תקציר סביר כרך ס' חוברת 24

רע"א 5454/02 - טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נגד אמברוזיה סופהרב בע"מ ואח'

*הענקת סעדים זמניים בתביעה על הפרת סימן מסחר רשום(מחוזי ת"א - בש"א 8627/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת משווקת מוצרים בשם "גלופלקס", ו"מגה-גלופלקס", המיועדים לסייע לסובלים מכאבי פרקים. ביום 20.12.99 הגישה את שני הכינויים האמורים, כשהם כתובים באותיות עבריות מנוקדות, לרישום בפנקס סימני המסחר (להלן - הפנקס). רישום הכינוי "מגה גלופלקס" בפנקס בוצע ביום 5.2.01 ונכלל בו סייג, ולפיו "רישום סימן זה לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה מגה, אלא בהרכב הסימן". מאז שנת 1999, מנהלת המבקשת מסע פרסום למוצרים האמורים, תוך שימוש בסימני המסחר הרשומים שבבעלותה. במהלך חודש אפריל 2002 החלה המשיבה לשווק מוצר המיועד לסובלים מכאבי פרקים תחת השם 'xelpeR ageM'. ביום 28.4.02 הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המשיבים, אשר התבססה, בין היתר, על עילה של הפרת סימן מסחר רשום. במסגרת התובענה, הגישה בקשה למתן סעדים זמניים, ובמסגרתה קבע ביהמ"ש קמא ביחס לעילה של הפרת סימן מסחר, כי לאור הסייג המופיע בפנקס ביחס למילה "מגה", יש להתעלם ממילה זו בעת ההשוואה בין סימנה של המבקשת לזה של המשיבה, והישווה על כן בין המונח "גלופלקס", לבין הביטוי "xelpeR", ומסקנתו היתה, כי "החזות של השתים שונה בעליל, ואף הצליל מובחן במידה מספקת". לאור האמור, דחה ביהמ"ש את הבקשה לסעדים זמניים מבלי שנדרש כלל לשאלה האם נתקיימו התנאים הנוספים למתן סעד זמני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל וניתנו הסעדים הזמניים.
ב. סוגיית הדמיון בין סימן מסחר אחד למשנהו מתעוררת, במישור האזרחי, בשתי הזדמנויות עיקריות - האחת בעת בחינת כשרותו של סימן מסחר כלשהו לרישום; והשנייה בעת בחינת שאלת הפרתו של סימן מסחר רשום. באשר לבחינת הדמיון לצורך רישום הסימן נאמר בסעיף 11(9) לפקודה, כי "סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר... והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד שיש בו להטעות" אינו כשיר לרישום. היינו, רק כאשר הדמיון עלול לגרום להטעיה הוא איננו כשיר לרישום. כאשר מדובר בהגדרת המונח "הפרה" בפקודה, אין דרישה כי הדמיון יהיה בעל אופי מטעה. למרות האמור, אף בתביעות הפרה נדרש התובע להוכיח כי הסימן האחד דומה לשני עד כדי הטעיית הציבור. הפסיקה קבעה שלושה מבחנים עיקריים (הידועים בכינוי 'המבחן המשולש'), המשמשים להכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה: מבחן המראה והצליל - זהו המבחן המרכזי מבין השלושה; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות האם פונים המוצרים לאותו חוג לקוחות; מבחן לוואי, המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.
ג. בענייננו יש להשוות בין החזות והצליל של שני הסימנים בשלמותם, של המבקשת ושל המשיבה, כשהם כוללים את המילה "מגה", על מנת להכריע בשאלת קיומו של דמיון מטעה ביניהם. בעובדה שסימנה של המבקשת סוייג לגבי המילה "מגה" אין כדי לשנות את המסקנה כי צריך להתייחס לשם התרופה בשלמותה. בהשוואת שני סימני המסחר בשלמותם, עולה כי קיים לכאורה דמיון מטעה בין הצליל של שני הסימנים, אולם לא ביחס לחזותם. אך בנסיבותיו של המקרה דנן די בדמיון בצליל לצורך התקיימותה של דרישת הדמיון הקיימת בהגדרת המונח "הפרה". המבקשת ערכה מסע פרסום למוצרה, בין היתר מעל גלי האתר. כחלק ממסע הפרסום, עשתה המבקשת שימוש נרחב בזמריר אשר במסגרתו מושמע סימן המסחר שבבעלותה. בנסיבות אלו, סביר כי רבים מן הצרכנים
הפוטנציאליים התוודעו לסימנה של המבקשת באמצעות הפרסומות המשודרות, מבלי שיודעים הם דבר וחצי דבר ביחס לחזותו של הסימן. לכאורה קיים, אם כן, חשש כי לקוחות אלה יטעו, וירכשו את מוצרה של המשיבה תחת מוצר המבקשת. הקביעה האמורה מתייחסת אך ורק לעניין הבקשה לסעדים זמניים, ואין בה כדי לקבוע מסמרות ביחס לתוצאת ההליך העיקרי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ש. צ'רטוב וש. כהן למערער, עוה"ד א. שנהר וע. דולב למשיבים. 4.2.03).

ע.פ. 347/01 + 332/01 - שמעון שבס נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 347/01 + 332/01 - קיומה של עבירה של "נסיון" לקבלת שוחד. *זיכוי עובד מדינה בכיר מעבירה של נסיון לקבלת שוחד בשל היעדר ראיות מעבר לספק סביר. *זיכוי מחמת הספק של עובד מדינה מעבירה של מרמה והפרת אמונים, אם כי היה מקום להעמדתו לדין משמעתי. *היסוד הנפשי ה(מחוזי ת"א - ת.פ. 40387/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל פה אחד והערעור הנגדי נדחה ברוב דעות).
א. בשנת 1992 מונה המערער (להלן: שבס) לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה. לאחר כניסתו לתפקידו ביקשה מדינה זרה פלונית (להלן: "המדינה הזרה") להרחיב את ההכרה הבינלאומית בה כמדינה ריבונית, ובמסגרת זו חתרה לפיתוח קשריה גם עם ישראל. להכרה זו התנגדה מדינה זרה אלמונית (להלן: "המדינה האחרת"). כמנוף להשגת מבוקשה, להרחבת יחסיה עם ישראל, ניסתה המדינה הזרה להשתמש, בין היתר, בביצוע עיסקה כלכלית בטחונית רבת היקף. על רקע זה נפגשו, בשלהי שנת 1993, שניים מנציגיה של מפלגת השלטון במדינה הזרה - להלן "הנרי" ו"קאטו" - עם איש עסקים ישראלי בשם נורמן שקולניק. בפגישתם הגו השלושה "עיסקה", שלפיה תשקיע המדינה הזרה בישראל סכומים שנעו בין מאות מיליונים לבין מיליארדי דולרים, בעיקר בעיסקאות ביטחוניות, ובתמורה לכך יוזמן נשיאה של המדינה הזרה לביקור בישראל. שקולניק שיתף ברעיון את איש העסקים שבתאי דובדבני, שהיה ממכריו של שבס. דובדבני צירף את איש העסקים משה שטרן, שהיה חברו הקרוב של שבס. בתמורה לפעילותם ציפו לקבל מיליוני דולרים. שטרן פנה לשבס על מנת לקדם את היוזמה והוא אכן ביצע שורה של פעולות בכיוון זה. בסופו של דבר, הן הביקור והן העיסקאות המתוכננות לא יצאו אל הפועל.
ב. שבס הואשם בביהמ"ש המחוזי בגין פעולות אלה בעבירות של ניסיון ללקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בית המשפט המחוזי קבע כי שבס אכן אמור היה לקבל חלק מרווחי העסקה, ודחה כבלתי-מתקבלת על הדעת, את טענת שבס כי התכנית לשתפו ברווחים, המתבססת על מסמכים שנתפסו אצל השותפים לעיסקה, גובשה שלא בידיעתו. כן קבע בית המשפט כי חלק מפעולותיו של שבס נעשו שלא בידיעתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. על יסוד קביעות עיקריות אלו, פסק בית המשפט המחוזי להרשיע את שבס בניסיון ללקיחת שוחד ובמרמה והפרת אמונים. על הרשעות אלה ערער שבס וערעורו נתקבל פה אחד.
ג. השופט מצא: את הרשעתו של שבס בעבירה של נסיון לקבלת שוחד ביסס בית המשפט על קביעתו בדבר הרווח האישי ששבס אמור היה להפיק ואודות רווח זה למד בית המשפט משני מסמכים, שנרשמו ע"י שקולניק. אכן, מדובר במסמכים מעוררי חשד, אך לא ניתן היה לקבוע, במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי תוכנם של המסמכים ברור וכי בהכרח נובע מהם כי הנוכחים בפגישה החליטו לייחד לשבס חלק ברווחים. מכל מקום, אין במסמכים הוכחה מספקת לכך ששבס היה מודע לקיומה של תכנית כזאת, וכי פעל במטרה לממשה. מכאן כי דינה של ההרשעה בניסיון ללקיחת שוחד להתבטל מחוסר ראיות מספיקות.
ד. אשר להרשעתו של שבס בעבירת מרמה והפרת אמונים - ביסוד האשמה ניצבו שתי טענות עובדתיות עיקריות: כי פעילותו הונעה על-ידי האינטרס האישי שהיה לו להפיק טובת הנאה פסולה לעצמו; כי הסתיר מפני ראש הממשלה את דבר קיומו של המניע האישי לפעולתו. אך כאמור, לא הוכח ששבס ציפה להפיק טובת הנאה אישית וממילא נשמט גם יסוד הטענה, שלפיה חדל מלגלות לראש הממשלה את דבר קיומו של מניע אישי כאמור. אין לכחד, אמנם, כי לשבס היה מניע הקשור בחברותו האמיצה עם שטרן ובידיעתו אודות הרווח הגדול הצפוי לשטרן. קיומו של מניע אפשרי זה הציב את שבס, ללא ספק, במצב של ניגוד עניינים. עם זאת ברי, שדבר קיומו של מניע אפשרי זה, על ניגוד העניינים הכרוך בו, לא נעלם מעיניו של ראש הממשלה רבין ומכאן המסקנה כי חלופת ה"מרמה" אינה חלה.
ה. אשר לחלופה של הפרת אמונים - בפסיקה עקבית נקבע כי היסוד הנפשי הנדרש הוא "מודעות בפועל כי נעשה מעשה מירמה או הפרת אמונים", ואין די בכך שעובד הציבור היה מודע למהותו הפיזית של המעשה. דרישה לכאורית זו מעוררת קושי, ונראה כי בהגדרת היסוד הנפשי הנדרש, אין מקום לכלול את הדרישה שעובד הציבור היה מודע לכך שיש בהתנהגותו משום הפרת אמונים. עם זאת, במקרים שבהם סטייתו מן השורה של עובד הציבור אינה חמורה מאוד, לא יהיה זה ראוי להצמיד לעובד את התווית הפלילית הקשה של "מפר אמונים", אלא אם אכן ידע בפועל כי מעשיו אסורים, ובכל זאת לא נרתע מביצועם. בענייננו, לא נתקיים היסוד הנפשי הנדרש, אם כי אין משמעות הדבר כי בפעילותו של שבס לא נפל פגם.
ו. אישום שלישי, שממנו זוכה שבס בבהימ"ש המחוזי ואליו מתייחס ערעורה של המדינה, היה בפעולות שביצע שבס לקידום פרוייקטים של בנייה של חבריו, האחים גיל ודורון שולדנפריי, שעימם היה קשור - לפני ואחרי תקופת כהונתו בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה - גם ביחסי עבודה פרטיים. שבס כיהן כיו"ר של ועדת מנכ"לים להאצת אישורי בנייה ובמסגרת זו פנה לגורמים שונים בעניין הפרוייקטים של שולדנפריי. בשנתיים שקדמו למינויו לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הועסק שבס על-ידי חברת מרגנית, של שולדנפריי, כיועץ, וקיבל תמורת פעילותו - שמהותה המדוייקת לא התחוורה לבית המשפט המחוזי - כ - 145,000 דולר. בסמוך לאחר סיום כהונתו הממלכתית הועסק שבס שוב כיועץ, במשך כשישה חודשים, על-ידי חברה הקשורה לדורון שולדנפריי וקיבל כ - 150,000 דולר. בית המשפט המחוזי קבע כי שבס אכן הפעיל את השפעתו כדי לקדם את הפרוייקטים של האחים שולדנפריי, אך חרף ביקורתו על מהלכיו של שבס החליט בית המשפט, בסופו-של-דבר, לזכותו מעבירת מרמה והפרת אמונים. אין להתערב בממצאים העובדתיים כפי שמבקש שבס ואין להתערב במסקנת הזיכוי כפי שמבקשת המדינה. יתכן שמעשיו של שבס היוו עבירה משמעתית, באשר היה בהם פגם אתי וציבורי. אך לא לכל פגם אתי וציבורי שדבק בפעילותו של עובד הציבור ראוי להדביק תווית פלילית.
ז. השופטת דורנר: יש לנהוג זהירות בהרשעת עובד ציבור בעבירה של מרמה והפרת אמונים. אין צורך להכריע בדבר היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו, ואם יש לכלול בגדרי היסוד הנפשי של עבירת מרמה והפרת אמונים את הדרישה שעובד הציבור היה מודע לכך שיש בהתנהגותו משום הפרת אמונים. שכן, בענייננו לא היה בראיות כדי להוכיח מעבר לספק סביר שבהתנהגותו של שבס היה אותו יסוד מחמיר ההופך אותה לפלילית.
ח. השופטת נאור (דעת מיעוט): בעניין האישום השלישי - שבס חצה, כטענת המדינה, את קו הגבול המפריד בין העבירה של מירמה והפרת אמונים לבין עבירה משמעתית גרידא. אין זה מקרה גבולי ואין המדובר בתחום האפור. שבס היה מודע שאסור
לו לעסוק בענייניהם של שולדנפריי. לא בכדי טען, תחילה, שלא עשה כן, ולא בכדי ניסה אחר כך לגמד את פעולותיו. שבס פעל בניגוד אינטרסים מובהק. אין המדובר רק בטובה לחברים. מערכת היחסים הכספית שהיתה לשבס עם שולדנפריי נותנת למעשיו בענייניהם של חבריו-מיטיביו מימד של שחיתות. גם פעולה מינורית יחסית, של עובד ציבור בעל עמדה בכירה, יש בה פוטנציאל להשפיע הרבה יותר מפעולה אינטנסיבית של עובד ציבור זוטר. זאת ועוד, את פעילותו של שבס יש לבחון, לא רק על-פי מעשיו שלו, אלא גם על רקע העובדה שהוא הפעיל את עובדי משרדו. עניינים אלה, ובוודאי בהצטברותם, מספיקים די והותר להרשעה בהפרת אמונים.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' נאור. עו"ד ד. וייסגלס למערער, עוה"ד צ. קלנג וי. למברגר למדינת ישראל. 30.1.03 ).

עש"מ 6737/02 - מדינת ישראל נגד נחום זקן

*הרשעה משמעתית של עובד מדינה בעבירה של הטרדה מינית. *התקיימות התנאים של "מעשה מגונה" בעבירה של הטרדה מינית. *ניתן להרשיע עובד מדינה ב"עבירה משמעתית" גם אם ביצע את המעשה שלא בקשר עם עבודתו בשירות המדינה(הערעור נתקבל).
א. המשיב, בשנות החמישים לחייו, נשוי ואב לחמישה ילדים, שימש בזמן הרלוונטי לאישום כנהג של סגן שר החוץ. המתלוננת, צעירה כבת 24, נשואה, עבדה כמרכזנית במשרד ראש הממשלה. בין המשיב והמתלוננת היתה היכרות מוקדמת, מתקופת עבודתו של המשיב במשרד ראש הממשלה. באחד הימים, בצאתה מעבודתה, פגשה המתלוננת את המשיב ולאחר דו שיח הסיע אותה המשיב למושבה הגרמנית בירושלים, שם מצוייה המכללה בה למדה. בתחילת הנסיעה, החמיא המשיב למתלוננת, והיא חייכה ושתקה. לאחר מכן, אחז את כף ידה השמאלית של המתלוננת והיא נמנעה מלהגיב. בהמשך ביקשה ממנו המתלוננת כי יעזוב את ידה והוסיפה: "זה מכאיב לי". המשיב המשיך לאחוז ביד המתלוננת, משך את כף ידה אליו, והצמידה אל חזהו. המתלוננת ביקשה מהמשיב לעזוב את ידה, ואף אמרה לו "די" ו"תפסיק", אולם המשיב הוסיף לאחוז בידה, ונישק את גב כף ידה. בשלב מסויים, עצר המשיב את הרכב בחניון שקט בצד הדרך, התקרב אל המתלוננת. תפס בצווארה על-מנת לקרבה לגופו, וניסה לנשקה. המתלוננת התנגדה והמשיב התניע את הרכב, המשיך בנסיעה והגיע למושבה הגרמנית. המחלוקת בפני בית-הדין למשמעת נסובה על השאלה האם יש במעשיו של המשיב כדי להוות עבירת משמעת בגין הטרדה מינית, כנטען על-ידי התביעה, או שמא מדובר בחיזור לגיטימי שאינו מהווה הטרדה מינית ואף אינו מהווה עבירת משמעת, כנטען על-ידי ההגנה. בית הדין קבע כי "גירסתו של הנאשם (המשיב) מתקבלת על הדעת ומותירה אחריה מקום ל'ספק סביר', כמבואר...". על כן זיכה את המשיב. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 3(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, מגדיר את סוגי המעשים הנחשבים "הטרדה מינית". חלק מן החלופות הקבועות בסעיף זה, מגדירות הטרדה מינית באמצעות הפנייה לעבירות הקבועות בחוק העונשין. השאלה אם מעשים מסוימים מהווים הטרדה מינית פסולה על-פי סעיף 3(א) לחוק, או שמא מדובר בהתנהגות לגיטימית שאינה עולה כדי הטרדה מינית, חייבת תמיד להיבחן על-פי ההקשר בו בוצעו המעשים, טיב היחסים בין הצדדים ומכלול נסיבות העניין בכל מקרה לגופו. בטיעוניהם התייחסו באי-כוח הצדדים לשתיים מבין שש החלופות הנכללות בהגדרה של "הטרדה מינית" לפי סעיף 3(א) לחוק. החלופה האחת היתה ביצוע מעשים מגונים; החלופה השנייה עוסקת בהצעות חוזרות בעלות אופי מיני המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעותיו. בהכרעת-דינו, נמנע בית-הדין מלדון בשאלה האם מעשיו של המשיב היוו הטרדה מינית על-פי החלופה של מעשה מגונה. בערעור התמקדו טיעוני הצדדים בשאלה האם מעשיו של המשיב היוו הטרדה מינית על-פי החלופה של מעשים מגונים.
ג. סעיף 348(ג) לחוק העונשין אומר "בסימן זה מעשה מגונה - מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". השאלה האם המעשה בוצע "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים", תיבחן על רקע טיבו של המעשה, ההקשר בו בוצע ומכלול נסיבות העניין. יסוד נוסף הוא כי המוטרדת לא הסכימה לעשיית המעשה המגונה בה. חוסר ההסכמה יכולה לבוא לידי ביטוי במילים או בהתנהגות, ואינה חייבת להתבטא בהתנגדות פיזית, בצעקות או בבכי. היסוד האחרון שיש להוכיחו הוא כי המטריד היה מודע בפועל לכך שהמוטרדת אינה מסכימה למעשיו, או, למצער, עצם עיניו מפני אי הסכמתה. יתכנו מקרים, בהם ישא עובד מדינה באחריות משמעתית בגין התנהגותו הפסולה גם בהיעדר מודעות בפועל לאי ההסכמה מצד הנפגעת או הנפגע, אך בהתקיים מודעות בכוח לכך, היינו - נסיבות בהן היה על הנאשם לדעת על היעדר ההסכמה להתנהגותו האמורה.
ד. את שאלת התקיימותם של מרכיבי ההגדרה של הטרדה מינית מהסוג של מעשה מגונה שלא בהסכמה, ראוי לבחון על-פי רמת ההוכחה הנדרשת בפלילים, קרי - מעבר לספק סביר. אילו נסתיים האירוע במעשים שעשה המשיב עד לעצירת הרכב והניסיון לנשק את המתלוננת, יתכן כי היה נותר ספק סביר האם המעשים האמורים בוצעו "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". אך התפיסה של המשיב בצווארה של המתלוננת על-מנת לקרבה אליו, והנסיון לנשקה, מלמדים בבירור כי לא היה זה מעשה ידידותי ותמים, כגון חיבוק ונשיקה לשלום בתחילת פגישה או בסיומה. המסקנה המתבקשת ממכלול נסיבות העניין היא כי אחיזת המשיב בצווארה של המתלוננת וניסיונו לנשקה, היוו "מעשה מגונה".
ה. הסניגור טען כי אין מקום להטיל אחריות משמעתית על המשיב, באשר המעשים התרחשו לאחר שעות העבודה, שלא במקום העבודה, ובלא קשר עם עבודתם של המשיב ושל המתלוננת בשירות המדינה. טענה זו דינה להידחות. ככלל, בנסיבות מתאימות, עלול עובד מדינה לשאת באחריות משמעתית בגין מעשים שהם עבירות משמעת שביצע אף אם עשה זאת שלא בקשר עם עבודתו בשרות המדינה, ובוודאי שכך כאשר מדובר בהטרדה מינית. מה גם שהמשיב והמתלוננת הכירו זה את זו במסגרת עבודתם בשירות המדינה, וטיב ההיכרות או הקשר ביניהם נבעו מקשרי עבודה. מעשיו של המשיב בוצעו בקשר עם עבודתו בשירות המדינה, גם אם קשר זה עקיף הוא. התיק יוחזר לבית-הדין המשמעתי שיקבע את אמצעי המשמעת שיינקטו נגד המשיב.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' עינת חולתא למערערת, עו"ד יאיר ברגר, למשיב. 5.2.03).

ע.א. 7975/98 - אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה ואח' נגד עירית ראשון לציון ואח'

*מרכז מגורים למבוגרים כ"דירת מגורים" לצורך חישוב תשלום ארנונה. *ב"דירת מגורים" הנמצאת ב"מרכז מגורים למבוגרים", תשלום הארנונה חל על הדיירים לצורך קבלת הנחה בתשלום הארנונה(מחוזי ת"א - ה.פ. 85/98 - הערעור נתקבל).
א. המערערת (להלן: הבעלים) היא שותפות רשומה המפעילה מרכז מגורים למבוגרים שהוקם בשנת 1997. המרכז כולל 321 דירות מגורים, אגף סיעודי ושטח מסחרי הפתוח גם לקהל הרחב (להלן: הנכס). המגורים משווקים לדיירים כדירות מגורים. המערערים 3-4 ו - 5-6 הם שני זוגות המתגוררים בדירות במרכז. ההסכם בין הבעלים לבין כל אחד מן הדיירים, נותן לדייר זכות שימוש כבר-רשות בדירה ובשטחים הציבוריים. הדיירים מנהלים בדירותיהם חיים רגילים לפי טעמם, ומתנהלים בדירותיהם כדיירים לכל דבר. על-פי ההסכם, המגורים הם בדירה מסויימת למשך כל תקופת השימוש, כשבידי הבעלים רשות להעביר דייר לדירה אחרת, לפי החלטת ועדה מקצועית מטעמים שונים המפורטים בהסכם. הדיירים משלמים לבעלים את דמי הארנונה. העיריה חייבה את הבעלים בארנונה על הנכס, לפי תעריף "בית אבות". המערערים תוקפים את הטלת
החיוב על הבעלים, כשלטענתם, יש להטילו על הדיירים. כן משיגים הם על סיווג הנכס כ"בית אבות". לדעתם מדובר בדיור מוגן ויש לסווגו כ"מבנה מגורים", שבו שיעור הארנונה נמוך יותר. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי יש לסווג את הנכס כ"בית אבות" ולחייבו בארנונה לפי תעריף זה, וכן כי יש לראות את הבעלים, ולא הדיירים, כ"מחזיק" בדירות לצורך הטלת הארנונה. הערעור נתקבל.
ב. באשר לסיווג הנכס - החוק, התקנות והצו אינם מכילים הגדרה למונח "בית אבות". הם גם אינם מכילים הגדרה של "מבנה מגורים". על-פי החוק, התקנות והפסיקה קביעת סוג הנכס נעשית על-פי השימוש בו. בחינת התשתית העובדתית שנפרשה לעיל מעלה, כי יש לראות את הנכס כ'מתקן רב-תכליתי' בעל שימושים מגוונים, כאשר תכליתו, ייעודו והשימוש העיקרי בו, הוא למגורים של אוכלוסיה מבוגרת. ככל שמדובר בדירות המגורים - דירות אלה מותאמות לדיירים עצמאיים תפקודית, בריאותית ונפשית והדיירים מנהלים בדירותיהם חיים רגילים ונוהגים בדירות מנהג דיירים. לפיכך, יש לסווג את דירות המגורים והשטחים הנלווים להם באופן טבעי, כפי שהיו נחשבים כשטחים נלווים לבנין מגורים מאותו סוג המעניק שירותים דומים לדייריו, כ"בית אבות" שהוא "בית מגורים" המשמש למגורי אוכלוסיה מבוגרת.
ג. אשר לשאלת מיהותו של המחזיק בנכס - יש ליצור הפרדה בין יחידות המגורים והשטחים הנלווים להן ובין החלקים האחרים של הנכס, ויש לבחון את שאלת מיהות ה"מחזיק" לגבי כל חלק בנפרד. ככל שמדובר בדירות המגורים והשטחים הנלווים להן - הדיירים מנהלים בדירותיהם חיים רגילים לפי טעמם והחזקתם היא החזקה שאינה שונה מהחזקתו של כל מחזיק אחר בדירת מגוריו. אכן, על-פי ההסכם ניתנת לבעלים רשות להעביר דייר לדירה אחרת לפי החלטה של ועדה מקצועית, אלא שרשות זאת מוגבלת לטעמים חריגים ביותר. אין היא שונה מכל אותן התניות בחוזי שכירות המאפשרות לפנות את הדיירים מן הדירות מסיבות כלשהן, במועד מסויים או ללא קביעת מועד כזה ועל-פי רצון המשכיר בלבד ועדיין הם נחשבים כמחזיקים לצורך החיוב בארנונה. הדיירים הם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לדירות המגורים ולשטחים הנלווים להן ועליהם, ולא על הבעלים, לשאת בתשלום הארנונה לעיריה בגין שטחים אלה ככל דייר אחר הנחשב "מחזיק".

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד חיים ויינטרוב, וליאל אבן זהר למערערים, עוה"ד עופר שפיר וגיא זהר למשיבה. 9.2.03).

ע.פ. 5329/98 - אחמד דג'אני נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח, נסיון לאינוס והצתה. גזירת עונשים נפרדים של מאסר עולם ומאסרים נוספים בגין עבירות שבוצעו בנוסף לרצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 433/97 - הערעור נדחה בערעורו).

א. המערער וחברו סאמר רפאת פגשו באקראי את אנה קרטבלישוילי ז"ל (להלן - המנוחה) ובעקבות פגישה זו הזמינוה לפגישה נוספת, והשלושה נפגשו במרכז העיר בירושלים. דקות אחדות לאחר פגישתם, פנו סאמר והמנוחה למבנה קולנוע אדיסון הנמצא בסמוך וקיימו שם יחסי מין בהסכמה. כשעזבו את המקום, נפגשו השניים שוב עם המערער, אשר אמר לסאמר בערבית כי גם הוא רוצה לקיים יחסי מין עם המנוחה. בהמשך לכך, הובלה המנוחה על ידי השניים לצריף נטוש ושם ניסה המערער לשכנעה במשך כחצי שעה לקיים עמו יחסי מין והיא סרבה. אז ניסה המערער לאנסה כשסאמר מסייע לו בכך, אך לא הצליח. בשלב זה חששו השניים כי המנוחה עלולה להתלונן נגדם, וחנקו אותה למוות בחוט טלפון שנמצא במקום. המערער בעל את גופת המנוחה, ולאחר מכן שרפו את הגופה. סאמר הואשם בנפרד, הודה, הורשע בדין ונגזר עליו עונש של מאסר עולם. הוא העיד במשפטו של המערער וביהמ"ש נתן אמון מלא בעדותו
של סאמר, הרשיע את המערער בעבירות של רצח, נסיון לאינוס והצתה, וגזר לו מאסר עולם בשל הרצח ו - 10 שנות מאסר מצטברות בשל העבירות האחרות. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל במובן זה שמה מאסר הנוסף רק 5 שנים יהיו מצטברות.
ב. המערער טען כי נגרם לו עוול בכך שלא ניתנה לבא כוחו הזדמנות נאותה לחקור את העד סאמר בחקירה נגדית. על פי הטענה, שאלות שהסניגור הציג לעד בחקירה הנגדית נקטעו על ידי ביהמ"ש; כמו כן, הותר לעד שלא להשיב על שאלות חשובות, וזמן החקירה הנגדית הוקצב מראש בצו שיפוטי שלא כראוי. חשיבות החקירה הנגדית כמכשיר לגילוי האמת מחייבת כי תינתן לבעל דין הזדמנות לנהל את חקירותיו בצורה אפקטיבית, גם אם יש בכך משום ניצול זמן דיוני ניכר. עם זאת, נתונים בידי ביהמ"ש הכוחות והסמכות לשלוט בהליכי המשפט ולכוונם, ובכלל זה גם להתערב בנסיבות מתאימות באופן ניהול החקירה הנגדית, כאשר היא נערכת בדרך בלתי אפקטיבית ובלתי יעילה, שאין בה כדי לקדם את בירור האמת, והיא צורכת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך. כן רשאי ביהמ"ש להתערב בדרך ניהול החקירה הנגדית כדי להגן על שלומו וכבודו של עד נחקר לבל יושפל ולבל ייפגע. גם מקום שנפגעה הזכות לחקירה נגדית, אין פירוש הדבר כי יש לפסול באורח אוטומטי עדות שניתנה אגב פגיעה כזו. בענייננו, לא היה בהתערבות ביהמ"ש בדרך ניהול החקירה הנגדית כדי לפגוע בזכות המערער לנהל משפט הוגן.
ג. אשר לטיעוניו של המערער כנגד הסתמכות ביהמ"ש על עדותו של סאמר - נושא מהימנות עדים מפוקד בידי הערכאה הראשונה, המתרשמת מהם באורח בלתי אמצעי. התערבות בגירסה העובדתית שאומצה על ידי ביהמ"ש בערכאה הדיונית ייעשה רק מקום שהגירסה שאומצה אינה מתקבלת על הדעת. אין זה המצב בענייננו.
ד. אשר לעונש - לכאורה, מאסר עולם אינו סובל צבירת עונש נוסף. שאלת צבירת עונש נוסף למאסר עולם התעוררה בעבר ונקבע בפסיקה כי מאחר שהתפתח נוהג "לקצוב" עונשי מאסר עולם, אין מניעה משפטית לגזור עונשים נפרדים ובמצטבר על עונש מאסר עולם. הטלת עונשים מצטברים כאמור תיעשה, בדרך כלל, מקום שניתן וראוי להפריד בין המעשים השונים שבגינם מבקשים להטיל את העונש הנוסף לבין עבירת הרצח, אף שאפשר שהם חלק מאותה מסכת עובדתית. בענייננו, מדובר בעבירות נוספות של נסיון לאונס והצתה, אשר, אף שבוצעו כחלק מהמסכת העובדתית שבה התרחש רצח המנוחה, הן ניתנות להפרדה מעבירת הרצח במסגרת השיקול העונשי. ביהמ"ש מצא שיש לתת ביטוי עונשי נפרד לחומרתם המופלגת של המעשים הנוספים שביצע בנוסף למעשה הרצח, וצדק בהחלטתו זו. אך מאחר שמדובר בעונשים מצטברים למאסר עולם, ובשים לב לגילו הצעיר של המערער, וברוח המדיניות העונשית הנוטה להקל עם נאשם מקום שמוטלים עליו מספר עונשי מאסר בגין מספר עבירות באותה פרשה, יש להורות כי מתוך 10 שנות המאסר שנגזרו, תרוצינה 5 שנים במצטבר למאסר העולם ואילו 5 שנים תרוצינה בחופף לו.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מ. בלום למערערת, עו"ד גב' נ. גרנות למשיבה. 3.2.03).

רע"א 7749/02 - מרדכי פלג נגד חנה ואברהם פרידה

*ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד באשר הנתבע לא הופיע לדיון(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בשנת 1993 נכרת חוזה, לפיו יעביר המבקש למשיבים נכס שחכר מעיריית חיפה. באשר לשאלה מי ישלם את דמי ההסכמה לעיריית חיפה, נקבע בחוזה, כי העניין יוסכם
בין הצדדים במועד מאוחר יותר. עוד הוסכם בחוזה, כי במקרה של הפרתו ישלם המפר פיצוי מוסכם בסך 10,000 דולר. משלא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בדבר תשלום דמי ההסכמה, טענו המשיבים כי על-פי הדין, היה על המבקש לשלמם והגישו תביעה נגד המבקש להשיב להם את דמי ההסכמה ששילמו לעירייה. כן טענו כי הסירוב של המבקש לשלם את דמי ההסכמה מהווה הפרה יסודית של החוזה, המזכה אותם בפיצוי המוסכם. המבקש, שלא היה מיוצג, הגיש בקשה למתן רשות להתגונן, ובקשה זו נדחתה על ידי רשמת בימ"ש השלום במעמד צד אחד, משלא הופיע לדיון בבקשתו. גם בקשתו לביטול החלטה זו נדחתה על-ידי הרשמת בקבעה, כי הסברי המבקש באשר לאי-הגעתו לדיון לוקים בסתירות, ואינה מתייחסת לסיכויי הצלחתו של המבקש במשפט. בימ"ש השלום דחה את ערעורו של המבקש וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש לרשות ערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בנסיבות העניין, שלילת זכותו של המבקש להתגונן בפני תביעת המשיבים, איננה תוצאה מידתית, והיה מקום לאפשר לו להתגונן. שכן, על-פני הדברים נראה, כי למבקש טענות הראויות להישמע, וזאת אף אם נניח כי אי-התייצבותו לדיון בבקשתו נבעה מרשלנות. כלל הוא, כי ניתן לפתוח בשנית את שערי ביהמ"ש בפני בעל-דין, על-אף שלא התייצב לדיון בעניינו, אם כי ניתן להתנות זאת בתשלום הוצאות על-ידו. בפרט אמורים הדברים כשאין בכך משום עיוות דין או נזק לבעל הדין האחר, שאינו ניתן לפיצוי כספי. עם זאת, ביישום העיקרון האמור יש לקחת בחשבון את סיכויי ההצלחה של התביעה ובדרך כלל, כשסיכויים אלה נמוכים, ביהמ"ש לא יאפשר התדיינות מיותרת.
ג. בענייננו, גם אם נניח כי ישנו מקור נורמטיבי המטיל, כברירת מחדל, את תשלום דמי ההסכמה לעירייה על המבקש, הרי בהסכם נאמר כי נושא תשלום דמי ההסכמה יוסדר במועד מאוחר יותר. על-כן, הקביעה כי משלא שילם המבקש תשלום זה, הפר הוא את החוזה הפרה יסודית - אינה חד משמעית, ודורשת ליבון בפני הערכאה הדיונית. התיק יוחזר איפוא לבימ"ש השלום ולמבקש תינתן הרשות להתגונן בפני תביעת המשיבים. (בפני: השופטת דורנר. עו"ד מאיר אורנשטיין למבקש, עו"ד יואב צח-וכס למשיבים. 26.1.03).

ע.א. 189/03 - אוניפארם בע"מ ואח' נגד INC oC& kcreMואח'

*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו לאחר שערעור על פסק דינו נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש דלמטה להמשך הדיון בו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

א. ביום 8.11.01 דחה ביהמ"ש המחוזי תובענה שהגישו המשיבות נגד המערערים בגין הפרת פטנט. המשיבות הגישו ערעור על פסק הדין, וביהמ"ש העליון החזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, בקבעו כי אין בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי התייחסות לטענה מרכזית מסויימת שהיא, על-פי הנטען על ידי המשיבות, מושא הפטנט באחת התביעות, וכן אין בו הנמקה לדחיית טענה אחרת של המשיבות. המשיבות הגישו בקשה לנשיא ביהמ"ש המחוזי לקביעת שופט שידון בתיק, וטענו כי אין זה ראוי כי השופט שדן בתיק ימשיך לדון בו, לאחר שכבר הכריע בשתי הפלוגתאות המרכזיות בהליך. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיבות והחליט שלא להמשיך ולדון בתיק, בציינו כי דרכם של בתי המשפט שאליהם מוחזר הדיון על ידי ערכאת הערעור היא אמנם שאותו שופט או מותב שדן בעניין מלכתחילה הוא שישלים את מלאכתו על-פי הוראותיה של ערכאת הערעור, אלא אם ערכאת הערעור מורה במפורש כי בעניין המוחזר ידון שופט אחר. עם זאת, נוכח פסק הדין שניתן בתיק בג"ץ 4057/00 (פד"י נ"ה (3) 734 - להלן: עניין ישקר) אין באפשרותו להמשיך ולדון בתובענה. הערעור נתקבל.
ב. עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים, כך גם מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור. השאלה שיש לשאול היא אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". אין באמור בפסק הדין בעניין ישקר כדי להוביל למסקנה כי בענייננו היה על ביהמ"ש לפסול עצמו. בעניין ישקר דובר בנסיבות מיוחדות בהן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר ניתן בהרכב חסר, בוטל על ידי ערכאת הערעור, והתיק הוחזר לבית הדין האזורי לעבודה לדיון חוזר ולמתן פס"ד חדש. בנסיבות אלה נקבע, כי הדיון בפני בית הדין האזורי לעבודה יהיה בפני מותב חדש, הואיל וחברי המותב המקורי גיבשו את עמדתם באופן סופי במסגרת פס"ד מלא ומפורט שניתן על ידם. לא כך הוא בענייננו. במקרה זה התיק הוחזר לצורך השלמת פסק הדין, בצירוף הנחייה מפורשת באילו עניינים על ביהמ"ש לדון - עניינים אשר כאמור לא זכו להתייחסות מלאה בפסק דינו. בנסיבות אלו, ניתן לומר כי ביהמ"ש לא גיבש את דעתו בעניינים העומדים לדיון, וכי לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

(בפני הנשיא ברק. עוה"ד עדי לויט וארנן גבריאלי למערערים, עו"ד ליעד וטשטיין למשיבות. 27.1.03).

רע"א 7831/02 - אובייקטיבי... בע"מ ועדי ז'ורבין נגד קר שירותי בריאות בע"מ ואח'

*צמצום סעד זמני שניתן נגד פרסום מחקרים, שיש באופן הצגתם כדי להטעות שמדובר בגוף ציבורי אובייקטיבי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

המבקשים פירסמו פרסומות, שהוצגו על-ידם כמחקרים בלתי-תלויים, שלטענת המשיבות, הציגו את המשיבות כנופלות ממתחריהן בתחום הסרת שיער בלייזר ובתחום טיפולי עיניים באמצעות לייזר. המשיבות הגישו תובענה נגד המבקשים, ובגדר התובענה ביקשו צו מניעה זמני, שיאסור על המבקשים להוסיף ולפרסם דבר בנוגע לעסקי המשיבות. הן טענו כי המבקשת מציגה עצמה כגוף שמטרתו להגן על הצרכן ולייעץ לו, ומטעה את הציבור לחשוב כי היא גוף אובייקטיבי המפרסם מחקרים נייטרליים, בעוד שבפועל מדובר בגוף מסחרי הפועל להפקת רווחים מהפרסומים. בימ"ש השלום נעתר לבקשה. בקשת רשות ערעור של המבקשים לביהמ"ש המחוזי בירושלים נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
בימ"ש השלום סבר כי, לכאורה, יש בפרסום המחקרים ואופן הצגתם כדי להטעות את הציבור לחשוב, שמדובר בגוף ציבורי אובייקטיבי, ובכך אין להתערב. אולם, היקף הסעד הזמני שניתן על-ידי בימ"ש השלום אינו מידתי ופוגע יתר-על-המידה במבקשים. צו האוסר על פרסום ברבים של מידע פרסומי - ובכלל זה מחקר המבוצע על-ידי גוף מסחרי לצורך הפקת רווחים - פוגע קשות בחופש הביטוי המסחרי ואף בחופש העיסוק של המבקשים. במקרה שבו דרך הצגתו של הפרסום, ולא עצם הפרסום, היא זו הנבחנת לצורך מתן הסעד הזמני, ניתן לנקוט באמצעים מגבילים פחות מאלה שבחר בימ"ש השלום. על כן, צו המניעה הזמני יאסור על המבקשים לפרסם כל פרט הנוגע למחקר נושא-התובענה העיקרית. לגבי כל פרסום אחר בו נזכרים המשיבות או המוצרים והשירותים המסופקים על-ידן, בין באורח ישיר ובין באורח עקיף, יצויין באופן ברור וקל להבחנה בחושיו של אדם סביר, כי מדובר במודעה פרסומית מאת חברה מסחרית, שאינה פועלת מטעם גוף ציבורי שמטרתו לייעץ או להגן על צרכנים.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד למבקשים, עוה"ד דורן דן וגב' יעל מוסקוביץ למשיבות. 30.1.03).

ע.א. 8425/02 - עקל בדר נגד אגבאריה מהדי פארוק ואח'

*מחיקת ערעור נגדי שהוגש נגד משיב בערעור שלא ערער (ערעור וערעור נגדי של אחד המשיבים - הערעור הנגדי נמחק).

ביום 6.10.02 הגיש המערער ערעור על פס"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי, לפיו נדחתה תביעתו, נגד ששת המשיבים, לפיצוי כספי בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונת עבודה. ביום 19.11.02 הוגש ערעור שכנגד ע"י משיבים 3 ו-4, נגד המערער בערעור העיקרי ונגד יתר המשיבים, "בכל הנוגע לקביעותיו האופרטיביות של ביהמ"ש קמא... היה ויתקבל ערעורו של התובע". בבקשת המחיקה שהגישה המשיבה 5 בערעור שכנגד, נטען שלפי ההלכה והדין לא ניתן להגיש ערעור שכנגד אלא כלפי מי שערער. בקשת המחיקה נתקבלה.
הלכה היא, כי ערעור שכנגד לא יכול להיות מוגש נגד בעל דין שכלל לא עירער. הערעור-שכנגד בענייננו, הוגש נגד בעלי דין שלא הגישו ערעור נגד המערערת שכנגד. אי לכך, דינה של הודעת הערעור-שכנגד להימחק. אכן, בטרם הוגש הערעור, לא היה מקום להגשת ערעור על ידי המערערים שכנגד, וניתן להניח כי הודעת ערעור שכזו, במידה שהיתה מוגשת, דינה היה להימחק מהרישום, בהיעדר פגיעה במערערים שכנגד, אשר התביעה שהוגשה נגדם בביהמ"ש המחוזי נדחתה. מכך עולה, כי האינטרס של המערערים שכנגד להשיג על פסק דינו של בימ"ש קמא, ככל שישנו, התגבש רק לאחר הגשת הערעור שבכותרת. עם זאת, אין בכך כדי לאפשר את הגשת הערעור שכנגד. לכן, ככל שהמערערים שכנגד מעוניינים להגיש ערעור נגד בעלי דין אחרים שלא ערערו, עליהם להגיש בקשת ארכה לצורך הגשת ערעור נפרד.

(בפני: הרשם שחם. 26.1.03).

ע.א. 99/03 - מקט ספורט (בית ג'אן) ואח' נגד יוסף כהן

*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בהחלטה שנתן השופט בבקשה למתן סעד זמני ושבה הביע השופט דעתו באשר למחלוקת העיקרית שבין בעלי הדין (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המערערים, בה עתר לפירוק שותפות עיסקית בין הצדדים וחלוקת עסקי השותפות. עובר להגשת כתב התביעה הגיש המשיב לביהמ"ש בקשה למתן סעד זמני, בה עתר למינוי מנהל מומחה מטעמו אשר יפעל יחד עם המערערים בכל הקשור לפעילות וייצור של המפעל המשותף. מנגד טענו המערערים, כי השותפות בינם לבין המשיב לא השתרעה על ניהול העסק, אלא על רווחי העסק. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיב לסעד זמני, בציינו כי עפ"י כתבי בי-דין שלפניו וטענות הצדדים, נראה לכאורה כי יחסי הצדדים היו יחסי שותפות. בעקבות החלטה זו ביקשו המערערים כי ביהמ"ש יפסול עצמו. לטענתם אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, אלא מחלוקת על המשמעות שיש לייחס לאותן עובדות, והואיל וביהמ"ש קיבל את המשמעות שביקש המשיב להסיק מאותן עובדות, ובהתבסס על אותן עובדות הגיע למסקנה כי בין הצדדים קיימים יחסי שותפות, הרי שאין כל סיכוי שביהמ"ש יתן לעובדות אלה משמעות שונה בסוף ההליך. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, וקבע כי אין בסעד הזמני משום קביעת מסמרות לעניין התיק העיקרי. הערעור נדחה.
אין בעצם העובדה כי על בימ"ש מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו. כך הוא כאשר נדרש ביהמ"ש להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת ביניים, כך גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה, כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר על ידי ערכאת הערעור אל בימ"ש קמא, בצירוף הנחיות. בענייננו, ביהמ"ש דן בשאלת קיומם של יחסי שותפות בין הצדדים במסגרת בקשה לסעד זמני. ביהמ"ש ציין במפורש בהחלטתו כי קביעתו בשלב זה היא בגדר קביעה
לכאורה לצורך ההכרעה בבקשה לסעד זמני, וכי יהיה צורך לברר את מהות היחסים בין הצדדים במהלך הדיון בתביעה העיקרית.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עלי שקיב למערערים. 27.1.03).

ע.פ. 3255/02 - חנניה כנפו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של שוד שהתבססה על עדותו של שותף לעבירה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

בבוקר יום 26.9.99, ניסו שני אנשים לשדוד קצין ביטחון של חנות במרכז מסחרי בקרית ביאליק, שבא להפקיד בבנק כספים של החנות בה עבד. השוד לא צלח ושני השודדים נמלטו, במכונית מסוג סיאט (להלן: הסיאט). מקץ כחמש-עשרה דקות, הגיעה המשטרה למקום בו הוחנתה הסיאט, ליד בית הוריו של המערער. המערער נמצא כשהוא יושב סמוך לסוכה שהוקמה בחצר הבית. השוטרים הבחינו באדם נוסף שנמלט מהמקום. המערער נעצר והוחשד בביצוע ניסיון השוד. מתברר כי הסיאט היתה גנובה ונתגלו בה טביעות אצבע של המערער. הלה הכחיש תחילה כל קשר למכונית, אך בחקירה נוספת הודה, שכחודש לפני האירוע רכש את הסיאט בידיעה שנגנבה מבעליה. המערער שוחרר ממעצרו, מחוסר ראיות בעניין נסיון השוד. כעבור מספר חודשים עצרה המשטרה את סמיח חמאד (להלן: חמאד), אשר הודה בחקירתו כי הוא השודד אשר ניסה לשדוד את המתלונן, והפליל את המערער כמי ששידל אותו להשתתף עמו בביצוע השוד ונהג במכונית הסיאט. המערער טען טענת אליבי וכן טען כי עדותו של חמאד אינה אמינה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותו של חמאד כמהימנה, מצא לה חיזוקים בחומר הראיות ודחה כלא אמינה את טענת האליבי. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של ניסיון לשוד, קבלת רכב גנוב ושימוש ברכב ללא רשות, וגזר לו ארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, כאשר שנתיים וחצי מהאסר בפועל ירוצו בחופף לעונש אחר שהמערער מרצה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי, שנדרש בהכרעת-דינו להשגות הסניגור על מהימנות עדותו של חמאד, לא מצא יסוד לפקפק באמינות גרסתו של עד התביעה, ובכך אין להתערב. לחמאד, שדינו נגזר עוד בטרם הוזמן להעיד במשפטו של המערער, לא היתה סיבה להאמין שאם יפליל את המערער יזכה להקלה בעונשו. צדק ביהמ"ש המחוזי גם בהחלטתו לדחות את טענת האליבי. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער חמור מזה שהוטל על חמאד, אך בעונש של המערער התחשב ביהמ"ש גם בעבירות הנוספות שבהן הורשע: קבלת רכב גנוב ושימוש ברכב ללא רשות. העונש, כשלעצמו, אינו חמור ואין עילה להתערב בו.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. פלדמן וא. יריב למערער, עו"ד י. למברגר למשיבה. 11.2.02).

בש"פ 318/03 - אחמד ותאד נגד מדינת ישראל

ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה ואיומים כאשר אין די בראיות לכאורה. אין להורות על מעצר עד תום ההליכים רק כדי "להרתיע את הרבים" (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בבית-משפט השלום בחדרה בעבירות של תקיפה ואיומים נגד המתלונן, וכן בארבע עבירות איומים כלפי שוטרים. בקשת המדינה לעוצרו עד תום ההליכים נדחתה על-ידי בית-משפט השלום, שקבע כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספקת למעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש התייחס לחומר הראיות, והצביע על סתירות ופירכות מרובות בו. בערר המדינה לביהמ"ש המחוזי הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
בית-המשפט המחוזי קבע, מבלי להתמודד עם הפירכות שעליהן הצביע בית-משפט השלום, כי בכל העבירות המיוחסות לעורר קיים סיכוי סביר להרשעה, וכי אף שלא היה מתערב בהחלטה ככל שהדבר נוגע לאיומים כלפי המתלונן, הרי עבירות האיומים המיוחסות לו כלפי שוטרים מטות את הכף. שכן, כך כתב, "חשוב שיכירו וידעו הכול שאין להקל ראש באיומים חמורים [על שוטרים] כמפורט לעיל ובצורך בשמירה על ביטחונם של אנשי החוק". גישה זו אין לקבלה. מושכל ראשון הוא, כי אין עוצרים אדם כדי להרתיע את הרבים, והשאלה הניצבת בפני בית-המשפט, הדן בסוגית המעצר, אינה כיצד תשפיע החלטתו על עבריינים-בכוח ועל הציבור הרחב. באשר לראיות-לכאורה הדרושות למעצר עד תום ההליכים, הלכה היא, כי על עוצמתן לעבור את הסף הראייתי, הדרוש להעברת נטל הראיות על כתפי הנאשם על-פי סעיף 158 לחסד"פ. בית-משפט השלום הצביע בהחלטתו המפורטת על פירכות, השוללות קיומן של ראיות-לכאורה בעוצמה הדרושה. על כן תוחזר על-כנה החלטת בית-משפט השלום.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אלי כהן לעורר, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 5.2.03).

רע"א 7092/02 - חנינה (חנה) עמר נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בהחלטות ביניים הנוגעות לדרך ניהול המשפט (מינוי מומחה רפואי) (הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה נגד המשיבה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה עקב תאונת דרכים. בגדרי הדיון בתביעה מינה ביהמ"ש מומחה לנוירולוגיה ופסיכיאטריה, כדי לבחון אם נותרה למבקשת נכות נפשית. המשיבות ביקשו את פסילת חוות-הדעת שהוכנה על-ידי המומחה, בטענה שנפלו פגמים בהכנתה. ביהמ"ש נענה לבקשה באופן חלקי בקובעו, כי נוכח החשש שמא חוות-הדעת של המומחה אינה משקפת את מצבה הרפואי של המבקשת, יש צורך במינוי מומחה רפואי נוסף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל הוא, כי אין בית-משפט של הערעור נוהג להתערב בהחלטות ביניים הנוגעות לדרך ניהול המשפט ונתונות לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית. הדברים אמורים, בפרט, כאשר ההחלטה נתקבלה במסגרת בירור התשתית העובדתית הרלוואנטית, וכשאין בהחלטה כדי לגרום עיוות-דין. מעבר לדרוש יוער, כי אף לגוף העניין, החלטת בית-המשפט המחוזי למנות מומחה נוסף הינה סבירה ומקובלת במקרים כגון אלה, בהם נותר ספק בלבו של בית-המשפט אם חוות-הדעת הרפואית שמונחת בפניו משקפת כיאות את מצבו הרפואי של התובע.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דן אור למבקשת, עו"ד בצלאל שגיא. 21.1.03).

רע"א 8511/02 - חנן ממן נגד חברת הביטוח "המגן" בע"מ ואח'

*מינוי מומחים רפואיים ע"י ביהמ"ש בתביעת פיצויים בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש נפגע בתאונת דרכים ביום 7.6.1996, בעודו חייל בשירות סדיר, ותבע את המשיבים בביהמ"ש המחוזי בת"א לפצותו על נזקיו בתאונה. ביהמ"ש המחוזי מינה מספר מומחים רפואיים ואלה הגישו את חוות דעתם לביהמ"ש. בשלב זה טענו המשיבים כי נודע להם שהמבקש נבדק בעבר ע"י ועדה רפואית מטעם קצין התגמולים, והוועדה קבעה למבקש נכות זמנית, וזאת זמן רב לפני הגשת התביעה לביהמ"ש המחוזי. על סמך מידע זה, ביקשו המשיבים לבטל את מינוי המומחים, שנעשה בהסכמתם, ולהורות על הוצאת חוות הדעת של המומחים מתוך התיק וביהמ"ש נעתר לבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
למבקש נקבעו %13 נכות זמנית ע"י קצין התגמולים ביום 8.7.97. בהחלטת קצין התגמולים מצויין, כי דרגת הנכות תהא בתוקף עד ליום 9.3.1998, שאז נקבעה למבקש בדיקה חוזרת אצל קצין התגמולים. ביום 3.8.1997 שלח המבקש למשיבה אישור לפיו הוא מוותר על תביעה נגד משרד הביטחון בקשר לתאונת הדרכים. תביעתו של המבקש לביהמ"ש המחוזי הוגשה לאחר חלוף המועד לקיום הבדיקה החוזרת, ולאחר זניחת התביעה נגד משרד הביטחון. קביעת הנכות הזמנית ע"י קצין התגמולים, פג תוקפה כ-8 חודשים קודם הגשת התביעה. בסעיף 6ב לחוק הפיצויים נאמר, כי קביעת דרגת נכות על פי דין לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי החוק מחייבת באותה תביעה. ההלכה קובעת, כי המדובר בקביעה של דרגת נכות יציבה, להבדיל מדרגת נכות זמנית. הלכה נוספת קובעת שלעיתים יימנע ביהמ"ש ממינוי מומחה כאשר צפויה קביעה קרובה של נכות צמיתה על פי דין. במקרה הנוכחי, לא צפויה קביעה של נכות צמיתה. לא היתה על כן כל עילה למנוע את מינויים של המומחים ע"י ביהמ"ש בהתאם לסעיף 6א בחוק. לפיכך, גם לא היה מקום להחליט על ביטול מינוי המומחים ועל משיכת חוות דעתם מתיק ביהמ"ש.

(בפני: השופט אור. עו"ד אלי ביטון למבקש, עו"ד אמיר סילש למשיבים. 5.1.02).

בש"פ 11175/02 + 11050/02 - מעאד פאהום ומזן פאהום נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה בתגרה, כאשר מי שפתח במעשי אלימות היה המתלונן.382
(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נתקבלו).

המתלונן ובן דודו סעדו במסעדה בנצרת עילית. העוררים, ששהו בתוך המסעדה, הצטרפו לשולחנו של המתלונן. בין היושבים התגלע ויכוח מילולי שהוביל לתגרה, בה הכו הניצים זה את זה. בתום חילופי המהלומות פנו העוררים לרכבם והמתלונן פנה אף הוא לרכבו. המתלונן החל בנסיעה קדימה, והתנגש בכוונה בחלקו האחורי של רכבם של העוררים. או אז ניגשו העוררים אל המתלונן, שלפו אותו מרכבו, והלמו בו בחוזקה בכל חלקי גופו עד זוב דם. העוררים ידעו כי הם דרושים לחקירה, אך למרות זאת עורר 1 התייצב במשטרה רק כעבור עשרה ימים, ואילו עורר 2 נעצר רק בבדיקת רישיונות שגרתית כעבור למעלה מחודש. לעוררים מיוחסות עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט ותגרה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערערים נתקבלו.
לפי הודעותיהם של עדים שהיו נוכחים במקום האירוע, היוזמה לתגרה לא באה מצד העוררים אלא דווקא מצדו של המתלונן. מעשי האלימות שפגעו במתלונן בשלב השני של התגרה באו בעקבות "פעולת הנגיחה" שביצע המתלונן ברכבם של העוררים שעה שהם ישבו בתוכו. כן התברר שעל אף הרשעותיהם הקודמות של העוררים, עברם הפלילי אינו מכביד. לפיכך ישוחררו לחלופת מעצר.

(בפני: השופט אנגלרד. 2.1.03).

רע"א 10639/02 + 10623/02 - כפר חיטים... בע"מ ואח' נגד שי ביין ואח'

*ביטול סעד זמני נגד המשך הקצאת קרקעות ע"י מושב לבנים ממשיכים של חברי המושב (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בעקבות החלטות שקיבלה מועצת מינהל מקרקעי ישראל, הגיש כפר חיטים בקשה להקצאת 48 מגרשים שאותם ישווק לציבור הרחב, ועוד 32 מגרשים לשם הקצאתם בתנאים מעודפים לבנים ממשיכים של חברי המושב. המינהל אישר את הבקשה. המשיבים הם צאצאים של תושבים המתגוררים במושב, אך אינם נמנים על חבריו. הם הגישו תביעה לבית-המשפט המחוזי, בגידרה
ביקשו לחייב את המושב לאפשר להם להשתתף בהקצאת המגרשים שנועדו לחברי המושב. לבקשת המשיבים נתן ביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני שהורה למושב להימנע מהמשך פעולות ההקצאה של המגרשים המועדפים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בבואו להמליץ על מועמדיו נתון לכל יישוב שיקול-דעת נרחב, במסגרתו הוכרה זכותו לשמור על אופיו וצביונו המיוחד. ברי, כי המושב מחוייב לעקרונות הסבירות והשוויון. ואולם, האבחנה בין בנים של חברי המושב לבין המשיבים, במיוחד בנסיבות המקרה שבפנינו, היא אבחנה מותרת. שכן, הבנים הממשיכים מתחייבים להיות חברי המושב, אשר הם אלו הנושאים בנטל חובות האגודה השיתופית, ורצונו של המושב לשמור על קיומו והמשכיותו ועל מספר חבריו, אשר בא לידי ביטוי במתן תנאים מועדפים לרכישת מגרשים בידי בנים ממשיכים, הינו רצון לגיטימי. על-כן, נראה כי המשיבים לא הוכיחו את זכותם הלכאורית להשתתף בהקצאת המגרשים המועדפים, ולנוכח היות רוב המשיבים קטינים, אף נראה כי עתירתם לבית-המשפט המחוזי הינה על-פני הדברים תיאורטית. זאת ועוד, הנזק הצפוי למשיבים, באם יזכו בתביעתם העיקרית, ניתן לכימות ולפיצוי כספי, ומאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיבים. על-כן אין מקום למנוע מן המושב להמשיך בהליכי ההקצאה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' רחל רוזנזפט למבקש, עוה"ד נאסר ג'השאן למשיבים, עו"ד ישראל בלום למינהל. 16.2.03).

ע.א. 1245/03 - יהודה דוידיאן נגד תמר אביטן ו-38 אחרים ובזלת... בע"מ

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

המשיבים 1 (להלן - המשיבים) התקשרו עם המשיבה בחוזים לרכישת דירות. הדירות נמסרו למשיבים באיחור רב ונתגלו בהן ליקויים רבים. המשיבים הגישו תובענה כספית נגד המשיבה, ונגד המבקש, הוא מנהלה של המשיבה ובעל השליטה בה. בפסק דינו הרים בית המשפט את מסך ההתאגדות שבין המשיבה לבין המבקש, וחייבם לשלם למשיבים, ביחד ולחוד, סכום של כ-1.5 מליון ש"ח. המבקש והמשיבה הגישו ערעור הן כנגד עצם חיובו של המבקש, והן כנגד גובה הפיצויים שנפסקו. המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. הוא טוען כי על מנת לשלם את הסכום הפסוק יהא עליו לממש נכס מקרקעין אשר בבעלותו והמהווה את מקור הכנסתו היחיד, וכי לאור מצבם הכספי הקשה של מרבית המשיבים, קיים חשש ממשי כי לא יוכל להשיב לעצמו את הסכומים אשר ישלם, אם יזכה בערעורו. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוא, כי הגשת ערעור איננה מעכבת את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. על מנת לזכות בעיכוב ביצוע על המבקש להראות, דרך כלל, כי כתוצאה מביצוע פסק הדין ייווצר מצב בלתי הפיך, כך שאם יזכה הוא בערעורו שוב לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בתצהירו מציין המבקש, כי חששו מחוסר יכולתם של המשיבים להחזיר לו את הסכום הפסוק, מבוסס על כך שמרביתם עובדים בעבודות כפיים או בעבודות פקידות פשוטות, ומשתכרים שכר נמוך. אולם, אין די בכך על מנת לבסס חשש ממשי בדבר חוסר יכולת להשיב את המצב לקדמותו. אף הטענה בדבר הצורך של המבקש לממש נכס מקרקעין לשם קיומו של החיוב איננה מצדיקה, בנסיבות העניין, את עיכוב ביצועו של פסק הדין.