תקציר סביר כרך ס' חוברת 20

בג"צ 3511/02 - עמותת "הפורוס לדו קיום בנגב" ואח' נגד משרד התשתיות ואח'

*תחולת חוק התכנון והבנייה על מבנים זמניים. *סמכותו של בג"צ להעניק סעד של צו עשה גם כאשר העשייה נוגדת דבר חקיקה. *הוראה של בג"צ לבניית גשרון זמני בניגוד לדיני התכנון והבנייה כאשר הדבר דרוש למנוע סכנה מילדים ההולכים לבית הספר בימות הגשמים(בקשה דחופה למתן צו ביניים - הבקשה נתקבלה).
א. עניינה של העתירה, שהוגשה ביום 25.4.02, בפתרון בעיית השפכים הזורמים בנחל חברון, ואשר ממררים את חייהם של תושבי הפזורה הבדואית "אום בטין". בגדר העתירה התבקש, בין היתר, צו ביניים שיורה לרשויות המדינה להתקין לאלתר גשרונים לחציית הנחל ברגל ו/או ברכב, כדי למנוע הגבלת חופש התנועה של התושבים אל הישוב ומחוצה לו, ולמניעת סכנות בריאותיות וסכנת טביעה. בתגובה שהגישה המדינה לבקשה למתן צו ביניים נאמר, בין היתר, כי המדינה תבדוק "דרכים חוקיות" אפשריות להצבת גשרון חדש במקום המועד לשטפונות, או שיקום וחיזוק הגשרון הקיים למניעת סכנה. ואולם, בהודעה מאוחרת יותר של המדינה נאמר כי לא עלה בידה למצוא דרך חוקית כזו. עם זאת ציינה המדינה, כי משרד הפנים מתחייב להקים גשרון כעבור מספר חודשים, לכשיאושרו התכניות אשר יאפשרו זאת. העתירה נתקבלה.
ב. למעשה, טענתה של המדינה, שלפיה אין דיני התכנון והבנייה מאפשרים הקמת גשר ארעי ללא היתר בנייה, אינה נקייה מספקות. כך, למשל, בפרשת אסון גשר המכביה, זוכו הנאשמים מעבירה של בניית הגשר ללא היתר, תוך שבית המשפט קובע, בהתבסס על מספר פסקי-דין של בית המשפט העליון, כי חוק התכנון והבנייה אינו חל על מבנים זמניים. ואולם, בשאלה זו אין צורך להכריע, שכן בסמכותו של בג"צ להורות על מתן צו הביניים המבוקש, אף בהנחה שדיני התכנון והבנייה אינם מאפשרים זאת. ג. סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, קובע: "בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר". להוראה זו מעמד חוקתי על-חוקי לא רק בדיני הסמכות הדיונית, אלא גם בדיני הסעד המהותי. אמנם, ככלל, יירתע בג"צ מלהעניק, מכוחו של סעיף זה, , סעד אשר אינו עולה בקנה אחד עם דבר חקיקה אחר, אף אם מעמדו הנורמטיבי נמוך יותר. ואולם, בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, כאשר אין דרך חוקית אחרת להושיט בו "סעד למען הצדק", לא מן הנמנע כי בית המשפט ייזקק לסמכות "בלתי קונוונציונאלית" זו. זה המקרה דנא.
ד. ילדים רכים בשנים נדרשים לסכן את חייהם על מנת להגיע לבית הספר הממלכתי, שהוקם בקרבת בתיהם על-ידי מדינת ישראל, או לחילופין להימנע מלהגיע לבית הספר בימי הגשמים. המדינה טוענת כי ידיה כבולות על-ידי הדין, אשר יאפשר לה לעשות כן רק בעוד מספר חודשים. אין בכוחם של דיני התכנון והבנייה לגבור על הוראתו החוקתית העל-חוקית של סעיף 15 הנ"ל. לא כל שכן בענייננו, כאשר המניעה החוקית הנטענת ליתן היתר בנייה לגשרון קבועה בהוראות דין מדרגה נורמטיבית נמוכה של חקיקת-משנה בלבד. על כן ניתן צו ביניים כמבוקש.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, לוי. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ד. פיש ול. גולן לעותרות, עו"ד א. קורן למשיבים. 16.1.03).

בג"צ 2828/00 - סבלנה קובלבסקי ואח' נגד שר הפנים ואח'

* בג"צ 2828/00 - דחיית בקשה להעניק אזרחות ישראלית לילידת קייב הנמצאת בישראל וטוענת שהיא נכדה ליהודי. *שיקול הדעת של שר הפנים להעניק אשרות ורשיון לישיבת קבע מטעמים הומניטריים. *סמכותו של בג"צ להתערב בשיקול דעתו של שר הפנים בעניין הענקת אשרות ורשיון ישיבת (העתירה נדחתה).
א. העותרת, אזרחית אוקראינה, ילידת 1978, גדלה מאז היותה ילדה קטנה בבית יתומים בקייב. בראשית שנת 1996 ביקרה בבית היתומים הגב' ציפורה רודריגז (העותרת 2), יהודיה אזרחית ישראל, אשר יחד עם בעלה (העותר 3) ביקשו לאמץ ילד. נמסר
לה, כי העותרת היא נכדה לסב יהודי. אף שבני הזוג לא התכוונו לאמץ את העותרת בשל גילה, הם סייעו בהסדרת הגעתה לישראל במהלך חודש מאי 1996. עם הגיעה לארץ ניתנה לעותרת אשרת ביקור ומאז התגוררה אצל משפחת רודריגז. העותרת פנתה למשרד הפנים בבקשה לקבלת אזרחות מכוח חוק השבות, שכן לטענתה היא נכדה ליהודי, אשר נרצח על ידי הנאצים. משרד הפנים קבע שאין במסמכים שהוגשו כדי להוכיח טענה זו, ועל כן הורה לה משרד הפנים לעזוב את הארץ. ביום 2.4.00 נעצרה העותרת בחשד לאחזקת סמים והוצא נגדה צו גירוש. בעתירתה טוענת העותרת כי לזוג רודריגז זכות טבעית למשמורת עליה, שהיא בתם הפסיכולוגית, ולפיכך יש להעניק לה אישור שהייה בארץ. לחלופין נטען, כי יש להעניק לעותרת אישור שהייה מסיבות הומניטריות. ועדת חריגים בין משרדית החליטה שלא לשנות את מעמדה של העותרת. העתירה נדחתה.ב. סעיף 4א לחוק השבות קובע את זכאותם של בני משפחתו של יהודי - הגם שהם עצמם אינם יהודים - לזכויות מכוח חוק השבות ומכוח חוק האזרחות. משרד הפנים, לאחר שבחן את חומר הראיות אותו הגישה העותרת, החליט כי לא עלה בידיה להרים את הנטל במבחן הראיה המינהלית לביסוס היותה נכדתו של יהודי. אין להתערב במסקנה זו. המסמכים שהוגשו הם בעיקרם נסיבתיים ובבדיקתם עולה כי אין הם מספיקים.
ג. הטיעון החלופי עליו מבקשים העותרים להישען עניינו טעמים הומניטריים. העותרת מבקשת כי שר הפנים יעניק לה אשרה ורישיון לישיבת קבע לפי סעיף 2(4) לחוק הכניסה לישראל. ברם, הסמכות להחליט אם להיענות לבקשה מסורה לשר הפנים, אשר מאז ומתמיד ראה את סמכותו זו כמעניקה לו שיקול דעת רחב ביותר. עם זאת, בג"צ חזר וקבע כי שיקול דעתו של שר הפנים נתון לביקורתו, כשיקול הדעת של כל רשות אחרת. כן נקבע כי על השר לקבוע כללים להפעלת שיקול הדעת אשר יועלו על הכתב. כך אכן נעשה עם קביעת ה"קריטריונים למתן אשרה לישיבת קבע בישראל".
ד. על פי הקריטריונים, שנקבעו כאמור, מדיניות משרד הפנים היא שלא להעניק אשרות לישיבת קבע אלא במקרים חריגים בלבד בהם קיימים שיקולים מיוחדים, ובכללם שיקולים הומניטריים. יישומה של המדיניות על עובדות המקרה שבפנינו אינו מעלה פגם המצדיק התערבות. ודוק: בענייננו אין האמור בזר בגיר המבקש להצטרף להורה, אלא בזרה בגירה אשר נכנסה לישראל חודשים ספורים טרם הגיעה לגיל 18 והמעוניינת להצטרף למי שאינם הוריה על פי חוק. זאת לאחר ששהתה בישראל מספר שנים ללא אישור שהייה כחוק. לאור כל זאת, אין להטיל פגם בהחלטת שר הפנים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' דבורה פרנקל לעותרים, עו"ד גב' חני אופק למשיבים. 16.1.03).

בג"צ 212/03 - חרות התנועה הלאומית נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה

* בג"צ 212/03 - דחיית עתירה לבטל החלטת יו"ר ועדת הבחירות לפסול שידור מסויים בתעמולת הבחירות. *סמכות בג"צ להתערב בהחלטות יו"ר ועדת הבחירות לכנסת מעוגנת בחוק יסוד: השפיטה, כסמכות חוקתית על חוקית. *נוסחת האיזון הנדרשת בין חופש הביטוי לבין אינטרס ביטחון ציב(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים מצא וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של הנשיא ברק).
א. המערערת, המשתתפת בבחירות לכנסת השש-עשרה, פנתה למשיב, בבקשה לאשר - במסגרת שידור תעמולת הבחירות ברדיו -זמריר (ג'ינגל) בשפה הערבית, המתנגן על רקע מנגינת "התקוה". כן ביקשה לאשר תשדיר - במסגרת שידור תעמולת הבחירות בטלויזיה - בו התנגן הזמריר כאשר בחמש השניות הראשונות של התשדיר נראה דגל ישראל מתנופף מעל בנין הכנסת והדגל הופך בהדרגה מדגל ישראל לדגל פלשתין. המשיב פסל את הזמריר ואת התשדיר. הוא ראה בשני השידורים האלה "ביזוי ההמנון הלאומי ופגיעה
בו, ביזוי ופגיעה המביאים לגירוי יצרים ואף להסתה". העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים מצא וגב' שטרסברג כהן נגד דעתו החולקת של הנשיא ברק.
ב. (הנשיא ברק): אין לקבל את טענת ב"כ המדינה כי החלטתו של המשיב הינה סופית, ואין לבג"צ סמכות לדון בה. הוא סמך בעניין זה על הוראת סעיף 137 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב]. סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק יונקת חיותה מהוראות חוק-יסוד: השפיטה (סעיף 15). היא מעוגנת, איפוא, בהוראה חוקתית-על-חוקית. על כן, אין בכוחה של הוראת סעיף 137 לחוק הבחירות לשלול את סמכותו של בג"צ, עד כמה שקביעתו של סעיף זה כי "שום בית משפט" לא יזקק לסעדים הקבועים באותה הוראה, מתפרשת כשוללת את סמכותו של בג"צ.
ג. אין גם לקבל את טענתו של ב"כ העותרת כי המשיב אינו מוסמך כלל למנוע שידורים של תעמולת בחירות ברדיו, וכי סמכותו היא לגבי טלויזיה בלבד. העובדה שהוראת סעיף 15א(ד) לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), קובעת את סמכותו של המשיב בעניין דרכי התעמולה בטלויזיה בלבד ואין הוראה דומה לגבי שידורי הרדיו אינה מהווה הסדר שלילי. הסדר שלילי קיים כאשר השתיקה היא "מדעת". שתיקה היא "מדעת" והיא "מדברת" במקום שהגשמת תכלית החוק מחייבת הכרה בהסדר שלילי. אין כל בסיס למסקנה כי הגשמת תכליתו של חוק דרכי תעמולה מחייבת שלילת סמכותו של יושב-ראש ועדת הבחירות לאשר תעמולת בחירות ברדיו.
ד. אשר לשיקול דעתו של יו"ר ועדת הבחירות - שיקול דעת זה מופעל להגשמת מטרותיו של חוק דרכי תעמולה. מטרות אלה הן מטרותיו המיוחדות ומטרותיו הכלליות, מטרותיו הסובייקטיביות ומטרותיו האובייקטיביות. במסגרת העתירה דנא יש להתחשב בשתי מטרות נוגדות: האחת, הגשמתו של חופש הביטוי; האחרת, הגשמתו של שלום הציבור. בין שתי מטרות אלה יש לאזן.
ה. (דעת מיעוט): החלטתו של המשיב אינה מקיימת את נוסחת האיזון הנדרשת בין חופש הביטוי לבין אינטרס הציבור. אין ודאות - לא קרובה וגם לא סבירה או ממשית - כי השמעתו של תשדיר התעמולה של העותרת - שהיא תנועה לאומית שכבוד ההמנון והדגל יקר לה במיוחד - תגרור אחריה פגיעה קשה ומכאיבה - פגיעה מעבר לרמת הסיבולת הנדרשת בחברה דמוקרטית - ברגשות הקשורים לדגל ולהמנון. אפשר להניח כי יהיו מספר אנשים אשר יעלו שאלות באשר לטעמו הטוב של התשדיר. אך לא בכך עסקינן. עניין לנו בצנזורה על חופש הביטוי; עניין לנו במניעה מראש של חופש ביטוי פוליטי ברגעים הקריטיים של הבחירות. רק כאשר יש ודאות קרובה כי הגשמתו של חופש הביטוי תביא פגיעה קשה ומכאיבה ברגשותיהם של חלקים ניכרים של בני הציבור יש להצדיק מניעתו של הביטוי הפוליטי. נסיבות אלה אינן מתקיימות כלל בענייננו. מטעמים אלה דין העתירה להתקבל.
ו. (השופט מצא): בתשדיריה שנפסלו לשידור עשתה העותרת שימוש בדגל ובהמנון. בנימוקיו לפסילת התשדירים קבע המשיב כי בשני התשדירים יש משום "ביזוי ההמנון הלאומי ופגיעה בו, ביזוי ופגיעה המביאים לגירוי יצרים ואף להסתה". תשדיריה של העותרת אכן לוקים בחוסר "טעם טוב". אילו זאת היתה מגרעתם היחידה, כי אז היה מקום לקבל את העתירה. אלא שיש בתשדירים משום ביזוי ופגיעה בהמנון ומשום חילול כבודו של הדגל, והתרתם של התשדירים עלולה להביא לגירוי יצרים ואפשר אף להסתה. בהכרעת השאלה, אם בנסיבותיו של מקרה נתון מתקיים חשש לפגיעה כזאת, נתון למשיב שיקול-דעת רחב. כמו כן מחובתו לעצב אמת-מידה שוויונית לבחינתם של התשדירים. אילו החליט המשיב לאשר לשידור את תשדיריה של העותרת, על יסוד
השיקול שהעותרת אינה חשודה בכוונה לחלל את כבוד ההמנון והדגל, היה מתקשה לפסול לשידור תשדירי תעמולה אחרים, שבהם היה נעשה שימוש דומה בהמנון ובדגל, ואשר היו מוגשים לו על-ידי רשימות מועמדים שאינן מפורסמות כמי שכבוד ההמנון והדגל יקר להן.
ז. (השופטת שטרסברג-כהן): השימוש בהמנון ובדגל כפי שנעשה על-ידי העותרת, עבר את גבול המותר, עד כי זכותה לתת ביטוי לדעותיה בדרך בה בחרה, נסוגה מפני אינטרס הכלל בביטחון, בשלום ובסדר ציבורי. כאשר בג"צ מפעיל את סמכותו להעביר את החלטתו של המשיב בביקורת שיפוטית, אינו מחליף את שיקול דעתו של המשיב בשיקול דעתו שלו. החלטת המשיב מקיימת את נוסחת האיזון הנדרשת בין חופש הביטוי לבין האינטרס הציבורי, ועל כל פנים, החלטתו נמצאת במתחם הסבירות ואינה לוקה באי סבירות קיצונית. לפיכך, אין מקום להתערב בה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד שי צוקרמן לעותרת, עוה"ד שי ניצן ודני חורין למשיב. 16.1.02).

בג"צ 10315/02 + 10134/02 - ח"כ אפי אושעיה ואח' נגד רשות השידור ואח'

*אישור לכינוס ועדת מכרזים למינוי מנהל הטלביזיה ומנהל חטיבת החדשות בטלביזיה, בהתייחס להנחיות היועהמ"ש בדבר מינויים בתקופת בחירות(העתירה נדחתה).

א. ביום 19.7.1999 נסתיימה תקופת כהונתו של מנהל הערוץ הראשון של רשות השידור (להלן: מנהל הטלויזיה). הוחל בהליכי מכרז לשם איוש המשרה, ונתפרסם מכרז פנימי ביום 12.7.1999, ומכרז פנימי נוסף ביום 26.6.2001. בשניהם לא נבחר מנהל. בעקבות פניית היועץ המשפטי לממשלה, פורסם מכרז חדש ביום 10.5.2002. המועמדים זומנו להופיע בפני ועדת המכרזים ביום 1.12.2002. גם ההליכים למינוי מנהל חטיבת החדשות בטלויזיה מצויים בעיצומם. ביום 5.11.2002 החליט ראש הממשלה על פיזור הכנסת, והיועץ המשפטי לממשלה חזר ופירסם הנחיות שעניינן "מינויים בתקופת הבחירות", והורה לשקול בזהירות רבה מינויים בשירות המדינה בתקופת הבחירות. המשיבים החליטו כי למרות ההחלטה על פיזור הכנסת וקיום בחירות בקרוב, יש להמשיך בהליכי המכרז לתפקידי מנהל הטלויזיה ומנהל חטיבת החדשות. בעתירה נטען כי אין להמשיך בהליכי המכרז והמינויים עד לאחר הבחירות והרכבתה של הממשלה החדשה. העתירה נדחתה.
ב. בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אין מניעה מוחלטת לקיים מינויים גם ב"תקופת בחירות", אף אם הם בכירים באופיים. השאלה היא שאלה של שיקול דעת, והיא כוללת את הצורך וההכרח במינוי ואת החשש לפגיעה באמון הציבור והחשש ממינוי על בסיס שיקולים לא ענייניים. בענייננו, קיים זה זמן רב צורך במינוי והמצב הקיים, בו תפקידים שהם תקופתיים באופיים אינם מאויישים, אינו ראוי. מדובר במינויים מקצועיים מובהקים. אכן, תפקידם של אמצעי התקשורת בעת בחירות ובסמוך להן הוא חשוב, כמו גם חשיבות ההקפדה על כללים מנחים המבטיחים גישה נייטרלית, איזון בין דעות וויכוח חופשי. ברורה, על כן, החשיבות של ההקפדה על תקינות הליך המינוי של מנהלים בכירים ברשות השידור. ברם, טיעוני העותרים אינם מבססים עילה להתערב בהחלטה להמשיך בהליכי המינוי.
ג. ראש הממשלה ממונה על ביצוע החוק, אולם כעולה מעמדת המשיבים אין לראש הממשלה כל מעמד או תפקיד במסגרת הליכי המינוי, לא סטטוטורית ואף לא מעשית. אשר להרכב ועדת המכרזים - הרי שזו מונה (לפחות באשר למינוי מנהל הטלוויזיה) עשרה חברים.
העותרים טענו כי שלושה מבין חברי הוועדה הם בעלי זיקה אישית או פוליטית לראש הממשלה. טיעון זה לא בוסס בראיה. זאת ועוד: קיימת כוונה למנות משקיף נייטרלי מטעם היועץ המשפטי לממשלה שילווה את דיוני ועדת המכרזים ויבטיח את תקינות פעולתה. בנסיבות אלו, אין עילה להתערבות בהחלטה להמשיך בהליכי המינוי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אלדד יניב, אמנון לורך ויוני בן יהודה לעותרים, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבים. 5.1.03).

ע.פ. 3920/00 + 3964/00 - חסוס - מריה בת מורנו ואח' נגד מדינת ישראל

דחיית הגנת "כורח" בייבוא סמים כאשר זו מבוססת על "כורח כלכלי". דחיית הגנת "כורח" כאשר עובדות המקרה נכנסות לגדר החריג השולל את ההגנה(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערערות הן תושבות קולומביה. האחת אם לשני ילדים קטינים שכלכלה גם את אביה וחמותה והשניה אם לילד שפרנסתו עליה. מצבן הכלכלי של השתיים היה קשה והמערערת 1 ביקשה להשיג הלוואה מאדם שהוצג לפניה, כאשר תמורת ההלוואה נדרשה להעביר בתוך גופה סם בכמות גדולה לארץ אחרת. המערערת 1 גייסה למשימה את המערערת 2. נרכשו עבורן כרטיסי טיסה. הן בלעו את הסם, התייצבו בשדה התעופה, החמיצו את הטיסה ונשארו ללון שם על מנת לחכות לטיסה הבאה. בשלב זה ביקשו להימנע מלבצע את המשימה, אך המלווה שלהן הבהיר להן כי בני משפחותיהן ייפגעו אם לא תעמודנה בהתחייבותן. בהגיען לתל-אביב נעצרו המערערות כשברשותן, למעלה מ-1.5 ק"ג קוקאין. חלק מהסם הספיקו המערערות לפלוט קודם לבוא השוטרים והטמינוהו.
ב. הדיון בבית-משפט קמא התמקד בשאלה אחת והיא, האם התשתית העובדתית שהובאה מפי הנאשמות עצמן, מבססת את הגנת ה"כורח" לפי סעיף 34 יב לחוק העונשין. בית-המשפט ענה לשאלה זו בשלילה. הוא קבע כי השתיים קיבלו על עצמן את המשימה מפאת מצבן הכלכלי וכי מצוקה כלכלית, ותהיה קשה ככל שתהיה, אינה יכולה לשמש פטור מאחריות פלילית. בית המשפט היה מוכן להניח כי פנייה למשטרה בקולומביה היתה כרוכה בסכנה, כפי שטענו המערערות, אך הן גם לא פנו למשטרה בנתב"ג, שעה שנחקרו ונערך חיפוש בכליהן.
ג. בית-המשפט קבע גם כי הגנת הכורח אינה חלה, משום תחולת הסייג להגנת הכורח שהוא ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה", הקבוע בסעיף 34יד(א) לחוק. כשעמדו המערערות ליטול את ההלוואה מהמלווה ידעו הן כי מרגע שיתנו את הסכמתן להוביל את הסם לא יוכלו עוד לסגת. לפיכך, נמנות המערערות על מי ש"היה מודע ... לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו כי הוא עלול לעשותו במצב זה", ובכל-זאת "העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב", כלשון סעיף 34יד(א) לחוק, והגנת הכורח אינה חלה עליהן. התוצאה היתה שביהמ"ש הרשיע את המערערות בעבירות הסמים וגזר להן 6 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
ד. המערערות טוענות כי החריג הקבוע בסעיף 34יד(א) הנ"ל מקנה להן את הגנת הכורח למרות שנכנסו למצב בהתנהגות פסולה, באשר מעשה העבירה נעשה ל"הצלת אינטרס הזולת". את ערעורן על גזר-הדין תומכות המערערות בטענות בדבר המצב הקשה שהביאן לפנות למלווה לקבלת הלוואה; חרטתן ונסיונותיהן - שלא צלחו - להימנע מעשיית העבירה; טיבו הקשה במיוחד של מאסרן בישראל, כזרות שאינן דוברות את שפת הארץ ואינן מכירות בה איש. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ה. לצורך הגנת ה"כורח" לפי סעיף 34 יב' צריך שיתקיימו שלושה רכיבים: רכיב ה"איום המוחשי", רכיב ה"פגיעה החמורה" ורכיב ה"אונס". על-מנת שרכיב ה"איום
המוחשי" יתקיים, נדרש "כי הסכנה הנשקפת מהאיום תהיה מוחשית"; הרכיב השני דורש כי הפגיעה הצפויה תהיה "פגיעה חמורה" בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, של המאוים או של זולתו; באשר לרכיב ה"אונס", נפסק כי מדובר במצב שבו על המאויים לבחור, בין עשיית המעשה הנדרש בו במקום, לבין מימוש האיום וכי "אם קיימת בפני המאויים אלטרנטיבה שלישית" אין הוא נכנס לגדרה של ההגנה.
ו. אשר לשלב הראשון של גיוסן של המערערות להובלת הסם והסכמתן להובילו - הסיבה להסכמתן לביצוע משימה זו היתה תועלת כספית על רקע של מצוקה כלכלית. המערערות אינן יכולות ליהנות מהגנת הכורח, משום שמצוקה כלכלית - ותהא קשה ככל שתהא- אינה יכולה להקים את ההגנה.
ז. השלב השני במסכת האירועים התרחש בשדה התעופה, לאחר שהשתיים בלעו את הסם והביעו, לטענתן, חרטה, אלא שהמלווה הפנה כלפיהן איומים על שלום בני משפחותיהן. ספק אם האיום היה מוחשי במידה הדרושה ואם לא היה זה איום עתידי, כללי ומעורפל. מכל מקום רכיב ה"אונס" לא התקיים, משום שבפני המערערות עמדה ברירה נוספת, לפנות, בהגיען ארצה, למשטרת ישראל, ולבקש את עזרת המשטרה בהגנה על בני משפחותיהן בקולומביה. בהתקיים "אלטרנטיבה שלישית" כזו, לא תחול הגנת הכורח.
ח. בנוסף לכך, המערערות איבדו את הגנת הכורח גם משום שחל עליהן סייג ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה" הקבוע בסעיף 34יד(א) לחוק. המערערות נכנסו מרצון למצב הכורח בהסכימן לקבל על עצמן את משימת הובלת הסמים לישראל מטעמים כלכליים. אכן, סעיף 34יד(א) סיפא לחוק, כולל חריג לסייג ה"כניסה למצב בהתנהגות פסולה", לאמור, הסייג לא יחול כאשר עניינו של המעשה שנעשה במצב הכורח היה "הצלת אינטרס הזולת". אולם, החריג לסייג יחול והגנת הכורח תשוב על מכונה, רק כאשר עצם הכניסה למצב תיעשה למטרת הצלת אינטרס הזולת, ולא די בכך שרק בסופה של דרך תתקיים מטרה זו.
ט. אשר לעונש - עובדת היותן של המערערות זרות, שאינן דוברות את השפה העברית ואין להן ידיד בארץ, תעשה, ללא ספק, את הכליאה לקשה במיוחד עבורן. עם זאת, אין להקל בעונשן. זו דרכו האכזרית של סחר הסמים הבינלאומי, המגייס לעבודת הבלדרות המסוכנת אנשים תמימי-מראה, הנתונים בנסיבות אישיות קשות. על מערכת אכיפת החוק להרתיע על-ידי ענישה נוקשה ומחמירה גם אנשים דוגמת המערערות, המהווים במובן מסויים קורבנות של סוחרי הסם בעצמן, וזאת בכדי לשים מכשול בדרכו של נגע הסמים ולהגן על המדינה מפני גורמי הפשע הבינלאומי.

(בפני השופטים: לוין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג - כהן. עוה"ד גב' דינה ילוז וירון דוד למערערות, עו"ד קורצברג רושינק למשיבה. 12.1.03).

ע.פ. 5249/01 - עזרא מזרחי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד על יסוד זיהוי הנאשם ע"י המתלוננת. *מסדר זיהוי תמונות שלא נערך לפי הכללים הנדרשים. *משקלו של זיהוי באולם ביהמ"ש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40284/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. ביום 8.9.00 בסמוך לשעה 00:10, הגיעה המתלוננת אסתר טנדלר, ילידת שנת 1921, לסניף של בנק לאומי ומשכה 10,000 ש"ח במזומן. על פי גירסת המתלוננת, בהיותה בבנק היא ראתה "חייל", (למעשה, אין מדובר בחייל אלא באזרח שנחזה למתלוננת כחייל בשל לבושו) מגולח ראש ובעל גוון עור שחום. בעת שהגיעה לדלפק נעמד ה"חייל" בסמוך לה. את הסכום של 10,000 ש"ח שקיבלה, הכניסה לשקית. בצאתה מהבנק נכנסה
המתלוננת לסופרמרקט הסמוך לבנק, שם הבחינה ב"חייל", הוא גם המתין לה מחוץ לסופרמרקט, ניגש אלה ושאל אותה איפה רחוב עמק יזרעאל. המתלוננת ענתה לו: "אל תבלבל לי את המוח אתה עוקב אחרי". אז הפילה, היכה אותה וניסה לסחוב את השקית שלתוכה הכניסה את הכסף. המתלוננת צרחה והוא ברח. בנה של המתלוננת העובד בבנק, פנה לקצין הבטחון של הבנק וזה הפיק תמונות מתוך מצלמות המצויות בסניף והמתעדות את המתרחש בו. חוקרי המשטרה עיינו בתמונות, שבחלקן נראה המערער בבנק וביציאה ממנו. בשל היות המערער מוכר למשטרה, הוצא נגדו צו מעצר.
ב. בעת ביצוע המעצר לא נאמרו למערער סיבת מעצרו והחשדות נגדו. כשעה וחצי לאחר מעצרו נגבתה הודעה מן המערער ושם פורטו לפניו כל החשדות נגדו. במהלך החקירה ביקשו החוקרים לצלם את המערער בכדי שתהיה בידם תמונה עדכנית שלו אך הוא סירב להצטלם. ביום 14.9.00 ביקש עורך דינו של המערער מקצין המשטרה שהיה אחראי על החקירה, כי ייערך מסדר זיהוי חי, אך הלה לא נענה לו ואף לא הסב את תשומת לבו לכך שמאוחר יותר באותו היום ייערך מסדר זיהוי תמונות. במסדר זיהוי תמונות הובאו בפני המתלוננת שמונה תמונות, אשר מתוכן היא זיהתה את תמונתו של המערער כאיש שתקף אותה. מסדר הזיהוי נערך ללא נוכחות עורך דינו של המערער. ההימנעות ממסדר זיהוי חי הוסברה ברתיעתה של המתלוננת להתייצב אל מול המערער.
ג. בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את המערער בעבירה של ניסיון שוד. פסק הדין התבסס על עדותה של המתלוננת, על זיהוי המערער על ידה במסדר הזיהוי, ומספר ראיות נוספות. המשיבה ביקשה בבימ"ש קמא להעיד את המתלוננת שלא בפני המערער. הנימוק היה שהמתלוננת הינה ניצולת שואה, הסובלת מחוליים נפשיים שונים, חוששת להעיד בנוכחות המערער. ביהמ"ש קבע כי היא תעיד כשהיא יושבת באחת השורות האחרונות של מושבי הקהל באולם, כאשר המערער מצוי ליד דלת צדדית שתהיה פתוחה והמערער יוכל לשמוע את המתרחש באולם בית המשפט. במהלך הדיון בבקשה זו של המשיבה, הכניסו השוטרים את המערער לאולם. או אז זינקה המתלוננת מכיסאה וביקשה להימלט מן האולם. בעדותה היא אמרה כי זיהתה את המערער בעת היכנסו לאולם. במקרה זה ראה ביהמ"ש לנכון ליתן לזיהוי משקל רב מן הרגיל בזיהוי בביהמ"ש. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ד. מסדר זיהוי הינו כלי לגילוי זהותו של עבריין. הכללים הנוהגים לגבי עריכתו של מסדר זיהוי מיועדים לצמצם את החשש מפני טעויות ומפני השפעות חיצוניות. הדרך העדיפה לביצועו הינה זו של מסדר זיהוי חי. מקום בו נקטה המשטרה אמצעי זיהוי אחר, כגון מסדר זיהוי תמונות, אין הדבר חוסם את קבילות הראיה אלא משליך על משקלה. היעדרו של עורך דין פוגם במשקלו של מסדר הזיהוי, אך אין בו כדי לפסול את המסדר כראיה. במקרה שלפנינו, החליט קצין המשטרה האחראי לחקירה, שלא לזמן את הסניגור לאור פחדה של המתלוננת, שלא היתה מוכנה לשתף פעולה אילו נכח מישהו מטעמו של המערער. קשה לקבל נימוק זה לאי זימונו של הסניגור למסדר.
ה. מסדר זיהוי התמונות צריך שיהא מורכב משמונה תמונות לפחות. יש להקפיד, כי התמונות הנוספות לתמונתו של החשוד תהיינה בעלות חזות דומה, ככל האפשר, לתמונתו של החשוד. כאשר המזהה נותן סימנים באשר לעבריין בעת מתן המידע הראשוני, על המשטרה לבחור משתתפים בעלי מאפיינים דומים לאלה שנמסרו במידע הראשוני. תמונתו של המערער היתה שונה מהתמונות האחרות. פגם זה יוצר פגיעה ממשית במשקלו
של מסדר הזיהוי. המסקנה המתחייבת היא שיש ליתן משקל יחסי מועט לזיהויו של המערער במסדר התמונות. ברם, בעת הדיון המוקדם, כאמור, זיהתה את כמי שתקף אותה. כלל הוא כי משקלו של זיהוי נאשם בין כותלי בית המשפט הינו זעום, ואולם, במקרים מיוחדים יינתן משקל רב מן הרגיל לזיהוי הנעשה בבית המשפט. בענייננו, התרשם ביהמ"ש מהתנהגותה של המתלוננת עת הבחינה בכניסתו הבלתי צפויה של המערער ומהשפעתה המאוחרת של כניסה זו עליה. על סמך התרשמותו זו ונימוקיו צדק ביהמ"ש משנתן משקל רב מן הרגיל לאותו זיהוי.
ו. המערער הלין על פגמים שונים בהליכי המעצר והחקירה. כך, לא הודיעו למערער את סיבת מעצרו בעת המעצר ופגישתו עם עורך דינו נדחתה בשל הליכי החקירה. במקרה רגיל, יש לאפשר לעצור לממש ללא דיחוי את זכותו להיפגש עם עורך דין. אף אם המשטרה לא פעלה כיאות בעניינים האמורים, אין בכך, לאור כלל הנסיבות, כדי להביא להתעלמות מהתשתית הראייתית הקושרת בין המערער לבין זהות תוקפה של המתלוננת. באשר להסדר שלא ייווצר קשר עין בין המתלוננת למערער בעת מתן עדותה - הכלל הקבוע בסעיף 126 לחסד"פ הוא ש"באין הוראה אחרת החוק לא יידון אדם בפלילים שלא בפניו". שאלות משאלות שונות יכולות להתעורר לגבי משמעותו ונפקותו של סעיף 126. בענייננו, המערער, ששמע את עדות המתלוננת, היה מיוצג על ידי פרקליט שנכח באולם בית המשפט ואף חקר את המתלוננת. לכך יש להוסיף את הנתונים האישיים של המתלוננת, במיוחד מצבה הנפשי. הנסיבות שצויינו - הן שמובילות למסקנה כי ניתן להתעלם מהיעדרו של קשר עין בין המתלוננת למערער בעת מתן עדותה.
ז. אשר לעונש - מדובר בניסיון לשדוד אישה מבוגרת וחסרת ישע; המעשה בוצע כחודש ימים בלבד לאחר שחרורו של המערער ממאסר קודם; חרף גילו הצעיר הצטברו לחובתו של המערער למעלה מעשרה רישומים פליליים לגבי עבירות מסוגים שונים. לאור כל אלה, העונש שהושת אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד גב' מיכל עורקבי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.12.02).

בג"צ 3739/02 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" נגד שר הפנים ואח'

*הארכת מועד ע"י שר הפנים להגשת ערעור על שומת שמאי מכריע לעניין חיוב בהיטל השבחה, כאשר הבקשה להארכת המועד הוגשה לשר לאחר שכבר חלף המועד החוקי (העתירה נתקבלה בהסכמה).

העותרת פנתה לשר הפנים (להלן: המשיב) בבקשה להאריך את המועד להגשת ערעור לבית משפט השלום ברחובות, על שומת השמאי המכריע שנערכה ביחס להיטל השבחה שיושת על המשיבה 2. הבקשה להארכת המועד הושתתה על הסמכות המסורה למשיב על פי סעיף 20 לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה. המשיב דחה את הבקשה משום שסבר שהוא מנוע מלדון בה נוכח פרשנות שניתנה לסעיף 20 הנ"ל בבית המשפט המחוזי בחיפה בענין אחר, בתיק ע"א 4364/99, בו נפסק כי סמכות השר לפי סעיף 20 מוגבלת להאריך מועד רק אם הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך התקופה שנקצבה בחוק. העתירה נתקבלה בהסכמה.
בדיון בבג"צ לא היתה למעשה מחלוקת בדבר האפשרות להאריך מועד על פי הסעיף האמור גם אם הבקשה הוגשה לאחר תום התקופה. באת-כוח המשיב סברה כי יש לפרש את הסעיף הנ"ל באופן המקנה לשר סמכות להאריך מועד גם לאחר שהמועד חלף וביקשה לשנות את פרשנותו המצמצמת של בית המשפט המחוזי בחיפה. המשיבה 2 היא שהעלתה מלכתחילה את הטיעון נגד הבקשה המאוחרת להארכת המועד. אולם, בסופו של דיון
הסכים גם בא-כוחה כי המשיב רשאי לשקול בקשה כזו להארכת המועד, אלא שלשיטתו תינתן הארכה רק בהתקיים טעם מיוחד לכך. לפיכך, על המשיב להיעתר לבקשה, לעשות שימוש בסמכותו ולשקול לגופה את בקשת העותרת להארכת מועד.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד דוד גלס לעותרת, עוה"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס וגב' תמר בר למשיבים. 8.1.03).

רע"א 84/03 - רוני בראון עו"ד ואח' נגד תנועת הליכוד ואח'

*אין סמכות לוועדת הבחירות לכנסת לתקן רשימת מועמדים לאחר חלוף המועד להגשת הרשימות (הבקשה נדחתה).

המבקשים, מועמדים ברשימת תנועת הליכוד לכנסת, הגישו בתאריך 11.12.02, עתירה לוועדת הבחירות המרכזית של תנועת הליכוד, בגידרה טענו כי בית-הדין העליון של הליכוד תיקן לפי דרישת מועמדים אחרים, את רשימת התנועה על-ידי הזזת הנשים, ששריון מקומן הובטח, אך לא תיקן כנדרש את הרשימה על-ידי הזזה דומה של נציג העולים ונציג הצעירים אשר קודמו שלא-כדין עקב הטעות שבקידום הנשים ברשימה. בתאריך 12.12.02 הוציא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו המונע מן הוועדה לדון בעתירות, בשל החשש שהדיון עלול לשבש את הגשתה של רשימת המועמדים של תנועת הליכוד לוועדת הבחירות המרכזית לכנסת במועד. לאחר שחלף המועד האחרון להגשת רשימות לוועדת הבחירות של הכנסת, דנה ועדת הבחירות של תנועת הליכוד בעתירה ודחתה אותה. המבקשים הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה למתן צו המורה על תיקון הרשימה ובמסגרתה בקשה למתן סעדים זמניים. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקובעו כי לאור פסק-דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 10596/02, (סביר ס' 294 ), יש לדחות את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאמור בפסק-הדין בע.א. 10596/02, אין בסמכותה של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת לשנות את סדר המועמדים של רשימה בשל הליכים פנימיים שנתקיימו בתוך המפלגות. אף אם אכן נפלה טעות ברשימת המועמדים מטעם תנועת הליכוד, אין היא נכנסת לאותן מנסיבות החריגות, אם בכלל, אשר אולי, בלי לפסוק בכך, יש בהן כדי להקנות סמכות לוועדת הבחירות המרכזית לשנות את רשימת המועמדים לאחר חלוף המועד להגשת הרשימות.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד דוד ויניצקי וגב' אורית בן שטרית למבקשים. 3.1.03).

ע.פ. 6817/01 - יונס מחאמיד נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירת הריגה והמרתה בהרשעה בעבירת חבלה חמורה (הערעור נתקבל בחלקו).

אחיו המנוח של המערער בא לבית המערער, שבר תריסים והתדפק בחוזקה על הדלת, כשהוא מחרף ומגדף את המערער. אחר-כך עזב המנוח את המקום, אך כעבור זמן חזר, כשהוא מלווה בחותנו ובגיסו, ושוב התדפק על הדלת של דירת המערער. המערער חשש לפתוח את הדלת. הוא הכיר את אחיו כאדם בעל יצרים. שרר ביניהם סכסוך והמערער חשש שהמנוח עלול לפגוע בו ובבני משפחתו. במהלך האירוע, בנסיבות שלא נתבררו די הצורך, הצטייד המערער בסכין ופתח את דלת הדירה. לא הוברר אם בשלב זה התפרץ המנוח אל תוך הדירה או נחסם לפני הכניסה. המערער נעץ את סכינו בחזהו של המנוח וגרם למותו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר לו תשע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו. העיון בהכרעת הדין מעורר ספק, הן לגבי דרגת הוודאות של הקביעות העובדתיות והן לגבי השאלה אם קיימת תשתית ראיתית מספקת להכרעה בדבר התקיימות היסוד
הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה. באת-כוח המשיבה הסכימה לקבלת הערעור במובן זה שהרשעת המערער בעבירת ההריגה תתבטל, ותחתיה יורשע המערער בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. עמדה זו, שהתבססה על המלצת ביהמ"ש, היתה מקובלת גם על הסניגור. בעקבות קבלת הערעור על סעיף ההרשעה ולאחר שהסניגור ביקש כי העונש ייקבע ע"י ביהמ"ש העליון, הוחלט לגזור למערער חמש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על-תנאי.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, א. לוי. עו"ד א. ריאד למערער, עו"ד ד. ברלינר למשיבה. 13.1.03).

בר"ם 1/03 - בני קר ואח' נגד השר לבטחון פנים ואח'

*סמכות הדיון של ביה"ד לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בישראל (הבקשה נדחתה).

בית המשפט המחוזי בירושלים החליט שלא לדון בשלב זה בערעורו של המבקש 1, עובד זר פיליפיני, על צו משמורת שהוצא נגדו. בית המשפט קבע כי על המבקש למצות תחילה את הליכי הערעור על הצו בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. (להלן: ביה"ד) הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענתו של המבקש היא כי שהייתו בישראל הינה כדין ואילו ביה"ד דן רק בעניינם של שוהים שלא כדין. טענה זו דינה להידחות. כל אדם המוחזק במשמורת לפי חוק הכניסה לישראל, רשאי לנקוט הליך בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין.

(בפני: השופטת בייניש. 8.1.03).

ע.פ. 9703/02 - שמואל שילון נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט דן בשותפים לעבירה המיוחסת לנאשם (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערער ונאשם נוסף הוגש כתב אישום לבימ"ש השלום בת"א, המייחס להם, בין היתר, קשירת קשר לקבלת כספים במרמה מחשבונות בנקים לא להם. הנאשם הנוסף הודה באישומים המיוחסים לו במסגרת הסדר טיעון, לפני שהחלה פרשת התביעה. לאחר הודאת הנאשם הנוסף, הרשיעו ביהמ"ש ושמע טיעונים לעונש. בשלב זה, הורה בית המשפט להפריד את הדיון בעניינו של הנאשם הנוסף מהדיון בעניינו של המערער. השופט הוסיף לדון בעניינו של המערער, והלה ביקש כי יפסול עצמו מלדון בעניינו בשל מספר עילות: החלטות שונות שניתנו על ידי השופט באשר לאופן ניהול ההליך; הוגשו ראיות לביהמ"ש במסגרת שלב הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם הנוסף, שיש בהן משום "עדות" נגד המערער ועברו הפלילי; קביעות עובדתיות שנעשו, לטענת המערער, במסגרת הכרעת דינו של הנאשם הנוסף יש בהן משום הבעת דעה מצידו של בית המשפט על העובדות שבכתב האישום. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והערער נדחה.
החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות. החלטה שיפוטית תוך מהלך המשפט, גם אם היא מוטעית, אינה עילה לפסלות השופט ואין בה כדי להצביע על משוא פנים. התרופה לטעות הנטענת היא בערעור ולא בפסילה. לטענות המערער בדבר השלכותיו הצפויות של הדיון בעניינו של שותפו לאישום על עניינו שלו - עצם העובדה ששופט הדן בעניינם של מספר שותפים הקשורים לאותה פרשה ומרשיע חלק מהם, אינה פוסלת אותו, מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. הדבר נכון ביתר שאת כאשר ההרשעה היא על פי ההודאה ונסמכת על כתב האישום בלבד. אשר לטענה כי בהרשיעו את שותפו לאישום, קבע ממילא בית משפט
השלום קביעה עובדתית לפיה אדם נוסף המעורב בפרשה קיבל לידיו את ההמחאות הגנובות, העומדות במוקד האישום נגדו - אין הדבר מונע מהמערער לכפור בעובדות, כולן או מקצתן, וודאי שאין בכך כדי לחייב את הרשעתו. המערער אינו מצביע על קושי מיוחד שנוצר בעניינו, השונה ממצב הדברים הנוצר מקום בו נאשמים יחדיו מספר נאשמים ואחדים מהם מודים באישומים נגדם. בהעדרו, לא קמה לו עילת פסלות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גדעון היכל למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.1.03).

רע"א 8454/02 - גב' גומפל אודואן קלוד ואח' נגד דוד וקנין (דינמט)

*אישור החלטה של בימ"ש קמא להאריך מועד לביצוע תנאים שנקבעו כדי להיעתר לבקשה לבטל פסק דין (הבקשה נדחתה).

המבקשים הגישו לבית-משפט השלום בתל-אביב תביעה כספית נגד המשיב בטענה של הפרת חוזה. כתב התביעה התבסס בעיקרו על פסק-דין שניתן בצרפת, אשר חייב את המשיב לשלם סכום של 600,000 פרנקים צרפתיים כפיצוי לכל אחד משני המבקשים. משלא הוגש כתב הגנה במועד, ניתן נגד המשיב פסק-דין על-פי התביעה. המשיב הגיש בקשה לביטול פסק-הדין ורשמת בית-משפט השלום ביטלה את פסק-הדין בכפיפות להפקדת ערבות בנקאית בסכום של 60,000 ש"ח ותשלום שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 20,000 ש"ח, תוך חמישה עשר יום ממתן ההחלטה. המשיב הגיש ערעור על החלטת הרשמת ובית-משפט השלום דחה את הערעור והאריך את המועד למילוי התנאים לביטול פסק-הדין למשך שלושים יום. עם חלוף המועד המוארך, הגיש בקשה להארכת מועד לביצוע התנאים לביטול פסק-הדין. משנדחתה בקשתו, הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. בית-המשפט החליט לתת רשות לערער, קיבל את הערעור והאריך את המועד למילוי התנאים בשבעה ימים. בית-המשפט המחוזי קבע כי יש לו סמכות טבועה להאריך מועדים, "ובמקרה בו חרב כה חדה מונחת על צווארו של המבקש, בדמות פסק-דין בסכום העולה על חצי-מיליון ש"ח, יש להעדיף את מתן האפשרות שיהיה לו יומו בבית-המשפט, על פני סגירת הדלת". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בנסיבות העניין, ההחלטה להאריך את המועד מאזנת כראוי בין האינטרס של המשיב לגייס את הסכום הנדרש במסגרת התנאים לביטול פסק-הדין שניתן נגדו, המחייב אותו בסכום של למעלה מחצי מיליון ש"ח, לבין האינטרס של המבקשים להימנע מביטול פסק-הדין ומהוכחת תביעתם.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יואל בורשטיין למבקשים. 2.1.03).

ע.פ. 4375/02 - לזר דיין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה ביריות (ערעור על חומרת העונש הערעור נדחה).

המערער, אשר עבד בחברת החשמל, הועסק גם בעבודות לילה, בתשלום נוסף. מי שהיה ממונה על המערער, (להלן - "המתלונן") החליט בשלב מסויים להפסיק את שיבוצו של המערער בעבודות לילה עקב תלונות שהגיעו אליו, ובעקבות כך נכנס המערער באחד הימים למשרדו של המתלונן, ודרש ממנו, באיומים, לשוב ולשבץ אותו באותן עבודות. בעקבות כך זומן המערער לוועדת המשמעת של החברה, וכחלוף יומיים, הוא פרץ למשרדו של המתלונן, וממרחק קצר ירה לעברו 13 כדורים, אשר פגעו בפלג גופו התחתון ופצעו אותו קשה. בכתב האישום המקורי יוחסו למערער עבירות של איומים וניסיון לרצח. במהלך הדיון, בו הודה המערער כי הוא ירה לכיוון רגליו של המתלונן, נחלקו דעות השופטים בשאלת קיומה של הכוונה הפלילית לביצוע עבירה של ניסיון לרצח. שופטת המיעוט סברה, שהמשיבה הוכיחה את כל רכיביה של עבירת הניסיון לרצח, בעוד ששופטי הרוב לא שוכנעו
במידה הנדרשת כי התקיימה במערער כוונה ורצון להמית את המתלונן. לפיכך, הורשע המערער פה-אחד בעבירה של איומים, וברוב דעות בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. דינו של המערער נגזר ל - 15 שנות מאסר, שמתוכן 13 שנים בפועל והיתרה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המעשים בהם חטא המערער, חומרתם מופלגת, ונראה שרק בדרך נס לא הסתיימו בתוצאה קשה פי כמה. המערער עשה שימוש בנשק חם כדי ל"יישב" סכסוך הנובע מיחסי עבודה, והתנהגות שכזו לא די להוקיע בכל פה, אלא חובה להגיב עליה גם בדרך של ענישה מחמירה, שאם לא כן היא תיהפך ללחם חוקינו.

(בפני השופטים: אור, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד חיים אוחנה למערער, עוה"ד דודי זכריה וגב' נינה בסן למשיב. 9.1.03).

רע"א 8287/02 - הורן את ליבוביץ בע"מ נגד גיורא גור

*אישור פסק בורר (הבקשה נדחתה).

המבקשת הזמינה את המשיב, שהוא אדריכל, לתכנן עבורה מבנה בן קומה אחת שישמש מוסך לאוטובוסים שלה וכן לשטחי מלאכה ולהשכרה. אחרי שהמשיב הגיש למבקשת מספר חלופות לתכנון, שינתה המבקשת את תכניותיה וביקשה לתכנן מרכז למלאכה ותעשיה. בסופו של דבר נבנה קניון. בעלי הדין נחלקו בענין שכר הטרחה שעל המבקשת לשלם למשיב. המחלוקת הועברה להכרעתו של בורר. בפסק הבוררות חייב הבורר את המבקשת לשלם למשיב יתרת שכר ראוי, שכר קונסטרוקטור ותשלומי הצמדה וריבית. לביהמ"ש המחוזי בחיפה הוגשו בקשת המבקשת לבטל את פסק הבוררות ובקשתו של המשיב לאשרו וביהמ"ש אישר את הפסק, כפוף לתיקונים. המבקשת משיגה בעיקר על חיובה בשכרו של הקונסטרוקטור, שלא היה צד להסכם הבוררות, ועל כך שלאחרון נפסק שכר ראוי, וזאת אף ללא הנמקה. עוד השיגה על כך שהבורר פסק למשיב שכר ראוי ולא פסק לו לפי הסכם שכר הטרחה בין בעלי הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
קיים הבדל משמעותי בין התכנון המקורי לבין הפרוייקט שתוכנן בפועל. לפיכך, בקביעת שכרו של המשיב על פי שכר ראוי לא חרג הבורר מסמכותו. אשר לשכר טרחתו של הקונסטרוקטור - שכרו היה חלק מהשכר שהמשיב היה אמור לקבל ולפיכך היה הבורר מוסמך לפסוק את שכרו, אפילו לא היה הקונסטרוקטור בעצמו צד להסכם הבוררות. מדובר במצב שבו ראו בעלי הדין את ענין פסיקת שכרו של הקונסטרוקטור כחלק מפסיקת שכרו של המשיב.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד עדי ליבבוביץ למבקשת. 14.1.03).

ע.פ. 9168/02 - דוד ביטון נגד מדינת ישראל

*אישור מאסר בפועל לעובד עיריה שהורשע בעבירות מרמה והפרת אמונים (ערעור על החמרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, שימש בעבר כסגן מנהל חטיבת הרישוי והפיקוח, בעיריית ירושלים, והיה אמור לפקח על הבנייה ולמנוע עבירות בתחום זה. הוגש נגדו כתב אישום בו יוחסו לו חמישה אישומים של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים. בית המשפט זיכה את המערער, מחמת הספק, מחלקם הארי של האישומים והעבירות שיוחסו לו, והוא הורשע, לאחר ערעור לביהמ"ש העליון, בשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים. הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך גזירת העונש, והמערער נדון ל - 8 חודשי מאסר, וכן שנת מאסר על-תנאי. בעת שניתן גזר הדין כבר נשא המערער בעונש המאסר שהושת עליו בגלגולם הראשון של ההליכים,
בדרך של עבודות שירות, ועל כן הורה בית המשפט לנכות תקופה זו מעונש המאסר אשר נגזר הפעם, כך שעל המערער לשאת בתקופת מאסר נוספת בת 4 חודשים. בא-כוח המערער טען כי המשיבה לא עתרה בשלב כלשהו לעיכוב ביצוען של עבודות השירות ועל כן דינו כדין מי שמוחזר לכלא לאחר שנשא בחלק ניכר מעונשו, וזו תוצאה שהפסיקה שוללת אותה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
זהו מקרה נוסף בו נתפס עובד ציבור בקלקלתו, תוך שהוא מועל באמון שניתן בו. המערער היה אחראי על אחד הנושאים היותר רגישים בתחום שמירת החוק - פיקוח על ביצועו של חוק התכנון והבנייה. כפי שציין ביהמ"ש המחוזי "לא זו בלבד שהנאשם העלים עין מעבירות בנייה שעל שירושן היה מופקד, אלא שבמעשיו הוא אף סייע בפועל ועודד בנייה בלתי חוקית, תוך שהוא מעדיף את האינטרס האישי של ידידו". עובד ציבור שכך נוהג, לא זו בלבד שהוא חוטא כלפי תפקידו, אלא שהוא גם פוגע קשות בתדמיתו של השירות הציבורי עד כדי ערעור האמון בו. יש להגיב על ביצוען של עבירות מסוג זה ביד קשה, מתוך כוונה להרתיע את הרבים, וענישה מחמירה בתחום זה צריכה לכלול, למעט מקרים חריגים, רכיב של מאסר בפועל.

(בפני השופטים: אנגלרד, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט לוי. עוה"ד י. ארנון וי. כהן למערער, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 14.1.03).

ע.פ. 9416/02 - מדינת ישראל נגד יעיש יפרח

*החמרה בעונש בעבירת שוד (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב ושלושה אחרים חברו יחדיו לבצע שוד של עובד דואר המוביל שקים של כסף ודברי דואר. כאשר התקרבו השודדים למתלונן הוא הבחין בהם ונמלט מן המקום, לפני שהצליחו לבצע את זממם. שניים מבין שלושת השותפים נתפסו, בעקבות הודאה שמסר המשיב במשטרה. בית המשפט המחוזי השית על כל אחד משני השותפים 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר מותנה. על המשיב גזר ביהמ"ש מאסר של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש שהוטל על המערער נוטה באופן מופרז לקולא. מעשה כמו זה שבו הורשע המשיב מחייב, דרך כלל, הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל בין כתלי הכלא. אכן, למשיב אין עבר פלילי, בעוד שלשותפיו יש הרשעות קודמות. לפיכך, ניתן להבין עריכתה של הבחנה באשר לעונש בין השותפים לבין המשיב. עם זאת, הפער בין העונשים אינו מוצדק בנסיבות העניין. על כן, יושת על המשיב עונש של שנה מאסר בפועל והמאסר המותנה יישאר על כנו.

(בפני השופטים: אנגלרד, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד גב' דניאלה ביניש למערערת, עו"ד אורי בן נתן למשיב. 14.1.03).

בש"פ 11237/02 - אורן זיני נגד מדינת ישראל

*שינוי נסיבות לצורך עיון מחדש בהחלטה לקצר פסילה מינהלית של נהג הנאשם בגרימת מוות (הערר נדחה).

ביום 27.8.02 הוגש כתב אישום לביהמ"ש לתעבורה בפתח-תקווה, המייחס לעורר עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, כאשר סטה עם רכבו למסלול הנגדי, חצה קו הפרדה רצוף, התנגש ברכב שנסע מולו, וגרם למותו של נהג הרכב הנפגע. לאחר התאונה נשלל רישיון הנהיגה של העורר בפסילה מינהלית למשך 90 יום. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה כי רישיונו של העורר יישלל עד תום ההליכים, וציינה כי לעורר הרשעות קודמות רבות בעבירות תעבורה. בית המשפט קבע כי יש ראיות לכאורה בתיק וכי תרחיש שהציג העורר באשר להשתלשלות האירועים,
היינו כי סטה ממסלול הנסיעה עקב תקר בגלגל אינו סביר. בית המשפט קבע כי נסיבות התאונה, בצירוף עברו התעבורתי של העורר, מלמדים על אופן נהיגה מסוכן ובלתי זהיר, ופסל אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך אחת. בערר לבית המשפט המחוזי נקבע כי אין להתעלם מהתרחיש לו טוען העורר, ולכן, אין לפסול את העורר מלהחזיק ברישיון תקופה ארוכה משישה חודשים. כשבועיים וחצי לאחר החלטת בית המשפט המחוזי וכיומיים לפני תום תקופת פסילת הרישיון כפי שנקבעה בהחלטתו, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה...לעיון חוזר", בעקבות חוות דעת חדשה של קצין אגף תנועה במחוז מרכז, המזימה את השגותיו של העורר. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעיון חוזר, בקובעו כי ניתן לראות בחוות הדעת הנוספת מטעם התביעה משום "שינוי נסיבות" כמשמעותו בסעיף 52 לחוק המעצרים. לגופם של דברים קבע כי חוות הדעת שוללת ומאיינת לכאורה, כבר בשלב זה של בחינת הראיות, כל אפשרות סבירה לקיומו של התרחיש לו טוען העורר. לפיכך יש להשיב על כנה את החלטת בית המשפט לתעבורה לפסול את העורר מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנה. הערר נדחה.
הגשת חוות הדעת החדשה מהווה שינוי נסיבות במובנו של סעיף 52 המצדיק עיון חוזר. ראוי כי בית המשפט יוכל להיזקק מחדש לעניין התשתית הראייתית נוכח מידע העשוי להאיר אותה באור שונה. מציאותה של חוות דעת חדשה עשויה גם להיות לטובת נאשם, ואין למנוע מראש עיון חוזר בשל טענה כי חוות דעת חדשה אינה מהווה שינוי נסיבות. החלטתו של בית המשפט המחוזי נכונה גם לגופה: חוות הדעת החדשה מפחיתה הפחתה נוספת מסבירותו של התרחיש שהציע העורר. על-אף גילו הצעיר, עברו התעבורתי של העורר מכביד ביותר וכולל 26 עבירות תעבורה ובהן נהיגה במהירות מופרזת, אי ציות לתמרור עצור, נהיגה באור אדום, שימוש בטלפון בעת שהרכב נע, ועוד. עבר מכביד זה יוצר חשש כבד להמשך נהיגה בלתי זהירה. בנסיבות אלה, דין הערר להידחות.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד דוד גולן לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 13.1.03).

בש"פ 10651/02 - מדינת ישראל נגד פרדי אלוש

*הארכת מעצר בפעם ה- 12 באישום בעבירת רצח

(בקשה להארכת מעצר בפעם ה- 12 מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

למשיב מיוחסת עבירת רצח בכוונה תחילה. מסוכנותו הרבה נלמדת לא רק מן העבירה הנוכחית המיוחסת לו אלא גם מעשרים ושש הרשעותיו הקודמות, בכללן עבירות אלימות חמורות. משפטו התארך הרבה מעבר למקובל, אך את ההתארכות הזאת יש לזקוף בראש ובראשונה לחובת המשיב עצמו. פרשת הראיות של התביעה הסתיימה עוד ביום 27.6.2000 ומאז התנהלה פרשת ההגנה, שהתעכבה בשל אי התייצבות עדים, ובמספר מקרים בשל סירובו העיקש של המשיב לצאת מתא מעצרו כדי להשתתף בדיון. חזקה על בית המשפט המחוזי שיעשה כל מאמץ ראוי לסיים את בירור המשפט במתן פסק-דין בתוך תקופת המעצר המוארכת עכשיו. הכל מותנה גם בשיתוף פעולה מצד המשיב.