תקציר סביר כרך ס' חוברת 8

עע"ם 1975/01 - ועדה מקומית לתכנון ולבניה כרמיאל ואח' נגד שמואל רובינשטיין ואח'

*אימתי חל סעיף 109(א)(1) לחוק התכנון המונע הפקעת חלק מחלקת מקרקעין. *מהו המועד שבו יש להעלות טענה לפי סעיף 109(א)(1) המונע הפקעת חלק מחלקת מקרקעין. *אין פסול בביטול חלק מהפקעת מקרקעין כדי להמנע מתשלום פיצוי לבעל המקרקעין(מחוזי חיפה - עת"מ 118/99 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הינם בעלים של מגרש בשטח של 7,208 מ"ר הסמוך לכרמיאל (להלן: החלקה). בתאריך 10.4.97 נכנסה לתוקף תוכנית מפורטת, החלה על שטח הכולל את חלקת המשיבים, המשנה ייעודם של המקרקעין מחקלאות לתעשייה. במסגרת התוכנית יועדו שתי רצועות קרקע מחלקת המשיבים להפקעה לצרכי ציבור. בתאריך 18.6.98 פורסמה ברשומות הודעה על הפקעת שתי רצועות הקרקע. למשיבים לא נמסרה הודעה על ההפקעה, שכן המערערות לא ידעו שיש בשטחי התוכנית מקרקעין בבעלות פרטית. עם התחלת עבודות התשתית בחלקתם, פנו המשיבים למערערות, ולאחר שהסתבר שההפקעה הגיעה עד כדי %52 משטח חלקת המשיבים, חזרה בה הוועדה המקומית מן ההפקעה של אחת הרצועות. המשיבים הגישו לבימ"ש השלום, תביעה לצו מניעה ובמקביל הגישו תביעה אזרחית לביהמ"ש המחוזי נגד ההפקעה, תביעה שנמחקה בשל היעדר סמכות, ונדונה לבסוף כעתירה מינהלית.
ב. ביהמ"ש קבע כי הפקעת המקרקעין בחלקת המשיבים בטלה. את מסקנתו ביסס על שני נימוקים עיקריים: האחד - פגם מינהלי שנפל בהחלטת ההפקעה, כאשר הרשות המפקיעה לא ידעה על קיומן של קרקעות בבעלות פרטית בשטח, וכשנודע לה הדבר, המשיכה בפעולותיה לקראת הפקעה, בחוסר תום לב; השניה - העניין נופל בגדר סעיף 190(א)(1) סיפא לחוק התכנון והבנייה, הקובע כי הרשות אינה רשאית להפקיע חלק ממגרש אם עקב ההפקעה ירד שוויה של יתרת החלקה שלא הופקעה. כמו כן, מתח ביהמ"ש ביקורת על החלטת המערערות לחזור בהן באופן חלקי מן ההפקעה, כדי להימנע מתשלום פיצוי בגין ההפקעה. הערעור נתקבל.
ג. יש לדחות טענה מקדמית של המערערות, היא טענת שיהוי, שכן המשיבים, לא ידעו כלל על ההפקעה עד שהחלו העבודות במקום. כשנודע להם על ההפקעה החלו בבירורים בקרב הגורמים הרלוונטיים, ומשאלה לא עלו יפה הגישו תביעה להוצאת צו מניעה בבימ"ש השלום, ותובענה לביהמ"ש המחוזי, שמאוחר יותר נמחקה והוגשה מחדש כעתירה מינהלית. בנסיבות אלה, לא נראה כי המשיבים נהגו בשיהוי.
ד. באשר לתקינות פעולות המערערות - חובתן של רשויות התכנון לבדוק בטרם קבלת ההחלטה על ההפקעה, אם יש בעלי זכויות במקרקעין שבמסגרת התוכנית. ואולם, אין די בקיומו של פגם בהליך המינהלי, כשלעצמו, כדי להביא לבטלות ההליך. הטעות של הוועדה המקומית נעשתה בתום-לב ונבעה ככל הנראה מכך שמינהל מקרקעי ישראל, כיזם, העביר לה את התוכנית ללא ציון העובדה שיש גם בעלים פרטיים בקרקע. החזרה החלקית מן ההפקעה מרפאת את הפגם הראשוני בהליך, כאשר ההפקעה אינה עולה עוד על שיעור של 40 אחוז, וההפקעה שנותרה בעינה היתה דרושה והיתה מתבצעת גם אם מלכתחילה היה ידוע שמדובר בקרקע פרטית.
ה. ביהמ"ש קמא ראה פסול בחזרה מההפקעה כשלעצמה, שכל תכליתה היתה להימנע מתשלום פיצוי לבעלי הקרקע. ברם, במקרים רבים אין לרשות המפקיעה די אמצעים כדי להפקיע את מלוא השטח המיועד להפקעה, או שקיימים אילוצים אחרים המונעים מבעדה מלהפקיע את כל השטח בבת אחת. אין כל פסול בכך שבמצבים כאלה, תפקיע הרשות את המקרקעין בשלבים, בהתאם לאפשרויותיה הכספיות.
ו. אשר להפחתת שווי יתרת החלקה - סעיף 190(א)(1) סיפא קובע לאמור: "לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש". הפחתת שווי היתרה נוגעת ליחס שבין השווי של היתרה לפני ההפקעה ובין שוויה
של היתרה שלאחר ההפקעה. אין דרישה כי שווי היתרה יהיה שווה לשוויה של החלקה כולה בטרם הופקעה. כמו כן, הפחתת שווי הנכללת בגדר הסעיף חייבת להיות תוצאה ישירה של ההפקעה עצמה ועליה להתייחס לשטח הפיזי של היתרה. אין הסעיף מתייחס למצב שבו ההפחתה בשווי היתרה נגרמת עקב השימוש שנעשה בשטח שהופקעו, למשל, כאשר נעשה שימוש בשטח המופקע לצורך כביש ראשי ושימוש זה עשוי להשפיע על יתרת השטח. כמו כן, אין הסעיף חל על מקרים שבהם ההפקעה גרמה להוצאות נוספות בפיתוח יתרת המגרש. הסעיף מיועד להגן בעיקר מפני הפחתת שווי הנובעת מהפחתת אפשרויות הבניה במגרש.
ז. הבחנה משמעותית הרלוונטית לסוגיית ההגנה מפני הפקעה חלקית, היא ההבחנה שאוזכרה בע"א 5735/93 (סביר מ"ז 166). בפרשה זו נדחתה תביעה על בסיס ההבחנה שבין פגיעה "עקב תוכנית" לפגיעה "עקב הפקעה". לפי הבחנה זו, חלה ההוראה שבסעיף 190(א)(1) סיפא, רק על הפחתת שווי שנוצרה ישירות בעקבות ההפקעה, ואינה חלה כאשר הפגיעה נגרמה כבר - כאשר השטח יועד להפקעה בתוכנית המתאר, שאז יש להעלות את ההגנה לפי סעיף 190 הנ"ל בשלב ההתנגדות לתכנית. בענייננו, כאמור התביעה לא הוגשה בשלב התכנית.
ח. אשר לשאלה אם יש לשלול את ההגנה כאשר היא מועלית לראשונה רק בשלב ההפקעה - אי העלאת הטענה במועד האמור אינה שוללת בהכרח את האפשרות להעלות את הטענה בשלב ההפקעה, והכל בהתאם לעקרונות הכלליים של שיטתנו - שיהוי, תום-לב והסתמכות. אכן, יעיל ומוצדק הרבה יותר שבעל מקרקעין יביע את התנגדותו לתוכנית עם הפקדתה ולפני אישורה הסופי. אולם, נוכח חשיבותה של זכות הקניין, ונוכח חולשתה היחסית של זכות ההתנגדות לתוכנית מופקדת במציאות החקיקתית הקיימת, נראה כי יש מקום להרחיב את הפתח להעלאת ההגנה גם בשלב ההפקעה בפועל.
ט. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה בענייננו, יש מקום לאפשר למשיבים להעלות טענה המבוססת על הוראת סעיף 190(א)(1) סיפא גם בשלב הנוכחי שהוא שלב ההפקעה בפועל. עם זאת, על המשיבים להוכיח כי אכן פחת שווי יתרת החלקה כהוראת סעיף 190(א)(1) סיפא, וכי ירידה זו היא כתוצאה מייעוד המקרקעין להפקעה במסגרת התוכנית. פסק הדין של ביהמ"ש קמא אינו מתייחס כלל לבעייתיות הנובעת מהפחתת שווי של יתרת המגרש כמשמעותה בפסיקה. על כן התיק יוחזר לדיון בביהמ"ש קמא, לשם השלמת הבירור העובדתי כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד שלמה גבע למערערות, עוה"ד עדו אמיר למשיבים, עו"ד וגב' אורית קורן למינהל. 9.10.02).

בש"פ 8545/02 - אבו מדיעם רשיד נגד מדינת ישראל

*קיצור פסילה מינהלית מנהיגה עקב תאונת דרכים בה נהרג אדם(ערר על המשך פסילה מינהלית מנהיגה - הערר נתקבל).

א. ביום 12.8.02 החנה העורר את מכוניתו בסמוך לביתו ברהט ונכנס לביתו. זמן מה לאחר מכן הדרדרה מכוניתו במדרון וגרמה למות בתו הפעוטה. לכאורה, הגורם לתאונה הוא אי נקיטת אמצעי זהירות להבטיח חנייה בטוחה של הרכב. קצין משטרה פסל את העורר פסילה מינהלית מהחזיק רשיון נהיגה למשך 90 יום. העורר ביקש את ביטול הפסילה בבימ"ש לתעבורה ובקשתו נדחתה. הערר נתקבל.
ב. סעיף 47(ב) לפקודת התעבורה מסמיך קצין משטרה לפסול נהג מהחזקת רשיון לתקופה של 90 יום, אם עבר עבירה שהביאה לתאונת דרכים בה נהרג אדם. סמכות זו הינה בעלת אופי מינהלי שחלים עליה כללי המשפט המינהלי. התנאים להפעלת סמכות זו בנויים משני מרכיבים: האחד - מרכיב הראיות לכאורה; השני - האם קיימת מסוכנות
לציבור בהמשך נהיגתו של הנהג בכביש. תנאי זה עולה במשתמע מסעיף 48 לפקודה המסמיך בימ"ש לבטל פסילה מינהלית של רשיון "אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור". בהקשר למרכיב זה יש לבחון אם נסיבות ארוע התאונה ועברו התעבורתי של הנהג מצביעים על קיום סיכון ממשי מהמשך נהיגתו בכביש. מותו של אדם בתאונה שארעה באשמת נהג הוא בודאי נתון חשוב שיש לשוקלו במסגרת הפעלת סמכות הפסילה המינהלית. כאשר מדובר בתאונה קטלנית נקבע בחוק באורח קטיגורי כי קצין המשטרה יפסול את הנהג ל-90 יום. עם זאת, סמכותו של ביהמ"ש לבחון חוקיות וסבירות פסילה מינהלית של רשיון מתפרשת על כל סוגי הפסילות ובכלל זה פסילה הקשורה בתאונה קטלנית, ובכוחו להתערב בפסילה, אם שוכנע שהדבר לא יפגע בבטחון הציבור.
ג. בענייננו, קיימות ראיות לכאורה לאחריותו של העורר לתאונה. אשר למידת הסיכון לציבור מהמשך נהיגתו - העורר, אכן, נהג באורח רשלני כאשר לא הבטיח את חנייתו הבטוחה של הרכב. רשלנות זו, הצדיקה עשיית שימוש בסמכות הפסילה לפרק זמן כאמצעי זהירות מפני חזרתו של העורר לנהיגה שגרתית מיד לאחר הארוע הקטלני. מצד שני, נסיבות האירוע על רקע עברו התעבורתי של העורר מצדיקים קיצור מסויים של תקופת הפסילה מעתה ואילך. מדובר בארוע נקודתי בעל מאפיינים מיוחדים ויוצאי דופן אשר אינו משקף את שגרת נהיגתו של העורר ומידת הזהירות שהוא נוקט בה בנהיגתו היומיומית. על כן ניתן להסתפק בתקופת הפסילה שחלפה עד הנה, העומדת על יותר משני שליש מן התקופה הכוללת.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עלי אלקרנאוי לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 20.10.02).

ע.א. 3911/01 - זהר ושרון כספי נגד שלמה נס, רו"ח ודיור לעולה בע"מ

* ע.א. 3911/01 - אי הכרה בחוזה מכר דירה שנעשה סמוך למתן צו הקפאת הליכים לבקשת החברה המוכרת. *אופציה בזכרון דברים למכירת דירה, שניתנה יחד עם הסכם הלוואה, מהווה עיסקת משכון מוסווית שיש לרשמה אצל רשם החברות. *הוכחת כוונה של העדפת מרמה של נושים. *סמכויות נאמן(מחוזי ת"א - בש"א 32167/00, תיק פש"ר 1011/00 - הערעור נדחה).
א. ביום 20.8.98 נחתמו בין המערערים לבין דיור לעולה (להלן: החברה) שני הסכמים: האחד הסכם הלוואה והשני הסכם אופציה (להלן: "זכרון הדברים). בהסכם ההלוואה התחייבו המערערים להעמיד לחברה הלוואה בסכום של $240,000. מתוך סכום זה שולם לחברה סך של $198,000. להבטחת פירעון ההלוואה התחייבה החברה להעביר למערערים את הבטוחות הבאות: את זכויותיה בדירה ברח' אפרים ברמת גן, ערבות בנקאית, שטר בטחון, וערבות אישית של בעל השליטה בחברה. בזכרון הדברים העניקה החברה למערערים אופציה לרכישת דירה בבניין ברח' אפרים, שנבנה ע"י החברה, תמורת סך של $240,000, ונקבע כי חוזה בין הצדדים לרכישת הדירה ייחתם תוך 45 יום מחתימת זכרון הדברים. ברם, רק ביום 29.12.99 נחתם הסכם המכר בין הצדדים.
ב. ביום 9.1.00 נתן ביהמ"ש, לבקשת החברה, צו להקפאת הליכים, והמשיב 1 מונה כנאמן. המערערים הגישו לנאמן הוכחת חוב בסכום של 235 אלף דולר. בהוכחת החוב נאמר כי הסכום הנתבע ניתן לחברה בתמורה עבור הדירה, וכי הוכחת החוב מוגשת מטעמי זהירות בלבד. בהחלטתו, דחה הנאמן את הוכחת החוב שהגישו המערערים. הוא לא הכיר בתוקפו של הסכם המכר וקבע כי ההתקשרות בהסכם מהווה מעשה של העדפת נושים שלא כדין. על החלטת הנאמן הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה. הערעור נדחה.
ג. זכרון הדברים נועד להעמיד בטוחה להסכם ההלוואה. מסקנה זו עולה, בין היתר, מכך שהסכם ההלוואה וזכרון הדברים נחתמו באותו יום; גובה ההלוואה זהה למחיר הדירה בזכרון הדברים; האופציה שניתנה בזכרון הדברים, לחתום על חוזה מכר תוך 45 יום, לא מומשה; הסכם המכר נחתם ימים ספורים לפני הגשת הבקשה להקפאת הליכים;
לבעל השליטה בחברה, שערב אישית להסכם ההלוואה, היה עניין להעדיף את המערערים על נושיה האחרים של החברה.
ד. כיוון שהאופציה שבזכרון הדברים מהווה בטוחה להסכם ההלוואה, הרי זו עיסקת משכון מוסווה, לפי הוראת סעיף 2(ב) לחוק המשכון. משכך, היה על ה"משכון" להירשם על-פי הוראות סעיף 178(א)(2) לפקודת החברות, הקובע כי שעבוד נכס מקרקעין ע"י חברה שלא נרשם אצל רשם החברות, יהיה בטל כלפי "המפרק וכל נושה של החברה".
ה. באשר לשאלה אם הסכם המכר יש בו "העדפת נושים" - התשובה היא חיובית. בהסכם המכר, קיבלו המערערים התחייבות מאת החברה להעביר להם את הבעלות באחת הדירות בפרויקט, ולרשמה על שמם. זוהי זכות "מעין-קניינית", הפועלת כלפי צדדים שלישיים. לעומת זאת, לפני עשיית ההסכם, עמדה למערערים נגד החברה, רק זכות אובליגטורית רגילה, המובטחת בערבות אישית. לפי נסיבות המקרה הרי זו העדפת נושים שלא כדין, שהיא "העדפת מרמה" ולפיכך בטלה.
ו. מי שמבקש לפסול פעולה משפטית כהעדפת מרמה, צריך להוכיח כי מטרתו הדומיננטית של החייב בביצוע ההעברה היתה להעדיף נושה מסויים. יש להוכיח כוונת מרמה סובייקטיבית מצד החייב, ואין די בהעדפה אובייקטיבית. ניתן להוכיח את כוונתו הסובייקטיבית של החייב ע"י ראיות נסיבתיות, ובענייננו, קיים מצבור גדול של נסיבות כדי להוכיח כי החברה התכוונה להעדיף את המערערים כשעשתה עמם את חוזה המכר.
ז. טענת המערערות, לפיה לא היה הנאמן מוסמך לבטל את הסכם המכר מחמת העדפת מרמה, היא חסרת בסיס. סמכויות הנאמן בשיקום חברה אינן מוגדרות במפורש בחוק. הפרקטיקה המשפטית והשיפוטית, משלימה את החסרים שבדיני שיקום החברה מתוך דיני הפירוק ולפי זה בידי הנאמן אותן הסמכויות המוקנות, בדיני הפירוק, למפרק. הסמכתו של הנאמן, בסעיף 34 להסדר הנושים, לאשר את תקפותם של ההסכמים לרכישת דירות טומנת בחובה, כמובן, גם את הסמכות שלא לאשרם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד בנקל יוסף וגלינקא שמואל למערערים, עוה"ד מאיר בר טוב, שלמה נס, ליפא מאיר, בובליל רחמים ויפרח יוסף למשיבים. 17.10.02).

ע.פ. 1664/00 + בג"צ 1729/01 - אריה גולדין נגד מדינת ישראל

*בג"צ 1729/01 - הרשעה בשורה של עבירות מרמה. *הרשעה במתן שוחד לפקיד בנק. *מתן אזהרה לנאשם לפני הקלטת שיחותיו עם חוקרי המשטרה. *דחיית בקשה להגשת ראיות חדשות בערעור(מחוזי ת"א - ת.פ. 10320/98 - הערעור והעתירה נדחו).
א. המערער הורשע בעבירות מרמה רבות ומתן שוחד ונדון ל-12 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על-תנאי, והופעלו נגדו, במצטבר, שתי שנות מאסר על-תנאי. בערעורו השיג המערער על הרשעתו, ולחלופין - על חומרת העונש. עתירת המערער, שהוגשה סמוך לתחילת בירורו של הערעור, הופנתה נגד סירובה של פרקליטת מחוז ת"א להעניק חסינות מפני העמדה לדין לאחד, המכונה "אלמוני", ובכך לאפשר למערער להציג כראיה בשלב הערעור את עדותו של אלמוני, שבכוחה - לטענת המערער - להביא לזיכויו. זולת עדותו של אלמוני, ביקשו הסניגורים להגיש בערעור, שורה של מסמכים. העתירה, הערעור והבקשות להגשת ראיות נוספות נדחו.
ב. באוגוסט 1997 פתח המערער, בסניף בנק דיסקונט בת"א, חשבון על שם חברת עתיד... בע"מ (להלן: עתיד). במהלך תקופה של שבעה חודשים ביצע המערער 14 תחבולות "עוקץ" כלפי הבנק. באמצעותן, ותוך שימוש במסמכים מזויפים ובמצגי-שווא, הצליח להוציא ולקבל במרמה סכומי-כסף שהסתכמו ביותר מ-30 מיליון ש"ח. עיקרה של השיטה התבטא בכך, שבכל אחד מן המקרים ביקש המערער וקיבל מן הבנק ערבות-בנקאית להבטחת
חבותה של עתיד כלפי צד-שלישי. בחלק מן המקרים נדרש המערער להפקיד בחשבונה של עתיד סכום מתאים שישמש כבטוחה לבנק. אך ברוב המקרים הוצאו ע"י הבנק ערבויות "מותנות", שעל-פי האמור בהן כניסתן לתוקף הותנתה בהפקדת סכום מתאים בחשבונה של עתיד. בשנים-עשר מן המקרים השיג המערער, בהסתמך על הערבויות הבנקאיות, הלוואות, ולאחר קבלת הכספים שב המערער לבנק דיסקונט, ובעזרת מסמכים מזוייפים הביא לביטולה של הערבות הבנקאית, ובכך גם לשחרור הכספים שהופקדו בחשבונה של עתיד כבטוחה לערבות.
ג. המערער טען כי את כל המעשים ביצע בשליחות שניים - עופר ארביב ויורי דורי - כחלק מפעילות בה עסקו ושלפי הבנתו התבטאה בהמרת הערבויות הבנקאיות, בבטוחות חלופיות במטבע-חוץ כדי להלבין "הון שחור". ביהמ"ש המחוזי בחן את גירסת המערער ומסקנתו היתה כי המערער ושני שותפיו לעבירות, עופר ויורי, שלאחר חשיפת חלקו ומעצרו של המערער נמלטו מישראל, פעלו בעצה משותפת ביניהם. ביהמ"ש קבע כי המערער היה מודע להיותם של המסמכים מזוייפים. ואכן, הראיות שהובאו נגד המערער, וכן שלל גרסאותיו, התבטאויותיו והתנהגותו המפלילה של המערער בשלב החקירה, שוללות מיסודה את גירסתו כאילו פעל בחוסר מודעות.
ד. המערער השיג גם על הרשעתו בעבירה של מתן שוחד, בכך שנתן מתנות למנהל סניף הבנק בו ביצע את "פעולת העוקץ". המתנות שהעניק למנהל סניף הבנק - עטים, עוגה ובקבוק שמפניה - היוו, לטענתו, רק מחווה של הכרת תודה על יחסו הטוב של המנהל כלפיו. בטיעון זה אין כל ממש. מתנותיו של המערער למנהל הסניף כללו גם תשלום 10,000 ש"ח לסוכנות מכוניות, לכיסוי סכום "הנחה" כביכול, שהוענקה למנהל בעת רכישתה של מכונית חדשה. עוד עלה מדברי המערער, כי בהענקותיו למנהל הסניף התכוון להשיג "ריכוך מסוים" של המנהל. אמירה זו שוללת, בעליל, את אמיתות טענתו כאילו הענקותיו למנהל נועדו לבטא הכרת תודה בלבד.
ה. הסניגורים טענו כי בהיעדר אזהרה כדין לפני השיחות המוקלטות שקיימו החוקרים עם המערער, דברי המערער בשיחות אלו לא היו כשרים להתקבל כראיה נגדו; כי אמרות שניגבו מפי המערער בטרם הורשה להיפגש עם סניגורו, דינן להיפסל; כי בעזרת תחבולה בלתי-הוגנת, הטעו החוקרים את המערער להאמין כי עבר עבירות וגררו אותו לשאת ולתת עמם בדבר כריתת הסדר טיעון; וכי, מכל מקום, הדברים שהוחלפו בין המערער לבין חוקריו במסגרת מו"מ להסדר טיעון, לא היו קבילים. דין הטענות הללו להידחות.
ו. ההשגות על קבילות השיחות המוקלטות הועלו לראשונה בשלב סיכומי הטענות, בעוד שהצגתן כראיות בשלב הבירור לא עוררה התנגדות. ומכל מקום, את שיחותיהם המוקלטות עם המערער קיימו החוקרים לאחר שהמערער נחקר תחת אזהרה והיה מודע היטב כי מדובר בחקירה וכי דבריו במסגרתה עשויים להוות ראיה נגדו. גם הטענות כאילו פגעו החוקרים בזכות המערער להיפגש עם סניגורו, ותחבולות בלתי-הוגנות שהחוקרים, כביכול, נקטו כלפי המערער ובכך גררו אותו לשיחות על הסדר טיעון, במטרה להציגו כמי שהודה בביצוע העבירות, הועלו רק בשלב סיכומי הטענות.
ז. בקשת הסניגורים להגיש מסמכים חדשים ולהבאת ראיות נוספות בערעור דינה להדחות. רובם ככולם של המסמכים, היו בהישג-ידו של המערער בזמן בירור משפטו. ביחס למחדלו להציגם טענו הסניגורים, כי מי שייצג את המערער לפני הערכאה הראשונה לא עמד על חשיבותם. בטענה זו אין משום נימוק העשוי להצדיק קבלת ראיות נוספות בשלב הערעור. ברם, גם אילו נתקבלו המסמכים לתיק הראיות, לא היה בכך כדי להשפיע על תוצאות המשפט. כך גם הבאתה כראיה חדשה בערעור, של עדות מפי "אלמוני". גם אילו נתקבלה עדותו של "אלמוני" כראיה נוספת בערעור, לא היה בה כדי להועיל למערער.
ח. אשר למידת העונש - העונש שגזר עליו ביהמ"ש המחוזי הולם את חומרת הנסיבות בהן ביצע המערער את עבירותיו, ואת עברו הפלילי. את העבירות ביצע המערער זמן קצר לאחר שחרורו כאסיר ברישיון, בתום ריצוי שני-שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו בעקבות הרשעתו בביצוע מסכת קודמת של מעשי רמייה, ובעוד עונש של שתי שנות מאסר על-תנאי תלוי ועומד כנגדו. אין זאת אלא שהעונשים שנגזרו עליו בעבר לא הרתיעוהו. חרף הבטחותיו החוזרות ונשנות בשלב החקירה - לא החזיר אף אגורה אחת משלל מיליוני השקלים שגזל בעבירותיו. הענשתו בחומרה נאותה התחייבה, לא רק מן הצורך להגן על הציבור ורכושו מפניו, אלא גם משיקולי ההרתעה של עבריינים בכוח.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ג. חריש וא. זוהר למערער, עו"ד ש. ניצן למשיבה. 21.10.02).

בש"פ 8560/02 - מדינת ישראל נגד שושנה בת שם טוב ארז

*הארכת מעצר רביעית בעבירת רצח (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבה הואשמה בעבירת רצח, בכך שקשרה קשר עם אחר כדי לרצוח את המנוח, עימו ניהלה קשר רומנטי. היא הואשמה גם בעבירות של הדחה בעדות והדחה בחקירה של העדים. המשיבה נעצרה עד תום ההליכים ביום 2.7.01 ובתום תשעה חדשים למעצרה הוארך המעצר 3 פעמים. עתה מתבקשת הארכת מעצר רביעית. הבקשה נתקבלה.
הזמן השיפוטי בהליך זה נוצל בעיקרו בצורה ראוייה, אלא שמורכבות הפרשה הנדונה ואיחוד הדיון בעניינם של המשיבה והשותף תחילה והפרדתו מאוחר יותר, כמו גם מחלתה של המשיבה שגרמה לדחיות במשפטה, מסבירים את התמשכות הדיונים. מנגד ניצבת מסוכנותה של המשיבה. כן קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי המשפט ולהשפעה פסולה על עדים. בנסיבות אלה נוטה כף האיזון אל עבר העדפת האינטרס הציבורי בהארכת מעצרה של המשיבה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 17.10.02).

בג"צ 2376/01 - מרכז השלטון המקומי בישראל נגד שר המדע והתרבות והספורט ואח'

שיעור השתתפות המדינה בהחזקת ספריות ציבוריות. אי התערבות בג"צ באופן הקצאת משאבים ע"י המדינה (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה היא שיעור השתתפות אוצר המדינה בתיקצובן של ספריות ציבוריות בישראל הפועלות מכח חוק הספריות הצבוריות. הסעד המבוקש הוא לאכוף את חובת המדינה מכח החוק להשתתף בשיעור שלא יפחת מ-%50 בעלות הקמתן, אחזקתן, וניהולן של ספריות צבוריות. העתירה נדחתה.
סעיף 5 לחוק במקורו קבע כי "השר יקבע כל שנה, בהתייעצות עם שר האוצר ושר הפנים... את שיעור השתתפותו של אוצר המדינה בהקמת ספריות ציבוריות, בתחזוקתן ובניהולן". על פי הטענה, פרשנות סעיף 5 לחוק מחייבת כי אוצר המדינה ישתתף ב- %50 לפחות מעלות ההקמה, ההחזקה והניהול של הספריות הציבוריות. החוק במקורו לא הגדיר את שיעור הנטל היחסי במימון התקציבי של הספריות בין המדינה לרשויות המקומיות. הוא בחר להשאיר את שאלת המשקל שיש לתת לסעיף תקציבי זה ביחס לסעיפי תקציב אחרים להכרעתו של הדרג הממשלתי. כבר נפסק כי הסדר חקיקתי המחייב השתתפות המדינה במימון יעד ציבורי מסויים, יתפרש על רקע מגבלות ואילוצים תקציביים כוללים, וביהמ"ש יטה על פי רוב שלא להתערב באופן הקצאת המשאבים, אלא אם הופרו כללי המשפט המינהלי, ובתוכם עקרון הסבירות והשוויון. בינתיים תוקן החוק
וקבע כי הממשלה תשא בהוצאות בשיעור של 50 אחוז, אך התיקון אינו מתייחס לשנת התקציב נשוא העתירה הקודמת לתיקון.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה, הוסיף השופט טירקל. עו"ד גב' נועה בן אריה לעותרת, עו"ד אברהם ליכט למשיבים. 21.10.02).

ע.פ. 9505/01 - זאהר סעודי בן יוסף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת הריגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

ביום 22.2.00 סמוך לשעה 00:5 לפנות בוקר, הגיע המערער לרחוב אלתר בפתח תקווה במטרה לגנוב רכב. ירון בורכוב (המנוח) עסק בחלוקת עיתונים ברחוב, והחנה את רכבו ויצא לחלק עיתונים. משהתרחק פתח המערער את רכבו של המנוח והחל בנסיעה. המנוח נתלה על חלון הרכב ונגרר לצד הרכב. המערער סטה לצד שמאל כיוון נסיעתו ופגע במספר כלי רכב שחנו לצד הכביש תוך כדי גרימת פגיעות קשות למנוח וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות הריגה וגניבת רכב וגזר לו 15 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הוא עבריין מועד ועיסוקו בגניבת כלי רכב. עברו הפלילי "עשיר" כשרובו קשור בעבירות הקשורות בגניבת רכב. נסיבות עבירת ההריגה מעמידות אותה ברף הגבוה ביותר של הריגה ומקרב אותה בעליל לעבירת הרצח. בנסיבות המקרה אין גם לחפוף עונש מאסר אחר אותו מרצה המערער עם העונש שהושת עליו בתיק זה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד פנציאס מרדכי למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 17.10.02).

רע"א 4803/02 - רם חברה לעבודות הנדסיות... בע"מ ואח' נגד ווסט מנג'מנט... בע"מ

פירוש הסכם בוררות. יצירת הסכם בוררות והדרך לשינויו (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב העביר להכרעת בורר מחלוקת שהתעוררה בין המשיבה לבין המבקשות במהלך הקמת מתקן לטיהור השפכים של חלקה המערבי של ירושלים. בהחלטה קבע ביהמ"ש, כי "מכח ההסכמה יתמנה בורר אשר ידון ויכריע במחלוקת הנוגעת לנושא האיטום בפרוייקט... מוצע להעניק לבורר סמכויות נוספות לצאת לפרוייקט ולערוך רשימה... של העבודות שטרם בוצעו... טרם החלטתי האם יש צורך בבורר מומחה לאיטום ובמומחה נוסף לעריכת רשימת העבודות או שיימצא אדם אחד בעל ידע לשני התפקידים...". ביהמ"ש מינה את קרל לדר להיות בורר וכן "ימלא את התפקיד הנוסף". מר רדל הוציא שני מסמכים. האחד שכותרתו "בוררות... חוות דעת בקשר לכשל באיטום" (להלן - "המסמך הראשון"); והשני שכותרתו "בוררות... חוות דעת בקשר לתשלומים המגיעים לקבלן...". המבקשות ביקשו לאשר את המסמך הראשון ואת המסמך השני כפסקי בוררות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לאשר את המסמך השני כפסק בוררות והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
"הסכם בוררות" מוגדר בחוק הבוררות, כ"הסכם בכתב". רואים החלטה בהסכמה בביהמ"ש להעביר ענין לבוררות לפי סעיף 79ב(א) לחוק בתי המשפט כהסכם בוררות. לצורך פירוש הסכם הבוררות וכדי לרדת לכוונת הצדדים ניתן להיעזר בהתנהגותם לאחר מעשה. כמו כן, יכולים הצדדים, בהתנהגותם, להרחיב את סמכות הבורר מעבר לזו הקבועה בהסכם הבוררות עצמו. מלשון החלטת ביהמ"ש המחוזי בענייננו עולה כי ביהמ"ש הפריד בין שני הנושאים שלגביהם נחלקו בעלות הדין: נושא האיטום הועבר להכרעת בורר; נושאים אחרים הועברו למומחה שלא לצורך הכרעה במחלוקות אלא לצורך
מתן חוות דעת. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש כי את שני התפקידים ימלא אדם אחד, אולם בכך לא הפכו שני הנושאים להיות נושא אחד הנתון כולו להכרעת בורר.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד שי ניידרמן למבקשות, עו"ד ח. מלצר ושות' למשיבה. 21.10.02).

רע"א 3920/02 - היועץ המשפטי לממשלה ע"י האפוטרופוס הכללי

*ערעור על החלטת רשמת בעניין פרשנות צוואה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

במסגרת תיק עזבונות שנפתח בביהמ"ש המחוזי בת"א, בטרם הוסמך ביהמ"ש לענייני משפחה במחוזות ת"א והמרכז לדון בתובענות לפי חוק הירושה, הוגשה בפני רשמת ביהמ"ש המחוזי בקשה שעניינה פרשנות צוואתה של המנוחה דבורה גורדון ז"ל. על החלטת הרשמת הגישו המשיבים ערעורים לביהמ"ש המחוזי בת"א. המבקש טען, כטענה מקדמית, כי יש לסלק את הערעורים על-הסף, שכן מדובר ב"פסק-דין" של רשמת, אשר הערעור עליו הוא ברשות לביהמ"ש העליון, מכוח סעיף 152 לחוק הירושה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בקובעו, כי סעיף 152 לחוק הירושה בוטל במסגרת סעיף 17(5) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, וכי החלטת הרשמת היא "החלטה אחרת", שכן תיק העזבונות לא נסתיים עם ההכרעה במחלוקת הנוגעת לפרשנות הצוואה, וגם אם היתה תחולה לסעיף 152, הרי שהוא אינו רלוואנטי לענייננו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
החלטת הרשמת בעניין פרשנות הצוואה היא "פסק-דין", ולא "החלטה אחרת", שכן מדובר בהחלטה סופית המסיימת את בירור המחלוקת בין הצדדים בעניין פרשנות הצוואה. על-כן יש לסווג החלטה זו כ"פסק-דין". אמנם, סעיף 152 לחוק הירושה בוטל ע"י סעיף 17 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, אך על ההליכים שבפנינו, שהחלו להתנהל בטרם הוסמך ביהמ"ש לענייני משפחה במחוזות ת"א והמרכז לדון בתובענות לפי חוק הירושה, חל סעיף 152 לחוק הירושה. לפי סעיף זה, על פסקי-דין והחלטות אחרות של ביהמ"ש המחוזי בענייני פרשנות צוואה, יש להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. למשיבים ניתנה על כן אורכה של 15 ימים לצורך הגשת בקשת רשות ערעור בעניין פרשנות הצוואה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי למבקשים, עו"ד עפר שחל למשיבים. 21.10.02).

בש"פ 8530/02 - מדינת ישראל נגד פרץ שרעבי

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות אינוס (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשבעה אישומים הנוגעים לביצוע מעשים מגונים ונסיונות לביצוע מעשים מגונים בנסיבות של אינוס כלפי קטינים מתחת גיל 14. ביהמ"ש המחוזי שדן בבקשת המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים החליט לשחררו בתנאים. בערר לביהמ"ש העליון הוחלט ביום 13.2.02 על מעצרו עד תום ההליכים. שתי ישיבות הוכחות שנקבעו לחודש מאי 2002 בוטלו בשל אילוצי יומן ביהמ"ש וביום 30.5.02 הודיע הסניגור על התפטרותו. התיק נדחה לישיבות תזכורת בימים 17.6.02 ו-15.7.02 ונקבעו מועדי הוכחות לימים 14.10.02 ו-27.10.02. המדינה מבקשת עתה להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 יום מעבר ל-9 חדשים שהוא עצור. הבקשה נתקבלה.
עד לדיון בבקשה זו לא נתקיימה אף ישיבת הוכחות אחת. אין צידוק למצב הדברים שבו בחלוף תשעת חודשי המשפט טרם הוחל בשמיעת הוכחות, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות. בענייננו לא נתקיימו נסיבות מיוחדות כאלה. מנגד, ניצב נאשם לו מיוחסות עבירות רבות וחמורות אשר מסוכנותו לציבור, ובמיוחד לקרבנות פוטנציאליים מקרב קטינים, היא ברורה ומיידית. למשיב עבר פלילי מכביד מאד, ובשל אופי העבירות
קיים חשש כי שחרורו עלול לגרור את הימלטותו מן הדין וכן עלול לגרור השפעה על עדים קטינים ולהביא לשיבוש הליכי משפט בדרכים אחרות. על כן הוחלט "בלב כבד" להיענות לבקשת המדינה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עו"ד שמואל פלישמן למשיב. 17.10.02).

בש"פ 8722/02 - בנימין רביזדה נגד מדינת ישראל

*בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים כאשר אין בידי הנאשם להפקיד את הערובה שהושתה עליו ניתן להגיש בכל עת (דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר שוחרר ממעצר בתנאים וביניהם הפקדת ערובה כספית בסכום של עשרה מיליון ש"ח. הוא ממשיך להיות מוחזק במעצר, מאחר ולא הפקיד את הערובה. הוא הגיש בקשה לעיון חוזר, בטענה להיעדר יכולת להפקיד את הערובה. ביהמ"ש המחוזי בת"א מחק את הבקשה לעיון חוזר על הסף, וקבע כי רק כעבור חודשיים מיום דחיית הערר ניתן יהיה להגיש בקשה לעיון חוזר. הערר נתקבל.
לפי סעיף 52(ב) לחסד"פ "אדם המוחזק במעצר בשל אי-יכולתו להמציא ערובה, רשאי לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר". הוראת סעיף 52(ב) מסייגת את הוראת סעיף 52(א) לחוק, לפיו ניתן לבקש עיון חוזר "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות, או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". לאור האמור, יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי, לשם דיון בבקשה לעיון חוזר. במסגרת העיון החוזר ראוי כי תיבדק השאלה אם הישארותו במעצר נובעת מחוסר יכולת להמציא ערובה והשאלה מה ההשלכה של חוסר-יכולת - אם הוכח - על הישארותו של העורר במעצר.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד רון אורי לעורר, עוה"ד גב' טלי נאג'רי ורם נאור למשיבה. 16.10.02).

ע.פ. 4899/02 - מדינת ישראל נגד עבד אלמנעם מנדלוואי

*קולת העונש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

המשיב הורשע בגרם מוות ברשלנות ובעבירה של נסיעה אחורנית, והוטלו עליו 5 חודשים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. כן נפסל המשיב מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 9 שנים. הערעור על קולת העונש נדחה. אכן, העונש הוא קל. התרשלותו של המשיב סטתה במידה רבה מרמת הזהירות הראויה, ותוצאתה קטלנית. אם בכל זאת הוחלט - לאחר התלבטות - שלא להתערב בגזר הדין, הרי זה בשל העובדה שהמשיב הואשם בעבירת הריגה ועמד בפני סיכון הרשעה בעבירה חמורה ביותר, אשר ממנה זוכה. כן יש להתחשב בעובדה שהמשיב כבר סיים לרצות את המאסר שהוטל עליו, וקבלת ערעור המדינה משמעותה החזרתו לבית הכלא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גרוניס. עו"ד גב' מאיה חדד למערערת, עו"ד עסאם חדאד למשיב. 14.10.02).

דנ"א 5712/01 - יוסף ברזני נגד בזק חברה ישראל לתקשורת בע"מ

*הצטרפות המועצה הישראלית לצרכנות כצד לדיון נוסף בנושא הגשת תביעה ייצוגית (בקשת המועצה הישראלית לצרכנות להצטרף כצד לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).

המערער הגיש בקשה לקיום דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים, בעניין הגשת תובענה ייצוגית. המועצה הישראלית לצרכנות ביקשה להצטרף כצד לדיון הנוסף, בטענה כי ההלכה שנקבעה בערעור נשוא בקשה זו (ע"א 1977/97 - סביר נ"ז 247) עלולה לפגוע קשות בכלי של תובענות ייצוגיות צרכניות על-פי חוק הגנת הצרכן, ולכן ההכרעה בדיון הנוסף היא בעלת חשיבות רבה ביותר לציבור הצרכנים במדינת ישראל. המועצה לצרכנות קיבלה את הסכמת המערער לצירופה ואילו המשיבה מתנגדת לכך. הבקשה נתקבלה.
בנסיבות המקרה, עשוי צירוף המועצה לצרכנות לתרום הן לדיון עצמו והן לאינטרס הציבורי, ואין בו משום פגיעה ביעילות הדיון, בצדדים לסכסוך עצמו או בזכויות היסוד שלהם. המבקשת הינה חברה ממשלתית אשר הוסמכה מפורשות בסעיף 35א לחוק הגנת הצרכן, כגוף הרשאי לייצג צרכנים כתובע ייצוגי בתובענה ייצוגית. המועצה לצרכנות נמנית גם על הגופים הנחשבים בדרך כלל ל"ידיד ביהמ"ש" ובעבר כבר אושרה הצטרפותה בשלב הערעור לביהמ"ש העליון כצד לתובענה ייצוגית. בנוסף, במקרה זה, לא יהיה בצירופה של המועצה לצרכנות משום הכבדה של ממש, שכן המחלוקת בין הצדדים היא משפטית בעיקרה, וההצטרפות לא תביא להרחבת היריעה, או לפתיחת חזית נוספת, ולא תפגע ביעילות ההליך.

(בפני: השופט אור. עו"ד סיני דויטש למועצה לצרכנות. 17.10.02).

ע.פ. 3122/02 - האני אל-צאנע נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה תוך קטטה במועדון לילה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, שהיה בן 21 בעת ביצוע העבירה, הורשע על פי הודאתו בהריגתו של צעיר אחר תוך קטטה במועדון לילה ברחובות. ביהמ"ש גזר למערער 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ציין את עברו הנקי של המערער ואת העובדה שמדובר בבחור נורמטיבי עד לאירוע. עוד טען כי העונש שנגזר חורג מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. אין בטיעוני הסניגור כל נימוק המצדיק התערבות להקלת העונש שנגזר על המערער. ביהמ"ש העליון שב ומדגיש בפסקי דינו את הצורך לעקור את התופעה של שימוש בסכין הנשלפת על נקלה לשם פתרון סכסוכים של מה בכך. אם אמנם הוטלו בעבר עונשים מקלים בשל מעשי אלימות חמורים שתוצאתם קטלנית, הרי אין אלא לחזור ולעמוד על כך שיש להחמיר בעונשים, כדי להרתיע מפני הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין ומפני הזלזול בחיי אדם.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 14.10.02).

בש"פ 8465/02 - יצחק קיספין נגד מדינת ישראל

*הימצאות טביעת אצבע בזירת הפשע כראייה מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גרימת חבלה חמורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

בעקבות קטטה בין העורר לבין המתלונן, הותקף המתלונן בשעות הלילה ע"י שני אנשים שחיכו לו בחדר המדרגות שבביתו ופצעו אותו קשה. עפ"י כתב האישום היה המערער אחד מן השנים שתקפו את המתלונן. נטען כי העורר כיבה את האור בכניסה לחדר המדרגות על מנת להקשות על המתלונן לראותו. מעדות אחד השכנים עלה כי בדרך כלל מנורת חדר המדרגות היתה דלוקה כל העת, ואילו בסמוך לקרות הארוע שרר חושך בחדר המדרגות ונורת החשמל נמצאה מסובבת לצורך ניתוקה ממגע חשמלי. על הנורה נמצאה טביעת אצבע של העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
קיימות ראיות נסיבתיות אשר משקלן המצטבר מוביל להפללה לכאורה של העורר. העורר לא סיפק הסבר סביר להמצאות טביעת האצבע שלו על הנורה. משקלה של טביעת אצבע בזירת העבירה בלא שניתן להימצאותה הסבר סביר הוא רב ומשמעותי, והיא עשויה להספיק לצורך הרשעה. טביעת האצבע התגלתה על חפץ שלא היה נייד עובר לביצוע העבירה אלא על נורה שהיתה מורכבת בתוך תושבת קבועה וככזו לא עברה מיד ליד. אין מקום להורות על חלופת מעצר. מדובר בעבירת אלימות חמורה ביותר
שלמרבית המזל נסתיימה בפציעה קשה של הקרבן ולא במותו ונותר חשש של ממש כי שחרורו של העורר עלול להעמיד את הנדקר בסכנת חיים פעם נוספת. לעורר עבר פלילי עשיר ותלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה של 18 חודשים. אכן, מעצרו של העורר התאחר מספר חודשים בשל איטיות פעולתה של המשטרה ועל כך יש להביע תמיהה, אולם אין במעבר הזמן כדי להקהות באופן מהותי את מסוכנותו של העורר כלפי הציבור וכלפי הקרבן.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יעקב קמר לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 15.10.02).

בש"פ 8529/02 - מדינת ישראל נגד וידל ביבס

*הארכת מעצר מעבר ל-90 יום בעבירת סמים בהיקף בינלאומי (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם ביום 21.1.02 במעורבות, ביחד עם אחרים, בעבירות סמים בהיקפים גדולים ביותר במישור בינלאומי. במסגרת מעורבות זו הפעיל המשיב בלדרים להעברת הסמים וניהל באמצעותם עסקות סמים גדולות מימדים אשר חצו מדינות ויבשות. הוא נעצר עד תום ההליכים ביום 12.2.02. מאז הקראת כתב האישום חלפו 9 חודשים והמדינה מבקשת הארכת המעצר ב - 90 יום. הבקשה נתקבלה.
משך הזמן של התנהלות המשפט נזקף במידה רבה לארועים אובייקטיביים שונים אשר גרמו להתמשכות ההליך, ואילוצים שונים שמקורם בסניגוריה, כשאליהן מצטרף הקושי בקביעת מועדי דיון שמקורו בעומס הרב המוטל על בתי המשפט. מנגד, עומד נאשם שמיוחסות לו עבירות סמים חמורות ביותר. שחרורו של נאשם כזה מן המעצר בכל תנאי של חלופה כרוך במסוכנות ברורה ומיידית להישנות מעשי עבירה דומים. לפיכך יש לקבל את הבקשה להארכת המעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עו"ד אורי בן נתן למשיב. 17.10.02).

בש"פ 8670/02 - רמי עזרן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סחיטה, חטיפה ותקיפה כאשר הראיות לכאורה אינן מספיקות והשותפים לאישום שוחררו בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

ארבעה נאשמים, ובכללם העורר, הואשמו בעבירות של חטיפה, סחיטה בכוח ובאיומים, תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע. למעשים חברו קושרים נוספים שלא אותרו. שלושת השותפים לכתב האישום שוחררו בתנאים והעורר הוא היחיד שנותר עצור עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
שתי שאלות מתעוררות: האחת, האם עצמתן של הראיות לכאורה מספקת על מנת להשאיר את העורר במעצר - התשובה היא שלילית. עצמתן של הראיות הלכאוריות מצדיקה בחינת האפשרות לשחרר את העורר ממעצר בתנאים; השניה, האם העובדה ששלושה מבין ארבעת הנאשמים שוחררו בתנאים, אינה צריכה להשליך על עניינו של העורר - התשובה היא חיובית. מדובר בקבוצת אנשים שקשרה קשר לבצע את העבירות. קשה בשלב זה לדרג את מידת אשמתו של כל אחד מהם. משכך, אין טעם מבורר להותיר את העורר במעצר כאשר האחרים שוחררו בתנאים ויש לבדוק אם ניתן להשיג את תכלית המעצר ע"י חלופת מעצר.

(בפני: השופטת שטרסברג - כהן. עו"ד בן יהודה אהוד לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 16.10.02).

בש"פ 8450/02 - זינגר יהודה, עו"ד נגד מדינת ישראל

*פסילה מינהלית מנהיגה עקב נהיגה במהירות מופרזת (הבקשה לרשות ערעור נדחתה).

העורר הואשם בביהמ"ש לתעבורה כי נהג בשעה 00:2 לפנות בוקר בכביש בינעירוני במהירות של 153 קמ"ש, כאשר המהירות המותרת באיזור
היא 90 קמ"ש. ביום הארוע הוצא נגד העורר צו פסילה מינהלית מהחזקת רשיון נהיגה לתקופה של 30 יום. הוא ערר לביהמ"ש לתעבורה ועררו נדחה. העורר ערר על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי ועררו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 47(ב) לפקודת התעבורה מסמיך שוטר לפסול נהג מהחזקת רשיון לתקופה של 30 ימים בעבירות של מהירות מופרזת. בענייננו קיימות ראיות לכאורה כי בשעה 00:2 לפנות בוקר זיהה שוטר שנמצא בניידת רכב מתקרב כשהוא נוסע במהירות של 153 קמ"ש. השוטר הורה לנהג הרכב לעצור, אך הלה והאיץ את מהירותו, ורק לאחר מרדף משטרתי עצר את מכוניתו. מהירות נסיעת הרכב נמדדה באמצעות מכשיר הממל"ז. לעורר 16 הרשעות קודמות, וביניהן גם עבירה של מהירות מופרזת שנעברה בסוף שנת 1999. היקף החריגה המיוחסת לעורר מהמהירות המותרת, העומד על 63 קמ"ש, מעמיד את העבירה המיוחסת לו באור קשה, חמור ומסוכן ביותר. נסיונו של העורר להביא את ביהמ"ש לבחינה פרטנית של חומר הראיות, ובכלל זה עריכת השוואה בין נתוני דוחות המשטרה ונסיון להסיק מהם על מהירות הנסיעה אינו מתאים לשלב זה של ההליך.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. העורר לעצמו, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 10.10.02).

בש"פ 8089/02 - סלע עמר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של מכירת תחמושת שנגנבה מצה"ל לגורמים פלשתינאים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשבעה אישומים שלפיהם חבר לאחרים למכור תחמושת שנגנבה מצה"ל לגורמים פלשתיניים. העורר הצטרף למעגל המבצעים במהלך שנת 2000, והמשיך בהם לפחות עד לשלהי שנת 2001. בתקופה זו גנבו בני החבורה מצה"ל אלפי כדורים, ובגין כך יוחסו לעורר עבירות של סחר בנשק וגניבה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
קיימת בעייתיות בגירסתם של שני עדי התביעה, בכל הנוגע להיקף מעורבותו של העורר בפרשה זו. אך בסופו של דבר, חומר הראיות שבידי המדינה עומד בדרישותיו של סעיף 21(ב) לחסד"פ לעניין המעצר. באשר לעילת מעצר - גם זו מתקיימת, הואיל ומי שסוחר בכמויות כה גדולות של תחמושת, מותר להניח לחובתו שידע כי כרוכה במעשיו סכנה לציבור. כך בדרך כלל, ומקל וחומר בימינו אלה, כאשר תחמושת המועברת לידיים עויינות, עלולה להיות מופנית כלפי אזרחי ישראל. מעורב אחר בפרשה שוחרר בערבות, אך מספרן של העבירות אשר מיוחסות לעורר גדול מזה של השני, ובעוד שמעשיו של השני בוצעו בשנת 1999, נמשכו מעשיו של העורר עד זמן לא רב לפני מעצרו בשנת 2002.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אבי עמירם לעורר, עו"ד ג'ני גינזבורג למשיבה. 30.9.02).

ע.פ. 7724/02 - יוסף צבי נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה כאשר נתקבל ערעור בתיק פלילי והתיק הוחזר לאותו שופט בערכאה הראשונה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בבימ"ש השלום ברמלה בעבירות של תקיפת עובד ציבור ואיומים, הורשע, ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל וארבעה חודשי מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי של תשעה חודשים. בערעור לביהמ"ש המחוזי הוסכם לבטל את ההרשעה כדי לשמוע עד חדש, אשר לטענת המערער יכול לסתור את גירסת עובד הציבור שבתקיפתו הורשע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדיון יוחזר לבימ"ש השלום אשר יחליט על המשך שמיעת העדים. משנקבע התיק לדיון בפני השופטת ששמעה את התיק, ביקש המערער כי השופטת תפסול עצמה, בטענה כי בהתחשב בידיעתה על הרשעותיו הקודמות, ולנוכח נימוקיה בפסה"ד בנוגע לחוסר מהימנותו של המערער והאמון שניתן מנגד בעדותו של עובד הציבור, וכן בהתחשב בהחלטת השופטת להפעיל את עונש המאסר על תנאי, ננעלה דעתה ביחס למערער. לעומתו טענה המשיבה כי המערער לא העלה בערכאת הערעור את בקשתו להעברת הדיון למותב אחר. כן טענה
כי בנסיבות הענין לא הוכח חשש ממשי למשוא פנים. השופטת דחתה את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה.
דבר יום ביומו הוא שערכאת הערעור מחזירה את התיק לשמיעה לאותו שופט אשר שמע עדים ואף קבע ממצאי מהימנות לגבי עדים, וחזקה על שופט מקצועי שיוכל לחזור בו מממצאים שנקבעו. כך במיוחד כאשר ערכאת הערעור לא קבעה שהתיק יישמע בפני שופט אחר. העובדה ששופט עיין בהרשעותיו הקודמות של נאשם, אין בה בדרך כלל לשמש עילה לפסילתו. ההכרעה לענין פסלות תיפול בכל מקרה על פי מכלול נסיבות הענין וקיומו של חשש ממשי למשוא פנים, הנבדק על פי אמות מידה אובייקטיביות. בדרך כלל יש מקום לתת משקל גם לעמדת השופט.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 3.10.02).

בש"פ 8107/02 - אדרי דוד ולוי יעקב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירת התפרצות ותקיפת שוטרים כאשר לנאשמים עבר פלילי כבד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים ואחר, יצחק לוי, הואשמו בהתפרצות לדירה בחיפה. השלושה נעצרו זמן קצר לאחר הפריצה, ולטענת המשיבה הם התנגדו למעצרם ותקפו שוטרים. המדינה עתרה למעצרם של שלושת הנאשמים עד תום ההליכים ובימ"ש השלום דחה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי, קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
לעניין הראיות לכאורה - השוטרים הבהירו כי ראו את העוררים ושותפם למעשה מגיעים לזירה מספר פעמים, תחילה כדי להשקיף על הדירה אליה התכוונו לפרוץ, ואחר כך כדי לבצע את הפריצה עצמה. זאת ועוד, העוררים נלכדו זמן קצר לאחר שעזבו את הזירה, וההסברים שניתנו ע"י עורר 1 לפשר אחזקתו של פנס וכפפות, הם בלשון המעטה תמוהים. לגופם של דברים - עבירות רכוש אין בהן לבדן כדי להצדיק מעצרו של נאשם עם תום ההליכים. אך באותם מקרים בהם עברו של הנאשם ואורח חייו מלמדים על מי שרואה בעבריינות דרך חיים ולפיכך סכנתו לציבור שרירה וקיימת כל העת, יש מקום למעצר. כאלה הם העוררים. לחובתו של עורר 1 נרשמו עד היום 25 הרשעות קודמות בגין עבירות שתחילתן בשנות ה-70 בעת שהיה נער, והן נמשכו עד לימינו אלה. אותן הרשעות כוללות עבירות של התפרצות לדירות מגורים בגינן הוא נשא בעונשי מאסר, אך בכל אלה לא היה כדי להרתיעו. תמונה דומה מצטיירת מגיליון הרשעותיו של עורר 2, שלחובתו ניצבות 22 הרשעות.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' תמר אולמן לעוררים, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 2.10.02).

ע.פ. 7334/01 - אברהים ג'הג'אה נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של השתתפות בשוד בנק בהתחשב בעונש שהוטל על השותף שהוא בעל עבר פלילי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בהשתתפות בשוד בסניף של בנק הדואר. הוא נהג במכונית המילוט של השודדים. אחד המבצעים האחרים, שישב לידו במכונית, הובא לדין ביחד עימו. שני שותפיהם, שנכנסו לסניף הבנק וביצעו בו את השוד בפועל, נמלטו ולא נתפסו. ביהמ"ש המחוזי העיר בגזה"ד כי בנסיבות הענין ראוי להקל בענשו של המערער, לעומת שותפו, עקב השוני בהיקף ההרשעות הקודמות של כל אחד מהשניים. אך בסופו של דבר גזר לכל אחד משני הנאשמים 56 חודשי מאסר בפועל, בתוספת מאסר על-תנאי. ההבחנה בין השניים התבטאה רק בכך שנגד הנאשם השני הופעלו מאסרים על-תנאי לתקופה מצטברת של 18 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אכן, העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת עבירתו ואת נסיבות ביצועה. צודק הסניגור, ולכך הסכים ב"כ המשיבה, כי על רקע קביעתו, שיש מקום להבחין בין
הנאשמים לעניין חומרת העונש, ראוי היה לביהמ"ש המחוזי לגזור על המערער תקופת מאסר יותר קצרה מזו שנגזרה על שותפו. לפיכך, יועמד ענשו של המערער על 4 שנות מאסר.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, גרוניס. עו"ד א. ריאד למערער, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 19.9.02).

ע.פ. 2933/02 + 2919/02 - יצחק אלוני נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).

המערער, מנהלן ובעל מניותיהן של חברות אלוני, נמצא אשם - על-יסוד הודאתו - בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים, בכך שהיה שותף להסדר כובל שנעשה בין יצרניות מרצפות. הקרטל פעל במשך 14 שנה ונחשף באקראי ע"י הרשות להגבלים עסקיים. המערער נחקר ע"י הרשות פעמיים, בשנים 1984 ו-1991, והכחיש בתוקף את קיומו של ההסדר הכובל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי על אף חלקו הדומיננטי בפעילות הקרטל, הרי לנוכח נסיבותיו האישיות של המערער, ובמיוחד לנוכח היותו נתון להשפעת אחיו המנוח - שעד למותו היה הקובע בניהול חברות אלוני - יש לגזור על המערער 21 חודשי מאסר, מתוכם 9 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, בצירוף קנס בסך 350,000 ש"ח. על גזר-דין זה ערערו הן המדינה והן המערער. הערעורים נדחו.
בעקרון, העונש ההולם בעבירות כלכליות הוא מאסר בפועל. מבצעיהן של עבירות כאלה - אנשים שומרי-חוק בדרך-כלל, המוכרים בקהילותיהם כאנשים נשואי-פנים - אינם פועלים מתוך מצוקה כלכלית או סוציאלית, וכל מטרתם היא הפקת רווחים קלים על-חשבון הציבור. לעונש של מאסר בפועל אפקט מרתיע במיוחד כלפי מגזר עברייני זה. טענת המערער בדבר היעדר מודעות לפליליותו של ההסדר הכובל במשך שנים, נשללת במובהק, לנוכח החקירות שנחקר במהלך השנים. ביהמ"ש המחוזי איזן כראוי בין חומרת התנהגותו של המערער לבין נסיבותיו האישיות והמשפחתיות ואין מקום להתערבות בהחלטתו.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד יעקב וינרוט ואורי בר למערער, עוה"ד גב' מיכל הלפרין, גב' איריס אכמון וגב' שרון קיסר למשיבה. 1.10.02).

ע.א. 3296/01 + 6779/00 - אליעזר וולובסקי עו"ד נגד הכונס הרשמי ואח'

*מעמד להגשת ערעור על החלטה במסגרת הסדר נושים ופירוק חברות (בקשה למחיקת הערעור על הסף - הבקשה נדחתה).

בערעורו תוקף המערער פס"ד של ביהמ"ש המחוזי אשר אישר הסכם בין המשיב 2, המשמש כמנהל מיוחד ומפרק של מספר חברות, לבין המשיבים 5-3. המערער שימש, בשלב קודם, מפרק זמני של החברות, וכן מנהל מיוחד שלהן. טוען המערער כי קם לו מעמד להגשת הערעור, שכן הוגשה נגדו תביעה אישית ע"י המפרק, לתשלום פיצויים בסכום של 10 מליון ש"ח, בגין נזקים נטענים שהמערער גרם להם בתפקידו כמפרק זמני המערער טוען, כי בהסכם שאושר ע"י ביהמ"ש התחייב המפרק שלא לנקוט בהליכים ולא להעלות טענות נגד המשיבים 5-3, בקשר לפעולות שביצעו. על רקע זה טוען המערער כי קיים חשש לקנוניה בין המשיבים אשר מקפחת אותו. משכך, קם לו אינטרס אישי המקנה לו מעמד בערעור. המשיבים 5-2 מבקשים למחוק את הערעור על הסף. הבקשה נדחתה.
על פי המבחנים שבפסיקה למערער מעמד להגיש את הערעור. פסה"ד מאשר הסכם המשחרר גורמים שונים מאחריות ומותיר את המערער, על רקע תביעה שהוגשה נגדו, לשאת לבדו בסיכון כי יחוייב בגין אחריות בגובה של מליוני ש"ח. קיימת אפשרות ממשית כי פסק דינו של בימ"ש קמא יפגע, באופן מהותי, באינטרס כספי ורכושי של המערער. פגיעה מסוג זה מצמיחה למערער מעמד בדין, לרבות לשם הגשת ערעור על פסה"ד.