררים בו, לתרום להצלת חיי אנשים חפים מפשע ולהפחתה משמעותית של מעשי טירור. אין בג"צ מחליט מה יעילותם ותבונתם של אמצעים אלה כדי להשיג את המטרה האמורה. בגדר הביקורת השיפוטית שבג"צ מפעיל על המשיב עליו לבחון רק את חוקיות מעשיו בגדר שיקול דעתו, ואין לומר ששיקול דעת זה הופעל במקרה שלפנינו שלא כהלכה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד איהאב עיראקי לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 20.8.02).

רע"א 4132/02 - זכריה שולמית נגד בכר חוה ואח'

*פטור מערבון בערעור נגד מימוש משכנתא (בקשה לפטור מערבון - הבקשה נתקבלה).

בגדר מימוש משכנתא עומד על הפרק פינוייה של המשיבה מדירה בה היא מתגוררת. המבקשת כבת 70 שנים. היא אינה עובדת ומתקיימת מקיצבת זיקנה של המוסד לביטוח לאומי. אין בידיה נכסים כלשהם, למעט הבית בנס ציונה נשוא הליך זה. בנה הבכור הוא חולה נפש אשר עבר התקף לב קשה והטיפול בו נעשה ע"י המבקשת. גם בתה של המבקשת איננה יכולה לסייע לה לאחר שבעלה של אותה בת הוכרז כפושט רגל. בערעור מבקשת המבקשת פטור מהפקדת ערבון ובקשתה נתקבלה.
מצבה הכלכלי של המבקשת הוא דל. אין בידיה לעמוד בחובת ההפקדה. הותרת חובה זו בעינה משמעותה סגירת שערי ביהמ"ש בפני המבקשת, כאשר על הפרק עומדת שאלת פינויה מנכס בשל הליכי מימוש משכנתא. לא ניתן לומר על הבקשה כי היא נטולת סיכוי עד כדי כך שיש מקום למנוע את הדיון בה על ידי דרישת הערבון. גם יחסי הכוחות שבין בעלי הדין מאפשרים התחשבות מיוחדת במצבה של המבקשת.

(בפני: הרשם אוקון. 15.8.02).

רע"א 8170/01 - דור כימיקלים בע"מ נגד ניר רווה ומדינת ישראל

*דחיית התנגדות למתן פטור מאגרה שהוא עניין שבין המדינה למבקש הפטור (הבקשה נדחתה).

במסגרת תביעת נזיקין שהגיש המשיב נגד המבקשת עתר המשיב למתן פטור מתשלום אגרת בימ"ש. רשם ביהמ"ש המחוזי קבע, לאחר ששמע את עמדת המדינה, כי נוכח מצוקתו הכלכלית הגדולה של המשיב, יש לקבל עקרונית את בקשתו, אלא שנוכח "הצל הכבד המרחף מעל עילת התביעה", יש להסתפק במתן פטור ממחצית האגרה בלבד. על החלטה זו ערערו המשיב 1 והמבקשת לביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי אין מקום להתערבותו באיזון האינטרסים שערך הרשם, אך איפשר למשיב לשלם את מחצית האגרה ב-12 תשלומים חודשיים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עיקר טענת המבקשת היה, כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לפסוק כפי שפסק, וזאת מן הטעם שבתקנה 13(ד) לתקנות בימ"ש (אגרות), הוגבלה סמכות ביהמ"ש לאפשר את פריסת תשלום האגרה לשני תשלומים בלבד. מבלי להכריע בשאלה, אם למבקשת עילה לביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי, ברי כי במקרה זה אין מקום למתן רשות ערעור, שהלוא, אגרת בימ"ש נדרשת ע"י המדינה, ואין דרישת האגרה יכולה לשמש מכשיר בידי הנתבע לצורך סגירת דלתות ביהמ"ש כנגד תביעה שתוגש כנגדו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יואב פרידמן למבקשת. 22.7.02).

בש"פ 7010/02 + 6998/02 - מדינת ישראל נגד יוסי מלכה ויצחק בר מוחא

*שחרור בערובה בעבירות מס, הלבנת הון, סחיטה וכיוצא באלה בשל חולשת הראיות, ותנאי השחרור בערובה (הערר נדחה).

המשיבים הואשמו בעבירות של החזקה וניהול בתי-הימורים באיזור ירושלים; עבירות על פקודת מס הכנסה, חוק מס ערך מוסף וחוק איסור הלבנת הון; עבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע, סחיטה באיומים, כליאת שווא, וחטיפה המתייחסות לפרשת עופר מקסימוב והכספים שנגנבו מן הבנק למסחר. בהקשר זה נטען, כי מקסימוב פרע את חובו למשיבים בסך 50 מיליון ש"ח, שהפסיד בבתי-הימורים בבעלותם, באמצעות כספים שגנבה אחותו, אתי אלון, בידיעת המשיבים, מהבנק למסחר, וכי כלאו את מקסימוב בשני בתי-מלון בירושלים ובהמשך אף כפו עליו לנסוע לרומניה, שם פיקחו על תנועותיו; עבירה של סחיטה באיומים, על שהטילו אימה ועינו קבלן בניין בשם אבי בן-גיאת, על-מנת לגרום לו להחזיר להם סכום של 1.8 מיליון דולר שהיה חייב להם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התשתית הראייתית אינה מספקת למעצר ועל כן החליט לשחרר את המשיבים בתנאי "מעצר-בית". המדינה עררה על דחיית הבקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים והמשיבים עררו על תנאי השחרור בערובה כאשר אין ראיות לכאורה. העררים נדחו.
גם בפירוש הרחב ביותר, תוך התייחסות לנאמר בתמלילים שהוגשו, כמכלול המשקף את היחסים בין המשיבים לבין מקסימוב ונושיו האחרים, אין אלא ראיות חיזוק לראייה העיקרית, החסרה, שהיא עדות מקסימוב עצמו. ספק אם התשתית הראייתית שהונחה היא בגדר "ראיות לכאורה" על-פי סעיף 158 לחסד"פ שקיומן מעביר אל כתפי הנאשם את נטל הבאת הראיות, על אחת-כמה-וכמה שאין הסברה של המדינה מספיק למעצר עד תום ההליכים, המותנה בקיום ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעה. מנגד אין לבטל את ההוראה בדבר "מעצר בית".