תקציר סביר כרך ס' חוברת 3

רע"פ 889/02 - יעקב רשתי נגד מדינת ישראל

*חובת הזהירות של מעביד ומבחן הצפיות לצורך הרשעה בגרימת מוות ברשלנות בתאונת עבודה(מחוזי ת"א - ע.פ. 71352/00 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש היה מנהל מחלקת השווקים בעיריית ת"א ומופקד על התחזוקה, הבינוי והפיקוח בשוק הסיטונאי שבעיר. את עבודות התחזוקה בשוק ביצע צוות עובדים שראשו היה כפוף למבקש במישרין. במקרה נשוא הדיון הורה ראש הצוות לשלושה מעובדיו לבצע עבודת חיתוך של פרופילי אלומיניום בתוך מרתף. עבודה מסוג זה נהוג וצריך היה לבצע בבית המלאכה שהוקם ביזמת המבקש. במהלך העבודה נפלטו גיצים ממכשיר החיתוך ופגעו במיכל של חומר מדלל (טינר) שעמד במרתף. המיכל התלקח והלהבות אחזו בשלושת העובדים. אחד העובדים ניספה ושני העובדים האחרים נפצעו. המבקש וראש צוות העובדים הואשמו בבימ"ש השלום בגרימת מוות ברשלנות, וביהמ"ש הרשיע את ראש צוות העובדים ואילו את המבקש זיכה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי המבקש כשל בכך שלא הדריך את עובדיו בהוראות הבטיחות הנוגעות לביצוע עבודות בקירבת חומרים דליקים, ובכך שלא הינחה אותם כי אין לבצע עבודות חיתוך מחוץ לתחומי בית המלאכה. לפי קביעתו, יכול וצריך היה המבקש לצפות את האפשרות כי העובדים יבצעו עבודות כאלה גם מחוץ למקום זה. הסניגור טוען כי לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מעשיו ומחדליו של המבקש לבין התאונה. כן טען כי בניגוד לבימ"ש השלום, שאת שאלת אחריותו של המבקש לגרימת תוצאות התאונה בחן על-פי מבחן ה"מודעות-בכוח", הרי שביהמ"ש המחוזי בחן אותה שאלה בהתבסס על "מבחן הצפיות", ובכך, טעה. לדעתו, כמתחייב מהגדרת "רשלנות" בסעיף 21(א) לחוק העונשין, (תיקון מס' 39), את שאלת קיומה של רשלנות בפלילים אין עוד לבחון לפי השאלה אם אדם סביר, בנסיבות דומות, יכול היה לצפות את אפשרות גרימת התוצאה הנמנית עם רכיבי העבירה, אלא לפי השאלה אם אדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאפשרות זו.
ג. הערכאות הקודמות אמנם הגיעו לכלל הכרעות מנוגדות, ואולם השוני בין הכרעותיהן איננו נובע, מהחלתה של נורמת זהירות שונה, אלא מהערכה שונה של העובדות הרלוואנטיות לקביעת שורת אחריותו של המבקש. בעוד שבית-משפט השלום ראה את העיקר בכך שצוות התחזוקה ביצע את עבודת החיתוך במרתף, בעוד שלפי הנהוג צריך היה לבצעה בבית המלאכה, הרי שביהמ"ש המחוזי ראה את העיקר במחדלו של המבקש להדריך ולהנחות את ראש הצוות ועובדיו בדבר הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודות של חיתוך מתכת בקירבת חומרים דליקים. שימושו של ביהמ"ש המחוזי במושג "צפיות" היה אמנם מוטעה, אך טעות זאת אין בה כדי להועיל למבקש. בדין קבע ביהמ"ש המחוזי, כי על המבקש היתה מוטלת חובה לדאוג להנחיית עובדיו בנושא הבטיחות, ובדין קבע כי התקיים קשר סיבתי בין מחדלו של המבקש לבין אירוע התאונה ותוצאותיה הקשות.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. זכות למבקש, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 20.8.02).

ע.פ. 4492/02 - שטייק סרגיי נגד מדינת ישראל

החלטה על פסילת שופט בשל מעורבות יתר בנסיון להביא להסדר טיעון. הגורמים המצדיקים פסילת שופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

א. המערער הואשם בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים. בתחילת הדיון פנתה השופטת לצדדים והמליצה להם לסיים את התיק ללא שמיעת עדים, הואיל ומדובר במקרה של אלימות בתוך המשפחה, וניהול התיק עלול להחריף את הסכסוך בתא המשפחתי. ב"כ המערער מסר לביהמ"ש כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה במסגרת עיסקת טיעון,
ללא שפירט את מרכיבי העיסקה ומהותה. לעומתו, ב"כ התביעה הרחיבה בעניין, והסבירה לביהמ"ש את השתלשלות העניינים, עמדת התביעה, מהות העיסקה והרקע אשר עמד מאחורי ההצעה, לרבות העובדה כי שני מאסרים על תנאי בני הפעלה תלויים ועומדים נגד המערער בגין תקיפת אותה מתלוננת. ביהמ"ש חזר ופנה למערער, והמליץ לו להגיע לעיסקת טיעון בתיק, כדי למזער את הנזק לתא המשפחתי. המערער הסביר לשופטת את הרקע שהוביל להגשת התלונה נגדו ואת טעמיו לאי קבלת העיסקה. לאחר מכן חזר ביהמ"ש והמליץ למערער לסיים את התיק בעיסקת הטיעון שהוצעה לו. המערער סרב. לאור השתלשלות אירועים זו, ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלהמשיך לדון בתיק. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כן נתקבל.
ב. הגורם הראשון לקיומה של עילת פסלות, הוא היחשפותו של ביהמ"ש למסה כבדה של חומר ראיות שיש בו כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. אכן, נקודת המוצא היא כי עצם חשיפתו של שופט לחומר ראיות אשר לא היה אמור להיחשף לו, כדוגמת הרשעות קודמות של נאשם, אינה פוסלת אותו, לכשעצמה, מלישב בדין. בדומה, גם בעצם הצגת עיסקת טיעון במסגרתה נחשף ביהמ"ש אף להודאת נאשם בעובדות כתב האישום, עיסקה אשר לא אושרה על ידו לבסוף, אין כדי ליצור, לכשעצמה, חשש ממשי למשוא פנים. יחד עם זאת, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם נחשף השופט ל"מסה" נכבדה של ראיות לא קבילות, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו. בנסיבות שלפנינו, נחשף ביהמ"ש ל"מסה כבדה" של חומר אליו לא צריך היה להיחשף. בנסיבות המשפט דנא, מהימנותו של המערער תהווה רכיב מרכזי בהכרעה, ועל כן חשיפתו של ביהמ"ש לחומר הראיות היא בעלת עוצמה כה רבה, עד כי קיים החשש שגם מקצועיותו של השופט לא תוכל לה.
ג. גורם שני לקיומה של עילת פסלות, הוא מעורבותו ויוזמתו של ביהמ"ש בנסיון להביא את הצדדים לידי הסכם טיעון. אכן, עצם פעילותו של ביהמ"ש בנסיון להביא את הצדדים להסדר מוסכם איננו מהווה עילת פסלות. יחד עם זאת, עילת פסלות תקום באותם מקרים בהם יש בהתערבות ומעורבות ביהמ"ש בהליך כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. בנסיבות שלפנינו, ביהמ"ש נקט מעורבות של ממש בניסיונותיו להבין את מכלול פרטי האירוע נשוא כתב האישום וכתוצאה מכך להניע הצדדים להסכים על הסדר טיעון המתאים לנסיבות ובהתחשב בעברו הפלילי של המערער. בנסיבות אלו ראוי כי הדיון בתיק גופו יתקיים בפני שופט אחר.
ד. הגורם השלישי לקיומה של עילת פסלות, המצטבר אל הגורמים האחרים, הוא כי בנסיבות העניין עשוי היה להשתמע כאילו בשלב ראשוני זה, ביהמ"ש הביע עמדתו כי גירסתו של המערער אינה מהימנה וכי יש מקום להרשיעו בעבירה. זאת, לאור העובדה כי לאחר חילופי הדברים בין ביהמ"ש והצדדים, כאשר כל החומר הנוגע לאישום - הרלוונטי והלא רלוונטי - היה ידוע לביהמ"ש, הוא שב והציע למערער לקבל את עיסקת הטיעון שהוצעה לו ע"י התביעה. מכך עלול היה להשתמע, ולו באופן לכאורי, כי ביהמ"ש גיבש עמדתו באשר למהימנותו ואשמתו של המערער, זאת לאחר שנחשף למלוא החומר שבתיק.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עלא אלדין עתאמנה למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 3.7.02).

עע"ם 5085/02 - רמט בע"מ ואח' נגד ועדת המכרזים של עיריית ת"א ואח'

פסילת הצעה במכרז בשל אי עמידה בתנאי יסודי של המכרז. החלטה על פרסום מכרז מחדש כאשר נפסלו שתי ההצעות שהוגשו במכרז(מחוזי ת"א - עת"מ 1203/02 - הערעור נתקבל).

א. עיריית ת"א פירסמה מכרז למכירת מגרש לבנייה. למכרז ניגשו שתי מציעות: המערערות בהצעה מאוחדת והמשיבה 4 (להלן: "המשיבה"). ועדת המכרזים החליטה על קבלת הצעתה של המשיבה, בכפוף לכך שתמציא מסמך להוכחת יכולתה הפיננסית. המשיבה המציאה אישור כזה מבנק לאומי, שהוצא למחרת החלטת הוועדה. לאחר המצאת
המכתב אישרה העירייה את המלצת ועדת המכרזים. המערערות פנו בעתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי להכריז על החלטת ועדת המכרזים כבטלה, ולהורות על זכייתן במכרז. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתן. לטענת המערערות, ועדת המכרזים לא היתה רשאית לאפשר למשיבה להשלים את החסר, ולהמציא מסמך המעיד על יכולתה הפיננסית לאחר שהודיעה לה על זכייתה. לעומתן, טוענת המשיבה כי המכרז לא כלל דרישה להציג מסמך המעיד על יכולת פיננסית, אלא רק דרישה לקיומה של יכולת כזאת. לטענתה, הציגה מסמכים רבים המעידים על פרוייקטים שהקימה, אשר, לטענתה, יש בהם כדי להעיד על יכולתה הפיננסית. הערעור נתקבל.
ב. בתנאי המכרז נקבע כי "רשאי להשתתף במכרז רק מי שיש לו... היכולת המקצועית והפיננסית להקמת הפרוייקט". בסעיף אחר נאמר כי "על המשתתף במכרז יהיה להוכיח לשביעות רצון העירייה יכולת כספית...". סעיף זה יש בו כדי לשלול את טענתה של המשיבה, כי המכרז אינו כולל דרישה להציג מסמך המעיד על יכולת פיננסית. המסמכים אשר צרפה המשיבה להצעתה מתארים פרוייקטים אותם הקימה בצירוף עלויותיהם, אך לא ניתן ללמוד ממסמכים אלה על יכולתה הפיננסית של החברה נכון ליום הגשת ההצעה. כך שהמשיבה לא עמדה בדרישת תנאי הסף של המכרז והיא הוכחת יכולת כספית.
ג. ביהמ"ש קמא, קבע כממצא שאכן לא עמדה המשיבה בתנאי הסף הנדרש במכרז, אלא שהוא ראה בכך פגם טכני. ברם, תנאי הסף הם תנאים שעל כל המשתתפים המגישים הצעה במכרז לעמוד בהם באופן שוויוני. תנאי חיוני להשתתפות במכרז הוא בדרך כלל מעצם טיבו תנאי מהותי, ואי-עמידה בתנאי הסף מהווה פגם מהותי בהצעה.
ד. בחינת הצעת המערערות מעלה כי גם בהצעה שלהן נפל פגם, אף כי ועדת המכרזים סברה שהן עמדו בתנאי הסף. המערערות צירפו להצעתן אישור בנקאי המציין מסגרת אשראי הניתנת למערערת 1. תאריך המסמך הוא מיום 26.6.2001. במציאות הכלכלית של ימינו, אשר בה מצבן הפיננסי של חברות עשוי להשתנות בפרק זמן קצר, אין לראות במסמך אשר ניתן על-ידי הבנק עשרה חודשים קודם למכרז, מסמך המשקף באופן מלא את מצבה הפיננסי של החברה. היה על המערערות להציג מסמך עדכני לתאריך הגשת ההצעה למכרז. משלא עשו כן, אין לקבוע כי המערערות הן הזוכות במכרז.
ה. הכלל הוא שרצוי להימנע מביטול מכרז ועריכת מכרז חדש. קיים חשש שזליגת המידע על ההצעות אשר הוגשו למכרז פותחת פתח להתקשרות בחוזה עם מציע שלא היה צריך לזכות במכרז המקורי. בכך עשוי להיפגע עקרון השוויון. אולם, כלל זה אינו מוחלט. הכל תלוי בנסיבות העניין, מהותו של המכרז, טיבו של הפגם שנתגלה ומידת הפגיעה באפשרות לקיים תחרות הוגנת במכרז שני. המכרז נשוא ערעור זה הינו מכרז שני ביחס למתחם האמור. המכרז הראשון בוטל על-ידי ועדת המכרזים בעקבות פער משמעותי בין אומדן ערך הנכס לבין ההצעה הטובה ביותר שהוגשה. עתה, כאשר מדובר בהצעות אשר אינן עומדות בתנאי הסף, האיזון מחייב פרסום מכרז חדש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד דרור ויגדור ושי ורד למערערות, עוה"ד גבריאלה פריאל, רותם בהרב, אמיר חן וקובי מאיר למשיבים. 19.8.02).

ע.א. 6108/02 - קיבוץ סאסא נגד אליהו ועקנין

*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בהתערבות ביהמ"ש להשגת פשרה. *כששופט מכחיש גירסה עובדתית של מי שמבקש את פסילתו צריך המבקש לעמוד בנטל כבד להוכיח שביהמ"ש טעה. *הגשת תלונה נגד שופט אין בה כדי להביא לפסילתו(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש תביעה נגד המערער בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל חדירת עדר בקר של המערער. בדיון ביום 3.6.02 נכחו המשיב ובא כוחו וכן ב"כ המערער, ואילו המערער לא התייצב. במהלך הדיון המליץ ביהמ"ש לצדדים כי יסכימו למתן
פס"ד על דרך הפשרה וכן יסכימו כי הפלוגתא היחידה היא בעניין גובה הנזק. ביהמ"ש הוסיף כי הוא סבור שאין מחלוקת לעניין האחריות, וזאת כפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם המערער. לטענת ב"כ המערער, בעקבות בקשתו כי דבריו של ביהמ"ש יירשמו בפרוטוקול, החל ביהמ"ש לתקוף אותו. משסרב ב"כ המערער להצעת ביהמ"ש, ביקש המשיב כי יינתן פס"ד על יסוד כתב התביעה, נוכח אי התייצבות המערער לדיון, וביהמ"ש נתן פס"ד נגד המערער. המערער הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, וכן בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בבקשה לעיכוב ביצוע. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה בציינו כי אין לו דעה קדומה בנושא וכי בישיבה המקדמית רק המליץ לצדדים, כי יסכימו למתן פס"ד על דרך הפשרה. ביהמ"ש הוסיף כי טענת ב"כ המערער בכל הקשור ליחס השלילי שקיבל מביהמ"ש, מחוסרת יסוד. הערעור נדחה.
ב. המערערים מבקשים לפסול את ביהמ"ש מלדון בבקשה לעיכוב ביצוע של פסה"ד שניתן על ידו. אם כך הוא, הרי ספק אם עמדתו הלכאורית של ביהמ"ש בשאלת האחריות, יכולה להצמיח עילת פסלות לגבי הבקשה לעיכוב ביצוע. מכל מקום, אף לגופם של דברים, אין בטענות המערערים עילה לפסילתו של ביהמ"ש.
ג. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי קדם המשפט נועד "לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". דבריו של ביהמ"ש כי הוא סבור כי לא קיימת מחלוקת בשאלת האחריות, וכי הוא ממליץ לצדדים להסכים כי הפלוגתא היחידה ביניהם היא בשאלת גובה הנזק, אינם אלא דברים לכאורה שנועדו לצורך ייעול הדיון, במסגרת נסיונותיו של ביהמ"ש להביא את הצדדים לידי פשרה. דברים אלה נאמרו בתחילתו של ההליך, בטרם נשמעו ראיות, ואין בהם כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה.
ד. אשר לטענת ב"כ המערער כי ביהמ"ש גילה כלפיו יחס שלילי, הרי שביהמ"ש הכחיש בהחלטתו טענה זו, וקבע כי היא מחוסרת יסוד. הלכה היא כי כאשר ביהמ"ש אינו מקבל את גירסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך ביהמ"ש. ב"כ המערער לא עמד בנטל זה.
ה. אף עצם הגשת התלונה על ידי ב"כ המערער נגד השופט, אין בה כשלעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. שאם לא כן, נמצאת מאפשר לבעל דין או לבא כוחו, המעונין לפסול את השופט היושב בדין, לעשות כן ע"י הגשת תלונה נגד השופט ובצמוד לה לבקש את פסילתו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ג. שפרירי למערער. 5.8.02).

ע.פ. 6812/02 - בוארון אליהו נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בכך שהשופט קיבל מכתב מהמתלוננת לפני מתן עדותה, ובו נימקה בקשה להימנע מלהעיד, והשופט לא העביר את המכתב לעיון הסניגוריה. *העובדה ששופט קיים מגע עם צד אחד אינה מביאה, כשלעצמה לפסילת השופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בעבירה של מעשה מגונה במתלוננת. ביום 18.6.2002 התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה העידו בחקירה ראשית ונחקרו בחקירה נגדית הן המתלוננת והן המערער. לאחר סיום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים וביהמ"ש התיר הוספת טענות משפטיות בכתב. ביום 9.7.2002 נודע לב"כ המערער באקראי כי מספר ימים טרם שהעידה המתלוננת בביהמ"ש, היא העבירה מכתב אישי אל השופטת, שבו ביקשה שלא להעיד, באשר המתלונן מכיר אותה והיא חוששת לחייה והשופטת הורתה להעביר את המכתב לתובעת לעיונה ותגובתה. משנודע הדבר לסניגור, הגיש בקשה דחופה לקבל עותק מן המכתב ולברר מה נעשה בו, וכן לעכב את הכרעת הדין עד לקבלת עמדת המערער. השופטת הגיבה כי ב"כ המערער רשאי לעיין בתיק ביהמ"ש וכי לו היה מעיין בו
היה נתקל במכתב האמור. לאחר קבלת המכתב לידיו ביקש המערער את פסילת ביהמ"ש מלשבת בדין. השופטת דחתה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ב. אכן, ככלל יש להימנע ממגע במעמד צד אחד בין אחד מבעלי הדין לבין ביהמ"ש, בלא ידיעת הצד שכנגד. עם זאת, עצם קיומו של מגע במעמד צד אחד לא יוביל, כשלעצמו, לפסילת השופט מלדון בעניין. יש לבחון, בין היתר, את תוכן המכתב, מידת מהותיותו בקשר לעניין הנדון במשפט, מועדו, הודעה בדבר קיומו לצד האחר להליך ועוד. במקרה דנא צריך היה ביהמ"ש לדאוג, מעבר לתיוק המכתב בתיק ביהמ"ש, להעביר עותק ממנו לרשות המערער. עם זאת, ביהמ"ש פעל באופן אשר פעל בתום לב. תוכנו של המכתב אינו מציג את המערער באור חיובי, אך לא מדובר ב"מסה" כזו של חומר ראיות אשר שופט מקצועי אינו יכול שלא להתעלם ממנה. בנוסף לכך, המתלוננת עצמה חזרה על האמור במכתבה במהלך עדותה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד שבי למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 13.8.02).

ע.פ. 6621/01 - רוברט בדליאן נגד מדינת ישראל

*מדיניות הפיצויים לנאשם שזוכה במשפטו הפלילי וסכום הפיצויים(מחוזי ב"ש - ב.ש. 22184/00 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירות אינוס וסחיטה באיומים וזוכה פה-אחד, "ולו מחמת הספק". בעקבות זיכויו עתר המערער לפסיקת הוצאות הגנתו (בסך 38,000 ש"ח) וכן לפיצויו בגין 227 ימי מעצרו, בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין. ביהמ"ש דחה את עתירתו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לאחר שניתנה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי ניתן בביהמ"ש העליון, בהרכב מורחב, פסה"ד בפרשת דבש (ע"פ 4466/98 פ"ד נו(3) 73), בו נדונו שאלות הקשורות בפרשנותו, בהיקף תחולתו ובאורחות יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין. בפרשת דבש אמנם נקבע, כי "במקום שנאשם זוכה בערכאת הדיון, עיקר שיקול הדעת אם ייפסקו ואם לא ייפסקו פיצוי ושיפוי - ואם ייפסקו, מה יהא שיעורם - יינתן לערכאה שלדיון, וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בהחלטות ערכאה קמא אלא מטעמים מבוררים". ואולם, העובדה שפסה"ד בפרשת דבש, על ההנחיות ההלכתיות שנכללו בו, לא עמד לנגד עיניה של ערכאת הדיון בענייננו, מהווה, כשלעצמה, "טעם מבורר", העשוי להצדיק עיון בצדקת הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. סעיף 80 לחוק העונשין קובע שתי עילות אפשריות לתשלום הוצאות הגנה ופיצוי לנאשם שזוכה בדינו: האחת כי "ראה ביהמ"ש שלא היה יסוד להאשמה", והשניה כי "ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בחינתו של המקרה שלפנינו לאורה של הלכת דבש, מעלה, כי ראוי לקבל את הערעור בחלקו, ולזכות את המערער בחלק מהוצאות הגנתו ומהפיצויים להם עתר. אף שביהמ"ש כינה את זיכויו של המערער "זיכוי מחמת הספק", הרי שמנימוקיו עולה כי בפועל רחש אמון מלא ובלתי מסוייג לעדות המערער ולעדויותיהם של עדי ההגנה אשר תמכו בגירסתו.
ד. המערער העלה טענת אליבי שלא נבדקה ע"י המשטרה. הימנעותה מלעשות כן בוודאי גרמה להתארכות משפטו ומעצרו של המערער. גם אם צדק ביהמ"ש קמא, כי "לא עולה מהחומר כי התביעה התרשלה בהגשת כתב האישום או היתה אמורה לדעת מראש על תוצאת הזיכוי", יש בכך כדי לשלול, לכל היותר, את העילה של "לא היה יסוד להאשמה", אך לא את העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". לעניינה של עילה אחרונה זו, מחדליה של התביעה שלאחר הגשת כתב האישום מהווים שיקול רלוונטי.
ה. מעצרו המיותר של המערער ארך זמן רב - 227 ימים. מעצרו קטע את שירותו הצבאי, ובכך נגרם לו נזק נוסף. על אלה יש להוסיף את הקלון החברתי החמור שדבק בו לאורך כל התקופה שעד לזיכויו. כל אלה הם "נזקים-של-ממש", אשר בחינתם אינה מותנית בקיומו של "אשם" מצד התביעה.
ו. מהו סכום הפיצוי שראוי לפסוק לטובת המערער - תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), קובעות את הסכומים המירביים אשר ניתן לפסוק כהוצאות הגנה וכפיצוי בעד מעצר או מאסר. פסיקת השיפוי והפיצוי אינה צריכה להיות מלאה. היא יכולה להתבסס על פתרונות ביניים, ויש בה לא מעט מיסוד הפשרה. לאור כלל הנסיבות יש לשלם למערער %50 מן הפיצויים ומהוצאות ההגנה המירביים הקבועים בתקנות.
ז. פסה"ד ניתן ע"י השופט מצא והסכימו לו השופטות גב' דורנר וגב' בייניש. עם זאת הסתייגה השופטת בייניש מהעילה הנוגעת לאי חקירת האליבי. בנסיבות העניין, כך קבעה, חקירת האליבי לא היתה מעלה ולא מורידה לעניין הצורך במעצר.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד א. יהב למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 8.8.02).

ע.א. 6701/00 - קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נגד אבנר מרים ואח'

*פירוש סעיף בהסכם בניה בין קבלן לבין בעל הקרקע(מחוזי ת"א - ת.א. 513/97 - הערעור נדחה).

א. בבעלות המשיבים זכויות במקרקעין. המערערת הינה חברה העוסקת בבנייה. על פי הסכם בין המערערת למשיבים, שנוסח ע"י פרקליט המשיבים, התחייבה המערערת לבנות עבור המשיבים דירות בתמורה כספית. בהסכם נאמר כי "תמורת כל התחייבויותיו של הקבלן [המערערת] כלפי אבנר [המשיבים] עפ"י חוזה זה ישלם אבנר לקבלן סך בשקלים השווה ל- 525,000 דולר". צויין כי תשלום זה הוא בנוסף לתשלום "בגין תוכניות הבניה, הגשתן, אגרות בניה... עבודות פיתוח... שכ"ט אדריכלים יועצים ומהנדסים, היטל השבחה ומס השבחה וכל הוצאות אחרות הדרושות לצורך הבניה". (להלן: ההוצאות הנלוות). הוויכוח בין בעלי הדין מתמקד בפרשנות הסיפא של סעיף זה. המערערת טוענת כי בסיפא של הסעיף התחייבו המשיבים לשאת גם בתשלום ההוצאות הישירות של הבנייה, בסכום של 741 אלף דולר בנוסף להוצאות הנלוות. המשיבים דוחים טענה זו מכל וכל. לשיטתם, סעיף זה דן אך בהוצאות נלוות, ואין לפרש את הסיפא כמטילה עליהם תשלום נוסף, עבור הוצאות ישירות. בימ"ש קמא דחה את טענותיה של המערערת וקיבל את עמדתם של המשיבים. הערעור נדחה.
ב. הסעיף שבמחלוקת דן בכל הוצאה אחרת "הדרושה לצורך הבניה". לשונו של ההסכם אינה ברורה. התיבה הרלוונטית - הוצאה "הדרושה לצורך הבניה" - סובלת, היא כשלעצמה, הן את הפירוש לו טוענת המערערת והן את הפירוש בו תומכים המשיבים. כאשר לשון ההסכם אינה חד-משמעית יש לפנות לבחינת מבנה החוזה והקשר בין הוראותיו. מיקומה החוזי והקשרה של הסיפא לסעיף הנדון אינם תומכים בפרשנות המוצעת על ידי המערערת אלא בזו לה טוענים המשיבים. גם הפנייה לנסיבות ה"טרום חוזיות" תומכת בפרשנות המשיבים. בפרשנות זו תומכות גם הנסיבות הבתר חוזיות. כך גם התכלית המסחרית וההיגיון העסקי. בחינתם של אלה יוצאת מן ההנחה שהתנהגותם של הצדדים למשא ומתן שהבשיל להסכם הינה התנהגות רציונלית, וזו תומכת בגירסת המשיבים.
ג. המערערת טוענת כי מכיוון שפרקליט המשיבים היה נסח ההסכם יש להפעיל את הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח. אכן, הכלל האמור משמש כלי עזר בפרשנות חוזים. אך כפי שנפסק בעבר "כלל זה יפה, בדרך כלל, כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות
סבירות במידה שווה פחות או יותר... אולם כאשר המסמך אינו ברור, ומשמעות אחת, שמסיקים אותה על דרך פרשנות, היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפירוש הראשון... אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך".

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ז. גרינברג ומ. גולדברג למערערת, עו"ד א. פרנקל-פישלר למשיבים. 15.8.02).

ע.א. 8666/00 + 8265/00 - שופרסל בע"מ וחב' נ.מ.ר.א. בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז ואח'

*סמכות ועדה מחוזית המפרסמת תכנית מתאר, להורות כי לא ינתן היתר בניה בשטח התכנית אלא באישור הוועדה המחוזית. *ליועהמ"ש לממשלה סמכות לייצג בבימ"ש את כל זרועות הממשל והמינהל(מחוזי ת"א - עת"ם 2038/99 - הערעור נדחה).
א. "מיתחם ירקונים" מצוי במרחב התכנון של העיר פתח-תקווה והקרקע שבו מיועדת לשימוש חקלאי. בשנת 1992 החלה המשיבה להכין תוכנית מיתאר מקומית למיתחם ירקונים, ועל-פי סמכותה בסעיף 77 לחוק התכנון הודיעה על הכנת תוכנית, וכסמכותה בסעיף 78 לחוק קבעה תנאים למתן היתרים לבנייה או לשימוש במקרקעין בתחום התוכנית, ובכללם כי "לא ינתן היתר בתחום התוכנית אלא... [ו]באישור הועדה המחוזית...". כל אחת משתי המערערות היא בעלת זכויות בחלקות המצויות במיתחם ירקונים. הן ביקשו לבנות על חלקותיהן מיבנים למטרות מסחר והגישו בקשות לבנייה ולשימוש חורג. הוועדה המקומית אישרה את בקשותיהן וכמתחייב מהחלטתה של הוועדה המחוזית העבירה את הבקשות לאישורה של הוועדה המחוזית בצירוף המלצתה לאישורן, אך הוועדה המחוזית דחתה את התכניות.
ב. המערערות עררו על החלטתה של הוועדה המקומית לפני ועדת הערר מחוז המרכז, בטענה כי בהתנותה מתן היתרים באישורה בכל עניין ועניין, חרגה הוועדה המחוזית מסמכותה. לדעתן היה על הוועדה המקומית להתעלם מן התנאי התובע אישורה של הוועדה המחוזית. בהחלטתה בערר נדרשה ועדת הערר לשאלה (המוקדמת) אם יש בסמכותה להחליט כי התנאי שקבעה הוועדה המחוזית נקבע בחריגה מסמכות, והחליטה כי היא רשאית להחליט כן. לגופו של עניין - כך סברה ועדת הערר - בקבעה את "תנאי-האישור" חרגה הוועדה המחוזית מסמכותה, ועל-כן יש להתעלם מקיומו של תנאי מגביל זה. הוועדה המחוזית הגישה עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי, לבטל את החלטתה של ועדת הערר. לטענתה, החלטה זו מוטעית היא, ולא עוד אלא שההחלטה ניתנה בחריגה מסמכות. ביהמ"ש סבר אמנם - בניגוד לטענתה של הוועדה המחוזית - כי ועדת הערר פעלה בסמכות שעה שנדרשה, על דרך של תקיפת-עקיפין, לחוקיותו של "תנאי-האישור" בהחלטתה של הוועדה המחוזית, ואולם לגופם של דברים קבע - בניגוד להחלטתה של ועדת הערר - כי הוועדה המחוזית מוסמכת לקבוע את "תנאי-האישור". הערעור נדחה.
ג. מימים-ימימה נהגו ועדות מחוזיות להתנות או להגביל מתן היתרים בתקופת ההכנה של תוכנית תכנון, ובכללן דרישה לקבל אישור הוועדה המחוזית להיתר הניתן ע"י הוועדה המקומית. לו ביקש המחוקק בתיקון 43 לחוק להצר סמכותה של ועדה מחוזית בהוראת סעיף 78 לחוק, חזקה עליו שהיה מורה על כך במפורש, כחלק מן המהפך שעשה בסמכויותיהן של הוועדות המקומיות והוועדות המחוזיות, אך ניסוח סמכותה של הוועדה המחוזית לקבוע תנאים מגבילים נותר כשהיה. אות וסימן כי סמכותן של הוועדות המחוזיות נותרה כשהיתה.
ד. אשר לשאלת סמכותה של ועדת הערר לפסול החלטת הוועדה המחוזית בהחלטה אגב דיון בשאלת מתן היתר - שיקול העשוי לשלול את סמכותה של ועדת הערר בענייננו, הוא עצם קיומה של זכות ערר סטטוטורית המוקנית לנפגע לערור למועצה הארצית
על החלטתה של ועדה מחוזית. השאלה היא, אם רשאי הנפגע לבחור לעצמו את פורום ועדת הערר, מקום שהמחוקק העמיד לרשותו פורום מיוחד - את פורום המועצה הארצית - לערר. בשאלה זו פנים לכאן ולכאן, ואין צורך להכריע כאן בשאלה זו.
ה. בהגישה את העתירה המינהלית לביהמ"ש המחוזי היתה הוועדה המחוזית מיוצגת ע"י היועץ המשפטי לממשלה. באת-כוחה של חברת נ.מ.ר.א., טענה כי מליאת הוועדה המחוזית לא החליטה על הגשת עתירה מינהלית, ולדעתה לא היה היועץ המשפטי לממשלה רשאי להגיש עתירה מינהלית לביהמ"ש או לייצג את הוועדה המחוזית בעתירה המינהלית שהגיש. טענה זו אין לקבל. היועץ המשפטי לממשלה הוא בעל הסמכות הראשי בנושא שלטון החוק והשלטת החוק בתחומי המימשל והמינהל של המדינה. בתוקף תפקידו וסמכותו מייצג היועץ המשפטי את כל זרועות המימשל והמינהל, ומימים-ימימה הוכר מעמדו זה ללא עוררין. וכך, בסוברו כי נפלה טעות שבדין בעשייתו של גוף העושה בתחום המשפט הציבורי; ומקום שאותו גוף אינו כפוף למרותו (כוועדת הערר שלפנינו); רשאי ומוסמך היועץ המשפטי לפתוח בהליך נגד אותו גוף.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עוה"ד יובל גלאון ודן אור לשופרסל, עו"ד גב' אשרה פרוכטמן לנ.מ.ר.א., עוה"ד גב' אורית קורן ויחזקאל ריינהרץ למשיבים. 20.8.02).

דנ"א 5343/00 - קצין התגמולים נגד אורית אביאן

*הכרה בנכות עקב התפרצות מחלת הסכיזופרניה בעת שירות צבאי בתנאי לחץ. *אמת המידה - אובייקטיבית או סובייקטיבית - של הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות מחלת הסכיזופרניה(דיון נוסף ברע"א 4073/99 - פד"י נ"ד (3)1 - פסה"ד הקודם אושר).
א. המשיבה גוייסה לצה"ל בדצמבר 1992 ונקבע לה פרופיל 97. לאחר שעברה אימוני טירונות והוכשרה כקלדנית בקורס בן שלושה שבועות, הוצבה לשרת כקלדנית בבסיס מודיעין קרוב לביתה, ולאחר כחודש ימים קיבלה תפקיד של עוזרת קצין מיבצעים באותו בסיס, תפקיד יוקרתי הנושא עימו אחריות. משהחלה למלא תפקיד זה התפתחו אצל המשיבה תופעות פסיכוטיות קשות והתברר כי היא סובלת ממחלת סכיזופרניה. קצין התגמולים דחה את תביעתה של המשיבה להכיר בה כמי שלקתה בנכות עקב שירותה בצבא בקבעו כי אין קשר בין המחלה הנפשית לבין השירות הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום). המשיבה ערערה לוועדת ערעור שהוקמה על-פי החוק, וזו דחתה את הערעור. הוועדה הבהירה כי נטל ההוכחה רובץ על המערערת להראות קשר סיבתי רפואי ולאחריו קשר סיבתי משפטי. קשר כזה לא הוכח בדרגת שכנוע קלה המוטלת על המערערת. גם ביהמ"ש שאליו ערערה המשיבה קבע ברוב דעות כי הנכות שהמשיבה לקתה בה לא באה "עקב השירות" הואיל והתנאים שבהם שירתה לא היו שונים אובייקטיבית מן התנאים שהיו צפויים לה בחיים האזרחיים. המשיבה ערערה, לאחר קבלת רשות, לביהמ"ש העליון וערעורה נתקבל. ביהמ"ש קבע כי עצם העובדה שמחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי היתה יכולה להתפרץ גם שלא עקב השירות איננה שוללת את הקשר הסיבתי בינה לבין השירות. לדעת ביהמ"ש "אמת המידה להערכת קיומם של מתחים כאמור היא סובייקטיבית...". המערער מסתייג מקביעתו של בית-המשפט כי אמת-מידה "סובייקטיבית" היא אמת-המידה להערכת קיומם של מתחים המביאים להתפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. ביהמ"ש בחן בדיון הנוסף בהרחבה את שאלת תחום פרישתו של המושג "עקב השירות" שבחוק התגמולים, ואמת-המידה לבחינתו של קשר סיבתי ("עקב השירות") בין שירותו של חייל לבין מחלת נפש קונסטיטוציונלית שהוא לוקה בה תוך כדי השירות - האם אמת-מידה סובייקטיבית או אובייקטיבית היא? לאחר סקירה מקיפה קבע בג"צ שלא די באמת מידה סובייקטיבית וכי צריך להיות גם משהו אובייקטיבי בתנאי השירות
הפרטניים כדי ליצור את הקשר הסיבתי שבין השירות לבין פרוץ המחלה. ביהמ"ש סבר כי גם בפסה"ד הקודם לא נקבע כי די באמת מידה סובייקטיבית בלבד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גב' עדנה ארבל ושלמה פרידלנדר לעותר, עוה"ד גב' תמי (בבאי) גולברי ויעקב קורן למשיבה. 5.8.02).

בש"פ 6846/02 - נחמן רייכר נגד מדינת ישראל

*גירסה מכחישה של נאשם לגירסת התביעה אין בה כדי להחליש מעצמת הראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים. *מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר והחזקה של כמות גדולה של סמים (אקסטאזי)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. בשדה התעופה בסידני שבאוסטרליה נעצרו שרה ויחיאל פרנק, אזרחי ישראל ותושביה, לאחר שבדפנות מזוודות שהביאו נמצאו כ-60 אלף כדורי "אקסטאזי". בחקירתם התברר, כי הם שוכנעו על ידי העורר להוביל את המזוודות מגרמניה לאוסטרליה ולצורך כך מימן העורר את נסיעתם ושהייתם מחוץ לישראל. בחקירתו הודה העורר במסירת מזוודות הסמים לבני-הזוג פרנק, אך טען כי לא ידע שהן מכילות סמים, וכי אחד דוד בלום, שאותו פגש באקראי (והמשטרה לא הצליחה לאתרו) הציע לו להוביל מזוודות בגדים מהולנד לאוסטרליה תמורת סכום גדול שיתרום הלה לאחד הכוללים בבני-ברק. העורר הואשם בעבירות של סחר והחזקה בסמים ונעצר עד תום ההליכים. העורר טוען כי ההסבר שמסר בדבר אי-ידיעתו על תוכנן של המזוודות - הסבר שאינו ניתן לשלילה - מקים ספק סביר בחומר הראיות, ולכן אין ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו. הערר נדחה.
ב. בשלב דיוני זה, באין אפשרות לקבוע ממצאי מהימנות, גירסה מכחישה של נאשם, כשלעצמה, אינה משפיעה על עוצמת הראיות נגדו. הספק הסביר המונע את המעצר נוצר על-ידי ראיות אובייקטיביות, הסותרות את הראיות המרשיעות, או כתוצאה מסתירות פנימיות בראיות המרשיעות, הגורעות מכוחן. לעניין זה אף ניתן להתחשב בסבירותה של גירסת הנאשם. בענייננו, הראיות האובייקטיביות מוכיחות, כי העורר העביר סמים באמצעות בלדרים שגייס ומימן. הסברו, כשלעצמו, נראה בעייתי ועל כל פנים אינו נתמך בראייה אובייקטיבית המפחיתה מעוצמת הראיות המפלילות. האשמות המיוחסות לעורר אף מקימות חזקת מסוכנות אשר לא נסתרה, והכלל הוא, שבעבירת סמים - להוציא מקרים יוצאי דופן - חלופת מעצר אינה מספקת להסרת החשש מהמשך פעילותו הפלילית של הנאשם.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ראובן בר חיים לעורר, עו"ד בת אור כהנוביץ למשיבה. 28.8.02).

רע"א 2023/02 - אגוזי אבנר ו-17 אח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*מינוי בורר "חליף" ע"י ביהמ"ש כשהבורר שניהל את רוב הדיון בבוררות נפטר(הבקשה נדחתה).

א. בין המבקשים לבין המשיבים נתגלעו מחלוקות בדבר חלוקת הפיצוי הכספי המגיע לישוב גילת בגין הפקעת אדמות של הישוב. בדיון בביהמ"ש המחוזי בירושלים הסכימו בעלי הדין להעביר את הסכסוך לבוררות. ביהמ"ש מינה, בהסכמת בעלי הדין, את הבורר. בטרם הסתיימה שמיעת ההוכחות בבוררות ואחרי שנשמעה כל פרשת התביעה, למעט עד אחד, נפטר הבורר. לפי בקשת חלק מהמשיבים החליט ביהמ"ש שיש למנות בורר חליף, ומשלא הושגה הסכמה בין העדים על זהות הבורר, מינה ביהמ"ש המחוזי את הבורר. הטעם העיקרי שעל פיו החליט ביהמ"ש למנות בורר חליף היה כי בעלי הדין הסכימו להעביר את הסכסוך להכרעת בורר שבשמו לא נקבו. משנתפנתה כהונתו של הבורר עקב פטירתו, הרי שחלה הוראת סעיף 12(א) לחוק הבוררות, לפיה "נתפנתה כהונתו של בורר, אם עקב התפטרותו או פטירתו..." יחולו הוראות הסעיפים הנוגעים
למינויו של בורר-חליף. המבקשים משיגים על ההחלטה בנימוק שחפצו במינויו של בורר מסויים דווקא, ולפיכך אין למנות בורר חליף תחתיו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מתוך הסכם הבוררות לא עולה, במפורש או במשתמע, הכוונה שאם תתפנה כהונתו של הבורר שמונה לא ימונה בורר חליף תחתיו. על כגון דא נאמר כי: "רשאי ביהמ"ש למנות בורר חליף תחתיו, אלא אם משתמעת מהסכם הבוררות כוונה אחרת". עוד ייאמר כי, ככל שהולכת הבוררות ומתקרבת לסיומה, ראוי, בדרך כלל, להעדיף פתרון המקיים את הבוררות, כך שהמאמץ והזמן שהושקעו בה עד שנתפנתה כהונתו של הבורר לא ירדו לטמיון.
ג. המבקשים הוסיפו וטענו כי יש להפסיק את הליכי הבוררות משום שבמקביל להם מתבררות בין בעלי הדין בבתי המשפט שאלות הכרוכות ביחסים ביניהם. ברם, כפי שמתברר העבירו בעלי הדין את המחלוקות הנידונות לבוררות במקביל להליכים אחרים הנדונים בבתי משפט. אם סברו המבקשים שאין לברר את המחלוקות במסלולים מקבילים כאלה היה עליהם להעלות את השגותיהם בשלב מוקדם יותר.

(בפני: השופט טירקל. 22.8.02).

רע"ב 4489/02 - צבי בן ארי (לרנר) נגד שירות בתי הסוהר

*שירות בתי הסהר הדואג לשלום האסיר רשאי למנוע את יציאתו לחופשה וכן להחזיקו בנפרד מאסירים אחרים (הבקשה נדחתה).

המבקש נדון ל-6 שנות מאסר בפועל, ועליו לרצות, כך נראה, שנתיים נוספות, בשל שלא עמד בתשלום קנס שהוטל עליו. אף שריצה כבר למעלה מ-4 שנות מאסר, אין המשיב מתיר לו לצאת לסבב חופשות. יתירה מכך, המשיב החליט גם להפרידו מאסירים אחרים. הסיבה לשתי החלטותיו אלה של המשיב היא החשש לשלומו של המבקש. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת המשיב והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שירות בתי הסוהר הוא זה האחראי לשלום האסיר, ואין הוא משתחרר מאחריות זו, אפילו מוכן האסיר עצמו ליטול עליו סיכונים. כך לגבי יציאה לחופשה, וכך לגבי הפרדה מאסירים אחרים.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד חנן גולד למבקש, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 22.8.02).

בג"צ 2599/00 - יתד - עמותת הורים לילדי תסמונת דאון ואח' נגד משרד החינוך ואח'

*פירוש חוק חינוך חובה לעניין הענקת חינוך מיוחד חינם לילדים הזכאים לכך מחמת מצבם הבריאותי בכל מוסד חינוכי שהם לומדים בו (העתירה נתקבלה).

השאלה המתעוררת בעתירה שלפנינו היא אם ילדים בעלי צרכים מיוחדים זכאים לחינוך מיוחד חינם במוסד או בכיתה לחינוך מיוחד בלבד, או שמא חייבת המדינה להעניק חינוך מיוחד חינם גם לילדים בעלי צרכים מיוחדים ששולבו במסגרות החינוך הרגיל על-פי החלטות רשויות החינוך. העותרים, עמותה ו-54 הורים לילדי תסמונת דאון, טוענים, כי על-פי תכליתו, חוק חינוך מיוחד מחייב את הרשויות לממן את החינוך המיוחד בכל מוסד חינוכי שבו הושם הילד על-ידיהן, עפ"י החלטות ועדות ההשמה שהוקמו לפי חוק. משרד החינוך, המעודד את השילוב של ילדים בחינוך הרגיל, אינו מממן את ההוצאות הכרוכות בשילוב, ונטל המימון נופל על כתפי ההורים. לטענת המדינה, מוקצים משאבים ניכרים, בכפיפות לאילוצי התקציב, לצורך עזרה לילדים שהופנו לחינוך הרגיל, ואולם, כך הטענה, רק במוסד לחינוך מיוחד או בכיתת חינוך מיוחד במוסד רגיל יש לילדים זכות לחינוך מיוחד חינם. העתירה נתקבלה.
בפסק דינו דן בג"צ בפירוש הנכון והמתאים של חוק חינוך חובה לעניין שבפנינו, מתייחס לתכלית החוק והזכות לחינוך מיוחד הנגזרת מן הזכות לחינוך ועקרון השוויון ומגיע לכלל מסקנה כי הדין עם העותרים וכי יש לנהוג בדרך שוויונית כלפי כל
הילדים הזקוקים לחינוך מיוחד בכל מסגרת חינוכית וכתוצאה מכך לחלק חלוקה שוויונית את התקציב המיועד לחינוך המיוחד.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר, הוסיף השופט אור. עוה"ד עמרי כבירי ואורי קידר לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 14.8.02).

רע"ב 6481/02 - רפי אוחנינה נגד ועדת השחרורים גוש שרון ואח'

*לצורך החלטה אם לשחרר אסיר שחרור מוקדם רשאית ועדת השחרורים להסתמך רק על חומר חסוי (הבקשה נדחתה).

המבקש, יליד 1978, בעל עבר פלילי, הורשע לאחר הסדר טיעון בעבירה של סחיטה באיומים וענשו הועמד (לאחר ערעור) על שלושים חדשי מאסר, מתוכם 15 חודשים לריצוי בפועל, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 3 חדשים. ועדת השחרורים החליטה לדחות את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם וערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. בדחותו את עתירתו של המבקש ציין ביהמ"ש המחוזי, בין היתר, כי מדובר במאסר שני של המבקש, כאשר ממאסרו הראשון שוחרר שחרור מוקדם וכן קיים חומר מודיעני חסוי המצביע על מסוכנותו. המבקש טוען, בין היתר, כי מחובת הוועדה וביהמ"ש לגלות לאסיר "חלקים נרחבים ככל היותר מהחומר הקיים בעניינו" וכי לא ניתן למנוע שחרורו של אסיר אך ורק על יסוד חומר חסוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה .
אין תימוכין לטענה המשפטית שוועדת השחרורים אינה רשאית לתמוך את החלטתה אך בחומר חסוי, והחזרה הסטראוטיפית על עקרונותיו החוקתיים של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כדי לתמוך בטענה זו, אינה יכולה להועיל למבקש. גם במשטר של עקרונות חוקתיים יכול שחומר ראייתי במשקל מתאים, גם אם הוא חסוי, יצדיק את המסקנה שאדם הוא מסוכן. הדברים הם כך ביתר שאת כאשר ההחלטה על אי שחרור מוקדם תמכה מסקנותיה לא רק בחומר החסוי אלא אף בשיקולים נוספים.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס למשיבים. 22.8.02).

בש"פ 5634/02 - מסרי עובדיה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס בהתחשב בהמלצת שירות המבחן (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם באינוס ובמעשים מגונים ונעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. בדיון בערר הוגש תסקיר מעצר, ממנו עולה כי העורר בן 22 הינו בן למשפחה נורמטיבית ומלוכדת. הוא סיים 12 שנות לימוד, עסק בעבודות שונות ובפעילות התנדבותית בקהילה. השהות במעצר מזה כ-3 חודשים, קשה לו ביותר באשר בהיותו בעל חזות שברירית והתנהגות מעודנת, מתנכלים לו עצירים אחרים. הוא שרוי במצב נפשי ירוד, במצוקה רגשית ובלבול תוך הרגשת חוסר אונים. שרות המבחן ממליץ על חלופת מעצר. לפיכך ישוחרר העורר לחלופת מעצר שיש בה כדי להשיג את תכליתו מבלי לסכן את הציבור ומבלי לחשש לשיבוש הליכי המשפט מצידו.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' תמר אולמן לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 28.8.02).

בר"ם 5648/02 - הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נגד פורום ציבורי כרמל ואח'

*דחיית בקשה לבטל צו ביניים נגד פרסום הודעה על הפקדת תב"ע(הבקשה נדחתה).

ועדות התכנון המקומית והמחוזית בחיפה החליטו להפקיד תב"ע ל"מתחם אורנים" בכרמל שהוגשה ע"י המבקשות. המשיבה עתרה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים, לביטול ההחלטה להפקדת התכנית. בד בבד ביקשו המשיבות לעכב את פרסומה של ההודעה על הפקדת התכנית עד להכרעה בעתירה. וביהמ"ש
הוציא צו ביניים כמבוקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. כיוון שעניינה של העתירה הוא אישור התכנית להפקדה, הרי שביטול צו הביניים יאפשר הפקדת התכנית וסיכול העתירה. צו הביניים נועד לשמירת המצב הקיים, ולפיכך אין לבטלו.

(בפני: השופטת בייניש. 21.8.02).

בג"צ 4112/99 - עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נגד עירית תל אביב ואח'

*חיוב רשויות מקומיות שיש בהן אוכלוסיה ערבית לפרסם את השילוט העירוני בערבית (העתירה נתקבלה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת דורנר נגד דעתו החולקת של השופט חשין).

העתירה עוסקת בשילוט העירוני המצוי בתחום שיפוטן של המשיבות (עיריות ת"א, רמלה, לוד, נצרת עילית). המאפיין משיבות אלה הוא שמתגורר בתחומן מיעוט ערבי. לטענת העותרים מרבית השילוט העירוני המצוי בתחום שיפוטן של המשיבות כולל כיתוב בשפה העברית ובשפה האנגלית, אך אינו כולל כיתוב בשפה הערבית. העותרים מבקשים לקבוע כי על המשיבות מוטלת החובה להשתמש בשפה הערבית - בצד העברית - בכל שלטי ההכוונה, ההדרכה, האזהרה, ההורייה והמודיעין (להלן - השילוט העירוני), שהן מציבות בתחום שיפוטן. לטענת העותרים, מקורה של חובה זו הינו, בראש ובראשונה, מהיות הערבית שפה רשמית בישראל, כאמור בסימן 82 לדבר המלך במועצתו לארץ ישראל. כן נגזרת חובה זו מהמשפט הבינלאומי, מהזכות לשוויון ומכבוד האדם. העתירה נתקבלה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת דורנר נגד דעתו החולקת של השופט חשין בפסקי דין מקיפים ונרחבים המתייחסים למסכת משפטית נרחבת, התכליות של השילוט, מעמד השפה הערבית, שוויון זכויות וכיוצא באלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. עוה"ד ג'מיל דקואר ובנא עאוני לעותרים, עוה"ד פילאית אורנשטיין, דורון דבורי, ארנונה אייש, אהוד גרא וגב' אסנת מנדל למשיבים. 25.7.02).

דנג"צ 5990/02 - משה נאור נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לדיון נוסף כשאין הלכה חדשה בפס"ד ביהמ"ש העליון שרק קבע כי אינו מתערב בפסיקת ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).

העותרת הורשעה בדין ונגזרו עליה שמונה חודשי מאסר, מתוכם ארבעה חודשים בעבודת שירות במטבח שבבית חולים. לטענת העותרת, העבודות שבהן שירתה הן "עבודת משק" כהגדרת המונח בסעיף 51א לחוק העונשין, אשר-על-כן זכאית היא לשכר כקבוע בסעיף 51ד לחוק. ביה"ד האזורי לעבודה קבע כי עבודת השירות שהוטלה על העותרת לא היתה "עבודת משק" - המזכה בשכר עבודה - אלא "עבודה ציבורית" שעל פי החוק אינה מזכה בתשלום. בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת לביה"ד הארצי לעבודה נדחתה. העותרת עתרה לבג"צ לביטול החלטתו של ביה"ד הארצי לעבודה, ועתירתה נדחתה באשר "הלכה פסוקה היא שבימ"ש זה בשבתו כביהמ"ש גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה, לא כל שכן על החלטות הדוחות בקשות לרשות לערער". העתירה לדיון נוסף נדחתה.
בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, אין כל הלכה, לא-כל-שכן הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוייה לדיון נוסף בה. העותרת סבורה, ככל הנראה, כי ראוי לקיים דיון נוסף בעניינה, שכן עד כה טרם נתן ביהמ"ש העליון דעתו להבחנה שבין "עבודת משק" ל"עבודה ציבורית" כהוראת מושגים אלה בסעיף 51א לחוק העונשין. אלא שהדיון הנוסף נועד להלכה שנקבעה בביהמ"ש העליון, ואילו בענייננו לא קבע ביהמ"ש כל הלכה שהיא.

(בפני: השופט חשין. העותרת לעצמה. 19.8.02).

בש"פ 6466/02 - עקיב גרדשוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הצתה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם ביחד עם אחר, בביהמ"ש המחוזי בת"א, בעבירות של הצתה וקשירת קשר לביצוע פשע. לעורר מיוחס גם אישום של נהיגת רכב בזמן פסילה. לפי כתב האישום, באו העורר ושותפו בשעת לילה לבניין משרדים, ניפצו את חלון המשרד, שפכו לתוכו חומר דליק, השליכו בקבוק תבערה והציתו את המקום. היה צורך לפנות את דיירי הבתים הסמוכים, עד אשר תכבה האש. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של השניים, עד תום ההליכים בשל מסוכנותם. את עיקר טענתו מכוון העורר כנגד העובדה שלא נתבקש תסקיר מעצר כאשר לגבי שותפו נתבקש וניתן תסקיר מעצר. הערר נדחה.
מי שנכון לשלוח אש במבנה בקרבת דירות מגורים, באישון לילה, באופן שסיכן את חייהם של אחרים, מעיד, לכאורה, על עצמו, שאין לחיי אדם ערך של ממש בעיניו, וכי אין ליתן בו אמון. בנסיבות אלה, צדק ביהמ"ש בכך שקבע כי אין להסתפק בחלופת מעצר. בנסיבות החמורות של המקרה, אין גם להלין על ביהמ"ש המחוזי משלא ביקש תסקיר בעניינו של העורר שאינו קטין.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שחר מנדלמן לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 11.8.02).

בש"פ 6509/02 - מדינת ישראל נגד יעקב (ישה) ישייב ואלירן לוי

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של רצח, שנומק בחוסר ראיות לכאורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיבים הואשמו בעבירות של רצח המנוח אריק סוויסה ופציעת חברו רועי יעקובי שגם אותו ביקשו לרצוח. עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט, כי הראיות לכאורה נגד המשיבים אינן מוצקות והורה על שחרורם בתנאים מגבילים. הערר נתקבל. קיימות ראיות לכאורה במידה מספקת על-מנת להצדיק את מעצרם של שני המשיבים, עד תום ההליכים. לפי הראיות ניסה המשיב 1 ליצור לו אליבי לזמן ביצוע הרצח ובאשר למשיב 2 הוברר כי מסר אליבי שקרי. כן הודה המשיב 2 בפני עציר אחר כי ביצע את הרצח בכך מתחזקות הראיות שבידי התביעה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד חובב ארצי לעוררת, עוה"ד דוד יפתח ומשה גלעד למשיבים. 11.8.02).

בש"פ 6759/02 - מדינת ישראל נגד יצחק אזולאי

*דחיית בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים, בעבירות מין ואינוס כאשר המשפט נדחה לחדשים ארוכים עקב יציאת אחד משופטי ההרכב לשבתון (בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה). המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות מין, אינוס ומעשים מגונים בארבע נשים. מעצרו הוארך עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך 9 חדשים הוארך המעצר 3 פעמים ועתה מתבקשת הארכת מעצר רביעית. הבקשה נדחתה.
המשפט הופסק בתום החקירה הראשית של המשיב ונדחה לחודש מאי 2003. זאת, בשל חופשות השופטים ושבתון של אחד משופטי ההרכב. בנסיבות אלה לא ניתן להאריך את המעצר ברביעית. המחוקק, בנותנו סמכות הארכה לשופט ביהמ"ש העליון, ובכל פעם ל-90 ימים בלבד, ראה לנגד עיניו מקרים חריגים המחייבים הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. בכך אין היתר להחזיק אדם במעצר לתקופה בלתי-מוגבלת. גישה מקלה בהארכת מעצרים, תוך התחשבות באילוצי המערכת, תהפוך את היוצא מן הכלל לכלל ואת הוראות החוק לאות מתה. פרשת התביעה הסתיימה, כך שאין גם חשש לשיבוש הליכים. הזמן שבו שהה המשיב במעצר גם הפחית את מסוכנותו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אפרת ברזילי למבקשת, עו"ד משה מרוז למשיב. 12.8.02).

בש"פ 6865/02 - מדינת ישראל נגד גיאורגי ואבטנדיל גיאורגדזה

*דחיית בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירת הריגה כאשר במשפט נדרש לשמוע עדות עדה מרכזית אחת ולא היתה הצדקה להמשכות המשפט (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה). המשיבים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בעבירה של הריגה. על-פי הנטען, המנוח תקף את המשיב 1 בשבר בקבוק ופצע אותו בבטנו. בתגובה לכך דקר משיב זה את המנוח באולר. מאוחר יותר, קרא המשיב 1 לעזרתו את המשיב 2, אשר דקר את המנוח בדוקרן מספר פעמים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. כעבור 9 חדשים מהמעצר ביקשה המדינה פעמיים את הארכת המעצר ב-90 יום וביהמ"ש נעתר לה. עתה מבקשת המדינה הארכת המעצר בפעם השלישית. הבקשה נדחתה.
המשיבים נתונים בכלא מזה 15 חודשים. שישה חודשים מעל לתקופה הקבועה בחוק, כאשר במשפטם נדרש היה לשמוע עדות של עדה מרכזית אחת בלבד, ולא היתה כל הצדקה להתמשכות כזו של ההליכים. מכל מקום, הסיכוי שהמשיבים יסתכנו בביצוע מעשי אלימות נוספים בעודם ממתינים להכרעת הדין אינו נראה בעוצמה מספיקה המצדיקה הארכת המעצר בשלישית.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אלון אינפלד למבקשת, עוה"ד גוסטבו גרפונקל וארז מלמד למשיבים. 14.8.02).

דנ"א 4804/02 - בנימין רביזדה נגד יעל גולדמן ואח'

*כשביהמ"ש העליון מקבל, בהחלטה קצרה, ערעור מנימוקיו של ביהמ"ש דלמטה ה"מקובלות עלינו" אין מקום לדיון נוסף (העתירה נדחתה).

בערעור לביהמ"ש ניתן פס"ד קצר בו נאמר כי תוצאת המשפט והנמקת ביהמ"ש המחוזי "מקובלות עלינו" ועל כן דוחים את הערעור. העתירה לדיון נוסף נדחתה. האמירה של ביהמ"ש העליון כשהיא לעצמה, אין בה כדי ליצור הלכה לדיון נוסף. כדי לקבוע שיש בפס"ד ביהמ"ש העליון הלכה חדשה לצורך קיום דיון נוסף חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסה"ד. אימוץ החלטתו של ביהמ"ש המחוזי על דרך הסתם, אין בו כדי לזכות דברי בימ"ש בתואר הלכה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' לימור שוסט לעותר. 19.8.02).

ע.פ. 3644/02 - אמיר בן מוסא אבו עסא נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הריגה בתאונת דרכים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בדצמבר 99 נהג המערער, אותה שעה כבן 16, ברכב ללא רשיון, גרם לתאונה, והסתלק מהמקום. החל מרדף משטרתי אחרי המערער, שבמהלכו חצה צומת ברמזור אדום, התנגש ברכב אחר, וכתוצאה מכך נהרג נוסע בן 19 שישב ליד המערער והוא עצמו נפצע קשה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של הריגה, נהיגה לא רשיון וללא ביטוח, ובאי מסירתה של הודעה על תאונה, וגזר עליו מאסר בפועל של 3 שנים, שנה מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה לתקופה של 15 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות בטיבן ובתוצאותיהן ובעטיין מצא אדם צעיר את מותו. בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בעונש. עם זאת, נראה שביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל מספיק לגילו הצעיר של המערער עת ביצע את העבירות שבהן הורשע ואת העובדה שהוא בעצמו נפצע קשה בעטיו של האירוע. לפיכך יש מקום להקלה מסויימת בעונש כך שהמאסר בפועל יעמוד על שנתיים תחת 3 שנים.