תקציר סביר כרך ס' חוברת 25

ע.א. 5773/99 - צבי סובול ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין - ת"א

פרשנות חוקי מסים. פטור ממס שבח במכירת דירת מגורים שקיבל המוכר "ללא תמורה" עם פירוק "איגוד מקרקעין"(מחוזי ת"א - עמ"ש 1584/96 - הערעור נתקבל).

א. חוק מס שבח מקרקעין (פטור במכירת דירת מגורים) (הוראת שעה), משנת 92 קובע כי "מכירתה של דירת מגורים בתקופה הקובעת תהא פטורה ממס שבח...". סעיף 2(ה) להוראת השעה, מסייג את הפטור וקובע כי "לא יחול לגבי דירת מגורים שהמוכר קיבל ללא תמורה בתקופה הקובעת". המערערים היו, בעלי מניות באיגוד מקרקעין, כהגדרתו בחוק מיסוי מקרקעין. הנכס היחיד של האיגוד היה בנין מגורים. ביום 25.4.94, פורק איגוד המקרקעין, מרצון, והמקרקעין נרשמו ע"ש המערערים ביחס שווה לשיעור אחזקותיהם באיגוד המקרקעין. המשיב, פטר את "העיסקה" מחבות במס שבח מקרקעין, בהתאם להוראת סעיף 71 לחוק מס שבח. בהמשך לכך, ביום 25.12.94, פירקו המערערים את השיתוף במקרקעין וייחדו לעצמם את הדירות בהתאם לזכויותיהם. חלוקה זו זכאית היתה לפטור ממס שבח מכוח הוראת סעיף 67 לחוק מיסוי מקרקעין. המערערים מכרו את דירותיהם וביקשו פטור ממס שבח על פי הוראת השעה. המשיב דחה את הבקשה ונימק את החלטתו בכך שמתקיים הסייג בהוראת סעיף 2(ה) הנ"ל שלפיו הפטור לא יחול כאשר המוכר קיבל את הדירה ללא תמורה. המערערים עררו לועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, וזו קיבלה, ברוב דעות, את עמדת המשיב. הערעור נתקבל.
ב. השאלה העומדת ביסוד ערעור זה היא שאלה של פרשנות הוראת מס. לשון החוק עשויה להתיישב הן עם הפרשנות שמציעים המערערים והן עם זו שמציע המשיב. על כן יש לבחון את תכלית הפטור בהוראת השעה והסייג לו. כוונת המחוקק היתה לעודד מכירת דירות מגורים בתקופה הקובעת, על מנת להגביר את היצע הדירות בשוק, כאשר הצטברו בידי נישומים דירות שלא נמכרו משום שלא היה מגיע בגינן פטור לפי החוק. על יסוד תכלית זו, אין כל טעם לשלילת הפטור ממוכר דירת מגורים, אשר קיבל אותה לידיו עקב פירוק של איגוד מקרקעין.
ג. אשר לתכליתו של הסייג לפטור האמור בסעיף 2(ה), נראה, כי בחקקו את סעיף 2(ה) ביקש המחוקק למנוע העברתן של זכויות במקרקעין מנישום אחד למשנהו, באופן מלאכותי, ללא תמורה, ומכירתן ע"י המקבל בפטור ממס, כאשר פטור כזה לא היה ניתן אילו נמכרו הזכויות ע"י נותן המתנה. המדובר הוא, איפוא, בנורמה "אנטי תכנונית" מיוחדת. אלא שאין לראות בפירוק איגוד מקרקעין, בהתאם לתנאי סעיף 71, תכנון מס כאמור. החזקת מניות באיגוד מקרקעין, מבחינת מהותה הכלכלית, כמוה כהחזקה עקיפה במקרקעין עצמם, ועל כן ראוי למנוע, ככלל, שוני בתוצאת המס לגביה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין, הוסיף הנשיא ברק. עו"ד מן חיים למערערים. 9.2.03).

ע.א. 5079/02 - דיור עולה בע"מ ואח' נגד איזוטופ בע"מ

*זכות עכבון" בנכס המוחזק ע"י נושה שעה שלחייב אין עניין בקבלתו, אינה מעניקה לנושה זכות של "נושה מובטח" בהסכם נושים(מחוזי ת"א - בש"א 4828/02 (פש"ר 1011/00) - הערעור נתקבל).

א. המשיבה (להלן: איזוטופ), העוסקת בבדיקות התאמתם של חומרים ומלאכות לאישור של תקן, ערכה עבור המערערת, בדיקות והכינה תעודות בדיקה, בהתאם לחוק התכנון והבנייה ולהוראות המתכננים והמפקחים על הבנייה. לפני מסירת התעודות נקלעה המערערת לקשיים פיננסיים, וביהמ"ש המחוזי הורה על הקפאת הליכים ומינוי נאמן. הלה גיבש הסדר נושים שבמסגרתו יקבלו נושים מובטחים %85 מחובם, ואילו נושים שאינם מובטחים %15 בלבד. הנאמן אישר תביעת חוב של איזוטופ בסך של כ- 75 אלף ש"ח, אך לא הכיר בה כנושה מובטח במסגרת זכות העכבון שיש לה על התעודות. נימוקו
של הנאמן היה כי התעודות אינן נדרשות ע"י המערערת. ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש להכיר באיזוטופ כנושה מובטח עד לגובה סכום החוב. הערעור נתקבל.
ב. השאלה שמחלוקת היא מה ערכה של זכות עכבון בנכס המוחזק ע"י נושה שעה שלחייב אין כל עניין בקבלת נכס זה. התשובה היא כי בנסיבות אלה זכות העכבון הינה חסרת ערך. בהיעדר עניין מצד החייב בנכס המעוכב, זכות העכבון היא בלתי אפקטיבית ובכך מאבד הפן הבטוחתי את ערכו. תוצאה זו מתיישבת יפה עם מהותה של זכות העכבון. עקרונית, כל זכות עכבון מעניקה לנושה מעמד של נושה מובטח. ממהותה של זכות העכבון שהיא בבחינת אמצעי לחץ המופעל על החייב כדי שיפרע את חובו. בהיעדר האפקטיביות של לחץ העכבון, הופכת זכות העכבון לחסרת ערך ממשי. הפן הבטוחתי מאבד את תוקפו הספציפי, ואין לנושה כלפי הנאמן אלא מה שיש לכל יתר הנושים הבלתי מובטחים.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אמיר ברטוב למערערים, עו"ד שלמה כהן למשיבה. 11.2.03).

בג"צ 3239/02 - איאד אסחק מחמוד מרעב ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ואח'

סמכות המעצר בשטחים בפעולות נגד הטרור. עיכובים בפנייה לשופט משפטאי לאישור המעצר(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. מאז תחילת פעולות הטרור בספטמבר 2000 נעצרו אלפי אנשים וביניהם גם אנשים שאינם קשורים לטרור. חלק מאלה שוחררו לאחר זמן קצר. תחילה בוצעו המעצרים על פי דיני המעצר הפלילי הרגיל באזור, אך לנוכח הצורך בפעולות "סינון" בקרב אלפי העצורים שנעצרו תוך מספר ימים, הוציא המשיב צו מיוחד, (להלן - צו מס' 1500), שלפיו, לאחר תיקונים שהוכנסו בו, הוסמך קצין להורות על החזקתו של עצור במעצר לתקופה של 12 ימים, ורק לאחר תקופה זו יש לפנות לשופט-משפטאי לקבלת פקודת מעצר. וכן הורה כי "לא ייפגש עצור עם עו"ד במשך תקופת המעצר... לעצור תינתן הזדמנות להשמיע את טענותיו, לא יאוחר מתום 4 ימים מיום מעצרו", כך שתוך 4 ימי המעצר הראשונים ניתן להחזיק עצור בלא לשמוע טענותיו כלל. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. העותרים מעלים בעתירתם ארבע סוגיות: הסוגיה הראשונה עניינה סמכות המעצר. לטענת העותרים, יצרו הצווים שלא כדין סוג חדש של מעצר, המשחרר את הרשות מהצורך לבחון כל מקרה לגופו, ומאפשר מעצרים המוניים; הסוגיה השניה עניינה מעצר ללא מעורבות שיפוטית; הסוגיה השלישית עניינה מניעת פגישה עם עו"ד; הסוגיה הרביעית עניינה שלילת האפשרות מהעצור להשמיע טענותיו בפני הרשות העוצרת במשך 8 ימים.ג. אשר לסמכות המעצר לצרכי חקירה - המשפט החל באזור מכיר בשני סוגים של מעצרים: מעצר לצרכי חקירה פלילית ומעצר מינהלי. במהותו משייך עצמו צו מס' 1500 (על תיקוניו) אל משפחת המעצר לצרכי חקירה.
ד. אשר לטענה בדבר מעצר ללא מעורבות שיפוטית. המשפט הבינלאומי אינו קוצב את מספרם של ימים אשר ניתן לעצור בהם אדם ללא מעורבות שיפוטית. תחת זאת נקבע עקרון כללי העובר כחוט השני במשפט הבינלאומי, כי יש להביא את ההחלטה בדבר המעצר ללא דיחוי לשופט, או גורם שיפוטי אחר בעל סמכויות שיפוטיות. על רקע זה עולה השאלה, אם ההסדר הקבוע בצו מס' 1500, לפיו ניתן לעצור אדם בלא להביאו בפני שופט משפטאי ל-12 ימים הוא חוקי. נראה כי קביעת תקופת מעצר קצוב של
12 ימים, ללא בחינת שופט משפטאי חורגת מעבר לראוי. יש צידוק לגישה בה נוקט המשפט הבינלאומי, הנמנע מקביעת תקופות קצובות, והקובע תחתן חיוב לפנות לשופט ללא דיחוי. אם מספרם של העצירים הוא רב, מן ההכרח להוסיף גם שופטים משפטאים נוספים לשם שמיעת הערעורים.
ה. אשר לטענה בדבר מניעת פגישה עם עו"ד - נראה כי המערכת הנורמטיבית אשר במסגרתה יש לבחון את חוקיותו של ההסדר באשר לפגישה עם עו"ד - בין על פי המשפט הבינלאומי ובין על פי עקרונות היסוד של המשפט הישראלי - הינה העקרון כי ככלל יש לאפשר מפגש בין עצור לבין פרקליטו. לעניין זה, אין המשפט הבינלאומי קוצב זמנים מקסימליים למניעת הפגישה, ואלה צריכים להיגזר - על פי מבחנים של סבירות ומידתיות - מנסיבות העניין. הכלל במצב דברים זה צריך להיות הגשמת זכות היסוד לפגישה עם עורך הדין. עם זאת, שיקולי ביטחון חשובים עשויים למנוע זאת.
ו. אשר לסעיף שלפיו "לעצור תינתן הזדמנות להשמיע את טענותיו, לא יאוחר מתום 8 ימים מיום מעצרו" - אין אפשרות לנהל חקירה - וממילא אין מקום לשמוע את עמדת העצור - במהלך פעולות הלחימה או במהלך פעילות מבצעית. החקירה יכולה להתחיל רק כאשר העצור מובא למתקן המאפשר תנאי חקירה. זאת יש לעשות, כמובן, במהירות האפשרית. טענת המשיבים היא: מחסור בחוקרים מקצועיים. הסבר זה אינו מניח את הדעת. צרכי הביטחון מזה וחירותו של הפרט מזה - כל אלה מובילים לצורך בהגדלת מספר החוקרים. התוצאה היא כי העתירה נדחית בחלקה בכל הנוגע לסמכות המעצר ובכל הנוגע למניעת פגישה של עצור עם עו"ד. העתירה מתקבלת בחלקה, במובן זה שההוראת בדבר הבאת העצור בפני שופט משפטאי והתחלת החקירה ע"י החוקרים מבוטלות והבטלות תכנס לתוקפה בתוך חצי שנה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד דן יקיר, גב' לילה מרגלית, וג'מיל דקואר לעותרים, עו"ד גב' ענר הלמן למשיבים. 5.2.03).

ע.פ. 5023/02 - משה קלימיאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של יידוי אבנים על כלי רכב. *דחיית בקשה להמיר מאסר בעבודות שירות למרות נסיבות משפחתיות מיוחדות(מחוזי י-ם - ת.פ. 1168/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות).
א. המערער ואחרים השתתפו בהתפרעות בכביש המוביל לקריית ארבע. במהלכה של ההתפרעות, יידה המערער אבנים לעבר משאית ונגרם לה נזק רב. המערער הורשע בעבירה של התפרעות ובעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה, ונדון ל-4 חודשי מאסר לריצוי בפועל בין כותלי הכלא, וכן שנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. השופט גרוניס: ההרשעה התבססה על דברים שנאמרו ע"י המערער לחוקריו ובהם הודה שזרק אבנים על המשאית. הנסיבות של מתן האמרות היו כאלה שלא נתבקשה ולא נדרשה אזהרה של המערער, ועל כן ניתן להתחשב בהן. להודאות בפני השוטרים מצטרף זיהויו של המערער על ידי נהג המשאית. מכאן, שבדין הורשע המערער.
ג. לעניין העונש העלה הסניגור את הנסיבות האישיות הקשות וביניהן העובדה שלמערער אח מפגר, אביו נפצע קשה בתאונת דרכים ואמו חולה במחלה קשה. נתונים אלה, וכן העובדה שהמערער נמצא במעצר בית במשך תקופה ארוכה, עמדו בפני בימ"ש קמא עת שגזר את הדין. חומרה יתירה נודעת לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה. יידוי אבנים על מכונית עלול להסתיים בתוצאות קשות ביותר, עד כדי אובדן חיי
אדם. העונש שהושת, הינו עונש קל יחסית, ואין להמיר את המאסר בכלא בעבודות שירות.
ד. השופט לוי (דעת מיעוט): בעונש המאסר שנגזר למערער אין פן של חומרא, ואפשר שהוא אף נוטה לקולא מרמת הענישה בה יש לנקוט כלפי מבצעיה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. חרף זאת נראה כי שליחתו של המערער לשאת בעונש במיתקן כליאה, כרוך בה נזק גדול לאין שיעור מהתועלת שבה. יש ליתן משקל מכריע לנסיבותיו האישיות החריגות של המערער, ובעיקר למחלתה של אמו ולמגבלות מהן סובל אביו בעקבות פגיעתו בתאונת דרכים. לנאשמים מסוג זה כיוון המחוקק שעה שאיפשר לביהמ"ש להמיר עונש מאסר שנגזר להם בעבודות שירות, וכך נכון לנהוג במערער זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. לוי, גרוניס. עו"ד ורצברגר נפתלי למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 23.1.03).

רע"א 5880/02 - ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ ואח' נגד נזרי דניאל ואח'

*דחיית טענה ש"תאונת עבודה" מהווה "תאונת דרכים", כאשר התובע נפגע כשעמד על כף של טרקטור ובדק קשירה של מכולה לצורך העברתה ממקום למקום(מחוזי חיפה - ת.א. 10753/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיב, להלן התובע, הועסק ע"י המערערת כמנהל עבודה בפרוייקט בניה. ביום 26.1.96 נפגע התובע בתאונת עבודה והגיש תביעת פיצויים. ביהמ"ש המחוזי העמיד להכרעה בשלב ראשון את השאלה האם תאונת העבודה היא גם תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: חוק הפיצויים), וקבע כי מדובר בתאונת עבודה שאינה תאונת דרכים. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור. הערעור נדחה.
ב. התאונה אירעה בעת העברת מכולות שהיו מונחות באתר הבניה, למרחק של 50 מ'. הרמת המכולות ושינוען היו אמורים להתבצע באמצעות טרקטור. התובע עמד על כף הטרקטור וקשר רצועות ריתמה של מכולה אל מזלג כף הטרקטור. לאחר שקשר את הרצועות, עלה על הכף על מנת לבדוק שהרצועות מתוחות וקשורות היטב, ואז השתחררה אחת הרצועות, הטרקטור קפץ קדימה והתובע עף באוויר ונפל ארצה מגובה 3 מטרים ונחבל. השאלה העומדת להכרעה הינה, כאמור, האם תאונת העבודה היא גם תאונת דרכים, על-פי אחת החלופות הקיימות בהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים.
ג. הגדרת "שימוש ברכב מנועי", בסעיף 1 לחוק הפיצויים, הינה "נסיעה ברכב... לרבות... התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו... מרכב עומד או חונה... ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". לטענת המבקשים קרתה התאונה עקב "שימוש ברכב", הואיל והתובע היה עסוק בזמן התאונה בפעולות נלוות לקראת הנסיעה עם הרכב, ולחילופין, חלה החזקה המרבה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", כי עסקינן ב"הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו מרכב עומד או חונה". לעומתם טוענים המשיבים, כי פעולות התובע היו פעולות עזר הנלוות לפעולת הטעינה של המכולה, ולכן מתקיימת החזקה הממעטת של "ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". לאור נסיבות המקרה, יש לקבוע שהתאונה אירעה בשלב טעינתה של המכולה כשהרכב עומד, כטענת המשיבים. כפי שעולה מחומר הראיות, בעת התאונה הרצועות אכן היו מתוחות, אולם המכולה טרם הורמה באוויר. לכן, לא ניתן לומר
כי פעולת הטעינה הושלמה. יחד עם זאת, אפילו אם פעולת הטעינה הושלמה, הרי שהפעולות שביצע התובע לאחר מכן לא נועדו להכין ולהכשיר את הנסיעה עצמה. התובע עלה לבדוק את קשירת הרצועות ואת יציבות המטען, ויש לראות את פעולתו כחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מפעולת הטעינה.
ד. נוצרה בענייננו תחרות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", בין החזקה הממעטת, לפיה טעינה ופריקה כשהרכב עומד אינן בגדר שימוש ברכב מנועי, לבין החזקה המרבה, הרואה ב"הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו כשהרכב עומד או חונה" כשימוש ברכב מנועי. עולה השאלה, מה הדין מקום בו מתקיימות במקביל שתי חזקות סותרות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", האחת מרבה והשנייה ממעטת? התשובה היא כי בתחרות המסויימת הזו, בין החזקה הממעטת של טעינה ופריקה, לבין החזקה המרבה של הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו, כאשר הרכב עומד, ידה של החזקה הממעטת על העליונה. בראש ובראשונה, הדברים נובעים מתכלית החוק, לכלול בו שימושים בעלי סיכון תחבורתי בלבד. כאשר המחוקק קבע שפעולת טעינה או פריקה כשהרכב עומד אינה נחשבת ל"שימוש ברכב מנועי", יצא מנקודת הנחה שבפעולות אלה, כשהרכב סטטאטי, אין סיכון תחבורתי מובהק. המחוקק סבר, שאין מקום להטיל על כלל בעלי הרכב, המממנים את כלל העלויות של תשלומי הפיצויים לפי חוק הפיצויים, את עול תשלום הפיצויים בגין אותן תאונות הנגרמות עקב סיכונים הכרוכים בעבודה ושאינן נובעות מסיכונים תחבורתיים מובהקים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד יצחק שפרבר למבקשים, עו"ד א. יגאל וגב' עדית סלע בורבין למשיבים. 20.2.03).

ע.א. 3700/98 - א.מ. חניות... בע"מ נגד עיריית ירושלים

דחיית טענה של מצג שווא בהסכם שנחתם בעקבות מכרז. דחיית טענה של "הסדר כובל" בסעיפי הסכם. דחיית טענה של "סעיפים מקפחים" בחוזה אחיד. "זוטי דברים" בהסכם כובל(מחוזי י-ם - ת.א. 1803/96 - הערעור נדחה).

א. המערערת זכתה במכרז שפירסמה המשיבה, להפעלת חניון ב"כיכר ספרא" שבמרכז ירושלים (להלן: החניון). בשל התפוסה הנמוכה של החניון, נגרמו הפסדים למערערת והיא תבעה את נזקיה מהמשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. ביהמ"ש סבר, כי אין להסיק מן המצגים שבהזמנה להשתתף במכרז שהפיצה המשיבה, ומן הסיורים שערכו נציגיה לנציג המערערת, כי ניתנה מצד המשיבה התחייבות באשר לעתיד של כיכר ספרא. מדובר בחיזוי עתידי גרידא, כך פסק, שאין דין ההטעייה חל עליו, וממילא לא סמכה המערערת על המצגים האלה, וערכה בירורים משל עצמה. בין היתר נטען גם כי מדובר בחוזה אחיד שמקצת מהוראותיו בטלות באשר הן מקפחות. גם טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, כמו גם טענת המערערת בדבר קיומו של הסדר כובל, המוצא ביטוי בהגבלות שהוטלו עליה בעניין מחיר החניה ולעניין מספר המנויים המונפקים בחניון. הערעור נדחה.
ב. השופט ריבלין: לא היתה מחלוקת כי החוזה שנכרת בין המערערת למשיבה הוא חוזה אחיד. הצדדים נחלקו בשאלה האם יש לראות בשתי הוראות פטור שבחוזה השכירות תניות מקפחות. הוראת הפטור הראשונה אומרת: "התנאים המובאים להלן מוגשים כחומר עזר בלבד. על המציע לבודקם ולאמתם בעצמו והעירייה לא תישא באחריות לטעות ו/או לאי התאמה כלשהי" (להלן: "הוראת הפטור הראשונה"). הוראת הפטור השניה אומרת: "המפעיל מצהיר כי ביקר בחניון ובסביבתו, בחן אותו ובדק את תנאי המקום... והוא מוותר בקשר לכך על כל טענה של ברירה מחמת אי התאמה או אחרת" (להלן: "הוראת הפטור השניה"). לטענת המערערת, הוראת הפטור הראשונה פוטרת את המשיבה, שלא כדין, מאיסור הצגת מצגי השווא הרשלניים, ואילו הוראת הפטור השניה פוטרת את המשיבה מחובתה לקיים מעבר לכלי-רכב ממתחם מגרש הרוסים אל החניון בכיכר.
ביהמ"ש המחוזי התייחס בפסק-דינו להוראת הפטור השניה לבדה וצדק כאשר קבע כי משידע מנהל המערערת, עובר לחתימת החוזה - שאין מעבר לכלי-רכב ממגרש הרוסים לחניון, אין בהוראת הפטור השניה כדי לשנות בפועל מן האחריות שהיתה מוטלת על המשיבה מכוח החוזה.
ג. אשר להוראת הפטור הראשונה - המשיבה לא יצרה מצגי שווא רשלניים, כפי שנטען ע"י המערערת. ככלל, אמירה שהיא בגדר חיזוי עתידי, הבעת דעה בעניין זה או אף הבטחה לעתיד איננה באה בגדר של מצג שווא. אכן, לכלל זה מספר סייגים. אחד מהם נוגע למקרה בו ניתנת הערכה ע"י בעל מקצוע וזו נעשתה ברשלנות, וצד אחר הסתמך על ההערכה. אלא שבענייננו, המשיבה נעזרה במומחים חיצוניים, להכנת הצעתה למכרז.
ד. המערערת טוענת כי אחד הסעיפים להסכם השכירות מטיל עליה שתי מגבלות היוצרות "הסדרים כובלים", האסורים על-פי הוראת סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים. מגבלות אלה נוגעות למחיר המינוי לחנייה במגרש ולמספר בעלי המינויים. לשונו של חוק ההגבלים העסקיים רחבה היא, וההגדרות המצויות בו עשויות לחבוק, על פי לשונן, מקרים רבים ושונים. יש להחריג מהוראת החוק את אותם מקרים - והמקרה שלפנינו הוא אחד מהם - הנכללים לכאורה בלשון החוק, אולם בחינה תכליתית תבהיר כי הם נופלים מחוץ לגבולות החוק.
ה. לאחר מתן פסק-דינו של ביהמ"ש קמא, קבע ביהמ"ש העליון בע"א 6222/97, פד"י נ"ב(3) 145 (להלן: פרשת טבעול) הלכה חדשה בדבר הפרשנות שיש להעניק לסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים. נקבע שם כי מקום שהסדר מסויים נופל בגדר אחת מן החלופות המנויות בסעיף, די בכך כדי להביא למסקנה כי המדובר בהסדר כובל. אלא, שתנאי מוקדם ליישום ההלכה שנקבעה בפרשת טבעול הוא כי המקרה הנבחן בא בגדר הוראת סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים. ענייננו אינו בא, מלכתחילה, בגדר הוראה זו, וממילא אין מקום להידרש לשאלת החזקות הקבועות בחוק. המשיבה, שבבעלותה חניון כיכר ספרא, היתה בת-חורין שלא להעניק לאחרים זכות שימוש בנכס שהושכר. היא היתה רשאית להפעילו בעצמה. משהחליטה להעניק לאחרים את הזכות להפעיל את החניון, בנתון להגבלות מסויימות שתכליתן עולה בקנה אחד עם הצורך להבטיח את רווחת הציבור, אין לבוא עמה חשבון.
ו. אשר לסברתו של השופט אור, (בפס"ד להלן), כי מדובר ב"זוטי דברים" - ספק אם ניתן להחיל עיקרון "זוטי הדברים" במקרה דומה בעתיד, לאור כללי ההגבלים העסקיים (פטור לסוג הסכמים שפגיעתם בתחרות קלת ערך).
ז. השופט אור: אין לומר כי ההסכם שבפנינו לא נעשה בין "בני אדם המנהלים עסקים", שכן העירייה לא פעלה בעניינינו בכשירותה הציבורית-שלטונית. יחד עם זאת, אין לראות בהסכם "הסדר כובל" כמובנו בחוק. אין טעם להחיל את דיני ההגבלים העסקיים על פעילות עסקית שאינה גורמת פגיעה ממשית כלשהי לתחרות בענף או במשק. גם בהנחה הנוצרת על פי החזקה החלוטה בסעיף 2(ב) לחוק, כי הכבילות הקבועות בהסכם שבין העירייה למערערת מפחיתות את התחרות בין הצדדים להסדר או בינם לבין אדם שאינו צד להסדר, פגיעתן בתחרות במשק או בענף החניה זניחה. ניתן להחיל במקרה דנן, ובמקרים דומים אשר יתכן ויעלו בעתיד, את העקרון של "זוטי דברים" הקובע כי גם כאשר קיימת פגיעה בזכות או כאשר מתבצע מעשה שהוא עבירה, ביהמ"ש לא ייטה לעסוק בכך אם מדובר בפגיעה מזערית או במעשה קל ערך.
ח. השופט טירקל: מסכים שאין לראות בהוראות ההסכם הנדון הסדר כובל אסור ולפיכך יש לדחות את הערעור. יש לצמצם ככל האפשר את הגדרתו של ההסדר הכובל על מנת
שצדדים תמימים לא יהיו, בבלי דעת, לעבריינים. כמו כן ניתן להחיל כאן את העיקרון של "זוטי דברים" כפי שמציע השופט אור.

(בפני השופטים: אור, טירקל, ריבלין. עו"ד גב' אורית גדרון למערערת, עו"ד חיים כהן למשיבה. 17.2.03).

בג"צ 7907/00 + 5627/00 + 5145/00 - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון ואח' נגד שר הפנים ואח'

*גדר הסמכויות של ועדות תכנון מקומיות לשנות פרטי תכנית בניין עיר(העתירות נתקבלו ברוב דעות).

א. ביום 24.8.95 נתפרסם חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43). תיקון זה עשה שינויים רבים בחוק העיקרי. השינוי העיקרי היה בהעברת סמכויות שונות מן הוועדות המחוזיות לוועדות המקומיות. שלוש העתירות עניינן ב"מהפכת 43" ככל שהמדובר הוא בסמכויותיהן של הוועדות המקומיות. הוועדות המקומיות שלענין, כל אחת מהן במקומה, אישרו תוכניות מיתאר מקומיות, אך משהובאו אותן תוכניות לפני שר הפנים החליט לדחותן, כשהוא קובע כי באשרן אותן תוכניות חרגו הוועדות המקומיות מסמכותן. העתירות תוקפות החלטותיו אלו של שר הפנים.
ב. עתירה אחת נוגעת ליישוב כפרי ארסוף. הבנייה בישוב מוסדרת כיום ע"י תוכנית מיתאר מקומית מאושרת. בתוכנית זו יש 90 חלקות לבניה: 66 חלקות - בנות 1,400 מ"ר (מיגרשים גדולים) 24 חלקות - בנות 700 מ"ר (מיגרשים רגילים). בתוכנית נקבע כי על כל מגרש - רגיל או גדול - ניתן להקים מיבנה אחד. מיבנה בשטח של עד 330 מ"ר במגרש גדול, ומיבנה בשטח של עד 165 מ"ר במגרש רגיל. היישוב נמצא בתחום סמכותה של הוועדה המקומית חוף השרון. לבקשת כמה בעלי זכויות במגרשים הגדולים, אישרה הוועדה המקומית איסוף להקים בכל מגרש גדול - תחת מבנה אחד בן 330 מ"ר על-פי התוכנית המקורית - שני בתי מגורים נפרדים בשטח כולל של 330 מ"ר. התכנית הועברה לעיונו של שר הפנים והוא החליט כסמכותו בסעיף 109(ב) לחוק התכנון והבניה, (חוק התכנון או החוק) - שלא לאשרה. לדעתו, חרגה הוועדה המקומית מסמכותה באשרה את התוכנית. נגד החלטתו זו של שר הפנים עתרה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון ו-11 בעלי מגרשים באיסוף בשתי עתירות נפרדות.
ג. עתירה אחרת מתייחסת להחלטת שר הפנים שלא לאשר תוכנית מיתאר מקומית שאישרה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים. עיקרה של התוכנית הוא בשינויי ייעוד, צורה וגובה של פרוייקט בנייה גדול במרכז גבעתיים, אך ללא תוספת שטחי בניה. גם במקרה זה סירב שר הפנים לאשר את התכנית בנימוק שהוועדה המקומית אינה מוסמכת לאשרה. השאלה המשפטית הנשאלת בשתי העתירות היא, האם באשרן תוכניות שאישרו פעלו הוועדות המקומיות - בסמכות על-פי דין. העתירות נתקבלו ברוב דעות.
ד. השופט חשין: החוק המתקן, סעיף 62א(א), העניק לוועדות המקומיות סמכות לאשר תוכנית "שינוי של הוראות בדבר בינוי או עיצוב אדריכליים". מהו תחום התפרשותו של צירוף התיבות "בינוי או עיצוב אדריכליים"? הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון פעלה בגידרי סמכויותיה בהתירה הפרדה בין יחידות דיור במיגרשים גדולים, ובקביעתה כי תחת מיבנה אחד ניתן לבנות שני מיבנים נפרדים על אותו מיגרש. שר הפנים שגה, אפוא, בסברו כי לעת שהתירה הפיכת מיבנה שעל מיגרש גדול לשני מיבנים נפרדים פעלה הוועדה המקומית אל-מחוץ לגידרי סמכותה.
ה. אשר לפרשת גבעתיים לעניין גובהם של המבנים - גם בענין זה הדין עם העותרים. גבהו של בנין ומספר קומותיו, מהווים מרכיב ומאפיין עיקריים בבחינתו הארכיטקטונית של הבנין. על-כן נושא גובהו של בנין ומספר קומותיו של בנין עשויים למצוא מקומם במסגרת הנוסחה של "בינוי או עיצוב אדריכליים" הנתונה למרות ועדה מקומית. אכן, בגדרי שיקול דעתה אין הוועדה יכולה להורות על הגבהתם של בניינים כרצונה. כך באשר להגבהת בניינים וכך באשר להוספת קומות. לפי התכנית הקיימת בגבעתיים ניתן לבנות בנין בן 16 קומות בגובה של 57 מטרים. על-פי התכנית המוצעת תשתנה צורת המבנה ל-23 קומות וגובה 71 מטרים. אין ספק כי תוספת זו לגובה ולקומות היא תוספת משמעותית ביותר. ואולם, אין בכך בלבד כדי להוציאה אל מחוץ לסמכותה של הועדה המקומית. השר פסל את התכנית על הסף בסברו כי היא חורגת מסמכותה של הועדה המקומית, וממילא לא נתן דעתו על גופה של התכנית ועל השתלבותה בסביבה. על כן יש להחזיר את הענין לשר הפנים, לשיקולו לגופה של התכנית.
ו. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): סעיף 62א(א) היקנה סמכויות מוגבלות בהיקפן לוועדות המקומיות אשר אינן מתפרשות על פני העניינים נשוא תכניות המיתאר המקומיות העומדות בבסיס העתירות שבפנינו. לפיכך צדק שר הפנים בסרבו לאשר את התכניות הללו בנימוק כי הוועדות המקומיות חרגו מסמכותן בקבלתן אותן.
ז. המשנה לנשיא ש. לוין: אין ספק שסעיף 62(א) הביא לשינויים שאינם מבוטלים בחלוקת הסמכויות בין הועדות המקומיות לבין הועדות המחוזיות. אשר לפרשת חוף השרון: תכליתן של ההוראות בדבר הגבלת מספר המבנים על כל מגרש בתכנית המקורית היא למנוע צפיפות של בניה, והמילים "תכנית בדבר בינוי או עיצוב אדריכליים", שבסמכות השינוי של ועדה מקומית אינן סובלות את פרשנותו המרחיבה של השופט חשין. לעומת זאת מסכים עם השופט חשין לענין פרשת גבעתיים, כי שינוי מספר הקומות בתכנית נכנס בגדר "בינוי או עיצוב אדריכליים".

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב' דורנר, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. 6.2.03).

על"ע 9454/01 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נגד עו"ד ברוך רווה

*הרחקה לצמיתות מהלשכה של עו"ד שהורשע בעבירות פליליות שביצע במסגרת מקצועו כעורך דין(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. בשנת 1987 ערך המשיב חוזה פיקטיווי למכירת דירה של לקוחו, ללא ידיעת הלקוח, וזייף את חתימת לקוחו. את המסמכים המזוייפים הציג המשיב לפני בנק למשכנתאות ובעזרתם סייע ללקוחה אחרת שלו לגרור משכנתא, שרבצה על דירה שמכרה. בשנת 1994 הורשע המשיב במשפט פלילי בזיוף מסמך בכוונה לקבלת דבר, בשימוש במסמך מזויף ובקבלת דבר במרמה. בשנת 1998 הורשע המשיב במשפט פלילי אחר בעבירת זיוף בכוונה לקבל דבר, בכך שבשנת 1990 ערך צוואה, לחתימתה של מצווה פלונית, ולפי בקשת לקוחו - שצויין כנהנה מן הצוואה - רשם על גבי הצוואה תאריך מוקדם מזה שבו נחתמה הצוואה. בגין הרשעתו בשתי הפרשיות, גזר ביה"ד המחוזי למשיב עונש של הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין. המשיב ערער לפני בית הדין המשמעתי הארצי, שהמיר את העונש להשעייה לתקופה של 8 שנים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. עו"ד המבצע עבירות זיוף ומרמה כלפי לקוחותיו ממיט קלון לא רק על עצמו, אלא פוגעים קשות באמונו של הציבור בעורכי הדין בכללם; ותיקונה של הפגיעה איננו יכול להיות מושג אלא בנקיטת אמצעי משמעת ראויים לשמם. מי שאיננו עו"ד והורשע בעבירה שיש עימה קלון עשוי - בהתאם לסעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין
- להיפסל מעיקרה להצטרפות ללשכת עורכי הדין. סעיף 75 לחוק משלים את הנורמה הזאת בקבעו, כי מי שביצע עבירה שיש עימה קלון, והוא כבר חבר בלשכת עורכי הדין, עלול להיענש בהשעייתו מן העיסוק במקצוע, ואף בהרחקתו לצמיתות משורות עורכי הדין.
ג. ההכרעה בשאלה אימתי ניתן להסתפק, לגבי עו"ד שהורשע בעבירה פלילית חמורה שיש עימה קלון, בעונש השעייה לתקופה קצובה ואימתי ראוי להוציאו לצמיתות מקהל עורכי-הדין, תלויה, כמובן, בנסיבותיו של המקרה הנתון. אין לשלול את האפשרות, שבשל הרשעתו במעשה פלילי חמור אחד ויחיד ייפסל עוה"ד המורשע לצמיתות מן העיסוק במקצוע; ובענייננו, די היה בהרשעתו של המשיב בכל אחת משתי הפרשיות החמורות, כדי להוביל למסקנה כי יש להרחיקו לצמיתות מן המקצוע. אין מדובר בעו"ד שלאחר שנים של עיסוק במקצועו נכשל לראשונה, ובאורח חריג לדרכו הרגילה, בביצוע עבירה פלילית חמורה. ענייננו בעו"ד שכבר נזקפו לחובתו הרשעות פליליות ומשמעתיות קודמות. אין לכן מנוס מפני הוצאתו של המשיב מלשכת עורכי הדין לצמיתות.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. ויצמן למערער, עו"ד א. עינב למשיב. 18.2.03).

רע"א 270/01 - תמנון שירותי מיגון אבטחה... בע"מ נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ(מחוזי ת"א - ע.א. 2126/99 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).

*דחיית טענה של התרשלות עובדי חברת שמירה שגרמה לפריצה וגניבה. *תחולתו של "חוק השומרים" בשמירה על אתרים *החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו"א. חברת חירות בע"מ (להלן - החברה) מחזיקה במגרש ובו מחסנים, משרדים וציוד. המגרש מגודר ולו שני שערי כניסה בצפון המגרש ובדרומו. החברה כרתה הסכם עם חברת שמירה (להלן - המערערת), בו נטלה על עצמה המערערת לשמור על האתר "ברמה מעולה ומקצועית לשביעות רצון" החברה. הוסכם כי השמירה תבוצע על ידי שני שומרים בכל משמרת. באתר נקבעו "נקודות ביקורת" ובהן "לחצנים" הקשורים למרכז בקרה. על השומרים היה ללחוץ על הלחצנים על פי סדר שנקבע בהסכם. על פי נוהל השמירה שנקבע בחוזה, משעה 30:15 ועד 00:19 יוצמד שומר אחד בשער הצפוני ושומר אחר בשער הדרומי. החל בשעה 00:19 יינעל השער הדרומי ושני השומרים יוצבו בשער הצפוני. באחד מסופי השבוע אירעה פריצה לאחד המחסנים. נגנב ציוד רב. חברת הביטוח (להלן: המשיבה) - שילמה לחברה את דמי הביטוח, והגישה מצידה תביעת שיבוב נגד המערערת.
ב. בימ"ש השלום קבע כי המערערת הפרה במספר עניינים את הוראות חוזה השמירה עם החברה. עם זאת קבע כי אין קשר סיבתי בין הפרת ההסכם לבין הנזק שנגרם. לדעתו, המערערת אינה אחראית לנזק בגין הפרת ההסכם או רשלנות בנזיקין. עוד קבע כי המערערת אינה אחראית על פי חוק השומרים, שכן, "שמירה שעניינה סיור בנקודות מסויימות ואף פיקוח על עמדת השער, אינה שקולה ל'החזקת הנכס', שהוא תנאי לתחולתו של חוק השומרים". לאור כל אלה נדחתה תביעתה של המשיבה.
ג. ערעורה של המשיבה לבית המשפט המחוזי נתקבל. נקבע כי המערערת היא "שומרת שכר" והיא אחראית לנזקיה של החברה על פי חוק השומרים. לעניין זה נקבע כי יש לראות במערערת כמי שמחזיקה במחסן. כן נקבע כי המערערת אחראית גם מכוח הוראותיו של סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות. לבסוף, נקבע כי המערערת אחראית ברשלנות כלפי המשיבה, שכן היא התרשלה כלפיה, ולא הרימה את הנטל המוטל עליה (מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין) - של הדבר מדבר בעדו - להראות כי לא התרשלותה היא שגרמה לנזקה של החברה. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
ד. בשאלה אם חוק השומרים חל בעניינה של המערערת, התשובה היא שלילית. אמת, עיסוקה של המערערת הוא בשמירה, אך לא כל מי שעוסק בשמירה הוא שומר כמשמעות ביטוי זה בחוק השומרים. החוק קובע כי "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". לדיבור "החזקה" בחוק השומרים יש ליתן אותו מובן המגשים את תכליתו של חוק השומרים. ההחזקה כמקור לאחריות על פי חוק השומרים מבוססת על מידת השליטה של אדם אחד על נכס של אחר. מידתה של השליטה הנדרשת - כמו גם של התמורה הנדרשת - כדי להימנות על שומר בשכר קשורה, בין השאר, בשאלה אם מוצדק הוא להטיל על אותו אדם את האחריות המוגברת המאפיינת את השומר בשכר.
ה. בענייננו, אין לומר כלל כי המערערת החזיקה במגרש, במחסנים ובכל אשר בתוכם, באופן שניתן לאפיין החזקה זו כשמירה הגוררת אחריה אחריות מוגברת. בחינה של ההסדרים החוזיים שנקבעו בין הצדדים מובילה למסקנה כי אין להטיל על המערערת אחריות מוגברת. נהפוך הוא: מהיחס החוזי שבין הצדדים מתבקשת המסקנה כי על המערערת מוטלת האחריות לפיצוי החברה רק על אותם נזקים שנגרמו בשל רשלנותה. מכיוון שכך, אין להטיל אחריות על המערערת מכוח חוק השומרים.
ו. אשר לאחריות לפי עוולת הרשלנות - בימ"ש השלום קבע כי המערערת אינה אחראית ברשלנות שבנזיקין, שכן לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלותה לבין הנזק שנגרם. החלטה זו שונתה בביהמ"ש המחוזי, תוך הסתייעות בדיני "הדבר מדבר בעדו". אכן, יש בכוחם של דינים אלה להשלים את שהחסירו הראיות באשר לקשר הסיבתי, אך אחד התנאים המרכזיים לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הינו כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. במקרה דנא, אין האירוע מתיישב עם המסקנה שהחברה התרשלה יותר מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד עמיקם חרל"פ ואבי אלרום למערערת, עו"ד שמעון כץ למשיבה. 19.2.03).

ע.פ. 6810/02 - אבו דבוס עאבד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה כשיש עדות מומחה על קשר סיבתי בין דקירת המנוח לפטירתו לאחר זמן וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. באחד הימים פרץ ויכוח בין המערער לבין שכנו בקשר לדרך שנסללה מחוץ לבתיהם ובקשר לשימוש בה. במהלך הויכוח נכנס המערער לביתו, נטל סכין שאורך להבה 20 ס"מ, ניגש אל השכן ודקר אותו בבטנו, בזרועו ובגבו. הלה אושפז ונותח. לאחר ששוחרר מבית החולים, אושפז שוב, כעבור חודש ימים, לשם צינטור בכלייתו שנפגעה מהדקירה, ובמהלך הצינטור נפטר. המערער הועמד לדין באשמת הריגתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הדקירה למוות, והרשיע את המערער בעבירת הריגה. בגזר הדין עמד ביהמ"ש על חומרתו של המעשה, שבו קופד פתיל חייו של המנוח בשל סכסוך של מה בכך, וכן עמד על עברו הפלילי של המערער, הרצוף מעשי אלימות. על רקע כל אלה גזר עליו ביהמ"ש מאסר של 12 שנים בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.

ב. בפני ביהמ"ש קמא נשמעה עדותו של מומחה לרפואה משפטית, שעמד על השתלשלות הארועים שהביאה למותו של המנוח, ועמד על דעתו כי יש קשר בין הדקירה והבעיה הרפואית שהתעוררה בכלייתו של המנוח לבין מותו. בכך יצאה התביעה ידי חובת ההוכחה כי לא נותק הקשר הסיבתי בין מעשהו של המערער לבין המוות בהתאם לאמור בסעיף 309 לחוק העונשין.

ג. אשר לעונש - אף שתקופת המאסר שהושתה על המערער ממושכת, אין העונש חמור בשים לב לחומרת מעשיו של המערער. ביהמ"ש קמא עמד על הזלזול שגילה המערער בחיי אדם, על כך שמשפחת המנוח נותרה ללא תומך וכי בין ששת ילדיו היתומים, תינוק שלא זכה להכיר את אביו. עברו הפלילי של המערער מצביע על כך שהוא אדם אלים אשר השימוש בסכין ובאלימות היו לו לדרך חיים. על אף גילו הצעיר ריצה המערער בעבר מספר עונשי מאסר בשל עבירות אלימות שהורשע בהן. בהתחשב בחומרת העבירה שהורשע בה, במדרג החומרה של מעשה הדקירה הקטלני ובעברו הפלילי של המערער, אין להקל בעונשו.

(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד וופא זועבי פאהום למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 16.2.03).

ע.א. 2718/02 + 1854/02 - בית חולים מקאסד ואח' נגד מהראן חושיה ואח'

*כאשר ביהמ"ש אינו מקבל סכום חיוב בהסכם פשרה בתביעת נזיקין, יכול הנתבע לחזור בו מהודאה בחבותו שניתנה במסגרת הסכם הפשרה (הערעור נתקבל).

המשיבים הגישו תביעה נגד ביה"ח בטענה כי המערערים אחראים בגין נזקים שנגרמו לילד (המשיב) בעת לידתו, בשל רשלנותם של רופאי בית-החולים. הצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה שבו הודו המערערים באחריותם ונקבע בהסכם שיעור הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את ההסכם בדבר שיעור הפיצויים וחייב את בית-החולים בתשלום פיצויים יותר גדולים מבלי לדון ולהכריע באחריות ביה"ח לנזקו. זאת, על-בסיס הקביעה, כי ביה"ח הודה באחריותו. ביה"ח טען, כי הודה באחריותו בגדר הסכם הפשרה בלבד ומשבוטל ההסכם, בטלה אף ההודאה באחריות. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו. ראשית, משום שבגדר ההודאה, שאמנם נעשתה במעמד הצגתו של הסכם הפשרה בפני ביהמ"ש, לא נאמר כי היא לצורך הפשרה בלבד. ושנית, ובכך ראה ביהמ"ש את העיקר, משום שגם "הודאה בחבות, הניתנת במסגרת הסכם פשרה, נותרת על-כנה אף אם לא אושר הסכם זה בסופו של דבר על-ידי ביהמ"ש". הערעור נתקבל.
פשוט הוא, כי ההודאה בחבות ניתנה לצורך פשרה, שכאמור, הוגשה במעמד מתן ההודאה, ובית-החולים חזר והסביר זאת במהלך הדיון. עמדת ביהמ"ש המחוזי, שההודאה מחייבת, גם אם הפשרה בוטלה, אינה יכולה להתקבל. פשרה היא פרי הסכם בין הצדדים, בגדרו חיוב שקיבל על עצמו צד מותנה בקיום מכלול ההסכם, ואך מובן הוא, כי ביטול הסכם הפשרה, ככל שהוא נוגע לסכום הפיצויים שעליו הוסכם, חייב להשתרע גם על ההודאה בחבות.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד עבאס באסי ומוסא עת'מאן למערערים, עו"ד עמוס גבעון למשיבים.19.2.03).

בג"צ 6956/02 - אריה דגן ואח' נגד פקיד שומה אילת

*כאשר יש טענה שהמדינה אינה מבצעת פס"ד, יש לפנות לביהמ"ש המוסמך ולא לבג"צ (העתירה נדחתה).

העותרים הגישו לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע ערעורים על שומות שהוציא המשיב. ביהמ"ש המחוזי הורה על ביטול שומות ספציפיות (להלן: פסה"ד). על פס"ד זה הגישו העותרים ערעור לביהמ"ש העליון, אשר עודנו תלוי ועומד. בעקבות פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי הוציא המשיב שומות מעודכנות. טענת העותרים, כי שומות אלו אינן עולות בקנה אחד עם פסה"ד, ועל-כן יש לתקנן, נדחתה ע"י המשיב. העותרים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה "למתן הוראות באשר לדרך עריכת השומות המעודכנות לאור פסה"ד". ואולם, לאחר שהתבקשו ע"י ביהמ"ש להצביע על סמכותו לדון בבקשה, משכו את בקשתם והיא נמחקה. מכאן העתירה, בגדרה טענו העותרים כי סירוב המשיב לתקן את השומות המעודכנות שהוציא, ואשר אינן תואמות את פסה"ד, כמוהו כסירוב
לקיים פס"ד חלוט. בתשובתו לעתירה טען המשיב, כי אין הוא מפר את פסה"ד. דין העתירה להידחות על הסף.
אין זה מתפקידו של בג"צ להבהיר ולפרש את פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי. במקרה בו דרוש פס"ד הבהרה, פתוחה בפני בעלי-הדין האפשרות לפנות לביהמ"ש אשר נתן את פסה"ד, כדי שיבהיר, על דרך הצהרה, את פסק-דינו, ובכך יתאפשר יישומו. ואילו, באם אין מדובר במחלוקת פרשנית אלא באי ביצוע פסה"ד, הרי שפתוחה בפני העותר הדרך לתבוע את ביצועו בהליכים המקובלים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' רחל כץ לעותרים, עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס למשיב. 26.1.03).

בש"פ 726/03 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר שוחט

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות אינוס וכליאת שווא של אשה ע"י בעלה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשתי עבירות של אינוס וכליאת שווא של אשתו שפתחה נגדו בהליכי גירושין. בתאריך 3.6.02 הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. שמיעת הראיות עתידה להסתיים ביום 5.2.03, הוא המועד שבו תחזור המתלוננת לדוכן העדים כעדת הזמה, ובהמשך ישמיעו הצדדים את סיכומיהם. לקראת תום 9 חודשים מיום הגשתו של כתב האישום, עתרה המדינה להארכת המעצר ב-90 ימים, לפי סעיף 62 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
הסיבה לשיהוי בסיום המשפט בענייננו נובעת מכך שעל אף ששמיעת ראיות התביעה הסתיימה בסוף חודש אוקטובר 2002, לא החלה שמיעת פרשת ההגנה כבר באותו יום, הואיל והסניגור עתר לדחיית הדיון במטרה להעיד את המשיב במועד אחר, וגם כדי לאפשר לו לשקול את אפשרות זימונה של המתלוננת לעדות נוספת. כך או כך, ההליכים בעניינו של המשיב עומדים בפני סיומם. אך לא מטעם זה בלבד נכון להיעתר לבקשת המדינה, אלא גם לנוכח העובדה כי בחודש אוקטובר 2002 הסתיים הדיון בתיק פלילי אחר בו הובא המשיב לדין בעבירות של תקיפת המתלוננת והשמעת איומים כלפיה. עבירות אלו התרחשו בחודש אפריל 2001, וכפי שכתב האישום הנוכחי מלמד, גלומה במשיב סכנה נמשכת למתלוננת, ועל כן נכון לעכב את שחרורו עד אשר יכריע ביהמ"ש בשאלת אשמתו או חפותו.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' דניאלה בייניש למבקשת, עו"ד אבן ברי שחדה למשיב. 26.1.03).

בש"פ 1329/03 - מטאב אבו אל קיעאן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של יריות בתגרה, כאשר המשטרה לא עצרה את החשוד אלא כעבור 20 יום מהאירוע (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי השתתף בתגרה המונית ביישוב חורה, בין פלגים שונים של אותה משפחה, ותוך כך ירה באקדח שהחזיק ללא רשיון וגרם לשריטה בגבו של אחד מבני הקבוצה היריבה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
האירוע התרחש ביום 1.12.02. כבר באותו יום מסרו שני אנשים הודעות, בהן נקבו בשמו של העורר כמי שירה בעת האירוע. אדם נוסף מסר הודעה דומה ביום 9.12.02. העורר נעצר רק ביום 22.12.02. לא ניתן הסבר מדוע התעכב המעצר. אם אכן מדובר באדם שנשקפת ממנו סכנה, דומה שראוי היה לעוצרו עוד בשלב מוקדם יותר. זאת ועוד, אחיו של העורר הואשם אף הוא בגין חלקו באירוע. ההבדל בין העורר לבין האח נעוץ בכך שהעורר הואשם בעבירה של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה בגין הפגיעה - שריטה - באחד הנוכחים. מתברר כי הושג הסדר טיעון עם האח. על-פי ההסדר הודה
האח בעובדות שבכתב האישום והתביעה הסכימה שיוטל עליו עונש של 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. שני הנתונים האמורים מובילים למסקנה כי ראוי לעשות במקרה זה שימוש בחלופה למעצר.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד מאיר מורגנשטרן לעורר, עו"ד גב' דניאלה ביניש למשיבה. 19.2.03).

בש"פ 1469/03 - יורם לנדסברגר נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות גניבה ותקיפה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בביצוע עבירות של תקיפה, גניבה, החזקת כלי פריצה והיזק בזדון. המשיבה ביקשה, כי העורר ייעצר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום קבע, כי ראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר. ערר של המדינה נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי שהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
העורר הינו בן 60 שנה. יש לו עבר עשיר בעבירות מסוגים שונים. בעת שבוצעה לכאורה העבירה דנא, היה תלוי נגד העורר הליך פלילי, בשני אישומים של הפרת הוראה חוקית ובצרוף של 16 אישומים נוספים, הכוללים החזקת סמים לצריכה עצמית. מעל ראשו של העורר תלויים עונשי מאסר על תנאי. בדיון שנערך בהליך האחר החליט בית המשפט לדחות את הדיון במטרה לאפשר לעורר "להוכיח כי דרכו החדשה הינה דרך נקייה מהסתבכות כלשהי עם החוק". ביהמ"ש הוסיף, כי על העורר לדעת שהסתבכות נוספת עם החוק תביאו מאחורי סורג ובריח. חרף דברים אלה, בוצעו העבירות הנוכחיות כחודשיים לאחר הדיון הנזכר. מבחינה זו, אין ספק שהעורר הפר את האמון שביהמ"ש נתן בו. למרות זאת, ראוי לשקול חלופה למעצר, ואכן חלופה נאותה הוצגה בפני בימ"ש השלום, ואותה יש לקבל.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ח. משגב לעורר, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבה. 19.2.03).

בש"פ 803/03 - שמואל אוחנה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של ייבוא חשיש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נעצר כשברכבו חבילה שהכילה 3.1 ק"ג של סם קנאבוס. המשיבה עתרה בבימ"ש השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים. במהלך הדיון טענה באת-כוח העורר, כי בשנת 2000 החל העורר בתהליך גמילה שהוכתר בהצלחה, והוא אף חזר לתפקד ככל אדם. אולם בעקבות משבר כלכלי אליו נקלע, חזר בשלהי שנת 2002 להתמכרותו הישנה. כמו-כן נטען, כי כבר בחודש אוקטובר 2002 (היינו, לפני ביצוע העבירה הנוכחית), פנה העורר מיוזמתו למוסד גמילה. לאור זאת הורה ביהמ"ש לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר. בתסקיר שהוגש לביהמ"ש, צויין שהעורר מביע רצון כן לשוב ולהיגמל מהשימוש בסם, ושירות המבחן המליץ לערוך ניסיון נוסף במטרה לסייע לעורר בתחום זה. בימ"ש השלום אימץ את ההמלצה והחליט לשוב ולהידרש לעניין לאחר ששירות המבחן יגיש תסקיר משלים, ובינתיים ישהה העורר במכון גמילה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מעידתו הנוכחית של העורר אינה מעידתו הראשונה בכלל, ובתחום הסמים בפרט. בשנת 1996 הוא הורשע בעבירת סמים וביהמ"ש נהג בו במתינות וגזר לו מאסר על תנאי. בחודש ינואר 2001 שוב עבר עבירות סמים. משהובא לדין החליט ביהמ"ש להימנע מהפעלתו של המאסר המותנה שעמד נגדו. גם הפעם לא הצליח העורר לעמוד במבחן, ומעל באמון שניתן בו. כיוון שכך אין דרך אחרת אלא להורת על מצצרו של העורר.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד איריס יערי לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 27.1.03).

ע.פ. 4889/02 - מדינת ישראל נגד סלימאן בן סלמן רעד

*החמרה בעונש בעבירה של אינוס אשה חולה וסובלת מפיגור שכלי (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע ב-3 עבירות של אינוס המתלוננת, שהיא ילידת 1962 וסובלת ממחלת ניוון שרירים ומפיגור שכלי קל, תוך הבטחה שיתגרש מאשתו וישא אותה לאישה ותוך איומים לבל תספר על המעשים. כתוצאה ממעשה האינוס השלישי, הרתה המתלוננת ונאלצה לעבור הפלה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר, שמתוכן 5 שנים וחצי מאסר בפועל, ותשלום פיצויים של 30,000 ש"ח למתלוננת. הערעור על קולת העונש נתקבל.
במקרים כגון זה שלפנינו על בתי המשפט לעשות כל שבידיהם כדי להגן על אלה שכוחותיהם הדלים אינם עומדים להם כדי להגן על עצמם, על החלכאים והנדכאים, רפי הגוף ורפי השכל, הנכנעים בפני האלימים והחזקים מהם. חומרה מיוחדת מוסיפות הרשעותיו הקודמות הרבות של המשיב, ובמיוחד ההרשעות בעבירות אלימות. בצד הזכות עומדת לו התקופה הממושכת שחלפה, חמש-שש שנים, מיום שעשה את מעשיו ועד שהוגש כתב האישום, וכשבע-שמונה שנים עד שנגזר דינו. אכן, העיכובים לא נגרמו בעטיין של רשויות החקירה - שמלכתחילה לא עמדו לרשותן בדיקות ה- .D.N.Aהדרושות, שהשתכללו רק שנים לאחר המעשים, ובעזרתן הורשע המשיב. אולם עינוי דין הוא עינוי דין, ודבר זה מצדיק הקלה בעונשו. עוד עומד לזכותו הכלל שאין ממצים בערעור את מידת העונש עד תומה. לפיכך הוחלט להחמיר בעונשו של המשיב - אך לא כדי המידה שהוא ראוי לה בשל מעשיו - כך שמלוא תקופת המאסר, דהיינו שבע שנים, תהיה לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד גל קרזבום למשיב. 16.2.03).

ע.פ. 10384/01 - מרינה וילנסקי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של נסיון לשידול לרצח (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת בהסכמה).

בתה של המערערת נשואה לפלוני וחיי הנישואים של בני הזוג באו עד משבר. הבעל סירב להתגרש, והמערערת התקשרה עם פלוני כדי שירצח את החתן. אלא שפלוני דיווח על הדבר למשטרה. המערערת הורשעה בעבירה של נסיון לשידול לרצח ונדונה ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמה והעונש הוקל במקצת.
מתוך תסקיר שירות המבחן עולה כי שהותה של המערערת בכלא גרמה לה דיכאון עז עד כדי נסיונות אובדניים, וכי אחזה בה "חרטה עזה" על המעשה שעשתה. שירות המבחן המליץ על קיצור כלשהו של עונש המאסר בפועל שהוטל על המערערת, והעמדתה תחת זאת בפיקוח שירות המבחן. נציגת המדינה מסכימה כי עונשה של המערערת יקוצר באורח "סימלי שבסימלי". הוחלט כי ראוי אומנם לקצר את עונשה של המערערת בחודשים מספר ולהעמידה בפיקוח שירות המבחן בצירוף לפעולת שיקום שהמערערת תיעזר בה. לפיכך יועמד ענשה על 3 שנים וחצי מאסר בפועל והמערערת תועמד, בהסכמתה, בפיקוח שירות המבחן למשך שנה.