ע.פ. 993/00 - אורי שלמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין וחטיפה על יסוד עדות המתלוננת. *מידת העונש בעבירות מין וחטיפה. *ההנמקה הנדרשת בפס"ד כשמרשיעים על יסוד עדות יחידה(מחוזי ת"א - ת.פ. 5016/99 - הערעור נדחה).
א. המערער היה בעליה של סוכנות נסיעות באיטליה. המתלוננת גב' לינור אברג'יל ביצעה מבחני דוגמנות במילנו שבאיטליה. היה לה כרטיס נסיעה חזרה לישראל וביקשה להקדים את נסיעתה. היא הופנתה למערער ונפגשה אתו ובסופו של דבר הסיע אותה במכוניתו ממילנו לרומא. לפי גירסת המתלוננת אנס אותה בדרך ועל יסוד גירסתה הורשע בעבירת חטיפה, שתי עבירות אינוס ומעשה סדום. ביהמ"ש גזר למערער 16 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הערעור בעיקרו הינו על העובדות שקבע ביהמ"ש המחוזי על יסוד האמון שנתן בעדות המתלוננת וחיזוקים לעדות זו, כאשר דחה את גירסת המערער. בערעור נטען נגד ממצאי המהימנות, החיזוקים לעדות המתלוננת והנמקת ביהמ"ש את החלטתו לסמוך את ההרשעה על עדות יחידה של המתלוננת.
ג. דרישת ההנמקה לעדות יחידה לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות מתחזקת ככל שהעדות העיקרית חלשה. כאשר התרשמותו של ביהמ"ש ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות, די בכך כדי לספק את דרישת ההנמקה.
ד. המערער סבור כי מעמדה של המתלוננת כמלכת יופי השפיע על גישת המהימנות של ביהמ"ש, אך ביהמ"ש קבע במפורש שאין הדבר כך. כפי שפרסומה של המתלוננת אינו צריך לפעול לזכותה אין הוא צריך לפעול לרעתה. אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאי מהימנות אלא במקרים יוצאים מהכלל ואין זה המקרה בענייננו.
ה. היו סתירות בגירסת המתלוננת אך אלה לא היו מהותיות. אלה אינן מצביעות על אי מהימנות הגירסה, אלא על חולשה אנושית נפוצה וסבירה לחלוטין. בחינת עדותה של המתלוננת בצירוף החיזוקים לעדות מצביעים על מהימנותה.
ו. אין לקבל בקשת המערער להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי לחקירה חוזרת של המתלוננת ועדות מומחה מחו"ל. העובדה, שהמערער החליף את פרקליטיו ואלה סבורים שיש מקום לחקירה שונה מזו שהתנהלה, אין בה די.
ז. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את כל הנסיבות לחומרה ולקולא. נטען כי ביהמ"ש נתן משקל יתר לאישיותה של הנאנסת, ואולם נסיבותיו האישיות של קרבן העבירה והשפעתן על חייו של הקרבן מהוות שיקולים לגיטימיים בהחלטה על מידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד זהר אילן וזהר אפרת למערער, עו"ד גב' הדסה נאור למשיבה. 4.9.02).
ע.פ. 10331/01 + 10325/01 - שלמה רצ'קובסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סחיטה על יסוד עדות קרבן הסחיטה. *החמרה בעונש בעבירת סחיטה(הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
א. המערער היה הבעלים של סוכנות לביטוח אשר ייצגה את חברת הביטוח "מגדל" באזור ירושלים. יחיאל מנדלבוים (להלן: המתלונן) שימש כמנהל הגבייה של מגדל באזור ירושלים. במסגרת תפקידו טיפל המתלונן גם בביצוע הוראות תשלום והנפקת שיקים עבור עמלות לסוכניה וסילוקי תביעות והחזרי פרמיה למבוטחים באמצעותם. במסגרת זו גם נתן מקדמות לסוכנים.
ב. המערער הסתבך בחובות הימורים והפעיל לחץ על המתלונן שיעביר לו "מקדמות" שלא הגיעו לו. לדברי המתלונן אף איים עליו ב"כדור בראש" אם לא יתן לו כספים. כך קיבל מהמתלונן סכומי כסף שונים שהמתלונן הוציא בדרכי מרמה ממגדל עד שהענין נתגלה. ביהמ"ש קיבל את גירסת המתלונן בדבר הלחצים והאיומים שהפעיל עליו המערער
והרשיע את המערער בעבירת סחיטה באיומים וגזר לו שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותו של המתלונן ולא קיבל את גירסת המערער כי הכסף שקיבל "הגיע" לו ממגדל. בכך אין להתערב. ביהמ"ש סבר כי המתלונן שהועמד לדין והורשע בעבירות שונות בגין אותה פרשה היה שותף לעבירת הסחיטה ומצא חיזוק לעדותו. למעשה לא היה צורך בחיזוק שכן בעבירת הסחיטה שבה הורשע המערער, לא היה המתלונן שותף אלא קרבן הסחיטה.
ד. מאידך יש לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. בקביעת עונשו של המערער לא ניתן ביטוי ראוי למכלול הנסיבות המחמירות. בנסיבות העניין יש להעמיד את המאסר בפועל על שנתיים.
(בפני השופטים: אור, מצא, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עו"ד ח. רובנשטיין למערער, עו"ד י. למברגר למשיבה. 2.9.02).
רע"א 8672/00 - שהלה אבו רומי נגד ח'אלד אבו רומי ואח'
*החלת חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג, על בני זוג שנישאו לאחר תחילת חוק יחסי ממון בין בני זוג. *פנייה לדין הכללי בתביעה של אשה לשיתוף בדירת המגורים הרשומה על שם הבעל(מחוזי חיפה - ע.מ. 157/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המערערת (להלן: האישה) והמשיב 1 (להלן: הבעל), בני העדה המוסלמית, נישאו ביום 6.11.82. והתגרשו ביום 1.4.97. לבני הזוג שבעה ילדים קטינים הנמצאים בחזקתה של האישה ומתגוררים יחד עמה בדירה בה התגוררו בני הזוג בכל שנות נישואיהם. המקרקעין עליהם נבנתה הדירה היו רשומים על שם הבעל בלבד מכוח ירושה של אביו המנוח. הדירה נבנתה ע"י הבעל בלבד קודם לנישואין. האישה הגישה תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה להצהיר על זכותה במחצית הזכויות בנכסים שע"ש הבעל, ובכלל זה דירת המגורים. ביהמ"ש קבע, כי היות והצדדים נישאו לאחר היכנסו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג חל עליהם הסדר איזון המשאבים, שלפיו, עם פקיעת הנישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט "נכסים שהיו להם ערב הנישואין...". לפיכך, דחה ביהמ"ש את תביעת האישה בנוגע לדירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור האישה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. לפי חוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין, הרכוש מתחלק בין בני הזוג, כאשר "נכסים שהיו להם ערב הנישואין" אינם נכללים ברכוש המתחלק באיזון המשאבים בין שני בני הזוג. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם יש להחיל על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74, עת נחקק חוק יחסי ממון, את חזקת השיתוף שנקבעה בפסיקה לפני חוק יחסי ממון, לצד הסדר איזון המשאבים שבחוק. סוגיה בעייתית זו נדונה בעניין יעקובי קנובלר, (ע.א. 1915/91 - פד"י מ"ט(3) 529). בפס"ד זה קבעה דעת הרוב כי חזקת השיתוף והסדר איזון המשאבים אינם יכולים לדור, זו לצד זה, בכפיפה אחת. יחד עם זאת נקבע כי ניתן להחיל על בני הזוג את הדין הכללי ולפנות לדיני החוזים, לדיני הקנין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, על מנת לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמלית ברכוש, על כן אין להחיל על ענייננו את חזקת השיתוף.
ג. אשר לטענת האשה כי סעיף 4 לחוק יחסי ממון אינו מונע פנייה לדין הכללי מכוחו הוקנתה לה, לטענתה, מחצית מן הזכויות הקנייניות בדירת המגורים הרשומה על שם הבעל - דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק. מטעם זה יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, כאשר זו רשומה רק על שם אחד
מהם. עם זאת, לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. יש להראות נסיבות עובדתיות, בנוסף לעצם קיום הנישואין, מהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים. בענייננו, לא הובאה הוכחה כלשהי להקניית זכויות לאישה בדירה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' סגל-גבסי אילה למבקשת, עו"ד חוסיין יאסין ג'רבוני למשיבים. 27.8.02).
בג"צ 1135/02 - אנה וזגיאל נגד בית הדין הרבני הגדול ואח'
*פסילת פס"ד של בי"ד רבני שקיבל כראייה דברים שנקלטו כדין בהאזנת סתר לצורך הליך פלילי. *פסילת פס"ד של בי"ד רבני עקב פגמים דיוניים שכללו התחלפות דיינים והרכבים חסרים(העתירה נתקבלה).
א. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 1974 ונולדו להם שני בנים שהם כיום בגירים. בשנת 1999 נחשדה העותרת בקשירת קשר לביצוע רצח וסחיטה באיומים. המשיב הגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני האזורי, בנימוק שהאשה בוגדת בו. מאוחר יותר תיקן את תביעתו וכרך בה את ענייני הרכוש והמזונות, כולל הבעלות בדירת המגורים של בני-הזוג, הרשומה על שמו. במשפט העידה שוטרת כי במהלך חקירת המשטרה, הודתה בפניה העותרת כי קיימה יחסי אישות עם גבר אחר. מנגד, טענה העותרת כי מסרה בחקירה המשטרתית כי קיימה יחסי אישות עם גבר זר, על-מנת לספק הסבר להימצאותה בקרבת החשוד העיקרי בפשע שנחקר. לאחר מתן פס"ד וערעור לביה"ד הגדול חזר ביה"ד האיזורי לדון בתביעת הבעל.
ב. בדיון המחודש הגיש הבעל בקשה לזימונה מחדש של השוטרת, על-מנת להציג את חומר החקירה שברשותה. עדה זו חזרה על עדותה הקודמת והפעם הציגה תקציר מתורגם לעברית של שיחת טלפון שניהלה העותרת עם גבר זר ברוסית, והוקלטה, באישור בימ"ש, בהאזנת סתר במסגרת החקירה הפלילית. ביום 6.8.01 ניתן פעם שניה פס"ד ע"י ביה"ד האזורי. פסה"ד נחתם תחילה ע"י דיין אחד, ורק לאחר מכן הוספו חתימות של שני הדיינים האחרים. בפסה"ד נקבע כי העותרת חייבת בגט, וכי הדירה שייכת למשיב. ביום 14.10.01 הוסיף דיין אחר הנמקה משלו לפסה"ד. העותרת ערערה לביה"ד הגדול וערעורה נדחה. העתירה נתקבלה.
ג. אופן התנהלות הדיונים בפני ביה"ד האזורי בסיבוב השני היה פגום. על-פי סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, על ביה"ד לדון בשלושה דיינים. חובה זו מתייחסת לכל שלבי הדיון, לרבות שלב ההכרעה וחתימת פסה"ד. דיון בהרכב משתנה כמוהו כדיון בהרכב חסר, ובעניינו התחלפו הדיונים במהלך המשפט. פגם זה עולה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי, ומביא לפסילת ההחלטה או פסה"ד שניתנו בהרכב משתנה. פגם נוסף נפל באופן מתן פסה"ד שנחתם תחילה ע"י דיין אחד לבדו ונשלח לצדדים. רק לאחר מכן צורפו חתימותיהם של הדיינים האחרים. הפגמים האמורים פוגמים בפסה"ד השני עד כדי בטלות. בטלות זו מחייבת גם את בטלות פסה"ד של ביה"ד הגדול, שאישר את פסה"ד של ביה"ד האזורי.
ד. אשר לשאלה אם דין פסה"ד להתבטל עקב חריגה מסמכות נוכח חוק האזנת סתר - התשובה היא חיובית. על-פי סעיף 13(ג) לחוק האזנת סתר: "דברים שנקלטו כדין בדרך האזנת סתר, לא יהיו קבילים כראיה אלא בהליך פלילי שאינו על-פי קובלנה". העובדה כי מדובר בתקציר שיחה ולא בהגשת השיחה עצמה, אין בה כדי לשנות מן העובדה שמקורו של התקציר בשיחה שהוקלטה בהאזנת סתר. סעיף 13(ג) הפוסל קבילותה של ראיה זו בהליך שאינו פלילי, חל על הליכים בבתי הדין הרבניים כמו על הליכים בבתי המשפט.
ה. משנקבע כי פסה"ד לעניין החיוב בגט בטל - בטל גם החלק בפסה"ד הרבני הנוגע לדירת בני הזוג. בשולי הדברים יצויין כי בני הזוג נישאו לאחר כניסתו לתוקף
של חוק יחסי ממון, ולפיכך חל עליהם חוק זה גם בהתדיינותם בביה"ד הרבני בנושאי הרכוש. סעיף 9 לחוק האמור קובע כי: "ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני-הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת כדי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששווים יאוזן בין בני-הזוג". בהתחשב בכך, הרי על-פני הדברים, אף אם הדירה רשומה ע"ש המשיב, היה מקום לבחון את טענות העותרת בדבר חלקה בדירת המגורים, נוכח טענותיה כי היא חיה בדירה במשך 25 שנים, גידלה בה את ילדיהם המשותפים של בני הזוג ותרמה תרומה כספית לתשלום המשכנתא ולשיפוץ הדירה במהלך החיים המשותפים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גרוניס. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד משה בר שלטון לעותרת, עו"ד נחום שוטרך למשיב. 29.8.02).
בג"צ 2208/02 - מהא סלאמה ואח' נגד שר הפנים
*חוק המעניק לבימ"ש סמכות דיון אין בו כדי לשלול את סמכותו של בג"צ. *החלטת שר הפנים לפי חוק האזרחות נתונה לבקורת בג"צ בלבד ולא לביהמ"ש לעניינים מינהליים. *דחיית בקשה של תושב יו"ש שנישא לאזרחית ישראלית לקבלת אזרחות ישראלית(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא אזרחית ישראלית. העותר הוא תושב האיזור. הם נישאו ולהם שני ילדים. הם פנו בבקשה למשיב כי תוענק לעותר אזרחות ישראלית והבקשה נדחתה. עתירות נגד סירוב שר הפנים להעניק אזרחות ישראלית נדונו בעבר בפני בג"צ. לאחרונה נתקבל חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, בו נקבע, בין השאר, כי ביהמ"ש לעניינים מינהליים - הוא שידון בעתירות מינהליות הקבועות בתוספת הראשונה, ובכללם "מינהל האוכלוסין... לפי חוק הכניסה לישראל". השאלה שלפנינו הינה האם נגד החלטת שר הפנים, יש לפנות לביהמ"ש לעניינים מינהליים או לבג"צ? בעניין זה, עמדת הצדדים היא כי סמכות השיפוט היא בידי בג"צ. השאלה לגופה הינה אם צדק שר הפנים בסירובו. הוחלט כי סמכות השיפוט היא בלעדית לבג"צ ולגופו של עניין נדחתה העתירה.
ב. הסמכות לדון בעתירות כנגד מי שממלאים "תפקידים ציבוריים על פי דין" נתונה לבג"צ, לפי חוק-יסוד: השפיטה. אין דבר חקיקה רגיל יכול לשנות מהוראות חוק היסוד. על כן, דבר חקיקה המעניק לבימ"ש אחר סמכות בעניינים שבג"צ הוסמך לדון בהם בחוק היסוד אינו יכול לשלול את סמכותו של בג"צ, אלא יוצר סמכות מקבילה. השאלה היא אם במחלוקת על הענקת אזרחות ישראלית לבן זוג זר של אזרח ישראלי, ניתן למצוא סעד חלופי בביהמ"ש לעניינים מינהליים. התשובה היא שהחלטת שר הפנים בעניין התאזרחות מכוח נישואין, נעשית על פי חוק האזרחות. סמכות זו שונה היא מסמכותו של שר הפנים על פי חוק הכניסה לישראל. מכיוון שבתוספת הראשונה הוסדר עניין השימוש בסמכות שר הפנים לפי חוק הכניסה ולא לפי חוק האזרחות, הרי שבעניין שלפנינו העניין צריך להידון בבג"צ ואין כל סעד חלופי.
ג. לגופו של עניין - הבקשה כי לעותר תוענק אזרחות ישראלית נדחתה על ידי המשיב משני טעמים: האחד, קשור לפעילותו העבריינית של העותר; השני, קשור לפעילות של העותר הפוגעת בביטחון. אשר לשיקול הראשון - נתברר כי לעותר עבר פלילי בעבירות של גניבה, החזקת סכין שלא כדין וכניסה לישראל שלא כחוק. כן קיים מידע מודיעיני המצביע על כך שהעותר עוסק בפלילים בתחום עבירות הרכוש. אשר לשיקולים הביטחוניים - קיים מידע מודיעיני לפיו לעותר קשרים והתחברויות עם פעילי ג'יהאד איסלאמי פלסטיני, והענקת אזרחות לעותר טומנת בחובה סיכון פוטנציאלי לביטחון המדינה ולשלום הציבור. במסגרת שיקול דעתו רשאי שר הפנים לשקול שיקולים הקשורים לעברו הפלילי של המבקש להתאזרח ושיקולים הקשורים לסיכון הנשקף ממנו לביטחון המדינה. במקרה שלפנינו רשאי היה השר להתחשב בשיקול זה, ואין יסוד להתערבות בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד דן יקיר וגב' שרון אברהם-ויס לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 28.8.02).
בש"א 6184/02 - דני ניסים נגד מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ ואח'
*פס"ד חלקי או החלטה אחרת לעניין הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. *היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. נשוא הבקשה הוא פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, אשר דחה חלק מתביעה שהגיש המבקש נגד המשיבים בשל התיישנות. לבא כוח המבקש נודע על פסה"ד ביום 30.5.02, וככל הנראה, באותו יום הומצא פסה"ד למבקש. במצב זה, המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 14.7.02. הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של יום אחד. לטענת המבקש טעות בספירת הימים שבחודש מאי, גרמה לו לסבור כי המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 15.7.02 ובשל כך איחר בהגשת הערעור, והגיש את הבקשה למתן ארכה. עוד מתברר, כי בדיון קדם משפט ביום 30.5.02 הודיע המערער כי הוא שוקל להגיש ערעור. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ב. הצדדים חלוקים בשאלה אם מדובר בפס"ד או בהחלטה אחרת. לעניין זה הדין הוא עם המבקש. בהחלטתו, קבע בימ"ש קמא כי הפרסומים, נשוא התביעה שהוגשה, היו כל אחד עוולה נפרדת, אשר מירוץ ההתיישנות החל לגביה עם מועד הפרסום. התוצאה היא, כי ביחס לשנים משלושת הפרסומים, נדחתה התביעה מחמת התיישנות. מדובר בהחלטה סופית ביחס לאותם פרסומים, המהווה פסק דין והערעור עליה היא בזכות לביהמ"ש שלערעור תוך 45 יום. כך שהאיחור הוא של יום אחד בלבד.
ג. בדרך כלל, טעות בספירת הימים, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה. גם העובדה שמדובר באיחור של יום אחד בלבד אינה נחשבת, כשלעצמה, לטעם מיוחד. עם זאת, אין מדובר בכלל בל יעבור. בבקשה להארכת מועד, יש להביא בחשבון את מכלול נסיבות העניין, ובהן מידת האיחור וציפיותיו של בעל הדין שכנגד והאם הוכח טעם מיוחד. בענייננו הודיע המבקש לבעל הדין שכנגד כי הוא שוקל לערער זמן ניכר לפני הגשת הבקשה. בנסיבות אלה, לא נוצרה ציפיה אצל המשיבים כי לא יוגש ערעור, ולא ניתן לומר כי הם רכשו חסינות מפני הגשתו של ערעור.
(בפני: הרשם שחם. 26.8.02).
ע.א. 6567/99 - אריאל שטרנשיין ואח' נגד עו"ד יששכר פישר ואח'
*משמעות פסיקת "הוצאות וכן שכ"ט עו"ד" בפסק דין וסמכות הרשם לפסיקת הוצאות(פסיקת הוצאות בערעור).
א. ערעורם של המערערים נגד המשיב נתקבל והמשיב חוייב "...לשלם למערערים את הוצאותיהם בשתי הדרגות, וכן שכר טירחת עורך דין בשתי הדרגות בסכום כולל של 30,000 ש"ח". עמדת המשיב היא, כי הסכום האמור כולל גם את ההוצאות בשתי הדרגות, ועל כן אין תחולה לתקנות המסמיכות רשם של בימ"ש העליון לשום את ההוצאות בהליך. עמדת המערערים היא כי ביהמ"ש הבחין בהחלטתו בין ההוצאות, אותן לא קבע, לבין שכר טירחת עורך הדין, אותו קבע, ועל כן יש להידרש עתה לעניין ההוצאות. המחלוקת השנייה היא אם הסכום שנפסק כולל גם הוצאות או רק שכ"ט וכן אם יש להוסיף עליו מע"מ. עמדת המערערים נתקבלה בכל הנושאים שבמחלוקת.
ב. ביהמ"ש התכוון לקצוב רק את סכום שכה"ט. המלה "וכן", המופיעה לפני ההתייחסות לשכר הטירחה, מבחינה ומפרידה בין ההוצאות, אותן ביהמ"ש לא קובע, לבין שכר הטירחה, אשר סכומו נקבע בפסה"ד. במצב זה, ברור כי הסכום שנקבע בהחלטת ביהמ"ש מתייחס לעניין שכר הטירחה בלבד. משכך, נתונה לרשם הסמכות לשום, כמבוקש, את ההוצאות בביהמ"ש העליון. בכל הנוגע לשומת הוצאות בבימ"ש קמא, על המערערים לפנות אל הערכאה הרלוונטית, באשר הסמכות לכך אינה נתונה לרשם של ביהמ"ש העליון.
ג. המערערים מבקשים גם לקבוע שלסכום שנקבע בפסק דינו של ביהמ"ש יש להוסיף מע"מ. תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין קובעת כי "פסק ביהמ"ש או הרשם שכר טרחת עורך דין... ייווסף... מס ערך מוסף... זולת אם הורה ביהמ"ש או הרשם הוראה אחרת...". המשיב טוען כי המלים "בסכום כולל" בהחלטה מהוות "הוראה אחרת" של ביהמ"ש, השוללת את תחולת תקנה 512(ג) הנ"ל. אין יסוד לפרש מלים אלה כמיועדות לקבוע חריג לכלל הרגיל שלפיו יש להוסיף מע"מ לפסיקת שכר טירחת עורך דין.
(בפני: הרשם שחם. 26.8.02).
עש"מ 85/01 - אלי יריב ויעקב יפת נגד נציב שירות המדינה
*פסיקת הוצאות לנאשם בהליך משמעתי שזוכה, כאשר היה "יסוד לאשמה" מלכתחילה, והאם קיימות בהליך משמעתי "נסיבות אחרות" המזכות בהוצאות משפט. *קבילות הודאה שנגבתה ללא אזהרה בהליך משמעתי(הערעור נדחה).
א. המערערים הינם עובדי משרד הבטחון שהיו כפופים למנהל מחלקת שמאות במשרד הביטחון. נגד המערערים הוגשה תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, בירושלים, בשל תלונה שהגישו לקב"ט משרד הביטחון (להלן: "התלונה"), המייחסת לממונה עליהם, חשד לקבלת שעונים כשוחד מספק של משרד הביטחון. על פי הנטען הודו המערערים בחקירתם כי תלונתם היתה כוזבת וחסרת בסיס. הם הואשמו בעבירות שונות על הוראות התקשי"ר ובתום פרשת התביעה החליט ביה"ד, לקבל את טענת המערערים כי "אין להשיב לאשמה", וזיכה את המערערים. לאחר החלטת הזיכוי, פנו המערערים בבקשה לפסיקת הוצאות הגנה בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ לכל אחד מהם, לפי סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת). ביה"ד דחה את הבקשה. בהחלטתו, ציין ביה"ד כי בניגוד לסעיף 80 לחוק העונשין (להלן: "חוק העונשין"), המאפשר תשלום פיצויים לנאשם שזוכה בהליך פלילי כאשר "לא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת", הרי שבחוק המשמעת לא קיימת העילה של "נסיבות אחרות". נותרה על כן רק העילה של "לא היה יסוד לאשמה" ועילה זו לא התקיימה במקרה דנן. הערעור נדחה.
ב. חוק המשמעת מסדיר את דרכי הערעור על פס"ד של ביה"ד למשמעת ואיננו מתייחס לערעור על החלטה לפי סעיף 36 לחוק. אלא שביהמ"ש העליון כבר איפשר ערעור על החלטות לפי סעיף 36 לחוק המשמעת, ואין לחרוג מדרך זו. אם כי, ככלל, ראוי הוא כי הערכאה הדיונית היא שתכריע בשאלת פיצוי על ההוצאות ורק במקרים בהם קיים טעם מיוחד תתערב ערכאת הערעור.
ג. הכרעתו של בית-הדין היתה כי היה יסוד להגשת התובענה מלכתחילה, על אף מסקנתו עם סיום פרשת התביעה כי אין להשיב לאשמה. בחינת חומר הראיות מעלה כי המערערים הגישו תלונה שתוכנה כוזב. המערער 2 מסר בחקירתו כי המניע למעשה היה רצון להביא לסילוקו של הממונה, וכי היוזמה לכך היתה של המערער 1. ביה"ד לא קיבל את הודעתו של המערער 2 באשר "עדות זו נגבתה ללא אזהרתו של החשוד, ותוכנה אינו יכול לשמש כראיה", אך "לאור חומר הראיות שהיה בידי התביעה, לא היה לאל ידה לדעת מראש, אילו מסקנות יסיק בית-הדין מהחומר. אכן, התביעה לא יכולה היתה לדעת מראש כי בית-הדין יראה בהודעת המערער 2 הודאה שאיננה קבילה.
ד. טעה בית-הדין כאשר סבר שעל-פי ההלכה הפסוקה, הודאה שנגבתה ללא אזהרה אינה קבילה. אמנם, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש מקום לפרשנות לפיה אי אזהרה בדבר זכות השתיקה עלולה בנסיבות מסויימות לפסילת ההודאה, אולם, אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה גורף. זאת ועוד, שאלת קבילותה של הודאה ללא אזהרה בהליך המשמעתי אינה פשוטה כלל ועיקר, וספק אם חובת האזהרה אמנם חלה בהליכי חקירה משמעתיים. כיוון שכך, אין לומר כי תובע סביר צריך היה לצפות את פסילתה של הודעת המערער 2, אשר עמדה בבסיס ראיות התביעה, רק בשל היעדר אזהרה.
ה. אשר לטענה כי יש לפרש פרשנות מרחיבה את סעיף 36 לחוק המשמעת מתוך היקש לסעיף 80 לחוק העונשין לעניין עילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - נראה כי אמנם ניתן להרחיב את החיוב כנטען. אין לקבל את הטענה כי סעיף 36 מצביע בהכרח על "הסדר שלילי". עם זאת, יפסוק בית הדין הוצאות כאמור רק במקרים חריגים ונדירים בהם ברור ממכלול נסיבות המקרה כי ניהול ההליך אופיין בפגיעה משמעותית ובלתי מוצדקת בנאשם, עד כי הצדק מחייב לפצותו על כך בהחזר הוצאותיו אין זה המצב בענייננו. בנסיבות המקרה אין לראות בהחלטת בית-הדין כי "אין להשיב אשמה" קביעה פוזיטיבית בדבר חפותם של המערערים, ועל-כן אין בזיכויים של המערערים זיכוי מן הסוג המצדיק תשלום הוצאות.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד גב' חרותה הראל ודור חזקיה למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיב. 2.9.02).
בג"צ 244/00 ואח' - עמותת שיח חדש... ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*בטלות החלטות מינהל מקרקעי ישראל העוסקות בשינוי ייעוד מקרקעי המדינה שייעודן חקלאי ושהוחכרו ליישובים חקלאיים(העתירות נתקבלו).
א. מועצת מקרקעי ישראל קיבלה שלוש החלטות העומדות במרכז ההליכים שלפנינו. כל שלוש ההחלטות עוסקות בשינוי הייעוד בקרקעות מדינה, אשר ייעודן חקלאי, שהוחכרו ליישובים חקלאיים. העותרים תוקפים את חוקיותן של ההחלטות על יסוד שתי עילות עיקריות. האחת, שכל אחת מההחלטות ניתנה בחוסר סמכות. על פי הטענה, ההסדרים שמצאו את ביטויים בשלוש ההחלטות הינם "הסדרים ראשוניים", אשר על פי הדין רק הכנסת, כמוסד המחוקק של המדינה, היא שהיתה מוסמכת לקבלן, ולא מועצת מקרקעי ישראל. השניה, שההחלטות, על פי תוכנן ובהתחשב בנסיבות קבלתן, אינן סבירות במידה המצדיקה את בטלותן. העתירות נתקבלו.
ב. בג"צ קבע בפס"ד מקיף כי מועצת מקרקעי ישראל, מבחינת הסמכות, היתה מוסמכת לקבל את ההחלטות. אך קיבל את הטענה החלופית כי ההחלטות אינן סבירות במידה המצדיקה את בטלותן. המינהל והמדינה הסכימו כי לאור התפתחות הדברים, אכן, יש לבטל את ההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל בשל אי סבירותן, והתנגדות היישובים החקלאיים לקבלת העתירות נדחתה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. 29.8.02).
ע.א. 6970/99 - אחמד אבו סמרה ואח' נגד מדינת ישראל ומפקד כוחות צה"ל בחבל עזה
*מילוי חובת הזהירות של המדינה כלפי אזרחים ערביים בחבל עזה שנפגעו בהפרות סדר של יהודים בעקבות רצח תושב כפר דרום. *דחיית טענה של תחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו"(מחוזי י-ם - ת.א. 438/94 - הערעור נדחה).
א. ביום 27.5.1992, בשעת בוקר, נרצח בדקירות סכין הרב שמעון בירן ז"ל, תושב היישוב כפר-דרום המצוי בלב אזור דיר-אל-בלח שברצועת עזה. בעקבות הרצח החלו הפרות סדר מצד כמה מתושבי האיזור היהודיים. במעשיהם גרמו נזקים לשכניהם הערבים. אלה הגישו תביעה בה טענו כי המשיבים - מדינת ישראל ומפקד אוגדת עזה - אחראים לנזקיהם, מכוח עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. ביהמ"ש קבע, כי אכן, מעמדם של המשיבים (כפי שהיה באותה עת) באיזור, גוזר קיומה של חובת זהירות מושגית להגן על כלל תושבי האיזור מפני מעשי אלימות ונזקים לרכושם, אלא שאין מוטלת על המשיבים חובת זהירות קונקרטית כלפי המערערים. ביהמ"ש מצא, כי המשיב 2 פעל באורח סביר בתגובה לאירוע. ביהמ"ש דחה את טענת המערערים בדבר התקיימותו של כלל "הדבר מדבר בעדו", במקרה זה. הערעור נדחה.
ב. המדינה אינה חסינה באופן מוחלט מפני אחריות בנזיקין - אף לא כאשר מדובר בנזקים שנגרמו, בתקופה של לחימה, על-ידי כוחות הביטחון בשטחים. אין גם לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר. אך אחריות כזו מן הראוי שתוטל בזהירות הראויה, תוך בחינת צפיותו של האירוע העברייני, האמצעים שננקטו למניעתו, והקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.
ג. בנסיבות העניין, נראה כי, אכן, מוטלת על המשיבים חובת זהירות כלפי המערערים, אלא שאין לומר כי חובה זו הופרה. לא הוכח כי המשיבים לא נקטו באמצעים הסבירים למניעת הנזק. האירוע התרחש בתקופה מתוחה, ובחבל ארץ רגיש עד-מאד. אירוע טרגי - רצח רב היישוב - יצר סכנת התלקחות בשני עברי המתרס. מקבלי ההחלטות ניצבו בסיטואציה בה לא ניתן היה לצפות במדוייק את כל קשת האירועים העלולים להתרחש ואת התוצאות שינבעו מכל פעולה שתינקט. המשיבים נקטו בפעולות מהירות על-מנת למנוע הסלמה. המערערים מלינים, בין היתר, על ההחלטה שלא להטיל עוצר על כפר-דרום. אלא שהחלטה זו - כמו החלטות רבות אחרות שנתקבלו בסמוך לאחר הרצח - היא החלטה שביסודה שיקול דעת רחב, הכורך בתוכו שיקולים ביטחוניים.
ד. המשיבים טוענים כי קמה תחולה, בענייננו, לכלל "הדבר מדבר בעדו". ביהמ"ש דחה טענה זו - ובדין עשה כן. למצער, לא נתקיים בענייננו התנאי השלישי הדרוש להעברת נטל השכנוע מכוח הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, והוא כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה בדבר רשלנות המשיבים מאשר עם המסקנה כי לא התרשלו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגרלד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד צבי ריש למערערים, עו"ד שלמה פרידלנדר למשיבים. 27.8.02).
ע.א. 1662/99 - חזקיהו חיים נגד אליהו חיים ואח'
*הכרה ב"בן ממשיך" במשק. *הסמכות לדון בסכסוך בין בני משפחה בבימ"ש רגיל או בבימ"ש לענייני משפחה. *היחלשות ההלכה שניתן להעלות בכל שלב טענה של חוסר סמכות. *נפקותו של הסכם פנים משפחתי להעברת זכויות במשק ללא קבלת אישור המוסדות המיישבים 57
(מחוזי י-ם - ה.פ. 339/97 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ונתקבל בחלקו ברוב דעות).
א. המערער (להלן: "חזקיהו") והמשיב (להלן: "אליהו") הם אחים המתמודדים על הזכויות במשק במושב גבעת יערים אשר השתייכו לאימם עד לפטירתה ב- 4.6.92. טענת אליהו היא כי האם מינתה אותו עוד בשנת 1979 כ"בן ממשיך" וחזרה ועשתה כן ב- 1981. ב- 18.5.81 חתם אליהו על תצהיר ובו נאמר כי ידוע לו שאמו התנתה את הסכמתה למינויו כבן ממשיך בתנאי כי יסכים שלאחר אריכות ימיה יבוא חזקיהו להתגורר עם משפחתו בבית האם, והוא וחזקיהו יחלקו את המשק החקלאי שהיא תשאיר אחריה, והוא נתן הסכמתו לתנאי זה (להלן - "התצהיר"). ב- 22.11.1991 נערך הסכם בין האם לבין חזקיהו בו העבירה האם לו ולאשתו את הזכויות בבית המגורים שלה במשק (להלן - "ההסכם" ו"בית המגורים"). חזקיהו ומשפחתו התגוררו בבית המגורים עם האם עד לפטירתה, ולאחר מכן, עד היום. לאחר פטירת האם הגיש אליהו תובענה לסעדים ההצהרתיים שלפיהם הוא הינו "בן ממשיך" במשק וכן כי הסכם שנכרת בין חזקיהו והאם בטל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת אליהו לסעד ההצהרתי על שני חלקיו. הערעור באשר להכרזת המשיב כ"בן ממשיך" נדחה פה אחד, והערעור באשר לבטלות ההסכם בין חזקיהו לאם נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן, כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.
ב. השופטת פרוקצ'יה: חזקיהו העלה טענת סף לפיה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בטל מאחר שניתן בלא סמכות עניינית, בשל שני טעמים חלופיים: ראשית, מדובר בענין שעילתו סכסוך בתוך המשפחה, ומקומו להידון בביהמ"ש לעניני משפחה בהתאם
לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה; שנית, גם אם אין הסמכות נתונה לביהמ"ש לעניני משפחה, היא נתונה בידי בימ"ש השלום, משמדובר בזכויות חזקה ושימוש בנכס. אין לקבל את טענת הסף. באשר לטענת הסמכות לבימ"ש השלום - תביעתו של אליהו אינה קשורה בחזקה ושימוש בקרקע, אלא עילותיה נוגעות למעמדו כבן ממשיך בנחלה ולשאלת תוקפו המשפטי של הסכם העברת הזכויות בבית המגורים בין האם לחזקיהו. אין לסווג שני ענינים אלה כתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין.
ג. לענין סמכות השיפוט לביהמ"ש לענייני משפחה - סמכותו של בימ"ש זה הינו ב"תובענה אזרחית בין אדם... לבין בן משפחתו... שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שווייה אשר יהא". סיווגו של ענין כמצוי בסמכות בימ"ש רגיל או בימ"ש לעניני משפחה לעיתים אינו קל. עניינים שאינם נוגעים למעמד אישי במובהק, משלבים בתוכם, על פי רוב, יסודות של מחלוקת אזרחית ושל סכסוך משפחתי אלה באלה. את הנתונים השונים המגבשים את הסמכות העניינית יש לקבוע בתחילת המשפט, ואלה נעשים על פי כתבי הטענות ובאמצעות הכרעה שיפוטית בראשיתו של ההליך השיפוטי. בענייננו הוגשה התובענה לביהמ"ש המחוזי, ובערכאה הדיונית לא נטען כי מדובר בסכסוך משפחתי שהסמכות לדון בו נתונה לביהמ"ש לענייני משפחה. ההליך נמשך כשנה וחצי עד למתן פסק הדין, ושאלת הסמכות העניינית עלתה לראשונה בביהמ"ש העליון. עובדות אלה, הן עצמן, מצביעות על התייחסותם הסובייקטיבית של הצדדים לאופי המחלוקת ביניהם כאל מחלוקת שטיבה העיקרי אזרחי ולא משפחתי.
ד. מעבר לנדרש יצויין: בעת האחרונה נחלשה במידת מה ההלכה שהיתה מקובלת עד עתה לפיה טענת היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של ההליך השיפוטי, לרבות, לראשונה, בערכאת ערעור, וגם אם לא הועלתה על ידי הצדדים, רשאי ביהמ"ש לעוררה ביוזמתו בכל שלב של הדיון. נשמעים עתה קולות לפיהם ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו תוך התעלמות מזמן שעבר וממשאבים שהוצאו.
ה. באשר להכרזתו של אליהו כבן ממשיך - המקור המשפטי להכרעה בשאלה זו מצוי בהסכם המשולש, אשר נחתם מעת לעת, בין המינהל כמשכיר לבין הסוכנות כגורם מיישב ("שוכרת") ולבין האגודה השיתופית כבת-רשות של הגורם המיישב. ההסכם המשולש מאפשר, העברת זכות השימוש מחבר אגודה לאחר הן בחייו והן עם פטירתו, אולם העברה כזו מותנית במילוי תנאים מוקדמים. העברה בחיים מחייבת הסכמת המינהל בכתב ומראש וכן הסכמת הסוכנות שתינתן לאחר שהאגודה הודיעה בכתב לסוכנות את עמדתה. אליהו מונה על ידי אמו כבן ממשיך בלא סייג ובלא תנאי, וכך הוא אושר על ידי המוסדות המיישבים הנוגעים בדבר. כלפי המוסדות המיישבים, מעמדו של אליהו כבן ממשיך אחד מתייחס לנחלה כולה כשהיא בלתי מפוצלת, ולגביהם אין כל נפקות להסכם העברת בית המגורים שנקשר בין האם לחזקיהו.
ו. אין ממש בטענה של חזקיהו כי יש לראות את התחייבות אליהו בתצהירו מ-1981 כהתחייבות אשר עם הפרתה בטל מינויו כבן ממשיך, בבחינת מתנה שניתנה על תנאי, ומשלא נתמלא התנאי בטלה המתנה מכח סעיף 4 לחוק המתנה. מינויו של אליהו כבן ממשיך לא היה חסר תמורה כלפי האם מאחר שהתחייב כנגד המינוי לדאוג לכל צרכיה של האם ולעזור לה בעבודות המשק כדי שתוכל להתפרנס בכבוד.
ז. (דעת מיעוט): אשר לנפקות הצהרת אליהו וההסכם בין חזקיהו לאם - מדובר בהתחייבויות חוזיות שאינן בנות-אכיפה ביחסים הפנים-משפחתיים בשל אי קבלת הסכמת המוסדות המיישבים ולפיכך חזקיהו לא רכש מכוחן זכויות הניתנות למימוש בבית המגורים. כמו כן ההתחייבויות החוזיות האמורות כפופות במקורן לתנאי מתלה של הסכמת המוסדות,
ומשעברה תקופת זמן סבירה והתנאי לא נתקיים, הן נתבטלו. לחזקיהו גם לא עומדת זכות לפיצויים על אי קיום ההתחייבויות כלפיו, בין מכח הסכם העברת בית המגורים ובין מכח התחייבות אליהו כלפי האם בתצהיר. יש לראות את התחייבות אליהו ואת הסכם העברת בית המגורים בין האם לחזקיהו כהתחייבויות חוזיות על תנאי במובן סעיף 27(ב) לחוק החוזים, היינו, אישור המוסדות המיישבים להעברת הזכויות מהאם לחזקיהו בהתאם לאמור בהסכם המשולש. תנאים אלה לא נתקיימו.
ח. השופטת שטרסברג-כהן: ככל שמדובר במערכת היחסים הפנימית בין האם לבין אליהו לבין חזקיהו, השתכלל הסכם לטובתו של חזקיהו. אליהו מחוייב לאותו הסכם - הגם שלא ניתן לאכפו כיום. אכן, התחייבות האם כלפי אליהו והתחייבותה כלפי חזקיהו, כוללות תנאי בדבר הצורך באישור המוסדות המיישבים, אלא שהיעדרו אינו מביא לבטלות ההסכמים. להסכמים יש נפקות משפטית בין הצדדים לו, אף שאין הם ניתנים לאכיפה אלא באישור המוסדות המיישבים. אין לקבל את הגישה כי אופיין של ההגבלות על עבירות זכות השימוש בנחלה על פי ההסכם המשולש, מעידות על כוונה לשלול את עבירות הזכות מקום שלא ניתנו אישורי המוסדות המיישבים.
ט. גם אם - לצורך הדיון - נצא מהנחה שאין תוקף להסכמים, מנוע אליהו ומושתק מלטעון לבטלותו של ההסכם וזאת הן מכוח תורת המניעות וההשתק והן מכוח עקרון תום-הלב, לפי סעיף 39 לחוק החוזים.
י. הנשיא ברק: אין בנסיבות המקרה לראות בהסכם חוזה על תנאי מתלה שלא התקיים. נכון הדבר, כי נדרשה הסכמת הצדדים להסכם המשולש על מנת להעביר זכויות מהאם למערער, אולם, בכך אין די על מנת לקבוע כי ההסכם בין האם למערער הותלה בתנאי שתינתן הסכמה כאמור. הקביעה אם עניין לנו בחוזה על תנאי מתלה, אם לאו, יכולה להילמד גם מאומד דעת הצדדים לו, ובחינה מעין זו בנסיבות המקרה מצביעה בבירור, כי האם והמערער התכוונו ליתן תוקף להסכם בלא להתנות תוקף זה בהסכמת הצדדים להסכם המשולש. במצב בו ניתנת התחייבות להעברת זכות, תוך הפרת תניה המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטגורית כי ההתחייבות עצמה בטלה. כיוון שיש לקבל את הערעור ולקבוע כי ההסכם אינו בטל, אין צורך להביע דעה בשאלת מעמדו של המשיב לטעון לבטלות ההסכם, אם מכוח דיני ההשתק, אם מכוח עקרון תום הלב, וניתן להשאירן בצריך עיון לעת מצוא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד משה ואורן באדר למערער, עוה"ד אופיר עוזרי ואהוד נהיר למשיב. 27.8.02).
ע.א. 4234/02 - דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד דוד נאמן
*תיקון הודעת ערעור על גובה הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד לנפגע בתאונת דרכים, כאשר לאחר פסה"ד נפטר התובע (הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערות לפצות את המשיב שנפצע בתאונת דרכים. בערעורן משיגות המערערות, בעיקר, על גובה הפיצוי בגין אבדן השתכרות וכושר השתכרות בעתיד. בקשת המערערות לעיכוב ביצוע של חלק מחיובי פסק הדין נדחתה ובעקבות זאת העבירו המערערות לידי בא-כוחו של המשיב כ-240 אלף ש"ח, לסילוק יתרת חיובן. לפני שהתשלום הועבר למשיב, נפטר המשיב מסיבה שאינה קשורה לפגיעה בתאונה. הבקשה היא לתקן את הודעת הערעור בדבר השפעת הפטירה על החיוב ולהורות לב"כ המשיב שלא להעביר ליורשי המשיב את יתרת כספי הפיצויים. הבקשה נתקבלה.
ככלל, אמנם, אין ערכאת הערעור נוטה להתחשב בהתרחשויות שנתחדשו לאחר מתן פסה"ד שעליו סב הערעור. אך כחריג לכלל זה נפסק, כי מקום בו חישוב פיצוייו של נפגע בתאונה מתבסס על ההנחה שהוא ימצה את תוחלת החיים המקובלת, מותו של
הנפגע, לפני שמיעת הערעור על גובה הפיצויים, מהווה "שינוי נסיבות קיצוני", המשמיט את הקרקע מתחת לחישוב הפיצויים כפי שנערך בערכאה הראשונה. לכאורה נראה, כי המקרה הנדון נכנס לגדר החריג האמור.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ו. פאלוך למערערות, עו"ד א. שימקביץ למשיב. 28.8.02).
בש"פ 7393/02 - חיים עבדי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות שידול לייצור וסחר בנשק, כאשר נאשם אחר שוחרר בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של שידול לייצור וסחר בנשק, וכן בעבירה של סחר בנשק וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. האשמה מבוססת על עדות שמסר בחקירה מרדכי מזרחי, חרט במקצועו, אשר הואשם בהליך נפרד בייצור ובסחר בנשק ובהחזקת נשק. בקשת התביעה למעצרו של מזרחי נדחתה ולטענת העורר יש לנהוג כלפיו כמו כלפי מזרחי. הערר נתקבל. מבלי לזלזל בחומרת העבירות המיוחסות לעורר, אך גם מתוך התחשבות בעברו הנקי, יש להורות על שחרורו בערובה כפי ששוחרר מזרחי.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ד. יפתח לעורר, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 3.9.02).
בג"צ 7560/02 - חבר הכנסת מיכאל קליינר נגד ראש הממשלה ואח'
*דחיית עתירה של חבר כנסת לאפשר לו כניסה להר הבית, בשל חשש של פגיעה בבטחון המדינה (העתירה נדחתה).
העותר חבר כנסת, מבקש להורות למשיבים לאפשר לו לממש את חופש התנועה המוקנה לו מכוח סעיף 9(א) לחוק חסינות חברי הכנסת (זכויותיהם וחובותיהם) ולאפשר לו להיכנס לתחומי הר הבית. לטענתו מונעת ממנו המשטרה את מימוש זכות הגישה שלו לפי חוק החסינות ובכך נוהגת היא שלא כדין. באת כוח המדינה הסבירה שעמדת המשיבים היא כי מתן היתר ביקור בהר הבית לעותר, במצב של היום, עלול להביא, ברמה של קרבה לוודאות, למהומות קשות בהר הבית, עד כדי סיכון חיי המבקרים בהר, וחשש לשפיכות דמים ולעימותים חריפים עד כדי פגיעה בבטחון המדינה. לבקשת בא כוח העותר, נשמעו בדלתיים סגורות עדויות ששטחו מידע חסוי שעליו מושתתת עמדתם. העתירה נדחתה.
סעיף 9(א) לחוק החסינות, קובע כי "שום הוראה האוסרת או המגבילה את הגישה לכל מקום במדינה, שאינו רשות היחיד, לא תחול על חבר כנסת, אלא אם היה האיסור או ההגבלה מטעמים של בטחון המדינה או של סוד צבאי". לא די בטעמים של שמירת בטחון הציבור והסדר הציבורי היכולים להצדיק הטלת הגבלות על חופש התנועה והגישה של אזרח מן השורה. לענין הגבלת חופש התנועה של חבר כנסת על המדינה להראות שבידיה טעמים שבבטחון המדינה דווקא. על פי המידע החסוי יש לומר כי ביקורו של העותר בהר הבית עלול לגרום, בוודאות קרובה לוודאי, למהומות קשות, שפיכות דמים ועימותים חריפים, במיתחם ההר ואף באיזורים נוספים, במימדים העלולים לפגוע בבטחון המדינה, ולא רק לפגיעה בבטחון הציבור ובסדר הציבורי.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, גרוניס. החלטה - השופט טירקל. עו"ד שי צוקרמן לעותר, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 4.9.02).
רע"ב 3748/02 - אייל גרצברג נגד סגן מנהל בית הסהר איילון
*תחולת החוק המבטל חוק קודם בעניין שחרור מוקדם על תנאי של אסירים (הבקשה נדחתה).
סעיף 48(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, (להלן - החוק המבטל) משמר את הוראות החוק הקודם - חוק שחרור מוקדם של אסירים (תיקוני חקיקה), (להלן - החוק המבוטל), לגבי המערער, רק ככל שהדבר נוגע לאורך תקופת המאסר ולא לתנאים שבעבר היו נגזרים מתקופת המאסר לפי סעיף 1(ג) לחוק המבוטל (סעיף
51(ז) לחוק העונשין). למקרא סעיפים 40 ו-48(ב) לחוק המבטל אין מנוס מן המסקנה שמדובר בביטול גורף ומפורש של החוק המבוטל, למעט לגבי אורך תקופת המאסר, והנסיון לשלב בסוגיה שלפנינו את הוראות סעיף 22(3) לחוק הפרשנות, אינו יכול להצליח, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, אנגלרד. עו"ד דן קואל למבקש, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 28.8.02).
רע"א 8290/01 - איזוטופ בע"מ נגד דן רנט א-קאר בע"מ ואח'
*גילוי מסמכים שיש להם רלוונטיות לתביעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה כספית נגד המשיבים וניתן צו כללי לגילוי ועיון במסמכים. הצדדים הגישו תצהירי גילוי מסמכים וכן את המסמכים במסגרת הליך העיון. כעבור זמן מה, הגישה המבקשת בקשה לחייב את המשיבה 2 לגלות מסמכים מסויימים. המשיבה 2 התנגדה לבקשה, בטענה כי המסמכים המבוקשים אינם רלוואנטיים לתביעה, ואף מדובר בחשיפת מידע פנימי של תכתובת כספית בין המשיבים לבין עצמם. ביהמ"ש דחה את הבקשה בהסתמך על מכלול נימוקי תגובת המשיבים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
יש לנקוט גישה מרחיבה ככל שמדובר בגילוי ראיות במסגרת הליך שיפוטי, שמטרתו היא חשיפת האמת. לפיכך, הכלל הוא, שאין בעלי-דין רשאים להימנע מגילוי ראיות שברשותם, אלא-אם-כן יש בגילוייה של ראייה מסויימת כדי לפגוע באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין, שאז יינתן צו גילוי רק ביחס לראיות שהן רלוואנטיות. במקרה דנא, בטענת המשיבים, כי אין רלוואנטיות למסמכים שהמבקשת ביקשה את גילויים - אין בה ממש. המסמכים עוסקים בסוגיה השנוייה במחלוקת בין הצדדים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אלישבע אהרוני למבקשת, עוה"ד גב' ורד (שני) ארביב, עמוס האוזנר וגד פלר למשיבים. 22.8.02).
רע"א 138/02 - aps olletsaC inolleiBנגד גלובל רוטו שקע (1983) בע"מ
*סמכות בימ"ש בבקשה לביטול סעד זמני שניתן, להורות על שמיעת התיק העיקרי במקום הדיון בבקשה הנדונה (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעת פיצויים נגד המבקשת, שסיפקה לה מכונת דפוס, בטענה כי פגמים שנתגלו במכונה גרמו למשיבה נזקים. המשיבה הגישה בקשה במעמד צד אחד להטלת עיקול זמני על כספים של המבקשת בסכום של כ-4.2 מיליון ש"ח ובקשתה נענתה. כעבור זמן-מה הגישה המבקשת בקשה לביטול צו העיקול הזמני. בתשובה לכך ביקשה המשיבה להורות על שמיעת התביעה העיקרית במקום הדיון בבקשה לביטול הסעד הזמני, וזאת לפי תקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש נענה לבקשת המשיבה, בציינו כי לצורך הכרעה בבקשה לביטול העיקול, עומד ביהמ"ש לשמוע שני עדים מומחים שעדויותיהם תשמשנה גם בתיק העיקרי, והיעילות וחסכון הזמן לכל הצדדים מצדיקה קבלת הבקשה. ביהמ"ש דחה את הדיון למועד מאוחר יותר, כך שבמועד זה יתאפשר לקיים דיון בתביעה לגופה. המבקשת טוענת כי אין תחולה לתקנה 369 במצב שבו מדובר בבקשה לביטול סעד זמני, להבדילה מבקשה למתן סעד זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מלשון תקנה 369 עולה כי אין ממש בטענת המבקשת כי תקנה זו אינה חלה בבקשה לביטול סעד זמני. השאלה היא רק אם בנסיבות העניין היה מוצדק להורות על שמיעת תביעת המשיבה לגופה, במקום הדיון בבקשה שהגישה המבקשת לביטול צו העיקול הזמני,
ואין עילה להתערבות בימ"ש שלערעור בהחלטת הערכאה הדיונית, שעניינה אופן ניהול הדיון.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד צחי הורביץ למבקשת, עו"ד שלמה לוי למשיבה. 29.8.02).
בג"צ 2298/02 - אורנה אוחיון ואח' נגד משרד החינוך והתרבות ואח'
*סבירות ההחלטה של משרד החינוך להעביר את חטיבת הביניים של ביה"ס הממ"ד מפרדס חנה לאור עקיבא (העתירה נדחתה).
לפני כ-8 שנים הוקמה בתחומי המועצה המקומית פרדס-חנה-כרכור (להלן: המועצה המקומית) חטיבת הביניים הממלכתית-דתית שומרון, בה לומדים בוגרי בתי-הספר הממלכתיים-דתיים מפרדס-חנה-כרכור, ומיישובי הסביבה. מאז הוקמה חטיבת הביניים, לומדים תלמידיה בקרוואנים, שבהם נתגלו ליקויי בטיחות חמורים, ועל קרקע שייעודה שטח ציבורי פתוח. על רקע זה, החליט משרד החינוך לסגור את חטיבת הביניים ולפתוח בית-ספר חדש בתחום עיריית אור-עקיבא. משרד החינוך הבהיר כי הקרוואנים הוקמו באופן בלתי חוקי על קרקע שאינה מיועדת להקמת מבני ציבור; וכי לא ניתן לאשר את המשך קיומה של חטיבת הביניים בשטח זה. משרד החינוך הוסיף וטען, כי הקרוואנים אינם עומדים באמות-המידה הבטיחותיות הנדרשות, וכי מדיניותו היא שיש לאחד בתי-ספר קטנים נוכח היתרונות הפדגוגיים והתקציביים הכרוכים בכך. לטענת משרד החינוך, ההחלטה להקים את חטיבת הביניים באור עקיבא התקבלה על-סמך שיקולים בטיחותיים, ציבוריים, פדגוגיים ותקציביים ראויים. העתירה נדחתה.
אכן, טובתם של תלמידי חטיבת הביניים מהיישוב פרדס-חנה-כרכור הינה ללמוד בסביבת מגוריהם, ולא לנסוע מרחקים ארוכים. ואולם, טובתם של התלמידים מחייבת גם - והיא העיקר - כי התלמידים ילמדו במבנים וישתמשו במתקנים ראויים מבחינה בטיחותית. תנאים אלו אינם יכולים להתקיים במבנים הקיימים שבהם למדו התלמידים במשך שמונה השנים האחרונות, וניסיונותיהם של הצדדים להקצות לטובת חטיבת הביניים מבנה אחר בתחומי היישוב פרדס-חנה-כרכור, שיהיה תקין וראוי לשימוש, עלו בתוהו. מנגד, עיריית אור-עקיבא - שלה יכולת תקציבית ניכרת לצורך קידומה של מערכת החינוך בתחומה - הכינה תוכנית להקמת בית-ספר על מגרש שהועמד לצורך מטרה זו, וכן מצויים ברשותה קרוואנים חדשים, העומדים בתקני הבטיחות. על רקע זה החלטת משרד החינוך הינה החלטה סבירה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד צהלה הלוי וגב' טלי גיאת-חיון לעותרות, עוה"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס, גב' איריס אדרי, ירון סולברג, אילן פורת ונועם רם למשיבים. 25.8.02).
בש"פ 6606/02 - אילון צברי נגד מדינת ישראל
*עיכוב יציאה מהארץ של נאשם בעבירות מרמה רבות היקף (הערר נדחה).
ביולי 1995 הוגש נגד העורר כתב אישום בגין ביצוע עבירות של קבלת שוחד, תרמית בניירות ערך, מרמה והפרת אמונים, ועבירות מטבע חוץ. העורר משוחרר ממעצר, בערובה העומדת על סך של 900,000 ש"ח ונאסר עליו לצאת מן הארץ. בחודש יולי 2002, הגיש העורר בקשה לצאת את הארץ לחופשה משפחתית בת 11 ימים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בהחלטתו ציין כי היה מאפשר לצאת מהארץ תוך הפקדת ערובה מתאימה אלמלא היה עסוק במאמץ אינטנסיבי לסיים את הכרעת הדין. העורר טוען, כי עיכוב יציאתו מן הארץ למשך שמונה שנים וחצי הנו בלתי מידתי בעליל ואינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כן הוא מציין, כי בשנת 1999 אופשר לו לצאת את הארץ, ולא חלו מאז שינויים המצדיקים, בזו הפעם, שלא להתיר לו לצאת לחו"ל. מנגד טוענת המדינה שישנו חשש קונקרטי
שהעורר עלול להתחמק מאימת הדין: לעורר, כך טוענת המדינה, אינטרס להעביר את מרכז חייו לחו"ל, שכן אין לו יכולת מעשית לפעול בשוק ההון הישראלי. הערר נדחה.
כאשר ביהמ"ש מפעיל את סמכותו ומורה על איסור יציאה מן הארץ, עליו ליתן משקל לזכות היסוד של הנאשם לצאת מהארץ, עם זאת, הזכות לצאת מן הארץ ניתנה להגבלה. די בקיומו של יסוד סביר לחשש כי נאשם יסכל את ההליך בעניינו, על-מנת להצדיק את עיכוב יציאתו מן הארץ. על אפשרות סבירה לסיכול ההליך ניתן ללמוד, בין היתר, מן המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, מחומרתם ומהנסיבות הנלוות לביצועם, מהשלב בו עומד ההליך הפלילי ומחומרת העונש הצפוי. המעשים המיוחסים לעורר קשים ומורכבים עד-מאוד. העורר מילא תפקיד בכיר במערכת הבנקאית הגדולה ביותר בישראל, והעבירות המיוחסות לו הן על רקע פגיעה במערכת שהעסיקה אותו. נראה, כי אם יורשע העורר, הוא צפוי לעונש מאסר ממושך בפועל. לעורר אין קושי לעקור מן הארץ, אין לו אינטרסים כלכליים משמעותיים במדינת ישראל, הוא ניסה לשבש את הליכי המשפט, תוך שהוא מסתייע בקשריו בחו"ל, ואף הורשע בגין מעשיו. בכך, פגע העורר, במו ידיו, באמון שהוא מבקש שינתן בו. יש לשקול גם את עוצמת הפגיעה בעורר המושפעת גם ממטרת הנסיעה - טיול משפחתי.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מיכאל ספרד לעורר, עוה"ד גב' מיכאל קרשן וגב' ציפי גז למשיבה. 21.8.02).
ע.א. 4405/02 - יורשת המנוחים בנימין ושולמית נפטי ז"ל נגד באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית ואח'
*ערעור על "החלטה אחרת" של רשם נתונה לערעור בפני שופט של אותו בימ"ש עצמו ולא בערכאה גבוהה יותר (הערעור נמחק על הסף).
רשמת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב דחתה בקשה של המערערת להאריך לה את המועד להגשת תובענה לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים במשק החקלאי המשפחתי. לטענת המשיבות אין לרשם ביהמ"ש העליון סמכות להכריע בשאלת ההליך הראוי לתקיפת החלטת בימ"ש קמא, ולגופו של עניין נטען כי ביהמ"ש העליון אינו הערכאה המוסמכת לדון בהחלטה. הטענה הראשונה נדחתה והטענה השניה נתקבלה.
באשר לטענה הראשונה - כבר נפסק כי בידי הרשם סמכות לדון ולהורות על מחיקתם של ערעורים או על מחיקתם של חלקים מערעורים, וכי מדובר בסמכות שהנה מינהלית בעיקרה, הגם שהיא עשוייה לערב הכרעה בשאלות משפטיות שונות. אשר לשאלה השנייה - חוק בתי המשפט מבחין, לעניין ערעור, בין החלטה של רשם של בימ"ש שלום או מחוזי, שהיא "פס"ד", לבין החלטה של רשם של בימ"ש שלום או מחוזי, שהיא "החלטה אחרת". החלטה מן הסוג הראשון נתונה לערעור כפס"ד של ביהמ"ש בו מכהן הרשם, וערעור עליה נדון בפני ערכאה גבוהה יותר, והחלטה אחרת של רשם נתונה לערעור בזכות בפני שופט של אותו בימ"ש עצמו. ההחלטה בענייננו היא "החלטה אחרת" ועל כן הערעור צריך להיות מוגש לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הרשם שחם. 12.8.02).