תקציר סביר כרך ס' חוברת 23

בג"צ 8497/00 - אירה פייג-פלמן נגד ג'אורג' פלמן וביה"ד הרבני האזורי בת"א(העתירה נתקבלה).

*עקרון הכיבוד ההדדי של ביה"ד הרבני וביהמ"ש, כאשר אחת הערכאות פסקה ראשונה שלה הסמכות לדון בענייני הרכוש של בני זוג 354
א. העותרת והמשיב היו נשואים ולהם ילד בן 7. ביום 17.6.98 הגיש המשיב תביעת גירושין בה כרך את סוגיית הרכוש. מספר ימים לאחר מכן הגישה העותרת תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה. המשיב ביקש לדחות על הסף את תביעתה בטענה כי בית-המשפט חסר סמכות עניינית באשר ענייני הרכוש נכרכו קודם לכן בתביעת הגירושין. בית המשפט דחה את בקשת המשיב, וקבע כי תביעת הגירושין שהגיש המשיב לבית-הדין הרבני לא היתה כנה. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתו נדחתה.
ב. בא-כוח העותרת הודיע לבית-הדין על החלטתו של בית-המשפט כי בסמכותו לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. בהתחשב בכך, ביקש מבית-הדין להימנע מלדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. בית הדין הרבני האזורי החליט כי הוא מוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג, שכן תביעת הגירושין שהגיש המשיב כנה. ערעורה של העותרת לביה"ד הרבני הגדול נדחה ברוב דעות. העתירה נתקבלה.
ג. השופטת בייניש: הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג אינה כרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין. על-מנת שבית-הדין הרבני ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניין, לפי סעיף 33 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, נדרשת כריכה מפורשת של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין. כאשר אחת משתי הערכאות, ביה"ד הרבני או ביהמ"ש, קנתה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין, לא תזקק לאותו עניין הערכאה האחרת, אף אם נתונה לה סמכות-שיפוט מקבילה. התפתח בשיטתנו המשפטית "מרוץ סמכויות", במסגרתו מבקש כל אחד מבני-הזוג להקדים את האחר בהגשת תביעה לערכאה הנוחה עבורו. נוכח ההלכה המחייבת התקיימותם של תנאי-כריכה על-מנת שבית-הדין הרבני ירכוש סמכות-שיפוט ייחודית, מוגשות לא פעם תביעות רכוש סותרות בשתי הערכאות. במצב בו נכרכה הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת-גירושין ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לדון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה, כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה. השיקולים יהיו מושפעים מנתונים רלוונטיים לעקרון הכיבוד ההדדי, כגון השלב בו מצוי ההליך בערכאה האחרת.
ד. במקרה שלפנינו, הכריע בית-המשפט לענייני משפחה בשאלת התקיימות תנאי הכריכה בטרם נזקק בית-הדין לטענות העותרת כנגד סמכותו. לפיכך, יש לדחות את טענת בא-כוח המשיב כי בית-המשפט לענייני משפחה פעל בניגוד לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בעניין נשוא התביעה, היתה ביהמ"ש לענייני משפחה והכרעה שו היא המחייבת - כל עוד לא בוטלה או נהפכה בערעור כדין. אכן, במקרים חריגים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה, על אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש. אולם, העובדה כי הערכאה השניה סבורה כי הכרעתה של הערכאה הראשונה בעניין הסמכות שגוייה, אין בה כשלעצמה, כדי להוות "טעם מיוחד" להיזקק לשאלת הסמכות באותה סוגיה. נדרש "טעם מיוחד" כדי שבית-הדין ייזקק לשאלת סמכותו לדון באותה הסוגיה. טעם כזה לא נמצא במקרה שלפנינו. על כן היה על בית-הדין הרבני להימנע מדיון בשאלת הסמכות, ולכבד את הכרעת בית-המשפט.
ה. השופטת דורנר: אכן, הגם שלערכאה שיפוטית הסמכות להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותה לדון בתביעה שבפניה, הרי שעקרון הכיבוד ההדדי מחייב שמקום בו הכריעה הערכאה האחת כי נתונה לה הסמכות, תימנע הערכאה השניה מלדון בתביעה. ואולם, השופטת ביניש סבורה כי יוצאים מכלל זה מקרים חריגים. ברם, אף במקרים חריגים, עלולה להתקבל תוצאה קשה של מתן הכרעות סותרות באותו עניין, אשר תגרום לבזבוז זמן שיפוטי, ולפגיעה באמון הציבור בכלל ובעלי-הדין בפרט במערכת בתי-המשפט. על-כן ראוי הוא, כעניין של מדיניות משפטית, שהערכאה השניה לא תדון בסוגיה שבפניה אלא תסתפק, בעת הצורך, במתן צווים זמניים, ותפנה את בעלי-הדין לבג"ץ על-מנת שיכריע הוא בשאלה זו.
ו. השופטת שטרסברג-כהן: בעיית מרוץ הסמכויות היא בעייה מוכרת ומורכבת. פתרון לפיו כל פורום המחליט ראשון כי בידו הסמכות לדון בענייני רכוש של בני זוג, קונה לעצמו סמכות כזו, יביא למרוץ ב?זמן הן בהגשת תביעות הכורכות את עניין הרכוש בתביעת הגירושין והן במתן ההחלטה בנושא הכריכה. הפניית בעלי הדין לבג"ץ, כרוכה אף היא בבעיות לא פשוטות. ככלל, ראוי הוא ששתי המערכות השיפוטיות תנהגנה כבוד זו כלפי זו ותכבדנה זו את החלטותיה של זו. עם זאת, נראה, כי לאור הקשיים הכרוכים בקביעת כלל לפיו "כל הקודם זוכה" וכל המחליט ראשון בידו הסמכות לדון על פי החלטתו אלא אם כן יקבע בג"ץ אחרת, הוא כלל גורף מדי. ראוי להחריגו בחריגים מסויימים כפי שעשתה השופטת בייניש.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בינייש. עו"ד מיכאל טאוסיג לעותרת, עו"ד בצלאל הוכמן לבעל, עו"ד אשר רוט לביה"ד. 27.1.00).

ע.א. 1679/01 - משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נגד מרים שפייזמן ואח'

* ע.א. 1679/01 - תחולת החריג שלפיו התניה על סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, מונעת את תחולתו של הסעיף המעניק דיירות מוגנת לבעלים של דירה הנמכרת בהוצל"פ. *אכיפת התחייבות מוכר דירה לרשום משכנתא לטובת בנק שנתן הלוואה לרוכש הדירה, ותנאי המשכנתא. *פרשנות חוק על רקע תנ(מחוזי ת.א. - ה.פ. 585/00 - הערעור נתקבל).
א. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע: "(א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו... ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל ... של משכנתה ... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש... "הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו אם פורש בשטר המשכנתה שהמחזיק לא יהיה מוגן לפי סעיף זה". הוראות דומות מצויות בסעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל. סעיף 33(א) הנ"ל הפך חייב, שמישכן דירתו כבטוחה ולא פרע את חובו, לדיירו המוגן של הנושה. ואולם, הסעיף מאפשר את מימושה של הדירה הממושכנת כדירה פנויה, אם בשטר המשכנתה פורש שהדייר לא יהיה מוגן על-פי הוראה זו. לתנאי, הנדרש להסרת ההגנה, ניתן פירוש מרחיב ברע"א 1132/94 (פ"ד מט(5) 215 - להלן: רע"א פי.אף.איי.), שם נפסק, שהסרת ההגנה מותנית בכך שבתנאי שטר המשכנתה יאוזכר גם מספרו של סעיף החוק המסיר את ההגנה.
ב. בשנת 1995 נחתם הסכם למכירת דירה בין שפייזמן לבין רויטל אברמוב (להלן: אברמוב), תמורת 720,000 ש"ח. על-יסוד הסכם זה שהוצג למשיב (להלן: הבנק), ניתנה על-ידי הבנק לאברמוב הלוואה בסך 360,000 ש"ח, שהיתה אמורה להיות מובטחת על-ידי שעבוד הדירה על-פי שטר משכנתה הכולל תנאי פטור. שפייזמן חתמה על מסמך (להלן: ההתחייבות), בגדרו התחייבה, במקרה שחוזה המכירה יבוטל, להחזיר לבנק את ההלוואה, ולהבטחת התחייבותה, לרשום לזכות הבנק משכנתה אשר "תכלול את כל התנאים שייקבעו על-ידי [הבנק]". על-פי הוראת אברמוב, מסר הבנק לשפייזמן את מלוא סכום ההלוואה. ביהמ"ש המחוזי מצא, כי ההסכם בין אברמוב לשפייזמן נעשה למראית עין, כאשר כוונתה של שפייזמן היתה לקבל מן הבנק הלוואה. ההלוואה לא
נפרעה והבנק הגיש תובענה נגד שפייזמן לשעבד את דירתה לבנק עפ"י תנאי המשכנתא. ביהמ"ש חייב את שפייזמן לרשום משכתנא, אך בהסתמך על רע"א פי. אף. איי., קבע כי הרישום לא יכלול את התנאי המסיר את הגנת הדיירות המוגנת משפייזמן, באשר נוסח ההתחייבות, אין בו איזכור מפורש של סעיפי החוק המתירים קביעת תנאי פטורה. הערעור נתקבל.
ג. השופטת דורנר: השאלה הטעונה הכרעה נוגעת לפירוש ההתחייבות של שפייזמן, אשר העיקר בו הוא התחקות אחר אומד-דעת הצדדים. אין עוד לקבל פירוש מרחיב של הוראות החוקים כפי שפורשו ברע"א הנ"ל. סעיף 33(א) נחקק בשנת 1951, על-רקע מציאות חברתית של מחסור חמור בדירות והצורך להגן על דיירים, לרבות דיירים שמישכנו זכויותיהם תמורת הלוואה. בכך, היתה פגיעה בזכותו הקניינית של הנושה. במהלך השנים השתנתה המציאות לבלי-היכר. קביעת היקף וסוגי הפטור בהוצאה לפועל ובפשיטת-רגל הינה תוצאה של הכרעה בין אינטרסים של חייבים לבין אינטרסים של נושים. ספק רב אם סעיף 33 משיג איזון נאות בין המגמות. בפירוש החוק יש להתחשב גם בתנאי הזמן בעת הפירוש. תכליתה של ההוראה בעת הזאת, אינה חופפת בהכרח את הכוונה ההיסטורית של המחוקק. זכות הקניין היום הינה זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית מחייב לפרש את החוקים ברוח הוראות חוק-היסוד. לנוכח המשקל המוגבר של זכות הקניין, הפירוש המרחיב אף אינו מידתי. המסקנה היא כי אין עוד מקום לדרישת איזכור הסעיף המסיר את ההגנה.
ד. בענייננו, בהתחייבות אשר עליה חתמה שפייזמן, לא זו בלבד שלא אוזכר הסעיף, אלא גם לא אוזכר תנאי הפטור בדרך כלשהי. על-כן, ההתחייבות אינה עומדת בדרישת סעיף 33(ג) גם על-פי הפירוש הצר. ברם, ענייננו אינו בנוסח שטר משכנתה, אלא בהתחייבות לעשות את השטר. התחייבות זאת יש לפרש על-פי הכללים המקובלים בפירוש חוזים. בגדר כללים אלה, ניתן להסתמך על מקורות חיצוניים המוכיחים נסיבות שבהצטרפן לטקסט מצביעות על אומד-דעת הצדדים. במקרה שלפנינו, הנסיבות המוכחות מלמדות בוודאות גמורה ששפייזמן ידעה כי בין התנאים של שטר המשכנתה, אשר היא התחייבה לחתום עליו, נכלל תנאי פטור שהוא תנאי סטנדרטי בשטר משכנתה, שעל דומה לו חתמה כאשר משכנה קודם לכן את דירתה לבנק טפחות.
ה. השופטת פרוקצ'יה: מסכימה.
ו. השופט לוי: מסכים לתוצאה כי דין הערעור להתקבל. עם זאת, לצורך כך אין זה הכרחי לסטות מההלכה שנפסקה ברע"א פי.אף.איי., הואיל ועל אף חלוף הזמן טרם נס ליחה. את קבלתו של הערעור ניתן לבסס על אלה: במסגרת עסקה של מימון בנקאי הניתן לקונה לצורך רכישת נכס, נוהגים הבנקים המממנים, וכך היה במקרה הנוכחי, להחתים את הקונה על הסכם הלוואה בו הוא מתחייב לרשום על זכויותיו בנכס משכנתה ראשונה לטובת הבנק. בנוסף, חותם המוכר על כתב התחייבות לפיו אם תבוטל העיסקה למכירת הנכס, בהסכמת הלווים או עקב הפרת חוזה הרכישה על ידם, להחזיר לבנק, מיד וללא שיהוי, את סכום ההלוואה. בחוזה ההלוואה נקבע עוד, כי במקרה של מימוש המשכנתה, לא יחסה הקונה בצילן של ההגנות הקבועות בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ובסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. התנאה ברוח זו לא נדרשה לבנק, כלפי המוכרת, אשר על-פי המצג שהציגו הצדדים היתה אמורה להעביר את כל זכויותיה בנכס לקונה. החוזה בין שפייזמן לאברמוב היה חוזה למראית עין בלבד. לעניין זה קובע סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום-לב על קיום החוזה". חוזה המכר שבין שפייזמן לאברמוב אשר הוצג לבנק, הוא המסמך
עליו סמך הבנק את החלטתו לסייע לאברמוב, בדרך של מתן הלוואה, כדי לממן את רכישתה של הדירה. זכות הבנק שרירה וקיימת לא רק במישור היחסים שבינו לבין אברמוב, אלא גם במישור היחסים שבינו לבין שפייזמן. מכאן התוצאה, שתביעתו של הבנק לחייב את שפייזמן לחתום על שטר משכנתה הכולל את תנאי הפטור, בדין יסודה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה א. לוי. עו"ד שלמה ובר למערער, עו"ד שי אבני למשיבה. 29.1.03).

בג"צ 9723/01 - אריה לוי נגד מדינת ישראל - שרות התעסוקה ואח'

*הפעלת שיקול הדעת של שר הפנים במתן היתרי כניסה ושהייה בישראל לעובדים זרים ( (רקדניות ברזילאיות).

*זכות הפרט לחופש העיסוק לפי חוק יסוד: חופש העיסוק. *דחיית עתירה לבג"צ כאשר העותר לא עמד בתנאי היתר להעסקת עובד זר(העתירה נדחתה).
א. עיסוקו של העותר בהפעלת להקת רקדניות ברזילאיות במופעי בידור שונים ברחבי הארץ. במהלך השנים ניתנו לעותר אישורי כניסה ושהייה לרקדניות לתקופות קצובות. בשנת 1999 סירב שר הפנים לבקשתו החוזרת של העותר לאישורי כניסה לרקדניות. בעקבות עתירה לבג"צ הסכימו אז המשיבים ליתן היתר להעסקת 4 רקדניות ברזילאיות בישראל לתקופה של 9-8 חודשים. סמוך למועד פקיעת ההיתר, ביקש העותר להאריכו ובקשתו נדחתה בנימוק כי "יש להעסיק עובדים מקומיים". בעתירתו לבג"צ טוען העותר כי הנימוק שניתן להעסיק בלהקה רקדניות מקומיות אינו הגיוני ואינו סביר שכן אין תחליף אמיתי להעסקת רקדניות אותנטיות במופעי פולקלור. עמדת המשיבים היא, ראשית, כי סמכותו של שר הפנים על פי חוק הכניסה לישראל היא סמכות המתאפיינת בשיקול דעת רחב ביותר; במתן היתרי שהייה לעובדים זרים, מתחשב השר בהמלצת שירות התעסוקה; מתן עדיפות להעסקת עובדים מקומיים במסדרת המאבק באבטלה הם שיקולים מרכזיים בהפעלת הסמכות ומכאן המגבלות הקשות על כניסת עובדים זרים. כמו כן טוענים המשיבים כי העותר ממשיך להעסיק רקדנית ברזילאית אחת שהיתר שהייתה בישראל פקע מזה זמן, לא כיבד את תנאי ההיתר שניתן לו בעבר, עובדה המהווה כשלעצמה עילה לסירוב על פי סעיף 34(ב) לחוק שירות התעסוקה. העתירה נדחתה.
ב. סמכות שר הפנים בהענקת היתרי כניסה ושהייה בישראל היא סמכות מקיפה ושיקול הדעת הנתון לו הוא רחב. אולם סמכות זו, כפופה אף היא לאמות מידה של כללי המשפט המינהלי בהפעלת הסמכות, לפעול על פי אמות מידה של סבירות, מידתיות, תום לב, וללא אפלייה ושרירות. המדיניות המבקשת לצמצם את כניסתם ושהייתם של עובדים זרים בישראל מובנת על רקע מכלול שיקולים המכוונים את מדיניות הרשות בענין זה, ובראשן המאבק באבטלה הקשה שפקדה את ישראל בשנים האחרונות. עם זאת, המדיניות האוסרת העסקת עובדים זרים אינה יכולה להיבנות על שיקולי המאבק באבטלה כערך יחידי ובלבדי. עליה להתחשב גם בערכים ובעקרונות אחרים הקשורים בזכויות אדם, ובכללם חופש העיסוק, שהוא ערך מוגן כזכות יסוד בחוק יסוד: חופש העיסוק. ראוי לשקול במסגרת שיקולי מדיניות ההעסקה של עובדים זרים, את ההשלכה שעלולה להיות לאיסורים גורפים בענין זה על הערך הציבורי הכללי הקשור בצרכיה של החברה בישראל להיחשף לתרבויות העולם בתחומים שונים. זכות הפרט לחופש עיסוק ולחופש ביטוי, וזכות הציבור להיחשף למקורות תרבות זרים הם שיקולים שראוי לאזנם כנגד שיקולים הקשורים במלחמה באבטלה, שמירה על בטחון המדינה, הגנה על אינטרסים כלכליים וחברתיים שונים, ועוד.
ג. העותר מנהל את עיסקו - להקת ריקודים ברזילאית - מזה 16 שנה. יש להניח כי לריקוד ברזילאי אותנטי לא ניתן למצוא תחליף אמיתי בהכשרת רקדניות ישראליות. מבחינה זו, העסקת רקדניות ברזילאיות בישראל נועדה לקיים פעילות בעלת אופי
בידורי ייחודי שלא ניתן לבצעה על ידי בנות המקום. נסיבות אלה, אילו עמדו לעצמן, היו עשויות להצדיק, בשיקלול ראוי של השיקולים הנוגדים, מתן היתר לעותר שיהא מוגבל הן מבחינת מספר הרקדניות הנכנסות לישראל והן מבחינת אורך תקופת שהותן בארץ.
ד. אולם, העותר לא קיים את תנאי ההיתרים שניתנו לו בעבר במובן זה שרקדנית אחת שהיתר שהייתה בארץ פקע כבר לפני מספר שנים, נותרה להתגורר בישראל וממשיכה להיות מועסקת בלהקתו של העותר. העותר הפר את האימון שניתן בו, והוא הראה יחס של זלזול לקיום התנאים המחייבים שהוטלו עליו. בנסיבות אלה צדקו המשיבים בסרבם ליתן היתר לעותר, ובהפנותם לסעיף 34(ב) לחוק שירות התעסוקה, ממנו עולה כי אם הפר מעביד תנאי בהיתר להעסקת עובדים זרים, רשאי שירות התעסוקה לסרב לבקשתו הנוספת לאשר לו העסקת עובדים זרים למשך תקופה שלא תעלה על שנה אחת. בנסיבות אלה, ועל יסוד נימוק זה יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אפריים ארנון לעותר, עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס למשיבות. 29.1.03).

רע"א 6297/02 - איזבלה גולד נגד גאולת הכרך בע"מ

*תקופת פגרה אינה באה במניין הימים להגשת בקשה לרשות ערעור על פס"ד של בימ"ש לתביעות קטנות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המבקשת הגישה נגד המשיבה תביעה כספית לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה וחייב את המשיבה לשלם למבקשת סכום של ארבעת אלפים ש"ח. פסק דין של ביהמ"ש לתביעות קטנות ניתן להגיש ערעור אם ניתנה ערעור על ידי ביהמ"ש המחוזי, אשר מוסמך לדון בערעור בדן יחיד. את הבקשה לרשות ערעור יש להגיש תוך 15 ימים מעת מתן פסק הדין. במקרה שבפנינו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי לאחר חלוף חמישה עשר ימים מיום המצאתו של פסק הדין. פסק הדין הומצא למשיבה במהלך חול המועד סוכות. אם מונים את ימי חג הסוכות במניין 15 הימים, הרי שהבקשה הוגשה באיחור. לעומת זאת, אם ימי חג הסוכות אינם כלולים במניין, יוצא שהבקשה לרשות ערעור הוגשה במועדה. בית המשפט המחוזי דן בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות, וקיבל את הערעור לגופו, תוך שהחליט לבטל את פסק הדין ולדחות את התביעה. במסגרת פסק הדין נדונה טענתה של המבקשת, כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה באיחור. בית המשפט המחוזי קבע כי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, המורה ש"תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במניין הימים...". שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי הענין, הוראה אחרת", חלה בעניינו. הבקשה לרשות ערעור מתייחסת לשאלה אם גם בתביעות קטנות חלה התקנה שתקופת הפגרה לא תובא במניין. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתה "תחולה", מורה בזו הלשון: "סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט... יהיה לפי תקנות אלה; אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה". תקנה 16 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות, קובעת כי המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט הוא 15 ימים. אילו נתקבלה גישתה של המבקשת היה נוצר מצב לפיו תקופת פגרה תבוא במניין הימים כאשר עסקינן בהליך ערעורי המוגש לבית משפט מחוזי על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, בעוד שבמקרה של ערעור
על פסק דין של בית משפט שלום, שאינו עוסק בתביעה קטנה, לא יימנו ימיה של הפגרה. תוצאה מעין זו קשה היא. יש לשאוף למצב בו סדרי הדין, ובמיוחד הסדרים בעניין מועדים, יהיו כלליים, פשוטים ואחידים. קבלת טענתה של המבקשת תקשה על אלה הנזקקים לבתי המשפט. עליהם יהיה לדעת כי במקרה האחד אין נפקות לפגרה בעוד שבמקרה האחר יש לה נפקות. הבחנה מעין זו עלולה לגרום בלבול וטרחה מיותרים לפונים לבית המשפט. הפונה לבית המשפט המחוזי, בין בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ובין בהשגה על פסק דין או החלטה של בית משפט השלום, צריך שיידע כי בכל אחד מן המקרים לא תובא תקופתה של פגרה במניין הימים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד אהרון מרגלית למבקשת, עו"ד צבי שוב למשיבה. 27.1.03).

ע.א. 762/00 - יהונתן בן שלום נגד פקיד שומה כפר סבא

*הכרה בתשלום לשותף שפרש משותפות כדי שלא יתחרה בשותף שנשאר בשותפות, כהוצאות פירותיות המותרות בניכוי בחישוב החיוב למס הכנסה(מחוזי ת"א - עמ"ה 151/97 - הערעור נתקבל).

א. המערער (להלן: "בן-שלום") ואחד יהושע יעקובי (להלן: "השותף") הקימו בשנת 1993 שותפות בתחום הפרסום. השותפות לא עלתה יפה, וביולי 94' החליט בן-שלום לפרוש מן השותפות. השניים חתמו ביום 21.5.95 על הסכם פירוק, שהכריז על פירוק השותפות רטרואקטיבית החל ביום 7.7.94. במסגרת פירוק השותפות שילם בן-שלום לשותף כ- 160 אלף ש"ח. בדו"ח שהגיש למס הכנסה ביקש בן-שלום להכיר בתשלום זה כהוצאה שוטפת המותרת בניכוי. פקיד השומה סירב בנימוק שמדובר בהוצאה הונית. בן שלום ערער לביהמ"ש המחוזי ונפסק כי יש לחלק את הסכום ששולם לשלושה חלקים שווים. לגבי שני חלקים יש להכיר כהוצאות פירותיות המותרות בניכוי, ולגבי החלק השלישי יש לראות תשלום בתמורה להתחייבותו של השותף להימנע מתחרות לגבי רשימה מוסכמת של לקוחות, וזאת למשך תקופה של 20 חודשים. ביהמ"ש גרס כי התשלום עבור ההתחייבות לאי-תחרות הוא בבחינת הוצאה הונית שאיננה מותרת בניכוי. על קביעה אחרונה זו הגיש בן-שלום ערעור. הערעור נתקבל.
ב. במרכז דיונו של ביהמ"ש המחוזי בשאלת סיווג ההוצאה עומד פסה"ד בפרשת ע"א 346/70 (פ"ד כה(1) 539 להלן: "פרשת עוף חיפה"). בפרשה ההיא נדון מקרה של תשלומים שנעשו למען מניעת תחרות וביהמ"ש פסק כי יש לראות את התשלומים כהוצאה שבפירות המותרת בניכוי. ביהמ"ש המחוזי איבחן את המקרה דנא מן המקרה שבפרשת עוף חיפה וקבע כי בענייננו "המטרה העומדת מאחורי תשלום זה, היא בסופו של דבר רכישת יתרון בר-קיימא, באמצעות אותה תקופת התבססות, קצרה ככל שתהיה, בלא הפרעה ותחרות מצד גורם כלשהו". בפרשת עוף חיפה, נאמר: "אפשר לומר שכל מה שביקשה החברה להשיג על-ידי התשלום היה לשריין את רווחיה במשך אותן שנתיים פן יפחתו עקב התחרותו של המנהל הפורש. בזה הגנה על הכנסתה השוטפת במשך תקופה קצרה זו, זה ותו לא. ומאידך גיסא, ייתכן שאותה תקופה קצרה הספיקה לחברה להתבסס באותו מסחר ... אם תצליח בכך במשך התקופה, תחלוף הסכנה הנשקפת לה... ומוניטיה מובטחות לה לתמיד".
ג. בענייננו, תכליתו של התשלום במסגרת הסכם אי-התחרות היתה לשמור על הלקוחות שעבדו עם בן-שלום בעת קיומה של השותפות ואשר עברו אליו לאחר פירוקה. מעדותו עולה, כי אין מדובר באי-תחרות מצד אחר לשם "התבססות" של עסק חדש באמצעות רכישת לקוחות, אלא בשמירה על הלקוחות הקיימים. בן-שלום ביקש למנוע, על-ידי תשלום כסף לשותפו לשעבר, את המשך ניסיונותיו של האחרון לקחת ממנו לקוחות. הסכם פירוק השותפות הוחל למפרע כ- 10 חודשים, כשבתקופת הביניים הורעו היחסים
בין השותפים. הלקוחות שעברו מן השותפות, עם פירוקה, אל השותף הפורש הם נכס עסקי קיים שניתן לשמור עליו. המסקנה היא כי התשלום ששולם על-ידי בן-שלום לידי שותפו, לצורך הבטחת אי-תחרות מצדו לתקופה של 20 חודשים, הוא הוצאה שבפירות המותרת בניכוי.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אבירם מי טל למערער, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 5.2.03).

ע.א. 8741/01 - PRODUCTS BALANCED MICROנגד תעשיות חלאבין בע"מ

*חלוף זמן מהפרה יסודית של הסכם בלי לבטלו, אינו מצביע על ויתור על הזכות לבטל את ההסכם. *הצורך במתן ארכה לקיום הסכם כאשר עבר זמן מהפרה יסודית של ההסכם בלי שניתנה הודעת ביטול(מחוזי ת"א - ה"פ 1291/96 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1982, נחתם הסכם, לפיו הקנתה המשיבה למערערת זכויות הפצה בלעדיות של מוצרי טיפוח מתוצרתה ברחבי ארצות-הברית. ההסכם משנת 1982 לא כלל הוראה המעניקה למשיבה זכות לסיים את ההתקשרות בגין אי-עמידה בהוראותיו. בשנת 1985 נקשר בין הצדדים הסכם חדש. ההסכם כולל הוראה בדבר הכמויות המינימאליות אותן על המערערת לרכוש מן המשיבה. תוקפו של ההסכם הוארך אוטומטית לתקופות נוספות. בשנת 1996 שיגרה המשיבה למערערת הודעה על ביטול ההסכם, בנימוק שהיקף הרכישות של מוצרי המשיבה אינו כפי שהוסכם. המערערת טוענת כי לא הפרה את ההסכם, שכן המשיבה בהתנהגותה, לאורך ארבע-עשרה שנות ההתקשרות, שבהן לא רכשה את הכמויות הנקובות בהסכם, ויתרה על קיום ההתחייבות בדבר רכישת כמויות מינימום ממוצריה. ביטול ההסכם גם לא נעשה - אליבא דהמערערת - תוך זמן סביר מיום היוודע דבר ההפרה. לטענת המערערת, הסתמכותה על התנהגות המשיבה, הביאה לשינוי מצבה לרעה, ועל כן מנועה המשיבה מלטעון להפרת ההסכם. הערעור נתקבל.
ב. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), (להלן: חוק התרופות), מבחין בין הפרה יסודית של הסכם לבין הפרה שאינה יסודית. סיווג הפרה כ"הפרה יסודית מסתברת", נעשה על-פי מבחן אובייקטיבי של סבירות, היינו האם "האדם הסביר" היה מתקשר בחוזה לו ראה מראש את ההפרה ואת תוצאותיה. מאידך, כאשר מדובר "בהפרה יסודית מוסכמת" אין היא נבחנת בהכרח על-פי סבירותה. אלא שגם ב"הפרה יסודית מוסכמת", חלוף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול בגין ההפרה, עשוי להצריך מתן אורכה, אם כי אין ההפרה הופכת להפרה שאינה יסודית. כמו כן, בנסיבות מסויימות עשוייה "הפרה יסודית מוסכמת", להפוך - מכוח התנהגות הצדדים - להפרה שאינה יסודית.
ג. בענייננו, אכן, אין לקבל את טענת המערערת כי המשיבה ויתרה על זכותה לבטל את החוזה. חלוף הזמן, כשלעצמו, אינו מצביע בהכרח על כך שנפגע-ההפרה ויתר על זכותו לבטל את החוזה. עם זאת, כאמור, לנוכח מכלול הנסיבות, חובה היתה על המשיבה, טרם הפעלת זכות הביטול, ליתן ארכה למערערת לקיום התחייבויותיה. בין הצדדים התנהל קשר עיסקי ארוך-בשנים, ובמשך 14 שנים בחרה המשיבה שלא לבטל את ההסכם. על רקע זה יש לקבוע, כי בין אם נאמר שה"הפרה היסודית המוסכמת" הפכה להפרה לא-יסודית, ובין אם נאמר כי חלף הזמן הסביר למתן הודעת הביטול - התוצאה היא אחת: היה על המשיבה ליתן למערערת ארכה לקיום התחייבויותיה, בטרם קטעה את מערכת היחסים החוזית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא לוין, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד דורון אברהם ושרון גמזו למערערת, עוה"ד גניהר אוריאל ונחמי מיינליש למשיבה. 3.2.03).

בג"צ 3189/02 - קופת חולים מאוחדת נגד שר האוצר ואח'

המועד להגשת פרטים נוספים בבג"צ. דרישה לפרטים נוספים בין משיבים בעתירה לבג"צ(בקשה לקבלת פרטים נוספים - הבקשה נדחתה).

א. המשיבה 4, מכבי שירותי בריאות, מבקשת לחייב את המשיבה 3, שירותי בריאות כללית, למסור פרטים נוספים בהליך שהגישה העותרת נגד המשיב. תקנות סדר הדין בבג"צ קובעות כי המועד להגשת בקשה לפרטים נוספים הוא תוך 14 ימים מהגשת תצהיר התשובה לעותר. תצהיר התשובה מטעם המשיבה 3 הומצא למשיבה 4 ביום 1.10.02. חרף זאת, הבקשה לפרטים נוספים הוגשה אך ביום 28.10.02. שאלה אחת המתעוררת היא האם במצב זה יש לומר כי הבקשה לפרטים נוספים הוגשה באיחור. התשובה היא שלילית. סביר להניח כי תכלית הקביעה שבתקנה זו, הקובעת כנקודת מוצא למניין הימים את הגשת תצהיר התשובה, היא כי המועדים יחלו לרוץ לאחר השלמת כתבי הטענות בביהמ"ש, וקבלת תמונה סופית ביחס לעולה מכתבי הטענות. על פי גישה זו, בעת הגשת הבקשה לפרטים נוספים לביהמ"ש טרם חלף המועד לעשות כן. ברם, אפילו היה איחור בהגשת הבקשה לפרטים נוספים, ניתן, בנסיבות העניין, להאריך את המועד להגשת הבקשה. האיחור בפנייה של המשיבה 4 למשיבה 3 היה של ימים אחדים ואין בו כדי להשהות את הדיון או כדי לגרום לדחיית הדיון הקבוע בעתירה.
ב. הצדדים נחלקו ביניהם גם בשאלה, האם ניתן להורות על מתן פרטים נוספים בין משיבים לעתירה לבין עצמם, להבדיל ממתן פרטים נוספים בין משיב לעותר, או להיפך. בנסיבות המקרה אין עניין זה, כשלעצמו, מונע את האפשרות להורות על מתן פרטים נוספים. לשון תקנה 11 לתקנות סדר הדין בביהמ"ש הגבוה לצדק, אינה חד משמעית לעניין זה. מכל מקום, אין מחלוקת כי בהליך זה ישנה חזית בין המשיבה 4 לבין המשיבה 3, ועל אף העובדה, שפורמלית שתיהן משיבות בעתירה, לגופם של דברים תומכת משיבה 4 בעתירה, ומשיבה 3 מתנגדת לה. לגופם של דברים אין מקום להיעתר לבקשה להמצאת הפרטים הנוספים הנדרשים.

(בפני: הרשם שחם. 29.1.03).

ע.א. 9230/99 + 8879/99 - עיריית ת"א נגד המכללה לביטוח ומדינת ישראל

*הרשויות המוסמכות לטפל בהכרה ב"מוסד חינוך" לצורך פטור מארנונה עירונית ובקשות אחרות לפטור מארנונה(מחוזי ת"א - ה.פ. 255/97 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבה היא עמותה שהוכרה כמוסד להשכלה גבוהה. למשיבה נכסים בתחום העיר ת"א, והיא חוייבה בתשלום ארנונה. המשיבה ביקשה להכיר בה כ"מוסד חינוך" לשם קבלת פטור מארנונה לפי פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין), (להלן: פקודת הפטור), ולחילופין ביקשה להצהיר, כי הנכסים המוחזקים על-ידה הם בגדר "...רכוש המדינה שמוסד-מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הציבור...", כמשמעות המונח הזה בפקודת הפטור. את הבקשה, על שתי החלופות שבה, הפנתה המשיבה לממונה על מחוז ת"א במשרד הפנים (להלן: הממונה) במסגרת הסמכות, שהיא סברה כי נתונה לו, על פי הוראת סעיף 14 לפקודת הפטור, אף שלמעשה סמכות זו אינה מוקנית כלל לממונה. בד-בבד פנתה המשיבה למבקשת על-מנת שתעניק לה פטור מארנונה בהתאם להוראה אחרת בפקודת הפטור. הבקשה לממונה נדחתה מן הטעם שהנכסים אינם בבעלותה של המשיבה.
ב. סגן הממונה לא התייחס לשאלה האחרת, אם ראוי לראות בנכסים האלה רכוש שמוסד מתנדב משתמש בו. הבקשה שהפנתה המשיבה לעירייה נדחתה אף היא, אם כי מטעם אחר, והוא, כי המשיבה איננה כלל "מוסד חינוך", כמשמעו בפקודת הפטור. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי. בפניו הוצגו שתי השאלות: האם מהווה הבעלות בנכס תנאי למתן
הפטור; האם באה המשיבה בגדר "מוסד חינוך". באשר לשאלה הראשונה, קבע ביהמ"ש כי בעלות והחזקה בנכס הינם תנאים חלופיים למתן הפטור, ועל-כן, די בכך כי המשיבה החזיקה בנכסים בכדי לקיים את התנאי הבסיסי לקבלת הפטור מארנונה כללית. לגבי השאלה האחרת, קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה היא "מוסד חינוך". הערעור לאחר קבלת רשות, נתקבל בחלקו.
ג. תכליתו של הפטור למוסד חינוך הוא לשחרר מנטל הארנונה מוסד חינוך ללא כוונת רווח המשתמש בנכס שבידיו לאחד מן הצרכים המנויים בחוק. זהו פטור המוענק בשל אופי הפעילות בנכס ("נשוא המס"). משכך, אין נפקות לשאלה מיהו הבעלים בנכס.
ד. אשר לשאלה אם מדובר ב"מוסד חינוך" - הסמכות להכריע בשאלה זו נתונה, מכוח הוראת סעיף 14, לממונה במשרד הפנים ולא למנהל הארנונה, שקבע כי אין מדובר "במוסד חינוך". המשיבה פנתה לממונה בכדי שיחליט, בין השאר, האם נכסיה הנם בגדר "...רכוש המדינה שמוסד-מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הציבור...". דא עקא שהוראה זו קובעת כי את הבקשה יש להפנות לשר הפנים, וממילא פעל סגן הממונה כראוי משלא התייחס לטענה זו של המשיבה. נותר על כן לדון בשאלה מהי הערכאה המוסמכת אליה ראוי להחזיר את הדיון לצורך השלמת בדיקת הזכאות לפטור. ביהמ"ש קמא החליט להשיב לממונה את הדיון בשאלה האם המשיבה משתמשת בנכסיה לשם הפקת רווחים כספיים. הוראה זו יש לתקן. אין בהוראת סעיף 14 לפקודת הפטור להעניק סמכות זו לממונה, והיא נתונה להכרעתו של מנהל הארנונה. הממונה, מצדו, רשאי להחליט בשאלה אם באה המשיבה בגדר "מוסד חינוך". לפיכך, יש להחזיר את הדיון לממונה על-מנת שייתן דעתו לשאלה האם באה המשיבה בגדר "מוסד חינוך" כמשמעותו בהוראת 4 לפקודת הפטור. אם יחליט על כך בחיוב, יבדוק מנהל הארנונה אם נתקיימו יתר תנאי הפטור.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד גב' דורית קרני למבקשת, עו"ד אלכס כץ למכללה, עו"ד ירון בשן למדינה. 3.2.03).

בש"א 10402/02 - עזבון המנוח עמאד מזארעה ואח' נגד אריה חברה לביטוח בע"מ ואח'

*פס"ד חלקי או "החלטה אחרת" לעניין המועד להגשת ערעור(ערעור על החלטת רשם ביהמ"ש העליון למחוק חלק מערעורם של המערערים - הערעור נתקבל).

א. המערערים הגישו בשעתו תובענה לפיצויים עקב מותו של המנוח עמאד מזארעה ז"ל שנהרג בתאונת עבודה. התובענה התבססה על שתי עילות חלופיות: האחת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והאחרת לפי פקודת הנזיקין. בפסק דינו, מיום 11.5.98, קבע ביהמ"ש המחוזי כי התאונה אינה תאונת דרכים ודחה את התובענה. הערעור שהוגש לביהמ"ש העליון נתקבל ונקבע שהשאלה האמורה לא נתלבנה די הצורך. הענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי לדון בו מחדש לאחר שמיעת כל הראיות לענין האחריות. ביהמ"ש המחוזי שב ודן בתובענה, וביום 16.10.01, שב וקבע תחת הכותרת "החלטה" שאין מדובר בתאונת דרכים, אך בענין זה לא ניתנה כל החלטה אופרטיבית. לעומת זאת נקבע שהוכחה עוולת הרשלנות. ביום 16.7.02 פסק השופט את נזקיהם של המערערים בעוולת הרשלנות. המערערים ערערו על פסק הדין ובערעורם השיגו, בין השאר, גם על קביעת השופט בדבר אי היותה של התאונה "תאונת דרכים". המשיבים ביקשו למחוק חלק זה מכתב הערעור. הרשם נעתר להם וסרב להאריך למערערים את המועד. הערעור נתקבל.
ב. אילו דחה ביהמ"ש בהחלטתו מיום 16.10.01 במפורש את התובענה ככל שהענין מתייחס לחוק הפיצויים, היה מדובר ב"פסק-דין חלקי" והמערערים החמיצו את המועד; אך במקרה דנן אין ההחלטה מיום 16.10.01 כוללת כל תוצאה אופרטיבית ולכאורה מעידה הכותרת שניתנה לה: "החלטה" על כוונתו של השופט להמתין במתן החלטתו האופרטיבית עד למתן פסק הדין. אך גם אם תמצי לומר שבפועל יש לראות בהחלטה מיום 16.10.01 החלטה המסיימת את הדיון בעילה המבוססת על חוק הפיצויים, אין ספק בדבר שהמערערים יכלו להבין מנוסח ההחלטה שאין מדובר בפסק דין חלקי. טעות זו (אם היתה טעות) מהווה "טעם מיוחד", המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור כולו. על כן, כתב הערעור כפי שהוגש מלכתחילה, בעינו יעמוד.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עוה"ד עזרא בריק ויועד הלברסברג למשיבים. 6.2.02).

ע.פ. 303/02 - דרוויש חמדאן נגד מדינת ישראל

*הוצאות משפט לנאשם שזוכה בדין באשר התביעה סירבה להעיד מקור מידע חסוי(מחוזי נצרת - ב"ש 2082/01 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער הואשם בשורה של עבירות חמורות, ובכללן, רצח. חומר הראיות נגד המערער כלל את הודעתו במשטרה של אחד בשם עותמאן, אשר לאחר מעצרו בעבירות סמים, סיפר לחוקריו כי המערער הודה בפניו בביצוע מעשה הרצח. בעקבות זאת נעצר המערער ועותמאן הוכנס כמדובב לתאו והשיחות בין השניים הוקלטו. ביהמ"ש העליון, שבחן את תמלילי ההקלטות במסגרת הליכי מעצרו של המערער, מצא כי המערער - "קושר עצמו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום". לידי המשטרה הגיע מידע ממקורות חסויים, בגדרו לא הוזכר שמו של המערער כמבצע הרצח. על חומר זה הוצאה תעודת חיסיון לפי הוראת סעיף 45 לפקודת הראיות.
ב. עם תום פרשת התביעה, ביקש הסניגור כי ביהמ"ש יורה על הסרת החיסיון מן המידע האמור. המדינה נאותה לחשוף את המידע עצמו, אולם מיאנה לגלות את זהות מקורותיו. לאור עמדה זו של המדינה, זוכה המערער. או אז עתר המערער לחייב את המדינה בתשלום הוצאות הגנתו ופיצויים בגין מעצרו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו, בציינו, כי הזיכוי לא בא בשל שנתברר לתביעה כי אין יסוד לאשמה, אלא בשל שהתביעה - לאור הסכנה האורבת למקורות המידע ולאור הבטחה שלטונית שניתנה להם - ביכרה את זיכוי המערער על-פני העדתם של המקורות. המערער טוען, כי משחזרה בה המשיבה מן האישום, זיכויו הוא "זיכוי מלא" כמתחייב מן הדין. משכך, קמה הצדקה, לדעתו, לשפותו ולפצותו בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. אכן, זיכויו של המערער הוא זיכוי לכל דבר ועניין. אולם, כאשר שוקלים את חיוב המדינה בהוצאות ובפיצויים - יש להביא בחשבון את נסיבות הזיכוי כולן, ולא רק את "כותרתו" של הזיכוי. נגד המערער עמדו ראיות לכאורה לאשמתו. חלק מן הראיות לחובתו היו דברים שאמר הוא עצמו למדובב שהוכנס לתאו בעת מעצרו, וכן שקרים וסתירות שנתגלו בהודעותיו. אין איפוא קביעה פוזיטיבית של ביהמ"ש לפיה המערער לא ביצע את המעשים שיוחסו לו. מאידך גיסא, בידי המדינה היה מצוי כל העת חומר רלבנטי להגנת המערער, אותו ביקשה בתחילה לחסות. משפנה המערער - בתום פרשת התביעה - בעתירה להסרת החיסיון, ניאותה המדינה לחשוף את תוכנו של המידע. נמצא, כי לגבי חומר בעל "משקל ראייתי של ממש" הוצאה תעודת חיסיון, אשר המדינה עצמה חזרה בה ממנה. כאשר מביאים אל כל אלה בחשבון, ומצרפים לכך את העובדה שהמערער ישב במעצר כששה-עשר חודשים, המסקנה היא כי נתקיימו נסיבות
מיוחדות המצדיקות היענות חלקית לתביעתו של המערער. בנסיבות המקרה ראוי להעמיד את התשלום על סך העולה כדי מחצית מן הסכום המירבי הקבוע בתקנות הרלוונטיות.

(בפני השופטים: אור, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 3.2.03).

בש"פ 956/03 - יהודה אוחיון נגד מדינת ישראל

*הראיות לכאורה המצביעות על השתתפות ברצח לצורך מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי בתאריך 23.9.01, לאחר חצות לערך, ירה לעבר קבוצת אנשים אשר יצאו מבילוי במועדון שליד הכנרת, וכתוצאה מכך נהרגו שלושה אנשים. נטען כי העורר הסתלק מהזירה כשהוא רכוב על אופנוע בו נהג אחר. במנוסתם נטשו העורר וחברו את האופנוע, והשליכו את הקסדות, ועל פי גירסת המשיבה, נמלט העורר מהארץ לאחר מספר ימים כשהוא משתמש בדרכון מזויף. במהלך החקירה אותר האופנוע, במרחק של כ- 700 מטר מהאופנוע נמצאו שתי קסדות. לאחר 3 ק"מ נוספים נמצאו שני אקדחים מוטמנים בקרקע, כאשר אחד מהם עטוף בכובע גרב מאולתר. בדיקה העלתה כי ד.נ.א שהופק מכובע הגרב, תואם את הפרופיל הגנטי של העורר שהופק מבדל סיגריה שהוא עישן במהלך חקירתו. ביהמ"ש המחוזי מצא ראיות לחיזוק תוצאותיה של בדיקת הדנ"א. על יסוד אלה קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור העלה השערות שונות שיכולות להסביר את מציאת כובע הגרב הקושר את העורר למקום, אך טיעונו של הסניגור התבסס על סברות והשערות שלו ולא של העורר עצמו. זה האחרון בחר שלא לנסות להסביר כיצד נמצא כובע שלכאורה הוא שלו, במסלול מנוסתם של אלה שהיו מעורבים בפרשה. המסקנה היא כי יש בראיות המשיבה כדי לבסס הרשעה. נסיבותיו החריגות והקטלניות של האירוע ונסיעתו של העורר לחו"ל, מצביעות על שניים: מסוכנותו של העורר לציבור, וקיומו של חשש כי הוא יימלט מאימת הדין ובכך יסכל את ברור משפטו. לאור זאת לא היה מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר. (בפני: השופט א. לוי. עו"ד משה גלעד לעורר, עוה"ד גב' שלוה לוין וגב' דלית שרון למשיבה. 5.2.03).

בש"א 891/02 - שמואל כהן נגד מרים שנק ואח'

*דחיית בקשה להעברת מקום דיון של תיק ההוצל"פ שהסמכות לדון בה נתונה לראש ההוצל"פ (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).

בין המבקש למשיבה, אח ואחות, התנהל הליך משפטי בביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב שעניינו סכסוך ירושה. בתום דיון ארוך, הגיעו הצדדים לכלל הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין. לאחר אישור ההסכם ולאחר שהמבקש העביר לידי המשיבה סכומי כסף שונים, התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות באשר לגובה הסכום שעל המבקש להעביר לידי המשיבה מכוח ההסכם. המשיבה הגישה את פסק דינו של ביהמ"ש למשפחה לביצוע בהוצאה לפועל בחיפה. לאחר הליכים שונים הגיש המבקש לראש ההוצאה לפועל בקשה להעביר את התיק ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב. הבקשה נומקה בכך שכל הצדדים מתגוררים באזור תל-אביב, שם גם פועלים עורכי הדין המייצגים את המבקש ונוהלו עד היום כל הדיונים המשפטיים הקודמים שבין הצדדים. ראש ההוצאה לפועל החליט לדחות את בקשתו, תוך שהוא מציין כי הגם שסעיף 78 לחוק בתי המשפט אינו חל על הליכים על פי חוק ההוצאה לפועל,
הסמכות לדון בבקשת המבקש מסורה לביהמ"ש העליון. מכאן הבקשה שהוגשה לביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה.
חוק ההוצאה לפועל קובע בסעיף 11 לחוק, שכותרתו "העברת הביצוע של פסק-דין או של הליך", כי "ראש ההוצאה לפועל רשאי להעביר ביצועו של פסק-הדין או הליך פלוני אל לשכת הוצאה לפועל אחרת, אם ראה שהדבר מוצדק בנסיבות הענין". הסמכות נתונה, אם כן, לראש ההוצאה לפועל. מקום בו מבוקשת העברת דיון ביחס להליך המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל, על המבקש לנהוג לפי האמור בסעיף 11 לחוק ההוצאה לפועל ואין מקום להגשת בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד נתן קנת למבקש. 2.2.03).

בש"א 11279/02 - סלומון אליאסוב נגד סהר חברה לביטוח בע"מ ואח'

*דחיית בקשה להעברת דיון ואיחוד בין תיקים (בקשה לאיחוד והעברת דיון - הבקשה נדחתה).

המבקש נתבע בשלושה תיקים. התובענה הראשונה הוגשה לבימ"ש השלום בת"א, השנייה לבימ"ש השלום בראשל"צ, והשלישית לבימ"ש השלום באשדוד. מקורן של התובענות בתאונת דרכים אחת בה היה המבקש מעורב שעה שעבד אצל המשיבים 2 ו- 3. המשיבות 1, 4 ו- 5 הן חברות ביטוח ששילמו פיצויים לנפגעים באותה תאונה. המבקש פנה בבקשה להורות על איחוד הדיון בכל התובענות והעברתן לביהמ"ש באשדוד. שם הוא מתגורר. הבקשה נדחתה.
העילה העיקרית להעברת דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, היא נוחיות הצדדים הנוגעים בדבר, ובכלל זה בעלי הדין, עורכי הדין ואחרים. לצד שיקול זה קיימים שיקולים נוספים, ובכללם שמירת היעילות הדיונית ומניעת כפילות הדיון בנושא אחד. במקרה דנא, ההליכים מתנהלים בבתי משפט שונים וחולקים שאלות עובדתיות משותפות. במצב דברים זה טמון קושי מבחינתו של המבקש ליטול חלק פעיל בהליכים להם הוא צד. בקושי זה, המחריף לטענתו לאור מצבו הכלכלי, יש כדי לתמוך בבקשתו. כנגד שיקולים אלה ניצבים מספר שיקולים השוללים את ההיעתרות לבקשה, ובכללם נוחיותם של שאר בעלי הדין, הנוגעים בדבר. בעלי דין אלה מצהירים בחלקם על הקושי הטמון מבחינתם בהעתקת הדיון אל בית משפט מחוץ לאזור המרכז. גם הקשיים הדיוניים, עליהם מצביעים חלק מהמשיבים כקשיים הצפויים לצמוח כתוצאה מאיחוד הדיון, שוקלים כנגד קבלת הבקשה. המסקנה היא שמאזן הנוחות נוטה כנגד קבלת הבקשה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מור אוזרקובסקי למבקש, עוה"ד יובל חרל"פ, אטיאס, וצבי קורץ למשיבים. 26.1.03).

ע.א. 482/99 - בלפוריה מושב עובדים... ואח' נגד הועדה המקומית... יזרעאלים ואח'

*שומת הוצאות משפט ע"י רשם ביהמ"ש העליון כוללת גם הוצאות ביהמ"ש המחוזי והחזרת הוצאות ושכ"ט שחוייב הזוכה בערעור לשלם לצד השני בערכאה הראשונה (בקשה לפסיקת שומת ההוצאות של המערערים נתקבלה בעיקרה).

ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המבקשת בהתדיינות עם המשיבים וחייב את המשיבה 2 לשלם למבקשת שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח ו"הוצאות משפט" על-פי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקשת טוענת כי היא זכאית לתשלום הוצאות הכוללות החזר תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ששילמה למשיבה על-פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי; הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שהוציאה לצורך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי; הוצאות משפט שהוציאה המבקשת לצורך ניהול ההליך בביהמ"ש העליון כולל אגרת ערעור והוצאות שונות. המשיבה טוענת כי יש לחייבה רק בהשבת אגרת הערעור ששילמה המבקשת. לטענת
המשיבה, אין בסמכות רשם ביהמ"ש העליון לפסוק למשיבה את החזר תשלום הוצאות משפט שנפסקו בבית המשפט המחוזי, וכן את הוצאות המשפט שהוצאו במסגרת ניהול ההליך בביהמ"ש המחוזי. הבקשה נתקבלה בעיקרה.
סעיף 99 לחוק בתי המשפט קובע כי הרשם יהיה "שמאי הוצאות של בית המשפט שבו הוא משמש רשם". יש לפרש הוראה זו באופן שרשם בית המשפט מוסמך לפסוק את כלל ההוצאות הנובעות מההליך וכי הכרעתו אינה מוגבלת להוצאות שנגרמו אגב ההליך בבית המשפט בו הוא מכהן. שומת ההוצאות על ידי רשם בית המשפט חייבת להתייחס למכלול ההתפתחויות בהליך. המבקשת זכאית, איפוא, להחזר הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד ששילמה למשיבה על-פי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. בכלל אלה, אגרת בית משפט אשר שולמה עם הגשת העתירה לביהמ"ש המחוזי וכן את רוב ההוצאות שפירטה המבקשת בבקשתה.

(בפני: הרשם אוקון. 2.2.03).

ע.פ. 2970/02 - מדינת ישראל נגד חאמד אבו רקייק

*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה בהצתה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בעקבות ויכוח בין המשיב לבין אליהו מסילתי (להלן: המתלונן), אותו פגש במסעדה בבאר-שבע, שפך המשיב על פניו ועל חולצתו של המתלונן חומר דליק והציתו. למתלונן נגרמו כוויות עמוקות וקשות. בגדר הסדר-טיעון, הומרו האישומים מהצתה וחבלה בכוונה מחמירה, לחבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות, והמשיב הורשע על-יסוד הודאתו. המשיב הינו יליד שנת 1951, רווק, ללא בית ומשפחה, ומתגורר באוהל מבודד במדבר, לאחר שבני-משפחתו - הגרים בתל-שבע - נידו אותו. הוא נדחק לשולי החברה בשל הזנחה ועזובה, לאחר שאביו רצח את אימו. מגיל צעיר התמכר לסמים ולאלכוהול והסתבך בפעילות פלילית, רצופה מעשי אלימות ועבירות רכוש וסמים, ובכללן, שוד מזויין וחבלה בכוונה מחמירה. על רקע זה, גזר בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע למשיב חמש שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על-תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מתסקיר משלים של שירות-המבחן שהוגש בערעור עולה כי המשיב הוא בעל הפרעת אישיות עם קווים פרנואידלים ואנטי-סוציאליים, ואף מקבל תרופות הרגעה פסיכיאטריות, בשל חוסר יכולתו לרסן את קשייו ודחפיו. שירות-המבחן העריך כי על-רקע אישיותו המתוארת עלול הוא לפגוע באנשים בסביבתו. בהסתמכה על חוות-הדעת ובעיקר על חומרת המעשה שביצע, ביקשה המדינה לגזור על המשיב את העונש המירבי של 14 שנות מאסר. אכן, עונש המאסר הקל יחסית שהושת על המשיב, חורג מן העונש הראוי, בהתחשב באכזריות הרבה שבהתנהגותו. כמו-כן, היחס בין המאסר בפועל לבין המאסר על-תנאי איננו ראוי. בעת שהייתו בכלא, זוכה המשיב לטיפול, ואפשר שבמהלך כליאתו ילמד לשלוט בהתנהגותו. מנגד, הטלת עונש מאסר קצר יחסית, בצירוף מאסר מותנה למשך מספר שנים, על אדם שבשל הפרעותיו הנפשיות במצבי לחץ פועל באלימות, אינו יעיל. על-כן, ובהתחשב בכך שבהחמירו בעונש בערעור אין ביהמ"ש נוהג להטיל את מלוא העונש הראוי, יישאר בעינו עונש המאסר הכולל של תשע שנות מאסר, ואולם שמונה שנים מתוכן יהיו לריצוי בפועל ושנה על-תנאי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' רחל מטר למערערת, עו"ד גב' מאיה ז'ולסון למשיב. 20.1.03).

בש"פ 581/03 - רונן ג'דה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של העתקת כרטיסי אשראי והוצאת כספים באמצעותם, בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי מסר לעובד תחנת דלק בירושלים (דיאא גולני), מכשיר המעתיק את המידע האצור בפס המגנטי של כרטיסי אשראי, כדי להעתיק כרטיסי אשראי של לקוחות ובתמורה הבטיח לו סכום של 1,000 ש"ח עבור כל 20 כרטיסים. דיאא הסכים ובהמשך הציע לעורר להעביר את מכשיר ההעתקה גם לקרוב משפחתו, עבדאללה מרוני, העובד בתחנה אחרת בבירה. בשלב כלשהו נוצר קשר בין עבדאללה למשטרה, ומכאן ואילך פעל עבדאללה בשירות המשטרה כסוכן סמוי. לפי החשד, ביצע העורר עסקאות בכרטיסי החיוב אותם העתיק, בסכום כולל של למעלה מ- 30 אלף ש"ח. עוד נטען, כי העורר זייף תעודת זהות הנושאת את תמונתו, ובה מופיעים פרטיו של אחר. בימ"ש השלום שנתבקש להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים, קבע כי בידי המדינה ראיות מספיקות לכאורה להוכחת הנטען, כדי לבסס החלטה למעצרו של נאשם, וכי למרות שמדובר בעבירות רכוש שאין בהן לכשעצמן חזקת מסוכנות ועילת מעצר, הרי מקום שמתברר כי נאשם ביצע באופן שיטתי עבירות רכוש, בהיקף ניכר ובאמצעים מיוחדים ומתוחכמים, מתגבשת נגדו עילת מעצר. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נתקבל.
אכן, מסכת העבירות המיוחסת לעורר חוצה את אותו סף המתיר את מעצרם של נאשמים גם כשמדובר בעבירות רכוש. אולם, השימוש במעצר אמור להיות האמצעי האחרון בו ישתמש בית משפט כדי להבטיח את הציבור מפני מסוכנותו של נאשם. האפשרות לעשיית שימוש בחלופת מעצר, לא נבחנה כראוי, ע"י הערכאות דלמטה. גם במקרה של נאשם מסוגו של העורר, נכון לבחון אם יש באחת החלופות שהוצעו על ידו כדי לייתר את המעצר מחד, ולאיין את מסוכנותו, מאידך. חלופה מסוג זה עשויה להיות בדרך של מעצר-בית. אימוץ חלופה זו עשוי להיות פתרון גם למצוקה אליה נקלעה אשת העורר, ואשר נתמכת בתיעוד רפואי, ולפיה היא נפגעה בידה, ועל כן תתקשה לטפל בילדיה בכוחות עצמה וללא סיוע של בעלה. על כן יש לשחרר את העורר בחלופת מעצר ובכלל זה מעצר בית מלא.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אריאל עטרי למבקש, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 22.1.03).

בש"פ 589/03 - ארז סבג נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת סמים בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בהחזקת כ - 4 גרם הירואין, שהיה מחולק ל - 11 מנות. ביהמ"ש דלמטה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. החזקתו של סם כשהוא מחולק למנות, יש בו כדי להצביע, לפחות לכאורה, על האפשרות שהמחזיק הינו סוחר בסם. אולם מאחר ומדובר בכמות סם שאינה גדולה במיוחד, צריך היה לתת את הדעת גם לאפשרות שהסם נועד לצריכה עצמית. אכן, בחקירתו במשטרה ובשיחתו עם שירות המבחן, טען העורר שהוא אינו משתמש בסמים. אכן, קיימת אפשרות שהעורר, מטעמים השמורים עמו, בחר שלא לחשוף את השימוש שהוא עושה בסם. אפשרות זו אינה קלוטה מן האוויר, הואיל ובחודש אוקטובר 2002, נמצא העורר מחזיק בסם מסוג חשיש, ובחקירתו הוא גם הודה שהוא משתמש זמן רב בסם זה. מדובר באדם צעיר (יליד שנת 1984), הנמצא בתחילת דרכו כבוגר. שירות המבחן התרשם כי אפשר שמעצרו של העורר עשוי להוות נקודת מפנה בחייו, ועל כן הוצע לשחררו לחלופת מעצר שתהיה מלווה בפיקוח. לפיכך ישוחרר העורר בערובה.