בג"צ 7473/02 - מוחמד עיד בחר ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית
*הריסת בתי מפגעים - מתאבדים(העתירה נדחתה).
א. ביום 1.12.01 בוצע פיגוע חבלני במדרחוב שבמרכז ירושלים, על ידי שני מחבלים מתאבדים. כתוצאה מן הפיגוע נהרגו אחד-עשר בני-אדם, בהם ילדים, ונפצעו כ-155 אנשים. המתאבדים היו תושבי הכפר אבו-דיס. בעקבות המעשה הורה המשיב, מכוח סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), להרוס את בתי מגוריהם של שני המפגעים. לטענת העותרים, לאיש מבני המשפחות לא היתה נגיעה לתכנונו ולביצועו של הפיגוע הרצחני. כן השיגו על צדקת ההנחה שהריסת בתיהם עשויה להרתיע מפגעים בכוח. בתגובתו מציין המשיב כי על-פי הערכת הממשלה וגורמי הביטחון, הריסת בתיהם של מפגעים מהווה אמצעי מרתיע כלפי יוזמיהם של פיגועים פוטנציאליים, באופן שהשימוש באמצעי זה עשוי לצמצם את היקף הפיגועים. העתירה נדחתה.
ב. השופט מצא: מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של פעילות לוחמה. הצבא נוקט בשורה של פעולות לחימה, ובמסגרתן של פעולות אלה - ובשל אופיין ההרתעתי - מבקש להרוס בתים בהם התגוררו מחבלים. בג"צ לא ינקוט עמדה באשר לנחיצותן וליעילותן של פעולות ההריסה. שאלת יעילותו של האמצעי הינה נושא להערכה של גורמי הביטחון ואין יסוד לפקפק בכך.
ג. העותרים אכן לא נטלו חלק - ומכל מקום אין הוכחה שנטלו חלק - בהכנת אמצעי החבלה או אף בעידודם של הרוצחים לבצע את זממם. עם זאת, בנסיבות העניין כפי שהועלו, אין לראות בעותרים אנשים תמי-לב. בכל העתירה כולה אין גם מילת הסתייגות מפי מי מהעותרים מן המעשה הרצחני המתועב שעשו בני משפחותיהם. על-פי הלכתו העקבית של בג"צ שאלת ידיעתם של בני המשפחה על הכוונה הזדונית של מפגע פוטנציאלי ואופי התייחסותם למעשה גופו, אינם (על-פי דעת רוב השופטים) תנאי בל-יעבור להפעלת הסמכות שבידי המפקד הצבאי להורות על הריסת בית מגוריו של המפגע. אך היעדרן של מילות הסתייגות וגינוי במקרה שלפנינו מוסיפה נופך מוסרי לצדקת הצו; שכן דינם של העותרים לעניין זה הוא כדין הפונה לבג"צ כשידיו אינן נקיות.ד. השופטים חשין וגב' דורנר: על-פי הראיות שהוגשו היו משפחות העותרים מודעות לאשר עלולים המפגעים-המתאבדים לעולל. אין איפוא לקבל את דבריהן כי היו תמות-לב וכי לא ידעו, כטענתן, דבר על מזימותיהם הרעות של המפגעים. מטעם זה מצטרפים לדעתו של השופט מצא.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. עו"ד מ. יחיא לעותרים, עו"ד ע. הלמן למשיב. 17.9.02).
רע"א 289/02 + 9911/01 - טלפז תדלוק והשקעות בע"מ ואח' נגד פז חברת נפט בע"מ ואח'
*ביטול סעד זמני של מינוי כונס נכסים לאחר שהחייב לא קיים צו עיקול(מחוזי חיפה - ע.א. 2557/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המשיבות הגישו נגד המבקשים, בעלי תחנת דלק, תביעה כספית בסדר-דין מקוצר בגין חוב של כ-2,7 מליון ש"ח, עבור רכישת דלק ומוצרי נפט. לבקשת המשיבות, הורה רשם ביהמ"ש המחוזי למנות את באת-כוח המשיבות לכונסת נכסים זמנית על הכספים והתקבולים בתחנת התדלוק, לאחר שהמבקשים לא קיימו צו עיקול זמני שניתן נגדם. המבקשים ערערו על החלטת הרשם לביהמ"ש המחוזי, בטענה כי סעד של מינוי כונס נכסים זמני הינו קיצוני יתר-על-המידה ועלול לפגוע קשות בעסקם וערעורם
נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' דורנר וא. לוי נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופטת דורנר: סעד של מינוי כונס נכסים הינו סעד חמור, שכן בפעולותיו מפקיע כונס הנכסים את שליטתו של אדם בקניינו. אמנם, מנגד ניצבת זכותן של המשיבות להבטיח כי תוכלנה להיפרע מן המבקשים. ואולם, נטילת ההכנסות הגולמיות מן המבקשים והעברתן לידי כונס הנכסים, עשויה להביא לשיתוקה של התחנה שבניהולם ואף לסגירתה. באיזון הכולל, עלולה להיגרם פגיעה חמורה לפעילותה השוטפת של התחנה שבניהול המבקשים באם ימונה כונס נכסים זמני, בעוד שאי מינויו לא יהווה פגיעה משמעותית באינטרסים של המשיבות, בין היתר, בשים לב לעובדה כי המבקשים הגישו תביעה-שכנגד נגד המשיבות.
ג. סעד זמני, ובענייננו מינוי כונס נכסים, הגורם להפסקת פעילות הנתבע או להכבדה ממשית עליה, אינו מידתי, אף מקום בו סעדים זמניים אחרים, כגון עיקול, לא השיגו את מטרתם. זכות הקניין הינה זכות חוקתית, המעוגנת היום בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה בקניין מותרת היום, בהתאם לסעיף 8 לחוק היסוד (פסקת הגבלה), רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. עיקרון זה חל גם על ההסדרים בדבר מינוי כונס נכסים. פגיעת מינוי כונס נכסים בזכות הקניין היא חמורה במידה רבה מפגיעתו של עיקול זכות זו.
ד. השופט טירקל (דעת מיעוט): אכן, מינוי כונס נכסים על נכסי נתבע פוגע בזכות הקנין שלו, אולם מול זכות הקנין של הנתבע עומדת זכות הקנין של התובע שגם היא ראויה להגנה. מינויו של כונס נכסים איננו כשלעצמו סעד בלתי מידתי ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו; ואם באיזון בין הזכויות המתנגשות יימצא כי הפגיעה בזכות הקנין של הנתבע היא מידתית, ניתן יהיה למנות כונס נכסים לנכסיו. בנסיבות הפרשה שלפנינו, מחד גיסא, החוב הנטען מצוי עדיין בהליכי בירור בביהמ"ש וכן פוגע מינוי כונסת הנכסים בקניינם של המבקשים; מאידך גיסא, מדובר בתביעה בסכום ניכר ולאור התנהגותם של המבקשים נוכח צו עיקול שניתן בעבר שלא השיג את מטרתו, קיים חשש שהמשיבות לא יוכלו להיפרע מהם אם יזכו המשיבות בתביעתן. אחרי שקילת כל הרכיבים, הכף נוטה לעבר המסקנה שיש להשאיר את מינויה של כונסת הנכסים על כנה.
ה. השופט א. לוי: מינוי כונס נכסים זמני נועד להעניק לתובע סעד מקום שמתעורר חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של נכסי הנתבע, להעלמתם או השמדתם. קבלתו של סעד כזה מותנית בהצגתן של "ראיות מהימנות לכאורה" על ידי התובע. להשקפת המשיבות יש בידיהן ראיות מסוג זה, אך עובדה היא שבימ"ש קמא מצא כי הליך של סדר דין מקוצר אינו ההליך המתאים לברור תביעתם. והעיקר, בשלב זה מסתמן חשש שמינויו של כונס נכסים זמני עלול להיות כרוך בסכנה ממשית לעסקיהם של המבקשים, ואם התביעה נגדם תידחה, הם עשויים לעמוד בפני שוקת שבורה הואיל ואפשר שיתברר כי הנזק אשר נגרם בינתיים לעסקיהם הנו בלתי הפיך.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. עו"ד מיכאל בך למבקשים, עוה"ד שולמית ארליך, יניב אזרן וגדעון קירש למשיבות. 10.9.02).
ע.א. 5804/02 - אניטה טייב נגד כונס הנכסים הרשמי ופנחס פוטרמן
*הענקת סעד זמני של עיכוב הליכי הוצאה לפועל נגד חייב שהגיש בקשה להכריזו כפושט רגל(בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל - הבקשה נתקבלה).
א. בתאריך 7.3.00 הגישה המבקשת בקשה למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתה כפושטת רגל. בבקשה צויין כי סכום חובותיה למעלה ממליון שקלים, כי תלויים ועומדים נגדה 40 תיקי הוצאה לפועל ומספר נושיה עומד על 36. גדול נושיה של המבקשת
הוא המשיב 2, (להלן: המשיב) לו חבה המבקשת סכום העולה על 600 אלף שקלים. מקור החוב בכספים שנלקחו מהמשיב 2 במירמה. בתאריך 12.9.93 הרשיע בימ"ש השלום את המבקשת במירמה ובהונאה בכרטיסי חיוב, וגזר לה 15 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את בקשתה של המבקשת למתן צו כינוס נכסים, ולהכרזתה כפושטת רגל, מהטעם, שלא יינתן הפטר לחייב במידה והוא אשם במירמה. המבקשת ערערה ובמסגרת הערעור ביקשה עיכוב הליכי הוצאה לפועל. הבקשה נתקבלה.
ב. בבוא ביהמ"ש להכריע האם לתת סעד ביניים שמעכב את הליכי ההוצאה לפועל, עליו לבחון את הנזק שייגרם לנושים במידה ויינתן הצו אל מול הנזק שייגרם למבקש במידה ויימשכו ההליכים באופן מיידי. בענייננו, המבקשת לא צירפה את הנושים כצדדים לבקשה, והסתפקה בצירופו של המשיב שהוא הנושה העיקרי. לכאורה, משאלה לא צורפו אין בידי ביהמ"ש אפשרות לשמוע את טענותיהם, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף. אולם, בשים לב לכך שהנושה העיקרי, שחובותיה כלפיו הם לב הבקשה לכינוס נכסים ופשיטת רגל, צורף כמשיב לבקשה, אין בעובדה שלא צורפו שאר הנושים כשלעצמה עילה לדחייה על הסף.
ג. לגוף בקשת העיכוב, ניתן לומר כי על פני הדברים בלבד, טענת סיכויי הערעור אינה תומכת בבקשה באופן המצדיק מתן סעד זמני כמבוקש. יחד עם זאת, בהתחשב בנסיבות האישיות הקשות והחריגות להן טוענת המבקשת, ראוי, לפנים משורת הדין, שההליכים כנגד המבקשת יעוכבו למשך תקופה קצרה כדי שהדיון בערעור יתקיים בטרם יחודשו הליכי ההוצאה לפועל. מזכירות ביהמ"ש תקבע מועד קרוב ככל האפשר לדיון בערעור.
(בפני: השופטת בייניש. 3.9.02).
בש"פ 7447/02 + 7385/02 - אביגדור מקסימוב ואתי אלון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של נאשמים בגניבת כספי הבנק למסחר, בשל חשש להימלטות מן הדין, כאשר אין העצורים מסכנים את בטחון הציבור(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
א. העוררים, אב ובתו, עומדים לדין בשל חלקיהם בפרשת גניבת כספים מן הבנק למסחר. הבת עבדה בבנק החל בשנת 1990. במשך כחמש שנים ניצלה את סמכויותיה למשיכת כספים מחשבונות הלקוחות ומקופת הבנק. את הכספים גנבה דרכים שונות, כולל במשיכת שיקים שהעבירה לאביה (העורר אביגדור מקסימוב), או לאחיה (עופר מקסימוב), אשר זייפו על גבי השיקים חתימות היסב של המוטבים והעבירום לאחרים תמורת מזומנים. בהעברות בנקאיות גנבה העוררת סכום של למעלה מ-40 מליון ש"ח, ואילו בהוצאת שיקים בנקאיים מזוייפים גנבה סכום כולל נוסף של 175 מליון ש"ח. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בקשתה נסמכה על שתי עילות: האחת, מסוכנותם המוכחת של העוררים; והשנית, קיום חשש ממשי להימלטותם של העוררים מן הדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ריבוי המעשים, שבוצעו לאורך זמן, בשיטתיות ובתעוזה, מקים חשש ממשי שאם ישוחררו העוררים ממעצרם, עלולים הם להוסיף ולסכן את ביטחונו של הציבור, בכך שיבצעו עבירות רכוש מתוחכמות נוספות. הערר נדחה ולא מטעמיו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. אין לייחס משקל ממשי לחשש ששחרורם של העוררים ממעצר עלול לסכן את ביטחון הציבור. נכון כי לביצוע העבירות, השתמשה העוררת באמצעים מתוחכמים ונקטה שיטות שונות, כשהיא מחפה על גניבותיה בגניבות נוספות ומטשטשת באורח שיטתי את העקבות שהותירו מעשיה. על-פי הגישה המקובלת, ביצוע עבירות רכוש באורח שיטתי ובאמצעים מתוחכמים נתפס, ככלל, כמקים עילת מעצר, מחשש ממשי לפגיעה בביטחון הציבור, שלרוב לא ניתן להשיג את מטרתה באמצעים חלופיים. אלא שמנסיבות פרשתנו ניתן להסיק, כי את כישוריה לביצוע עבירות הגניבה רכשה העוררת אגב מילוי תפקידיה
בבנק, ומתקבל על הדעת שהרחקתה מן הבנק ממעטת עד מאוד את הסיכון שאם תשוחרר ממעצר תוסיף לבצע עבירות. כך גם באשר לעורר.
ג. מאידך, ההכרח במעצרם של העוררים נובע מחשש להימלטותם מן הדין שכן חלק ניכר מכספי הגניבה לא אותר. על חשש זה לא ניתן להתגבר באמצעים כמעצר בית, עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכונים, שכן, אם נכונה ההנחה שהעוררים עודם מסתירים סכומי עתק, חזקה שיעלה בידם, בשים לב לכישורי הזיוף והמירמה שבהם ניחנו, להתגבר גם על המגבלות שתוטלנה עליהם.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד א. פלדמן וב. נהרי לעורר, עוה"ד י. רזניק וי. שקלאר לעוררת, עו"ד ע. דרויאן למשיבה. 12.9.02).
בג"צ 7019/02 + 7015/02 - כיפאח מחמד אחמד עג'ורי ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'
*צו מפקד איזור יו"ש ל"תיחום מקום מגורים", שעניינו העברת בני משפחות מתאבדים מיו"ש לעזה. *ביקורת בג"צ על הפעלת שיקול דעת המפקד הצבאי ב"תיחום מגורים"(עתירתם של שניים מהעותרים נדחתה ועתירתו של העותר השלישי נתקבלה).
א. המשיב הוציא "צו תיחום מקום מגורים", שלפיו נדרשו שלושת העותרים, תושבי אזור יו"ש להתגורר בשנתיים הקרובות באזור חבל עזה. השאלות שהתעוררו היו האם מוסמך היה המפקד הצבאי להוציא צו תיחום מקום מגורים והאם הפעיל המפקד את שיקול דעתו כדין. בג"צ החליט כי המפקד היה מוסמך להוציא צו תיחום וכי לגבי שנים מהעותרים פעל כדין ואילו לגבי השלישי הוחלט לבטל את הצו.
ב. במאבקה של ישראל נגד הטרור היא נוקטת - מכוח זכותה להגנה עצמית - במבצעי לחימה מיוחדים. אלה לא נתנו מענה מספיק לצורך המיידי בהפסקת מעשי הטרור. על כן הוחלט על צעדים נוספים ובכללם העברתם של בני משפחה של מתאבדים או מפגעים קשים ושולחיהם מאזור יו"ש לאזור חבל עזה, ובלבד שבני משפחה אלה היו הם עצמם מעורבים בפעילות החבלנית. המשיב פרסם צו בדבר "פיקוח מיוחד ותיחום מקום מגורים". הוא חתם על צווי תיחום מקום מגורים כנגד כל אחד מהעותרים כאמור. ביסוד כל אחד מהצווים עומדים נתונים לפיהם היה כל אחד מהעותרים מעורב בסיוע לפעילות חבלנית שגרמה לפגיעה בחיי אדם.
ג. לעניין סמכותו של המפקד הצבאי בעניין תיחום מקום מגורים - כל הצדדים יצאו מתוך הנחה כי יש תחולה באיזור לדינים של המשפט הבינלאומי בדבר תפיסה לוחמתית. נקודת המוצא העקרונית הינה, כי הוצאתו של אדם ממקום מגוריו והעברתו הכפוייה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו. עם זאת, זכויות אלה אינן זכויות מוחלטות. ניתן לפגוע בהן כדי לקיים את זכויותיהם של אחרים, או את מטרותיו של הכלל. בענייננו פעלו המשיבים על פי סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית הקובע: "היתה המעצמה הכובשת סבורה שיש צורך, מטעמי הכרח של בטחון, לנקוט אמצעי בטחון כלפי מוגנים, רשאית היא, לכל היותר, לייחד להם מקום מגורים או לעצרם". הוראה זו עוסקת בתיחום מגורים, ובלבד שמקום המגורים החדש יהא בתחום האזור הנתון לתפיסה לוחמתית, בו מצוי מקום המגורים ממנו מוצא האיש. ובענייננו יש לראות את איזור חבל עזה כאיזור אחד עם יהודה ושומרון.
ד. באשר לשיקולים של מפקד האזור - תנאי הכרחי לכך שניתן יהא לתחם את מקום מגוריו של אדם על פי סעיף 78, הינו, כי מאותו אדם עצמו נשקפת סכנה, וכי תיחום מקום המגורים יסייע בהסרתו של סיכון זה. אין לתחום מקום מגורים של אדם תמים שממנו עצמו לא נשקפת כל סכנה, אך משום שתיחום מקום מגוריו יביא להרתעתם של אחרים. כמו כן, אין לתחום מקום מגורים של מי שאינו תמים ופעל פעולות הפוגעות בביטחון, כאשר בנסיבות העניין שוב לא נשקפת ממנו כל סכנה. לאור אופיו המיוחד של אמצעי זה ניתן לנקוט בו בדרך כלל רק אם קיימות ראיות מינהליות - שגם אם
אינן קבילות בבימ"ש - הרי הן ברורות ומשכנעות, שאם לא יינקט האמצעי של תיחום מקום מגורים, קיימת אפשרות סבירה כי תהא נשקפת ממנו סכנה ממשית לפגיעה בביטחון האזור. יש לבחון בכל מקרה, אם הגשתו של אישום פלילי לא יהא בה כדי למנוע את הסכנה אשר תיחום המגורים נועד למנעה.
ה. בג"צ מפעיל ביקורת שיפוטית על חוקיות הפעלת שיקול דעתו של המפקד הצבאי. בביקורת שיפוטית זו, אין בג"צ עושה עצמו למומחה בענייני ביטחון. אין הוא ממיר את השיקול הביטחוני של המפקד הצבאי בשיקול הביטחוני שלו. אין בג"צ מוכן להתערב בהחלטתו של המשיב, כי תיחום מקום המגורים מהווה מכשיר חשוב להבטחת הביטחון באזור. בג"צ יבדוק רק אם הכללים החלים על תיחום יושמו כדין בעניינים של העותרים. לעניין זה הוחלט כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד גב' לאה צמל, יוסי וולפסון, דן יקיר ומנאל חזאן לעותרים, עוה"ד ענר הלמן ושי ניצן למשיבים. 3.9.02).
ע.א. 7118/98 + 7117/98 + 7085/98 - סריגי ציביאק בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
* ע.א. 7118/98 + 7117/98 + 7085/98 - "התניית שירות בשירות" ע"י בנק. *התיישנות תביעה נגד בנק בגין התניית שירות בשירות. *ביטול חיובי ריבית של בנקים שחושבו לפי 360 יום בשנה. *מועד ההתיישנות בתביעה נגד בנק בשל "גביית יתר" של ריבית שחושבה לפי 360 יום בשנה במקו(מחוזי ת"א - ת.א. 2931/89 - ערעור וערעורים נגדיים - הערעור נדחה והערעורים הנגדיים נתקבלו בחלקם).
א. המערערת - חברה בפירוק - ניהלה את חשבונותיה בשלושה בנקים: לאומי, פועלים ודיסקונט בע"מ, הם המשיבים. בדצמבר 1989 הגישה החברה תביעות נגד שלושת הבנקים. התביעות התבססו על שלוש עילות: נזקים והפסדים אשר נגרמו לה, לטענתה, בשל פתיחתן של תוכניות חסכון רבות (למעלה מ-50) על פי דרישת הבנקים, כתנאי למתן אשראי, ובניגוד לאיסור על התניית שירות בשירות; חישוב ריבית יומית אותה גבו הבנקים מהחברה, ואשר התבסס על 360 יום בשנה במקום 365 יום בשנה; העלאת שיעורי הריבית בגין "תוספת סיכון" ללא מתן הודעה. לעילת ההתנייה של שירות בעבירות טענו הבנקים, כי פתיחת תוכניות החסכון לא נבעה מכפייה, אלא ממניעים ושיקולים אחרים של החברה עצמה. כן טענו הבנקים, כי לפחות חלק מהעילה בגין תכניות החסכון - התיישן; באשר לעילת הריבית היומית טענו הבנקים, בין היתר, כי דרך חישוב זו היא "נוהג בנקאי מקובל" ואף מותר. לגבי העלאת שיעורי הריבית וגביית שיעורים אלה מבלי ליידע את החברה, טענו הבנקים, כי מדובר בעילה חדשה, וככזו היא מהווה שינוי חזית, ועל כן יש למחקה.
ב. ביהמ"ש המחוזי חילק את פסק דינו לשניים. בחלק הראשון, הוא פסה"ד העיקרי, הכריע בטענות הצדדים, וקבע את העקרונות לפיהם יחושבו החיובים. החלק השני, הוא פסה"ד המשלים, כולל את החלק האופרטיבי ומפרט את חיוביהם הכספיים של הצדדים. לגבי בנק דיסקונט קבע ביהמ"ש כי יש לדחות את טענת ההתניה של שירות בשירות לגבי 11 מתוך 12 תוכניות החסכון, ביחס לבנק הפועלים קבע כי רק לגבי תכנית אחת (מתוך 16) הוכחה עילת התנית שירות בשירות. באשר לבנק לאומי, דחה ביהמ"ש את טענות החברה לגבי כל 24 תוכניות החסכון. חלק מטענות החברה בעילת ההתניה של שירות בשירות נדחו עקב התיישנות, וחלק אחר עקב כך שלא הוכחה עילת ההתניה כדבעי. בנושא עילת הריבית היומית, קיבל ביהמ"ש את טענת המערערת כנגד כל שלושת הבנקים, לפיה חישוב הריבית בחח"ד צריך להיעשות על בסיס של 365 ימים בשנה. בימ"ש קמא דחה את טענות החברה נגד הבנקים בעילת שינוי שיעור הריבית, באשר הטענות בסוגייה זו מהוות שינוי חזית. משקיבל (חלקית) את תביעת החברה, הורה
ביהמ"ש לערוך שיחזור לחשבונה. הוא הוסיף והורה כי לכך תתווסף ריבית זכות השווה ל"אותם חיובי ריבית חובה או חריגה שבה חויב [החשבון] בהיותו ביתרת חובה, וזאת גם כשהחשבון המשוחזר מתנהל ביתרת זכות". ערעור המערערת נדחה וערעור הבנקים נתקבל בחלקו.
ג. פסה"ד העיקרי ניתן בבימ"ש קמא בתאריך 28.4.97, אך את ערעורה הגישה החברה רק בתאריך 10.11.98, לאחר שניתן פסה"ד המשלים. דינו של פסה"ד הראשון כדין פסק-דין חלקי, עליו ניתן היה לערער תוך 45 ימים מיום שניתן. קבלתה של טענה זו חוסמת את דרכה של החברה להעמיד לבחינה מחודשת את פסה"ד הראשון בעניין התנייתו של שירות בשירות לגבי חלקן הארי של תוכניות החיסכון, והעלאה שלא כדין של שיעור הריבית על ידי הבנקים. החברה מבקשת להאריך לה, בדיעבד, את המועד להגשתו של ערעור על יסוד ההלכה לפיה קיומו של הליך אחר באותו עניין, די בו לשמש טעם מיוחד להארכת המועד. בנק לאומי ובנק דיסקונט לא העמידו לבחינה מחודשת בערעור את הטענה בדבר התנייתו של שירות בשירות. רק בנק הפועלים עשה זאת. לנוכח עובדה יש להאריך את המועד להגשתו של ערעור החברה בסוגייה זו בלבד, וככל שהיא מתייחסת לתוכניות שנפתחו בבנק הפועלים. באשר לעילה האחרת - שינוי שיעור הריבית, לא קיים "הליך אחר באותו עניין", וממילא לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד" אשר יצדיק את הארכת המועד להגשתו של ערעור החברה.
ד. באשר להתניית שירות בשירות - ביהמ"ש העליון דן באריכות בנושא זה והתנאים שבהם נפסלת התניית שירות בשירות והגיע למסקנה כי בענייננו יש לדחות את ערעורי החברה ובנק הפועלים על פסיקת בימ"ש קמא בנושא זה.
ה. אשר לעילת הריבית היומית - כפי שנפסק בעבר - "...מחובתו של בנק לגלות מראש ללקוח את בסיס חישוב הריבית. השינוי בבסיס החישוב מן השנה הקלנדרית ל"שנת בנק" של 360 יום מחוייב בגילוי מיוחד, משום שיש להניח כי הלקוח יוצא מן ההנחה כי בסיס החישוב הוא השנה הנורמלית. היעדר גילוי בנושא זה פוגם ביסוד ההסכמה מצד הלקוח, ולכן אין הבנק רשאי לחייב את הלקוח בריבית הגבוהה יותר...". זה המצב בענייננו.
ו. שלושת הבנקים העלו טענה כי יש לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעת הריבית היומית ככל שהיא נוגעת לתקופה שלפני יום 25.12.82, היינו התקופה המאוחרת משבע שנים ליום הגשת התובענה. דין טענה זו להדחות. הנזק נודע לחברה רק ברגע שהוא שוערך על ידי מומחה שמינתה החברה. כמו כן, יש לראות בחישוב השגוי של הריבית, כמעשה נזיקין אשר נמשך כל עוד נעשה החישוב בדרך זו, ועל כן התחיל מירוץ ההתיישנות רק באותו שלב בו הופסק חישוב שגוי זה.
ז. אשר לריבית בה יש לזכות את יתרת הזכות שנוצרה עקב שחזור החשבון - ניתן לזכות את הלקוח בריבית שהיתה נהוגה בזמנים הרלבנטיים בתוכניות חיסכון, ולחלופין, ב"ריבית תיקונים" הנהוגה בבנקים מכוח הנחייה של בנק ישראל. אפשרויות נוספות הן לפנות לחוק פסיקת ריבית והצמדה, וכן האפשרות בה עשה ביהמ"ש המחוזי שימוש, לאמור, לזכות את חשבונו של הלקוח באותה ריבית שנגבתה ממנו בשל יתרת החובה שהייתה בחשבונו, ובשל החריגה ממסגרת האשראי. אין צורך להכריע איזו שיטה עדיפה, שכן, מקום שניתן לקבוע כיצד היה נוהג הלקוח בכספו בזמן-אמת, באותה דרך יש לנהוג ביחס ליתרות-זכות שנוצרו בחשבון בעקבות פעולת השחזור. הריבית בה הציע ביהמ"ש המחוזי לעשות שימוש, אינה מסתפקת בהחזרתו של מצב הלקוח לקדמותו, אלא משפרת אותו מעבר לכך, הואיל והיא מעניקה לו ריבית שלעולם לא היה זוכה בה. מתוך העובדות שהוכחו עולה, כי אפיק ההשקעה שהיה מקובל על החברה היה פתיחתן של תוכניות חיסכון. על כן יהיה זה צודק לאמץ דרך זו ממש, על מנת להשלים את פעולת השחזור ו"להחזיר את מצבה של החברה לקדמותו".
ח. בנק הפועלים העלה טענה לפיה שגה בימ"ש קמא כאשר דחה את הטענה בדבר מעשה בית דין כנגד החברה. בימ"ש קמא דחה את הטענה בנימוק שהטענה בדבר מעשה בית דין, לא הועלתה בכתב ההגנה מטעם הבנק. מסקנה זו בדין יסודה. טענת מעשה בית דין יש להעלות בכתב ההגנה או בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו לבעל הדין העובדות המקימות אותה. בענייננו, הועלתה הטענה לראשונה על ידי הבנק בבקשה למחיקה על-הסף שהוגשה לאחר סיום קדם המשפט. מכאן שבדין נדחתה.
ט. הבנקים טענו נגד שיעור שכה"ט שפסק ביהמ"ש המחוזי. אפילו אם זכתה החברה רק בשיעור קטן מתביעתה, בסופו של דבר החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בעניין זה אינה חורגת מן הסביר, ויש בה שקלול ראוי של כלל הנסיבות הדרושות לעניין.
י. פסה"ד ניתן ע"י השופט לוי. המשנה לנשיא ש. לוין העיר שלא היה מקום להאריך את המועד בדיעבד. השופט אנגלרד בפסק דינו הרחיב בסוגיית שחזור חשבונו של לקוח שלגביו נקבע כי הוא חוייב בכספים על ידי הבנק שלא כדין. בעיקר במקרה המיוחד שבו נפתחה תוכנית חסכון כתוצאה מהתניית שירות בשירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, א. לוי. עו"ד עדי זרנקין למערערת, עוה"ד שאול ברגרזון, עודד קריב ויואב הירש למשיבים. 18.9.02).
ע.פ. 7114/02 - מדינת ישראל נגד סרגיי גרינוולד ואיגור שבצ'וק
*החמרה בעונש בעבירת תקיפה ושוד למרות נסיבות מקלות (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
באחד הערבים ארבו המשיבים למתלונן ליד ביתו, תקפו אותו המשיבים וכאשר הגיע למקום, ולאחר מכן נטלו את ארנקו, שבו היו כספים ומסמכים. למתלונן נגרמו חבלות חמורות והוא נזקק לטיפול רפואי. שני המשיבים היו מכורים לסמים בתקופה בה ביצעו את המעשה. המשיב 1 עלה ארצה כשנה וחצי לפני האירוע ללא הוריו שנותרו ברוסיה, התקשה בקליטתו הדרדר לסמים והתחבר לחברה שולית. גם המשיב 2 עלה ארצה לפני זמן לא רב, התמכר כאן לסמים, אך הצליח להשתלב בעבודה. ביהמ"ש גזר למשיב 1 מאסר בפועל של שנה וחצי ולמשיב 2 שנה מאסר בפועל. בגזר דינו ציין ביהמ"ש המחוזי כי הביא בחשבון לקולא את הודאת המשיבים שניתנה בהזדמנות הראשונה, את גילם הצעיר ואת עברם הנקי. כן התחשב ביהמ"ש בקשיי הקליטה של המשיבים בארץ. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשה שהמשיבים הורשעו בביצועו הינו חמור ביותר ואופיין באלימות אכזרית, כאשר לא שעו לנכונותו של המתלונן למסור את ארנקו, כדי שירפו ממנו, וחבלו בו חבלה קשה. אכן, יש מקום להתחשב ברקע ובנסיבות האישיות של המשיבים, אך בעונש שנגזר ניתן משקל מופרז לנסיבות אלה. בשים לב לכך שערכאת ערעור אינה נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש יועמד עונשו של המשיב 1 על 3 שנים מאסר בפועל, וענשו של המשיב 2 יועמד על שנתיים מאסר בפועל. מאסר על תנאי של שנה אחת שהוטל ע"י בימ"ש קמא על השנים יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עו"ד תומר אורינוב למשיב 1, עו"ד גב' הילה שפרלינג למשיב 2. 5.9.02).
בש"פ 7158/02 - יגאל סבג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יבוא סמים, כאשר העדה העיקרית כבר העידה בשני משפטים של השותפים לעבירה ובאחד מהם לא האמין ביהמ"ש לעדותה ובשני האמין ביהמ"ש לעדותה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר מואשם כי בשנת 1996 נטל חלק בשתי פרשיות של יבוא קוקאין מקולומביה לישראל. במקרה הראשון, בשיתוף עם אחיו אבי סבג, ובמקרה השני בשיתוף עם חברתו, מיכל זילכה, ועם עמרם טוויזר. בשנת 1996 הגישה התביעה כתבי אישום נגד טוויזר ונגד אבי סבג. זילכה, שזכתה
במעמד של עדת-מדינה, העידה מטעם התביעה במשפטיהם של השניים. השופטת שלפניה התברר משפטו של אבי סבג, לא האמינה לעדותה של זילכה וזיכתה את אבי סבג מחמת הספק. במשפטו של טוויזר, שהתברר לפני שופטת אחרת, עדותה של זילכה זכתה לאמונה של השופטת, שבהסתמך עליה ועל יתר הראיות פסקה להרשיע את טוויזר. זילכה עתידה להיות עדת התביעה העיקרית גם במשפטו של העורר. בדיון בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נדחתה טענתה של הסניגורית כי עדותה של זילכה - שבמשפטו של אבי סבג נדחתה כבלתי-מהימנה - אינה מקימה תשתית ראייתית לכאורית אף לעבירות המיוחסות לעורר. הערר נדחה.
אין בדחיית עדותה של עדת המדינה במשפטו של אבי סבג כדי לבסס הערכה מסתברת כלשהי ביחס לסיכוייה של העדה להיאמן במשפטו של העורר; לא רק לנוכח העובדה, שבמשפטו של טוויזר זכתה עדותה לאמונו של ביהמ"ש, אלא גם בשל השוני שבין שתי פרשיות האישום ולאור קיומן נגד העורר של ראיות נסיבתיות, התומכות בגירסתה של זילכה, שכמותן לא היו נגד אבי סבג. משנמצא כי קיימות ראיות לכאורה, מתחייבת המסקנה כי בדין הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. מסוכנותו של העורר נלמדת הן ממהות ומחומרת המעשים שבעטיים הובא לדין, והן מעברו הפלילי הכולל ריצוי תקופת מאסר ארוכה בעקבות הרשעתו בעבירות סמים קודמות. מכך שנמלט מישראל, סמוך לאחר מעצר שותפיו, ניתן להסיק כי גם מתקיים חשש ממשי להימלטות מן הדין.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אורית חיון לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 9.9.02).
בש"פ 7406/02 - מדינת ישראל נגד גור רצון
*ביטול שחרור בערובה בעבירות סחיטה ותקיפה ע"י הנאשם במסגרת חובות ב"שוק האפור" (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם, בגדר ארבע פרשיות שונות, בעבירות סחיטה, כליאת שווא, תקיפה, גרימת חבלה חמורה וחטיפה מן הארץ. בדיון על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, קבע ביהמ"ש המחוזי כי מצוייה תשתית ראייתית לכאורית, ומשהתרשם כי "המעשים המיוחסים למשיב נראים קשים ומבהילים", קבע כי קיימת עילה למעצרו. עם זאת הגיע ביהמ"ש למסקנה, כי בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור בערובה ובתנאים מגבילים, שהעיקרי שבהם הוא מעצר בית. הערר נתקבל.
המשיב עסק בניכיון שיקים ובמתן הלוואות במסגרת "השוק האפור". על רקע זה בא במגע עם חייבים רבים. את העבירות המיוחסות לו ביצע כלפי ארבעה מתלוננים שונים וכלפי כמה מבני-משפחותיהם. המדובר במסכת נרחבת ונפתלת של מעשי-סחיטה, שלביצועם נעזר לעתים בעובדו (שהואשם ביחד עימו), תוך שהשתמש כלפי קרבנותיו באיומים, שבחלק מן המקרים היו מלווים במעשי אלימות והפחדה מחרידים. תיאור המעשים המובא בכתב האישום מעיד על היותו של המשיב עבריין אלים וחסר לב, שאינו בורר באמצעים, החותר למימוש מטרותיו בדבקות ובשיטתיות, אינו מהסס ואינו נרתע. על רקע זה אין לייחס משקל רב להיעדרן של הרשעות קודמות. המשיב איננו פועל במסגרת "כנופיה", אך לא פעם העסיק את עובדו במילוי שליחויות עברייניות. גם אם אינו מהווה סכנה לציבור רחב, די בכך שהוא מסכן את שלום המתלוננים כדי לחייב את מעצרו. הגם שאין ראיה לניסיונו להדיח עדים או לשבש את מהלכי אין לבטל את החשש שעצם שחרורו ממעצר עלול להטיל מורא ופחד על קורבנותיו, העתידים להעיד במשפטו מטעם התביעה. כך שנימוקי ביהמ"ש דלמטה בדבר השחרור בערובה אין בהם כדי להצדיק את השחרור.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ע. חולתא לעוררת, עו"ד א. כהן למשיב. 9.9.02).
בש"פ 7470/02 - מדינת ישראל נגד שמעון אבו
*ביטול שחרור בערובה במסגרת דיון חוזר שהתבסס על שחרור שותף לעבירה (ערר על שחרור בערובה במסגרת דיון חוזר - הערר נתקבל).
מביתו של המשיב נגנבה מערכת קולנוע לצפייה ביתית. המשיב חשד כי חברו של המתלונן גנב את המערכת, וקשר קשר עם ארבעת הנאשמים האחרים, להוציא מפי המתלונן פרטים שיובילו לגילויה ולהחזרתה של המערכת הגנובה. לצורך זה חטפו ארבעת הנאשמים האחרים את המתלונן, הובילו אותו לבית הקברות המוסלמי ביפו, היכו אותו בכל חלקי גופו, סחטו אותו בכוח ובאיומים, פרצו לביתו, שדדו אותו ואיימו על חייו. חמשת הנאשמים נעצרו עד תום ההליכים. עררו של המשיב לביהמ"ש העליון נדחה ע"י השופטת בייניש שציינה כי מן הראיות נובע שהמשיב היה מודע למעשים החמורים שהנאשמים האחרים ביצעו. החלטת השופטת בייניש ניתנה ביום 30/7/02. שלושה ימים לאחר מכן, החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר לחלופת מעצר את אחד מארבעת הנאשמים האחרים. בעקבות החלטה זו הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר ושופטת ביהמ"ש המחוזי סברה כי ההחלטה לשחרר ממעצר את הנאשם האחר, משנה את פני הדברים, והורתה על שחרור המשיב. הערר נתקבל.
הנאשם האחר שוחרר לחלופת מעצר, אך ורק, בשל מחלתו הקשה. נמצא כי לנסיבות המיוחדות, שבעטיין שוחרר אותו נאשם ולעקרון השוויון בין נאשמים, אשר הינחה את השופטת, אין ולא כלום. בהחלטת השופטת בייניש צויין, כי "לאחר שתישמע עדותו של המתלונן, יהיה מקום לשקול בהליך של עיון חוזר את המשך שהייתו של העורר במעצר". עדותו של המתלונן טרם נשמעה. לנוכח עובדה זו, ובהיעדר שינוי נסיבות אחר העשוי להיות רלוונטי, לא היה מקום לשעות לבקשת המשיב לעיון חוזר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' ענת חולתא לעוררת, עו"ד גד זילברשלג למשיב. 9.9.02).
בג"צ 7690/02 - דאמשה אליה ועמותת "קו לעובד" נגד השר לבטחון פנים ואח'
*דחיית עתירה בעניין שהות בלתי חוקית בישראל כאשר יש אפשרות חלופית לקבלת סעד ע"י ערכאה אחרת (העתירה נדחתה על הסף).
העותר 1 (להלן: העותר) הינו אזרח רומניה השוהה בארץ, לפי הנטען, על פי אשרה המתירה לו לעבוד. הוא נעצר ביום 5.9.02 בגין שהות בלתי חוקית בישראל. טענתו היא, כי מעצרו אינו כדין, שכן יש בידיו אשרה המתירה לו להימצא בארץ. בעתירה, שבכותרתה מבוקש צו הביאס קורפוס, נתבקש ביהמ"ש להורות על שחרורו של העותר ולהצהיר על בטלותו "של כל צו הרחקה שיוצא נגד העותר". העתירה נדחתה על הסף.
לפי חוק הכניסה לישראל, רשאי מוחזק במשמורת "לפנות מיוזמתו לביה"ד [למשמורת] בכל עת בבקשה לבחינת ענינו...". פשיטא, שאדם המוחזק במשמורת לפי החוק, רשאי לנקוט הליך בפני ביה"ד, אף אם לטענתו שהייתו בארץ הינה כדין. זאת ועוד, לביהמ"ש לעניינים מינהליים נתונה סמכות בנושא דנא. כלומר, בידי העותר מצוייה אפשרות חלופית למצוא סעד. ניסוחה של עתירה כעתירה לצו הביאס קורפוס אינו מביא בהכרח לפתיחת שעריו של בג"צ.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גרוניס. 9.9.02).
בש"פ 7701/02 - יצחק לוי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת התפרצות בהתחשב בנסיבות אישיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ושניים אחרים הואשמו בבימ"ש השלום בחיפה בעבירה של התפרצות לדירה בכוונה לגנוב ובהכשלת שוטר. בימ"ש השלום מצא כי קיימות ראיות לכאורה, אך סבר כי לגבי כל השלושה ראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר. הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי וביום 5.9.02 ניתנה החלטתו
של ביהמ"ש המחוזי לקבל את הערר. באותה עת הוחזרו השלושה למעצר. עררו של העורר נתקבל.
העבירה העיקרית הינה עבירת רכוש אחת ויחידה. אכן, לעורר, ואף לאחרים, מיוחסת עבירה של הכשלת שוטר, הקשורה להתנגדות למעצר. העורר מואשם, כמו כן, בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בטענה כי דחף את אחד השוטרים. במדרג של תקיפה, אין מדובר בשלב גבוה. אף העבר הפלילי של העורר אינו מכביד. נראה שיש הבדל בין העבר הפלילי של העורר לבין עברם של שני האחרים. עבירות רכוש שבעברו אינן מן השנים האחרונות. לצד נתונים אלה יש להוסיף את העובדה שהעורר היה משוחרר במשך עשרה ימים. כאשר ניתן המשקל הראוי לשיקולים הרלוונטיים, יש לקבוע כי חלופת המעצר שקבע בימ"ש השלום הינה ראויה.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד גב' תמר אולמן לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 13.9.02).
בש"פ 7726/02 - איאד חסיין נגד מדינת ישראל
*ביטול פסילה מנהיגה עד תום ההליכים, כאשר הנהג המשיך בנהיגתו למעלה משנה עד שהוגש נגדו כתב אישום שהביא לפסילתו מנהיגה (ערר על פסילה מנהיגה - הערר נתקבל).
ביום 7.12.00 נהג העורר במשאית, שעליה מערבל בטון. עם העורר נמצא במשאית נער כבן 15. העורר הגיע לרחוב צר בירושלים שם החל בנסיעה לאחור, כאשר הנער מכוון אותו. בשלב מסויים, במהלך הנסיעה לאחור, דרס את הנער למוות. העורר לא החזיק בפוליסת ביטוח לעניין השימוש במשאית. כתב אישום הוגש נגד העורר לביהמ"ש המחוזי בירושלים רק ביום 13.8.02, בו הואשם בעבירות של הריגה, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח, ונהיגה אחורנית בלא נקיטת אמצעים דרושים. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה לפסילת רשיון הנהיגה של העורר וביהמ"ש המחוזי הורה כי העורר יהיה פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה עד תום ההליכים נגדו. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי קיימת מסוכנות מצדו שכן לחובתו רשומות 64 הרשעות בעבירות תעבורה. בהחלטתו של ביהמ"ש נאמר כי הפסילה תעמוד בתוקף גם אם יחלפו שישה חודשים ויותר מיום ההחלטה ועד למתן פסה"ד במשפטו של העורר. העורר טוען כי אין ראיות לכאורה נגדו לעניין העבירה של הריגה. עוד טוען הוא, כי בעת המקרה החזיק תעודת ביטוח פלסטינאית, וכי חלף זמן רב מעת האירוע ועד להגשתו של כתב האישום. בהקשר זה יצויין, כי קצין משטרה פסל את העורר מלהחזיק רשיון נהיגה שלושה ימים לאחר המקרה וכי אותה פסילה פקעה בתום תשעים ימים, היינו ביום 10.3.01. בנוסף לכך גורס העורר, כי יש להתחשב בעובדה שהינו נהג מקצועי וכי פרנסת משפחתו, הכוללת אישה וארבעה ילדים, הינה עליו. הערר נתקבל.
לביהמ"ש נתונה סמכות לפסול בעל רשיון נהיגה עד לתום משפטו. ברם, אם לא ניתן פס"ד במשפט תוך שישה חודשים, "בטלה הפסילה, אם לא הורה ביהמ"ש הוראה אחרת". אותה "הוראה אחרת" יכולה להינתן כבר בהחלטת הפסילה המקורית. השאלה נוגעת, אם כן, להפעלת שיקול הדעת בדבר עצם הפסילה ואורך תקופתה של הפסילה. הנתון הבולט לעין הוא פער הזמנים בין המקרה שהביא למותו של הנער לבין הגשתו של כתב האישום לבימ"ש קמא. יש ליתן משקל לפער הזמנים, שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של הנהג שהיה מעורב בתאונה. זאת ועוד, ניתן להניח שמשפטו של העורר יימשך למעלה משישה חודשים, ואין לדעת כמה זמן תימשך הפסילה, בטרם יינתן פסק דין. בנסיבות אלה יש לבטל את החלטת הפסילה.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד יהושע לוי לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 13.9.02).
בג"צ 77/02 - מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נגד מועצת הרבנות הראשית ואח'
*הענקת הכשר למשחטת עופות ע"י הרבנות כאשר המשחטה מוכרת בשר טריפה ליהודים בניגוד להלכה (העתירה נתקבלה).
העתירה, מהותה היא של הליך ביזיון ביהמ"ש שנושאו הפרת צו מוחלט שיצא מלפני בג"צ, שחייב את הרבנות לתת הכשר למשיבה 7 (הוד מעולה), למרות שהיא מוכרת בשר שנטרף לעותרת, דבר הנוגד את ההלכה. השחיטה במיפעל "הוד מעולה" נעשית על-פי כל דיני הכשרות ולפיכך זכתה המישחטה בתעודות הכשר רגילה, "מהדרין" ו"חלק". מיקצת העופות הנשחטים במישחטה מוכרזים טריפה מטעמי הלכה אלה ואחרים, ועופות אלה נמכרים לקונים במחיר הנמוך בכעשרים אחוזים ממחירם של העופות הכשרים. הרבנות אסרה על הוד מעולה למכור את בשר הטריפה לעותרת ובג"צ פסק כי סמכות הרבנות במתן ההכשרים נובע מחוק איסור הונאה בכשרות ומכיוון שהעותרת אינה נחשדת בהונאה, אין לאסור על מכירת טריפה לעותרת, למרות שלפי ההלכה אסור למכור טריפה ליהודים. הרבנות הסירה את איסור מכירת בשר הטריפה מהוד מעולה ונתנה לה את כל ההכשרים, לפי הוראת בג"צ, אך פירסמה הודעה לכל שלוחות הרבנות כי "הוד מעולה" מוכרת בשר טריפה ליהודים. ההודעה פגעה ב"הוד מעולה" וזו שוב סירבה למכור בשר טריפה לעותרת. בעתירה טענה העותרת כי בפרסום הנ"ל מפרים המשיבים את צו בג"צ. העתירה נתקבלה.
בג"צ קבע כי תפקידה של הרבנות לתת הכשרים כדי למנוע הונאה בכשרות, וכאשר אין חשש להונאה בכשרות, עליה לתת הכשר והצעד שננקטה, הפוגעת למעשה במכירת בשר טריפה לעותרת, מהווה הפרה של צו בג"צ.
(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עו"ד רשף חן לעותרת, עוה"ד איל ינון, שמעון אולמן, אייל טלמון למשיבים. 5.9.02).
רע"פ 712/02 - עקיבא חלבני נגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה
*מועד ביצוע צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי. ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע, כי "אם המבקש לא יקיים את צו ההריסה, תוך 30 יום, תהייה העירייה זכאית לבצעו" (להלן: ההחלטה הראשונה). המבקש לא ביצע את צו ההריסה, ובמהלך 30 הימים העומדים לרשות המשיב לביצוע צו ההריסה, הגיש המבקש בקשה נוספת לביטול הצו, בטענה כי צו ההריסה פקע. ביהמ"ש קבע כי אין בסמכותו לדון בבקשה, וכי על המבקש להגיש ערעור על ההחלטה הראשונה (להלן: ההחלטה השניה). המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי על ההחלטה השניה וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה למתן רשות ערעור אינה מגלה עילה המצדיקה דיון בערכאה שלישית. אף לגוף העניין אין בטענות המבקש ממש. שכן, בהתאם להחלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים, ניתנה למבקש הזדמנות לבצע את צו ההריסה בתוך 30 ימים, וברי, כי רק בחלוף 30 ימים אלו, ניתנו למשיב 30 הימים הקבועים בחוק לביצוע צו ההריסה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יואל גולדברג למבקש, עו"ד גב' דגנית קורן למשיב. 17.9.02).
בש"א 5119/02 + רע"א 3768/02 - לוטם שיווק בע"מ ואח' נגד עודד יצחק
*רע"א 3768/02 - דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בר"ע - הבקשה נדחתה).
בתאריך 24.3.02 ניתן פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בנצרת בערעורו של המשיב. פסה"ד הומצא לבא כוחו הקודם של המבקש, ביום 4.4.02. בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור הוגשה ביום 16.6.02. הבקשה נדחתה.
הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור טעונה טעם מיוחד. המבקש טוען כי יש ליתן משקל לעובדה שמדובר גם בבקשת רשות ערעור שהגיש הצד שכנגד וכי די בעצם בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד למבקשים. ברם, קיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין, שעשוי להוות טעם מיוחד למתן ארכה, אינו כלל אוטומטי. הדברים נתונים לשיקול דעת ביהמ"ש. במקרה זה, נושא הערעור שהמבקש מעוניין להגיש חורג לחלוטין מנושא ההליך התלוי ועומד, אף כי מקורם של ההליכים באותו פס"ד.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד ארנון אפרים למבקשים, עו"ד גב' דנה עופר למשיב. 12.9.02).
רע"א 5137/02 - חלוה אבו אחמד נגד עאדל סלים אחמד ואח'
*ביטול חיובו של תובע להפקיד ערובה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בנצרת תובענה למתן פס"ד הצהרתי, כי ייפוי-כוח נוטריוני אשר ניתן על-ידה למכירת מקרקעין שבבעלותה למשיבים בטל. המשיבים הגישו בקשה לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה באשר המבקשת מחוסרת אמצעים ולא תוכל לשלם את הוצאותיהם אם תידחה תביעתה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשת בהפקדת ערבון בסך 6,000 ש"ח או ערבות בנקאית על סכום זה, וכן בערבות צד ג' בסכום כולל של 20,000 ש"ח. המבקשת טוענת כי חיובה בהפקדת ערובה פוגע קשות בזכויותיה, הואיל ויש בו כדי לחסום את גישתה לערכאות, וזאת רק בשל מצבה הכלכלי הקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
זכות הגישה לערכאות משפטיות היא מזכויות היסוד של משפטנו. כאשר תוצאתו של החיוב בהפקדת ערובה היא שלילה בפועל של יכולתו של אדם להתדיין בפני ערכאה שיפוטית, שומה על ביהמ"ש לנקוט משנה-זהירות בקביעת חיוב שכזה. המקרה שבפנינו אינו מהמקרים החריגים שבהם מוצדק לחייב בהפקדת ערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד זכי כמאל למבקשת, עו"ד אימן חג'ה למשיבים. 15.9.02).
רע"א 5420/02 - ורה גינסברגר ואח' נגד יורם פסמניק ואח'
*דחיית בקשה לביטול צו ארעי (בקשת המשיבים לבטל צו ארעי - הבקשה נדחתה).
במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים, ניתן צו ארעי האוסר על המשיב "לבצע כל עבודות בניה ו/או הריסה בשטח המצוי...". המשיב הגיש בקשה לביטול הצו הארעי. הבקשה נדחתה. הצו הארעי מתחייב מן העובדה שהמבקשים ביקשו צו מניעה זמני. צו זה, באם יש לו הצדקה - וכך אכן נראה על-פניו - חייב להיות מיידי, שכן הוא ניתן על-מנת שלא לשנות את המצב הקיים. ברי, כי עם קבלת תשובת המשיב לבקשה למתן רשות ערעור, תינתן החלטה לגוף הבקשה לצו זמני.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד צחי הרבון למבקשים, עו"ד גיל וירניק למשיב. 17.9.02).
בש"א 6476/02 - ע.א.ח. סלע הנדסה בע"מ נגד דיור לעולה בע"מ ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ההחלטה נשוא בקשת הרשות לערער ניתנה ביום 26.5.02 והומצאה למבקשת ביום 10.6.02. המבקשת פנתה 16 ימים אחרי כן בבקשת הבהרה לבימ"ש קמא והחלטה הדוחה בקשה זו הומצאה לידי המבקשת ביום 11.7.02. המועד להגשת בקשת הרשות לערער חלף, וביום 25.7.02 הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות לערער. הבקשה נדחתה.
המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. משכך, הארכתו טעונה טעם מיוחד. המבקשת אינה עומדת בנטל הרובץ עליה לעניין זה. יש לדחות את טענת המבקשת, כאילו היתה עליה חובה כלשהי להמתין להחלטת בימ"ש קמא בבקשה להבהרה, קודם להגשת בקשת רשות לערער. אדרבא. חובתה של המבקשת היתה לפנות בבקשה מתאימה לארכה בתוך תקופת המועדים לתקיפת החלטת בימ"ש קמא, או להגיש, בתוך אותה תקופה, בקשת רשות לערער. בחובה זו לא עמדה המבקשת.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד משה טמבור למבקשת, עו"ד שמואל ברח"ד למשיבים. 9.9.02).
ע.פ. 563/02 + 414/02 - מדינת ישראל נגד גבריאל דהן
*החמרה בעונש של בעל שתקף את אשתו באכזריות (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
על רקע דין ודברים בינו לבין אשתו (להלן: המתלוננת) תקף המשיב את המתלוננת באכזריות רבה, וגרם לה לחבלות חמורות. היא התמוטטה ואיבדה את הכרתה, כשדם שותת משתי אוזניה. המשיב הניח אותה במצבה זה, החליף את בגדיו, נעל את הדירה והלך לעבודתו. שיחק לה מזלה של המתלוננת ובנם הקטין של בני הזוג חזר הביתה והזעיק עזרה. המתלוננת אושפזה בבית-חולים למשך כשבועיים ולאחר מכן נזקקה לטיפול רפואי במסגרות אחרות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בגרימת חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. העונש המירבי לעבירה הוא 20 שנות מאסר ותקופת המאסר המזערית שניתן להטיל על המשיב כמאסר בפועל היא ארבע שנים. בקשת המדינה היתה לגזירת עונש מאסר בפועל לתקופה של עשר שנים לפחות, ואולם ביהמ"ש סבר כי בקביעת העונש יש להתחשב גם בנסיבותיו האישיות של המשיב וכן בכך שלמתלוננת לא נותרו נכות או מום כתוצאה מן התקיפה הקשה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מעשיו של המשיב מחייבים מתן ביטוי עונשי חמור וברור מזה שניתן בגזר-דינו של ביהמ"ש המחוזי, על אף גילו - 50 שנה. מדובר בתקיפה אלימה ואכזרית ובזניחתה של המתלוננת במצב של חוסר הכרה. קשה להעריך כיצד היה הדבר מסתיים אלמלא חולצה המתלוננת מן הדירה מבעוד מועד, כשהגיע בנה הקטין הביתה, והועברה לבית-חולים. עונש של 6 שנות מאסר בפועל, אף שאיננו עונש קל, איננו נותן ביטוי לאכזריות המופלגת שבה בוצעו המעשים ולהתנהגותו של המשיב לאחר המעשים. בהענשתן של עבירות מסוג זה יש לייחס משקל רב למסר ההרתעתי כלפי עבריינים בכוח. לפיכך יועמד העונש על מאסר לתקופה של 10 שנים בפועל ושנתיים על-תנאי.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. חדד למערערת, עו"ד מ. גבאי למשיב. 2.9.02).
ע.פ. 3215/02 - דניאל מוסיקנט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות גניבה, שוד ונהיגה ללא רשיון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשמונה עבירות גניבה, שוד בנסיבות מחמירות, ניסיון לביצוע שוד, נהיגה ללא רשיון נהיגה, ללא רשיון רכב וללא תעודת ביטוח כדין. בבסיס האישומים עומדת שורה של מעשי חטיפת ארנקים מעוברי אורח, אותם ביצע ביחד עם אחר. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופסילה מלקבל רשיון נהיגה למשך 9 חודשים. הסניגור טוען כי ביהמ"ש סטה מעקרון אחידות הענישה בכך שהשווה את עונשו של המערער לזה של השותף. על פי הטענה, השותף היה הכח המניע והיוזם לביצוע סדרת העבירות, וכן השותף הורשע בכל העבירות בהן הורשע המערער וכן בשתי עבירות נוספות המתייחסות לגניבת האופנועים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי אף שהשותף "ניגן כינור ראשון" כדבריו, הרי המערער שיתף עצמו באורח פעיל במעשי העבירה והפך בכך גורם שווה-ערך לשותפו. אשר לכך שהשותף הורשע גם בגניבת האופנועים ואילו המערער זוכה מעבירות אלה: האבחנה לענין זה היא, אכן, בעלת משמעות מהותית, אך בראייה כוללת של נסיבות הענין מתמעט משקל האבחנה בשל שני טעמים עיקריים: ראשית, השותף השתלב בתהליך שיקומי מרשים בעוד המערער כופר לכל אורך הקו באחריותו למעשי העבירה ולא גילה כל מודעות וחרטה למעשיו; שנית, ובנגזר מכך, השותף הודה בכל העבירות בשלב הדיון, ומשפטו נסתיים בהסדר טיעון, ואילו המערער ניהל משפט הוכחות מלא וגם לאחר סיומו בהרשעה לא קיבל עליו את הדין, לא נטל אחריות, ולא השתלב בתהליך שיקום קונסטרוקטיבי.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נס בן נתן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 9.9.02).
בש"פ 7248/02 - ישראל טייב נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה באיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בב"ש בעבירות סחיטה באיומים ונעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר והערר על כך נתקבל. העורר הוא אדם צעיר, יש לחובתו שתי הרשעות בעבירות קודמות פחות חמורות מן העבירות המיוחסות לו עתה וזאת הפעם הראשונה שהוא נעצר בעקבות מעורבות פלילית. העבירות המיוחסות לו הן עבירות חמורות, אך אין לקבוע כי חומרת העבירות, הסיכון הנלמד מהן ועברו הפלילי המתון ביחס של העורר, מחייבים מעצר. על החשש לשלומו של המתלונן, ואף על החשש לשיבוש הליכי משפט בידי העורר או מטעמו, ניתן להתגבר ע"י קביעת תנאים מגבילים במסגרת חלופת מעצר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד מ. גלעד לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה. 29.8.02).
בש"פ 7464/02 - מדינת ישראל נגד עלי אבו קמיר
*ביטול החלטת שופט להתיר לנאשם העצור עד תום ההליכים בגין תקיפת בת זוגו, להשתחרר ליום אחד כדי להשתתף בחתונת אחיו (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של תקיפת בת-זוגו וגרימתן של חבלות ממשיות, וכן באיומים, בכללם איום ברצח. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. סמוך לאחר מתן ההחלטה נעתר השופט לבקשת המשיב והתיר לו להשתחרר ממעצר מיום שבת שעה 00:14 ועד ליום ראשון שעה 00:08, כדי לאפשר לו להשתתף בחגיגת החתונה של אחיו, האמורה להתקיים במוצאי שבת. הערר נתקבל.
אכן, ב"כ המדינה שהופיעה לפני ביהמ"ש המחוזי השאירה לשיקול-דעתו של השופט את ההחלטה אם להיעתר לבקשה, אך לדעת המערערת היה בכך משגה, אם בשל חוסר נסיונה של התובעת ואם בשל חוסר בקיאות מספקת בחומר הראיות. ואכן, כלל לא היה מקום לבקש מב"כ התביעה להציג את עמדתה. משקבע השופט כי המשיב מסכן את שלומה של המתלוננת, וכי כדי למנוע סיכון זה אין מנוס ממעצרו, מן הדין היה שידחה על הסף גם את בקשתו של המשיב להשתחרר ממעצרו כדי להשתתף בחתונת אחיו. יצויין, כי המתלוננת מתכחשת לתלונתה. אין זה מצב יוצא-דופן, שבו אישה שהיתה קרבן למעשי אלימות מצד בן-זוגה מסרבת להפליל אותו, ואף מבקשת לחפות עליו. שחרורו של המשיב לשם השתתפות בחגיגת החתונה של אחיו כרוך בסיכון ממשי לשלומה של המתלוננת.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ע. חולתא לעוררת, עו"ד ע. נאסר למשיב. 30.8.02).