רע"ב 8921/02 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים המיוחדת ויונה אברושמי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
*ביטול החלטה לשחרור מוקדם של אסיר כאשר לאחר החלטת השחרור התברר שהאסיר השתמש בסמיםא. המשיב-2 (להלן: המשיב) הורשע בעבירת רצח של אמיל גרינצוייג, בהפגנה של שלום עכשיו, ונדון למאסר עולם. ביום 23.2.1984 החל המשיב מרצה את ענשו, וביום 22.2.1995 קצב נשיא המדינה את העונש והעמידו על 27 שנים. בשל עבירה אחרת שעבר בעת שהותו בכלא (דקירת שני סוהרים באמצעות דוקרן) נגזרו על המשיב, בין היתר, 12 חודשי מאסר בפועל, מתוכם 6 חודשים במצטבר. בשנת 1997 הורשע המשיב בהחזקת סמים לשימוש עצמי ועונשו נגזר למאסר על-תנאי. משקרב מועד סיום שני-שלישים מתקופת מאסרו, וכהוראת סעיף 5 לחוק השחרור, ביקש המשיב כי ועדת השחרורים המיוחדת תורה על שחרורו על-תנאי. הוועדה החליטה ברוב דעות, לשחרר את המשיב ממאסרו. היועץ המשפטי עתר נגד החלטה זו לביהמ"ש לעניינים מינהליים ועתירתו נדחתה. לאחר שביהמ"ש נתן את פסק-דינו הודיע שירות בתי-הסוהר כי בבדיקת שתן שנערכה למשיב כשבועיים קודם לכן, נתגלה סם אקסטזי. היועהמ"ש ביקש רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש וזו נדונה כערעור. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לוועדה לדיון נוסף.
ב. הנטל מונח על שיכמו של האסיר לשכנע את ועדת השחרורים כי ראוי הוא להשתחרר לאחר שריצה שני-שלישים ממאסרו. החוק מבחין בין ועדת שחרורים רגילה לבין "ועדת שחרורים מיוחדת" אשר נועדה לדון באסירים שנדונו למאסר עולם, גם אם ענשם נקצב. לגבי ועדת שחרורים מיוחדת קובע החוק כי "בבואה להחליט בענין שחרור על תנאי של אסיר עולם, תשקול... האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה". חילוקי הדעות בוועדת השחרורים נסבו, בעיקרם, על השאלה אם חל במשיב שינוי בולט וממשי כאמור. כך היה אף בביהמ"ש המחוזי.
ג. בינתיים, כאמור, נעשתה למשיב בדיקת שתן שהראתה כי המשיב השתמש בסם. תוצאות הבדיקה לא נודעו אלא לאחר שביהמ"ש נתן את פסק-דינו. המשיב מכחיש כי נטל סם אקסטזי. טיעון זה ראוי לו כי יעלה לפני ועדת השחרורים. לו מדובר היה במקרה חד-פעמי של צריכת סם, בלא כל רקע עברייני, אפשר לא היה מקום לייחס משקל רב לבדיקת השתן. ואולם למשיב עבר פלילי קודם מעשה הרצח ואף בהיותו בכלא דקר שני סוהרים, הורשע בדינו ונדון לשנה מאסר. כך אף באשר לשימוש בסמים לאחר שנדון למאסר. ועדת השחרורים וכמותה ביהמ"ש המחוזי לא ייחסו משקל ניכר לכל אלה. ואולם בשים-לב לבדיקת הסם האחרונה, יוחזר הדיון לוועדת השחרורים המיוחדת, כדי ליתן אפשרות ליועץ המשפטי להעלות לפני הוועדה את נושא בדיקת הסם.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עו"ד ענר הלמן לעותר, עו"ד אבי עמירם למשיבים. 23.10.02).
ע.א. 4609/99 - בעלי מקצוע נכסים בע"מ נגד ג'יי סטנלי סונדרס ושמעון נוריאני(מחוזי ת"א - ה.פ. 1674/96 - הערעור נדחה).
*תום הלב הנדרש לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין ברכישת מקרקעין הרשומים ע"ש המוכר כשהרישום לא היה נכון. *תום הלב של קונה מקרקעין הרשומים ע"ש המוכר כשהרישום לא היה נכון צריך להמשך מעת רכישת המקרקעין ועד לאחר הרישוםא. בשנת 1974 רכש המשיב 1 (להלן: הבעלים המקורי) זכות חכירה בדירה בת"א, וזו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. הבעלים המקורי, תושב ואזרח ארה"ב, שהה בעת הרכישה בישראל לשם לימוד רפואה. הוא עזב את ישראל בשנת 1983 ולפי טענתו הושכרה הדירה ע"י פרקליטו לאנשים שונים. ביום 29.06.96 פנה המשיב 2 (להלן: המוכר)
לביהמ"ש המחוזי בת"א בתביעה לסעד הצהרתי לפיו רכש את זכויות החכירה בדירה, וזכאי להירשם כבעל זכויות החכירה. לטענתו, הבעלים המקורי מכר לו את זכויותיו בדירה בשנת 1983 תמורת 10,000 דולר, ובשל חזרתו של הבעלים המקורי לארה"ב לא בוצעה העברת הזכויות. המוכר ביקש וקיבל היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, בדרך של תחליף המצאה ע"י פרסום בעיתונים בארה"ב. מאחר שהבעלים המקורי לא התייצב לדיון נתן ביהמ"ש פס"ד ביום 10.03.97, (להלן: פסה"ד) בו הוצהר כי המוכר הוא בעל זכויות חכירה בדירה, ומונה כונס נכסים לצורך רישום הזכויות בדירה ע"ש המוכר.
ב. כחודשיים לאחר מתן פסק הדין ולפני רישום זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין התקשר המוכר בחוזה עם המערערת (להלן: הקונה), למכירת זכויותיו בדירה תמורת 152,000 דולר. במעמד חתימת החוזה הופקד בנאמנות אצל עו"ד סך של 30,000 דולר לטובת המוכר. ביום 9.6.97 נרשם המוכר בלשכת רישום המקרקעין כבעל זכות החכירה המהוונת בדירה. באותו מעמד נרשמה הערת אזהרה לטובת הקונה, וזו העבירה למוכר 50,000 דולר נוספים. ביום 19.08.97 נחתם שטר העברת זכות שכירות בין המוכר לקונה בלשכת רישום המקרקעין, והקונה העבירה את יתרת התמורה למוכר.
ג. ביום 14.09.97, נודע לבעלים המקורי על מתן פסה"ד, וכעבור יומיים הגיש בקשה לצו מניעה זמני שיאסור לבצע כל עיסקה בדירה עד למתן החלטה בבקשה לביטול פסה"ד. ביהמ"ש נעתר לבקשה והוסיף כי הצו הזמני יבוטל אם לא תוגש בקשה לביטול פסה"ד. באת-כוח הבעלים המקורי לא ידעה על קיומה של אותה החלטה וביום 30.09.97 ביטל ביהמ"ש את צו המניעה הזמני. סמוך לאחר מכן נרשמה הקונה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת הזכויות בדירה. הבעלים המקורי הגיש בקשה להשבת צו המניעה הזמני על כנו ובהסכמת בעלי הדין הביאו ראיות לגוף המחלוקת שביניהם כדי שביהמ"ש המחוזי יכריע בזכויותיהם של בעלי הדין, תחת שידון בביטולו של פסה"ד. בפסק דינו הגיע ביהמ"ש למסקנה כי זכותו של הבעלים המקורי עדיפה על זכות הקונה, וקבע כממצא כי המוכר לא הוכיח את קיום העיסקה של העברת החכירה בינו לבין הבעלים המקורי.
ד. נוכח היעדר עיסקה בין הבעלים המקורי למוכר, התמקד הדיון ביחסים בין הבעלים המקורי לקונה, על רקע הוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין, הקובע כי "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". ביהמ"ש המחוזי ציין כי קודם להשלמת הרישום הובא לידיעת הקונה דבר העתירה של הבעלים המקורי למתן צו המניעה, ומשידעה הקונה את טענותיו של הבעלים המקורי, אין היא יכולה לטעון כי הרישום הושלם בתום לב. השאלה הנוספת היתה מהו המועד הקובע לגבי קיומו של תום הלב. לטענת הקונה, מועד זה הוא שעת החתימה על העיסקה בינה לבין המוכר ביום 21.05.97. ובשעה זו לא ידעה הקונה דבר על טענותיו של הבעלים המקורי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תום הלב, הנדרש בהוראת סעיף 10, חייב להתקיים במועד הרישום. הערעור נדחה.ה. המבחן לתום הלב הנדרש בהוראת סעיף 10 לחוק, הוא סובייקטיבי. בפנייתו לביהמ"ש בבקשה לביטול פסק הדין פירט הבעלים המקורי את טענותיו, לפיהן נלקחו ממנו הזכויות בדירה שלא כדין. הידיעה על תביעת זכות של אדם אחר בנכס, שוללת, באופן עקרוני, את האפשרות לטעון לקיומו של תום לב. השאלה היא, איפוא, מה המועד הקובע של קיום תום הלב. התשובה לכך היא כי רק מעשה הקניין בנכס הופך את הקונה ל"רוכש זכות במקרקעין" במובן סעיף 10 לחוק. מאחר שהרישום הוא תנאי הכרחי להגנה על הרוכש, מן הראוי כי יסוד תום הלב ימשך וילך עד למועד הרישום. אין ליצור הפרדה בזמן בין קיום תום הלב לבין ביצוע הרישום.
ו. יתירה מזאת, באשר לטענתה של הקונה כי יש לבחון את תום הלב בעת עריכת עיסקת המכר - בעת החתימה על חוזה המכר בין המוכר והקונה, ביום 21.05.97, הזכויות בדירה היו רשומות עדיין על שם הבעלים המקורי. נמצא, כי לעת ההיא הקונה כלל לא יכלה להסתמך על הרישום בתום לב, כנדרש על פי סעיף 10 לחוק. עובדה זו עשוייה להוות נימוק נוסף להעדפת הבעלים המקורי ולשלילת ההגנה על הרוכש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטות - השופטים אנגלרד וטירקל, הוסיף הערה הנשיא ברק. עו"ד ארי מילשטיין למערער, עוה"ד מרדכי ציבון ומשה טייטלבאום למשיבים. 23.10.02).
ע.פ. 396/01 - יהושע ברדה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה ל"עונש מופחת" בהרשעה ברצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 1/98 - ערעור על מידת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער והמנוחה גרציה ברדה נישאו בשנת 1986 ולבני הזוג נולדו שני ילדים. בבוקר יום 14.5.98, כאשר התעורר המערער משנתו, ירד לקומה השניה של דירתו, נטל סכין מטבח וחזר לחדר השינה שם החל לדקור את המנוחה. משזו הקיצה משנתה, התחננה על נפשה אך המערער לא הרפה ממנה והוסיף לדקור אותה וגרם למותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח. טענת הסניגור היתה כי יש להחיל את סעיף 300א' לחוק העונשין, בדבר עונש מופחת בעבירת רצח. טענתו היתה שחייהם של המערער והמנוחה לא חרגו מאורח חייהם של בני-זוג רגילים, ואף שהיו מלווים בעליות ומורדות, לא ניתן להצביע על סכסוך מוגדר או על מניע למעשה. לפיכך, ההסבר האפשרי היחיד להתנהגותו המערער מצוי בליקוי שכלי ממנו הוא סובל.
ב. ביהמ"ש המחוזי מצא כי בניגוד לנקודת המוצא של מומחי ההגנה, לפיה היו יחסיו של המערער עם המנוחה תקינים היה קיים סכסוך ממושך בין בני הזוג ויחסיהם היו מעורערים. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי הראיות מביאות למסקנה כי גם אם קיים ליקוי שכלי אצל המערער, הוא לא נכנס לגדרו של סעיף 300א לחוק העונשין, הואיל ולא היה באותו ליקוי כדי להגביל את יכולתו של המערער "במידה ניכרת" להבין את אשר הוא עושה או להימנע מהדקירות. בעקבות כך גזר ביהמ"ש המחוזי למערער מאסר עולם. הערעור נדחה.
ג. המחוקק בחר לקצוב לצידה של עבירת רצח עונש חובה של מאסר עולם, וזהו איפוא הכלל. סעיף 300א נועד לתת מענה למקרה החריג בלבד, בו תחושת הצדק מתקוממת כנגד הטבעת תווית של "רוצח" על מצחו של נאשם אשר נמצא כי מצבו הנפשי אינו ככל האדם. לסעיף זה נקבעו תנאים מוקדמים להחלתו והם: ראשית, קיומם של אחד מאלה בנאשם - "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי"; שנית, ה"הפרעה" או ה"ליקוי" הגבילו במידה ניכרת את יכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את יכולתו לבחור בדרך פעולה שונה. הוכחת קיומם של שני התנאים המצטברים בהם עוסק סעיף 300א, מוטלת על שכמו של הנאשם, אף שמידת השכנוע בה הוא נדרש לעמוד אינה זו בה חייבת התביעה (מעבר לספק סביר), והוא יצא ידי חובתו ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות.
ד. נקודת המוצא שהיתה מקובלת על מרבית המומחים, הינה כי מחלת אפילפסיה ממנה סובל המערער, ותופעות הלוואי הכרוכות בה (נפילות וחבלות ראש), גרמו למערער נזק מוחי אשר התבטא גם בליקויים קוגניטיביים. אולם בעוד שמומחי המשיבה סברו כי מדובר בתסמונת אפילפטית טמפורלית, השקפתם של מומחי ההגנה, אשר הניחו כנתון כי למערער לא היה מניע לעשות את אשר עשה, היתה שהמערער לוקה בנזק לאונות הפרונטליות וסובל מדמנסיה, ואלה הגבילו במידה ניכרת את כושרו השכלי ואת יכולתו להימנע מהמעשה. השקפתם של מומחי ההגנה נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי, מאחר ומצא, כאמור, כי הנחת המוצא שלהם בדבר טיב יחסיהם של בני הזוג, היתה שגויה.
ממצא זה של ביהמ"ש הוא במישור העובדתי בו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. כיוון שחוות הדעת שהוגשו מטעם הסניגוריה התבססו על יסוד שהוכח כשגוי, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להעדיף את חוות דעתם של מומחי המשיבה על זו של מומחי ההגנה.
ה. הצגתן של חוות דעת נוגדות, גם בתחום הרפואי, היא תופעה שכיחה בבתי המשפט, אך קיומה של מחלוקת אינה מונעת מסקנה בשאלה הטעונה הכרעה. הכרעה זו מסורה לביהמ"ש עליו מוטלת החובה לבחון את כוחן המשכנע של התיזות השונות, לאור הנחות היסוד עליהן הן התבססו, הבדיקות שנעשו, והראיות האחרות שהובאו לביהמ"ש.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד משה מרוז ודרור שטרן למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 31.10.02).
רע"א 7624/00 - דב כהנא נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*הפחתה בסכומו של חוב לאחר הגשת התביעה אינה מצריכה הגשת תביעה חדשה (הבקשה נדחתה).
באוקטובר 1993, הגיש המשיב, לבימ"ש השלום בחיפה, תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש, בגין יתרת חוב בסך של כ-69 אלף ש"ח. בספטמבר 1995, הגיש המשיב בקשה למתן פס"ד בהיעדר הגנה. ביום 6.6.1996 ניתן פס"ד (להלן: "פסה"ד הראשון"), בו חוייב המבקש לשלם למשיב את הסכום שבתביעה. נפתח תיק הוצל"פ נגד המבקש, ומכיוון שביום מתן פסה"ד הראשון כבר היתה יתרת חובו של המבקש נמוכה יותר מהסכום שנקבע בפסה"ד, ועמד על 38 אלף ש"ח בלבד, העמיד המשיב את קרן סכום החוב בתיק ההוצל"פ על סכום החוב האמיתי. המבקש הגיש בקשה לביטול פסה"ד הראשון, שכן הסעד שניתן בו מוטעה. נקבע כי אכן יש לבטל את פסה"ד הראשון, משום שאינו משקף את האמת העובדתית ביום הינתנו. בהמשך ניתן פס"ד בו חוייב המבקש לשלם למשיב את סכום החוב הנכון (להלן: "פסה"ד השני"). המבקש הגיש ערעור על פסה"ד השני לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. המבקש טוען כי שגה ביהמ"ש המחוזי משאישר את פסה"ד השני, וזאת משום שהתביעה המקורית שהגיש המשיב התבססה על עילת תביעה שונה מזו שעמדה ביסוד פסה"ד השני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שינוי סכומו של חוב לאחר שהוגשה התביעה, אינו מצדיק לראות את התביעה המקורית כבטלה. אין לומר כי עילת התביעה עברה מן העולם ברגע שהחוב לתובע פחת. מסקנה זו היתה מביאה לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, כי כל נתבע שישלם לתובע סכום מזערי על-חשבון חובו, לאחר שהוגשה התביעה נגדו, יביא לכך שהתובע יצטרך למחוק את תביעתו "הישנה" ולהגיש תביעה חדשה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד א. טנדלר למבקש, עו"ד אהוד הרצוג למשיב. 29.10.02).
רע"א 4217/01 - מתכות עפולה בע"מ וסהר חברה לביטוח בע"מ נגד ישראל (שרלי) סיבוני ואח'
*כאשר סכום פיצוייו של תובע בנזיקין "נבלע" עקב רשלנות תורמת ותגמולי הביטוח הלאומי, למרות שהעילה לתביעה היתה מוצדקת, חובת תשלום האגרה היא על התובע (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב הגיש תביעה נגד המבקשות לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה. ביהמ"ש קבע כי נזקיו של המשיב מסתכמים בסכום כולל של 1,5 מליון ש"ח. ברם, לאחר ניכויי רשלנות תורמת ותגמולים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי, נבלעה תביעתו של המשיב, כך שבפועל הוא לא היה זכאי לפיצוי. בעקבות פסה"ד חוייב המשיב בתשלום אגרת בימ"ש. השאלה שהתעוררה היא האם תביעה שנבלעה משמעה "[ש]נדחה ההליך", כמשמעות ביטוי זה בתקנה 6(ב)(5) לתקנות בימ"ש (אגרות), המורה כי במקרה בו "נדחה ההליך... ישלם התובע את האגרה החלה...". לטענת המבקשות, אכן נדחתה תביעתו של המשיב ויש לחייבו בתשלום האגרה. ביהמ"ש המחוזי פירש את המילים "נדחה ההליך" כדחיית
התביעה לגופה עקב דחיית עילות התביעה שביסודה. הואיל ובמקרה דנן, לא נדחתה עילת תביעתו של המשיב אלא הסעד הכספי שנקבע לו נבלע בתשלומי הביטוח לאומי והרשלנות התורמת, אין לומר ש"נדחה ההליך". על כן הטיל את תשלום האגרה על המבקשות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לצורך השאלה על מי מבעלי הדין יוטל תשלום האגרה, על ביהמ"ש לבחון את תוצאות ההליך. ובענייננו, התוצאה הסופית של פסה"ד היתה כי אף שעילת תביעתו הוכרה, וחרף העובדה שהיא מזכה אותו בפיצויים כספיים, לא קיבל המשיב בסופו של יום תשלום כספי כלשהו. בנסיבות אלה, יש לומר כי "נדחה ההליך", לפי תקנה 6(ב)(5) לתקנות האגרה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד נשיץ ברנדס ושות' למבקשות, עוה"ד זהר קליר וזינגר למשיבים. 29.10.02).
בג"צ 10399/01 - להב משה ואח' נגד סולל בונה בע"מ וביה"ד הארצי לעבודה
*אי התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
בביה"ד לעבודה התנהלה תביעה של מאות עובדים, שנסבה על זכויותיהם הכספיות עקב פרישתם פרישה מוקדמת מעבודתם אצל המשיבה - חברת סולל בונה בע"מ - במסגרת הסכם שנערך להבראת החברה בשנים 1986-1987. ביה"ד הארצי לעבודה נתן פסק דינו בערעור והעותרים מבקשים התערבות בג"צ בפסה"ד. העתירה נדחתה.
גם אם נכונה טענתם של העותרים כי ההליכים נוגעים למספר רב של אנשים, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להפוך את השאלה הנדונה, לשאלה עקרונית מהותית. הטענות שהועלו כנגד ההליך בביה"ד האיזורי נטענו בביה"ד הארצי לעבודה ונדחו על ידו ובג"צ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות ביה"ד הארצי.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גרוניס. עוה"ד עודד קלמרו, משה יאיר וגב' איילת יאיר לעותרים, עו"ד גב' מיכל שקד למשיבה. 27.10.02).
רע"א 4127/02 - דוד יעקובוביץ ושות' בע"מ נגד רהיטי הפירמה ג.פ. בע"מ ואח'*היענות לבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור (הבקשה נדחתה). במאי 95 נחתם חוזה שכירות בין המשיבה לבין המבקשת, ולפיו שכרה המשיבה מבנה לתקופה של 9 שנים וחצי תמורת תשלום חודשי של 6,000 דולר. החל בחודש אוגוסט 96 החלה המשיבה לשלם למבקשת דמי שכירות בסכום של 4,500 דולר. המבקשת הגישה לבימ"ש השלום בחיפה תביעה נגד המשיבה לפינוי המבנה ולפיצוי כספי. טענתם המרכזית של המשיבים היתה, כי במהלך חודש אוגוסט 1996 הסכימו, בכתב, מנהלי המבקשת, כי דמי השכירות יופחתו לסכום של 4,500 דולר לחודש. טענה זו נתמכה בעותק צילומי של מסמך. המשיבים ציינו, כי המקור נמצא ברשותו של אחד ממנהלי המבקשת. מנגד טענה המבקשת כי המסמך הצילומי מזויף. בימ"ש השלום העדיף את גירסת המבקשת, וקבע כי המשיבים יפנו את המושכר וישלמו למבקשת כ-400 אלף ש"ח. עובר להגשת הערעור לביהמ"ש המחוזי נמצא "המקור" של הנספח כאשר החלו בפינוי המושכר. "המקור" נמסר לבדיקתו של גרפולוג שקבע כי מדובר במסמך אוטנטי. המשיבים ביקשו מביהמ"ש המחוזי להגיש את שני המסמכים האמורים ("המקור" וחוות דעת הגרפולוג) כראיות. ביהמ"ש המחוזי התיר את הגשת המסמכים שהם "לב ליבו של הדיון בתיק", החליט לקבל את הערעור, והשיב את הדיון לביהמ"ש השלום על מנת שישקול גם את הראיות החדשות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הוא, אכן, כי ביהמ"ש שלערעור אינו דן בראיות שלא הוגשו בערכאה הראשונה. עם זאת, לכלל זה חריג. בתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע, כי ביהמ"ש יתיר לבעל-דין להגיש ראיות נוספות בערעור. בין היתר, כאשר ביהמ"ש שלערעור רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי שני המסמכים האמורים הם בבחינת ראיות שיש בהן כדי להכריע את התיק הנדון. על כן אין להתערב בהחלטתו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד נפתלי נשר למבקשת, עו"ד עמנואל סולומונוב למשיבים. 29.10.02).
רע"א 1708/02 - ניר בנים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד ראובן נוימן*דחיית בקשה לדחיית תביעה על הסף שנומקה ב"מעשה בי"ד"(הבקשה נדחתה). "פסק משקם" ניתן בהתאם לחוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי, ואושר בביהמ"ש המחוזי. פסק המשקם קבע, בין היתר, כי המשיב זכאי לכך שכרטיסו אצל המבקש יזוכה בסכום של 152 אלף ש"ח (להלן: "סכום ההפחתה"). המבקש זיכה את כרטיסו של המשיב בסכום ההפחתה, אלא שבמועד מאוחר יותר, על דעת עצמו, ביטל פעולה זו. המבקש סבור, כי חשבון המשיב זוכה בעטייה של טעות משרדית - טעות שתוקנה מייד לאחר שנתגלתה. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר, לחיוב המבקש בתשלום סכום ההפחתה, בתוספת ריבית והצמדה. המבקש הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף וביהמ"ש החליט לדחות את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
דחייה על הסף של תביעה הינו צעד קיצוני הננקט במצבים חריגים. יש לנהוג בזהירות רבה ולעשות שימוש באמצעי זה רק באותם מקרים שבהם ברור כי סיכויי התביעה הנם, למעשה, אפסיים, כך שאין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש. אין זה המקרה שבפנינו. אשר לטענת מעשה בי"ד שהועלתה - עילת התביעה היא חיוב חשבונו של המשיב בסכום ההפחתה בניגוד לפסק המשקמת. עילת התביעה שונה מעילת התביעה שהיתה בפני המשקמת שעניינה היה בקביעה מהו חובו של המשיב למבקש נכון ליום ההסדר.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד אלון בן וגב' שלומית ארליך למבקש, עו"ד דורון חסדאי למשיב. 29.10.02).
רע"א 7258/02 - שלמה אבסטדו נגד דיור לעולה בע"מ ואח'
*סעד זמני נגד מימוש משכון על דירה עד לבירור התובענה כשניתן פס"ד עקב אי התייצבות הנתבע (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש והמשיבה התקשרו בהסכם למכירת דירתו של המבקש למשיבה. המשיב 4 (להלן: הבנק) הלווה למשיבה כספים לצורך רכישת הדירה, והמבקש חתם על התחייבות לרישום משכון על זכויות המשיבה בדירה לטובת הבנק. נרשמו הערות אזהרה לטובת המשיבה ולטובת הבנק, ונרשם משכון על זכויותיה של המשיבה בדירה אצל רשם החברות. משלא עמדה המשיבה בפירעון ההלוואה, החל הבנק בהליכי הוצל"פ למימוש המשכון. לטענת המבקש לא שילמה המשיבה את מלוא התמורה על-פי הסכם המכר. המשיבה מצדה הגישה לביהמ"ש המחוזי, בקשה למתן הוראות, להעברת הזכויות בדירה על-שמה. המבקש לא התייצב לדיון וביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת המשיבה, והורה על העברת הזכויות בדירה על-שמה. או אז הגיש המבקש בקשה לעיכוב הליכים ולקיום דיון במעמד שני הצדדים בבקשה למתן הוראות, בטענה כי לא קיבל הזמנה לדיון וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המבקש מעלה טענות שונות בנוגע לאי תשלום יתרת התמורה בגין מכירת הדירה, ואילו מנגד טוענים המשיבה והבנק כי התמורה שולמה במלואה. טענות אלו דורשות
בירור עובדתי בפני הערכאה הדיונית, אשר דנה בבקשה למתן הוראות. משכך, ומשלא ניתן למבקש יומו בביהמ"ש, יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר אליו את הדיון בבקשה, למען ישמע את טענות שני הצדדים ויכריע במחלוקת שנפלה ביניהם.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יצחק מקמל למבקש, עוה"ד יוסף יפרח לדיור עולה, עו"ד יאיר שילה לבנק. 22.10.02).
בש"פ 8629/02 - אילן יעקב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה חמורות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של עבירות מרמה חמורות יחד עם אחר. השותף הורשע בעיסקת טיעון ונדון למאסר. נגד העורר ביקשה המדינה מעצר עד תום ההליכים ובימ"ש השלום הורה על שחרורו בערבות בציינו שבמהלך השנה שחלפה מאז ביצוע העבירות ועד ללכידתו, לא נמלט העורר לחו"ל. ביהמ"ש המחוזי, בערר המדינה, ציין כי מדובר בהתארגנות בקבוצה לצורך ביצוע גניבת כספים, תוך תחכום, שימוש בתעודת זהות מזוייפת והיקף ניכר של רכוש כאשר מדובר בשיטה ולא במעידה חד פעמית. לפיכך אין מקום לחלופת מעצר. הערר נדחה.
מדובר בעבירות רכוש שככלל אינן מקימות חזקת מסוכנות. אף על פי כן, בנסיבות מסויימות, באות הן בגדר סיכון בטחונו של אדם או של הציבור. על נסיבות אלה עמד ביהמ"ש העליון במספר החלטות. (כגון: בש"פ 7803/01 סביר נ"ח 43). המבחנים שננקטו הם ביצוע שיטתי, בהיקף ניכר תוך התארגנות של מספר עבריינים ושימוש באמצעים מתוחכמים ובעזות מצח. כל אלה התקיימו בענייננו ודי בכך כדי לבסס את יסוד המסוכנות המקים עילת מעצר. אל מול אלה אין משקל לעובדה שהעורר לא נמלט מן הארץ עד שנעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' פנינת ינאי לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 16.10.02).
בג"צ 1126/02 - נימר בן עבדאללה אבו עסא ואח' נגד שר הפנים
*דחיית בקשה ל"איחוד משפחות" כאשר מדובר ב"נישואי ביגמיה" (העתירה נדחתה).
בקשה שהגיש העותר למשרד הפנים ל"איחוד משפחה" עם אשתו נדחתה. העתירה תוקפת דחייה זו. העתירה נדחתה. המדיניות של משרד הפנים היא שלא להידרש לבקשות של איחוד משפחה במקום שמדובר בנישואי ביגמיה, באשר היענות לבקשה במקום שבן-הזוג הישראלי חייב עצמו בעבירת ביגמיה, יש בה לא אך סיוע בעקיפין - לאחר מעשה - לביצוע העבירה, אלא עידוד ביצועה של העבירה גם-כן. משרד הפנים סירב להיעתר לבקשת העותר, הואיל והעותרת השניה נשואה לעותר, נישואי ביגמיה. מדיניות משרד הפנים מושתתת על טעמים טובים וראויים, ואין עניינם של העותרים מהווה חריג ראוי למדיניות הכללית. אם, אמנם - כטענת העותרות - סירוב לעותר יפגע באישה פגיעה קשה, יכול העותר ללכת אחריה למקומה, שהרי אישה הוא, ודאגתו לאישתו ולילדיו היא הדאגה הראשונה שחייבת להטריד אותו.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עו"ד רענן כרמון לעותרים, עו"ד גב' שרון רוטשנקר למשיב. 23.10.02).
בש"א 7720/02 - רות ליטבין נגד מוני עזורה, עו"ד
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון שהתבססה על כך שעוה"ד שנגדו הוגשה התביעה "ידוע" בעיר בה הוגשה התביעה (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המבקשת הינה תושבת חיפה. המשיב הגיש נגד המבקשת תובענה בבימ"ש השלום בחדרה לתשלום שכר טרחה. המבקשת הגישה נגד המשיב תובענה שכנגד בה טענה לפגמים בעבודתו. כעת הגישה המבקשת בקשה להעברת מקום הדיון, היות והמשיב הינו עו"ד ידוע בחדרה והסביבה. הבקשה נדחתה.
כבר נאמר לא אחת כי "אין סעיף 78 לחוק בתי המשפט... משמש לשם העברת מקום הדיון מקום שנטענת עילה לפסלות שופט". העובדה כי המשיב הינו עו"ד הפועל בחדרה אינה יכולה, כשהיא עומדת לבדה, לפסול את ביהמ"ש בחדרה מלדון בתובענות שבין הצדדים. אם המבקשת סבורה כי קם חשש ממשי למשוא פנים, פתוחה בפניה הדרך לנקוט באמצעים שמעמידים לרשותה דיני הפסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חגי אסרף למבקשת, עוה"ד אלישע אטיאס ואפרים נוה למשיב. 16.10.02).
עע"ם 1890/02 + 1871/02 - יהודה וכוכבה בן יוסף
*ביטול פס"ד שהתבסס, בין היתר, על הליכי גישור-פישור (הערעור נתקבל).
משנדרש בימ"ש קמא בפסק-דינו להליך הגישור-פישור שהיה בין בעלי-הדין, שוב אין הכרעתו בדין יכולה לעמוד. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שעל-פי הכרעת-הדין, ראה ביהמ"ש את הוועדה המחוזית כאילו הסכימה לדברים מסויימים שלמעשה לא הסכימה להם. גם באי-כוח בעלי-הדין - כולם - הסכימו כי דין פסה"ד של בימ"ש קמא ביטול. הסיכסוך נושא הדיון יוחזר לבימ"ש קמא להכרעה בו על-פי הדין.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, גרוניס. 23.10.02).
בג"צ 5611/02 - שמואל לם נגד מבטחים - מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ ואח'
*דחיית עתירה נגד החלטת ביה"ד לעבודה שלא להכיר בתביעה כ"תביעה ייצוגית" (העתירה נדחתה על הסף).
העותר חבר בקרן פנסייה מקיפה לעמיתים ותיקים של מבטחים (המשיבה 3). החל ביום 1.12.00 מקבל העותר פנסייה חדשית בהתאם לתקנות קרן הפנסיה (להלן: התקנות). העותר הגיש ערעור לוועדת הערעורים לענייני מבטחים שבהסתדרות בה טען כי דרך חישוב שיעור הפנסיה על-ידי מבטחים שגויה. ועדת הערעורים דחתה את תביעת העותר ועל כך הגיש ערעור לביה"ד האזורי לעבודה. במקביל הגיש העותר בקשה להכיר בתביעתו כייצוגית ובקשתו נדחתה. ביה"ד הארצי לעבודה דחה בקשת רשות ערעור בקבעו, כי ההלכה היא שיש לנקוט במתן היתרים להכיר בתובענה כייצוגית, במשורה ובמקרים מיוחדים בלבד, בשים לב לייחודיותו של הליך התובענה הייצוגית. העתירה נדחתה על הסף.
מתן רשות להגשת תובענה ייצוגית נתונה לשיקול דעת ביה"ד. כך גם מתן רשות ערעור. מכאן, שמדובר בשתי החלטות שכל אחת מהן היא החלטה שבשיקול דעת. זוהי משוכה ראשונה אותה לא עבר העותר. ביה"ד האזורי יישם את הדין וההלכה הנוגעים לעניין ושקל את כל השיקולים הרלבנטיים לשאלת ההכרה בתובענה כייצוגית. מבלי להתייחס לקביעתו של ביה"ד הארצי לפיה יש לנקוט במתן היתרים לנהל תובענות ייצוגיות במשורה ובמקרים מיוחדים, לא קמה עילה להתערבות בהחלטת ביה"ד הארצי לעבודה, על-פי המבחנים הנקוטים בבג"צ להתערבות כזו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. העותר לעצמו, עו"ד גב' שרון (שביט) כפתורי למשיבה. 23.10.02).
בש"פ 7030/02 - יוסף ביטון נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של דקירות תוך "סכסוך נהגים" (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
תוך כדי סכסוך בין נהגים, דקר העורר בסכין נהג רכב אחר וגרם לו לפציעות בריאותיו. לבקשת המדינה נעצר העורר עד תום ההליכים. המעשה בוצע כחודש לאחר שהעורר הופנה לשירות-המבחן לקבלת תסקיר בגין עבירה של התפרצות לרכב. הערר נתקבל.
על-פני הדברים, התנהגותו של העורר מלמדת על מסוכנותו, ובשל הרקע לביצוע העבירה, נכון היה לעצור אותו עד תום ההליכים. מנגד, העורר הוא צעיר בן 19, שעברו נקי. מכתב-האישום, שבו הואשם עם אדם נוסף בעל עבר מכביד, עולה, כי כבר התחבר לחברה עבריינית. בנסיבות אלה, החזקתו במעצר לתקופה ממושכת עשוייה לדרדר אותו דרדור חמור לפשע. שירות-המבחן סובר, כי ניתן בשלב זה של חייו של העורר להפנות אותו להליך שיקומי ולנתקו מהחברה העבריינית. לעורר גם משפחה תומכת, המוכנה לתת כתף ולסייע לו. בנסיבות אלה יש לשחרר את העורר בתנאי מעצר בית.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שי לוי לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 24.10.02).
בש"פ 8512/02 - נעים נסראלדין נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח כאשר נערכה סולחה בין המשפחות היריבות (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ביוני 2002 פרצה קטטה בכפר כסרא בין בני משפחת העורר למשפחות אחרות. במהלך הקטטה, עלו העורר ונאשם אחר לגג בית וזרקו משם אבנים וחפצים שונים לעבר בני המשפחות היריבות. העורר השליך חלק מדוד שמש על ראשו של אחד האנשים וגרם למותו. בקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה לביהמ"ש המחוזי נדחתה. בערר המדינה לביהמ"ש העליון נקבע כי אין מקום לחלופת מעצר נוכח אופי העבירה המיוחסת לעורר ולאור סכסוך דמים בין משפחות בכפר. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר, בהסתמך על הסכם סולחה שנערך בו מעורבים נכבדי העדה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי הסולחה אין בה משום הסרת החשש מפני ליבוי נוסף של עימות בין הקבוצות היריבות ודחה את הבקשה. הערר נדחה.
חומרת העבירה ומסוכנות העורר הנלמדת ממנה אינה מצטמצמת לו עצמו. העבירה בוצעה על פי הנטען על רקע סכסוך דמים בין פלגים יריבים בכפר. שחרורו של העורר אינו מלווה במסוכנות מצדו בלבד, אלא הוא מהווה איום על שלום הכפר כולו משהוא עלול להלהיט מחדש את יצרי הקבוצות הניצות ולהחיות מאבק ישן עקוב מדם. חתימת הסכם סולחה בהשתתפות נכבדי העדה הוא בוודאי ארוע בעל משמעות חברתית ומסורתית חשובה, אך אין בסיס ממשי להנחה כי לאחר השגת הסכם כזה מתאיינת לחלוטין סכנת חידוש האיבה. מכאן שאין די בנסיבה חדשה זו כדי להצדיק סטייה מההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 21.10.02).
בש"פ 8724/02 - אלעביד ריזק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת נשק ו"חזקת ההחזקה" כשהנשק נמצא בחצר הבית בו מתגורר הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת כ-1200 כדורי אקדח ו-4 מחסניות רובה. הנשק נמצא בערוגת חצר ביתו של העורר ובביתו של העורר מתחת למיטתו. שוטר שהגיע למקום כדי לבצע חיפוש הותקף על ידי העורר. ביהמ"ש המחוזי דחה ערר על החלטת בימ"ש השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
טענתו המרכזית של הסניגור היא כי אין ראיות לכאורה נגד העורר, באשר אין ראייה שהחצר שייכת לו וחזקת המקום לא חלה במקרה זה. לטענתו, כל אחד יכול היה להיכנס לחצר הבית ולהניח שם את הנשק. ברם, מפי העורר בהודעותיו עולה, כי הוא מתגורר בבית עם משפחתו וכי הערוגה שבה נמצא הנשק היא ערוגה שלו. גם תגובתו של העורר לחיפוש שנערך אינה עומדת לזכותו. על כל פנים, על מנת שתקום חזקת המקום לצורך ראייה לכאורה במסגרת מעצר עד תום הליכים, די בכך שבסבירות גבוהה המקום בו מצוי הנשק נמצא בחזקת העורר. אחזקת כדורים בכמות כזו מעלה
חשש למסוכנות, וזאת במיוחד בימים אלה כאשר אלימות מסוגים שונים היא מנת חלקנו ואחזקת נשק באופן בלתי חוקי יש בה כדי לסכן את שלום הציבור ובטחונו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד עודה כמיל וחטיב ראוף לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 22.10.02).
בש"פ 8815/02 - אבו רקייק ג'אבר נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה חמורות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי נהג ברכב, עקף כלי רכב אחרים וחצה קו הפרדה לבן. המשטרה החלה דולקת אחריו, ואז המשיך הוא בנסיעה פרועה ועבר עבירות של אי ציות לאור אדום, חציית שטח הפרדה ולבסוף נטש את הרכב ומאוחר יותר הסגיר עצמו. ביהמ"ש המחוזי, בערר המדינה, הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
אין ספק שהעבירות הנ"ל אינן "רק" עבירות תעבורה, כטענת הסניגור. אלה עבירות חמורות המסכנות חיי אדם. בימ"ש השלום שיחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לשחררו, מה עוד שהחלופה המוצעת אינה מספקת. שירות המבחן הגיש לביהמ"ש המחוזי תסקיר שלפיו יש בחלופת מעצר בית מתאימה כדי להתמודד עם מידת מסוכנותו. ואכן, יש מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר ובלבד שתמצא חלופה הולמת וראוייה, שתשיג את תכלית המעצר. מאחר והחלופה שהומלצה על ידי שירות המבחן נדחתה, יחזור העניין לבימ"ש השלום על מנת שיברר אם קיימת חלופה הולמת אחרת ויקבע את תנאיה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ג'וליאן אלון לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 24.10.02).
בש"פ 8889/02 - אחסאן מסרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה בירית אקדח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כאשר פגש במתלונן והציע לו לנסוע עמו לכפר קאסם על מנת לרכוש שם סם ולהשתמש בו. לאחר שרכשו את הסם, מצאו השניים מקום מבודד, וכשסיימו להשתמש בסם, שלף העורר אקדח וירה בפניו של המתלונן ממרחק קצר. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
עדות המתלונן היא אמנם העדות היחידה הקושרת את העורר למעשה, אולם, בשלב זה של הדיון די בעדותו של המתלונן, כי מי שירה בו הוא העורר, כדי להניח תשתית ראייתית לכאורית לאישום. כך בעיקר בשים לב לעובדה שהמתלונן והעורר הם בני דודים ועל כן אין מתעוררת שאלת זיהוי, ועל פני הדברים העורר אינו מראה כי למתלונן היה מניע כלשהו לטפול עלילה כה חמורה עליו דווקא. העבירה המיוחסת לעורר, הינה עבירה המקימה חזקת מסוכנות, ואין למצוא בשלב זה חלופה מתאימה אשר יהיה בה כדי לענות על תכלית המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד איהאב ג'לג'ולי לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 27.10.02).
בש"פ 8284/02 - מוראד זיתאווי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של ביצוע מעשה סדום והמעשים המהווים מעשה סדום (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי הסיע במכוניתו תיירת בת 27 למקום מבודד ושם ביצע בה מעשה סדום. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר טוען כי ביהמ"ש המחוזי הגיע לתוצאה שגויה, באשר לפי עדות המתלוננת אין כדי לבסס הרשעה בעבירה של מעשה סדום. הערר נדחה.
מעשה סדום מוגדר גם כהחדרת איבר מינו של גבר לפיו של אדם, ועל כן יש בתיאורה של המתלוננת את האירועים כדי להניח בסיס גם לעבירה זו. באשר לטענה של העורר לפיה קויימו היחסים בהסכמה - על פי תיאורה של המתלוננת בוצעו המעשים תוך שימוש בכח והפעלת אמצעי לחץ. גם תיאור מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, שעה שהגיעה למחסום משטרה וסיפרה את אשר חוותה באותו יום מידיו של העורר, תומך בגירסתה.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד עווני יג'מור לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 13.10.02).
רע"א 9572/01 - חביב דדון נגד יעקב וייסברג
*ביטול החלטה למחוק ערעור לביהמ"ש המחוזי כאשר המערער לא הופיע לדיון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב הגיש בבימ"ש השלום בת"א תובענה כספית בסדר דין מקוצר נגד המבקש להשבת הלוואה בסך 47,000 דולר. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, וטען כי החזיר למשיב תשלומים שונים על חשבון ההלוואה וכי חובו למשיב עומד על כ-17 אלף דולר בלבד. על-יסוד הודאה זו ניתן פס"ד חלקי על סכום זה וביהמ"ש קבע כי יש לתת למבקש רשות להתגונן על סכום מסויים בתנאי שיגיש תצהיר משלים שבו יפורטו מועדי התשלומים השונים על-חשבון הריבית ועל-חשבון הקרן ויתרת החוב נכון ליום הגשת התביעה. המבקש הגיש תצהיר משלים ובו הפנה לחוות-דעת חשבונאית שצירף, ואולם בימ"ש השלום קבע, כי עריכת תצהיר ע"י הפניה למסמך אחר אינה מותרת, דחה את בקשת הרשות להתגונן, ונתן פס"ד המחייב את המבקש לשלם למשיב את יתרת הסכום. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. הוא לא התייצב לדיון בערעור וביהמ"ש מחק את ערעורו. המבקש הגיש בקשה לביטול פסה"ד, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו. בקשה לרשות ערעור נדונה בערעור והערעור נתקבל.
העיקרון בדבר קיומה של זכות ערעור על פסקי-דין של הערכאה הראשונה קיבל עיגון חוקתי בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, שבו נקבע: "פס"ד של בימ"ש בערכאה הראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פס"ד של ביהמ"ש העליון". יש הסוברים כי זכות הגישה של אדם לערכאות משפטיות היא זכות חוקתית המוגנת ע"י חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנסיבות העניין דנא, שלילת זכותו של המבקש להשיג על פסק-דינה של הערכאה הראשונה איננה תוצאה מידתית, ועל-כן, היה מקום להיעתר לבקשתו לביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי למחוק את ערעורו. אך מובן כי ניתן היה לחייב את המבקש בתשלום הוצאות. על כן תבוטל החלטת ביהמ"ש המחוזי בתנאי שהמבקש ישלם למשיב הוצאות בסך כולל של 10,000 ש"ח.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מסרי נדים למבקש, עו"ד הדר ענב למשיב. 1.10.02).
ע.א. 342/02 - משה אלפרון נגד הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח'
*דחיית תביעה לפי חוק נפגעי תאונת דרכים, כאשר התובע נפגע מפיצוץ ממולכד ברכבו (הערעור נדחה).
ברכבו של המערער אירע ביום 14.1.95 פיצוץ, סמוך לאחר שהמערער נכנס לתוכו והחל להסיעו. כתוצאה מהפיצוץ המערער נפגע קשות (להלן: התאונה). נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, בשאלה אם התאונה הינה תאונת דרכים כמובנה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: החוק). ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהיה מילכוד ברכב אשר גרם להתפוצצות, עקב ניסיון של מאן דהוא לפגוע במערער, כך שהתאונה לא היתה תאונת דרכים, ודחה את תביעת המערער. ביהמ"ש הגיע למסקנתו, בין היתר, בהסתמך על הסיפא של הגדרת תאונת דרכים בחוק, הכוללת חריג להיות תאונה תאונת דרכים. הערעור נדחה. מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי מעוגנת היטב בעובדות ונסיבות המקרה, בין היתר, בעובדה שהפיצוץ ארע ברכבו של המערער; הרכב חנה
בעת הפיצוץ ליד מקום מגוריו; וזמן לא רב אחרי הפיצוץ התבטא המערער בדברים מהם ניתן להסיק שהוא יודע שהפיצוץ מכוון היה אליו וכי הוא אף יודע מי העומדים מאחוריו.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופט אור. עוה"ד דוד שהרבני וגב' מיכל שהרבני למערער, עוה"ד עמיר אלמגור וגב' עידית סלה-בורבין למשיבים. 18.9.02).
ע.פ. 2868/02 - דורון שמי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות על פי חוק ההגבלים העסקיים ונדון ל-6 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 150,000 ש"ח. המערער מבקש להמיר את המאסר בפועל במאסר בעבודות שירות. הערעור נתקבל.
העבירות בהן הורשע המערער חמורות הן ועניינן השתתפות החברה אותה ניהל בקרטל במשך תקופה ארוכה. עם זאת קיימות נסיבות לקולא. המערער היה מנהל בקואופרטיב שהתמוטט. את הקנס הוא משלם מכיסו. הוא מחוסר עבודה ומצבו הנפשי קשה. המערער נשוי ואב לשניים. אישתו חולה במחלת לב קשה, היא מועמדת להשתלה ונכנסת ויוצאת מבתי חולים, חליפות. הנטל כולו נופל על המערער שנטל על עצמו את מלוא האחריות על הבית והילדים. במצב דברים זה ועל אף שהעונש שהושת איננו חמור כשלעצמו, ירוצה המאסר בעבודות שירות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד יוסף ארנון וישי ניב למערער, עוה"ד גב' מיכה הלפרין, גב' איריס אכמון וגב' שרון קיסר למשיבה. 1.10.02).
רע"א 6635/02 - סופרפלסט בע"מ נגד elleirtsudnI eimihC ed ellevuoN eteicoS
*ביטול החלטה לגביית עדות בוודיאו, כאשר העד חושש להגיע לישראל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בשנת 1998 הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תובענה נגד המשיבה - תאגיד זר שמקום מושבו בצרפת. באפריל 2002 ביקשה המשיבה להורות על חקירת המצהיר מטעמה, עובד בכיר של המשיבה המתגורר בצרפת (להלן: העד) באמצעות ועידת וידאו, עקב חששו של העד להגיע לישראל, לאור ההחמרה שחלה אז במצב הביטחוני ששרר בארץ. בימ"ש קמא דחה את הבקשה, תוך הסתמכות על החלטה, בבקשה דומה, של ביהמ"ש המחוזי בת"א (עניין אוניפארם). בינתיים קיבל ביהמ"ש העליון ערעור בעניין אוניפארם (רע"א 3005/02 - סביר נ"ט 318). בעקבות זאת הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר, וביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה, והורה ביום 15.7.02, תוך שהוא מסתמך על ההחלטה בעניין אוניפארם, לאפשר את גביית עדותו של העד באמצעות ועידת וידאו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
גבייתה של עדות באמצעות ועידת וידאו תלוייה בנסיבות המיוחדות של המקרה. בין שאר הנתונים יש לשקול את המצב הבטחוני בתקופה המסויימת וההשלכה שיכולה להיות לאותו מצב על נכונותו להעיד של אדם הנקרא להעיד בישראל. לעת ההחלטה, מיום 15.7.02, לאפשר את חקירתו של העד בוידיאו לא היה מקום להיעתר לבקשה. הבקשה המקורית הוגשה לביהמ"ש המחוזי בחודש אפריל 2002. בנימוקי הבקשה הודגש המצב הבטחוני המיוחד באותם ימים, זמן קצר לאחר הפיגוע בבית מלון בנתניה. אף בתצהירו של העד שתמך בבקשה, נאמר שהוא היה נכון לבוא לישראל, אלא שהפיגוע בנתניה הביא לשינוי בעמדתו. מסתבר, אם כן, כי הבקשה שהוגשה לבימ"ש קמא היתה
תלויית זמן ונסיבות. משנשתנו הנסיבות לטובה, אין סיבה שעדותו של העד לא תישמע בצורה הרגילה, היינו על דרך נוכחות פיזית בביהמ"ש.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד דנציגר, קלגסבלד, רוזן ושות' למבקשת, עוה"ד בך, ארד שרף ושות' למשיבה. 6.10.02).
בר"ם 7313/02 - ברנרדו מרסיו ומרין דה אנוסיאסו נגד משרד הפנים ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב גירוש שוהה בלתי חוקי בארץ (הבקשה נדחתה).
המבקשת, אזרחית ברזיל, היא אמו של המבקש 1, אזרח ישראלי המתגורר דרך קבע בישראל. היא נחתה ביום 7.6.02 בנמל התעופה בן-גוריון. בעקבות מידע שהיה מצוי בידי המשיבים, לפיו שהתה המבקשת בישראל תקופה של 4 שנים באופן לא חוקי, עוכבה המבקשת בנמל התעופה ונערך לה תשאול ע"י נציגי משרד הפנים. במהלך התשאול טענה המבקשת כי זו הפעם הראשונה שהיא מבקרת במדינת ישראל. על יסוד המידע האמור הוחלט למנוע את כניסתה למדינה. בו ביום הגישה המבקשת עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים וביהמ"ש קבע כי המבקשת תשוחרר עם הפקדת סכום של 10,000 ש"ח. בתאריך 2.7.02 התקיים דיון בעתירה, ובמהלכו הצהיר ב"כ המבקשת כי היא תצא מן הארץ בתום חודשיים ממועד כניסתה. נוכח הצהרה זו הסכימה באת-כוח המשיבים לעכב את גירושה של המבקשת לחודש. שהייתה הוארכה פעמיים ועתה היא מבקשת לעכב את גירושה עד לבירור עתירתה המינהלית. הבקשה נדחתה.
נקודת המוצא היא שלאדם שאינו אזרח ישראלי אין זכות קנוייה לבוא בשעריה של המדינה. למשיבים שיקול דעת רחב בבואם ליתן רשיון כניסה לישראל, ולפיכך אין לאפשר המשך שהייה בישראל בניגוד להחלטת המשיבים, אלא במקרים חריגים. עניין הארכת שהותה של המבקשת בישראל נדונה מספר פעמים בפני שופטים שונים, ואלו קבעו שאין להיעתר לבקשת המבקשת, תוך שהפרידו בין מועד יציאתה של המבקשת מן הארץ לבין הדיון בעתירה. זאת ועוד, יציאתה של המבקשת מהארץ לא תפגע ביכולתה לנהל את הליך עתירתה. המבקשת מיוצגת ע"י עורך דין, וכבר נקבע כי במועד הדיון הראשון בעתירה גופה יקבע השופט הדן בעתירה הנחיות לגבי שהות המבקשת בארץ במהלך הדיונים.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד משה זאב בן דורי ופלורנס כהן למבקשים, עו"ד גתית שריקי למשיבים. 2.10.02).
בש"פ 6839/02 - אלי בן שושן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ואדם בשם מסס, אשר עבדו כחוקרים במשרד חקירות, הואשמו בשורה של עבירות-מין שבוצעו בשנת 2002 בארבע מתלוננות, כולן צעירות שהיו תלמידותיו של העורר ב"מכללה הישראלית לביטחון וחקירות" בפתח-תקווה, העוסקת בהכשרת חוקרים פרטיים; וכן במתלוננת נוספת, שעבדה כקלדנית במשרדו של העורר. על-פי כתב-האישום, נפגשו השניים עם המתלוננות, בין היתר לאחר שהעורר הציע להן את עזרתו בחיפוש עבודה כחוקרות, ושיכנעו אותן, בגדר מבחני קבלה לעבודה, להסכים לביצוע מעשים מיניים בגופן, בתואנה כי במהלך עבודתן כחוקרות יהיה מוטל עליהן להשיג מידע מנחקרים באמצעות פיתויים מיניים. לבקשת המדינה, נעצרו השניים עד תום ההליכים והם הגישו ערר לביהמ"ש העליון. עררו של מסס נתקבל בשעתו בנימוק כי ניתן להסיר את החשש מפני מסוכנותו ע"י קביעת חלופת-מעצר. הערר נתקבל.
העונש החמור יותר הצפוי לעורר מן העונש שצפוי להיגזר על מסס, אם השניים יימצאו אשמים, איננו, כשלעצמו, עילה להבחנה בין מסס לבין העורר בשלב שבו
מוכרעת שאלת המעצר עד תום ההליכים. לנוכח הפגיעה הקשה של המעצר בזכויות-יסוד של הנאשם, ובמרכזן, בזכות לחירות, לא ייעצר נאשם עד תום ההליכים אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחסד"פ). העורר הוא כבן 47, נשוי ואב לשני ילדים בוגרים. עברו נקי, ועד להסתבכותו בפרשיות הנדונות חייו היו נורמטיביים. האפשרות שהעורר ימשיך בביצוע עבירות-מין, שעל-פי הנטען בוצעו בתלמידותיו בתרמית, נראית רחוקה לנוכח ניתוקו מעיסוקים אלה. נראה שניתן להשיג את מטרת המעצר בתנאים מגבילים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 12.09.02).
בג"צ 6890/02 - אהוד קריב נגד שירות התעסוקה, סניף רמת גן ואח'
*הפטור מאגרה בהליכים בפני ביה"ד לעבודה אינו חל בעתירה לבג"צ נגד ביה"ד לעבודה (בקשה לפטור מתשלום אגרה - הבקשה נדחתה).
בבקשה לפטור מאגרה במסגרת העתירה לבג"צ אין העותר טוען למצוקה כלכלית המונעת תשלום אגרה. בקשתו מעוגנת בכך שההליכים בפני בתי הדין לעבודה היו פטורים מאגרה, בהתאם לתקנה 4(4) לתקנות ביה"ד לעבודה (אגרות). השאלה היא אם פטור זה חל גם במסגרת עתירה לבג"צ. הבקשה נדחתה. תקנות האגרות בביה"ד לעבודה והפטורים הקבועים בהן, חלות על הליכים בפני ביה"ד לעבודה. הן אינן חלות על הליכי עתירה לבג"צ, עליהן חולש המשטר הקבוע בתקנות ביהמ"ש (אגרות).
(בפני: הרשם שחם. 30.9.02).
בש"פ 5747/02 - מוחמד איסמאעיל אלשייך נגד מדינת ישראל
*אין ערר לביהמ"ש העליון על החלטת מעצר של בימ"ש צבאי לערעור (הערר נדחה).
נגד העורר, תושב ביר נבאללה, הוגש כתב אישום בביהמ"ש הצבאי בבית-אל המייחס לו עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות, היזק בזדון לרכוש והחזקת סכין, אשר נעברו באיו"ש. ביהמ"ש הצבאי בבית-אל הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה לביהמ"ש הצבאי לערעורים בבית-אל, וביהמ"ש הורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. העורר פנה בערר לביהמ"ש העליון על תנאי שחרורו. הערר נדחה.
אין זכות ערר או ערעור על-פי חוק על החלטת בימ"ש צבאי לערעורים, שהוקמו לפי תחיקת בטחון. העורר רשאי לפנות לבג"צ, אשר יתערב בהחלטת ביהמ"ש הצבאי לערעורים, על פי הקריטריונים המקובלים בפסיקת בג"צ.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מוחמד פוקרא לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 8.8.02).
בש"פ 9093/02 - ספנייב ויקטור נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת מקום לזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של החזקת מקום לשם זנות וסרסרות למעשי זנות, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. קיים קושי בנושא מעצרו של העורר הנובע מנסיבות העבירה כפי שהן עולות מפי הבחורות שעסקו בזנות במקום המוחזק על ידי העורר. מהודעותיהן עולה, כי אין מדובר בסחר בנשים, בתיווך לזנות, בכפייה, באלימות וכיו"ב, אלא בנשים שעסקו בזנות מרצונן החופשי, כשהן באות והולכות ללא מגבלות ונותנות את שירותיהן ללקוחות במקום המוחזק על ידי העורר, המקבל מהן סכום קבוע לכל לקוח. לטענת הסניגור משולם סכום זה עבור העמדת החדר ושירותים אחרים לרשותן לשם קבלת לקוחותיהן. לכך יש להוסיף כי עברו של העורר נקי. לפיכך ישוחרר לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד נטר ישראל לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 29.10.02).