בש"פ 7997/02 - מדינת ישראל נגד יעקב אמסלם
*שחרור בערובה בעבירה של רצח כאשר קיימת ראייה המעוררת ספקות באשמת הנאשם(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. בתאריך 25.2.02, בשעות בלילה, נרצח המנוח אבי אברהם ע"י רוכב קטנוע שירה בו חמש יריות. היורה נטש במנוסתו את הקטנוע והשליך קסדה בה נמצאו אקדח וכפפות. המשיב הואשם כי ירה במנוח באשר המנוח סחט ממנו דמי-חסות. יממה לאחר הרצח נמלט המשיב מהארץ באמצעות דרכון מזוייף, ושב אליה רק בתאריך 3.5.02. בקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים נדחתה. הראיות נגד המשיב התבססו על אלה: ממצאיה של בדיקת דנ"א, קיומו של מניע לרצח, היעדר אליבי והתנהגות מפלילה של המשיב, המתבטאת ביציאתו הבהולה מהארץ, סירוב לשתף פעולה בחקירה כך שגם כאשר הוצגו בפניו ראיות מפלילות, בחר שלא להגיב עליהן. עם זאת, מקובל על הכל שמניע והתנהגות מפלילה, אין בהם לבדם די לבסס את הרשעת המשיב, וכוחם הוא כראיות חיזוק לממצאיה של בדיקת הדנ"א. הערר נדחה.
ב. ממספר מקומות בקסדה ובכפפות השליך הרוצח במנוסתו נלקחו דגימות לאיתור הפרופיל הגנטי, ובהן נמצא דנ"א שמקורו באנשים שונים עליהם נמנה גם המשיב. הסניגור טען כי ממצאי בדיקת הדנ"א, אין בהם כדי להפליל את המשיב בלבד, אלא גם את כל אלה שהפרופיל הגנטי שלהם זוהה על הקסדה והכפפות. הסבר זה ניתן היה לקבל, לו הצביע המשיב בחקירתו על הנסיבות בהן הותיר את אותם ממצאים על הקסדה והכפפות. אך המשיב שלל בחקירתו כליל את האפשרות שהיה לו מגע עם חפצים אלה. משקלה של עובדה זו מתעצם לנוכח עזיבתו הבהולה של המשיב את הארץ בליל המחרת, והשימוש שעשה לצורך זה בדרכון מזויף ובזהות שאולה.
ג. חרף האמור אין לקבל את הערר. זאת, לנוכח קיומה של עדות העד בנקיש שרעבי, אשר נמצא בקרבת זירת האירוע, וסיפר כי שמע צעקות והבחין באדם "גבוה... עם קוקו או צמה שיוצאת לו מהקסדה עולה על קטנוע... והקטנוע נסע משם...". הקטנוע בו עשה הרוצח שימוש היה מסוג הקטנוע בו הבחין שרעבי, ומכאן הסברה כי האדם אותו תאר שרעבי כמי שהסתלק מהזירה, הוא זה שירה במנוח. מוסכם על הכל שבעת האירוע לא היה המשיב בעל "קוקו". אם הקטנוען בו הבחין שרעבי היה הרוצח, כי אז ברור שזה אינו המשיב אלא אחר, ואפשר שזה אחד מאלה שהותירו את עקבות הדנ"א שלהם על הקסדה והכפפות.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד כרמל לעוררת, עו"ד כץ למשיב. 20.9.02).
רע"א 3007/02 - יואב יצחק ומעריב נגד ארנון ומיכל מוזס
*עקרון הפומביות לפי חוק יסוד: השפיטה, מהווה הוראה מיוחדת הגוברת על הזכות לפרטיות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. *פרסום הליכים המתנהלים בביהמ"ש לענייני משפחה(מחוזי ת"א - ע.מ. 1019/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב, המו"ל של עיתון "ידיעות אחרונות", ואשתו, המשיבה, מנהלים ביניהם הליכים משפטיים, שהחלו בארה"ב ונמשכו בבתי משפט לענייני משפחה בישראל. לאחרונה הועברה המחלוקת להכרעת בורר. הדיון בבתי המשפט התנהל בדלתיים סגורות, כאמור בסעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט הקובע כי "על אף הוראות סעיף 68(א) [הקובע כי בימ"ש ידון בפומבי], ענייני משפחה... יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה ביהמ"ש לדון... בפומבי". בינתיים למשיב נודע כי המבקש, עומד לפרסם בעיתון "מעריב" כתבת-תחקיר אודותיו, ובכלל זה להתייחס להליכים המתנהלים בינו לבין אשתו. המשיב פנה לביהמ"ש לענייני משפחה וביקש, מכח סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, לאסור פרסום הנוגע באופן אישי ועקיף לכל ההליכים בינו לבין אשתו, לרבות ההליכים בארה"ב והליכי הבוררות. ביהמ"ש נענה לבקשה והתיר לפרסם רק את עצם קיומם של
הליכים משפטיים בין המשיבים. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט, החל על בתי המשפט הכלליים, קובע כי דיון יתנהל בדלתיים פתוחות. הוא אינו מעגן את עקרון פומביות הדיון, אלא קובע כללים להפעלתו. על כללים אלה, לרבות הכלל הקבוע בהוראת סעיף 68(ה), חולש עקרון פומביות הדיון, שהוא בעל מעמד חוקתי בהיותו מעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, בו נקבע כי: "בימ"ש ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם ביהמ"ש הורה אחרת לפי חוק". אכן, פומביות הדיון פוגעת ממהותה בפרטיות המתדיינים ולעיתים קרובות בפרטיות העדים. כמו עקרון הפומביות קבועה גם הזכות לפרטיות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המורה כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". אלא שסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, מהווה הוראה מיוחדת הגוברת על סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ג. אין זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום. איסור הפרסום עומד כשלעצמו, ואין הוא פועל יוצא מסגירת הדלתיים. דרושה הוראה מיוחדת כדי לאסור פרסום. מטרתו של סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפטי היא להגן על הפרטיות בעניינים משפחתיים אינטימיים וכן על ילדים. פרסום תוכן ההליך לא ייאסר, וההליך יותר לפרסום כולו או מקצתו, אם אין בפרסום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים. הדברים שביקש המבקש לפרסם קשורים קשר רופף להליכים שהתקיימו בארה"ב ובמסגרת הבוררות, ולמצער הם כלליים ביותר ואינם עוסקים בלב ליבם של הליכים אלו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד צבי בר נתן, גיורא ארדינסט, גב' יהודית אגטשטיין וגב' שירי אילון למבקשים, עוה"ד דוד ליבאי, יוסי מנדלסון וגב' דפנה ליבאי למשיב, עו"ד אפי פרי למשיבה. 30.9.02).
בג"צ 6302/01 - אריה דרעי נגד היועץ המשפטי לממשלה ויעקב שמולביץ
*למרות הקביעה שעד מדינה שיקר בעדותו בעניין עברו הפלילי, אין להתערב בהחלטה שלא להעמידו לדין. *מדיניות ההתערבות בהחלטות היועהמ"ש שלא להעמיד נאשם לדין(העתירה נדחתה).
א. העותר הואשם בשנת 93 בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות שונות, ובכללן, לקיחת שוחד. עד התביעה המרכזי במשפטו של העותר היה המשיב 2 (להלן: שמולביץ), שנחתם עמו הסכם עד מדינה. שמולביץ הובא למתן עדות, משוויץ, שבה היה נתון במעצר מזה כ-7 חודשים, בחשד לביצוע עבירות פליליות. במסגרת שלב החקירה הראשית, נתבקש שמולביץ ע"י התובע במשפטו של העותר, להסביר מהו טיבם של האישומים נגדו בשוויץ, והוא הסביר כי "נשאר נגדי החשד של סוג של התרשלות בעסק... וסעיף שני זה עבודה ללא רשיון". על דברים אלו חזר שמולביץ אף בחקירה הנגדית. בפסה"ד שבו הרשיע את העותר קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוא מאמין לעדותו של שמולביץ, וכי שמולביץ עמד בחקירה נגדית מכפישה והרשים במהימנותו. בשנת 2000 הגיש העותר לנשיא ביהמ"ש העליון בקשה לקיים משפט חוזר בעניינו, בטענה כי השיג ראיות שלפיהן שמולביץ העיד עדות שקר במשפט. לפי ראיות אלה, כאשר שמולביץ העיד לראשונה, היה זה אך כחודש לאחר שכבר הודה בפני הרשויות בשוויץ בעבירות מרמה ונסיון למרמה לפי החוק השוויצרי בסכום של למעלה מ-370 מליון דולר. במקביל פנה העותר ליועץ המשפטי לממשלה כי יורה לפתוח בחקירה פלילית נגד שמולביץ בחשד לביצוע עבירה של מסירת עדות שקר. היועהמ"ש סירב לבקשה. העתירה נדחתה אם כי נקבע בפסה"ד כי שמולביץ שיקר.
ב. בג"צ אינו נוהג להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה המתקבלות על ידיו מכח תפקידו כממונה על אכיפת החוק, אלא אם יש בהחלטה משום חריגה של ממש ממתחם הסבירות. הגם שלא ניתן לייחס משקל של ממש להסברים שניתנו ע"י המשיב ושמולביץ לעדותו השקרית של שמולביץ, אין מקום להתערבות בג"צ בעמדת המשיב, שלפיה אין
להעמיד את שמולביץ לדין פלילי, כך שממילא גם אין טעם לפתיחת חקירה פלילית. נוכח, מחד גיסא, פגיעתה של כל חקירה משטרתית בזכויות ובאינטרסים של מי שכנגדו מתנהלת החקירה, ומאידך גיסא, המשאבים שנדרשת המשטרה להפנות לצורך קיום החקירה, שמטבע הדברים מצויים במחסור, נדרש היועץ המשפטי לממשלה לשקול, בהחליטו אם להורות על פתיחה בחקירה משטרתית, אם אמנם יש תועלת ממשית בחקירה כזו.
ג. בענייננו, מדיניות היועץ המשפטי לממשלה היא שלא להעמיד לדין בעבירה של מתן עדות שקר מי שמסרו במהלך עדותם בפני ביהמ"ש דבר שקר, ובלבד שדבר השקר שמסרו אינו יורד לשורשו של העניין, שבעטיו הובאו לעדות. מדיניות זו נועדה, בין היתר, להגשים את האינטרס הציבורי שלא להרתיע עדים פוטנציאליים - ובמיוחד עדי תביעה במשפט פלילי - מפני מסירת עדות בביהמ"ש, ולהסיר את חששם של עדים אלו מכך שעדותם תחשוף אותם להליך פלילי שיתנהל כנגדם. דבר השקר המיוחס לשמולביץ אינו נוגע ישירות לאשמת העותר במעשים שיוחסו לו, אלא למהימנותו של שמולביץ כעד. דבריו של שמולביץ כאשר נדרש להעיד, הלכה למעשה, בעניין עברו הפלילי, נגעו לעניינים שהכלל החל לגביהם הוא סופיות דברי העד. עם זאת, אך מובן הוא, כי בפני העותר פתוחה הדרך להיזקק לחומר שנצטבר על מנת לבסס את טענתו בפני נשיא ביהמ"ש העליון כי ראוי לקיים לו משפט חוזר.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר, הוסיף השופט לוי. עוה"ד יגאל ארנון, נבות תל צור וגב' אילת לשם לעותר, עוה"ד שי ניצן, יריב אבן חיים ורון ברנט למשיב. 30.9.02).
בש"פ 7287/02 - אבו ראס כאמל נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים כאשר משפטו לא החל תוך 30 יום ממעצרו. *"פתיחת משפט" בלי שניתנה תחילה הודעה כדין לנאשם אינה מהווה פתיחת המשפט(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. ביום 6.7.02 נתפסו ברשות העורר כ-10 גרם הירואין. הוא נעצר לחקירה שבסיומה (ביום 11.7.02) הוגש נגדו, על-ידי תובע משטרתי, כתב-אישום, ובימ"ש השלום הורה (ביום 21.7.02) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 12.8.02 הגיש העורר לבימ"ש השלום "בקשה דחופה" לשחררו מהמעצר, בנימוק כי מאז הוגש נגדו כתב האישום הריהו נתון במעצר יותר מ-30 ימים, ומאחר שמשפטו טרם החל קמה חובה לשחררו, כמצוות סעיף 60 לחסד"פ. משקיבלה באת-כוח התביעה את העתק הבקשה, הורתה להסיע את העורר, בעודנו עצור, מבית המעצר לביהמ"ש. ביני לביני הורה ביהמ"ש לשחרר את העורר ממעצרו בערבות עצמית. משהובא העורר לביהמ"ש ביקשה התובעת לקיים על אתר את הקראת כתב האישום. הסניגורית התנגדה בטענה שהעורר טרם קיבל הזמנה למשפט, כמצוות סעיף 95 לחסד"פ, ובהסתמכה על הוראת תקנה 20א(2) לתקנות סדר הדין הפלילי, ביקשה לדחות את הקראת כתב האישום למשך ארבעים ושמונה שעות לפחות, ובכך להעמיד לרשות העורר את השהות שהוא זכאי לה להכנת תשובתו לאישום. ביהמ"ש דחה את התנגדות הסניגורית, קרא באוזני העורר, באותו מעמד, את כתב האישום והעורר השיב לאשמה. מיד לאחר מכן ביקשה התובעת להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשתה. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נתקבל.
ב. לפי סעיף 60 לחוק המעצרים, נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר. פתיחת משפטו של נאשם בהליך פלילי מותנית בשניים: בקביעת מועד למשפט ובהמצאת הזמנה למשפט, בצירוף העתק מכתב האישום, לנאשם. פתיחת המשפט מותנית גם בכך, שההזמנה למשפט תימסר לנאשם מבעוד מועד. כשכתב האישום מוגש מטעם תובע משטרתי יש להמציא לנאשם את ההזמנה לא פחות מ-48 לפני המועד הקבוע למשפט. על-כן, משנמצא העורר
במעצר תקופה המצטברת כדי 30 ימים מיום הגשת כתב האישום כנגדו, וטרם נפתח משפטו, חלה על המשיבה חובה לשחררו.
ג. מעת שהחליט ביהמ"ש לשחרר את העורר בערובה, המשיכה המשיבה להחזיק את העורר במשמורת עד לסוף ישיבת ביהמ"ש. בעשותה כן נהגה המשיבה שלא כדין. בבקשתה מביהמ"ש לקיים את הקראת כתב האישום באותו המעמד, ניסתה התביעה לתקן את התקלה, בסברה שהקראת כתב האישום לאלתר תרפא את הפגם. הלכה היא, אמנם, כי פתיחת משפטו של נאשם, לאחר שהוא שוחרר ממעצר בחלוף 30 ימים ממועד הגשת כתב האישום נגדו, מקימה לביהמ"ש סמכות לשוב ולהורות על מעצרו של הנאשם. אלא שהלכה זו כוחה יפה רק אם הליך פתיחת המשפט קויים כדין, ואילו בענייננו, פתיחתו המאולתרת של המשפט נכפתה על העורר, תוך קיפוח זכויותיו הדיוניות כאמור.
ד. בנימוקיו לדחיית עררו של העורר הניח ביהמ"ש המחוזי שתי הנחות עיקריות: האחת, כי מטרתה של הזמנה למשפט היא אך להודיע לנאשם את מועד המשפט; והשנייה, כי ביהמ"ש ייענה לבקשת נאשם, לדחות את פתיחת משפטו, רק אם התרשם כי קיים טעם ענייני המצדיק את הדחייה. גישה זו אין לקבל. לנאשם יש זכות לקבל הזמנה למשפט, שרק עם קבלתה ניתן לראותו כמי שהועמד לפני הצורך להיערך לקראת משפטו. העובדה שלנאשם או לסניגורו כבר היתה הזדמנות לעיין בכתב האישום ובחומר הראיות - כגון לקראת הדיון בבקשת מעצר עד תום ההליכים - אינה מהווה טעם לגיטימי שלא להחיל על עניינו את הוראת התקנה בדבר מועד ההודעה על הדיון ואין עליו כל חובה לשכנע את ביהמ"ש, כי פרק הזמן שנקבע בתקנה אכן דרוש לו לגיבוש עמדתו לקראת פתיחת המשפט.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ס. עפרוני לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה. 29.9.02).
ע.א. 1327/01 - משה אפריים נגד יוהנה וקלמן אילן
* ע.א. 1327/01 - ביטול הסכם מכר מקרקעין עקב הפרתו. *משבוטל הסכם כדין עקב הפרתו ולא נתבקשה אכיפתו ע"י המפר אין לתת אופצייה למפר לקיים את ההסכם. *דחיית טענה של מעשה בי"ד. *היתר לפיצול סעדים. *הימנעות מוכר מקרקעין מלחתום על הסכמה לרשום משכנתא לטובת הקונה כשל(מחוזי ת"א - ה.פ. 780/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. ביום 5.5.87 נכרת בין הצדדים חוזה-מכר, לפיו מכר המערער בית מגורים למשיבים. לפי החוזה היה מחיר הנכס 120 אלף דולר, והמערער טען כי המשיבים התחייבו לשלם לו עוד סכום של 65 אלף דולר. ביום 18.10.90 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי, תובענה נגד המשיבים. בפסק-דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, מפי השופט גורן, כי התמורה עליה הוסכם בין הצדדים אכן עמדה על 185 אלף דולר, וכי הסכום שננקב בחוזה היה כדי להונות את שלטונות המס. מכאן הסיק שהחוזה בטל מחמת אי-חוקיות. עם זאת הורה כי בטלות החוזה לא תיכנס לתוקף, אם תוך שישים ימים ישלמו המשיבים למערער 65 אלף דולר. השופט גורן, נתן למערער היתר לפיצול סעדים. עד למתן פסק-דינו של השופט גורן שילמו המשיבים על חשבון התמורה הנקובה בחוזה 63 אלף דולר. משניתן פסה"ד שילמו את הסכום של 65 אלף דולר, אך לא שילמו את יתרת מחיר הנכס הנקובה בחוזה, בסכום של 57 אלף דולר. המערער הגיש נגד המשיבים לבימ"ש השלום, תובענה בסדר-דין מקוצר לשלם לו את יתרת התמורה וכן פיצויים בשל הפרת החוזה. ניתן פס"ד חלקי, לפי הודאת המשיבים, המחייב את המשיבים לשלם למערער 55,000 ש"ח. המערער נקט הליכי הוצל"פ לביצוע פס"ד זה, אך המשיבים לא סילקו את חיובם על-פיו.
ב. ביום 4.7.94 הודיע המערער למשיבים כי הוא מבטל את החוזה, בשל אי תשלום יתרת חובם. חרף הודעה זו נמנעו המשיבים מלהציע למערער תשלום כלשהו. בשנת 97 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי, תובענה למתן פסק-דין המצהיר כי ביטול החוזה ביום 4.7.94, נעשה כדין. בהגנתם העלו המשיבים שלוש טענות מיקדמיות: כי פסק-דינו של השופט גורן בתובענה הראשונה יצר מעשה-בית-דין; כי משהגיש המערער נגדם
תובענה כספית לבימ"ש השלום, מיצה את מלוא הסעדים שהיה זכאי לתבוע מהם; שתובענת המערער לתשלום יתרת התמורה, הינה בבחינת "עניין תלוי ועומד" בין הצדדים, שיש בו כדי לחסום את תובענתו החדשה של המערער.
ג. לגוף העניין טענו המשיבים כי כדי לעמוד בחובתם לתשלום היתרה נזקקו להלוואה ומחמת סירובו של המערער (שהבעלות בנכס רשומה על שמו) לחתום, כדרישתם, על מסמכים הנדרשים להטלת משכנתא על הנכס, נמנעה מהם האפשרות לקבל את ההלוואה שנזקקו לה. בפסק-דינו דחה ביהמ"ש, מפי השופט סטרשנוב את כל טענותיהם המיקדמיות של המשיבים, ולגופו של עניין פסק כי החוזה בוטל כדין. עם זאת הוסיף וקבע, כי הוראת הביטול לא תיכנס לתוקפה אם תוך 90 יום ישלמו המשיבים למערער 57 אלף דולר. ביהמ"ש דחה את בקשת המערער לתת לו היתר לפיצול סעדים כדי שיוכל להגיש עוד תביעות כספיות נגד המשיבים. הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה.
ד. באשר לטענה המיקדמית כי פסק-דינו של השופט גורן מהווה מעשה-בית-דין - תובענתו הראשונה של המערער העמידה לבירור את שאלת גובה התמורה שעליה הסכימו הצדדים במועד כריתת החוזה, ואילו תובענתו החדשה של המערער העמידה לבירור רק את טענתו, כי המשיבים הפרו את החוזה וכי הפרה זו הקימה לו זכות לבטל את החוזה. כך שאין כאן השתק של מעשה בי"ד. באשר לטענה המקדמית השניה - בגדר התביעה שהגיש לבימ"ש השלום תבע המערער, בין היתר, מן המשיבים את יתרת תמורתו של הנכס. לפי מהותה, היתה זו תביעה לאכיפת החוזה, ופסק הדין החלקי היה, במהותו, צו לאכיפת החוזה. מחדלו של המפר לקיים את צו האכיפה מהווה הפרה נוספת מצדו של החיוב החוזי, שהתרחשה לאחר מתן פסה"ד, והפרה זו מצמיחה לנפגע עילת תביעה חדשה.
ה. אשר לטענתם של המשיבים, בדבר קיומו של עניין תלוי ועומד בין הצדדים - המערער ביקש למחוק את תביעתו הכספית בבימ"ש השלום ובכך גילה את דעתו לעמוד רק על תביעתו לקבלת הסעד ההצהרתי, והוסר הקושי שעלול היה להיווצר אילו עמד, במקביל, על שתי תביעותיו. בהקשר זה יש לציין, כי בקיומו של "עניין תלוי ועומד" אין כדי לגרוע מסמכותו של ביהמ"ש להידרש להליך החדש, אלא רק כדי להקנות לביהמ"ש שיקול-דעת לעכב את הדיון בהליך החדש עד לסיומו של ההליך הקיים.
ו. אשר לטענה כי כדי לעמוד בחיובם נזקקו המשיבים להלוואה בנקאית, שהשגתה הותנתה בהטלת משכנתא על הנכס. וכי המערער סיכל, בחוסר תום-לב, את סיכוייהם להשיג הלוואה ובכך גם את אפשרותם לשלם לו את יתרת התמורה - המערער לא נטל על עצמו מעולם התחייבות בעלת תוקף להסכים להטלת משכנתא על הנכס, ואין מקום לקבל כי בסירובו של המערער לחתום על מסמכי המשכנתא היה משום חוסר תום-לב. על כן יש לדחות את הערעור של המשיבים.
ז. מאידך יש לקבל את ערעורו של המערער. משהגיע ביהמ"ש למסקנה כי הפרתו החוזרת של החוזה על-ידי המשיבים הקימה לו עילה מוצדקת לביטול החוזה, שגה בהחלטתו להעניק למשיבים אופציה מותנית לקיום החוזה המבוטל. השאלה אם זכאים המשיבים לאכיפת החוזה, אף אם יימצא כי ביטול החוזה על-ידי המערער היה כדין, כלל לא הועמדה לבירור. בהחלטתו להעניק למשיבים אופציה מותנית לקיום החוזה חרג, איפוא, השופט מגדר המחלוקת שהועמדה להכרעתו. על חריגה זו ניתן היה אולי להתגבר אילו הענקת האופציה המותנית למשיבים היתה, לגופה, מוצדקת. אך לא אלה הם פני הדברים. בהיעדר נכונות גלויה מצד המשיבים לקיים את חיוביהם הכספיים, לא יכלו הם להיבנות אף מן העובדה שהמערער לא קיים את התחייבותו לרשום את הנכס כבית משותף, וזאת אפילו היו חיוביהם של הצדדים שלובים.
ח. המערער הלין גם על דחיית בקשתו למתן היתר לפיצול סעדים. העובדה שבין בעלי הדין כבר התקיימו הליכים רבים, ורצון ביהמ"ש להביאם לגמר ההתדיינות, שהיווה נימוק לדחיית הבקשה, אינם מהווים נימוק לגיטימי שלא להעניק היתר לפיצול סעדים. בכוונתו של המערער לתבוע מן המשיבים להשיב לו את טובת ההנאה שהפיקו מהשכרת חלק מן הנכס, וכן לפצותו בשל הפרת החוזה על-ידם, שבעטייה ביטל את החוזה. נראה כי להגשתה של תביעה להשבה - העשוייה להתבסס על עילה של עשיית עושר ולא במשפט, שהיא עילה שונה מן העילה החוזית שעליה התבססה תובענתו האחרונה - אין המערער זקוק להיתר לפיצול סעדים. ספק אם אף להגשתה של תביעה לפיצויים בשל הפרת החוזה זקוק המערער להיתר לפיצול סעדים. אך להסרת ספק יש להעניק למערער היתר לפיצול סעדים.
ט. המשיבים ביקשו שאם יוחלט לבטל את האפשרות לקיום החוזה, יורה ביהמ"ש למערער להשיב למשיבים את מלוא הסכומים ששילמו לו על חשבון רכישת הנכס. ברם, ביטול החוזה אמנם מקים למשיבים זכות להשבה, אלא שאת ההתחשבנות בנושא זה מוטל על הצדדים לעשות מחוץ למסגרתו של הערעור. אם לא יעלה בידם להגיע להסכמה בעניין זה, יהיה בידי המשיבים להגיש תביעה להשבה, העשוייה להתברר ביחד עם תביעותיו הצפויות של המערער.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. הוס למערער, עוה"ד ג. בירן וש. ירון למשיבים. 3.10.02).
ע.א. 779/98 - מדינת ישראל נגד גנטוס רג'א ואח'
*שיעור השיפוי למדינה על תשלומים שהיא משלמת למורה שנפגע בתאונת דרכים והיה נאלץ לצאת לפנסייה מוקדמת. *הזכות לתשלומים למדינה בגין פנסייה מוקדמת שהיא משלמת למורה שנפגע בתאונת דרכים מהווה זכות שיפוי ולא זכות סוברוגציה(מחוזי חיפה - ת.א. 633/92 - הערעור נתקבל).
א. המשיב עבד בשירות המדינה כמורה החל ביום 1.9.1977. ביום 27.1.1991 נפגע בתאונת דרכים. ועדה רפואית של שירות המדינה קבעה כי עקב פגיעתו בתאונה תופסק עבודתו של המשיב לצמיתות. בחודש יולי 1994 החלה המדינה לשלם למשיב גימלאות בהתאם לחוק שירות המדינה (גימלאות). המשיב תבע את הנהג הפוגע ואת המבטחת שלו, חברת הסנה, ובמסגרת אותו הליך תבעה המדינה מהנהג ומ"הסנה" לשפותה על הגימלאות ששולמו וישולמו על-ידה למשיב, לפי סעיף 60 (א) לחוק הגימלאות. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קבע את סכום הפיצויים שעל הנתבעים לשלם למשיב ואת חיובי הנתבעים כלפי המדינה. ביהמ"ש קבע כי "יש להוריד מ(ה)סכום הנתבע על ידי המדינה כשיפוי את החיסכון שחסכה המדינה לכשפיטרה את התובע (המשיב) שנים רבות לפני הגיעו לגיל פרישה ובכך חסכה לעצמה חלק מהגימלה". הערעור נתקבל.
ב. את תביעת המדינה סיווג ביהמ"ש קמא כתביעת סוברוגציה וקבע "שאין המדינה יכולה לתבוע יותר מנזקה הממשי שהוא ההפרש בין שיעור הגימלאות שהיתה חייבת לשלם אלמלא התאונה לבין שיעור הגימלאות בעקבות התאונה". אכן, אלמלא התאונה היתה המדינה משלמת לנפגע %70 פנסיה החל בגיל 60. בשל התאונה - היא תשלם לו רק %39.2 פנסיה. ואולם, מנגד היתה המדינה זוכה לשירותיו של הנפגע כמורה עד גיל פרישה. הגימלאות המלאות שלא ישולמו עקב התאונה לא יצרו לא "רווח" ולא "חסכון" שלא היה נגרם אלמלא התאונה. אילו פרש המשיב מרצונו בגיל בו הוצא לגימלאות עקב התאונה לא היה זכאי לגימלה כלל; בשל התאונה זכאי הוא לגימלה חלקית. את הגימלה החלקית עד גיל הפרישה (60) על המזיק לשלם למדינה. אין למדינה "רווח" משום שהמשיב לא תרם את שנות העבודה הנוספות שהיו מחייבות את המדינה בתשלום גימלה מלאה.
ג. אולם, גם בנסיבות בהן יש למדינה (בפן הכלכלי) "רווח" או "חסכון" כתוצאה מתאונה בה נפגע עובד, היה מקום לקבל את ערעורה של המדינה. בשורה ארוכה של פסקי דין כונתה זכותה של המדינה על פי סעיף 60 לחוק הגמלאות זכות שיפוי ולא
זכות סוברוגציה. היקף השיפוי הוא הסכום שהמדינה משלמת, עקב התאונה, שלא במהלך הדברים הרגיל. טענת "ניכוי החסכון" נוגדת את ההלכה פסוקה. עד היום לא נוכה שום "חסכון" מתביעת המדינה, וכך צריך הדין להשאר. אין לנכות מתביעתה של המדינה, שהיא תביעת מיטיב כל "חסכון" או "רווח" שיש לה גם באותם מקרים (ואין זה המקרה שלפנינו) בהם אכן יש לה "רווח" כזה כתוצאה מכך שלא תשלם לניזוק פנסיה מלאה. למזיק אין זכות בדין לניכוי "רווח" כזה. המיטיב אינו הניזוק, והוא זכאי להחזר של כל תשלום עודף שלא היה משלם אלמלא התאונה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ע. אלמגור למערערת, עו"ד בדארנה למשיב, עו"ד י. מלמן לנהג ולהסנה. 18.9.02).
רע"א 4418/02 - מפעל הפיס נגד פנחס כהן ואח'
*ביטול החלטה להעביר לנתבע את החובה להתחיל בהבאת הראיות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים זכו בפרס הראשון של הגרלת הלוטו לאחר שניחשו נכונה את ששת המספרים שעלו בהגרלה. מפעל הפיס הודיע למשיבים, כי שני משתתפים אחרים ניחשו אף הם את ששת המספרים הזוכים. בקשת המשיבים ממפעל הפיס לגלות להם את פרטי שני הזוכים האחרים נענתה בסירוב. משכך הגישו המשיבים תביעה נגד מפעל הפיס. בתביעה עתרו לפס"ד הצהרתי לפיו הם הזוכים הבלעדיים במלוא סכום הפרס. כן ביקשו כי אם מפעל הפיס יטען לקיומם של זוכים נוספים בהגרלה, יינתן צו המורה לו לגלות את פרטיהם. במסגרת התובענה ביקשו המשיבים להורות למפעל הפיס לפתוח בהבאת הראיות. ביהמ"ש נעתר לבקשה, וביסס את החלטתו על חוק חופש המידע. ביהמ"ש פסק, כי "מאחר והמשיב (מפעל הפיס), בהיותו רשות ציבורית, טוען לקיומם של טעמים המונעים את מסירת המידע, הרי שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. התובענה מבוססת על קיומו של חוזה הגרלה בין המשיבים לבין מפעל הפיס, ועל מצג שווא או תרמית שביצע מפעל הפיס. אין כתב התביעה מזכיר כלל את חוק חופש המידע, אין התובענה מבוססת על העילות הצומחות מכוחו של החוק ובכך נשמט הצידוק, אם קיים, להעברת נטל הראייה. טענתם העובדתית של המשיבים היא שהם בלבד זכו בהגרלת הלוטו. אין מפעל הפיס מודה בטענה כי המשיבים היו הזוכים היחידים בהגרלה. על כן, אין סיבה לסטות מן הכלל הרגיל המורה שעל התובע, כזה המוציא מחברו, לפתוח בהבאת הראיות.
ג. אכן, הנתון באשר לעצם קיומם של זוכים נוספים, אם אכן היו כאלה, הינו בידיעתו של מפעל הפיס. לכך יכולה להיות השלכה, משיבוא ביהמ"ש לפסוק בשאלה האם הרימו המשיבים את הנטל הראשוני המוטל עליהם. הוא הדין לגבי אי גילוי שמותיהם של הזוכים האחרים, בהנחה כי על מפעל הפיס מוטלת חובה לגלות את השמות, במסגרת ההליך האזרחי שהוגש נגדו. אין בכל אלה כדי להביא למסקנה שעל מפעל הפיס לפתוח בהבאת הראיות.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד אורי פלד למבקש, עו"ד מאיר הפלר למשיבים.23.9.02).
רע"א 6012/02 - לחם חי בע"מ נגד י. את א. ברמן בע"מ (מאפית ברמן)
*הענקת צו מניעה זמני בתביעה על הפרת סימן מסחר(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת מייצרת ומשווקת דברי מאפה, ובהם לחם מופחת קלוריות מקמח כהה, הנארז באריזות שעליהן מוטבע הכיתוב "לחם כהה קל", כאשר המילה "קל" צבועה בצבע אדום. בשנת 1999 רשמה המבקשת את צירוף המילים "כהה קל" כסימן מסחר. אף המשיבה החלה
לשווק לחם מופחת קלוריות מקמח כהה. על אריזת המוצר של המשיבה מוטבע הכיתוב "לחם כההקל", כאשר גופן האותיות דומה לזה של המבקשת והמילה "קל" צבועה בצבע אדום. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה נגד המשיבה בה עתרה למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על המשיבה לשווק את המוצר הנדון תחת השם "כההקל". כן הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, בקבעו, כי הסימן "כהה קל" מתאר את תכונות המוצר, וכי מן הראוי כי ההגנה אותה הוא מקנה למבקשת תהא מצומצמת ביותר. עוד קבע כי אין יסוד לחשש להטעיית לקוחות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 1 לפקודת סימני מסחר קובע כי שימוש "בסימן מסחר רשום" או ב"סימן הדומה לו" לגבי טובין מאותו הגדר, מהווה הפרת סימן מסחר. על-פניו נראה כי השימוש במילים "כהה קל", כצירוף היוצר מילה אחת, מהווה שימוש בסימן מסחר רשום של המבקשת, או למצער שימוש בסימן הדומה לו באופן מטעה. זאת, בשים לב לכך שגופן האותיות זהה כמעט לחלוטין בשני המוצרים, והמילה "קל" צבועה בצבע אדום בשניהם. גם אם ההגנה שיש לתת לסימן, בהיותו כפי הנטען שם מתאר, ראוי שתהא מוגבלת, נראה כי השימוש שעושה המשיבה במילים "כהה קל" יש בו כדי להפר את זכותה של המבקשת.
ג. המשיבה רשאית היתה לפנות לרשם סימני המסחר בבקשה למחיקת הסימן הרשום. משבחרה להפר את סימן המסחר של המבקשת, יידונו טענותיה של המשיבה בדבר תקפות הרישום אגב ההכרעה בתובענה. בשלב ראשוני זה, ההנחה היא כי רישום סימן המסחר תקף הוא, וכי על-פני הדברים סימנה המסחרי של המבקשת ראוי להגנה. אף מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת, אשר החלה בשיווק המוצר תחת סימן מסחר זה לפני מספר שנים, והוכיחה להנחת דעתו של רשם סימני המסחר כי הסימן רכש אופי מבחין. לפיכך יש לתת צו מניעה זמני כמבוקש.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ירון הרשקוביץ למבקשת, עו"ד בנימין שגיא למשיבה. 23.9.02).
רע"א 6983/02 - סוכנות ימית ישראלית סקנדינבית בע"מ נגד emitiraM demlaMdtL
*ביטול החלטה על מחיקת ערעור כאשר ב"כ המערער איחר ב-35 דקות להתייצב לדיון(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע ערעור על פס"ד של בימ"ש השלום באשדוד. ב"כ המבקשת איחר ב-35 דקות לדיון שנקבע לשעה 30:09. איחורו נבע, לטענתו, מתקלה שאירעה לו ומכך שעוכב על-ידי עומס תנועה בדרכו מחיפה לבאר-שבע. לבקשתו, הודיע בא-כוח המשיבות להרכב השופטים מיד בפתיחת הדיון על דבר האיחור, הביע את הסכמתו להמתין ליריבו, ולחלופין ביקש כי הדיון יידחה תוך שהמבקשת תחוייב בהוצאות. ביהמ"ש דחה את הבקשה, והורה על מחיקת ערעורה של המבקשת. בקשה מוסכמת שהגישו הצדדים לביטול פסק-הדין נדחתה. המבקשת הגישה מחדש את ערעורה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, בצירוף בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. בקשה זו נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 450(3) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "התייצב המשיב, ואילו המערער לא התייצב... יתברר הערעור או יימחק או יידחה למועד אחר הכל כפי שיחליט ביהמ"ש". תקנה זו מקנה לביהמ"ש שיקול-דעת רחב. על ביהמ"ש להפעיל שיקול-דעת זה, בין היתר, על-פי עקרון המידתיות. ההיזקקות לסמכות ביהמ"ש לפסוק הוצאות, ולסמכותו של ביהמ"ש לקבוע את סדר הדיונים בתיקים שבפניו, מאפשרת לביהמ"ש לעצב סנקציה הולמת, שיש בה, מחד-גיסא, כדי לתקן באורח מדוייק את הנזק שגרמה התנהלותו של בעל-הדין, ואף כדי להרתיעו, ומאידך-גיסא, כדי להבטיח כי הפגיעה בבעל-הדין
- שלעתים אינו יכול להשפיע על התנהלות עורך-דינו - לא תהיה מעבר לנדרש. במקרה דנא, ביהמ"ש המחוזי, הורה על מחיקת הערעור בעטיו של איחור של כ-35 דקות של ב"כ המבקשת, כך שלמבקשת לא ניתנה מלוא האפשרות להציג את טענותיה. כל זאת נעשה, חרף הסכמה של הצד-שכנגד לשמיעת הערעור תוך חיוב המבקשת בהוצאות, והגם שנראה כי סנקציה של מחיקת הערעור אינה מתאימה למצב שבו בעל-הדין איחר, אך הספיק להגיע לדיון. מן הדין היה להורות, כמקובל, על החזרת הערעור לשמיעה מחדש - במידת הצורך תוך הארכת המועד להגשת הערעור מחדש. לפיכך יישמע הערעור מחדש בפני הרכב אחר.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אלכס קיסרי וגב' נירה קורי למבקשת, עו"ד שלמה זינגר למשיבות. 26.9.02).
בש"פ 7429/02 - חאלד (בן פתחי) עשור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הסעת מפגע מתאבד מאום-אל פאחם לתל אביב (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בליל תשעה באב בוצע פיגוע חבלני במדרחוב נווה-שאנן בתל-אביב בידי שני מפגעים-מתאבדים, תושבי יו"ש. בפיגוע נרצחו חמישה אנשים ונפצעו 38 אחרים. העורר - נהג מונית אזרח ישראל - הוא שהסיע את שני המפגעים אל מקום הפיגוע. משנעצר לחקירה, בעקבות מידע, כשבוע לאחר האירוע, הודה העורר כי בערב האירוע הסיע את השניים מאום-אל-פאחם לתל-אביב וכי דקות ספורות לאחר שהורידם ממוניתו, פוצצו המפגעים את מטעניהם. עם סיום החקירה, הוגש נגד העורר כתב-אישום המייחס לו עבירות רצח בכוונה תחילה (חמישה מקרים) וחבלה חמורה בכוונה מחמירה (38 מקרים), וכן עבירה של הסעה שלא כדין, בניגוד לחוק הכניסה לישראל. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
העורר הציג גירסה שלפיה לא ידע כי מדובר במפגע. ביהמ"ש המחוזי סבר כי על יסוד גירסתו של העורר אכן לא ניתן יהיה להרשיעו בעבירת רצח, המותנית בהוכחת היסוד של כוונה תחילה. עם זאת ציין, שלצורך ההכרעה בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, די להשתכנע כי מעשיו של העורר מקיימים את יסודות העבירה של סיוע לרצח, או אפילו את יסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות. על רקע זה בחן השופט את הפרשה העובדתית, כפי שזו נלמדה מפי העורר, ומסקנתו היתה, כי השתלשלות האירועים העמידה לפני העורר נורות אזהרה רבות, שאילו נתן את לבו אליהן היה עליו להבחין ולהבין כי אין מדובר בנסיעה רגילה שנזדמנה לו במסגרת עיסוקו. כן קבע השופט, כי אף במגבלות שבהן נאלץ העורר לפעול, מרגע שנוסעיו הזדהו בפניו כמפגעים-מתאבדים, היה בידי העורר לנסות ולסכל את מזימת הרצח. בנסיבות אלו, ומתוך שזקף לחובת העורר גם את עברו הפלילי, החליט השופט לקבל את בקשת המדינה והורה לעצור את העורר. בנסיבות המקרה אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ב. בן יהודה לעורר, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 23.9.02).
בש"פ 6900/02 - אוהד גולן נגד מדינת ישראל
*ביטול החלטה בעיון חוזר שלא לבטל מעצר עד תום ההליכים כאשר חל כירסום בעדות המתלוננת על אונס (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, חייל כבן 19, בעל עבר נקי, הועמד לדין בגין אינוסה של נערה בת 16 וחצי. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הורה על מעצרו עד תום ההליכים לאחר שנמצאו ראיות לכאורה מספיקות ועררו לביהמ"ש העליון נדחה. בקשת העורר לעיון מחדש, משום כירסום בעדות המתלוננת, נדחתה על-ידי ביהמ"ש המחוזי, בציינו כי "בסופו של דבר, לא חזרה בה המתלוננת מתלונתה...
גם אם חל כרסום בתשובות לשאלות שנתנה, אין בכך כדי לקבוע שהמעשים המיוחסים ל[עורר] לא נעשו...". הערר נתקבל.
ראשית, כירסום בעדות - גם אם אין חזרה מוחלטת בה - הוא שיקול שעל ביהמ"ש להתחשב בו בבקשה לעיון מחדש. שנית, חלוף הזמן הוא שיקול נוסף שעל ביהמ"ש לתת דעתו עליו, תוך העזרות בתסקיר שירות-המבחן. ואכן, בערר הוגש תסקיר משלים בו המליץ שירות-המבחן על שחרור העורר לחלופת מעצר. תקופת תשעת החודשים עומדת להסתיים ולאחריה יהיה צורך בהארכת המעצר על-ידי שופט ביהמ"ש העליון. לאור זאת נראה, כי גם אם ראוי היה לעצור את העורר עד תום ההליכים, הרי שכיום אין מקום להמשיך להחזיקו במעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד מנחם רובינשטיין וגב' שרון אפשטיין לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 29.9.02).
רע"א 4599/02 - ישפה הנדסה אינטרנשיונל בע"מ ואח' נגד אפרופים... בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לביטול פסק בוררות כאשר הצד הזוכה שילם לבורר את מלוא שכה"ט שהיה מוטל על שני הצדדים (הבקשה נדחתה).
ביום 17.5.98 ניתן נגד המבקשות פסק בוררות שחייבן לשלם למשיבות 15 מליון ש"ח בצירוף מע"מ, וכן שכ"ט עו"ד 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד שאישר את פסק הבורר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענתן העיקרית של המבקשות היתה שהבורר ניהל מו"מ עם המשיבות בעניין תנאי תשלום שכר טרחתו, וקיבל מהמשיבות את מלוא שכר טרחתו, כולל החלק של המבקשות ומכאן החשש לניגוד עניינים ביחסיו עם בעלות הדין, הבא בגדר עילת הביטול שלפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מגעיו של הבורר עם המשיבות בעניין שכר טרחתו התקיימו אחרי שנחתם פסק הבוררות ולפני שנמסר הפסק לבעלות הדין. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא הובאו ראיות שיש בהן להוכיח במישרין או בעקיפין, שתוצאות הבוררות הובאו לידיעת המשיבות עובר לתשלום שכה"ט על ידה. השגותיהן של המבקשות מושתתות בעיקרן על תקיפת ממצאים שבעובדה שקבע ביהמ"ש המחוזי, ובאלה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. לענייננו ייאמר כי רשאי בעל דין לשלם לבדו לבורר את שכרו, אף על פי שבעל הדין שכנגד לא עשה כן, אם מעכב הבורר את המשך הדיון או את מתן פסק הבוררות מחמת אי תשלום שכרו.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד משה כהן ושגיא דותן למערערות, הכונס הנכסים הרשמי ועו"ד מיכאל שחור למשיבים. 19.9.02).
רע"פ 332/02 - יצחק מרדכי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור על הרשעה במעשה מגונה בכח (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בירושלים, בין השאר, בעבירה של עשיית מעשה מגונה בנסיבות מחמירות. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי בירושלים נדחה ברוב דעות. חילוקי הדעות בין שופט המיעוט לבין שופטי הרוב בפירוש אחד היסודות העושים את העבירה הוא היסוד של "עקב שימוש בכוח". לדעת הרוב, הכוח הדרוש לביצוע עבירת האינוס זהה לכוח הדרוש לביצוע העבירה של מעשה מגונה, כך שדי אף בכוח מועט כדי למלא אחר הדרישות של עבירת המעשה המגונה, ולדעתם, נתקיים בנסיבות המקרה רכיב הקשר הסיבתי בין שימוש בכוח לבין המעשה המגונה. לפי דעת המיעוט, נדרש כוח בעל עוצמה גדולה עד שיורשע אדם בעבירה של מעשה מגונה עקב שימוש בכוח, וזאת בשונה מן ההלכה החלה על עבירת אינוס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גם אם תתקבל השקפתו של המיעוט באשר לפירושו של החוק, הרי עוצמתו של הכוח-הכופה שהופעל על-ידי המבקש על גופה של המתלוננת - על-פי מימצאי העובדה שנקבעו - די בו כדי להוות "כוח כופה ממשי" המקיים עבירה של מעשה מגונה. ממילא אין נדרשת הכרעה בחילוקי הדעות שנתגלעו בביהמ"ש המחוזי בנושא היסוד של "עקב שימוש בכוח".
(בפני השופטים: חשין, אנגלרד, א. לוי. עוה"ד יאיר גולן, משה שחל, נבות תל צור, רם כספי ואיתן האזרחי למבקש, עוה"ד גב' נאוה בן אור ואלי אברבנאל למשיבה. 17.9.02).
ע.פ. 7798/02 - ישראל רוזנפלד נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בביצוע ארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ונדון למאסר של ארבע שנים בפועל ושנה מאסר על תנאי. כמו כן, הוטל על המבקש קנס בסכום של 4,000,000 ש"ח או שלוש שנות מאסר תמורתו. המבקש עותר לעיכוב ביצועו של גזר הדין עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
הפרשות בהן הורשע המערער נוגעות לניצול לרעה של כספי המדינה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. נקבע, כי המבקש הונה את המדינה וגופים שונים שפעלו מטעמה והצליח לקבל במרמה סכום כולל של כשמונה מליון דולר. עיקר ההשגות של המבקש בערעורו הינן כנגד ממצאים של עובדה. הוא טוען, כי אם ייאלץ להחל בריצוי עונשו, יקשה עליו להכין את ערעורו. בביהמ"ש המחוזי הוא היה מיוצג על ידי פרקליט שבחר. עתה, בכוונתו לפנות לסניגוריה הציבורית על מנת שתייצגו. טענה נוספת שהועלתה נסמכת על מצבו הבריאותי הקשה של המבקש. בנסיבות המקרה אין לעכב את ביצוע גזר הדין עד לערעור אלא לעכבו למשך חדשיים.
(בפני: השופט גרוניס. המבקש לעצמו, עוה"ד נועם עוזיאל ומיכאל גילינסקי למשיבה. 20.9.02).
בש"פ 7870/02 - מדינת ישראל נגד יצחק טבצ'ניק
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות של הטרדת בנות זוג ותקיפתן (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשישה אישומים, הנוגעים לשתי נשים, שכל אחת מהן היתה בת זוגו. בכל אחד מן המקרים הודיעה בת הזוג בשלב כלשהו למשיב, כי ברצונה להפסיק את הקשר עימו. בעקבות זאת, הטריד אותן המשיב באמצעות הטלפון ועל דרך מעקבים. בנוסף לכך, השמיע איומים כלפיהן ותקף אותן. כן תקף את הוריה של אחת המתלוננות. בנוסף, חטף את אחת המתלוננות, כלא אותה ואנס אותה. נטען כי גם איים על איש משטרה שיפגע בו ויהרוג אותו. המשיב נעצר עד תום ההליכים ומשחלפו 9 חדשים מבקשת המדינה את הארכת המעצר ב-3 חדשים. הבקשה נתקבלה.
המשיב החליף שישה סניגורים. הסניגור שייצגו בבקשה דנא הינו השביעי במספר. מטבע הדברים, חילופי סניגורים, בוודאי בתכיפות כה רבה, מביאים להתמשכותו של ההליך. מסוכנותו של המשיב רבה. התנהגותו יש בה משום כפייתיות ואובססיביות. המשיב לא הגביל את פעילותו כלפי המתלוננות. מכך ניתן ללמוד שהסיכון הנובע ממעשיו של המשיב אינו מוגבל למתלוננות ולבני משפחתן. כאשר מצרפים לכל אלה את האישום בחטיפה, כליאת שווא ואונס של אחת המתלוננות, מתחייבת המסקנה שיש להאריך את מעצרו של המשיב.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד גדעון קוסטא למשיבה. 20.9.02).
ע.א. 3917/99 - כוכב השומרון בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*חיוב באגרת ערעור כאשר במקום כונס הנכסים הרשמי שהגיש את הערעור מונה מפרק למערערת (בקשה לחיוב המערערת באגרה - הבקשה נתקבלה).
הערעור דנא הוגש בשנת 1999 על ידי כונס הנכסים הרשמי עת שימש כמפרק המערערות. על רקע זה, כך נטען, נקבע כי אין המערערות חבות באגרה, נוכח הוראת תקנה 19(1) לתקנות בימ"ש (אגרות), בה ניתן פטור מאגרה למדינה. לטענת המדינה החליט ביום 12.9.01 ביהמ"ש המחוזי בירושלים על מינויו של מפרק לחברה, ובשל כך, אין הוראת הפטור האמורה חלה עוד על העניין, ויש לחייב את המערערות באגרה. הבקשה נתקבלה. יש לקבל את עמדת המדינה, ולחייב את המפרק באגרה.
(בפני: הרשם שחם. 19.9.02).
בש"פ 7966/02 - מדינת ישראל נגד מחמוד בן דהשת נאדי
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים של נאשם שהסיע מפגע מתאבד מאום-אל-פאחם לת"א (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הסיע את המחבל אשר ביצע פיגוע-התאבדות ברחבת הדולפינריום בת"א, בתאריך 1.6.02. בחקירתו אישר כי נתבקש להסיע אדם מקלקיליה לתל-אביב, ובמהלך הנסיעה אף חשד בו, אך סבר כי מדובר במי שמתכוון לבצע בישראל עבירות רכוש, וכשהעלה חשד זה בפני אותו נוסע, השיב האחרון בחיוב. המדינה גורסת כי המשיב ידע שהנוסע נושא על גופו מטען חבלה. יותר מכך, על פי הנטען, הסיע המשיב עמו את בתו בת ה-7 על מנת שלא לעורר חשד בביקורות כוחות הבטחון. ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ומשחלפו 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה את הארכתו בשלישית ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
הסניגורית טוענת כי חל כרסום בראיות וכן כי פרשת ההגנה עשוייה להתארך ועל כן יש לשחרר את המשיב בערובה. ברם, אם אכן חל כרסום בגירסת התביעה, יש להגיש בקשה לעיון חוזר לבימ"ש קמא. השאלה בה נדרשת עתה הכרעה היא אם נעשה הכל כדי להביא את משפטו של המשיב לסיום תוך זמן סביר, לנוכח הנחייתו של סעיף 61 לחוק, ונראה כי התשובה לכך היא חיובית. אפשר שביהמ"ש המחוזי היה מטיב לעשות לו שמע תיק זה מיום ליום, אך גם אם לא נהג כך, נראה כי הקדיש לעניינו של המשיב ישיבות רבות.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד גב' לאה צמל למשיב. 23.9.02).
בש"פ 8046/02 - מדינת ישראל נגד עדליה (בן נזיה) ג'עברי
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של התפרצות וגניבה ע"י תושב השטחים ששהה בישראל שלא כדין והוא בעל עבר פלילי בעבירות דומות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב שהה בישראל שלא כדין, התפרץ לבית מגורים וגנב כסף מזומן ופריטים אחרים. המדינה עתרה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובימ"ש השלום נעתר לה, לאחר שמצא כי קיימות תשתית ראיות לכאורה. בימ"ש השלום ציין את עברו הפלילי של המשיב, ועבירות הרכוש מהן לא חדל גם כאשר נגזרו לו עונשי מאסר בפועל. השופט הוסיף כי אין דרך לקיים פיקוח של ממש על תנועות המשיב בעיר מגוריו, חברון, ועל כן החליט לעוצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב והחליט לשחרר את המשיב למעצר-בית, בכפוף להמצאת בטוחות שונות. הערר נתקבל.
לנוכח העובדה כי מדובר בעבירת רכוש, ניתן היה, אולי, להסתפק בהחמרתם של תנאי השחרור שהציב ביהמ"ש המחוזי, ולהותיר את החלטת השחרור על כנה. אך הפיקוח המוצע ע"י המשיב אינו פיקוח יעיל. זאת ועוד, למערער עבר פלילי, כולו בעבירות רכוש אותן ביצע בישראל, אף ששהייתו כאן היתה שלא כחוק. בגין אותן עבירות
הושתו על המשיב עונשי מאסר, חלקם משמעותיים, אך מיד עם שחרורו מיהר לחזור לסורו. ואם באלה לא די, מתברר כי נגד המשיב עומדים עונשי מאסר על-תנאי בני-הפעלה, וגם הם לא גרמו למשיב לשנות את אורחותיו. על כן ייעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד מ.א. אבו גוש למשיב. 20.9.02).
בש"פ 7138/02 - נעים צנירו נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גרימת חבלה חמורה כאשר הראיות לכאורה אינן מספיקות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובהחזקת סכין. ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי אין תשתית ראייתית לכאורית ולחלופין כי הראיות המצויות בידי התביעה אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצרו. הערר נתקבל.
העורר וכמה מחבריו השתתפו בתגרה מול כמה צעירים ערבים ובהם המתלונן. במהלך התגרה נדקר המתלונן בבטנו וספג חבלה חמורה. בכתב האישום נטען כי העורר דקר את המתלונן. עד ראייה שצפה מקרוב במגע בין העורר לבין המתלונן, לא הבחין בקיומה של סכין ובמעשה הדקירה גופו. אלא שלאחר המגע בין השניים - כך סיפר העד - הסתלק העורר לדרכו, בעוד המתלונן זועק כי נדקר, ומתוך סמיכות הפרשיות הסיק כי המתלונן נדקר ע"י העורר. בנסיבות אלה, הראיות אינן בעוצמה מספקת להצדקת המעצר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד נ. רהט לעורר, עו"ד גב' ת. פרוש למשיבה. 26.8.02).
בש"פ 5524/02 - אשהב תאאר נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד בהתחשב בנסיבות האישיות והמשפחתיות של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נאשם יחד עם אחר בשוד מזוין בחבורה. השותף האחר היה היוזם המתכנן והרוח החיה בביצוע השוד בתחנת דלק בה עבד, כשהעורר מצטרף אליו לבקשתו. מתסקיר מעצר שהוגש מצטיירת תמונה של נער צעיר כבן 19 שנה ללא עבר פלילי שחי חיים נורמטיביים, שהגיע ארצה מסעודיה עם הוריו ובני משפחתו לפני כ-4 שנים. האב לקה בשבץ מוחי והפך נכה, דבר שהשפיע קשה ביותר על המשפחה כולה ועל העורר בפרט. ניתן להבין מן התסקיר, כי מבחינת אישיותו של העורר אין בו מסוכנות המצדיקה מעצרו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. אף שאין להקל ראש בעבירה החמורה המיוחסת לעורר, הרי מקרה זה מתאים לחלופת מעצר לאחר חודשיים של מעצר בפועל כאשר התיק טעם נקבע לשמיעה ולא ברור כלל מתי יסתיים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד זחאלקה וליד לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 12.8.02).
בג"צ 7015/02 - כיפאח מחמד אחמד עג'ורי ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'
*דחיית בקשה למתן "פרטים נוספים" בעתירה לבג"צ (בקשה למתן "פרטים נוספים" - הבקשה נדחתה).
העותרים הגישו בקשה הנושאת כותרת של "בקשה לחיוב במתן פרטים נוספים", לאחר שהעותרים שלחו אוסף של שאלות לידי המשיבים, והשאלות נענו רק "בחלק מזערי שלהן", וזאת לדעת העותרים, "מטעמים בלתי ענייניים". הבקשה נדחתה.
מדובר בשאלון מפורט הכולל למעלה מ-200 שאלות, חלקן מנוסחות על דרך הויכוח או על דרך הטיעון, וחלקן האחר נושאות אופי של שאלות רטוריות. השאלות אינן נקשרות לתצהיר התשובה במישרין, ואינן מכוונות להבהיר טענת עובדה או טענה אחרת המועלית בו. לעיתים יש מקום לבחון את השאלות אחת לאחת, על מנת לדלות
מתוכן שאלות העונות על דרישת תקנות סדר הדין. ואולם, במקרה זה קשה להפריד בין שאלות משנה ראויות, תזות, ביקורת, וטיעונים לשמם.
(בפני: הרשם אוקון. 25.8.02).
בג"צ 6982/02 - פאעוד וחידי ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה
*אי התערבות בג"צ בשיקול דעת המפקד הצבאי לסלול כביש גישה חדש לישוב ברצועת עזה בעקבות הפיגועים המרובים (העתירה נדחתה).
עתירת העותרים הוגשה נגד סלילת כביש גישה חדש ליישוב נצרים, אך לאמיתו של דבר הריהי מכוונת נגד חוקיותו של היישוב נצרים. העתירה נדחתה. חובתו של המפקד הצבאי היא לשמור על ביטחון חייליו תוך התחשבות בביטחון האוכלוסיה המקומית. אוכלוסיה זו כוללת גם את ההתנחלויות המצויות במקום. הצורך לסלול כביש גישה חדש ליישוב נצרים התעורר בעקבות הפיגועים הרבים והקשים כלפי הצבא וכלפי אזרחים יהודים שהשתמשו בכביש הגישה הקיים. שיקול זה - רשאי המפקד הצבאי לשקול, במסגרת חובתו להגן על חייליו וכן על האוכלוסיה המצויה בשטח. שאלת חוקיותו של היישוב נצרים אינה נתונה להכרעתו של המפקד הצבאי.
(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. רוזנטל לעותרים, עו"ד ע. אטינגר למשיב. 16.8.02).
רע"פ 6918/02 - מנשה אחיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות תעבורה הנוגעות לפגיעה בהולך רגל במעבר חצייה (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג באוטובוס באשדוד. באותה עת חצה את הכביש במעבר חצייה מימין לשמאל (כיוון נסיעת המבקש) הולך רגל יליד 1929. המבקש בלם בלימת חירום אך לא הצליח למנוע את הפגיעה בהולך הרגל, שהספיק לחצות 2.2 מטר בתוך המעבר. בימ"ש השלום קבע כי המבקש הבחין מבעוד מועד בהולך הרגל העומד על המדרכה כשפניו מופנות לכביש. המבקש עצמו העיד כי לא סבר שהולך הרגל ינסה לחצות את הכביש בטרם יעבור האוטובוס, שכן הולך הרגל לא הצטרף לקבוצת הולכי רגל שחצתה קודם לכן את מעבר החצייה אלא נותר לעמוד. עובר לבלימת החירום היתה מהירותו של האוטובוס כחמישה עשר קמ"ש לערך, ולפי עדות המומחה כל מהירות הפחותה מחמישה עשר קמ"ש היתה מאפשרת את מניעת התאונה. המבקש הורשע בעבירות של נהיגה ברשלנות, אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה, גרימת תאונת דרכים, נזק וחבלה של ממש, ובימ"ש השלום גזר עליו קנס של 2,000 ש"ח, פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 4 וחצי חודשים ופסילה על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נהג המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. על הנהג להתחשב באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל. בימ"ש השלום קבע כי הולך הרגל עמד על המדרכה ופניו לכביש וכי "כל התנהגותו ביטאה כי בכוונתו אכן לחצות את הכביש". גם אלמלא ממצא זה, אשר כשלעצמו מצדיק את דחיית הבקשה, הרי במצב שבו אין זה ברור אם הולך הרגל עומד לחצות את מעבר החצייה אם לאו, ואין אינדיקציה לכאן או לכאן, חייב נהג הרכב לצפות אפשרות כזו ובמקרה מתאים אפילו להאיט את רכבו עד כדי עצירה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד שמרת שמעון למבקש, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 22.8.02).