תקציר סביר כרך ס"א חוברת 13

עש"ם 7233/02 + 7113/02 - שחר לוי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הטרדה מינית ע"י הממונה על המתלוננת בשירות המדינה. *דחיית טענה של "הגנה מן הצדק" כאשר הנאשם לא קיבל מידע על דברים שמסרו עדים לתובע שתיחקר אותם. *חומרת העונש בעבירות של הטרדה מינית(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער, יליד שנת 1944, כיהן בעת הרלוונטית לאישומים כראש חטיבת התקשורת באגף נשק ונכסים במשרד הבטחון. כתב-התובענה שהוגש נגדו, כלל אישומים של הטרדה מינית כלפי המתלוננת י' והמתלוננת א', אשר הועסקו בחטיבת התקשורת והיו כפופות למערער. אישום נוסף התייחס לכך שלאחר שנודע למערער כי המתלוננת א' רוצה להתלונן נגדו בגין הטרדה מינית, הוא ניסה לשכנע אותה שלא תתלונן. בית-הדין קבע כי בין המערער למתלוננת י' נתקיימה מערכת יחסים אינטימית במסגרתה, קיימו השניים מגעים מיניים מגוונים בהזדמנויות שונות. לגישת בית-הדין, נוכח עוצמת הקשר בין המערער למתלוננת י' וביטוייו האינטימיים, נותר ספק אם המערער ניצל את מרותו כלפי י' או שמא הקשר המיני בין השניים נעשה בהסכמה חופשית ומלאה של י' ללא ניצול של מרות מצד המערער. אף-על-פי-כן, סבר בית-הדין כי אף שלא הוכחה הטרדה מינית, הרי מעשיו של המערער פגעו במשמעת שירות המדינה והיוו התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. לפיכך, הורשע המערער בעבירות משמעת. לאישום השלישי - בית-הדין קבע עוד כי המערער, ששימש ממונה בכיר על המתלוננת א', העיר בפניה הערות בעלות אופי מיני מובהק. כן הרשיע את המערער באישום שלפיו נפגש המערער ביחד עם שני עוזריו עם המתלוננת י' בביתה, כדי שתשכנע את המתלוננת א' שלא להגיש תלונה בגין הטרדתה המינית.
ב. באשר לעונש - בית-הדין פירט את מכלול השיקולים הרלוונטיים לקביעת העונש. מחד גיסא, הצורך להעביר מסר ברור שיתרום לעקירת נגע ההטרדה המינית בשירות הציבורי, במיוחד כאשר מדובר בהטרדה מינית מצד ממונה בכיר. מאידך גיסא, ציין בית-הדין כי "קיים פער ממשי בין האישומים שיוחסו לנאשם (המערער)... לבין הממצאים והמסקנות שאליהן הגענו בתום שמיעתו של התיק". בית-הדין הוסיף ופירט בגזר-הדין את נסיבותיו האישיות של המערער ואת תרומתו המקצועית הרבה לשירות הציבורי. בסופם של דברים, קבע בית-הדין כי אין להורות על פיטורי המערער מהשירות, וגזר לו אמצעי של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, הקפאת דרגה לפרק זמן של שנתיים, וכן העברת המערער מתפקידו כראש חטיבת התקשורת למשרה אחרת במשרד הבטחון, תוך תיאום בינו לבין נציב שירות המדינה. ערעור המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ג. טענתם העיקרית של באי-כוח המערער בנוגע להרשעה באישום הנוגע למתלוננת: היתה, כי נוכח קביעת בית-הדין לפיה המערער לא הטריד מינית את המתלוננת י', אין במערכת היחסים האינטימית שנתקיימה בין השניים כדי לגבש עבירה משמעתית. ברם, המערער היה מודע לשאיפתה של המתלוננת לזכות בקידום מקצועי בעבודה. בהתחשב בכך, מתעוררת תהייה האם לא היה ביחסיו של המערער עם המתלוננת י' משום ניצול של מעמדו, לשם השגת טובת ההנאה המינית. ברי כי ניהול קשר רומנטי בין שני עובדים בשירות המדינה המשרתים ביחידה אחת, כאשר מתקיימים ביניהם יחסי כפיפות, מקים חשש ממשי לניגוד עניינים ולפגיעה באופיו של השירות הציבורי.
ד. באשר להרשעה בגין הטרדתה המינית של המתלוננת א' - טענתם העיקרית של באי-כוח המערער היתה כי בית-הדין שגה בנותנו אמון בעדותה של א', נוכח אופיה התלותי, ובהתחשב בכך שהגישה את תלונתה כשנתיים לאחר ביצוע המעשים המיוחסים למערער, בהשפעת שכנועיה של המתלוננת י'. ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים. עיון בחומר הראיות מוביל
למסקנה כי הסתירות הנטענות בעדות המתלוננת אינן מהותיות, ואין בהן כדי להצדיק התערבות בממצאיו של בית-הדין. המערער הורשע בכך שניסה להניא את א' מהגשת תלונה נגדו, בין היתר באמצעותה של המתלוננת י'. כמו-כן נפגש המערער עם א' ועם אביה על-מנת לשכנעם שלא להתלונן נגדו. באישום זה יש לראות חומרה מיוחדת, נוכח השלכותיו ומשמעויותיו ביחס לעובדים הסרים למרותו של המערער. אין לקבל את טענות המערער נגד הרשעה זו.
ה. באי-כוח המערער טענו כי יש להחיל בעניינו של המערער את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ומכוחה לזכותו מן האישומים בהם הורשע. הטעם העיקרי לטענתם האמורה נעוץ בכך שבמהלך ניהול התיק בבית-הדין, שוחח התובע עם עדי תביעה ותחקר אותם אודות פרטים שלא נמסרו בחקירתם בנציבות שירות המדינה בלא להעביר לעיון הסניגוריה את המידע שהובא לידיעתו. אף אם נניח כי קיימת תחולה עקרונית לדוקטרינה של הגנה מן הצדק בהליכים משמעתיים - ובכך אין צורך להכריע - הרי הפעלתה של הדוקטרינה מוגבלת לנסיבות חריגות ויוצאות דופן, כאשר אין אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן או כאשר יש בניהול המשפט משום פגיעה חמורה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית-המשפט רואה אותו. אין בהתנהגות התביעה בפרשה שלפנינו ולו שמץ מאותה "רדיפה" המקוממת את תחושת הצדק.
ו. אשר למידת העונש - ככלל אין ביהמ"ש העליון מתערב באמצעי משמעת שהוטלו על-ידי בית-הדין, אלא במקרים חריגים. אופיין וחומרתן של העבירות בהן הורשע המערער, לצד נסיבות ביצוען, מצדיקות החמרה באמצעי המשמעת שהטיל עליו בית-הדין. ככל שהמעשים בהם הורשע הנאשם חמורים יותר, וככל שדרגתו בשירות המדינה בכירה יותר, כך מתחזק הצורך להעביר מסר ברור וחד המוקיע את מעשיו. השארתו של המערער בתפקיד בכיר בשירות המדינה, אף אם יועבר מתפקידו, תפגע בתכליתו של הדין המשמעתי להגן על תפקודו התקין של שירות המדינה ועל אמון הציבור בו. לפיכך יוטל על המערער. אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה; פיטורין לאלתר; וכן פסילה משירות המדינה מיום הפיטורין עד גיל 65.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד ש. ציפורי, א. שטרית וש. רכבי למערער, עו"ד א. כרמל למשיבה. 1.5.03).

ע.א. 2097/02 - איטונג בע"מ נגד חדיד פואד

*איחוד תיקים במסגרת הכרזה על הנתבע כחייב מוגבל באמצעים. *התנאים למתן צו לאיחוד תיקים נגד חייב לעומת התנאים להכרזה על "חייב מוגבל באמצעים"(מחוזי חיפה - בר"ע 3042/01 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. המשיב, אשר נגדו התנהלו מספר תיקי הוצאה לפועל, הוכרז בשנת 1998 כחייב מוגבל באמצעים וניתן צו לאיחוד התיקים התלויים ועומדים נגדו. לאחר ההכרזה, כאמור, רכש המשיב מוצרים שונים מן המערערת ולא שילם עבורם. המערערת הגישה נגדו תובענה כספית לבית משפט השלום בחיפה, ולאחר שקיבלה פס"ד פתחה נגד המשיב תיק הוצאה לפועל (להלן - התיק). תיק זה צורף באופן אוטומטי לצו האיחוד. המערערת הגישה לראש ההוצאה לפועל בקשה "להוצאת תיק ממסגרת איחוד תיקים ולחלופין ביטול הכרזה כמוגבל באמצעים". הבקשה נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל, אשר קבע כי צירופם של תיקים חדשים לצו האיחוד הינו אוטומטי. המערערת קיבלה רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי והלה דחה את הערעור. בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי נקבע, כי לאור האמור בסעיף 69ו לחוק ההוצאה לפועל, צדק ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו לפיה אין להוציא את התיק ממסגרת צו האיחוד. עוד פסק בית המשפט המחוזי כי לאור הוראת סעיף 69ו לחוק, משמכריז ראש ההוצאה לפועל על חייב כמוגבל באמצעים, מחוייב הוא אף ליתן צו לאיחוד התיקים התלויים ועומדים נגד החייב. יתרה מכך,
כל עוד עומדת בתוקפה ההכרזה על החייב כמוגבל באמצעים, אין ראש ההוצאה לפועל מוסמך לבטל את צו איחוד התיקים. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. צו לאיחוד תיקים התלויים ועומדים נגד חייב איננו ניתן באופן אוטומטי. חייב המבקש כי יינתן צו כאמור, נדרש למלא שורה של דרישות ואף להיות נתון למגבלות שונות. ההסדר בדבר חייב מוגבל באמצעים שונה מאשר במקרה של איחוד תיקים. אחת הדרישות למתן צו לאיחוד תיקיו של חייב הינה כי יש באפשרותו לפרוע את מלוא חובותיו תוך פרקי הזמן המירביים. לעומת זאת, תנאי להכרזה על חייב כמוגבל באמצעים הוא, כי אין ביכולתו להחזיר את החוב תוך פרקי זמן אלו. ככלל, משמוכרז חייב אשר מתנהלים נגדו מספר תיקי הוצאה לפועל כמוגבל באמצעים, יינתן אף צו לאיחוד תיקיו. זאת, למרות שאין הוא עומד בדרישות הכספיות הרגילות למתן צו לאיחוד תיקים. השאלה היא אם ביחס לחייב מוגבל באמצעים, חלות דרישות התנהגותיות שונות, אותן נדרש למלא חייב המבקש כי תיקיו יאוחדו. התשובה היא חיובית. באיחוד תיקים רשאי ראש ההוצאה לפועל לדחות בקשה אם לאחר שהגיש החייב את בקשת האיחוד, הוא קיבל על עצמו חיוב כספי חדש. בגין אותה התנהגות ניתן גם לבטל את הצו. אין כל בסיס להבחנה בין חייבים מוגבלים באמצעים לבין חייבים אחרים, ככל שנוגע הדבר לדרישות ההתנהגותיות.
ג. כאשר נפתחו נגד חייב מספר תיקים, ואין הוא מסוגל להחזיר את חובותיו תוך פרקי הזמן המירביים, צפוי הוא להיות מוכרז כמוגבל באמצעים. משהוכרז החייב כאמור, יינתן, דרך כלל, אף צו לאיחוד תיקיו. בהתקיים אחת העילות לדחייתה של בקשת איחוד תיקים - עילה הרלוונטית לחייב מוגבל באמצעים - יהיה ראש ההוצאה לפועל רשאי שלא ליתן לחייב צו איחוד. כן מוסמך ראש ההוצאה לפועל לבטל צו איחוד אשר ניתן לחייב מוגבל באמצעים או לשנות את תנאיו. משנקבע כי לראש ההוצאה לפועל נתונה סמכות כזו, ראוי שהעניין יוחזר אל ראש ההוצאה לפועל על מנת שיכריע אם אכן קיימת עילה לביטולו של צו האיחוד במקרה דנא.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד נפתלי נשר למערערת. 13.5.03).

ע.פ. 4492/01 - דוד עשור נגד מדינת ישראל

*פסיקת פיצויים והוצאות משפט לנאשם שזוכה בדין. *פיצוי בגין פגיעה בשם הטוב, כאב וסבל למי שהואשם ונמצא זכאי בדינו. *נאשם שזוכה בדינו אינו מקבל פיצוי על תקופה בה היה משוחרר ממעצרו בתנאי "מעצר בית"(מחוזי ב"ש - ב.ש. 21598/00 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביום 29.8.1999 הואשם המערער כי הצית את רכבו הפרטי של שוטר בתגובה לכך שביום 5.8.1999 רשם המתלונן למערער דו"חות תנועה. האשמת המערער התבססה, בעיקר, על גירסת המתלונן, שלפיה זיהה את המערער כמי שהיה אחד מן השניים שהציתו את מכוניתו. המערער נעצר וביהמ"ש האריך את מעצרו עד לתום ההליכים. ביום 22.2.2000, לאחר שבית-המשפט המחוזי כבר הספיק לשמוע את עדויות המתלונן ועדי-תביעה נוספים, הודיע סניגורו דאז של המערער לבאת-כוח התביעה, כי הגיעה לידיו קלטת שבה נשמע המתלונן מודה בפני עורך דין דיין - ידיד משפחתו של המתלונן ומי שהינו בא-כוחו הנוכחי של המערער - כי התעורר בלבו ספק באשר לזהות המצית. התביעה ביקשה אז לשחרר את המערער ממעצרו בתנאים מגבילים; ובית-המשפט הורה לשחררו ל"מעצר בית" מחוץ לתחומי עירו. ביום 14.6.2000, ביקשה התביעה לחזור בה מכתב האישום ולזכות את המערער. בבקשתה צויין, כי "מדובר בזיכוי מלא לאור השלב שבו נמצא התיק". בסך-הכל שהה המערער 193 ימים במעצר מלא ו-28 ימים במעצר-בית; ובמשך 76 ימים נוספים הוסיפו לחול עליו תנאים מגבילים.
ב. בעקבות זיכויו עתר המערער לפסיקת פיצויים בגין תקופת מעצרו וכן לחיוב המדינה לשלם לו את הוצאות הגנתו. בדחותו בקשה זו קבע בית-המשפט לאמור: "לא ניתן לקבוע כי להאשמת [המערער] לא היה יסוד וכי הוא לא עבר את העבירה בה הואשם, אלא, למעשה, זיכויו הוא זיכוי מחמת הספק, לאור הספק שהתעורר בליבו של המתלונן ...". להלן הטעים בית-המשפט, כי בשלב החקירה בחר המערער בשתיקה, וכי בנסיבות אלה היה מקום לשלול ממנו את הוצאותיו אף אילו היה מזוכה זיכוי מוחלט. בית-המשפט הוסיף, כי לא מצא יסוד לקבוע שחקירת המשטרה - הן לפני הגשת כתב האישום והן לאחר שהובא לידיעתה דבר השינוי שחל בעמדת המתלונן - נוהלה ברשלנות או באיטיות. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. בית-המשפט המחוזי קבע כי למעשה המדובר ב"זיכוי מחמת הספק" ולקביעה זו אין להסכים. לפני ביהמ"ש עמדו רק כפירתו של המערער בעובדות כתב האישום וחלק מראיות התביעה. בנסיבות אלה לא היה רשאי בית-המשפט - להטיל ספק בחפותו של המערער. ואולם, הגדרת זיכויו של נאשם כ"מוחלט", כשלעצמה, אינה גוררת בהכרח זכאות לפיצוי ולשיפוי. לא הרי זיכוי מוחלט, מחמת חזרתה של התביעה מכתב האישום, כהרי זיכוי מוחלט המבוסס על הכרעה שיפוטית, כי הנאשם כלל לא ביצע את העבירה שיוחסה לו.
ד. לביסוס זכאותו לפיצוי טען המערער, כי מעבר לשלילת חירותו ולפגיעה בשמו הטוב, שהסב לו המעצר, הרי שעקב שלילת יכולתו לעבוד ולהשתכר נגרמו לו הפסדים כבדים ומשפחתו הגיעה עד לפת לחם. מנגד טענה המשיבה, כי הפיצוי לפי סעיף 80 לא נועד לפצות על נזקים כפגיעה בשם הטוב או כאב וסבל, שבגינם ניתן לתבוע פיצוי בתביעה אזרחית. באשר לנזקים "כלליים", כגון פגיעה בשם הטוב או כאב וסבל, אמנם נפסק בעבר, כי אלה אינם באים בגדר הפיצוי לפי סעיף 80. אך דומה כי בהלכה זו חל כרסום וספק אם הלכה זו עודנה תקפה.
ה. יש להבחין בין שני שלבים בהליך שהתנהל נגד המערער, כאשר הקו המפריד בין שני השלבים הוא המועד שבו החל לכרסם במתלונן הספק בדבר זהותו של המצית. בכל הנוגע לשלב הראשון, יש לייחס חשיבות רבה לעובדה שבחקירתו בחר המערער לשמור על זכות השתיקה. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי, צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה למצב שנקלע אליו בחקירתו או במשפטו ולא תרמה לו. בשלבו הראשון של ההליך שנוהל נגד המערער לא נפל כל פגם בפעולתה של התביעה ואף בהתנהגותו של המתלונן לא היה כל דופי. שונים הם פני הדברים ביחס לשלב השני של ההליך. עד-תביעה המאבד את ביטחונו ביחס לאמינות הגירסה שמסר בעדותו המפלילה, חייב לדווח על כך באופן מיידי לרשויות התביעה או לבית-המשפט. לא כך נהג המתלונן. הידיעה אודות הספקות שהתעוררו בלב המתלונן נמסרה לתביעה על-ידי הסניגור. מחדלו של המתלונן להודיע לקצין החקירות לאלתר, כי שוב איננו בטוח באמיתות הגירסה שמסר בתלונתו ובעדותו במשפט, הפך את המשך שהותו של המערער במעצר ואת המשך משפטו לבלתי-צודקים, לפחות לכאורה. אמנם הגורם לאי-צדק זה לא היה נעוץ בהתנהגות התביעה אלא בהתנהגותו של המתלונן; ואולם, גם אי-צדק שאין מקורו בהתנהגות התביעה עשוי להצדיק פיצוי ושיפוי לפי סעיף 80. לא זו אף זו: מדובר במתלונן שהוא שוטר. אף שמדובר בהצתת רכבו הפרטי של המתלונן, כלל הנסיבות שאפפו את ההליך היו קשורות, באופן הדוק, לעבודתו המשטרתית.
ו. המערער ביקש לפצותו גם בגין התקופה בה שהה במעצר בית. לטענת המשיבה, סעיף 80(א) לחוק העונשין עוסק רק במעצר במתקן כליאה רשמי, ואיננו חל על נאשם אשר שוחרר לחלופה של "מעצר-בית". הדין במחלוקת זו הוא עם המשיבה. אכן, התוצאה
שלפיה נאשם, או חשוד, אינו יכול לזכות בפיצוי, בגין התקופה שבה היה משוחרר בתנאים מגבילים - ויהיו אלה קשים ככל שיהיו - אינה קלה; וראוי שהמחוקק ישקול להרחיב את ההסדרים החקיקתיים הקיימים באופן שהללו יכללו אפשרות לפסוק פיצוי גם בגין הגבלת חירות פחותה ממעצר. המסקנה היא יש לקבל את הערעור בחלקו ולהורות על פיצויו ושיפויו של המערער כדלקמן: בגין השלב שתחילתו עם מעצרו של המערער ביום 23.8.1999 וסיומו ביום 31.1.2000, ייפסקו למערער %20 מסכום הפיצוי המירבי, הקבוע בתקנות סדר הדין הפלילי, ואילו בגין השלב השני, שתחילתו ביום 1.2.2000 וסיומו עם שחרורו של המערער ממעצר ביום 2.3.2000, ייפסקו לו %80 מסכום הפיצוי המרבי האמור.

(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. דיין למערער, עו"ד מ. קרשן למשיבה. 8.5.03).

ע.פ. 523/02 + 446/02 - גלעד קובי נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על הרשעה בעבירה של אינוס קטינה, לאחר שביהמ"ש העליון צפה בקלטת החקירה של הקטינה ע"י חוקרת נוער. *הרשעה בעבירות של מעשים מגונים בקטינה וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 4018/01 - ערעור על ההרשעה וערעורים על מידת העונש - הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעורים על מידת העונש נדחו).
א. ילדה ילידת 1992, נזדמנה בחורף של שנת 2001-2000 לדירתו של המערער, יליד 1964, בחפשה אחר דיירת קודמת שהתגוררה בדירה. הוא הזמינה פנימה, שוחח עמה ונתן לה מתנות. לאחר-מכן שבה הילדה לביתו של המערער, על-מנת לשחק עם הכלב שברשותו, ולטייל עמם. באחד הימים אמר המערער לילדה כי היא מלוכלכת, והזמינה להתקלח עמו. משסירבה להתקלח יחד עם המערער, הובלה על-ידו לחדר האמבטיה, שם נכנס הוא - עירום - להתקלח, בעוד הילדה ממתינה בפינת חדר האמבטיה. או אז משך אותה המערער, בכוח, לאמבטיה, הורה לה לפשוט את בגדיה, וקילח אותה בעודה עירומה. המערער, כך על-פי האמור בכתב האישום, התקלח עם הילדה בשלושה מועדים נוספים. באחד המקרים סיבן את הילדה באזור איבר-מינה וישבנה, תוך שימוש בכוח. הוא החדיר את אצבעו, כך נכתב, למקומות מוצנעים אלה בגוף הילדה. במועד אחר, בשעת המקלחת ביקשה הילדה להתקלח לבדה, ואולם המערער אונן בפניה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוע עבירות של מעשים מגונים בקטינה, אינוס ועבירות נוספות. את ההרשעה סמך בית המשפט על עדות הילדה בפני חוקרת ילדים, ועל ראיות סיוע - ארבע במספר. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש למערער שנתיים מאסר בפועל ו - 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו וערעורים על מידת העונש נדחו.
ב. לפי הוראות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), לא ניתן היה להעיד את הילדה - ללא רשותו של חוקר ילדים. רשות כזו לא ניתנה, והילדה נחקרה על-ידי חוקרת ילדים. עדות הילדה תועדה באמצעות מצלמת וידאו. התרשמותה של חוקרת הילדים היתה כי עדות הקטינה מהימנה ביותר. בית המשפט המחוזי - לאחר שצפה בקלטת החקירה - קבע אף הוא כי העדות אמינה. גם ביהמ"ש העליון צפה בקלטת והתרשם כי אכן דבריה של הילדה הם בעיקרם אמינים. יחד עם זאת, אין זה הרושם היחיד המתקבל מצפייה בקלטת.
ג. מן הקלטת ניתן ללמוד, כי חקירתה של הילדה, שנמשכה כשעה ומחצה, היתה קשה ומתישה. במהלך החקירה ביקשה הילדה, פעמים אין-ספור, "ללכת הביתה כבר". היא ציינה לא-פעם כי היא עייפה - והדבר אכן ניכר בה - וכי היא כבר "לא יכולה". חרף זאת חזרו השאלות ונשנו פעמים רבות. מקצת מן השאלות שנשאלו היו מיותרות, והאריכו את החקירה ללא צורך. בניגוד לשלבים הראשונים של החקירה, בהם שיתפה
הילדה פעולה עם החוקרת וגילתה - בדיבור קולח ועקבי למדי - את פרטי האירועים אותם חוותה, הרי ככל שנוקפות הדקות בחקירה, מאבדת הילדה את סבלנותה. ניתן להתרשם כי בשלבים המתקדמים של החקירה לוו תשובותיה בתחושה של לחץ ורצון לסיים את החקירה המתישה. דברי הילדה בכל הנוגע למקלחת המשותפת ולמעשה האוננות שביצע המערער בפניה - מהימנים הם עד-מאד. פרטים אלה סיפרה הילדה לאמה סמוך לביצוע המעשה. בשלב מאוחר יותר סיפרה הילדה גם לאחותה - וביתר פירוט - על מעשיו המיניים של המערער. על כן, חרף הפגמים האמורים בחקירתה של הילדה, ראוי היה, אכן, לסמוך על תוכן עדותה בפני חוקרת הילדים, ככל שהיא מתייחסת למקלחות המשותפות ולמעשי האוננות בפניה. לעומת זאת, נתעורר ספק מסויים באשר למעשי האינוס. הפרטים המקימים את העבירה הזו סופרו על-ידי הילדה כאשר גבר מאוד רצונה לשוב לביתה, ובמענה לשאלות נקודתיות שיש בהן מידה מסויימת של הדרכה. לא ניתן לשלול את האפשרות שבאותו שלב היתה הילדה נכונה לרצות את חוקרת הילדים על-מנת לסיים את החקירה. לפיכך יתקבל הערעור על ההרשעה באינוס.
ד. אשר לעונש - אין ספק כי העונש שנגזר על המערער אינו מבטא את חומרת העבירות בהן הורשע בבית המשפט המחוזי. נראה כי גם לאחר שזוכה מעבירת האינוס נוטה העונש לקולא. יחד עם זאת, לנוכח הזיכוי האמור, מעבירה חמורה, ולאור הכלל כי בית משפט של ערעור אינו נוהג למצות את הדין בערעורים על מידת העונש, הוחלט - לא בלי היסוס - לדחות את ערעור המדינה על קולת העונש.

(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גרוניס. החלטה - ריבלין. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עוה"ד ראובן בר-חיים ורוזט בר-חיים למשיב. 29.7.02).

ע.פ. 4047/99 + 3962/99 - דניאל עוקב נגד מדינת ישראל

*הטלת "עונש מופחת" בהרשעה ברצח בשל מצבו הנפשי של הנאשם בעת האירוע. *כאשר ברור שלא היה מניע לרצח, ניתן לראות בכך חיזוק למסקנה שהנאשם ביצע את המעשה בנסיבות המצדיקות "עונש מופחת"(מחוזי ב"ש - ת.פ. 933/97 - ערעור וערעור נגדי הערעורים נדחו).
א. המשיב ירה למוות בג'פרי הנטר (להלן: המנוח) ופצע ביריות את חברתו שרלוט גיב (להלן: המתלוננת). משהובא לדין טען סניגורו, כי המשיב ביצע כי את המעשים בהיותו במצב של "היעדר שליטה", כמשמעו בסעיף 34ז' לחוק העונשין - ויש לפטור אותו מאחריות פלילית למעשיו. לאחר שנשמעה רוב פרשת ראיותיה של התביעה, הושג הסדר טיעון שלפיו חזר בו המשיב מן הטענה כי יש לפטרו מאחריות פלילית למעשים, והוסכם כי המשיב יורשה לטעון, כי מצבו הנפשי בזמן ביצוע המעשים מצדיק להחיל עליו את הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין, המסמיך את בית-המשפט לגזור על מורשע בעבירת רצח עונש מופחת ואילו התביעה תורשה לחלוק על טענה זו. בשאלת תחולתו של סעיף 300א(א) על מקרהו של המשיב ביקשו הצדדים מביהמ"ש להכריע על יסוד חומר הראיות שהוגש במשפט עד למועד גיבוש ההסדר המוסכם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירת רצח, ובגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וקבע כי את עבירת הרצח ביצע המשיב בנסיבות המצדיקות להחיל על ענישתו את הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין. באשר למידת העונש נחלקו דעות השופטים וענשו של המשיב הועמד על 20 שנות מאסר. בערעור טוענת המדינה נגד החלת סעיף 300א(א) הנ"ל ואילו המשיב מערער על חומרת העונש. הערעורים נדחו.
ב. המעשה נשוא הערעור התרחש כשעה לאחר חצות הלילה, על אם הדרך המובילה מאילת למצפה-רמון. קרוב לשעת חצות, ניצבו המנוח והמתלוננת - תיירים צעירים אזרחי אנגליה - ביציאה הצפונית מאילת והמתינו ל"טרמפ". המשיב הציע לשניים הסעה למרכז הארץ. כשעה לאחר תחילת הנסיעה עצר המשיב את מכוניתו בשולי הכביש והציע לנוסעיו לעשות הפסקה כדי להתאוורר. בעקבות זאת יצאו כל השלושה מן המכונית,
שתו מים, עישנו ושוחחו. מקץ כעשר דקות, שבמהלכן לא אירע כל דבר חריג, נכנס המשיב למכוניתו, נטל אקדח שהוחזק על-ידיו ברישיון, יצא מן המכונית וירה שלושה כדורים לעבר המנוח, שניצב לפניו במרחק של כמטר אחד. המנוח נפל מתבוסס בדמו ואז פתח באש גם לעבר המתלוננת שנפגעה מן היריות בזרועותיה ובפניה, והעמידה פני מתה. משנעצר המשיב לחקירה (תשעה ימים לאחר האירוע) מסר תיאור מפורט של מעשיו בליל האימים. עם זאת טען, כי אינו זוכר כי החליט לירות בנוסעיו ואת שלב ביצוע הירי. ביהמ"ש המחוזי אימץ את חוות-הדעת ד"ר זאבו, הפסיכיאטר המחוזי באותה תקופה, ודחה את חוות הדעת של הרופאים האחרים, שהוצגו על-ידי התביעה, וקבע כי בשל ליקוי בכושרו השכלי יש להחיל עליו, בגין הרשעתו ברצח, את הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין. בכך אין להתערב.
ג. ביהמ"ש המחוזי ראה בהיעדרו של מניע ראייה נסיבתית התומכת בגירסת ההגנה. אכן, המניע אינו אחד מיסודות העבירה ואין נטל על התביעה להוכיחו. אך כפי שקיומו של המניע עשוי להוות ראייה נסיבתית בהוכחת האשמה, כך היעדרו של המניע עשוי להוות ראייה נסיבתית לחיזוק הטענה שהנאשם לא ביצע את המעשה מתוך רצונו החופשי המלא. זאת ועוד. לעתים המניע לא ברור. בענייננו, ברור שאין מניע.
ד. אשר למידת העונש - השופטים נחלקו ביניהם בדבר העונש שראוי לגזור על המשיב. נוסחת הביניים, שעל-פיה נקצב עונשו של המשיב לתקופת מאסר בת עשרים שנה, משקפת איזון ראוי בין חומרתן המופלגת של העבירות אשר בהן נמצא המשיב אשם, על תוצאותיהן הקשות, לבין ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של המשיב, שהפרעתו הנפשית דירדרה אותו לשפל המדרגה שבו הוא מצוי.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עו"ד ד. יפתח למערער, עוה"ד גב' נאוה בן אור וגב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 14.5.03 ).

ע.א. 8393/00 + 8308/00 - מי גולן... בע"מ נגד כור מתכת בע"מ

*במסגרת תביעה שעניינה עיקול כספים של נתבע שבידי צד שלישי, אין מקום לדון בשאלה אם ניתן לחייב את הצד השלישי בחייב מקורי מכח "הרמת מסך" בין שתי חברות. *דחיית טענה של "הרחבת חזית" במהלך הדיון(מחוזי ת"א - ע.א. 224/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. כור מתכת עוסקת, בין היתר, בייצור והרכבה של מבנים העשויים מפלדה. ביום 16.2.92 התקשרה בהסכם עם חב' ואן רינן... בע"מ מכוחו התחייבה לייצר עבור ואן רינן 10 מגדלי מתכת לטורבינות רוח. היעד הסופי של המגדלים היה חברת מי גולן העוסקת בהפעלת תחנת כח ברמת הגולן. כור מתכת סיפקה לואן רינן את המגדלים. ואן רינן לא שילמה את תמורתם בטענה של פגמים באיכות העבודה ואיחור במועדי האספקה. כור מתכת תבעה אותה ואת מנהלה (להלן: גבאי). כור מתכת קיבלה צו עיקול זמני על סכום של 1,200,000 ש"ח כנגד ואן רינן וגבאי, על בסיס ההנחה כי כספים אלה מצויים בידי מי גולן כ"מחזיקה". מי גולן כפרה בכך כי היא מחזיקה בכספים המגיעים לואן רינן וגבאי. כור מתכת ביקשה ביום 16.3.93 את אישור העיקול. לכך השיבה מי גולן ב-3.5.93 כי היא אינה מחזיקה בכספי הנתבעים וביקשה את ביטול צו העיקול.
ב. מהבקשה לאישור העיקול ומתשובת מי גולן עולה כי עיקר המחלוקת היתה האם מי גולן מחזיקה כספים המגיעים לואן רינן, והאם מי גולן הפרה את צו העיקול. בית המשפט המחוזי לא ראה צורך להחליט בשאלות אלה, משום שקבע כממצא כי קיימת זהות כלכלית-עסקית מלאה בין ואן רינן למי גולן והן למעשה גוף אחד מכל בחינה שהיא. קביעה זו נעשתה באמצעות הרמת מסכי ההתאגדות של שני תאגידים אלה. ביהמ"ש קבע כי מאחר שואן רינן ומי גולן "יצרו חזיון תעתועים ומצג שוא מתוך מטרה
להונות את התובעת... יש להרים את מסך ההתאגדות שביניהם ולקבל את הבקשה לאישור העיקול ככתבה וכלשונה".
ג. במישור הדיוני טוענת מי גולן כי לא היה מקום לדון בטענות התרמית והרמת המסך שהעלתה כור מתכת במסגרת הליך אישור עיקול. במישור המהותי טוענת מי גולן כי קביעות בית המשפט בדבר קיומה של תרמית ובדבר הרמת המסך אינן מבוססות לגופן. לטענת מי גולן, בינה לבין ואן רינן היה משטר הפרדה מוחלט. הן הוקמו במועדים שונים, אין זהות מלאה בין בעלי המניות וחברי הדירקטוריון ונושאי תפקידים בשתי החברות. מנגד טוענת כור כי בקשה לאישור עיקול כמוה ככתב תביעה, ולחלופין, מי גולן הסכימה להרחבת חזית. בערעור שכנגד טוענת כור כי לסכום שנפסק בפסק הדין לא הוספה ריבית ובכך טעה בית המשפט. ערעור מי גולן נתקבל מן הטעם הדיוני וערעור כור מתכת נדחה.
ד. במסגרת התביעה של כור מתכת נגד ואן רינן וגבאי נתבקש עיקול כספים המוחזקים אצל מי גולן בעבור ואן רינן. במסגרתה הגישה מי גולן בתורת מחזיקה כתב תשובה המפרט את טענותיה לפיהן אין היא מחזיקה בכספים המגיעים לואן רינן ולכן יש לבטל את צו העיקול כלפיה. במסגרת הדיונית של התביעה לא היה מקום לבירור שאלת חבותה הישירה של מי גולן לכור מתכת בעילה של זהות עסקית-כלכלית בינה לבין ואן רינן. יתר על כן: טענה בדבר הרמת מסך מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה על מנת להצביע באופן מלא על הזיקה המלאה בין התאגידים המעורבים בענין. גם טענת תרמית מחייבת פירוט מיוחד וראיות כבדות משקל במיוחד. והנה, פסק הדין בבקשה לאישור העיקול מתבסס רובו ככולו על עילות התרמית והרמת המסך מבלי שמי גולן משמשת צד עיקרי בהליך, וכאשר תוצאת פסק הדין היא חיובה כחייבת עיקרית על פי חוזה שלא היתה צד לו.
ה. נותרה השאלה אם הסכימה מי גולן במפורש או במשתמע להרחבת החזית כאמור באופן שניתן לראותה כמושתקת לטעון לחריגה דיונית של בית המשפט ממסגרת כתבי הטענות בבקשה לאישור העיקול. התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. על כן הענין יוחזר לבית המשפט המחוזי למתן החלטה בנושא הבקשה לאישור העיקול במתכונתה המקורית, בהקשר לשאלה האם מי גולן החזיקה בכספים המגיעים לואן רינן במועד הקובע.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין והשופטים אנגלרד וגב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אלון נוקראי למערערת, עו"ד ברוך שוגול למשיבה. 11.5.03).

בג"צ 11243/02 - משה פייגלין נגד מישאל חשין, יו"ר ועדת הבחירות ואח'

*פסילת מועמד לבחירות לכנסת בשל הרשעתו בעבירת "המרדה", כאשר המועמד לא הגיש במועד ליו"ר ועדת הבחירות "בקשה למירוק הקלון" והעלים עובדות בחתימתו על הסכמה להיות מועמד(העתירה נדחתה ברוב דעות).

א. ביום 28.1.03 נתקיימו הבחירות לכנסת השש-עשרה. העותר ביקש להתמודד בבחירות אלה ברשימת הליכוד. לרשימת המועמדים לבחירות לכנסת, שהוגשה מטעם הליכוד, צרף פייגלין כתב הסכמה, בה הצהיר, בין השאר: "קראתי והבנתי את הוראות הסעיפים 6 ו-7 לחוק יסוד: הכנסת, וכן את הוראות סעיף 56 לחוק הבחירות... אני מצהיר שלפי מיטב הבנתי וידיעתי לא נמנע ממני מלהתמודד לכנסת לפי הסעיפים הנ"ל". פייגלין לא צרף לכתב ההסכמה כל מסמך נוסף המציין שנרשמה לחובתו הרשעה בעבירות שונות, שלענינן הוא ריצה בפועל עונש מאסר לתקופה של ששה חודשים (בעבודת שירות) וכי ביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונשו. הוא גם לא ביקש מהמשיב לקבוע כי אין בעבירה שבה הורשע, בנסיבות הענין, משום קלון. נגד מועמדותו הוגשו עתירות ליושב ראש ועדת הבחירות והלה הורה ששמו
של פייגלין יימחק מרשימת המועמדים הן מחמת האיחור בהגשת ה"בקשה למירוק הקלון" שבעבירות בהן הורשע והן מחמת העלמת עובדות. גם לגופו של הענין קבע המשיב כי יש קלון בעבירות בהן הורשע פייגלין. העתירה לבג"צ של פייגלין נדונה לפני הבחירות הרכב של אחד-עשר שופטים ועתה ניתנו הנימוקים להחלטה. הוחלט ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט לוי, לדחות את העתירה.
ב. המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין: ביום 2.9.97 הורשע פייגלין בעבירות של המרדה. בהחלטתו קבע המשיב פייגלין צריך היה להגיש בקשה למירוק הקלון שדבק במעשיו לא יאוחר מהמועד שבו הוגשה רשימת המועמדים. אלא שפייגלין לא הגיש בקשה כזו. הביקורת השיפוטית של בג"צ על החלטת המשיב היא ביקורת "בגצ"ית" ופייגלין לא שיכנע שקיימת עילת התערבות במסקנותיו של המשיב ככל שהדבר נוגע לאיחור בהגשת הבקשה ולהעלמת העובדות. די בכל אלה כדי להביא לדחיית העתירה. לפיכך אין צורך לקבוע עמדה לגבי השאלה אם הרשעתו של פייגלין היא בעבירות שיש עמן קלון.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): בשלהי שנת 1995 הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום נגד העותר, על רקע פעילותו בתנועת "זו ארצנו". נטען, כי העותר נתן את ידו לקשר להמרדת הציבור בישראל, בעקבות החתימה על מה שהוגדר כ"הסכמי אוסלו". ביהמ"ש קבע בהכרעת הדין כי מעשיו של העותר חרגו מגבול המותר, באשר אין הם מהווים מחאה לגיטימית, ובעקבות כך הוא הורשע בעבירות של המרדה, פרסומי המרדה, והתקהלות אסורה. גם בהנחה כי בהיעדר סמכות מפורשת, היה מנוע יו"ר ועדת הבחירות מלהאריך את המועד להגשתה של הבקשה "למירוק העוון", הרי אלה שביקשו את פסילת מועמדותו של העותר, לא טענו דבר ביחס לפגמים שמקורם בטענות סף. העילה עליה התבססה הבקשה לפסילת העותר, היתה טענת "קלון" שדבק בו בעקבות הרשעתו בעבירת "המרדה". משסוגיה זו עלתה על הפרק, היא חייבה הכרעה לגופה.
ד. קשה לראות כיצד שלוב קלון בעבירת ההמרדה בה הורשע העותר, שמטבעה נועדה להגן על מבנה המשטר ולא על תכניו, ואשר ביחס אליה הובעה הדעה כי "מן הראוי הוא לשקול את ביטולה... והחלפתה בעבירה התואמת את משטרנו". השקפת הפסיקה היא כי הביטוי "עבירה שיש עמה קלון" אינו מכוון לרכיביה של העבירה בה הורשע אדם, אלא לאותו פגם מוסרי חמור שדבק בנסיבות ביצועה לאור תכלית החקיקה. בענייננו, האירועים שהיו בסיס להרשעת העותר התרחשו בשנת 1995, על רקע מה שהוגדר בפסק דינו המרשיע של בית משפט השלום כ"תחושת חוסר האונים מול פגיעות חוזרות ונשנות בצבור היהודי, על ידי מפגעים פלשתינאים". ההתנגדות למהלכיה של הממשלה באותם ימים רחוקים, לא היתה נחלתו של העותר בלבד. רבים ממנהיגי הציבור הפכו את ההתנגדות ל"הסכמי אוסלו" לדגל ומצע עמם פנו לציבור וביקשו את אמונו במספר מערכות בחירות לכנסת שהתקיימו מאז. זאת ועוד, רבים מאלה האחרונים נבחרו לבית המחוקקים, ולא מעטים טיפסו במעלות הכהונה עד למשרות הבכירות ביותר ברשות המבצעת.
ה. כל השופטים האחרים הצטרפו לעמדתו של המשנה לנשיא כי די בטענות הסף כדי לדחות את העתירה וכי לכן אין צורך לדון בשאלה אם בהרשעה ב"המרדה" יש משום קלון. עם זאת התייחסו חלק מהשופטים גם לשאלת הקלון. הנשיא ברק והשופטות גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה וגב' בייניש סברו שיש בעבירות משום קלון. השופטים טירקל וגב' דורנר סברו כי בנסיבות שבהן הורשע העותר בעבירות המרדה לא היה משום קלון הפוסל מועמדות לכנסת. השופט ריבלין סבר כי ספק אם עבירת ההמרדה מעניקה משקל מספיק לחופש הביטוי ויתכן ויש בכך גם כדי להשליך על שאלת הקלון.
השופטים מצא ואנגלרד הצטרפו לדעתו של המשנה לנשיא שאין צורך להתייחס לשאלת הקלון.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין והשופטים מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עוה"ד ד"ר חיים משגב, תום משגב ויקותיאל חגי לעותרים, עוה"ד גב' דינה זילבר, גב' דפנה הולץ לכנר, רון דרור ואיתן הברמן למשיבים. 15.5.03).

בג"צ 5744/00 + 5598/00 - עיריית הרצליה ואח' נגד רשות שדות התעופה בישראל ואח'

דחיית עתירה להפסיק את הפעולות האויריות בשדה התעופה בהרצליה. סבירות החלטה לכלול את שדה התעופה בהרצליה בתוכנית מתאר ארצית לתפרושת שדות התעופה בישראל(העתירות נדחו).

א. הסעד המבוקש בשתי העתירות הוא - כי הפעילות האווירית בשדה התעופה הרצליה תיפסק, וכי שדה התעופה יועתק לאתר חלופי. כן תוקפות העותרות את החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה שאושרה בממשלה, לפיה נכלל שדה התעופה במסגרת תכנית המתאר הארצית לתפרושת שדות התעופה-תמ"א 15. לטענתן, ההחלטה להותיר את שדה התעופה במסגרת תמ"א 15 ולעגנו בתכנית הארצית, נתקבלה שלא כדין והיא נגועה בחוסר סבירות קיצוני. העתירות נדחו.
ב. שדה התעופה הרצליה קיים כשדה תעופה אזרחי מאז שנת 1950, והוא הוקם באזור שהיה אז אזור חקלאי. התפתחות שדה התעופה והפעילות הענפה שמנהלים בו בתי הספר לטיסה, במקביל להתרחבות שכונות המגורים סביבו, יצרו בעיות הנוגעות לבטיחות ולרעש, שיש בהן משום מפגע לתושבים. עיקר תלונות התושבים מתמקדות ב"טיסות הקפה" המהוות חלק מרכזי בלימודי הטיס ובהן החניך מבצע הקפה של המסלול מספר רב של פעמים. מכתב התשובה שהגישה המדינה עולה, כי במועד הדיון בעתירות, חלות מגבלות על הפעילות המתקיימת בשדה. עוד עולה מתשובת המדינה, כי בשנים האחרונות נעשה מאמץ למציאת אתר חלופי שאליו ניתן יהיה להעביר את הפעילות המתבצעת כיום בשדה התעופה הרצליה, רובה ככולה, עד לסגירתו של השדה.
ג. נעשים מאמצים כנים למצוא פתרון לטווח הארוך. אין לומר שיש בטענות העותרים בעניין מפגעי הרעש כדי להוות בסיס למתן סעד כמבוקש על ידם במסגרת הליך זה. באשר לסיכון הבטחוני, מחובתה של המדינה לפעול באופן נחרץ יותר להקטנת היקף הפעילות האווירית נוכח פוטנציאל הסיכון הקיים בשדה התעופה. על המדינה לאזן בין השיקולים והאינטרסים שיש להביא בחשבון לעניין הפעלת השדה. גם אם האיזון בין אינטרסים ציבוריים חיוניים בהפעלת השדה לבין הסיכונים הכרוכים בהפעלתו אינו מחייב סגירת השדה לאלתר והפסקת כל הפעילות האווירית בו, הרי מתחייב צמצום טיסות ההדרכה בשדה, המהוות את פוטנציאל הסיכון המשמעותי ביותר, בטווח זמן סביר.
ד. אשר לעתירה נגד תקינות תכנית המתאר הארצית - טוענות העותרות כי ההחלטה לעגן את השדה בתמ"א 15 מתעלמת מן ההכרח להעתיק את השדה ממקומו הנוכחי. לטענתן, ההחלטה לוקה באי סבירות קיצונית נוכח היות השדה מפגע בטיחותי וסביבתי אשר המועצה הארצית התעלמה מנתוניו ומן ההמלצות הקיימות לגביו. כן טוענות הן כי ההחלטה בלתי חוקית בשל כך שלא הוכן תסקיר השפעה על הסביבה כמתחייב, לטענתם, על פי חוק התכנון והבנייה. דין עתירה זו להידחות. אמנם, בהליך אישור התמ"א נפל פגם בשל היעדרו של תסקיר השפעה על הסביבה, אולם פגם זה אינו יורד לשורשו של ההליך ואין בו כדי להוביל לבטלות החלטת האישור או לבטלותה של התמ"א כולה. אשר לטענת העותרים בדבר אי הסבירות הקיצונית שבה לוקה ההחלטה לכלול את שדה
התעופה בהרצליה בתמ"א 15, בשל הסכנות הבטיחותיות הנשקפות ממנו - אין לומר כי המועצה לא היתה מודעת לבעיות אלה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. 11.5.03).

בג"צ 7805/00 - רוני אלוני - חברת מועצת עירית ירושלים נגד מבקרת עירית ירושלים ואח'

סמכות ביקורת פנימית של מבקר רשות מקומית כוללת ביקורת פעולות נבחרי הרשות. זכות הטיעון בפני מבקר הרשות המקומית וזכות העיון במסמכים הנוגעים לביקורת על נבחר הרשות(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. העותרת נבחרה כחברת מועצת עירית ירושלים ביום 10.11.98. היא הועסקה כמנהלת סניף ירושלים של מכון "שחר" בטרם נבחרה לחברת מועצה, והמשיכה בעיסוקה זה גם לאחר הבחרה. ביום 22.2.99 פנה אגף הרווחה בעירית ירושלים למספר מכונים להכשרת תלמידים לבחינות הבגרות ולבחינות פסיכומטריות בהזמנה לקבל את הצעותיהם למתן הנחות לתלמידים. משעלתה הטענה כי העותרת יוצרת קשר עם עובדי העיריה כדי לקדם את ענייני המכון תוך שימוש במעמדה כחברת מועצה, פנה היועץ המשפטי של העיריה למשיבה בבקשה לבדוק האם העותרת עומדת בסייגים שנקבעו למניעת ניגוד ענינים. המבקרת בדקה את הנושא ולאחר הליכים שונים הכינה דו"ח בקורת והוא הועבר להערות ראש העיריה אשר העיר את הערותיו. ביום 1.2.00 פנה ראש העיריה למבקרת בבקשה לפרסם את הדו"ח בציבור באופן מיידי בנפרד מהדו"ח השנתי. ביום 14.2.00 קיימה ועדת הבקורת ישיבה בה החליטה לאשר את הקדמת פרסום הדו"ח. עובר לקבלת החלטה זו, לא קיימה ועדת הביקורת דיון לגופו של הדו"ח, בין לענין קביעותיו העובדתיות ובין לעניין מסקנותיו.
ב. העותרת מעלה בעתירתה שלוש טענות עיקריות: האחת - למבקרת הפנים של העיריה אין סמכות לבקר את פעולתו של נבחר ציבור במועצת העיריה; השניה - לא נשמרו זכויות הטיעון והעיון של העותרת בהליך הביקורת; השלישית - פרסום דו"ח הביקורת בציבור נעשה שלא כדין ובטרם הושלמו מהלכי הביקורת על פי החוק. משלושת טעמים אלה מבקשת העותרת לקבוע כי דו"ח הבקורת בעניינה בטל וחסר תוקף במישור המשפטי והציבורי. העתירה נתקבלה בחלקה.
ג. באשר לתחום התפרשותה של סמכות ביקורת הפנים ברשות המקומית - סעיף 170א לפקודת העיריות מדבר בתפקיד מבקר העיריה לבדוק את פעולות עובדי העיריה. לא צויין בו כי תפקיד זה מתפרש גם על פני פעולות נבחרי הרשות המקומית. עם זאת, בחינת לשונו ותכליתו של החוק, מביאה למסקנה כי תפקידו משתרע גם על בדיקת פעולות נבחרי הרשות.
ד. העותרת טוענת כי דו"ח הביקורת בעניינה פסול מאחר שנפגעה זכות הטיעון שלה - פקודת העיריות אינה מכילה הוראה מפורשת המעניקה למבוקר זכות טיעון בהליך ביקורת פנים בעיריה. אולם זכות זו אינה טעונה עיגון מפורש היא קיימת גם מקום שלא נאמרה במפורש. הליך הביקורת אמור להכריע בשאלה האם פעלה מתוך ניגוד עניינים. הליך ביקורת כזה, יהיו אשר יהיו תוצאותיו, טומן בחובו פוטנציאל פגיעה קשה בשמה ובכבודה של העותרת כאדם וכנבחר ציבור, ועובדה זו מחייבת זכות טיעון בעלת היקף רחב. לצד זכות הטיעון קיימת גם זכות העיון במסמכים המובילים למסקנות בנושאים הנתונים לחקירה. בענייננו לא הועברו לעיונה של העותרת שלוש תרשומות שהוכתרו "תרשומות פנימיות" אף שאין הן כאלה על פי טיבן ולא נמצא טעם טוב לכך שהן לא הועברו לעיונה של העותרת. גם לגבי שאר המסמכים שלא הועברו לעיון לא הועלה טעם טוב להימנעות מכך. גם מהלך הפרסום המוקדם של דו"ח הביקורת היה שגוי במקרה זה, ולא היה מקום לנקוט בו.
ה. המסקנה היא כי נפלו פגמים בהליך הביקורת. פגמים הנופלים בהליך מינהלי בו נוקטת רשות מינהלית אינם מביאים בהכרח לפסילתו מעיקרא. זוהי דוקטרינת הבטלות היחסית אשר מבחן החלתה גמיש ותלוי במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה. בענייננו, נפלו בדו"ח הביקורת פגמים אשר יש להם תקנה, ולכן אין לבטלו מעיקרא אלא ניתן לתקנו ולהשלימו במידת הצורך. על המבקרת יהא להעביר לידי העותרת את כל המסמכים שהיוו בסיס לדו"ח הביקורת ואשר טרם הועברו לעיונה; יש להשלים את זכות הטיעון של העותרת במתן הזדמנות להציג בפני המבקרת את עמדתה. בעקבות פעולות אלה, יהא על המבקרת לשקול מחדש את ממצאי הדו"ח ובמידת הצורך, ולאחר השלמת טיעוניה של העותרת, לערוך בו תיקונים והשלמות ככל הנדרש.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אורן ששון וגב' עדנה מירב לעותרת, עו"ד יוסי חביליו למשיבים. 11.5.03).

רע"א 98/03 - מפעלי גדנסקי בע"מ ואח' נגד ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ

*האבחנה בין ערבות במתן סעד זמני במעמד צד אחד, לבין הפקדת ערבון כשהסעד אינו במעמד צד אחד, לענין חילוט הערבון או הערבות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת, ומנהלה הגישו תביעה בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נגד המשיבה לפצותם עבור נזקים שגרמו להם בהפרת זכויותיהם לסוכה שעיצבו. במסגרת התביעה ביקשו המבקשים סעדים זמניים וכן ביקשו צו מניעה זמני במעמד צד אחד. ביום 11.9.02 - (10 ימים לפני סוכות) - נתן ביהמ"ש צו ארעי, המונע מהמשיבה "מלייצר... ו/או מלעשות כל מעשה שהזכות לעשותו שמורה למבקשים --- בבד לסוכה..." את הצו התנה ביהמ"ש בהפקדת "ערבות בנקאית אוטונומית". הצו הומצא למשיבה ביום 13.9.02 (8 ימים לפני סוכות). ביום 17.9.02 - (4 ימים לפני סוכות) - אחרי דיון במעמד שני הצדדים, החליט ביהמ"ש לבטל את הצו הארעי שנתן. ביום 7.10.02 ביקשו המבקשים להורות על החזרת הערבות הבנקאית שהפקידו. המשיבה בקשה לחלט את הערבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים למתן סעד זמני. בהחלטה נוספת קבע כי הבקשה לחילוט הערובה והתצהיר שצורף אליה "אינם נתמכים במסמכים, לא בחוות דעת מקצועית של רואה חשבון או כל מסמך אחר המצביע על דרך חישוב הנזק"; עם זאת הורה לחלט לטובת המשיבה סכום של 62,500 ש"ח מתוך הערבות הבנקאית. בהחלטתו קבע, כי "אין ספק כי הצו אכן גרם נזק". כמו כן קבע, כי "הבקשה [לצו מניעה] לא היתה סבירה בנסיבות הענין". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. נתינתו של סעד זמני במעמד צד אחד - כפי שהיה כאן - מותנית בהמצאת התחייבות עצמית, ערבות מספקת, וכן בהפקדת עירבון (ענין שהוא בשיקול דעת כשהסעד הזמני אינו במעמד צד אחד). לפי תקנות סדר הדין האזרחי סכום העירבון לא יעלה על 50,000 ש"ח, אלא אם כן הגדיל ביהמ"ש את הסכום מטעמים מיוחדים שיירשמו. לפי תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש להורות על חילוט העירבון, אולם אין הוא מוסמך להורות על חילוט ההתחייבות או הערבות. על ביהמ"ש להבחין היטב בין הוראה להמציא ערבות לבין הוראה להפקיד עירבון. התנאים לחילוט עירבון הם: נגרמו למי שניתן נגדו הצו הזמני נזק או הוצאות עקב מתן הצו; הבקשה למתן הצו הזמני לא היתה סבירה בנסיבות הענין. על המבקש לחלט את העירבון להביא כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק. בענייננו, הורה ביהמ"ש המחוזי למבקשים - להפקיד "ערבות בנקאית אוטונומית". ערבות בנקאית יכולה לשמש הן כעירבון והן כערבות. מתוך החלטתו של ביהמ"ש, לא נהיר אם נועדה הערבות הבנקאית, או קצתה, לשמש עירבון, שאותו רשאי היה ביהמ"ש לחלט, או שנועדה לשמש ערבות, שאותה לא היה רשאי לחלט. הדעת נוטה לכך שנועדה לשמש כערבות, מאחר ונקבע בה
סכום העולה על 50,000 ש"ח. כך או כך, ביהמ"ש לא היה רשאי לקבוע עירבון בסכום העולה על 50,000 ש"ח וממילא לא היה רשאי לחלט סכום גדול יותר מסכום העירבון המירבי שנקבע בתקנות.
ג. יתר על כן. אפילו שימשה הערבות הבנקאית כעירבון דווקא, ספק אם נתקיימו התנאים לחילוט עירבון. כאמור, היה על המשיבה להביא כמות מינימלית של ראיות להוכחת גובה הנזק. המשיבה לא הביאה ראיות לכך שנגרמו לה נזקים או הוצאות ואף לא בדבר גובהו של הנזק. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שיחזור וידון בשאלה אם הערבות הבנקאית היתה בגדר עירבון; ואם היתה בגדר עירבון - האם ניתן היה לחלטו ומה הסכום שניתן היה לחלט.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד ערן סורוקר ועדי ברקן-לב למבקשים, עו"ד גב' אירית קלמן ברום למשיבה. 8.5.03).

בש"פ 4001/03 - מדינת ישראל נגד מאיר אלון ואח'

*הצורך בהוצאת "תעודת חסיון" לראות התביעה בהקדם לקראת דיון על מעצר עד תום ההליכים וההשלכות על החלטת המצער כשתעודת החסיון הוצאה ערב יום הדיון (הערר נתקבל בחלקו).

המשיבים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בנצרת בעבירות של סחר בכ-20 ק"ג חשיש. כן הואשמו כי ניסו להימלט ואחד מהם ניסה לנגוח רכב משטרה על ידי המכונית שבה נהג. העוררת הגישה בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים ומועד הדיון בבקשה נקבע ליום 1.5.03. בטרם התחיל הדיון הודיעו באי כוח המשיבים כי ערב יום הדיון הודיעה להם פרקליטות מחוז הצפון כי קיים חומר חקירה נוסף בתיק עליו תוצא תעודת חיסיון. לטענת ב"כ המשיבים היה על העוררת להגיש את תעודת החיסיון עם הגשתו של כתב האישום, או סמוך לאחר מכן, ומשלא נהגה כך יש לשחרר את המשיבים. בשלב זה ובלי שדן בבקשת המעצר לגופה, החליט ביהמ"ש כי "מחדלה של המבקשת בענין זה פוגע בהגנת המשיבים". לפיכך ציווה לשחרר את המשיבים בערבות. הערר נתקבל.
הוצאתה של תעודת חסיון בהקדם וללא שהיות - וככל האפשר לא יאוחר מהגשתו של כתב האישום, או סמוך לאחר מכן - חשובה ביותר ואף חיונית, להגנתו של נאשם. מאידך גיסא, אפילו נכשלו רשויות התביעה ולא הוציאו תעודת חסיון במועד, אין במחדלים אלה כדי לדחות בקשת מעצר על הסף, בלי לדון בבקשה כמצוות הוראות סעיף 21 לחסד"פ. אכן, ביהמ"ש רשאי לדחות בקשת מעצר מחמת מחדלים אלה - כחלק משיקוליו ואף כשיקול עיקרי - אולם אין בהם כדי לפטור אותו מחובתו לבדוק אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמות, אם מתקיימת עילת מעצר ואם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון בבקשת העוררת לעצור את המשיבים לגופה. עד להחלטה בבקשת המעצר ישוחררו המשיבים מן המעצר, בתנאי מעצר בית.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' אפרת ברזילי לעוררת. 5.5.03).

רע"א 10786/02 - נחום סלונים וסלונים סוכניות והפצה בע"מ נגד יוכבד אהרונסון

העברת פעילות עיסקית של דייר מוגן לחברה בבעלותו מקימה עילת נטישה. קביעת גובה התשלום בהענקת "סעד מן הצדק" נגד פינוי דייר מוגן (הבקשה נדחתה).

המשיבה השכירה שתי חנויות בדיירות מוגנת למבקש 1 (להלן: המבקש), שהפעיל בהן בית-עסק להימורים בספורט. המשיבה הגישה תביעה לפינוי המבקש מהמושכרים, בטענה, כי נטש את המושכרים בכך שמסר את זכויותיו בהם למבקשת 2 (להלן: החברה), שהוא ובנו בעלי המניות היחידים בה. בית-משפט השלום קבע,
כי אכן המבקש העביר לחברה את החזקה, השליטה והניהול בחנויות, ובכך נטש את המושכרים, למרות שעובדתית השליטה והניהול נותרו בידיו וביד בניו. עם זאת החליט בית-המשפט, בהתבסס על הנסיבות, ובין היתר על-כך שהנטישה היתה "משפטית" בלבד ושבפועל אותן הנפשות פועלות במושכרים, כי יש להעניק למבקש סעד מן הצדק, לפיו לא יפונה אם ישלם למשיבה סך של 60,000 ש"ח, ובתנאי שהחברה תסלק ידה מכל שטח המושכרים. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא להתערב בהחלטת בית-משפט השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין הבקשה מעלה שאלה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". מעבר לדרוש, ולגופו של עניין, במצב דברים בו העביר המבקש את פעילותיו לחברה, שהיא אישיות משפטית נפרדת, אכן מתקיימת עילת הנטישה. אשר לסעד מן הצדק - ברור הוא שמעצם טיב הסעד, אין מקום לקביעה מדוייקת לעניין גובהו, אלא די בקביעה המושתתת על בסיס ראייתי, המספיק על מנת לשקול כראוי את האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים. בענייננו, אין להתערב בגובה הסעד שנקבע.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דוד הורוביץ למבקשים, עו"ד אהרון רווח למשיבה. 14.5.03).

ע.פ. 9269/02 - ערן אוחיון נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לגזור עונש של שירות לטובת הציבור ללא הרשעה למיידה אבנים במכוניות ערביות (הערעור נדחה).

המערער וכמה מחבריו - בהם בגירים וקטינים - קשרו קשר לפגוע בערבים בכביש מעלה אדומים-ים המלח. החבורה נסעה בשלושה כלי רכב אל עבר צומת מצפה-יריחו, ואספו אבנים כדי ליידותם בערבים. החבורה המתינה עד אשר הגיע רכבם של המתלוננים. נהג הרכב סבר כי המערער וחבריו הינם שוטרים המאותתים לו לעצור, ומשהאט את נסיעתו יידו בני החבורה אבנים על המכונית ופגעו בשימשה הקידמית. לאחר מכן חסמו את נתיב נסיעתו של הרכב, ומשעצר הרכב עצירה מוחלטת החלו יודים בו אבנים, וניפצו את שמשות המכונית. המערער נכח כל העת במקום אך הוא עצמו לא השתתף ביידוי האבנים. בהמשך פתח אחד מבני החבורה את דלת הרכב, הוציא ממנו את אחד המתלוננים והחל מכה אותו בצוותא-חדא עם אחר מן החבורה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 200 שעות שירות לטובת הציבור, מאסר על תנאי וקנס. המערער טוען כי בנסיבותיו האישיות היה מקום לגזור את השירות לטובת הציבור ללא הרשעה. הערעור נדחה.
אין ספק שפרטי חייו של המערער מציגים תמונת חיים מיוחדת. המערער מנהל אורח חיים נורמטיבי ולבד ממקרה קשה זה שהיה מעורב בו אין לזקוף לחובתו מעשים רעים אחרים. אחד השיקולים החשובים בשאלה אם להימנע מהרשעתו של נאשם בדין הוא השיקול של חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה. המערער וחבריו החליטו כי יש לפגוע בערבים הנוסעים בריכבם בכביש ולשם כך התארגנו ונסעו למקום פלוני בהכינם עצמם למעשים שיעשו. המערער עצמו לא נטל, אמנם, חלק במעשים, אך אין ספק כי חבירתו לחבריו היה בה כדי לעודד את בני החבורה במעשיהם. על דרך הכלל, האנשים העושים כמעשי בני החבורה ראויים כי יישלחו למאסר ואמנם זה היה גזר דינם של שניים מבני החבורה אשר נשלחו לשנה מאסר בפועל. אשר לשני קטינים אשר היו בחבורה, אלה דינם נגזר האחד ל-8 חודשי מאסר בפועל והאחר ל-6 חודשים וחצי מאסר בפועל. בנסיבות אלה הקל בימ"ש קמא עם המערער, ואין להיעתר לבקשתו ולפוטרו מן ההרשעה.