תקציר סביר כרך ס' חוברת 7

בג"צ 6845/00 - איתנה ניב ונעמי אורטל נגד ביה"ד הארצי לעבודה וקופת חולים כללית

תנאים מפלים של עובדות לעומת עובדים בהסכמי פרישה, מהווים הפלייה פסולה ובטלים. בטלות סעיפים מפלים בין נשים לגברים בהסכמי פרישה או בטלות ההסכמים בשלמותם(העתירה נתקבלה).

א. לאחר שנקלעה למשבר כספי חריף, נאלצה קופ"ח לבצע תהליך הבראה שחייב, בין השאר, צימצום משמעותי במצבת העובדים. במסגרת זו גובש הסדר של "פרישה מרצון מהעבודה בתנאים מועדפים", לפיו ניתן לעובדים לפרוש מעבודתם בקופ"ח בשני מסלולי פרישה, שאחד מהם הוא מסלול פרישה לעובדים שגילם 57 ומעלה, במסלול של "פנסיה המוקדמת". במסלול זה ניתנו לפורשים הטבות כך שהפנסיה היתה טובה מזו הניתנת ע"י קרן הגמלאות בהגיע העובד לגיל פרישה. את ההטבות קיבלו העובדים הפורשים למשך השנים עד גיל הפרישה. כאן הופלו נשים בכך שהן קיבלו את הסדר ההטבות עד שיגיעו לגיל 60 ואילו גברים קיבלו את ההטבות עד הגיעם לגיל 60. אף עובד או עובדת לא היתה חייבת לפרוש בגיל מוקדם ועם כל עובד שרצה לפרוש נחתם הסכם מיוחד.
ב. העותרות פרשו מעבודתן כאחיות במסגרת תוכנית הפרישה מרצון אף שיכולות היו להמשיך בעבודתן עד גיל 65. השתיים ניהלו מו"מ על תנאי הפרישה, אך לא הוצע להן - כפי שהוצע לעובדים - תנאי פרישה עד גיל 65. כל אחת מן השתיים חתמה על חוזה אישי שבו הסכימה לפרוש בתנאים שהשיגה. באותו חוזה נקבע מפורשות כי תשלומי הפנסיה התקציבית ייפסקו בהגיע העובדת לגיל 60. כן כללו אותם חוזים אישיים תניה ולפיה ויתרו העותרות על תביעה נוספת נגד קופ"ח. כעבור חדשים רבים לאחר הפרישה הגישו השתיים תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. הן טענו כי הסכמי הפרישה נוגדים את עקרון השוויון, את תקנת הציבור ועוד דברי חוק שונים שעניינם שוויון זכויות לנשים. בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה בקובעו כי תוכנית הפרישה הכללית נגועה אמנם בהפליה פסולה בין עובדות לבין עובדים בקביעת גיל שונה לזכויות, ואולם בחתימתן של העותרות על ההסכמים האישיים העידו העותרות, כל אחת מהן על עצמה, כי מסכימה היא לתוכנית, ובית הדין אינו רשאי להתערב בהסכמה זו. ערעורן לביה"ד הארצי לעבודה נדחה ברוב דעות. העתירה לבג"צ נתקבלה.
ג. ביהמ"ש העליון הגיע לכלל החלטה, פה אחד, כי הסכמי הפרישה המטיבים עם העובדים לעומת העובדות מהווה הפלייה פסולה של העובדות. ביהמ"ש סבר, בניגוד לביה"ד לעבודה, כי החוזה האישי של העובדות המסכימות לתנאים המפלים אינם מרפאים את הפגם ואינם מכשירים את ההסכמים הנגועים בהפלייה פסולה. ביהמ"ש דחה את טענת קופ"ח כי מדובר ב"הבחנה" מותרת בין עובד לעובדת ולא ב"הפלייה" אסורה. העובדה שהעובדת יכלה לפרוש לגמלאות כבר בגיל 60, לעומת העובד הפורש בגיל 65, אינה צריכה לפגוע בעובדת הפורשת במסגרת ההסדר לפני הגיעה לגיל 60.
ד. ביהמ"ש קבע כי אין מקום להבחנה בין התכנית הכללית הנגועה בהפלייה פסולה, לבין החוזים האישיים. אין לראות בהצהרת העובדות, שהן בוחרות לפרוש בגיל 60 כפי שהחוק מאפשר להן, ריפוי פגם ההפלייה. גם הצהרה זו לא ניתנה, למעשה, אלא על יסוד ההסדר הכללי הנגוע בהפלייה פסולה.
ה. קופ"ח טוענת כי במצב החירום אליו הגיעה היתה צריכה לחסוך בהוצאות. אך צורך זה אין בו כדי להצדיק הפליית עובדות לעומת עובדים. ניתן להניח כי לא היתה כוונת הפלייה לרעה בהסדר, אך המבחן לבדיקת קיומה או אי קיומה של הפלייה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי.
ו. הקביעה כי מדובר בהפלייה פסולה בחוזה, מוליכה למסקנה שמדובר בחוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כי "חוזה שכריתתו, תכנו, או מטרתו
הם בלי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הצבור - בטל". הפליית נשים לרעה נוגדת את טובת הציבור את תקנת הציבור והיא פסולה.
ז. משנקבע שהחוזה פסול מתעוררת השאלה מה המסקנה מכך. בעניין זה נחלקו השופט חשין והשופט טירקל, כאשר השופטת בייניש הצטרפה לדעתו של השופט חשין. המחלוקת היתה בעניין החלת סעיף 31 לחוק החוזים. לדעתו של השופט חשין יש להחזיר את הנושא לביה"ד לעבודה שיקבע אם ניתן להפריד בין הסעיפים הכשרים שבחוזים לבין התנאים הפסולים, ולקיים את החוזים, וכן לקבוע בשאלות נוספות שהועלו ע"י הצדדים ואשר ביה"ד לא התייחס אליהן בהתחשב במסקנה שהחוזים כשרים. מאידך סבר השופט טירקל כי אין להפריד בין הסעיפים ויש לראות את החוזים כמות שהם בשלמות אחת כבטלים ולהחזיר את הנושא לביה"ד לעבודה לדון בשאלה אם התיישנה תובענת העותרות ובאיזו מידה ניתן לפנות לסעיף 31 לחוק החוזים.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' בייניש. עוה"ד אריאל שמר ואשר סלע לעותרות, עוה"ד תמר גולן, שלומית גוטרמן-כספי, גיא גולן, גב' מיכל ברון וגלי עציון למשיבות. 9.10.02).

ע.א. 8398/00 - יונה כץ נגד קיבוץ עין צורים

תקפות החלטת אסיפה כללית של קיבוץ על הרחקת חבר קיבוץ. היקף מצומצם של הבקורת השיפוטית על החלטות רשויות של קיבוץ(מחוזי ב"ש - ה.פ. 4075/00 - הערעור נדחה).

א. המערער הוא חבר קבוצת עין-צורים, בה התגורר עם משפחתו למעלה מעשרים שנה. המערער עובד מחוץ לעין צורים ומשכורתו מועברת לעין צורים. במהלך השנים נתגלעו מחלוקות וחיכוכים בין המערער לעין צורים. ב-1998 הורה המערער לביטוח הלאומי להעביר את קצבת השאירים שלו ישירות אליו, במקום להעבירה לעין צורים. המערער סירב להעביר לעין צורים, כמקובל, 5,000 ש"ח שקיבל מקרן "סלומון". ביום 4.5.2000 נשלח למערער, על-ידי מזכ"ל עין צורים, מכתב לפיו החליטה המזכירות להעלות לסדר היום של האסיפה הכללית, הצעה להוצאת המערער מעין צורים. הצעת המזכירות נדונה באסיפה הכללית שנערכה ביום 14.5.2000 (להלן: האסיפה הראשונה), בה השמיע המערער דברו והוחלט להעמיד את הנושא להצבעה באסיפה שנדחתה ליום 19.5.2000 (להלן: האסיפה הנדחית). באסיפה הנדחית הוחלט ברוב של למעלה משני-שליש מחברי הקיבוץ (140 חברים מתוך 181 חברים), על הוצאת המערער מעין צורים. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בתובענה להצהיר על בטלותן של ההחלטות וביהמ"ש החליט לדחות את התובענה. נקבע, כי החלטת האסיפה הכללית הולמת את הוראות החוק ואת הוראות תקנון עין צורים (להלן: התקנון) וכי ההחלטה היתה סבירה בנסיבות העניין. הערעור נדחה.
ב. הקיבוץ, כאגודה שיתופית, פועל מכוח החוק ומכוח תקנון הקיבוץ. דברי החקיקה הרלבנטיים הם פקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה) והתקנות שהותקנו מכוחה. הקיבוץ פועל באמצעות רשויותיו: האסיפה הכללית והמזכירות. על פי התקנון רשאית הקבוצה להוציא חבר מהקבוצה על פי החלטה של האסיפה הכללית בגלל אחת הסיבות המצויינות בתקנון. החלטות רשויות הקיבוץ נתונות לביקורת שיפוטית. הביקורת דומה בהיקפה ובעילותיה לזו המקובלת במשפט המינהלי. היקף הביקורת השיפוטית שתופעל על-ידי ביהמ"ש ומידת ההתערבות בהחלטות האסיפה הכללית של קיבוץ, איננה אחידה, ותלויה בטיב ההחלטה העומדת לביקורת.
ג. במישור הדיוני אין בטענותיו המרובות של המערער בדבר פגמים שנפלו בהליך הוצאתו מעין צורים, עילה שיש בה כדי להביא לביטול החלטת האסיפה הכללית. בין היתר טוען המערער שבאסיפה הנדחית נכחו והצביעו גם חברים רבים שלא נכחו באסיפה הראשונה שבפניה נשא המערער דברו והגן על עניינו. טענה זו לא הועלתה על ידי המערער בפני האסיפה הנדחית. כמו כן לא הועלתה על ידו בבימ"ש קמא. לכאורה
אין, איפוא, מקום להתייחס אליה. אכן, לגופה של הטענה - כעקרון, כאשר מתקיימת הצבעה באסיפה נדחית לצורך הוצאת חבר מן האגודה ובה מצביעים חברים שלא נכחו באסיפה המקורית, ראוי שטענותיו של החבר תובאנה בפני האסיפה הנדחית בדרך כלשהי, בין השאר, על-ידי טיעון מחדש של החבר. אף על-פי כן, הפגם איננו יורד לשורש ההחלטה ואיננו מביא לביטולה. מדובר בקיבוץ קטן יחסית שחבריו חיו עם המערער בצוותא במשך שנים רבות בהיכרות קרובה והיו מודעים לבעיות, לסכסוכים ולניסיונות ליישובם במהלך השנים.
ד. אשר למישור המהותי והנורמטיבי - חבר הקיבוץ שאינו מוסר לקופת הקבוצה סכום כסף שהגיע לידיו ואשר לפי הדין, הנוהג ותקנון הקיבוץ חובה עליו למסרו, פוגע ביסודותיו של הקיבוץ ומפר את ארחות חייו. המערער טוען כי אי-העברת קצבאות השאירים היא מעשה של "מחאה". אולם חבר קיבוץ אינו יכול להיאבק על שינוי החלטות של הגופים המוסמכים של הקיבוץ, שאינן נראות לו, על-ידי הפרת תקנון הקיבוץ. הוצאת המערער מעין צורים, ובמיוחד לאחר תקופה כה ארוכה של חברות בו, היא סנקציה קשה ומכבידה. בעקרון, עקירתו של אדם ממקום מגוריו פוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו, ובכך בזכויות החוקיות. ניתן לפגוע בהן לקיום זכויותיהם של אחרים או להגשמת מטרות הכלל ולקידום מטרות חברתיות ראויות. הצטרפותו של אדם לקיבוץ היא הצטרפות וולונטארית למסגרת שבה חלים כללים שחברי הקיבוץ כפופים להם. על אף חומרת התוצאה, הסנקציה של הוצאת המערער מן הקיבוץ היא לגיטימית והולמת את חומרתם המצטברת של מעשי המערער.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' נאור. החלטה - השופטת שטרסברג כהן. עוה"ד א. גלבוע ונ. לייבוביץ למערער, עו"ד י. רנרט למשיב. 1.10.02).

עע"ם 2311/02 + 2310/02 - איגוד ערים אזור דן וי.ר.א.ב... בע"מ נגד דסאל... בע"מ

*קיימים שיקולים במכרז המטים את הכף לקבלת הצעה גם אם היא לא הזולה ביותר(מחוזי ת"א - עת"מ 1407/01 - הערעור נתקבל).

א. המערער הראשון (להלן: "האיגוד") פירסם מכרז לפינוי אשפה עבור ערים חברות האיגוד בגוש דן. הצעת המשיבה במכרז היתה הנמוכה ביותר. המערערת ביצעה בפועל את העבודות נשוא המכרז עבור האיגוד ארבע שנים קודם למכרז. האיגוד הזמין חוות-דעת מומחים אשר בחנו את ההצעות בהיבטן המשפטי, הכלכלי והטכני-הנדסי. ועדת המכרזים החליטה להעדיף את הצעתה של המערערת. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב עתירה מינהלית לבטל את זכייתה של המערערת ולהכריז עליה כעל הזוכה במכרז. ביהמ"ש המחוזי קיבל את העתירה וקבע כי המשיבה היא הזוכה במכרז. הערעור נתקבל.ב. על ועדת המכרזים הבוחנת הצעות במכרז לבחון בראש ובראשונה את המחיר כשיקול ראשון. אולם לוועדה שיקול דעת בנדון. הוראת תקנה 22(ה) לתקנות העיריות קובעת כי "הועדה רשאית... שלא להמליץ על ההצעה הזולה ביותר בהתחשב בכשרו, נסיונו או יכולתו של בעל ההצעה לבצע את החוזה המוצע או לעמוד בתנאיו". תנאי המחיר במכרז הוא בעל משקל רב, אך לא בעל משקל מוחלט. שיקולים כבדי משקל אחרים עשויים להכריע את הכף נגד קבלת ההצעה הזולה ביותר. העקרון של אפשרות העדפת כושר, כישורים, ניסיון וכיוצא באלה שיקולים, על פני מחיר זול, נקבע פעמים רבות בפסיקה. ככלל, שאלת האיזון בין אמות המידה ובחינת "מקבילית הכוחות" במכרז היא שאלה העומדת להכרעת מזמין המכרז, והיא בתחום מומחיותה של ועדת המכרזים. ביהמ"ש יתערב בהחלטת ועדת המכרזים רק במקרים בהם יתברר כי נתקיימה אחת מעילות הביקורת השיפוטית הפוסלת את ההחלטה, או כאשר יתברר לו כי הועדה חרגה ממתחם הסבירות בבחירת ההצעה הזוכה.
ג. אשר לסבירות החלטת ועדת המכרזים - לנוכח הפער הכספי בין הצעתה של המשיבה לזו של המערערת, העומד על סכום מצטבר של 5.8 מיליון ש"ח לאורך שלוש שנות המכרז, נדרשים שיקולים כבדי משקל לשם דחיית הצעה זו. בהצעת המכרז צויינו אמות המידה אשר ועדת המכרזים רשאית להתחשב בהן בהחלטתה לאמור: "המזמין יהיה רשאי להפעיל קשת רחבה של שיקולים לבחירת המציע הזוכה, לרבות בין היתר, כשרו, ניסיונו ויכולתו המקצועית של המציע... וכן כל שיקול או נימוק אחר כפי שימצא המזמין לנכון". מעיון בחומר שהגישו הצדדים עולה כי המומחים מטעם ועדת המכרזים, אשר בחנו את ההצעות שהוגשו על היבטיהן השונים והשוו ביניהן, מצאו כי על-אף שהצעת המשיבה זולה יותר מהצעתה של המערערת הרי שלהצעתה של האחרונה יתרונות ניכרים בפרמטרים הנוספים. ניתנה זכות שימוע למשיבה, ולאחר תהליך ממושך נתקבלה ההחלטה לפיה, חרף הבדלי המחירים, ראוי לתת משקל לחוסן הפיננסי, לניסיון בתחום פינוי האשפה הביתית ולכשירותו של מבצע העבודה, אשר מחזיק גם בציוד מתאים לביצוע העבודות נשוא המכרז. כיוון שכך לא היה מקום לפסול את החלטת ועדת המכרזים.
ד. העובדה שמשתתף במכרז עסק בביצוע הפרוייקט נשוא המכרז בעבר מעלה חשש שמא היכרותו עם אנשי הרשות המנהלית והקשרים שיצר בעבודתו, לצד הרתיעה הטבעית של אנשי הרשות מהחלפת גורם עמו התרגלו לעבוד, יהיה בהם כדי לפגוע בשיקול דעת חסר פניות בהחלטה על בחירת הזוכה במכרז. חשש זה טבוע לעיתים במערכת היחסים שמתפתחת בין מזמין המכרז למציע המוכר לו מעבודתו. אולם חשש בעלמא אינו יכול להכריע את הכף אל מול ניסיון קודם מוצלח. במקרים אלו נדרש המזמין להיזהר זהירות רבה ולבחון את נתוני ההצעות באופן ענייני המתבסס על חוות דעת מקצועיות, המקיפות את כל ההיבטים הכרוכים במכרז. בענייננו, החלטת הועדה, המבוססת על שיקולים מקצועיים, נומקה בטעמים ענייניים, ומצויה במתחם הסבירות המסור לשיקול דעתה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד שמואל הרציג ואסף הדסי לאיגוד ערים, עוה"ד אהוד ארצי, יהושע חורש, גב' מיכל זלצמן וחגי ברנר למערערת, עו"ד אורי ברימר למשיבה. 9.10.02).

ע.פ. 6841/01 - יוסף ביטון נגד מדינת ישראל

חומרת העונש בעבירות של נסיון לרצח שני אנשים. עונשים נפרדים בנסיון לרצח של שני אנשים כשאין לראות באירוע "אותו מעשה"(מחוזי באר שבע - ת.פ. 914/00 - ערעור על מידת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בשתי עבירות של נסיון לרצח, בכך שנעץ סכין, חזור ונעוץ, בגופה של חברתו-לחיים לשעבר (המתלוננת) ובגופו של חברה-לחיים בעת ביצוע העבירה (המתלונן). ביהמ"ש גזר על המערער חמש עשרה שנות מאסר בשל נסיון הרצח של המתלונן ושבע שנות מאסר מצטברות בשל נסיון הרצח של המתלוננת. הסניגור טוען כי ראוי היה לראות את מעשהו של המערער כ"מעשה אחד" ולהטיל עליו עונש אחד. הערעור נדחה.
ב. המתלוננת היתה בעבר חברתו-לחיים של המערער. המערער נהג באלימות כלפי המתלוננת ולסוף הביא הדבר לפירוד בין השניים. ביום 4.3.00 לאחר השעה 00:21 בערב, כאשר המתלוננת שהתה בבית-אימה ועימה חברה החדש, הגיע המערער לבית האם כשהוא אוחז בסכין, התנפל על המתלונן והחל דוקר אותו בכל חלקי גופו ולבסוף גרר אותו אל מחוץ לדירה. לאחר מכן המתלוננת יצאה מחוץ לבית וכשראתה את המערער ניסתה לברוח אך מעדה ונפלה. או-אז עמד המערער עליה ונעץ את הסכין שוב ושוב בגופה, בראשה, ובפניה, וניסה לשסף את גרונה. רק התערבות של אנשים זרים - הצילה את המתלוננת. הפגיעות במתלונן היו קשות והרסניות והותירוהו שבר-כלי. השאלה שבמחלוקת היא אם מדובר ב"אותו מעשה" לעניין העונש.
ג. סעיף 186 לחסד"פ מורה כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". הסניגור טוען כי הנסיונות לרצוח את שני המתלוננים נעשו ברצף אחד של התנהגות ובהשפעתה של חמת-זעם שהמערער היה נתון בה. מטעם זה, טוען הוא, יש לראות את מעשיו של המערער - לעניין גזר-הדין כ"אותו מעשה". בית-משפט קמא דחה את הטענה וקבע כי נכון לפצל בין שתי העבירות המיוחסות לנאשם. בתחילה פגע הנאשם רק במתלונן והתרחק מן המקום. רק בשלב השני, משהבחין במתלוננת מחוץ לביתה, רדף אחריה ותקף אותה.
ד. שני מבחנים עיקריים (ועימהם מבחני-מישנה) נקבעו בפסיקה להבדיל בין "אותו מעשה" לבין מעשים נפרדים זה-מזה: מבחן צורני-עובדתי ומבחן מהותי-מוסרי. המבחן הצורני-העובדתי נוהג, בעיקר, בעבירות רכוש, והמבחן המהותי-המוסרי נוהג בעבירות הנעברות בגופו של אדם. בפרשת פופר (ע.פ. 1742/91 - פד"י נ"א(5) 289) נקבע כי "כאשר מדובר במעשי אלימות, קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם לקורבנות מספר, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים".
ה. אשר לעונש לגופו - העבירות שבהן הורשע המערער הן מן החמורות שבקודקס הפלילי. נתמזל מזלו של המערער והמתלוננים נותרו בחיים הגם שנפגעו קשות בגופם. בייחוד ייאמרו הדברים על המתלונן אשר נקלע שלא בטובתו לעניין לא-לו, ואת חייו להבא יחיה כאדם אומלל. למערער עבר עשיר ביותר ולחובתו עבירות רבות, בהן עבירות רכוש ועבירות נגד גוף האדם. בעבר היה המערער נשוי לאישה אחרת, וגם כלפיה נהג באלימות קשה. לאחר המעשים הקשים שעשה במתלונן ובמתלוננת ברח המערער מן הדין, ועד שנתפס המשיך להטריד את המתלוננת ואת משפחתה. המערער ביצע את העבירות נושא הדיון והוא אסיר ברשיון, ובשל כך יהא עליו לרצות שלוש שנות מאסר נוספות על 22 השנים שנגזרו עליו. הסניגור דורש עובדה זו לקולה "ואילו אנו נדרוש את הדברים לחומרה".

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 9.10.02).

ע.א. 7219/00 + 6092/00 - כדורי פיתוח עירוני בע"מ נגד אוטמזגין דוד ו-21 אח'

* ע.א. 7219/00 + 6092/00 - פיצויים לרוכשי דירות בגין ליקויי בנייה. *תובע שאינו מגיש תצהיר עדות ראשית לפי החלטת ביהמ"ש אין לראותו כמי שלא התייצב למשפט לעניין דחיית תביעתו. *כאשר קבלן בניין נתבע על אי קיום חיוביו כאמור ב"תקנות הבנייה" יש להתייחס לתקנות כפי (מחוזי י-ם - ת.א. 1760/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל רק של אחד המשיבים).
א. המערערת התקשרה בהסכמים עם קונים (להלן: הרוכשים), למכירת קוטג'ים צמודי קרקע בירושלים. הרוכשים, 11 משפחות, הגישו תובענה לפיצויים בגין ליקויי בניה, ירידת ערך הדירות ועגמת נפש. ביהמ"ש המחוזי פסק לרוכשים, סכום המסתכם בכ-800,000 ש"ח. תביעתה של אחת המשפחות, בני הזוג טננבאום (להלן: טננבאום) - נדחתה. בפסק דינו דן קבע ביהמ"ש כי הרוכשים זכאים לפיצוי עקב ליקויי הבניה ולא צריכים לאפשר לקבלן לתקן את הליקויים וכן כי המיגון של הפתחים בכל אחד מן הקוטג'ים לא תאם את דרישות הדין. בכל הנוגע לנזק הספציפי סמך ביהמ"ש על חוות דעתו של מומחה שנתמנה בהסכמתם של בעלי הדין. בעלי הדין נצטוו על ידי בימ"ש קמא להגיש תצהירים, כתחליף לחקירה ראשית. טננבאום, שנמצא בשליחות מחוץ לישראל, לא הגיש תצהיר. ביהמ"ש קבע, כי דין המחדל של אי הגשת תצהיר כדין אי התייצבות לדיון, וכי על כן תביעתו של טננבאום לא הוכחה. טננבאום טוען כי חוות דעתו
של המומחה מהווה ראיה מספקת להוכחת תביעתו. בעניין מיגון הפתחים טען הקבלן, כי המיגון תאם את דרישות הדין בעת שמיעתו של המשפט, ועל כן אין עליו לשלם פיצוי כלשהו, אף אם דרישות הדין בעת מסירת הדירות היו שונות. הערעור והערעורים הנגדיים נדחו פרט לערעור טננבאום שנתקבל.
ב. באשר לערעור טננבאום - האפשרות שיוגש תצהיר, במקום שעד ייחקר בחקירה ראשית בביהמ"ש, מוסדרת בתקנה 143(5) ובתקנה 168(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. אם בעל דין אינו מקיים את הדרישה בעניין הגשת תצהיר כאמור, התוצאה היא שהוא לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה שעליה צריך היה להצהיר. אין התקנות קובעות שאי הגשתו של תצהיר תיחשב כאי התייצבות. מכל מקום, אין חולקין על כך שמשפחת טננבאום יוצגה במשפט על ידי פרקליט מטעמה, אשר התייצב לדיונים. במקרה הרגיל, כאשר מתייצב עורך-דין בשמו של בעל דין, אין לומר שבעל הדין לא התייצב.
ג. שאלה נפרדת הינה מה נפקותו של המחדל להגיש תצהיר. הקביעות בפסק הדין, באשר לקיומם של ליקויים בבנייה ולשיעור הפיצוי בגין כל ליקוי, נסמכו על חוות דעתו של המומחה ועל עדותו בביהמ"ש. חוות הדעת שהגיש המומחה פירטה אף ליקויים בדירה שרכשה משפחת טננבאום, והסכום המגיע בגין הליקויים. המסקנה המתבקשת היא שמשפחת טננבאום זכאית לפיצויים, בהתאם לחוות הדעת של המומחה ועל פי אמות המידה שבפסה"ד.
ד. באשר למיגון הפתחים - סעיף 4(א)(1) לחוק המכר (דירות) קובע כי מוכר של דירה לא קיים את חיוביו כלפי הקונה אם הדירה או חלק ממנה "שונים מן האמור... בתקנות הבניה". תקנות הבניה הנזכרות מטילות, בין היתר, חובה למגן פתחים וחלונות של דירות. התקנה הרלוונטית עברה מספר שינויים במהלך השנים. טענתם של הרוכשים היתה, שהקבלן לא קיים את החיוב שבתקנת המיגון בנוסחה בעת רכישת הדירות. לעומת זאת, הקבלן גרס כי עמד בדרישות המיגון, בהתאם לנוסחה של תקנת המיגון שהותקנה לאחר מסירת הקוטג'ים לרוכשים כפי שהיתה בתוקף בעת המשפט. צדק ביהמ"ש המחוזי כי המועד הרלוונטי, הוא יום כריתת ההסכם, היינו, על פי נוסחה של התקנה באותה עת. מכאן שהקבלן לא קיים את חיוביו בנדון. בכל הנושאים האחרים ששני הצדדים ערעורו יש לדחות את הערעורים.

(בפני השופטים: מצא, חשין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד יואב דגור וסלביק רודנקו למערערת, עו"ד אברהם גל למשיבים. 7.10.02).

רע"א 3416/02 - לידו כנרת בע"מ טבריה ואח' נגד מקורות חברת מים בע"מ ואח'(הבקשה נדחתה).

*שינוי בע"פ או בהתנהגות של תנאי הסכם בוררות. *השתק בשל מצג או השתק פלוגתא נגד טענות בבקשה לביטול פסק בוררא. בתחילת שנת 1969, בעונת הגשמים, הציפה הכינרת פעמיים קטעי חוף. ההצפות גרמו נזקים לנכסיהם של 15 המבקשים וכן של קיבוץ עין-גב. הם תבעו את נזקיהם מהמשיבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה, ופסק כי המשיבות אחראיות לנזקים שנגרמו לתובעים בשתי ההצפות. קביעת שיעור הנזקים נמסרה, בהסכמת הצדדים, לבוררות. בתוך כך, קיבל ביהמ"ש העליון את ערעור המשיבות וקבע כי המשיבות אחראיות אך לנזקים שנגרמו בהצפה השנייה. על הבורר, מוטל היה איפוא להחליט רק בדבר שיעור הנזק שנגרם בהצפה השנייה. הבוררות נמשכה שנים רבות, ובמהלכה הגיעו הצדדים להסכם דיוני (להלן: הסכם הביניים), על-פיו תחילה תידון תביעת קיבוץ עין-גב ויינתן פסק לגביה, ובעלי-הדין ינסו ליישם את הפסק בשינויים המתחייבים לגבי שאר התביעות. בתאריך 8.9.91 נתן הבורר פסק בתביעת קיבוץ עין-גב, בו נקבע כי ההצפה השנייה גרמה ל-70 אחוז מן הנזק הכולל שנגרם בעקבות שתי ההצפות. המבקשים לא הצליחו להגיע להסדר ביניהם באשר ליתרת התביעה.
ב. בינתיים נפטר הבורר ולבקשת המבקשים, מינה ביהמ"ש המחוזי בורר חליף. המשיבות היתנו את הסכמתן לבוררות בכך שהסכם הביניים לא יחייב את בעלי-הדין, והבורר לא יהיה קשור בממצאי פסק עין-גב. המבקשים התנגדו לתנאי זה. ביהמ"ש קבע כי "השאלה באיזו מידה [הבורר] צריך להיות מושפע מהסכם דיוני שהושג לפני שנים... כל אלה שאלות שיכולות להיות מובאות בפני הבורר, כאשר החלטתו תהא נתונה לביקורת שיפוטית...". הבוררות נמשכה ובתאריך 30.4.00, הגישו המבקשים בקשה להעביר את הבורר מתפקידו, בטענה שאיבדו בו את האמון וכי חרג מסמכותו. ביהמ"ש דחה את הבקשה. בתאריך 19.4.01 ניתן פסק הבורר, ובו נדחתה טענת המבקשים שבוססה על הסכם הביניים - המפנה לפסק עין-גב. המבקשים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול פסק הבורר. הם טענו, ראשית, כי הבורר חרג מסמכותו בכך שסטה מהסכם הביניים; ושנית, כי הבורר לא היה זכאי לאמונם משום שייצג את המדינה בעניינים שונים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. המבקשים הסכימו בדיון שהתנהל בפני ביהמ"ש המחוזי בנצרת בבקשתם למינוי בורר חליף להשאיר להכרעת בורר זה את מידת השלכת הסכם הביניים ופסק עין-גב על תביעותיהם. אכן, לבורר אין כוח שיפוטי זולת הכוח שהקנו לו הצדדים בהסכם בוררות בכתב. דרישת הכתב היא מהותית, והסכמה בעל-פה אינה יכולה לשנות הסכם בכתב. עם זאת, הסכמה לשינוי ההסכם - בין מפורשת בעל-פה, ובין משתמעת על-ידי השתתפות בבוררות ללא מחאה, מקימה השתק מכוח מצג, אם הצד השני הסתמך על המצג בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך מצבו לרעה. בענייננו, הציגו המבקשים מצג כי מסכימים הם למסור בידי הבורר את ההכרעה בדבר נפקות הסדר הביניים ופסק עין-גב על תביעותיהם. המשיבות השתתפו בבוררות על-סמך מצג זה, וויתרו על זכותן להשיג על החלטת ביהמ"ש המחוזי. בכך הן שינו את מצבן לרעה. בנסיבות אלה, גם אם נניח כי הבורר שגה באשר לתחולת הסכם הביניים, אין טעותו מקימה עילה לביטול הפסק.
ד. בנוסף להשתק בשל מצג (או שינוי הסכם הבוררות) נוצר גם השתק פלוגתא בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, שבגידרה נדחתה טענתם של המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו. אכן, טענתם בדבר חריגתו של הבורר מסמכות בהליך הראשון נועדה להעביר את הבורר מתפקידו, בעוד שבהליך הנדון הועלתה הטענה כנימוק לביטול הפסק. ברם, מהותו של השתק הפלוגתא היא, שהחלטה שיפוטית בפלוגתא שהיתה חיונית להכרעה במחלוקת, על ממצאיה העובדתיים ומסקנותיה המשפטיות, ואשר ניתנה לאחר שלצדדים היתה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם, מחייבת את הצדדים בכל התדיינות אחרת. ביהמ"ש בהליך הנוסף אינו בודק אם ההחלטה בהליך הקודם היתה נכונה. בענייננו, הפלוגתא - והיא הסמכות שניתנה לבורר על-פי הסכם הביניים ופסק עין-גב - היתה זהה בשני ההליכים.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דרור חטר ישי למבקשים, עוה"ד מיכאל קירש וצבי כהנא למשיבות. 6.10.02).

רע"א 3788/02 - חיים ציון ואסתר נגד מדר אליהו

חובתו של בורר עו"ד שייצג את אחד הצדדים כעורך דין להודיע על כך לצד השני. חובתו של עו"ד בורר שתלוי ועומד נגדו הליך משמעתי להודיע על כך לצדדים(הבקשה נדחתה).

א. המשיב, קבלן בנין, בנה עבור המבקשים דירות ונתגלעו בין בעלי הדין חילוקי דעות שהועברו ע"י ביהמ"ש המחוזי, בהסכמת בעלי הדין, להכרעת בורר, עורך דין. משניתן פסה"ד עתרו המבקשים לביהמ"ש לבטל את פסק הבוררות, בטענה כי בעבר היו קשרי עורך דין-לקוח בין הבורר, לבין המשיב. אמנם בישיבה הראשונה של הבוררות הודיע הבורר על כך, אלא שלאחר מתן פסק הבוררות נודע להם כי במהלך הבוררות הואשם הבורר בביצוע עבירת משמעת בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין, וקובלנה היתה
תלוייה ועומדת נגדו בבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל. לטענת המבקשים נוצרו בין הבורר לבין המשיב יחסי תלות שמקורם באינטרס המשותף שהבורר ייצא זכאי בדין. אכן, הבורר יצא זכאי בהליך המשמעתי, אולם לטענת המבקשים די בקיום ההליך המשמעתי ואי גילויו להם, כדי לפגוע באמון שרחשו לבורר. ביהמ"ש דחה את עתירת המבקשים והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 24 לחוק הבוררות, מונה את העילות לביטול פסק בורר ע"י ביהמ"ש ובכללם כאשר "הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין". אין ספק כי על בורר שהוא עורך דין להקדים ולגלות לבעלי הדין את כל העובדות הנוגעות לקשרי עורך דין - לקוח שהיו בינו לבין אחד מהם, לפני מינויו להיות בורר. אולם לא בכל מקרה שבו לא נמסרים כל הפרטים בענין זה בשלמותם יש לבטל את פסק הבוררות. יש לבחון כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. כאמור, הודיע הבורר בישיבת הבוררות הראשונה, כי היו בעבר קשרי עורך דין - לקוח בינו לבין המשיב, והמבקשים הסכימו להתדיין לפניו. הבורר יצא זכאי בהליך המשמעתי בטרם ניתן פסק הבוררות, כך שאפילו נוצרו בינו לבין המשיב יחסי תלות, הרי שאלה פגו בינתים. לפיכך אין בכל אלה כדי לבטל את מינויו של הבורר בדיעבד וכדי לפסול את פסק הבוררות.
ג. שאלה אחרת היא אם חייב בורר, שהוא עורך דין, להביא לידיעת בעלי הדין בבוררות שלפניו כי תלוי ועומד נגדו הליך משמעתי. הדברים אמורים במיוחד בהליך הקשור לעיסקה שבה מעורב אחד מבעלי הדין שלפניו. אכן, על בורר שהוא עורך דין, להביא לידיעתם של בעלי הדין שלפניו, כי תלוי ועומד נגדו הליך משמעתי, אם קיומו של הליך זה עלול לפגוע באמונם בו. במיוחד חייב הוא בכך אם להליך יש נגיעה ליחסיו עם אחד מבעלי הדין, באופן שעלולים להווצר יחסי תלות בין אותו בעל דין לבין הבורר. אין זה המקרה שלפנינו. אם נודע לבעלי הדין, בין מפי הבורר ובין בעצמם, במהלך הבוררות, דבר ההליך המשמעתי רשאי בעל הדין שאמונו בבורר נפגע לבקש להעבירו מתפקידו מן הטעם ש"נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים". השאלה אם ניתן לבטל פסק בוררות, אחרי שניתן, על פי עילה זו, שאיננה מנויה בין עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות, איננה צריכה לעניננו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ע. רזיאל למבקשים, עו"ד ז. יצחק למשיב. 9.10.02).

ע.א. 6945/98 - משמר חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ נגד קלר קסטיאל ואח'

*אחריות קבלן נקיון לנזק שנגרם למבקר בבי"ח שהחליק על רצפה רטובה. *התיישנות תביעה מחברת ביטוח בהודעת צד רביעי, של מי שנתבע כצד שלישי וחוייב בדין(מחוזי ת"א - ת.א. 2481/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבה ביקרה בבית החולים קפלן, החליקה בפרוזדור, נחבלה קשה ברגליה ונזקקה לאשפוז ולניתוח. בתביעתה, שהוגשה לביהמ"ש בשנת 1986, נגד ביה"ח וקופ"ח טענה כי החליקה מאחר שרצפת הפרוזדור היתה רטובה וחלקה. הנתבעים צירפו (ביולי 1988) את המערערת, כמי שביצעה את עבודות הנקיון בביה"ח, כצד-שלישי לתובענה.
ב. במאי 1996 - כשמונה שנים לאחר צירופה כצד-שלישי - המציאה המערערת לחברות הביטוח הודעה לצד-רביעי, בה נטען כי הללו ביטחו אותה מפני הסיכונים שבגינם נתבעה לשפות את הנתבעים. חברות הביטוח טענו, כי דין ההודעה לצד-רביעי להידחות מחמת התיישנות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה החליקה ונפלה עקב כך שרצפת הפרוזדור היתה רטובה וחלקה, וכי החלקה על רצפה במצב זה אינה בגדר סיכוני היום-יום הרגילים, אלא בגדר סיכון חריג שעל בית החולים ועל המערערת חלה חובה לצפותו מראש. המערערת חוייבה לשפות את הנתבעים כדי מלוא החיובים שיוטלו עליהם כלפי המשיבה. באשר להודעת צד רביעי של המערער נגד חברות הביטוח קבע ביהמ"ש כי
משהגישה את תביעתה נגד חברות הביטוח קרוב לשמונה שנים לאחר המועד שבו צורפה היא עצמה לתובענה, התיישנה תביעתה. בהמשך קבע ביהמ"ש את סכום הפיצויים. ערעורה של המערערת נדחה וערעור נגדי של המשיבה על סכום הפיצויים נתקבל בחלקו.
ג. עיקר ערעורה של המערערת מופנה נגד קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, כי על עילתה לקבלת שיפוי מחברות הביטוח חלה התיישנות. שורש המחלוקת נעוץ בפירוש הוראתו של סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, הקובע לאמור: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". סעיף 70 קובע חריג להוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, המורה כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים". סעיף 70 נועד להאריך את תקופת ההתיישנות כשמדובר בביטוח אחריות. מוסכם, כי תקופת ההתיישנות הרגילה לתביעת הצד השלישי נגד המבוטח היא בת שבע שנים. השאלה היא ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות המוארכת, בהתאם לסעיף 70 הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבוטח יכול להגיש את תביעתו נגד המבטח תוך שבע שנים מיום שנודע לו על עילת התביעה של הצד השלישי, ואילו לטענת המערערת, בידי המבוטח להגיש את תביעתו נגד חברת הביטוח תוך שבע שנים מיום מתן פסק הדין המטיל עליו חבות כלפי הצד השלישי. דין עמדתה של המערערת להידחות.
ד. למעשה, יצא ביהמ"ש המחוזי מהנחה שהיטיבה עם המערערת, היינו כי עד ליום בו צורפה כצד-שלישי לתובענה לא ידעה ואף לא יכלה לדעת אודות קיום עילתה של המשיבה כנגדה. לנוכח הנחה מיטיבה זו, שבפועל החילה עליה את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, היה על המערערת לצרף את חברות הביטוח כצד-רביעי לתובענה עד תום 7 שנים מיום צירופה שלה. אלא שהיא עשתה כן קרוב לשמונה שנים לאחר מועד זה, ובנסיבות אלו שוב לא יכול היה להתעורר ספק כי על הודעתה לצד-רביעי חלה התיישנות.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. מזור למערערת, עו"ד א. רץ למשיבה, עו"ד ע. רוטמן לביה"ח וקופ"ח, עו"ד ח. קליר לחברות הביטוח. 25.6.02).

ע.א. 1153/01 - גלי שיווק ראשון לציון בע"מ ואח' נגד רחל גורי ואח'

*ניכוי עלות הוצאות ניידות שהיו לתובע גם ללא התאונה מהפיצוי שנפסק עבור הוצאות ניידות (הערעור נתקבל בחלקו).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערות לשלם למשיבה את נזקיה בתאונת עבודה. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריותה של המערערת לקרות התאונה, מבלי שהמשיבה תרמה לקרותה, וכן קבע את גובה הפיצויים. הערעור נדחה בעיקרו.
אין עילה להתערב בקביעת אחריותה של המערערת וגם בשאלת גובה הנזק אין עילה להתערבות, פרט לנושא אחד. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערות לפצות את המשיבה בסכום של 513,000 ש"ח בגין ניידות מוגברת עקב מגבלותיה הקשות של המשיבה בתנועה. בקביעת סכום זה לא לקח ביהמ"ש המחוזי בחשבון את עלות הוצאות הניידות שהיו למשיבה אף לולא התאונה. בנסיבות אלה, יש לנכות, בדרך אמדן, סכום של 150,000 ש"ח מהפיצויים שנפסקו למשיבה, סכום שבא כוח המשיבה הסכים לניכויו.

(בפני השופטים: אור, חשין, א. לוי. עו"ד דוד אור חן למערערות, עוה"ד ישראל וינברג וגיורא אבן צור למשיבים. 29.9.02).

ע.פ. 9493/01 - יבגני גסטרונוד נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של שוד כאשר הנאשם מרצה ענשי מאסר ארוכים נוספים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

במהלך אירוע בו הותקף אדם ונשדד על ידי אחרים, ניגש המערער לנשדד וגנב ממנו את ארנקו. המערער הורשע על פי הודאתו ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בעת ביצוע העבירה עמדו נגד המערער שני עונשי מאסר על-תנאי, האחד בן 9 חודשים והאחר בן 15 חודשים.
ביהמ"ש הורה שהעונשים יצטברו ביניהם, ויופעלו מחציתם בחופף ומחציתם במצטבר לעונש שנגזר הפעם. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער נושא כיום בשני עונשי מאסר נוספים של 4 שנות מאסר, ובנוסף למאסר הנוכחי - 7 שנות מאסר. אכן, המעשה בגינו הורשע המערער הפעם, המעשים האחרים בגינם הוא נשלח למאסר, והרשעותיו מן העבר, מעידים על מי שסכנתו לציבור ולרכושו היא רבה, אך גם אם עבריין קשה הוא, התוצאה הכוללת קשה יתר על המידה. גם לעבריין מסוגו של המערער ראוי להותיר פתח של תקווה. לפיכך, בעונש המאסר שנגזר בתיק הנוכחי ובעונשי המאסר המותנים שהופעלו, ישא המערער בחופף, ואלה יצטברו לעונשי המאסר בהם הוא נושא עתה.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' טלי גוטליב למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 3.10.02).

בש"פ 6353/02 - מדינת ישראל נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח'

*דחיית בקשת המדינה להארכת מועד להגשת ערעור על קולת העונש (הערר נדחה).

ענייניה של הבקשה הנדונה, היא החלטת רשם ביהמ"ש העליון שלא להאריך מועד להגשת ערעור פלילי על מיעוט הקנס שנגזר למשיבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה העומדת להכרעה היא מהן אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת בהארכת המועד להגשת ערעור. הזכויות הדיוניות של נאשמים בפלילים מעוגנות בעיקרן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ככלל, על ביהמ"ש לפרש חוקים הפוגעים בזכויות אדם באורח דווקני. בגדר האיזון הראוי בין זכויות הנאשם לאינטרס הציבורי, על ביהמ"ש אף לתת דעתו לכך שלרשות המדינה עומדת מערכת המופקדת על תקינות ההליך הפלילי, לרבות הגשת ערעורים במועד, ושלמולה עומד הנאשם הבודד, שלעיתים אף אינו מיוצג. במקרה דנא הגישה המדינה ערעור באיחור של 60 יום כנגד קולת גזר-הדין שעניינו גובה הקנס שנפסק בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים. לערעור לא צורפה בקשה להארכת מועד בשל מחשבה כי בנסיבות המקרה אין צורך בבקשה כזו ובסופו של דבר הוגשה הבקשה להארכת מועד ונדחתה ע"י הרשם. אין להתערב במסקנתו של הרשם כי טעותה של המדינה לא היתה סבירה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שמעון דולן למבקשת, עוה"ד פנחס רובין, גב' דפנה טלגם אילן סופר, חנן מלצר ונבות תל צור למשיבים. 6.10.02).

בש"פ 8038/02 - מדינת ישראל נגד אלעוברה רמי ורעפאת

*הארכת מעצר שנייה מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

המשיבים הואשמו ברצח תושב חאן - יוניס לאחר שנודע להם כי בת-משפחתם מקיימת אתו קשרים כלשהם. הם נעצרו עד תום ההליכים ועם תום 9 חדשים למעצרם הוארך המעצר ב-90 יום. "בתקופת ההארכה" קויימו 4 ישיבות בלבד, ובסך הכל 11 ישיבות מאז תחילת שמיעתן של הראיות. בבקשה דנא חוזרת המדינה ומבקשת להאריך את מעצרם של המשיבים. ב-90 יום. הבקשה נדחתה.
זכותו של אדם לחרות מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 61 לחסד"פ מורה כי משפטו של נאשם הנמצא במעצר צריך להסתיים תוך 9 חודשים מיום הגשתו של כתב האישום. סעיף 62 לחוק, המתיר הארכת המעצר, נועד לתת מענה למקרה החריג, ולגדרו של זה נכנסים אותם מקרים בהם חרף כל המאמצים שננקטו, לא ניתן היה
לסיים את המשפט במועדו. אפשר שאת המצב אליו נקלע תיק זה ניתן היה למנוע, ואפשר שמצב זה היה בלתי-נמנע עקב העומס הרב המוטל על בתי המשפט המחוזיים. אך בכל אלה אין עוד הצדקה להארכת מעצרם של המשיבים, הואיל ואם כך יקרה, זו תהיה בדיוק התוצאה אותה ביקש המחוקק למנוע. מה גם שכבר עתה נהיר שמשפט זה לא יסתיים בטרם יחלפו 12-9 חודשים נוספים.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' נעמי כץ למבקשת, עוה"ד מוטי לוי ומשה מרוז למשיבים. 6.10.02).

בש"פ 8119/02 - ליטשבסקי דוד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה בהיקף רחב ובתחכום (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי יחד עם אחרים ביצע מעשי מרמה כלפי בנקים בישראל. הוא וחבריו איתרו אנשים ממוצא רוסי שעמדו להגר לחו"ל, במטרה שאלה יטלו הלוואות ומתוך ידיעה שהכסף לא יוחזר לבנקים המלווים. לצורך זה הם נעזרו גם באנשים אשר שאלו את זהותם של כאלה שכבר היגרו לחו"ל, ובאמצעות תעודות מזוייפות התייצבו בבנקים על מנת ליטול הלוואות במרמה ואחר כך נעלמו עם שללם. בימ"ש השלום נעתר לבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה והערר על כך נדחה.
אכן, בדרך כלל, עבירות רכוש אינן מהוות עילה למעצר עד תום ההליכים, אך המצב בעניינו של העורר שונה לחלוטין, הואיל ומיוחסת לו פרשה סבוכה של מעשי מרמה בהיקף רחב ובתחכום לא מבוטל, ובכל אלה יש כדי להעיד שאם יהלך חופשי, הוא עלול לחזור ולסכן את הציבור ורכושו, ואפשר גם שיימלט מאימת הדין.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' שרה רדין למבקש, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 6.10.02).

בש"פ 5400/01 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומר חקירה" שיש להעמיד לעיון הסניגור (הערר נדחה).

העורר הואשם בביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים בקטין בן 12. חוקרת הילדים שהחליטה שלא להתיר את עדות הקטין בביהמ"ש עמדה להעיד. הסניגור ביקש כי בטרם תעיד, יקבל לידיו את "החומר הרפואי מהפסיכיאטרית המטפלת במתלונן". בעקבות התנגדות התביעה, הגיש הסניגור לביהמ"ש המחוזי בקשה לפי סעיף 74(ב) לחסד"פ לעיין בחומר, בטענה כי החומר המתבקש הוא "חומר חקירה". ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי אין מדובר ב"חומר חקירה". לטענת הסניגור, כיוון שההפנייה לפסיכיאטרית נעשתה בעקבות הארוע נשוא האישום, יש לראות במידע שנאסף על ידה "חומר חקירה". המדינה טוענת שאין מדובר בחומר המצוי בחזקתה, ואפילו לא בשליטתה. כן טענה כי מדובר בחומר שלפי טיבו הגיע לידי הפסיכיאטרית במסגרת עבודתה וחל עליו חיסיון לפי סעיף 49 לפקודת הראיות. הערר נדחה.
יש לתת פירוש מרחיב למונח "חומר חקירה". חומר חקירה אינו רק החומר המצוי באופן פיזי בידי גורמי החקירה והתביעה. הוא כולל גם חומר המצוי בשליטתם של גורמים אלה במובן הרחב. השאלה אם חומר רפואי או פסיכיאטרי או כל חומר אחר הנוגע למצבו הנפשי, לאישיותו או לעברו של עד, הוא חומר רלוונטי להליכים ומטעם זה גם להגנת הנאשם, היא שאלה התלויה במהות החומר, בהקשרו, ביחס שבינו לבין הארוע הנדון ובנתוניו המיוחדים של כל מקרה. אפילו נמצא החומר בשליטת התביעה והוא חומר חקירה מובהק, אין היא רשאית למסרו לידי הסניגוריה, אם על פי טיבו מדובר בחומר חסוי. על פי הנראה בנסיבות העניין, אין לחייב את התביעה להשיג את החומר שבידי הפסיכיאטרית.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד רענן בן טובים לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 6.8.01).

ע.פ. 2833/02 - סלמאן חביש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש של פסילה מנהיגה בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נהג משאית ופנה שמאלה, כיוון נסיעתו, מבלי לציית לתמרור עצור. הוא פגע ברוכב אופנוע וגרם למותו. הוא הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ונדון ל-6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ולשלילת רשיון נהיגה ל-14 שנים. הערעור מכוון נגד משך תקופת שלילת הרשיון. הערעור נדחה. כל הנסיבות לקולא שמעלה הסניגור נטענו בפני בימ"ש קמא, ונלקחו בחשבון בהשתת העונש. יש להניח שאלמלא הודאתו באשמה של המשיב ואלמלא נלקחו הנסיבות האישיות בחשבון היה העונש חמור יותר בכל הנוגע למאסרו. העונש האפקטיבי המרתיע והיעיל ביותר לנהג הגורם למותו של אחר ברשלנות המתבטאת באי ציות לרמזור, הוא הרחקת הנהג מן הכביש. כך נהג ביהמ"ש בעניין הנדון ונכון עשה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד עאדל גבאח למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 10.10.02).

רע"א 4007/02 - פקיד שומה - יחידה ארצית לשומה נגד טכנורקס בע"מ ואח'

*חובת פקיד שומה לגילוי מסמכים לנושים בערעור על שומת מס (הבקשה נדחתה).

המבקש הוציא למשיבות שומות לפי מיטב השפיטה. השגותיהן כנגד קביעה זו נדחו. המשיבות הגישו לביהמ"ש המחוזי ערעורים ועתרו לגילוי מסמכים שבידי המבקש ולעיון בהם, בטענה כי קמה להן בשלב שלאחר הגשת כתבי הטענות בערעור, זכות העיון בכל מסמך וראייה המצויים בידי המבקש. לטענת המבקש, מטרת הבקשה לגילוי מסמכים הינה רצון המשיבות "לתפור" גירסה בהתאם לחומר המצוי כנגדן בידי המבקש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבות, בקבעו, כי יש להבטיח את זכות הנישום לנהל מאבקו כנגד רשות המס - כמו בכל עימות בין אזרח לרשות - מתוך עמדה של שוויון כבר בשלבי המשפט הראשונים. ביהמ"ש ציין כי טענתו של המבקש שגילוי המידע עלול לפעול לתיאום גרסאות ולעיוות האמת אינה יפה לשלב דיוני זה, שכן בפני ביהמ"ש כבר פרושות עמדותיהם העקרוניות של הצדדים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גם לפי עמדת המבקש יש להיעתר, ככלל, לגילוי מסמכים בהליכי ערעור על שומת מס. המחלוקת היחידה היא בשאלת עיתויו של גילוי זה. ביהמ"ש המחוזי, בחן את טענות הצדדים, וקבע כי משניתנה גירסת המשיבות במסגרת נימוקי הערעור, החשש מפני שינוי גירסה של המשיבות ו"תפירתה" של גירסה חדשה הוסר. החלטה דיונית זו הינה החלטה סבירה ואין להתערב בה.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד עמנואל לינדר וגב' לאה מרגלית למבקש, עוה"ד אהוד נדב וארנה פינטו גפסון למשיבות. 10.10.02).

רע"פ 5154/02 - מדינת ישראל נגד מרגלית דורון

*דחיית בקשה לרשות ערעור על קולת העונש (הבקשה נדחתה).

המשיב הורשע בבימ"ש השלום בגרימת חבלה חמורה ונדון ל-18 חודשי מאסר מהם 6 חודשים לריצוי בפועל, שירוצו בעבודות שירות, והיתרה על תנאי למשך שנתיים. ביהמ"ש המחוזי קיבל חלקית את ערעור המדינה על גזר הדין בהטילו על המשיב תשלום פיצוי למתלוננת בסכום של 30 אלף ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, העונש שהושת על המשיב קל הוא ואינו משקף את מלוא העונש שהיה ראוי להטיל במקרה ספציפי זה. אך השאלה היא שאלה של יישום הנורמה ולא של קביעת הנורמה עצמה. לא די בכך שעונש שהושת על ידי ערכאות קודמות נוטה לקולא או לחומרה
על מנת שתינתן רשות ערעור לנאשם או למדינה. הבקשה לרשות ערעור אמורה להעלות טענה משפטית בעלת חשיבות כללית ולא להתייחס לעונש פרטני שהוטל בנסיבות ספציפיות.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד חובב ארצי למבקשת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיב. 10.10.02).

רע"א 7166/02 - פונטה אלגריה נגד שמאי אברמוב ואח'

*סמכות בימ"ש מחוזי בתביעה להורות על הריסת מבנה בלתי חוקי ולהורות שלא לאכלס את השטח שנבנה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע נגד המשיבים, המתגוררים בבית הסמוך לביתה, תביעה למתן צו עשה שעניינו הריסת המבנה שבנו המשיבים ללא היתר, ולמתן צו מניעה שיורה למשיבים, בין היתר, להימנע מלאכלס כל שטח שנבנה או שייבנה ללא היתר עד לביצוע צו ההריסה, וכן להימנע מלהיכנס למקרקעין של המבקשת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תוצאות הסעד המבוקש של הריסת הבניה הלא-חוקית נוגעות במישרין לשימוש וחזקה במקרקעין, וכי לפיכך מצוייה התביעה במסגרת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט המקנה סמכות לבית-משפט השלום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
אכן, בימ"ש השלום הוא המוסמך לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין. ואולם, המדובר רק בתביעות לשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות ביהמ"ש המחוזי, וזאת משום שאין המדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. כאשר עצם מציאות המבנה הלא-חוקי של המשיבים - ולא השימוש שעושים המשיבים במבנה - היא הפוגעת בשימושה של המבקשת בנכסי, הסמכות היא בידי ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מרי ימין למבקשת, עו"ד יגאל אובשייביץ למשיבים. 10.10.02).

בש"פ 6773/02 - גרשון שימשילשוילי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם יחד עם שני אחרים בביהמ"ש המחוזי בנצרת בהחזקת 21 ק"ג חשיש. הסם נתפס ברשות השלושה. העורר וחבריו נסעו במשאית שבבעלות העורר משדרות, בה הם מתגוררים, לחצור הגלילית, שם קיבלו את הסם, ונלכדו בדרכם חזרה. השלושה נעצרו עד תום ההליכים בשל חזקת המסוכנות המתבקשת מעצם החזקת הסמים בכמות גדולה, המלמדת, כי הנאשמים הם סוחרי סמים ועשויים להמשיך בפעילותם הפלילית אם לא יעצרו. ראשון הגיש אחד השותפים ערר ולאחר סדרת דיונים הוחלט כי אין מקום לחלופת מעצר. השאלה היא, איפוא, בערר דנא, בגידרו המליץ שירות-המבחן על חלופת מעצר, אם ניתן לסמוך על העורר כי יקיים את תנאיה. הערר נתקבל.
העורר הוא כבן 40, נשוי ואב לשני ילדים. המשאית היא בבעלותו, והעורר מתפרנס מביצוע הובלות. אין לעורר עבר פלילי משמעותי. אין מחלוקת, כי קיים חומר ראיות בעל עוצמה מספקת למעצר. אך העורר טוען, כי מלכתחילה לא ידע ששותפיו ביקשו אותו לעסוק בהובלת סמים. תימוכין מסויימים לטענה זו יש בשיחה בין העורר לאחד משותפיו שהוקלטה ללא ידיעתם. בנסיבות אלו יש להיעתר לערר ולשחרר את העורר בתנאים מגבילים.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אסלם חאג' יחיא לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 29.9.02).

בשג"צ 7596/02 - דימיטרוב מריו נגד משרד הפנים

*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).

נימוקים לפסק הדין נשוא הבקשה ניתנו ביום 13.8.02, והומצאו לידי המבקש ביום 22.8.02. הבקשה דנא הוגשה ביום 3.9.02, 12 ימים לאחר קבלת הנימוקים בידי המבקש. לטענת המבקש, לא עלה בידו לגבש את העתירה לדיון נוסף עד ליום 28.8.02, הוא המועד האחרון להגשת עתירה על פי הדין, עד 15 יום מעת מתן פסה"ד, ובשל כך מתבקשת הארכה בחלוף 6 ימים לאחר המועד האחרון להגשת העתירה לדיון נוסף. הבקשה נתקבלה.
תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, קובעת, כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין. בשונה מן הכלל הרגיל, מירוץ המועדים להגשת עתירה כזו מתחיל עם מתן פסק הדין, ולא עם המצאתו לצדדים. בענייננו, הוקראה במעמד הדיון רק התוצאה האופרטיבית, והנימוקים ניתנו במועד מאוחר יותר. בעת קבלת הנימוקים בידי המבקש, עמדו לרשותו 6 ימים לצורך הכנת עתירה לדיון נוסף, מהם 4 ימי עבודה. בנסיבות העניין, ובכלל זה מהותו של העניין שבדיון, פרק הזמן שחלף בפועל עד להגשת הבקשה, אינו בלתי סביר.

(בפני: הרשם שחם. 10.10.02).

בש"פ 8242/02 - מרדכי ביטן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת של תקיפת בת זוג (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי לאחר שחברתו נפרדה ממנו, איים עליה, תקף אותה וגרם לה חבלה חמורה. בחודש יוני נעצר העורר עד תום ההליכים, ובחודש אוגוסט הוגשה בקשה לשוב ולעיין במעצרו. טענתו היתה כי מחוות דעת פתולוגית עולה שאין לקבל את גירסת המתלוננת בעניין תקיפתה. הערר נתקבל.
אכן, בשלב זה של ההליכים אין לייחס משקל יתר לטענה לפיה חלק מפציעתה של המתלוננת לא נגרמה על-ידי העורר. אולם, לא ניתן משקל ראוי לאמור בתסקיר שירות המבחן וההמלצות הכלולות בו. עובדה היא שהקשר בינו למתלוננת חודש, והיא אף מגיעה לבקרו בבית המעצר. אפשר שהמתלוננת פוחדת מהעורר, ואפשר שהאירועים אשר היו נחלתם של בני הזוג ומעצרו של העורר הנמשך כבר מספר חודשים, גרמו לתפנית חיובית ביחסיהם, וממילא לפיחות ניכר במסוכנותו של העורר. בנסיבות אלו, ולנוכח האפשרות שההליכים בתיק זה יימשכו זמן רב, יש לשחרר את העורר בערובה.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד צבי ואתורי לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 13.10.02).

בש"פ 7080/02 - מדינת ישראל נגד יוסי דיין

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מרמה לאורך תקופה ובתחכום רב (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירות מירמה מסוגים שונים שבוצעו לאורך תקופה ובתחכום רב. אין מדובר בעבירות רכוש מן הסוג הרגיל אלא בהתנהגות עבריינית מתוכננת הכורכת סיכון ממשי לציבור ולרכושו. ביהמ"ש הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משחלפו 9 חדשים והמשפט לא הסתיים ביקשה המדינה הארכת מעצר מעבר ל-90 יום. הבקשה נתקבלה. משפטו של המשיב אכן התארך מעבר למידה הראויה, אך הסיבות העיקריות להתארכות ההליך היו נעוצות בהתנהגות המשיב, ולא בנציגי התביעה או בביהמ"ש.