תקציר סביר כרך ס' חוברת 21

רע"א 851/99 - DOOSSELAERE .VAN .T עו"ד ואח' נגד DEPYPERE ואח'

*הגשת תביעת חפצא נגד אניה זרה שעגנה בישראל. *הכרזת בעלת אניה כפושטת רגל בבימ"ש בבלגיה אינה מחייבת העברת הדיון לבלגיה בתביעה שהוגשה בישראל נגד האוניה. הפורום הנאות בתביעת חפצא נגד אניה(מחוזי חיפה - המ' 297/97 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
א. קבוצת .A.B.C היתה בעלת אנייה וזו עגנה בנמל חיפה. ביום 5.4.96 נעצרה האניה על-ידי בית-המשפט לימאות, לבקשתם של המשיבים. באותו יום נתן בית-משפט בבלגיה צו פשיטת-רגל נגד הקבוצה. המבקשים הם הנאמנים בפשיטת הרגל. ביום 11.4.96 הגישו הימאים תביעת חפצא נגד האניה בבית-המשפט לימאות בחיפה, שעניינה תשלומי שכר והפרשות סוציאליות. מאוחר יותר הגישו המשיבים 5-2 ארבע תביעות חפצא נוספות נגד האניה. ביולי 1996 קיבל בית-המשפט הבלגי, לבקשת הנאמנים, החלטה הקוראת לבית-המשפט בישראל להכיר בכוחם ובחובתם של הנאמנים לתפוס חזקה בכל נכס של פושטת-הרגל ולממשו. כעבור זמן נמכרה האניה על-ידי הנאמנים, באישור בית-המשפט הבלגי. האניה שוחררה מן המעצר בארץ לאחר שהנאמנים הפקידו בקופת בית-המשפט לימאות ערובות להבטחת התביעות שהוגשו בישראל. בשלב זה הגישו הנאמנים לביהמ"ש קמא בקשה לעיכוב ההליכים, בטענה כי יש להפנות את המשיבים להגשת הוכחות חוב במסגרת הליכי פשיטת-הרגל בבלגיה. הנאמנים טענו גם כי הפורום הישראלי הוא פורום לא נאות. בית-המשפט דחה את הבקשה לעיכוב הליכים, על שני היבטיה. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. לטענת הנאמנים, אין בידי המשיבים זכות לתבוע את האניה תביעת חפצא. בדין קבע ביהמ"ש המחוזי, כי בידי התובעים זכויות לכאורה להגיש תביעת חפצא לבית המשפט לימאות. על-מנת לקבל צו למעצר אניה, על התובע להראות כי עומדת לו עילה לכאורה נגד האניה, המקנה לו זכות לתבעה בתביעת חפצא. במקרה שלפנינו, עצר בית-המשפט לימאות את האניה על-סמך הבקשה שהוגשה לו, ומשעה שניתן צו מעצר נגד אניה בתחומי המים הטריטוריאליים, קמה לבית-המשפט לימאות הסמכות לדון בתביעות חפצא נגד האניה.
ג. כאשר הוגשה תביעת חפצא לבית-משפט המוסמך לדון בה, עיכוב ההליכים והפניית התובעים לפורום זר דורשת הרמתו של נטל הוכחה משמעותי על-ידי המבקשים את עיכוב ההליכים. העובדה שההליכים האחרים המתנהלים בבלגיה הם הליכי פשיטת-רגל, אינם מחייבים ריכוז כל התביעות נגד בעלי האניה ונגד נכסיהם בפורום הדן בפשיטת-הרגל. בעלי שעבוד ימי רשאים להגיש תביעת חפצא נגד האניה בכל פורום שבו נמצאת האניה ובו ניתן לעצרה. משעשו כן, הם רוכשים זכות בסדר העדיפויות בתביעות חפצא על-פי הדין של הפורום בו הוגשה התביעה. הוראות החוק בעניין סדר עדיפויות הנושים - ונושים זרים בכלל זה - חלות במישרין אף על זכויות בכלי שיט זרים. תביעת חפצא אינה מוגשת נגד בעלי האניה, אלא נגד האניה עצמה, ולכן אין בפשיטת-הרגל כדי להשפיע עליה.
ד. ככל שהדבר נוגע לדין הפנימי בישראל, כלל הוא כי משניתן צו כינוס, אין הנושים יכולים לפתוח בהליכים משפטיים נגד החייב מחוץ למסגרת הליכי פשיטת-הרגל, אלא ברשות בית המשפט. הוראה זו אינה גורעת מכוחו של נושה מובטח לממש את ערבותו. אכן, ביהמ"ש רשאי לעכב הליכים משהוכח לו כי קיימת נגד חייב עתירת פשיטת רגל או פירוק. עם זאת, לא יעכב בית המשפט בעל משכנתה או נושה מובטח אחר בהפעלת תרופותיהם המשפטיות לענין הערובה שברשותם. בית-המשפט צדק בקביעתו כי על הנאמנים הנטל להראות שעיכוב ההליכים בישראל והפניית המשיבים להליכי פשיטת-הרגל בבלגיה,
לא ירעו את מעמד המשיבים בהשוואה למעמד ממנו הם נהנים בבית-המשפט לימאות. אך הדין הבלגי לא הוכח, והנטל לא הורם. משכך צדק בית המשפט בדחותו את הבקשה לעיכוב הליכים ככל שהיא מושתתת על הטענה כי הליך אחר תלוי ועומד בבית משפט אחר בחו"ל.
ה. אשר לטענת פורום לא נאות - המבחן לקביעת הפורום הטבעי הוא מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות אשר להן הקשר המשמעותי והמהותי למקרה נשוא הדיון. היות כל הצדדים להליך זרים לפורום הישראלי הינה פועל יוצא מטבעם של דיני הימאות בארץ ובעולם, ואין בכך בלבד כדי להפוך את הפורום הישראלי לפורום לא נאות. יתירה מזאת, כל המשיבים, לבד משניים מבין הימאים, אינם בלגים וגם העדים אינם בהכרח בלגים. מדובר בעיקר במשיבים שהפורום הישראלי והפורום הבלגי זרים עבורם באותה מידה.
ו. שיקול נוסף לענין החלטה בשאלת פורום לא נאות, עניינו באיזון ציפיותיהם הסבירות ההדדיות של הצדדים. פושטת-הרגל, כחברת ספנות בינלאומית, היתה צריכה לצפות כי ימאים המועסקים באניותיה, חברות ששלחו מטענים באניותיה, חברות שסיפקו לה טובין ושירותים וגורמים נוספים, יחזיקו בשעבודים ימיים על אניותיה ויגישו תביעות חפצא בכל פורום שבו אפשר לעצור את האניה. מכאן, שההתדיינות בתביעות חפצא בפורום הישראלי היתה בגדר ציפיותיה הסבירות של פושטת הרגל.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן עוה"ד א. קיסרי ונ. קורי למבקשים, עוה"ד אפריים גלסברג, רון אביב, צבי ניקסון ומשה לשם למשיבים. 16.1.03).

ע.א. 119/02 - פרץ אקונס ו - 17 אח' נגד מדינת ישראל

*הפקעת מקרקעין צריכה להיות "מידתית". *הפקעת "מקרקעין" בבטן האדמה לכריית מנהרות בכרמל. *המרצת פתיחה כהליך דיוני למסירת החזקה במקרקעין לאחר הפקעה. *מסירת הודעה אישית לבעל מקרקעין על הפקעה אינה קונסטיטוטיבית(מחוזי חיפה - ה.פ. 370/00 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בשנת 1994 החלה המדינה בהליכים לביצוע פרוייקט מנהרות הכרמל, כולל חפירת שתי מנהרות החוצות את רכס הכרמל וסלילת כביש בכל אחת מהן. במסגרת הליכים אלו פירסם שר האוצר הודעה על הפקעת שטחי קרקע גדולים. ביום 30.3.1999, פירסם שר האוצר הודעה על תפיסת החזקה במקרקעין המופקעים. אין מדובר בהפקעת הבעלות, אלא הפקעת זכויות חזקה ושימוש תת-קרקעיים לתקופה של 99 שנים. בעקבות סירוב הבעלים למסור את החזקה, פנתה המדינה לביהמ"ש, בהמרצת פתיחה, בבקשה למתן צו לפי סעיף ?8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), למסירת חזקה במקרקעין. הנתבעים ביקשו "לבטל" את המרצת הפתיחה ולהפנות את הצדדים לתובענה רגילה. בדיון שהתקיים ביום ?2.11.2000, החליט השופט כי ההליך יידון כפי שהוגש - כהמרצת פתיחה. אחרי ההחלטה האמורה נמשך הדיון, והשופט הורה לאחר הפסקה, על השמעת סיכומים, באותה ישיבה. השופט קבע כי המשיבים לא הצליחו להראות כי יש בהפקעה פגיעה בלתי מידתית בקניינם. כמו כן קבע כי אין בעובדה שזכיין יבנה ויפעיל את כביש האגרה שבמנהרות בשנים הראשונות, כדי לגרוע מהיות המטרה מטרה ציבורית כשרה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. החלק האופרטיבי של פסק הדין מאופיין בכך שיש לו הגדרה במטרים של הגבול העליון של ההפקעה, שאמת המידה שלה היא המרחק מפני הקרקע: (30 מטר מתחת לכל בניין ו - 15 מטר מתחת לכל מגרש). אין בו הגדרה במטרים (או עשרות מטרים או אף מעבר לכך) הנמדדת מהמנהרות כלפי מעלה, שתגביל את מרחב ההפקעה למרחב המזערי
הנדרש לצורך המינהרות בלבד, אף במקומות שהמנהרות רחוקות מאוד מפני השטח. קביעתו של בית המשפט, אפילו בענין קו הגבול הנמדד מפני הקרקע, לא "תורגמה" להודעה מתקנת שתפורסם ברשומות ולהערת אזהרה מתוקנת בעקבותיה בלשכת רשם המקרקעין.
ג. באשר לטענות נגד הליכי ההפקעה ודרך הדיון בביהמ"ש - המרצת פתיחה היא אכן דרך מקובלת להליך לפי סעיף ?8 לפקודת הקרקעות. אשר לטענת המערערים כי בית המשפט צריך היה לדחות את הבקשה למסירת החזקה כליל, ולא "לתקן" אותה - משמעות קביעתו של בית המשפט היא, כי הבקשה למסירת החזקה התקבלה רק בחלקה. מותר לבית המשפט לקבל חלק מהבקשה בלבד. ?אשר לטענה שלא היתה מסירה אישית של הודעת ההפקעה למערערים או למי מהם - אם אכן לא היתה מסירה כאמור - ההודעה פורסמה ברשומות, ומסירת הודעה אישית - איננה אקט קונסטיטוטיבי.
ד. לענין חוקיות הפקעת הזכויות - למערערים שתי טענות עיקריות: טענתם הראשונה היא כי ההפקעה אינה עומדת בדרישת המידתיות לפי פיסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירות; טענתם השניה היא כי ההפקעה של זכויות החזקה והשימוש לתקופה של ?99 שנים הינה פיקציה, ולאמיתו של דבר מדובר בקבלת הזכויות לצמיתות לשם יצירת תשתית קבועה למנהרות ולכבישים, וצריך להשתמש בהפקעה. בהמשך לאמור, טוענים המערערים כי הפקעת רובד מסויים של החלקה בלבד סותרת את הכלל, המעוגן בסעיף ?13 לחוק המקרקעין, לפיו אין לעשות עיסקה בחלק ממקרקעין.
ה. הרישומים הרשמיים - הפרסום על ההפקעה והערות האזהרה - צריכים לשקף באופן מדוייק את כוונת המפקיע. ההפקעה כפי שפורסמה איננה מידתית. כדי להעמיד דברים על מכונם, יש לפרסם פרסום מתקן אשר ישקף נכונה את כוונת המדינה, ובעקבות זאת לתקן גם את הערות האזהרה. לפיכך יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע במדויק את טווח ההפקעה הנדרש מעל המינהרות ומתחתיהן, דהיינו, את "מרחב התוואי". בנוסף, תפורסם הודעת הפקעה מתקנת, ובה מידות ההפקעה, ויתוקן ניסוח הערות האזהרה.
ו. צודקים המערערים כי אין סיכוי שהקרקע תוחזר לידיהם אי פעם, כך שיש כאן הפקעה מוסווית של בעלות. על כן אין השר רשאי להסתפק בהפקעת זכויות החזקה והשימוש לתקופה של ?99 שנים, ועליו להפקיע את הבעלות במרחב התוואי ולפצות את הבעלים כבר עכשיו על שלילת זכות הבעלות.
ז. המדינה טוענת כי אין היא יכולה להפקיע את הבעלות ב"פריסה" של מקרקעין מבלי להפקיע את הבעלות בחלקה כולה, לאור עקרון אחידות הקרקע הקבוע בחוק המקרקעין. טענה זו אין לקבל. קיים חריג אחד לכלל זה - שכירות. גם הפקעה מהווה חריג לעקרון אחידות הקרקע וסעיף ?13 לחוק המקרקעין האוסר על עיסקה בחלק מסוים במקרקעין אינו חל על הפקעה.
ח. המערערים בחרו שלא לתקוף את ההפקעה בתקיפה ישירה. במקום זאת העלו את טענותיהם לאחר שנים כשנתבעו למסור את החזקה. תוצאה המורה למדינה לפתוח מחדש בהליכי הפקעה, עקב הפגמים בהליכים, משמעה עיכובו של פרוייקט תשתיות תחבורה רחב היקף, המיועד להקל הקלה משמעותית על עומס התנועה בחיפה. ניתן לתקן את הפגמים ולהגיע לתוצאה מאזנת בדרך מקוצרת, שאמנם לא תאפשר את תפיסת החזקה באופן מיידי, אך תאפשר זאת לאחר הסרת הפגמים. על כן ההפקעה לגבי המערערים תתוקן כך שתופקע הבעלות, בקטע המופקע, ולא רק זכויות החזקה והשימוש. גבולות ההפקעה המדוייקים ייקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר קביעת גבולות ההפקעה, תפורסם הודעה
על השינויים האמורים, ותירשם הערת אזהרה חדשה לגבי חלקותיהם של המערערים שתשקף את כל האמור. לאחר ביצוע כל האמור לעיל - על המערערים למסור את החזקה במרחבים המוגדרים על ידי בית המשפט המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור, הוסיפו הנשיא ברק והשופט ריבלין. עו"ד שגיב בנימין מרד למערערים, עו"ד משה גולן למשיבה. 22.1.03).

על"ע 3227/02 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד דרור רוכברג, עו"ד

*הרשעת עורך דין בעבירות משמעת וחומרת העונש(הערעור נתקבל בחלקו).

א. נגד המשיב הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א, שלפיה, במהלך משפט שניהל בעניין עזבון המנוחה מונה רביצקי ז"ל, הגיש המשיב בקשה לדחיית מועד דיון שהיה קבוע ליום ?16.4.97, שכותרתה "בקשת דחיה בהסכמה", כשלמעשה בא כוח הצד השני (המתלונן באותה קובלנה) לא נתן כלל את הסכמתו לבקשה. באותה בקשה טען המשיב כי הוא אמור לעבור ניתוח ביום ?16.4.97, עובדה שלא היתה נכונה. עוד נטען בקובלנה כי במסגרת אותו הליך הגיש המשיב תגובה לבית המשפט, שבה טען כי הגיש התנגדות לצוואה נשוא אותו משפט ביום ?15.5.96, כאשר בפועל הגיש התנגדות רק ביום 2.3.97. כן נאמר בקובלנה כי המשיב טען טענה שאינה אמת כי פתח חשבון נאמנות להפקדת כספי העיזבון, וכן לא שיתף פעולה עם מנהלת העיזבון שמונתה באותו עניין; לא שילם הוצאות שבהן חויב בהחלטת בית המשפט; ואף לא הגיב על פניית הקובל (הועד המחוזי) למרות שנדרש לעשות כן. בית הדין המחוזי הרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בקובלנה, תוך שהוא מציין כי המשיב בחר לא להתייצב לדיון. בית הדין המחוזי נתן הכרעת דין מרשיעה גם ביחס לקובלנה של מתלונן אחר, בה נטען בין היתר, כי באוגוסט ?1995 ערך המשיב עבור המתלונן חוזה לרכישת זכויות בדירה. על פי הקובלנה, המתלונן שילם למשיב את שכרו והאחרון קיבל על עצמו לטפל בהעברת הזכויות בדירה על שם המתלונן ולהסדיר לו פטור ממס רכישה. אולם, המשיב לא השלים את העברת הזכויות בדירה ולא טיפל בפטור האמור. אף לעניין תלונה זו, לא הגיב המשיב על פניות הקובל. בית הדין המחוזי דן את המשיב להשעיה בפועל לתקופה של חמש שנים; קנס כספי של 5,000 ש"ח; ופיצוי לאחד המתלוננים בסך 2,500 ש"ח. המשיב ערער לביה"ד הארצי וטען כי לא הופיע לישיבת ביה"ד המחוזי משום שההזמנה לדיון לא נמסרה לו. הדיון הוחזר לביה"ד המחוזי ולאחר שתי ישיבות בהן נחקרה טענת המשיב, קבע בית הדין כי ההזמנה לדיון נמסרה כדין וכי המשיב ידע על מועד הדיון ובחר שלא להתייצב.
ב. המשיב חזר והגיש ערעור לבית הדין הארצי. ביה"ד דחה את טענת המשיב, כי לא הוזמן לישיבה בה ניתנה הכרעת הדין. עם זאת קבע כי המשיב לא הוזמן לישיבה שבה נגזר דינו, וכי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון לעניין מידת העונש. על כן, ביטל בית הדין הארצי את גזר דינו של בית הדין המחוזי. לגופו של עניין, זיכה בית הדין את המשיב מכל פרטי האישום שבקובלנה הראשונה, למעט אי שיתוף פעולה עם מנהלת העיזבון והימנעות מלהשיב לפניית הקובל. לעומת זאת, דחה בית הדין הארצי את הערעור על ההרשעה בקובלנה אחרת. אשר לגזר הדין - בית הדין הארצי התייחס לכך שהתנהגותו הפגומה של המשיב חוזרת ונשנית וציין כי ראוי להעניש את המשיב בכל חומרת הדין. עם זאת, קבע כי זיכויו של המשיב מרוב פרטי האישום
בקובלנה הראשונה מחייב הקלה משמעותית בעונש, והעמיד את תקופת ההשעייה בפועל על שנתיים וחצי ושנתיים השעיה על תנאי וכן הפעיל השעיות על תנאי קודמים, מהם תשעה חודשים באופן מצטבר, כך שבסך-הכל נקבע כי המשיב יהיה מושעה בפועל למשך שלוש שנים וארבעה חודשים. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. בכותרת הבקשה לדחיית מועד הדיון, כתב המשיב כי הבקשה הינה בהסכמה. באת-כוח המשיב טענה בבית הדין הארצי כי מדובר בטעות דפוס תמימה. בית הדין הארצי קיבל את גירסת באת-כוח המשיב, וזיכה את המשיב מפרט אישום זה. בכך שגה בית הדין. אכן, מהכתוב בגוף הבקשה עולה שהבקשה אינה בהכרח בהסכמה. ברם, בבקשה גופה לא נכתב בפירוש שהבקשה אינה בהסכמה, אלא שבא כוח הצד שכנגד השיב כי יעביר את הבקשה לאישור מרשתו. מדובר בניסוח, שביחד עם כותרת הבקשה, עשוי לגרום לרושם המוטעה שהבקשה הינה בהסכמה. אם רצה המשיב ליתן הסבר המוציא מקרא מידי פשוטו באופן שמעורר ספק אם פעל בתום לב ולא נתכוון להטעות את בית המשפט, היה עליו להעיד על גרסתו ולאפשר חקירתו ביחס לאמינותה. משלא עשה כן הופכות הראיות לכאורה שהוגשו מטעם התביעה למסקנה מרשיעה. גם באשר לטענת מועד הניתוח סבר ביה"ד הארצי כי חלה טעות בבקשת המשיב וזיכה אותו וגם כאן עולה מהראיות כי ביה"ד הארצי טעה. סיכומו של דבר, הערעור על הכרעת הדין מתקבל בחלקו.
ד. אשר לעונש - המערער אינו מסתפק אף בעונש שהוטל על המשיב בבית הדין המחוזי ומבקש לגזור על המשיב עונש של הוצאה מלשכת עורכי הדין. אכן, יש מקום להחמיר בעונשו של המשיב. מעשיו של המשיב מהווים הפרות חמורות של האתיקה המקצועית של עורכי הדין. מעשיו של המשיב חושפים התנהגות בלתי הולמת כלפי לקוחותיו, כלפי חבריו למקצוע, כלפי בית המשפט וכלפי מוסדותיה של לשכת עורכי הדין. לכך יש להוסיף את עברו המכביד של המשיב שהוא עבריין מועד החוזר על אותן עבירות משמעת שוב ושוב. עם זאת אין להיענות לבקשת המערער להטיל על המשיב עונש חמור של הוצאה מלשכת עורכי הדין. אשר על כן, יוחזר על כנו העונש שהוטל על המשיב ע"י ביה"ד המחוזי.

(בפני השופטים: גב' בייניש, י. אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד גב' ריבה רוכברג למשיב. 23.1.03).

ע.פ. 3854/02 - פלוני נגד הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים ואח'

*הסמכות להחליט על שחרור מבי"ח לחולי נפש של מי שאושפז בהליך פלילי כאשר אינו מסוגל לעמוד לדין. *הצורך לבדוק מפעם לפעם המשך אישפוזו של נאשם בבי"ח לחולי נפש כאשר אינו מסוגל לעמוד לדין(ערעור לאחר קבלת רשות - מחוזי חיפה ע"ש 738/01 - הערעור נתקבל).
א. המערער הועמד לדין פלילי בעבירות של תקיפה וגניבה. בית המשפט קבע - על יסוד חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי - כי המערער סובל ממחלת נפש (סכיזופרניה) ואינו מסוגל לעמוד לדין. בית המשפט הורה, (ביום 30.8.1988), על פי הוראת סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, על אישפוזו של המערער. בעודו מאושפז הוגש נגדו כתב אישום נוסף, בו יוחסו לו תקיפה חבלנית ואיומים כנגד אמו. במסגרת כתב אישום זה ניתן (ביום 18.2.1990) צו אישפוז נוסף. לאחרונה פנה ב"כ המערער לוועדה הפסיכיאטרית (להלן - הוועדה), וביקש מהוועדה לבטל את צו האישפוז ולשחרר את המערער. בפנייתו זו סמך על חו"ד רופאי המחלקה בה אושפז המערער, כי לא קיימת אצל המערער רמת סיכון לאובדנות ותוקפנות, וכי ניתן להוציאו לחופשות. הוועדה דחתה את הבקשה לשחרור, וקבעה כי קיימת מסוכנות של המערער לעצמו ולזולתו. עם זאת החליטה לאפשר למערער חופשות קצרות בנות 72 שעות. בערעור לבית המשפט המחוזי טען בא כוח המערער כי אין הצדקה להוצאת צו אישפוז בלתי מוגבל בזמן.
בית המשפט קבע כי צו אישפוז אינו מוגבל בזמן, והוסיף כי הוועדה היתה רשאית לקבוע - על סמך נסיונה ומומחיותה - כי עדיין נשקפת סכנה מהמערער לעצמו ולזולתו. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. עם הגשת כתב אישום, אם מחליט בית המשפט כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל, עליו להפסיק את ההליכים נגד הנאשם. בית המשפט רשאי לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש. צוות הרופאים או מנהל בית החולים אינם רשאים להורות על שחרורו של הנאשם. ועדה פסיכיאטרית מחוזית (להלן - הוועדה הפסיכיאטרית), היא שדנה בעניינו של נאשם-חולה-נפש, לפחות אחת לששה חודשים (סעיף 28(א) לחוק), והיא המוסמכת לשחרר את החולה מבית החולים. הודעה על מועד השחרור ניתנת, בין השאר, ליועץ המשפטי לממשלה, הרשאי להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה בה הואשם. השאלה היא מה הדין אם הטיפול הרפואי אינו עולה יפה, באופן שאין מקום לשחרר את החולה מבית החולים, ואין להעמידו לדין פלילי, כמה זמן ניתן להחזיקו בבית חולים לחולי נפש מכוח צו אישפוז? המערער מוחזק בבית החולים למעלה מארבע-עשרה שנה. אילו התנהל משפטו כסדרו והוא היה מורשע בדינו, הוא היה מסיים מזמן את ריצוי עונשו, ואם הוועדה הפסיכיאטרית לא תורה על שחרורו של הנאשם, האם הוא יוחזק בבית החולים עד סוף ימיו, וכל זאת בשל צו אישפוז שניתן במסגרת אישום על עבירות של תקיפה וגניבה?
ג. עקרון הסבירות חל גם לעניין צו האישפוז הניתן על ידי שופט במסגרת הליך פלילי. כך לעניין התנאים להוצאת הצו. כך לעניין התנאים להמשך תוקפו של הצו. צו האישפוז יחרוג ממיתחם הסבירות, אם יסתבר כי שוב אין הסתברות ממשית שהנאשם-חולה-הנפש יוכל לעמוד לדין פלילי. כמו כן יחרוג צו האישפוז ממיתחם הסבירות אם - בלא קשר למידת ההסתברות של אפשרות ההעמדה לדין - לא קיים יחס בלתי סביר בין תקופת האישפוז שחלפה לבין העונש המקסימלי שהנאשם היה צפוי לו אילו נערך משפט והוא היה מורשע בו. חוסר הסבירות מהווה עילה לביטולו של צו האישפוז על ידי מי שהוציא אותו, כלומר בית המשפט עצמו, ויש להבטיח הסדר מוסדי אשר יוכל לעקוב אחר התפתחות הדברים, ואחר הצורך בפניה לבית המשפט.
ד. אכן, האלטרנטיבה להמשך תוקפו של צו האישפוז השיפוטי אינה בשחרורו של חולה הנפש. שחרור זה מסוכן הוא לחולה הנפש עצמו ולציבור. אך האישפוז הכפוי מכוח צו אישפוז (שיפוטי) במסגרת ההליך הפלילי אינו האישפוז הכפוי היחיד שהחוק מכיר בו. קיים גם אישפוז כפוי מכוח הוראת אישפוז "אזרחית" ("המסלול האזרחי"). בחינה השוואתית של המסלול הפלילי למסלול האזרחי מלמדת כי הפגיעה בחירותו של חולה הנפש קשה יותר במסלול הפלילי. על בית המשפט לבחון את עניינו של הנאשם. עליו לשמוע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה באשר להמשך האישום ולהמשך תוקפו של צו האישפוז. עליו להחליט אם יש מקום לבטל את צו האישפוז, תוך שייקח בחשבון את ההסדרים באשר לאישפוז במסלול האזרחי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יהונתן גינת למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבים. 22.1.03).

רע"א 3784/00 - שקם בע"מ נגד מועצת עירית חיפה ועירית חיפה

*שינוי סיווג מבנים לצורך העלאת שיעור ארנונה עירונית נוגד את הוראות ההקפאה בחוק ייצוב המשק. *פרשנות סעיף בחוק הארנונה המונע העלאת שיעור הארנונה(מחוזי חיפה - ע.א. 4676/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. צו ארנונה של המשיבות לשנת הכספים 1986-1987, קבע לבניינים שאינם למגורים שיעור ארנונה על-פי 3 קטגוריות: קומת קרקע; קומה עליונה ;מרתף. המבקשת מחזיקה בבניינים המשמשים כמרכז קניות. בשנת הכספים 1986-1987, סווגו מבנים, מן הסוג הזה, כ"עסקים אחרים", המשתייכים לקבוצת הבניינים שאינם משמשים למגורים המשלמים
ארנונה לפי שלוש הקטגוריות. צו הארנונה שהוצא לשנת הכספים 1987-1988 שינה את סיווג מרכזי הקניות והסיווג החדש חוייב בכל הקומות בשיעור הארנונה הגבוה ביותר. המבקשת מחזיקה בקניון משנת הכספים 1990-1991 והיא חוייבה מאותה שנה בארנונה על-פי התעריף החדש. המבקשת טוענת כי "הוראות ההקפאה" שחוקקה הכנסת, חלות גם על שינוי הסיווג למרכז הקניות. המשיבות טוענות, לעומתה, כי הואיל והמבקשת הפעילה את הנכס שבידה רק בחודש מרץ 1991, חלה לגביה הוראת ההקפאה כפי שנתקבלה באותה שנה, והואיל וצו הארנונה לשנת 1990 כבר כלל את הסיווג של "מרכז קניות", לא חרג שיעור הארנונה שהוטל על נכסיה של המבקשת בשנים שלאחר מכן מן השיעור שכבר היה קיים. המשיבות סבורות, כי דין הערעור להידחות, גם באשר אלמלא השינוי בסיווג, היו השטחים שבידי המבקשת, בשנים נשוא בקשה זו, מחוייבים בנוסף לתשלום ארנונה לפי שלוש הקטגוריות, גם ב- %100 מן החלק היחסי המשמש כחניה וכמעברים שבשטח הקניון, וסכום כולל זה עולה, לשיטת המשיבות, על הסכום בו חוייבה המבקשת בפועל. במחלוקת היסודית בדבר פרשנות חוק היציבות קיבל בימ"ש השלום את עמדת המערערות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הרשויות המקומיות היו מוסמכות - עד לשנת 1985 - לקבוע את שיעור הארנונה בתחומן ללא כל הגבלה. באותה שנה החליט המחוקק לשנות את המצב המשפטי באמצעות חקיקת "הוראות ההקפאה", בשל רמת האינפלציה שהגיעה לכדי מאות אחוזים לשנה. בחודש פברואר 1985 קיבלה הכנסת את החוק לייצוב המשק. סעיף 10(א) לחוק הורה על הקפאת המיסים, ההיטלים ותשלומי האגרה המשתלמים לאוצר המדינה, לרשויות המקומיות ולתאגידים שהוקמו על פי דין. חוק זה היה הראשון מבין חוקים נוספים שחוקקו מדי שנה מתוך מטרה דומה של ייצוב המשק. הוראת ההקפאה הנוגעת לשנת הכספים, השנה שבה חוייבה המבקשת, לראשונה, בתשלום ארנונה - מצויה בסעיף 1(א) לחוק הארנונה הכללית (סייגים להעלאה בשנת הכספים 1990), המורה כי "לא תגבה רשות מקומית בשל נכס ארנונה כללית לשנת הכספים 1990 בסכום שיש בו העלאה מעל סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1989".
ג. פרשנות דבר חקיקה - ובכלל זה חקיקת מס - נסמכת הן על בחינת לשון החוק והן על בחינת תכלית דבר החקיקה. אין בלשון הוראת ההקפאה לשנת הכספים 1990 כדי לתמוך בעמדתן של המשיבות כי היא חלה רק על נכס שהיה קיים הוא עצמו "בשנה שעברה" כשם שאין בלשון ההוראה גם כדי לתמוך בעמדתה של המבקשת כי היא חלה על אותו סוג של נכסים. אשר לתכלית החוק - דבר חקיקה יכול שתהיינה לו שתי תכליות: תכלית אובייקטיבית - זו של החוק, ותכלית סובייקטיבית - זו של המחוקק. אשר לתכלית הסובייקטיבית של הוראות ההקפאה - הן נועדו לקיים את אינטרס הציבור בדבר הטלת מגבלות על העלאת תעריפי הארנונה, בכדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה. התכלית האובייקטיבית של החוק, סומכת עצמה על עקרונות היסוד של השיטה, כגון עקרונות הצדק והשוויון. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עשויה להביא להפעלה בלתי שוויונית של הוראות ההקפאה, באופן שעל שתי נישומות העושות שימוש זהה בנכס, יושתו תעריפי ארנונה שונים, רק מן הטעם כי נכסה של האחת בא לעולם לאחר נכסה של האחרת. המסקנה היא כי המשיבות חרגו מסמכותן, כאשר הטילו על המבקשת חיובי ארנונה שלא במגבלות הוראות ההקפאה, וזאת ללא אישור משר הפנים ומשר האוצר. כיוון שכך, החלטתן בטלה.
ד. שאלה אחרת היא, מהי המסקנה האופרטיבית המתבקשת מכך? האם זכאית המבקשת להשבה של סכומי ארנונה עודפים בשנות הכספים 1991-1995? שאלה זו אינה פשוטה
כלל ועיקר, ויש לה השלכות מרחיקות לכת מבחינת תקציבן של הרשויות המקומיות. אלא שבענייננו אין צורך להכריע בה, וזאת לאור טענת המשיבות, שטרם לובנה, כי בפועל לא חויבה המבקשת בסכומים עודפים. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לבדוק אם שילמה המבקשת סכומי ארנונה עודפים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אלון בינשטוק ואבי מסרי למבקשת, עו"ד נחמן ברטור למשיבות. 21.1.03).

ע.א. 6389/98 + 6235/98 - מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ נגד אגודת הכורמים

*הכללת פקדון עבור בקבוקים במחיר המשקה לצורך חישוב מס קנייההקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב בע"מ (כרמל מזרחי)

ע.א. 462/00 - טמפו תעשיות בירה בע"מ נגד מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ
(ערעור המדינה נתקבל וערעור טמפו נדחה).
א. כרמל מזרחי וטמפו משווקות משקאות בבקבוקי זכוכית המתאימים לשימוש חוזר. השתיים מוכרות את המשקאות שעליהם מוטל מס קנייה, תוך שסכום מסויים מתוך המחיר מוגדר כפיקדון עבור הבקבוק הריק כך שעל הפקדון עבור הבקבוק אין משולם מס קנייה. בעתירה שהוגשה בשנת 1994 לבג"צ על-ידי מתחרה של כרמל מזרחי (בג"ץ 2935/94, סביר מ"ד 280), טענה העותרת, בין היתר, כי היא מופלית לרעה לעומת כרמל מזרחי על-ידי מנהל המכס והמע"מ, )להלן - המנהל), באשר חלוקת מחיר המוצר לשניים היא פיקטיבית, והלכה למעשה אין הצרכנים מחזירים בקבוקים אלא בכמות זעומה בלבד, ובדרך זו כרמל מזרחי נהנית לעומת מתחריה מן היתרון שבאי-תשלום מס קנייה על הבקבוקים. בתגובה לעתירה זו הודיעה המדינה על הסדר חדש המחייב לכלול את רכיב הפיקדון במחיר המשקה, לצורך חישוב מס הקנייה. המדינה הודיעה עוד, כי היא מסכימה שמס הקנייה עבור הבקבוקים ישולם אחת לחצי שנה, באופן שיאפשר לעוסק שלא לשלם מס קנייה עבור בקבוקים שנעשה בהם בפועל שימוש חוזר. השגותיהן של כרמל מזרחי וטמפו נדחו על-ידי המנהל. או אז הגישה כרמל מזרחי תובענה למתן הצהרה כי המדינה אינה רשאית לגבות סכומי מס קנייה על בקבוקים שלא הוחזרו בפועל. טמפו הגישה לבית-המשפט המחוזי ערעור על החלטת המנהל לדחות את השגתה. המותב שדן בתובענה שהגישה כרמל מזרחי קיבל את התביעה והמותב שדן בתביעה של טמפו דחה את התביעה. ערעורה של המדינה על ההחלטה בעניין כרמל מזרחי נתקבל וערעורה של טמפו נדחה.
ב. סעיף 4 לחוק מס קניה, קובע את הכלל, שלצורך סיווגה לשם קביעת החבות במס קנייה, האריזה הולכת אחר הטובין הארוזים בה. סעיף 3(5)(ב) לצו תעריף המכס עיגן את סמכותו של המנהל לסטות מן הכלל, אם יוכח בפניו שהאריזה שבה מדובר מתאימה בבירור לשימוש חוזר. ביסוד החלטתו של המנהל עמדה השאיפה להשוות את מעמדן של כרמל מזרחי ושל טמפו למעמדם של נישומים אחרים, לאחר שהתעורר חשש כי קביעת סכום הפיקדון כחלק ממחיר הבקבוקים לא שיקפה מציאות כלכלית אמיתית, אלא נועדה להקטנת חבותן של הנישומות במס קנייה. ההסדר שקבע המנהל מסיר חשש זה, ומביא לגביית מס אמת. בכך מגשימה החלטת המנהל גם את עקרון הצדק, המחייב לגבות מס שווה מנישומים שווים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויהודה ליבליין למדינה, עוה"ד יעקב פוטשבוצקי וגב' מיכל זילברשיין לכרמל מזרחי וטמפו . 5.1.03).

בג"צ 651/03 - האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ואח'

*ביטול החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת לפסול תשדיר רשימות ערביות שרואים בהם את דגל פלסטין. * זכות עמידה של עותר ציבורי בפנייה לבג"צ, כאשר מי שנפגע מההחלטה נגדה עותרים, אינו פונה לבג"צ בבקשת סעד(העתירה נדחתה).
א. המשיבות 2 ו- 3 (הרשימות רע"מ ובל"ד - להלן:הרשימות) מתמודדות בבחירות לכנסת ה- 16. במסגרת שידורי תעמולת הבחירות, נפסלו על ידי המשיב קטעים משני תשדירי תעמולה שלהן בהם מוצג דגל פלסטין בהבזק של שניות. העותרת פנתה בעתירה לביטול החלטת הפסילה. הרשימות צורפו לעתירה כמשיבות. טענתה העיקרית של העותרת היא כי פסילת קטעי התשדירים המציגים דגלי פלסטין, מהוה פגיעה קשה בחופש הביטוי הפוליטי ובזכותם של הבוחרים לצפות בתשדירי התעמולה. עמדת ב"כ היועהמ"ש לממשלה היא כי דין העתירה להידחות על הסף, ואף לגופה. טענת הסף היא כי לרשימות הנפגעות זכות לעתור לסעד, ואין להכיר בנסיבות אלה בזכות עמידה של עותר ציבורי. לגופה של העתירה נטען כי באיזון שבין חופש הביטוי הפוליטי של הרשימות לבין האינטרס הציבורי, נוטה האיזון לעבר פסילת הקטעים המציגים את דגל פלסטין, המסמל, בין היתר, את מלחמת הטרור האכזרית המתנהלת על ידי ארגוני הטרור כנגד אזרחי ישראל אשר תבעה קרבנות רבים ופוגעים ברגשות אלפי משפחות שנפגעו במלחמת הטרור. למשיב נתון שיקול דעת רחב ביותר בהחלטות בענייני בחירות, ובמקרה זה יש לאשר את החלטותיו. העתירה נתקבלה.
ב. בג"צ הרחיב עד מאד את זכות העמידה של העותר הציבורי, מקום שבו מדובר בענין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי. בצד הרחבת תחום פרישתה של זכות העמידה, נשמר הכלל לפיו לא ייעתר בג"צ, בדרך כלל, לעתירה ציבורית, מקום שבו מצוי נפגע פרטי אשר אינו פונה לביהמ"ש בבקשת סעד. בעניין נשוא העתירה, בעלות העניין הישיר בהחלטת המשיב הן הרשימות, והן לא עתרו לסעד. חרף זאת, יש להכיר בזכות עמידתה של העותרת. נושאים הקשורים בהליך הבחירות נמנים על עניינים חוקתיים מן המעלה הראשונה, אשר בשל חשיבותם הורחבה ההכרה במעמד העתירה הציבורית אל מעבר למחלוקת הפרטנית. יתר על כן, זכות עמידה קנויה לעותרת גם כמי שמייצגת את עניינו של הבוחר כבעל עניין ישיר בהליך הבחירות. חופש הביטוי במערכת בחירות מחייב חירות בהבעת דעות וקליטת מסרים שדרכם מעוצבת דעת הקהל. טענת פגיעה בחופש הביטוי מקנה לטוען זכות עמידה. מעבר לנדרש ייאמר, כי רשימת בל"ד התייצבה לדיון ותמכה בעיקרי העתירה.
ג. אשר להחלטות המשיב לגופן - במסגרת החלטתו אם לאשר או לפסול תשדיר בחירות לפי סעיף 15א(ד) לחוק דרכי תעמולה, קנוייה ליו"ר ועדת הבחירות סמכות רחבה שבשיקול דעת להפעיל את האיזונים הראויים בין ערכים מתנגשים, ובלבד שאין בשיקול הדעת משום חריגה קיצונית מהאיזון הראוי. בענייננו, יש מקום להתערב בהחלטות המשיב לביטול פסילת קטעי התשדירים. דגל פלסטין אכן מהווה סמל לזהות לאומית של העם הפלסטיני, והוא עשוי להיות מזוהה גם עם גורמים עויינים המעורבים בפעולות טרור. יחד עם זאת, כדי שהצגתו בתשדירי תעמולת בחירות תיפסל, על ההצגה להיות בעלת תוכן העשוי לגרום לפגיעה ממשית, עמוקה וקשה ביותר, ברגשות בני הציבור בישראל, העשויים לצפות בתשדירים ובמיוחד אלה שנפגעו מפעולות טרור. צפייה בתוכן התשדירים בענייננו אינה מעלה קיומה של פגיעה מסוג זה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצי'ה. עו"ד דן יקיר לעותרת, עוה"ד גב' ענר הלמן ואוסמה חלבי. 23.1.03).

ע.א. 960/02 - עזבון המנוח סביחי טלאל ז"ל ואח' נגד הפניקס... בע"מ

*סמכות ביהמ"ש לפסוק תשלומים עיתיים לפי פקודת הנזיקין לנפגע תאונת דרכים שאין לפסוק בעניינו תשלומים עיתיים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. *אין להתחשב בסיכויי האלמנה להנשא כנימוק לפסיקת תשלומים עיתיים של פיצוים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה ת.א. 570/99 - הערעור נתקבל).
א. המנוח טלאל סבייחי ז"ל (להלן: המנוח) נהרג בתאונת דרכים בשנת 1999, והוא כבן 24 שנים. עזבונו ותלוייו תבעו את המשיבה, לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט פסק כי ישולמו לאלמנה פיצויים בראשי נזק שונים וקבע גם שהתשלומים לעתיד בגין הפסד תמיכת המנוח ובגין אבדן שירותיו, ישולמו בדרך של תשלומים עיתיים. נושאו העיקרי של הערעור הוא נושא התשלום בדרך של פיצוי עיתי. שתיים הן הטענות שבפי המערערת: הטענה האחת היא, שבית המשפט אינו מוסמך לפסוק תשלומים עיתיים בתביעה לפי חוק הפיצויים, במקרים שאינם נזכרים מפורשות בחוק הפיצויים ובתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים); הטענה השניה מופנית נגד ההכרעה, לפיה ראוי לפסוק בנסיבות המקרה תשלומים עיתיים לאלמנה ולא סכום חד פעמי, בהתחשב בסיכוייה של האלמנה להינשא בשנית. הערעור נתקבל.
ב. סמכות בית המשפט לפסוק תשלומים עיתיים בתביעות נזיקין על פי פקודת הנזיקין הינה פרי פיתוח הפסיקה, בה הובהר גם, כי יש לעשות שימוש בסמכות זו תוך שימת לב לנסיבות המיוחדות של כל מקרה, ולהצדקות השונות של שיטות התשלום - שיטת התשלום החד-פעמי לעומת התשלומים העיתיים. בשונה מן הפקודה, סעיף 6 לחוק הפיצויים קובע מפורשות את סמכותו של בית המשפט לפסוק את הפיצוי לנפגע בתאונת דרכים בדרך של תשלומים עיתיים. לשונו של סעיף 6 בחוק הפיצויים אינה מקימה סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים לתלויים בנפגע שנפטר לפני שנפסקו לו פיצויים. אולם, סעיף 6 הנ"ל אינו מהווה מקור יחיד לסמכות לפסוק תשלומים עיתיים במקרים עליהם חל חוק הפיצויים. קיימת סמכות מקבילה לבתי המשפט לפסוק תשלומים עיתיים מכוח הפקודה, גם כאשר אין בחוק הפיצויים הסמכה מפורשת לכך.
ג. אשר לשאלה אם ראוי לפסוק לאלמנת נפגע שנפטר פיצויים עיתיים כאשר הנימוק לכך הוא סיכוייה להינשא בשנית - בתחילת דרכו הלך בית המשפט בדרכה של הפסיקה האנגלית, ועל בית המשפט הוטל לשקול, במסגרת חישוב שיעור הפיצויים לו זכאית אלמנה, את סיכויי האלמנה להינשא בשנית. הלכה זו שונתה בד"נ 14/68 פ"ד כג(1) 771 (להלן: פרשת לפידות). באותה פרשה נקבע ברוב דעות, כי אין להתחשב בסיכויי הנישואין של האלמנה בעת פסיקת פיצוייה. הלכה זו לא השתנתה מאז פסק הדין בפרשת לפידות. נהפוך הוא: היא זכתה לאישוש במספר פסקי דין של ביהמ"ש העליון כך שאין הצדקה לפסוק תשלומים עיתיים לאלמנת נפגע שנפטר לפני שנפסקו לו פיצויים, רק מן הטעם שקיים סיכוי שתינשא.
ד. נותר לבחון אם היה מקום לפסיקת פיצויים לאלמנה בדרך של תשלומים עיתיים בשל הנימוקים האחרים שהעלה בית המשפט המחוזי בפסק דינו: האחד, כי קיים חשש שהאלמנה הצעירה לא תדע לטפל כראוי בסכום כסף גדול שתקבל, והשני - כי היא עלולה להיחשף ללחצים מצד המשפחה שלה או של בעלה המנוח, לחלוק עמם בכספים שתקבל. אכן, בין הנימוקים התומכים בפסיקת תשלומים עיתיים עולה הנימוק שהנפגע לא ידע כיצד להשקיע תשלום חד-פעמי גדול, וכן כי הוא עלול להיחשף ללחצים לשתף אחרים בסכום הגדול שקיבל. אך אין כל ראיות, על פיהן יש סבירות שכך יקרה בענייננו. (בפני השופטים: לוין, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד מוחמד אבו יונס למערער, עו"ד ליפא ליאור למשיבה. 23.1.03).

רע"א 8373/96 - רפאל מאור נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים

*קיומה של אסכולה רפואית לצורך החלטה בדבר קשר סיבתי בין פרוץ מחלה לבין השירות הצבאי של התובע לפי חוק הנכיםרע"א 2985/97 - קצין התגמולים לפי חוק הנכים נגד מרדכי בן חמו ואח'
(ערעורו של מאור נדחה וערעור קצין התגמולים נתקבל).
א. בבקשות הנדונות התעוררה שאלת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי לבין היווצרותה של מחלת הקרוהן, (esaesiD nhorC), שהיא מחלת מעיים דלקתית כרונית, חשוכת מרפא, והאם הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי כאמור. שתי בקשות רשות הערעור הוגשו על שני פסקי דין, שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. פסקי דין אלה הכריעו בערעורים על החלטותיה של ועדת הערעורים, שהוגשו על ידי חיילים לשעבר (להלן: התובעים), שחלו במחלה, וביקשו הכרה כנכים על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). במקרה אחד, המקרה של מאור, נפסק בביהמ"ש המחוזי כי לא קיים קשר סיבתי. במקרה השני שבו דן ביהמ"ש המחוזי במאוחד בערעורים של 3 חיילים נקבע כי קיים קשר סיבתי. ערעורו של מאור נדחה וערעורו של קצין התגמולים בתיק של השלושה האחרים נתקבל.
ב. במסגרת ההליכים בערעור החליט ביהמ"ש, בהסכמת הצדדים, למנות ועדה של מומחים בתחום הגסטרואנטרולוגיה, אשר תגיש חוות דעת מקצועית ביחס לגורמים למחלת הקרוהן. המלצת ביהמ"ש נבעה מן הנסיבות המיוחדות הקשורות במחלה: קיומן של חוות דעת נוגדות המוגשות על ידי הצדדים לאורך השנים מפיהם של מומחים שונים; קיומן של תביעות רבות התלויות ועומדות בפני קצין התגמולים ובתי המשפט המחוזיים, העוסקות בשאלה זו; והצורך לקבוע במידת האפשר מצב רפואי-מחקרי עדכני ביחס למחלה זו, שהמחקר אודותיה רב. ועדת המומחים הגישה חוות דעת מקיפה, בה נסקר המידע הקיים כיום ביחס למחלת הקרוהן, ונקבעו מסקנות הוועדה, שניתנו פה-אחד.
ג. המומחים קבעו כי "הנתונים הקיימים כיום תומכים במודל שבו קיים מרכיב גנטי משמעותי כחלק מגורמי המחלה, אך ככל הנראה יש צורך בגורם סביבתי נוסף להתפתחותה". ביחס לאפשרות בדבר תרומתם של זיהומים להתפרצות המחלה, מציינים המומחים כי "אין נתונים מוסכמים לגבי מהות הגורם הסביבתי המשוער במחלת הקרוהן ... הרכבה של אוכלוסיית חיידקי המעי הקבועה נקבע, ככל הנראה, בשלבים מוקדמים של הילדות ולא בתקופת השירות הצבאי. לסיכום חוות דעתם, קבעו המומחים כי "הגורם המכריע עדיין לא נמצא... לא הוכח שחולי מחלת קרוהן שמחלתם החלה בעת השירות הצבאי, הם חולים קשים יותר מאלה שמחלתם החלה קודם לשירות, או אחרי תום השירות הצבאי. לכן... אין... התבטאותה הקלינית של המחלה בעת השרות הצבאי מעידה על החמרה במחלה שהיתה קיימת זמן רב לפני התפרצותה".
ד. כדי להכיר בתביעתו של חייל, חוק הנכים דורש הוכחת קשר סיבתי בין הופעת המחלה או החמרתה לבין השירות הצבאי. לשם הוכחתו של קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי על התובע להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו. על מנת שאסכולה תיתפש כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות מחלה, נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים: ראשית, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית ומעורפלת; שנית, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאד על הדעת"), בין הנסיבות המסוימות אליהן נחשף התובע במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. במצב כזה, עובר נטל הבאת הראיות לקצין התגמולים, ועליו להוכיח כי נכותו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב תנאי השירות. בנסיבות בהן ברור כי קיימות בעולם הרפואה מספר אסכולות מבוססות נוגדות, אשר לא ניתן להכריע ביניהן, יש
ללכת לקראת התובע, ולומר שעמד בנטל שהוטל עליו והוא זכאי לפיצוי. הסטייה מן הכלל הראיתי הרגיל של "המוציא מחברו - עליו הראיה", מוצדקת במקרה זה בשל אופיו הסוציאלי של חוק הנכים.
ה. התובעים מבקשים ללמוד על קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתם ממספר מאמרים וקטעי ספרים רפואיים, אותם הגישו לעיון וועדת המומחים, ומן התשובות שנתנה וועדת המומחים לשאלות ההבהרה שהוגשו לה. ברם, חברי הוועדה הרפואית (המומחים) אומנם, ציינו בחוות דעתם, כי אין הסכמה בשאלה אם תנאי השירות הצבאי מהווים גורם בהתפתחות המחלה. עם זאת, המומחים הבהירו בתשובותיהם כי היעדר ההסכמה נובע מכך שקיים חוסר בידע עובדתי-מדעי מספק ולא מקיומן של אסכולות מבוססות החלוקות ביניהן. החומר הרפואי שהוצג על ידי התובעים מוליך למסקנה כי אין אסכולה רפואית התומכת בתביעתם של התובעים. גם לאחר שנדחתה טענתם של התובעים בדבר קיומה של אסכולה רפואית התומכת בטענתם, אין הדלת נסגרת בפניהם. והם יכולים להוכיח קשר סיבתי, אך הם לא הצליחו להוכיח קשר כזה בין המחלה לבין השירות הצבאי.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד אלכסנדר בית הלחמי לקצין התגמולים , עוה"ד ש. שרון, ע. שילוני וירון בשן לתובעים. 21.1.03).

בג"צ 526/03 - מפלגת אהבת ישראל נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת

*פסילת קטעי תשדיר בחירות שבו מברך המקובל הרב כדורי את כל מי שיצביע עבור מפלגת אהבת ישראל (העתירה נדחתה).

העותרת מתמודדת בבחירות לכנסת. במסגרת סמכותו של המשיב לפי סעיף 15א'(ד) לחוק הבחירות, (דרכי תעמולה), החליט לפסול קטע מתוך תשדיר תעמולה של העותרת, שבו אומר הרב כדורי: "מי שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך וישמור ויעזור לכל אשר בוחרים אהבת ישראל". בהחלטתו על הפסילה הסתמך המשיב על הוראת סעיף 122(6) לחוק הבחירות לכנסת, הקובע, בין היתר, איסור לשדל אדם להצביע או להמנע מלהצביע בעד רשימת מועמדים מסויימת בדרך של הבטחה להעניק ברכה. העתירה נדחתה.
הנימוקים לפסילת הקטע האמור בתשדיר התעמולה מקורו בכך שעל רקע מעמדו המיוחד של הרב כדורי ונוכח הסגולות המיוחסות לדבריו ולהמלצותיו, עשויים בוחרים פוטנציאליים להיות מושפעים מהכריכה בין ההבטחה לברכת ה' לבין אופן ההצבעה, ולנווט בהתאם לכך את הצבעתם למפלגת "אהבת ישראל". מכאן, שאותה הבטחה לברכה על ידי ה' למי שיבחר במפלגת אהבת ישראל, כמוה כהבטחה להעניק ברכה כמובנם בסעיף 122(6) לחוק. החלטתו של המשיב הינה החלטה העומדת במיתחם הסבירות. על רקע שיקול הדעת הרחב המוקנה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, המסקנה אליה הגיע אינה מצדיקה התערבות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גרוניס. החלטה - השופט אור. עוה"ד אמיר רוזנברג ועופר אשכנזי לעותרת, עו"ד גב' דינה זילבר למשיב. 19.1.03).

בר"ם 578/03 - מחמוד עסאף נגד מדינת ישראל

סמכות בימ"ש לעכב שחרור ממאסר של אסיר לפי החלטת ועדת השחרורים, עד שתידון עתירת המדינה נגד השחרור. כדי לערער על צו של בימ"ש לעניינים מינהליים צריך לקבל רשות ערעור (הבקשה נדחתה).

בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, הורה על עיכוב שחרורו של העורר ממאסר, וזאת עד למתן פסק דין בעתירה, שהגיש היועץ המשפטי לממשלה, נגד החלטת ועדת השחרורים לשחרר את העורר בשחרור מוקדם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

אין לעורר זכות ערעור, שכן ניתן לערער על צו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים , ברשות בלבד. גם לגופו של דבר, הטענה המשפטית שהעלתה באת-כוח העורר, כי לבית המשפט לא היתה סמכות לעכב את השחרור מעבר לתקופה של שבעה ימים הקבועה בסעיף 27 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, מחוסרת יסוד. הסמכות לעיכוב הביצוע שנקבעה בסעיף הנ"ל עוסקת בסמכותה של ועדת השחרורים, והיא ניתנה לוועדה כדי לאפשר הגשת עתירה לבית המשפט המוסמך בתוך התקופה האמורה, ובמקביל הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לאותו בית משפט. מאידך, בית המשפט מוסמך לצוות על עיכוב ביצועה של החלטה, לשם בירור העתירה. משניתן צו לעיכוב ביצוע כאמור, במעמד צד אחד, מן הראוי היה שהשגה עליו תובא בפני בית המשפט, שנתן את הצו, כדי שהעניין יתברר במעמד שני הצדדים. הדרך פתוחה בפני באת-כוח העורר לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה לקיים דיון במעמד הצדדים בשאלת עיכוב הביצוע.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמר אולמן לעורר, עו"ד יובל רויטמן למשיבה. 21.1.03).

רע"א 6260/02 - בשארי אליהו נגד מינהל מקרקעי ישראל

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע הליכי פינוי מקרקעין עד לערעור.334
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בשנת 1993 הגיש המינהל נגד המבקש תביעה לפינוי מקרקעין בראש העין (להלן: המקרקעין). על-פי כתב התביעה, הקים, בשנות ה-50, אביו של המבקש על המקרקעין מבנה אשר שימש כבית-כנסת. לאחר פטירת האב המשיך המבקש להחזיק במבנה, אך מזה שנים מספר עומד המבנה ריק ועזוב. בכתב התביעה נטען כי המבנה הוקם על המקרקעין שלא כדין, וללא הסכמה מאת המינהל, או לחילופין, כי גם אם הייתה הרשאה לשימוש במקרקעין, בוטלה היא על-ידי המינהל. מאחר שלא הוגש כתב הגנה, ניתן בשנת 1993 פסק-דין המורה על פינויו של המבקש, ונפתח נגדו הליך של הוצל"פ. המבקש לא הגיש ערעור על פסק הדין. ביולי 2002, לאחר שקיבל מספר הודעות פינוי, הגיש תובענה לביטול פסק הדין ובקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על פינויו, וזאת, לטענתו, משום שניתנה לו הבטחה מאת המינהל כי המקרקעין יינתנו לו ללא כל תמורה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הבקשה, והמסמכים הנלווים לה, מלמדים, לכאורה, על תכתובות - הן לפני מתן פסק הדין והן לאחר תחילת הליכי ההוצאה לפועל - בין המבקש לגורמים בכירים במינהל, לפיהן יוקצו למבקש - ללא תשלום - המקרקעין נשוא הבקשה. נוכח הנסיבות האמורות, ראוי, בשלב זה, לאפשר את בירור טענות המבקש במסגרת התובענה העיקרית מבלי לשנות מצב הדברים דהיום. לפיכך יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל והליכי הפינוי של המבקש מהמקרקעין.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אילן דפדי למבקש. 2.1.03).

ע.פ. 7502/02 - אולג מאסיוק נגד מדינת ישראל

*אין לגזור עונש מאסר ומאסר על תנאי באופן ששני העונשים ביחד עולים על העונש המירבי (ערעור על מידת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).

בהיותו שיכור היכה המערער את אשתו וגרם למותה. מלכתחילה הואשם המערער בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין. בעקבות הסדר טיעון הומרה האשמה לעבירה של גרימת מוות ברשלנות ולתקיפה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על-תנאי. הערעור חומרת העונש נדחה פרט לביטול המאסר על תנאי.
בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לגזור על המערער יותר משלוש שנות מאסר בסך-הכל, שהוא העונש המירבי לגרימת מוות ברשלנות. המערער אמנם הורשע גם בעבירה של
תקיפה בנסיבות מחמירות, אולם הרשעתו בעבירה הנוספת התבססה על אותן עובדות שבגינן נמצא אשם בגרימת מוות ברשלנות. הכלל הוא, כידוע, שאין מטילים על נאשם עונש חמור מן העונש המירבי הקבוע בגין המעשה שבוצע על ידו; והמעשה הוא אחד, לכן גם העונש צריך להיות אחד. לפיכך יבוטל המאסר על-תנאי.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. עו"ד ר. פרידמן למערער, עו"ד ע. פלש למשיבה. 30.12.092).

ע"ב 130/03 - פאר ויסנר - יו"ר מפלגת הירוקים ואח' נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת

*אין סמכות ליו"ר ועדת הבחירות לכנסת לשנות שם של רשימה לאחר המועד האחרון להגשת הרשימות (הערעור נדחה).

מפלגת "הירוקים לאיכות החיים והסביבה בישראל" (להלן: המפלגה) הגישה ביום 11.12.2002 את רשימת המועמדים שלה לוועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה - 16. היא ביקשה כי כינוי הרשימה יהיה "הירוקים". ועדת הבחירות החליטה על אישור הרשימה וכינויה, כאמור בסעיף 63 חוק הבחירות לכנסת. כעבור 3 ימים פנתה המפלגה לוועדת הבחירות בבקשה לשינוי כינויה של הרשימה כך שבמקום "הירוקים" ירשם "הירוקים - להגנת איכות הסביבה". ביסוד הבקשה עמדה הטענה כי קיים חשש להטעיית הציבור ולבלבול בין הכינוי "הירוקים" ובין מפלגת "עלה ירוק". יו"ר ועדת הבחירות, דחה את הבקשה. הוא קבע, כי נוכח מועד הגשת הבקשה (לאחר אישור הרשימה כאמור בסעיף 63 לחוק) אין בידו לקבל את הבקשה. הערעור נדחה.
כאמור בסעיף 63 לחוק, מאשרת ועדת הבחירות את רשימות המועמדים לא יאוחר מהיום ה - 25 שלפני הבחירות. ממועד זה, לא קנה יו"ר ועדת הבחירות סמכות לקבל בקשה מעין זו לשינוי הכינוי. גם הוועדה עצמה לא קנתה סמכות כזו, שעה שלא פעלה כאמור בהליך המיוחד הקבוע בסעיף 142 לחוק המאפשר לה להאריך מועדים בנסיבות מסוימות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד מקסים ליפקין למערערים, עו"ד ענר הלמן למשיב. 8.1.03).

בג"צ 8445/02 - סמיר עודה ואח' נגד בית המשפט הצבאי בשומרון ואח'

*אין לעתור לבג"צ נגד החלטת ביניים במשפט פלילי עליה אין זכות ערעור

(העתירה נדחתה על הסף).

ביום 12.6.01 הוגש נגד העותרים כתב אישום לבית המשפט הצבאי בשומרון, המייחס להם הנחת פצצות. העותרים כופרו בסמכותו העניינית של בית המשפט הצבאי. טענתם נדחתה והעותרים ביקשו מבית המשפט הצבאי לדחות את שמיעת העדים כדי לאפשר הגשת עתירה לבג"צ כנגד ההחלטה. בית המשפט הצבאי דחה את הבקשה בנימוק כי אין לעצור את גלגלי המשפט בעקבות דחיית טענה מיקדמית בענין סמכות, וכי פתוחה הדרך בפני העותרים לתקוף את נכונות החלטת בית המשפט במסגרת ערעור. העתירה נדחתה על הסף.
העתירה נסבה על החלטת ביניים של שופט במסגרת הליך פלילי. החלטות כאלה אינן נתונות לערעור אלא במסגרת ערעור על פסק הדין לאחר שניתן. אין לעקוף כלל זה על ידי תקיפת החלטת הביניים במסגרת עתירה לבג"צ אלא במקרים חריגים ביותר. החלטות ביניים בנושא סמכות עניינית של בית המשפט הדן בהליך הפלילי מצויות בגדרו של כלל אי ההתערבות של בג"צ ואינן נמנות על חריגיו אלא מקום בו מדובר, על פניו, בחריגה מסמכות שהיא בוטה ובולטת. אין זה המקרה שלפנינו.