תקציר סביר כרך ס"א חוברת 14

ע.א. 1321/02 - נוה בנין ופיתוח בע"מ ואח' נגד הוועדה לבניה ולמגורים מחוז המרכז

*אימתי מתקיים "מימוש הזכות במקרקעין" שהוא המועד בו צריך לשלם לרשות המקומית "היטל השבחה" על מקרקעין(מחוזי ת"א - בה"פ 415/01 - הערעור נדחה).

א. ביום 31.10.94 נחתם בין המערערת 1 לבין המערערות 3-5 חוזה מכר, לפיו רכשה המערערת 1 מידי המערערות 3-5 מקרקעין בגבעת שמואל. שלושה ימים לפני חתימת חוזה המכר, נכנסה לתוקפה תכנית מתאר חדשה, לפיה שונה ייעודם של המקרקעין מקרקע חקלאית לקרקע למגורים. בין המערערות ובין המשיבה הושגה הסכמה, לעניין סכום היטל ההשבחה החל במקרה הנדון, על פי שומה מוסכמת. המחלוקת נטושה באשר לשאלה מהו המועד שבו על המוכרות לשלם את היטל ההשבחה. שאלה זו יש לה חשיבות משום שממועד החיוב מתווספים אל היטל ההשבחה ריבית והפרשי הצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות, ואילו עד מועד החיוב בתשלום, מתווספים אל היטל ההשבחה הפרשי הצמדה למדד בלבד.
ב. סעיף 2(א) של התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, קובע כי אירוע המס המקים את החבות בהיטל השבחה הוא מעשה ההשבחה המתרחש עם אישורה של התוכנית המשביחה. מאידך, מועד התשלום חל רק בעת מימוש הזכות במקרקעין. לעניין זה קובע סעיף 7(א) לתוספת השלישית: "ההיטל ישולם לא יאוחר מהמועד שהחייב בו מימש זכות במקרקעין שלגביהם חל ההיטל". המונח "מימוש זכויות" הוגדר בסעיף 1 (א) לתוספת: "'מימוש זכויות', במקרקעין - אחת מאלה... (3) העברתם... בשלמות או חלקית, או הענקת זכויות בהם הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין...". בימ"ש קמא קבע, כי ההגדרה שבסעיף 1(א)(3) מדברת בשתי פעולות, שבהתרחש כל אחת מהן, נחשב בעל המקרקעין כמי שמימש זכויות בקרקע שנשתבחה. הפעולה הראשונה, דהיינו, ה"העברה", הנזכרת ברישא של ס"ק (3), משמעה העברה על ידי רישום; ואילו הפעולה השנייה - הענקת זכות במקרקעין, אינה מצריכה פעולת רישום ויש לראותה כמימוש זכויות, הגם שהענקת הזכות לא נרשמה בפנקסי המקרקעין. בענייננו, קבע ביהמ"ש כי חוזה המכר יש בו "הענקת זכות במקרקעין", לקונים ועל כן המועד החוקי לתשלום היטל ההשבחה חל ביום כריתת חוזה המכר. הערעור נדחה.
ג. בפרשנות של דבר חקיקה, חשוב לאתר את התכלית, אשר אותה נועד דבר החקיקה להגשים. באשר להיטל ההשבחה, נפסק כי "ביסוד היטל ההשבחה מונח רעיון של צדק חברתי. הרשות הציבורית השקיעה בתכנון ובפיתוח. כתוצאה מכך עלה ערכם של המקרקעין. בעל המקרקעין מתעשר מכך. מן הראוי שבעל המקרקעין ישא בהוצאות התכנון והפיתוח... כשם שבעל מקרקעין זכאי לפיצוי מקום שתוכנית פגעה במקרקעין שבבעלותו". תכלית זו, מתיישבת היטב עם דחיית תשלום ההיטל עד למועד שבו מתקיים, הלכה למעשה, מימוש של הזכויות שהושבחו וההתעשרות קורמת עור וגידים. לא כל העברה של זכויות במקרקעין לאחר תיחשב כמימוש זכויות לצורך היטל השבחה, אלא רק העברת בעלות או העברת חכירה לדורות, הקרובה במהותה להעברת בעלות. העברת זכויות אחרת תיחשב אף היא כמימוש זכויות במקרקעין, ובלבד שהמדובר בהענקה הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין, כגון: שכירות לתקופה העולה על עשר שנים ואיננה חכירה לדורות, זיקת הנאה, משכנתא וזכות קדימה. בהינתן התכלית והמטרה להטלת היטל השבחה, הרי עצם ההתקשרות מהווה פעולה המהווה מימוש ההתעשרות והוצאתה מן הכוח אל הפועל, גם לפני רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד זאב הרטבי למערערים, עו"ד ברנד שירה למשיבה. 26.5.03).

ע.א. 6648/98 - עיריית הוד השרון נגד שיכון אזרחי בע"מ

*כתב התחייבות המהווה חוזה להעברת מקרקעין(מחוזי ת"א - ה.פ. 1513/95 - הערעור נתקבל).

א. עירית הוד השרון הנה הבעלים הרשומים של חלקת מקרקעין. שיכון אזרחי חכרה 1,504 מ"ר המהווה 1504/10320 חלקים של החלקה, (להלן: שטח המחלוקת), על פי חוזה חכירה מיום 2.8.59. החלקה יועדה על-פי תכנית בנין ערים ליעודים ציבוריים, ובהתאם לכך התחייבה שיכון אזרחי כי שטח המחלוקת ישמש "למטרת פעולות ספורט ו/או פעולות ציבור של ארגוני נשים". בעקבות זאת, על חלק משטח המחלוקת הוקם בשנת 1964 סניף ויצ"ו הוד השרון, הפועל עד היום. בשלהי שנת 1973, התקיימו מגעים בין הצדדים לגבי החלפת חלק מזכויות החכירה של שטח המחלוקת, שיועד להקמת מועדון ספורט של "מכבי", בזכויות חכירה חלופיות במקום אחר. במסגרת המו"מ הודיעה שיכון אזרחי למערערת, ביום 17.12.73, כי היא נכונה לוותר על הזכויות הרשומות על שמה ולהעבירן על שם מועצת הוד השרון (להלן: ההתחייבות), פרט לשטח בו פועל סניף ויצ"ו. ביום 26.2.78 נחתם הסכם ל"תיקון חוזה החכירה" המקורי (להלן: ההסכם המתקן). בשם שיכון אזרחי חתמו על ההסכם המתקן מרדכי שיף וישראל סחרוב, בצירוף חותמת רשמית של החברה. עם חתימת ההסכם המתקן החלה המערערת בהקמת מבנים על חלק שטח המחלוקת, אשר לגביו הוסכם לבטל את החכירה.
ב. מסתבר כי ביום 20.11.77, כשלושה חודשים לפני חתימת ההסכם המתקן, נמכרה השליטה בשיכון אזרחי לחברה בבעלות פרטית. עם העברת הבעלות הוחלפו ביום 8.12.77 המנהלים המכהנים של שיכון אזרחי, לרבות שיף וסחרוב. הווה אומר, במועד החתימה על ההסכם המתקן ביום 26.2.78, מי שחתמו עליו בשם שיכון אזרחי, שיף וסחרוב, לא שימשו עוד כמנהלים בשיכון אזרחי. בשנת 1995 עתרה שיכון אזרחי לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי לפיו היא החוכרת של שטח המחלוקת כולו. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת שיכון אזרחי, לפיה ההסכם המתקן חסר כל תוקף, משום שמי שחתמו עליו - שיף וסחרוב - כבר לא היו מנהלים. הערעור נתקבל.
ג. עוד קודם ל"הסכם המתקן" נכרת בין הצדדים חוזה מחייב אשר כלל התחייבות להעביר את זכויות החכירה בשטח המחלוקת לידי המועצה המקומית הוד השרון, ועל כן אין נפקא מינה לשאלה אם החתימה על "ההסכם המתקן" היתה כדין. כבר ביום 17.12.73 הודיעה שיכון אזרחי לעיריה כי "אנו מוכנים לוותר על הזכויות הרשומות על שמנו בקשר לנכס הנ"ל ולהעבירן על שמכם". ההסכמה שקיבלה ביטוי בכתב מהווה חוזה במובנו של חוק החוזים. הסכמה זו עונה על דרישות חוק החוזים לכוונה ליצירת יחסים משפטיים, לגמירות דעת ולמסוימות ועל כן מהווה חוזה מחייב לכל דבר ועניין. ההודעה הכתובה, כשמתלווה אליה גם תכתובת נוספת בין הצדדים עונה על דרישת הכתב, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן (בדימוס), גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עוה"ד רוני עמיר ויצחק ברוש למערערת, עוה"ד משה זינגל ועופר זינגל למשיב. 26.5.03).

בג"צ 620/02 - התובע הצבאי הראשי ואח' נגד ביה"ד הצבאי לערעורים ואח'

מסמכי בדיקות פוליגרף של עדים המהווים "חומר חקירה" שיש להעביר לנאשם. טענות סף שהועלו בעתירה למתן צו על תנאי ונדחו, אין להעלות שנית בדיון גופו(העתירה נתקבלה).

א. המשיב 3, אל"מ רחמים כהן, שימש במועד הרלוונטי כמפקד חטיבה בצה"ל. נגד המשיב נפתחה חקירת מצ"ח בה יוחס לו ביצוע מעשים מגונים בשתי חיילות ששירתו כפקידות בלשכתו. לבקשת הסניגור נערכו למשיב ולמתלוננות בדיקות פוליגרף ע"י המשטרה. לבא-כוחו של המשיב נמסרו סיכומי שלוש בדיקות הפוליגרף שנערכו לשתי
המתלוננות ולמשיב, ובהם נכללו השאלות הרלוונטיות לחשדות המיוחסים למשיב, תשובותיהם של כל הנבדקים וכן תוצאות הבדיקות. בדצמבר 99 הוגש לבית הדין הצבאי המיוחד כתב אישום המייחס למשיב ארבע עבירות של מעשה מגונה, והתנהגות שאינה הולמת. בא-כוחו של המשיב ביקש לקבל לידיו את כל השאלות, המזכרים והתרשומות מהשיחות שניהל בודק הפוליגרף עם שתי המתלוננות במהלך הבדיקה, בטענה שמדובר ב"חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחסד"פ. התביעה סירבה להעביר את התרשומות לעיונו של המשיב, בטענה כי החומר המבוקש אינו חומר חקירה והעברתו תפגע שלא לצורך בזכותן של המתלוננות לפרטיות.
ב. הסניגור פנה לבית הדין והשופט שדן בבקשה קבע כי יש להעביר לסניגור את החומר כפי שהוא מבקש, פרט למחיקות מסויימות. על ההחלטה הוגשו ערעורים מטעם העותר ומטעם המשיב. בית הדין לערעורים קבע כי כל התרשומות הנערכות בבדיקות פוליגרף, לרבות שאלות בלתי רלוונטיות לאישום במהותן, הן על-פי טיבן בגדר "חומר חקירה". זאת משום שחזקה על חומר שנאסף במהלך חקירה, לתוך תיק החקירה ובהוראת הפרקליט הצבאי הראשי, שהוא חומר "חקירה". כמו כן, נקבע כי "חומר חקירה" זה אינו חסוי מכוחה של הזכות לפרטיות, שכן במשפט פלילי דינה לסגת מפני זכות הנאשם למשפט הוגן. בעקבות החלטה זו הגיש התובע הצבאי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ובקשתו נדחתה מהטעם שאין מדובר בפסק דין של בית דין צבאי הניתן לערעור לפי סעיף 440ט' לחש"צ, אלא מדובר בהחלטה. כיוון שכך עתר העותר לבג"צ. נתקיים דיון בעתירה לצו על-תנאי, וההרכב אשר דן בעתירה הורה על מתן צו על-תנאי. בא-כוח המשיב חזר על טענות הסף גם בדיון גופו. אך משניתן הצו על-תנאי לא היה עוד מקום לדון בהן. העתירה נתקבלה.
ג. ככלל, כאשר מדובר בחומר שעל פי טיבו אינו חומר חקירה במובהק, אך הוא נאסף במהלך החקירה, הרי בהיעדר מניעה עקב פגיעה בזכויותיו של אדם אחר, או פגיעה באינטרס מוגן אחר, יפעל הספק לטובת הנאשם והחומר יימסר לו. אולם, הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות. בענין שלפנינו, יצא בית-הדין-הצבאי לערעורים מההנחה לפיה חומר שנאסף במהלך החקירה הוא מעצם טיבו "חומר חקירה". בכך הרחיב בית הדין את ההגדרה של "חומר חקירה" מעבר לאמות-המידה שנקבעו בפסיקה. לא תמיד תתחייב המסקנה כי חומר שנאסף במהלך החקירה הוא חומר שסעיף 74(א) לחסד"פ חל עליו. אכן, במסגרת השיקולים שיש להפעיל בבדיקה לפי סעיף 74(א) לחסד"פ, אין לייחס בהכרח חשיבות לכך שהחומר הנדון אינו קביל מבחינת דיני הראיות. עובדה זו כשלעצמה אינה מצדיקה סינונו של החומר עד כדי מניעת העברתו לידי הסניגוריה. על המבחן להיות ענייני, תוך בדיקה קונקרטית של החומר בנסיבותיו של כל מקרה לגופו.
ד. בדיקת הפוליגרף מורכבת משלושה חלקים: בחלק הראשון של הבדיקה נשאל הנבדק שאלות המכונות "שאלות קרות", ניטרליות באופיין, ובהן שאלות המתייחסות לשמו הפרטי, שם משפחתו ופרטים אישיים אחרים; בחלק השני של הבדיקה נשאלות שאלות שהן רלוונטיות לנושא הבדיקה, המכונות "שאלות חמות", ואלה מתייחסות במישרין לנושא האישום ולחלקו של הנבדק בארועים המשמשים נושא לבדיקה; השאלות בחלק השלישי הן שאלות הביקורת, העוסקות במידע שאינו קשור במישרין לענין נשוא האישום אך הן בעלות ערך רגשי מוגבר עבור הנבדק, ויש הנחה כי הנבדק יהיה מוטרד מהן. שאלות כאלה עשויות להתייחס למעשים "בלתי כשרים" בעברו של הנבדק, ועניינים שעשויים להטרידו במידה גדולה יותר מ"השאלות החמות", אם הנבדק הוא דובר אמת. הנבדק "דובר השקר" אמור להיות מוטרד יותר מ"השאלות החמות" הרלוונטיות לנושא הבדיקה. העותר אינו חולק על כך כי יש למסור לסניגור את החלק בבדיקת הפוליגרף
הכולל את השאלות שנשאלו המתלוננות על ידי בודק הפוליגרף בנוגע לאישום ואת תשובותיהן לשאלות אלה. חומר זה אמנם הועבר לסניגור. המחלוקת סבה, על יתר חלקי הטופס - אשר אינם נוגעים לאישומים. צודק העותר כי מכלול החומר הקשור לבדיקת הפוליגרף אינו רלוונטי לאישום ומטעם זה אינו מהווה "חומר חקירה". בא-כוח המשיב לא הצביע מהי התועלת הצפונה בחומר להגנת הנאשם, ומה השימוש הלגיטימי שניתן לעשות בו לצורך הגנת הנאשם במשפט.
ה. את החלטתו בדבר חיוניות החומר להגנה, ביסס בית הדין על כך שבדיקת הפוליגרף סייעה בהחלטת הפצ"ר להעמיד את המשיב לדין. טעם זה נוגע לביקורת השיפוטית על שיקול הדעת של הפרקליט הצבאי הראשי בהעמדה לדין, אך אין לו כל משמעות לענין הגנת הנאשם במשפטו. בענין שלפנינו מדובר בשאלות אישיות למתלוננות, שכולן משמשות רק למטרות הקשורות בטכניקות הבדיקה ושאינן קשורות כלל לנושא האישום. יש לתת משקל הולם לזכותן של המתלוננות לפרטיות ולכבוד, ולאינטרס הציבורי שעדים ומתלוננים לא יירתעו מפני הסכמה לשתף פעולה בבדיקות פוליגרף. בית הדין התעלם מהזכות החוקתית של המתלוננות לפרטיותן ומכך שאין לפגוע בפרטיות של עדים באופן בלתי מידתי ומעבר לנדרש ולמתחייב מעצם ניהול החקירות והמשפט.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס ויהושע למברגר לעותר, עו"ד אייל רוזובסקי למשיב 3. 29.5.03).

ע.א. 3423/01 - אהוד בנדר נגד אגף המכס ומע"מ

הנתונים המחייבים כדי ש"עוסק" שאינו רשום באילת ייהנה מהפטור של תשלום מע"מ על עיסקאות המבוצעות באילת. פירוש סעיף פטור ממע"מ לעיסקות הנעשות באילת(מחוזי ת"א - ע.ש. 353/00 - הערעור נדחה).

א. המערער עוסק בהטסת טיסות סיור, במסגרתן הוא אוסף נוסעים בשדה התעופה אילת, מטיס אותם מעל שמי אילת והסביבה ומחזיר אותם לשדה התעופה באילת. לעתים נדירות המערער אף מטיס נוסעים מאילת ליעדים כגון מצדה וירושלים, ובחזרה לאילת. המערער רשום כעוסק בתל אביב. למערער הוצאה שומת עסקאות למס ערך מוסף ביום 1.6.00, שקבעה כי הוא אינו זכאי לשיעור מס אפס על פי תקנה 20ב לתקנות אזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממסים). סעיף 5(ה) לחוק שהוא הציר המרכזי סביבו סובב החוק קובע כי "מתן שירותים באזור אילת בידי תושב אילת יהא פטור ממס ערך מוסף...". ככלל, כאשר העוסק איננו תושב אילת, העסקאות חייבות במס בשיעור מלא, אלא אם כן חלות על אותן עסקאות הוראות פרק ד1 לתקנות, המרחיבות את תחולת הטבות המס לעוסקים המעניקים שירותים מסויימים באילת. בין השירותים המעניקים הטבות, גם תחבורה אל העיר וממנה.
ב. תקנה 20ב קובעת כי "על הסעת נוסעים בכל דרך שהיא, לאזור אילת או ממנו, יחול מס ערך מוסף בשיעור אפס". המערער אינו תושב אילת, והעסק אינו רשום כעסק מקומי בעיר. המחלוקת בין הצדדים היא האם הביטוי "הסעת נוסעים בכל דרך שהיא, לאזור אילת או ממנו" כולל גם הטסת טיסות סיור שיוצאות מאילת ושבות אליה. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער מבצע טיסות סיור שיוצאות משדה התעופה באילת ושבות אליו, ולכן איננו זכאי לשיעור מס אפס על פי התקנה, המיועדת רק למי שמסיע נוסעים מאילת אל יעדים אחרים, ומיעדים אלו לאילת. באשר לאותן פעמים נדירות בהן מטיס המערער נוסעים גם ליעדים אחרים כגון מצדה וירושלים, קבע בית המשפט קמא כי זוהי הכנסה מעורבת, וככזו, לא תזכה להטבה עד שהמערער יפריד בין סוגי ההכנסה השונים. הערעור נדחה.
ג. כשבאים לפרש את תקנה 20ב יש לפנות בראש ובראשונה אל לשון התקנה. המובן הפשוט של לשון התקנה הוא כי טיסות סיור היוצאות וחוזרות לאותו מקום, על פי משמעותה הלשונית של התקנה, אינן בגדר נסיעה לאזור או יציאה ממנו. לתקנה 20ב תכלית ספציפית, והיא הוזלת הנסיעות אל העיר אילת וממנה, על מנת להקל על אנשים שאינם תושבי אילת להגיע אליה ולנצל את אזור הסחר החפשי. המערער מפעיל עסק של טיסות סיור באיזור אילת. הטיסות ממריאות מאילת ושבות לאילת בתום הסיור, ולכן אינו זכאי לשיעור מס אפס.
ד. לעתים נדירות, במסגרת טיסות הסיור, המערער מטיס נוסעים למקומות אחרים בארץ, כגון ירושלים ומצדה. על טיסות אלה טוען המערער כי זכאי הוא לשיעור מס אפס, גם אם לא תתקבל פרשנותו לתקנה 20ב. ברם, גם הטיסות למצדה ולירושלים הינן "טיסות סיור". כלומר, הנוסעים יוצאים מאילת ושבים בסופו של יום לאילת, ובמהלך הסיור כלולות נחיתות באתרים שונים, שאינם באזור אילת. בשים לב לכך שתכליתה של התקנה הינה להקל ולהוזיל את ההגעה לאילת בשל היותה מרוחקת ממרכזי האוכלוסין בארץ, אין להחילה על בילויים המוצעים לתיירים השוהים באילת.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד יעקב גולדמן למערער, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 26.5.03).

מ"ח 8483/00 - אריה דרעי נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לקיום משפט חוזר(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הואשם בביהמ"ש המחוזי בירושלים בשנת 1993 בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המבקש הורשע בחלק מן האישומים וערער לבית המשפט העליון. בפסק הדין בערעור נתקבל הערעור בחלקו. על פסק דין זה הגיש המבקש עתירה לקיום דיון נוסף והבקשה נדחתה. עתה עותר המבקש להורות על עריכת משפט חוזר.
ב. אחד מעדי התביעה, עד מדינה, היה יעקב שמולביץ. בחודש יולי 1994, טרם עדותו במשפטו של המבקש, נעצר שמולביץ על ידי שלטונות שוויץ. עדותו במשפטו של המבקש, נעשתה במסגרת בקשה של פרקליטות המדינה לסיוע משפטי. אחד הנושאים שעלו בחקירתו של שמולביץ היה החשדות בגינם נעצר בשוויץ, ומצב ההליכים בסוגייה זו, עת הוא מעיד בעניינו של המבקש. שמולביץ נתן תשובות לשאלות אלו שהיו מכוונות, לעניין מהימנותו. ממסמכים שנתקבלו בידי ב"כ העותר לאחר המשפט התברר כי בעדותו לא אמר העד את האמת באשר ל"פרשת שוויץ". טענת העותר הינה כי העובדה שהעד לא אמר את האמת בעדותו בכל הנוגע לפרשת שוויץ יש בה כדי להשליך על אמינותו בכלל בכל הנוגע לאישומים נגד העותר. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ג. משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל; הוא מוסד מיוחד ולא ערעור נוסף, וראוי הוא כי הוראה על משפט חוזר תבוא רק מקום בו האיזון הראוי בין השאיפה לאמת ובין השאיפה לסופיות הדיון, מצדיקה זאת. נקודת המוצא בטיעוני המבקש היא כי שמולביץ שיקר לבית המשפט המחוזי באשר ל"פרשת שוויץ", בכל הזדמנות בה נחקר בנושא. ואכן יש בחומר יסוד לטענת המבקש לפיה עדותו של שמולביץ באשר ל"פרשת שוויץ", היתה לקוייה, מטעה ואף בגדר אי אמירת אמת. מכאן, שנותרה לבירור טענה מרכזית אחת של המבקש, העומדת בלב הבקשה והיא כי חשיפת העובדה ששמולביץ לא דיבר אמת בנקודה זו ("פרשת שוויץ") משליכה על מהימנותה של עדותו במובן זה, שקמה למבקש עילה לקיום משפט חוזר בעניינו. התשובה לכך שלילית. גם בהתבסס על הראיות שהוצגו לא ניתן לקבוע כי תוצאת המשפט עשויה היתה להשתנות לטובת
המבקש. בנסיבות העניין, אין לראיות אלה "פוטנציאל", להביא לשינוי תוצאת המשפט. זאת ועוד: בהסתכלות ב"מבט על" על ההליך כולו, המסקנה היא כי לא התקיים חשש של ממש כי למבקש נגרם עיוות דין בהרשעתו.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יגאל ארנון, נבות תל צור ואילת לשם למבקש, עוה"ד יהושע רזניק, שי ניצן ויריב אבן חיים למשיבה. 25.5.03).

ע.א. 1989/94 + 610/94 - גדליה בוכבינדר וארווין זוסמן נגד כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה

* ע.א. 1989/94 + 610/94 - אחריות דירקטורים בבנק בעוולת רשלנות בפיקוח על פעולות הנהלת הבנק. *מינוי דירקטור חליף בבנק אינה משחררת את הדירקטור הקבוע מאחריותו בגין רשלנות במילוי תפקידו. *אין להיזקק לפס"ד מרשיע של דירקטורים בחברה בתביעה אזרחית נגד דירקטורים אח(מחוזי י-ם - ת.א. 400/89 - הערעורים נדחו).
א. באוגוסט 1985 נתפס בנק צפון אמריקה (להלן: "הבנק") על ידי בנק ישראל ומונה לו מנהל מורשה. ביום 31.10.87 הוחל בפירוקו של הבנק מחמת חדלות פרעון. לאחר תפיסת הבנק נתגלו מעשי מירמה וזיוף שנעשו בידי מנהלי הבנק (חברי המינהלה) עובר לתפיסתו. הוגשו נגדם כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. התביעה האזרחית דנא הוגשה (ביום 1.5.89) על ידי הכונס הרשמי כנגד עשרים וארבעה נתבעים שהיו דירקטורים בבנק, חליפיהם, בעלי מניות בבנק, ובעלי תפקיד בבנק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה. הוא קבע כי הדירקטורים לא עמדו בסטנדרט ההתנהגות הנדרש מדירקטור סביר והתרשלו במילוי תפקידם. ביהמ"ש חייב את הדירקטורים לשאת בנזקי הבנק. הערעורים מתייחסים לשניים מהדירקטורים. הערעורים נדחו.
ב. זוסמן היה דירקטור ומינה דירקטור חליף. נטען כי עם המינוי של דירקטור חליף שוחרר זוסמן מחובותיו כדירקטור. טענה זו יש לדחות. עם מינויו של אדם כדירקטור חליף, ניתנים לו הכוחות של דירקטור, וממילא גם החובות הכרוכות בכך. אך אין בכך כדי לשחרר את הדירקטור הקבוע מחובותיו. טענת סף אחרת היתה כי בטרם ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, הגיע המשיב להסכם פשרה אחד הדירקטורים שחב "יחד ולחוד" עם שאר הדירקטורים בבנק. על רקע זה נטען כי הפשרה הפטירה את הדירקטורים האחרים מחבותם. טענה זו בדין נדחתה. בחיוב "יחד ולחוד" חל הכלל לפיו הפטר של הנושה לאחד החייבים מפטיר את החייבים האחרים, "זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". כוונה אחרת כזו משתמעת אם הניזוק (הבנק) מעניק למזיק (דירקטור) פטור אישי. בהסכם הפשרה בענייננו צויין במפורש כי אין כל כוונה, משתמעת או מפורשת, שיהיה בו משום הפטר לנתבעים אחרים.
ג. המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי תצהיר עדות ראשית מטעם מי שהיה המשנה למפקח על הבנקים. לתצהירו צורפו כנספחים מסמכים שונים, ובהם פרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון והמנהלה של הבנק; מסמכים של הבנק; דו"חות הביקורת של בנק ישראל; פסק הדין הפלילי המרשיע את מנהלי הבנק. המערערים טענו כי מסמכים אלה אינם קבילים כראיה לאמיתות תוכנם, שכן תוכנם אינו ידוע למצהיר מידיעתו האישית. דינה של טענה זו להידחות בעיקרה. הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון והמינהלה נרשמו במהלך העסקים הרגיל של הבנק. הם קבילים מכוח חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. המסמכים של הבנק שצורפו לתצהיר קבילים בהיותם "העתק של רישום בספר בנקאי". את פסק הדין הפלילי אכן לא היה מקום לקבל כראייה. אין מקום להיזקק לפסק הדין המרשיע של דירקטורים אחרים במשפטם של המערערים.
ד. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים אחריות לנזקי הבנק. הבסיס העיקרי לאחריות זו מקורו בעוולת הרשלנות. נקבע כי המערערים כדירקטורים של הבנק חבו לבנק חובת זהירות, וכי הפרו אותה. דירקטור בחברה חב לה חובת זהירות מושגית. עליו לצפות כי אם יתרשל תנזק החברה. בצד חובת הזהירות המושגית צריך לבסס קיומה
של חובת זהירות קונקרטית. זו תלוייה בנסיבות המקרה, והיא מתקיימת אם בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי היה על הדירקטור לצפות לכך שהתרשלותו תזיק לחברה. זה המצב בענייננו. יסוד נוסף לחיובו של הדירקטור הוא זה שהתרשלותו היא שגרמה לנזקו של הבנק. יסוד נוסף זה עוסק בקשר הסיבתי בין הפרת החובה מזה לבין הנזק מזה. יסוד זה התקיים בענייננו. להלן בחן ביהמ"ש את פרטי הרשלנות לגבי כל פעולה ועיסקה עליהן אחראים דירקטורים אלה ואישר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. כן אישר את הקביעה שהמערערים הפרו את חובת האמינות שחבו כלפי הבנק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד יעקב נחושתן, יואל סילבר, עזרא בריק למערערים, עו"ד יוסף שגב למשיב. 11.5.03).

רע"פ 3741/03 - חדר נאבולסי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהסעת (עובד) תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, כאשר המסיע לא בדק את מסמכי העובד (הבקשה נדחתה).

המבקש אסף תושב זר ששהה בישראל שלא כדין, על-מנת להסיעו לביתו לצורך ביצוע עבודת טיח. את העובד אסף בצד הישראלי של המחסום בבית חנינא מבלי שבדק את מסמכיו של העובד. המבקש הואשם בעבירה של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין. בית המשפט קבע, כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו - מתוקף סעיף 12א(ד) לחוק הכניסה לישראל, להראות כי לא חשד שמדובר בתושב זר השוהה בישראל שלא כדין. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף בלא החזקה הקבועה הנ"ל, מצביעות נסיבות המקרה על כך שהמבקש "ידע גם ידע" כי העובד נכנס לישראל בניגוד לדין, או למצער היה לו בסיס לחשוד בדבר והוא עצם את עיניו. על כן, סבר בית המשפט כי ניתן לייחס למבקש יסוד נפשי של מחשבה פלילית מכוח דוקטרינת "עצימת העיניים" הקבועה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין. בית משפט השלום הרשיע, איפוא, את המבקש בעבירה המיוחסת לו, והטיל עליו עונש של מאסר על-תנאי לתקופה של 6 חודשים וכן קנס בשיעור 9,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסה"ד והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק בו התקיים הצורך לבדוק את מסמכיו של הנוסע טרם הסעתו, ובאין בדיקה כזו לא יוכל המסיע לרחוץ בניקיון כפיו, אלא אם יראה כי, אכן, נסיבות המקרה היו כאלה שלא היה בהן כדי לעורר את חשדו כי מדובר בתושב זר, השוהה בישראל שלא כדין. הערכאות הקודמות קבעו כי המבקש לא עמד בנטל זה. במסקנה זו אין עילה להתערב, בוודאי לא ב"גלגול שלישי".

(בפני: השופטת חיות. עו"ד ענאן עבד למבקש. 11.5.03).

דנ"פ 3211/03 - הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נגד מדינת ישראל

לא ניתן לקיים דיון נוסף בעניין שפסק בו שופט דן יחיד בו דחה בקשה לרשות ערעור. החלטת שופט דן יחיד לדחות בקשה לרשות ערעור אינה יוצרת "מעשה בית דין" (העתירה נדחתה).

בשל העסקת עובדים יהודיים בשבת הורשעה העותרת, בבית-דין אזורי לעבודה, בעבירה לפי חוק שעות עבודה ומנוחה. בית-הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורה. העותרת ביקשה רשות-ערעור לבית-המשפט העליון, והשופטת דורנר דחתה את הבקשה. העותרת הגישה עתירה לקיום דיון נוסף בהחלטת השופטת דורנר והעתירה נדחתה.
דיון נוסף ניתן לקיים ב"עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה" (סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה וסעיף 30 לחוק בתי המשפט). בעניין שפסק בו שופט בית-המשפט העליון כדן-יחיד לא ניתן לקיים דיון נוסף. אכן, בהחלטת השופטת דורנר נדונה ונדחתה לגופה השגת העותרת על חוקתיות האיסור הפלילי על העסקת עובד ביום המנוחה. אך אפילו נניח כי סוגיה זו - אילו הוכרעה בהרכב שלושה - לכאורה עשויה היתה
להקים עילה לקיומו של דיון נוסף, אין בכך כדי להועיל לעותרת. לכך יש להוסיף כי מדחיית הבקשה למתן רשות-ערעור - כמו גם מדחיית העתירה לקיום דיון נוסף - לא נובע כי לא תהיה עוד הזדמנות (לעותרת או לאחרים) להעמיד לבירור טענה בדבר חוקתיותו של האיסור הפלילי האמור. הלכה היא, כי החלטת דן-יחיד, הדוחה בקשה למתן רשות-ערעור, אינה מהווה תקדים מחייב לגוף הסוגיות שלגביהן התבקשה הרשות, וזאת אף אם הדיון בה נערך לגופו של עניין.

(בפני: השופט מצא. עו"ד מ. גולדהר לעותרת. 11.5.03).

בש"פ 4185/03 - שמעון אביטן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים, תוך קביעה שגם בעבירות סמים יש לבדוק כל מקרה לגופו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר יליד שנת 1984 - הואשם בבית משפט השלום ברמלה במכירת שקית שהכילה 11 טבליות של סם מסוג MDMAשמסר העורר לידי אדם שפעל מטעם סוכנת סמויה. בימ"ש השלום ברמלה הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי דחה את עררו. החלטת בימ"ש השלום מושתתת, כאמור בה, על הכלל שמי שעוסק בסמים מקומו מאחורי סורג ובריח. כך סבר גם בית המשפט המחוזי. הערר נתקבל.
ביהמ"ש איננו כמין מכשיר אוטומטי, הפולט את פקודת המעצר כאשר הוא מוזן בנתון של עבירת סמים, אלא עליו לשקול ולחזור ולשקול את נסיבות המעשה; את נסיבות העושה ואת החלופות למעצר. כאן מדובר בעורר, שהוא כבן 19 שנים, אשר נהג להשתמש בסם מן הסוג שאותו מכר במסיבות רעים. את הסם מכר, בהזדמנות הנדונה, תמורת מחיר כמחיר ששילם עבורו. הוא בוגר בית ספר תיכון ועבד בבית עסק שבעליו משבח אותו ומוכן לחזור ולקבלו לעבודה שם. נסיבות הפרשה והנסיבות האישיות מצדיקות שחרור בתנאי מעצר בית.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גיורא זילברשטיין לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 14.5.03).

בג"צ 7820/02 - לאקי דייברס תיירות בע"מ נגד הרשות המוסמכת לצלילה ספורטיבית ואח'

סמכות בימ"ש שלום לדון בעתירה נגד החלטה שלא להאריך רשיון לפי חוק הצלילה. ביטול תקנה שהותקנה בחוסר סמכות (העתירה נדחתה).

העותרת ניהלה מרכז צלילה בחוף אילת, ברשיון שניתן לה בהתאם לסעיף 5 לחוק הצלילה הספורטיבית. משפג תקפו של הרשיון ביקשה העותרת לחדשו ובקשתה נדחתה. על החלטה זו השיגה העותרת, בהתאם לסעיף 9(א) לחוק, לפני בית-משפט השלום באילת. המשיבים ביקשו מבית-המשפט לדחות את בקשת העותרת על הסף, בטענה כי לעותרת נתונה זכות ערר לפני השר הממונה על ביצוע החוק בהתאם לתקנה 65 לתקנות הצלילה הספורטיבית, ומכאן שבקשתה חורגת מגדר סמכותו העניינית של בית-משפט השלום. בהמשך חזרו בהם המשיבים מעמדתם זו, אולם חרף השינוי בעמדתם החליט בית-המשפט לקבל את טענתם ודחה על הסף את בקשת העותרת מחמת חוסר סמכות עניינית. בעקבות זאת הגישה העותרת את העתירה דנא אשר בגדרה תקפה לגופה את צדקת החלטתה של הרשות המוסמכת. בתגובת פרקליטות המדינה לעתירה נטען, כי "דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי והוא הגשת ערעור על החלטת המשיבים... לבית-משפט השלום באילת". העתירה נדחתה.
החלטת בית-משפט השלום באילת, לדחות על הסף את בקשת העותרת מחמת חוסר סמכות עניינית, התבססה, כאמור, על תקנה 65 לתקנות, המורה כי ניתן לערער לפני השר וכי החלטת השר "תהיה סופית ואין אחריה ולא כלום". ברם, סעיף 9(א) לחוק מעניק
סמכות לבימ"ש השלום ואין לקבל את סברתו של בימ"ש השלום כי סעיף זה אין עניינו לחידוש רשיון. לכן, דרך התקיפה של החלטות הרשות המוסמכת היא בהגשת בקשה לבית-משפט השלום. השר כלל לא הוסמך לקבוע בתקנות דרכי תקיפה של איזו מהחלטות הרשות המוסמכת, ותקנה 65 לתקנות הותקנה בחוסר סמכות, ולפיכך היא בטלה מעיקרה.

(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. בן צבי לעותרת, עו"ד א. ינון למשיבים. 13.5.03).

ע.פ. 7683/02 - ויקטור זרגריאן נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).

המערער הורשע בהריגה, בתאונת דרכים, הפקרה אחרי פגיעה ושיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש המחוזי גזר לו שש שנות מאסר לריצוי בפועל ושתי שנות מאסר לריצוי על תנאי. כן הוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח ותשלום פיצוי בסך 40,000 ש"ח לנפגעים. מהמערער נשללה האפשרות להחזיק רשיון נהיגה לצמיתות והרכב בו אירעה התאונה חולט. הערעור על סעיף ההרשעה ועל מידת העונש נתקבל.
מתוך התשתית העובדתית עולה בבירור התרשלות רבתי של המערער. בכך אין די. לשם הרשעה בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין נדרש לפחות קלות דעת. מצב נפשי זה - המכוון כלפי התוצאה הקטלנית - לא הוכח. לפיכך תומר ההרשעה מהריגה לרשלנות הגורמת למותו של אדם. הזיכוי מעבירת ההריגה יש לו השפעה ממשית על חומרת העונש. עם זאת, אין להקל ראש הן ברשלנותו הרבה של המערער והן בעבירות האחרות בהן הורשע, שהן קשות ומכבידות. לפיכך יועמד העונש על 4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. רשיון הנהיגה של המערער יישלל לעשר שנים מיום שחרורו. חילוט הרכב יבוטל והקנס והפיצויים יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, ג'ורבראן. עוה"ד ששי גז וגיל דחוח למערער, עוה"ד מעין בן ארי וקרן בר מנחם למשיבה. 1.5.03).

בש"פ 3776/03 - ניסים גואיטה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד, תוך כדי הפרת הוראה של "מעצר בית", כאשר שותפים לשוד שוחררו בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ושלושה אחרים הגיעו למרכז הטניס באשקלון, ובעת שהמתלונן יצא משם, תקפו אותו העורר ואחד מחבריו ושדדו ממנו, באיומי סכין, תיק שהכיל כסף מזומן, שיקים של לקוחות, כרטיס אשראי ורישיונות. המערער ביצע את כל המעשים הללו תוך הפרתו של צו בית המשפט אשר חייב אותו להמצא במעצר בית. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בציינו כי העורר ביצע את המעשים שיוחסו לו תוך הפרת צו בדבר מעצר-בית. הערר נתקבל.
העורר הוא אדם צעיר, הנמצא בשלבים האחרונים של לימודיו התיכוניים ועומד בפני גיוס לצה"ל, ועל כן כרוך מעצרו בשלב זה בנזק העלול להתברר בעתיד כבלתי הפיך. אכן, המעשים המיוחסים לו חמורים הם, במיוחד לנוכח העובדה כי הוא ביצעם תוך הפרת צו בדבר מעצר-בית, ועל כן מותר להניח כי נשקפת ממנו סכנה לציבור. אך גם במצב זה, נכון יהיה להעדיף בשלב זה חלופת מעצר ראויה על מעצר ממש, במיוחד לנוכח העובדה שמי שנטען כי היו שותפיו לשוד, ושנגד שניים מהם גם הוגש כתב אישום, מהלכים חופשי.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אהוד בן יהודה לעורר, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 1.5.03).

עש"ם 10501/02 - סמאיה שאהין נגד נציבות שירות המדינה

*חומרת העונש בעבירה של הכאת תלמידה ע"י מורה בביה"ס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערערת עבדה כמורה בבית ספר ממלכתי בנצרת, למעלה מ-32 שנים. במהלך שנת 2000 הוגש נגד המערערת ונגד מורה נוספת (להלן - "חיר") כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת, בו הואשמו שתיהן בעבירה של תקיפת קטין. לפי הנטען בכתב האישום, במהלך שיעור שהועבר על-ידי חיר, קמה תלמידה ממקומה ואז סטרה חיר לתלמידה בפניה, משכה בשערות ראשה וצבטה אותה, תוך שגרמה לה חבלות של ממש. לאחר מכן הכניסה חיר את התלמידה לחדר המורים, ושם הותקפה התלמידה הן על-ידי חיר והן על ידי המערערת. בימ"ש השלום חייב את המערערת בביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות, מבלי להרשיעה בדין. על-יסוד פסק הדין הוגשה נגד המערערת תובענה משמעתית לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה והורשעה על פי הודאתה. בית הדין החליט להטיל על המערערת את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין משירות המדינה, פסילה משירות המדינה לפרק זמן של 4 חודשים, הורדה בדרגה אחת לפרק זמן של 4 חודשים ופסילה לתפקידי הוראה לפרק זמן של 3 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
בבוא בית הדין להטיל אמצעי משמעת על מורה שהיכה את תלמידיו עליו לשקול את החומרה המיוחדת של עבירה זו. כמו כן עליו להתחשב, בין היתר, בנסיבות המקרה הספציפיות, בעברו המקצועי של המורה ובנסיבותיו האישיות. בעניין שלפנינו נסיבות המקרה הן חמורות במיוחד. מדובר בצמד מורות שחברו יחדיו על מנת להכות תלמידה. פעולה זו בוצעה בחדר המורים, לאחר שחלף זמן מהאירוע שגרם להתפרצות מסכת האירועים האלימה. עם זאת, אין להתעלם מכך שלזכות המערערת עומד עברה המקצועי כמורה משך למעלה מ-32 שנים, ועברה המשמעתי נקי. לכך יש להוסיף את נסיבותיה האישיות הקשות. בהתחשב בכך ניתן להקל באמצעי המשמעת במידה מסויימת. לפיכך, אמצעי המשמעת של פסילה משירות המדינה לפרק זמן של 4 חודשים יבוטל, וכך גם יבוטל אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה. בשני עניינים אלה יש להקל עם המערערת, כדי לא לפגוע בזכויותיה הכספיות עם פיטוריה. יתר אמצעי המשמעת יעמדו בעינם.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מאזן נסאר למערערת, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 5.5.03).

רע"א 8514/02 - ד"ר יוסף דנון נגד דניה סיבוס אחזקות (1965) בע"מ

*ביטול החלטה על "תחליף המצאה" בדרך של פרסום בעתון, כאשר הנתבע הוא תושב חוץ ולא ניתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה תובענה נגד המבקש למתן פסק דין הצהרתי לביטול חוזה מכר דירה שנכרת בין השניים. המבקש הוא תושב זר, המתגורר בחו"ל. משכשלו הנסיונות לאתר את מענו, הורתה רשמת ביהמ"ש, לבקשת המשיבה, על ביצוע תחליף המצאה למשיב בדרך של פרסום בעיתון ערב יומי היוצא לאור בישראל. לא ניתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה. ימים מספר לפני מועד הדיון בתובענה, שלח המבקש פקס מאנגליה בו טען כי משלא ניתן היתר המצאה לחוץ לארץ, הרי שאין לביהמ"ש סמכות שיפוט בעניינו. אף על פי כן, ניתן נגד המבקש פסק דין בהיעדר הגנה, בו הורה ביהמ"ש על ביטול חוזה המכר. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין מן הטעם שלא ניתן צו להיתר המצאה אל מחוץ למדינה. ביהמ"ש דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
על מנת שתחליף המצאה יוכל לשמש להרחבת גבולות השיפוט הישראלי, אל מעבר למדינה, נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים: ראשית, שמענו של הנתבע בחוץ לארץ אינו ידוע; ושנית, שהעניין נשוא התובענה יבוא בגדרה של תקנה 500 לתקנות סדר הדין
האזרחי. מקום שמתקיימים תנאים אלה, דרושה רשות כפולה - הן להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, והן למתן תחליף המצאה. תחליף ההמצאה צריך להתפרסם באופן שיאפשר לנתבע ללמוד על דבר קיומה של תובענה נגדו. לפיכך, מקום בו אין לתובע כל ידיעה באיזו ארץ נמצא הנתבע, לא יוכל ביהמ"ש לקבוע תחליף המצאה. בפרשה דנא לקה הליך ההמצאה בשניים. לא נתבקשה - וממילא לא ניתנה - רשות להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. בנוסף לכך, לא היה מקום לאשר תחליף המצאה מבלי לדעת באיזו ארץ נמצא הנתבע, וממילא, לא ניתן היה לקבוע תחליף בדרך של פרסום בעיתון המתפרסם בישראל.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גיל צבע למבקש, עו"ד ורסלר ברגמן ושות' למשיבה. 1.5.03).

ע"ב 92/03 - שאול מופז ואח' נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-16 ואח'

*פסילת מועמדותו של רמטכ"ל לשעבר לבחירות לכנסת (הערעור נדחה).

המערער, מי שהיה הרמטכ"ל ושוחרר מצה"ל בדרגת רב-אלוף, נכלל ברשימת המועמדים שהוגשה על-ידי המערערת 2 (רשימת הליכוד), לקראת הבחירות לכנסת ה-16. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית (השופט חשין), קבע כי המערער איננו כשיר להציג את מועמדותו בבחירות לכנסת, מאחר ומאז חדל להיות קצין-צבא בשירות-קבע (ביום 11.8.2002) ועד ליום שנועד לקיום הבחירות (28.1.2003) לא תימלא תקופה בת שישה חודשים לפחות, שהיא תקופת ה"צינון" הקבועה לקצין בדרגתו בסעיף 56(א1) לחוק הבחירות לכנסת. הערעור נדחה.
בפסה"ד נדונו טענות המערער בדבר אי חוקיות התיקונים במועדי הצינון המפלים בין בעלי תפקידים שונים ובעלי דרגות שונות, השאלה מתי מתחילה תקופת הצינון של המערער האם מיום בו חדל להיות רמטכ"ל ומאז עברה תקופת הצינון או מיום שחרורו לאחר חופשת הפרישה שמאז לא עברה תקופת הצינון. בסופו של דבר הוחלט כי בדין נפסלה מועמדותו של המערער.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד, ריבלין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. קלגסבלד, א. שרגא, ג. בליי וא. הברמן למערערים, עו"ד ר. חיימוביץ למשיבים. עו"ד ע. הלמן ליועהמ"ש. 15.5.03).

בש"פ 3856/03 - איהב מחמוד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של סחר בסמים מסוג MDNAומריחואנה בשלוש הזדמנויות שונות במהלך חודש מרץ 2003. המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים ובית-משפט השלום סבר כי יש מקום לחלופת-מעצר והורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו בעיסוויה. המשיבה הגישה ערר וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקובעו כי תסקיר המעצר אינו מעלה תמונה חיובית אודות העורר ואופיו. הערר נדחה.
המדיניות הנקוטה לגבי מעצרם של נאשמים בסחר בסמים, היא שאין להסתפק בחלופת מעצר, אלא במקרים חריגים, נדירים ויוצאי-דופן. העוסקים בסחר בסמים, אינם ראויים, דרך כלל, לאמון עליו מבוססת ומושתתת חלופת המעצר; זאת, בשל הסכנה הגדולה הנשקפת מהם ומשום שקשה להניח כי לא יחזרו לעיסוקם בסם, אם רק יתאפשר להם הדבר ואפילו יהיו נתונים במעצר-בית. אכן, מדובר כאן באדם צעיר, כבן 21, שזו לו הסתבכותו הראשונה בעבירות של סחר בסמים. עם זאת, כתב-האישום מונה
לא פחות משלוש הזדמנויות שונות בהן סחר העורר בסמים, בכמויות לא זניחות. אפילו פעל כ"קימעונאי" או כ"מתווך", כטענת בא-כוחו, אין בכך כדי להפחית מחומרת העבירות שהרי, ה"קימעונאי" וכמוהו "המתווך", הינם חוליה הכרחית בשרשרת הפצת הסם.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד ר. המבורגר לעורר. 5.5.03).

בש"פ 3781/03 - מדינת ישראל נגד מריאנה פולוקובה ונאיל זגייר

*היענות חלקית בלבד לבקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סחר בבני אדם לזנות (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיבים הואשמו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בבני אדם, החזקת מקום לשם זנות, סרסרות לשם זנות, תקיפה, כליאת שווא, סחיטה באיומים וסיוע לשהייה בלתי חוקית. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ומשחלפו 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה בחלקה.
המשפט רחוק מסיומו. עד כה קיים ביהמ"ש המחוזי 9 ישיבות ונקבעה עוד ישיבה אחת בלבד. ברור כבר עתה כי משפטם של המשיבים לא יסתיים בתקופת המעצר המבוקשת, וקרוב לוודאי שלכך דרשו תקופות מעצר נוספות, שהרי אין להניח כי ביהמ"ש המחוזי יסיים את ההליכים באותה ישיבה בודדת אשר נקבעה בחודש יולי 2003. עם מצב זה אין להשלים. לפיכך יוארך מעצר המשיבה ב-30 יום בלבד, מתוך כוונה לאפשר למדינה לשוב ולפנות לביהמ"ש המחוזי כדי שינסה למצוא דרך לקדם את ההליכים בתיק זה במועדים קרובים. אם גם בקשה זו תדחה, כי אז יהיה צורך לשוב ולשקול אם נכון להוסיף ולקיים את החלטת המעצר. באשר למשיב השני - לא זו בלבד שחלקו של משיב זה בפרשיות הנדונות קטן במידה ניכרת מחלקם של הנאשמים האחרים, אלא שכבר הוחלט בעבר כי משיב זה יכול להשתחרר ממעצר כנגד הפקדת ערבות של 25 אלף ש"ח אך הוא התקשה להשיג סכום זה ועל כן נותר במעצר מאז ניתנה ההחלטה בחודש ספטמבר 2002. לפיכך יועמד סכום הערבות על 5,000 ש"ח בלבד.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גלי פילובסקי למבקשת, עוה"ד סרחיו סירוטה וויסאם לידאוי למשיבים. 1.5.03).

ע.פ.3182/03 - דוד דרעי נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בקבלת ראייה שאינה קבילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם ברצח אשתו על רקע סכסוך ביניהם. עם תחילת שמיעת הראיות, הודיעה התובעת כי בתיק הופעל מדובב, וכי נגבתה הודאה מן המערער, אשר הוקלטה והוגשה כראייה. כמו כן, נגבתה, במהלך חקירה משטרתית, הודאה ראשונה באשמה. נגד הודאה זו נוהל הליך של "משפט זוטא", והוסכם כי ביהמ"ש יתן החלטתו בנושא במסגרת הכרעת הדין. פרשת התביעה נוהלה מתוך הנחה כי המדובב יעיד. למעשה, המדובב לא העיד, והתברר כי לא נוהל רישום לגבי ההודאה שנגבתה באמצעותו. המערער הגיש בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בתיק, בעקבות החשיפה לעדות המדובב, שהיא, לטענתו, ראייה שאינה קבילה. בהמשך לכך, נטען כי ההודאה שנגבתה בידי המדובב שזורה במהלך פרשת התביעה, והמשפט כולו, ולא ניתן להפרידה מן התיק. המשיבה טענה כי הראייה הינה קבילה. בנוסף, נטען כי ההודאה שנגבתה על ידי המדובב אינה מוסיפה דבר על הודאתו הקודמת של המערער במשטרה, ולכן אין בה כדי להשפיע על ביהמ"ש לעניין התוצאה, וליצור חשש למשוא פנים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הפסלות והערעור נדחה.
שאלת קבילות הראייה, כאמור, שנוייה במחלוקת, והיא טרם הוכרעה בביהמ"ש המחוזי. ערעור פסלות אינו המסגרת הראוייה להחלטה בסוגיית הקבילות. מטעם זה יש לדחות את הערעור. למעלה מן הצורך, יוער כי אף אם מדובר בראייה שאינה קבילה, אין בכך כדי להצדיק פסילתו של ביהמ"ש. נקודת המוצא והנחת היסוד הן, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראייה הקבילה לראייה שאינה קבילה ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול השופט.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' תמר אולמן למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 29.4.03).

רע"א 3172/03 - אורן הסלע בניה והשקעות בע"מ נגד ראובן הוד ואח'

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שעניינו חיוב כספי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבים - 24 דיירים בבניין שהוקם על-ידי המבקשת (להלן: החברה) - הגישו לבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשת בשל ליקויים שנתגלו ברכוש המשותף בבניין. המבקשת חוייבה לשלם למשיבים יחדיו פיצויים בסך של כ-205,000 ש"ח וכן פיצוי בסך 3,500 ש"ח לכל אחד מן המשיבים, והכל בתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. הסכום הפסוק, נכון ליום נתינת פסק הדין עמד על 552,000 ש"ח. החברה הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי, וכן ביקשה, מבימ"ש השלום, לעכב את ביצוע החיוב עד להכרעה בערעור. בימ"ש השלום דחה את הבקשה, על אף שהחברה הפקידה ערבות בנקאית להבטחת מימוש החיוב. במסגרת הליך הערעור, הגישה החברה בקשה נוספת לעיכוב ביצועו של פסק הדין. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה באופן חלקי. ביהמ"ש קבע כי פסק הדין יפרע כדי סך של 400,000 ש"ח, וכי תשלום יתרת החיוב יעוכב עד מתן החלטה בערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אכן, ככלל, אין מקום להורות על עיכוב ביצועו של חיוב כספי. הטעם העיקרי לכך הוא, כי מימוש פסק דין המטיל חיוב כספי הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה. עם זאת, במקרה דנן, העריך ביהמ"ש המחוזי כי החברה עלולה להיתקל בקושי לגבות את כספיה חזרה נוכח מספר המשיבים הרב. מסיבה זאת הורה ביהמ"ש לעכב מימושו של מקצת מן החיוב. טעמים אלה נכונים גם לגבי יתרת הסכום הפסוק, וראוי להתלות את תשלום החיוב במלואו.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד טל קנת למבקשת, עו"ד ורשואר למשיבים. 1.5.03).

רע"א 8206/02 - אסטל בן עמי נגד עו"ד מ. קידר - מפרק חברת יורם בן עמי ואח'

*זכותו של מפרק חברה לעיין במסמכי חשבונות בנק של מי שמחזיק נכסים של החברה (הבקשה נדחתה).

בעלה של המבקשת, אילן בן עמי. מחזיק במחצית ממניותיה של חברה המצוייה בהליכי פירוק. בחשבון הבנק של המבקשת, שלבעלה זכות חתימה בו, הופקדו כספים השייכים לחברה או המגיעים לה. המשיב עתר לקבלת צו עיקול זמני על החשבון הנזכר. המבקשת טענה כי סך הכספים שמשכה החברה מן החשבון עולה על סך הכספים שהופקדו בחשבון לטובת החברה. ביהמ"ש המחוזי בירושלים נענה לבקשת המפרק והורה על עיקול החשבון. בהחלטה נוספת, התיר ביהמ"ש למפרק לדרוש את מסמכי חשבון הבנק של המבקשת. בין היתר, הסתמך ביהמ"ש על הוראת סעיף 276, לפקודת החברות שלפיו "בכל עת לאחר מתן צו הפירוק רשאי ביהמ"ש לדרוש מכל משתתף... לשלם, למסור או להעביר לידי המפרק... פנקסים שברשותו ושיש לחברה לכאורה זכות עליהם". בקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת טוענת, בין היתר, כי סעיף 276 לפקודת החברות אינו מעניק למפרק זכות לעיין במסמכי חשבונות של מי שאינו נושא משרה בחברה או בעל תפקיד אחר בה. ברם, הוראת סעיף 288 לפקודת החברות - עליה נסמך, בין היתר, המפרק בבקשתו למתן צו גילוי - מקנה לביהמ"ש סמכות להזמין כל אדם הידוע כמחזיק נכסים של חברה המצויה בהליכי פירוק, או החשוד בכך, למסור מידע בדבר נכסי החברה, וכן לדרוש מאותו אדם להגיש לביהמ"ש פנקסים אשר מצויים ברשותו והנוגעים לחברה. משאין חולקין כי הופקדו בחשבונה של המבקשת כספים המגיעים לחברה, ברי כי קמה לביהמ"ש סמכות להורות על גילוי מסמכים הקשורים לחשבון הבנק של המבקשת.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מאיר אלזם למבקשת. 28.4.03).

בש"פ 3609/03 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אינוס קטינה ע"י הסבא (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס בנכדתו, בשנים 2000 עד 2002, בהיות הנכדה בגיל חמש עד שבע. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אין חולקים לא על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה ולא על קיומה של עילה למעצר. טענת באת-כוחו של העורר היא שיש להורות על חלופת מעצר, בנימוק שהעורר הוא אדם כבן 71, כי אין הוא בקו הבריאות, כי נטול הוא עבר פלילי, וכי זה הוא לו מעצרו הראשון בחייו. גם אם ניתן למצוא חלופת מעצר ראוייה לניתוק כל קשר אפשרי בין העורר לבין הקטינה וקטינים אחרים, גם אז, שלומה ובריאותה של הקטינה הנפגעת עולים בחשיבותם לאין ערוך על שיקולי הנגד המדברים בזכותו של העורר. חשש ממשי לפגיעה פיסית נוספת בקרבן העבירה, מצדיק החזקתו של נאשם במעצר - למניעתה של פגיעה פיסית נוספת - ופגיעה נפשית כפגיעה פיסית דמי ואולי אף חמורה הימנה. אם ישוחרר העורר ממעצרו עלול הדבר להוסיף ולפגוע בילדה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד לימור רוט לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 28.4.03).

רע"ב 2295/03 - מחמד אבו עווילי נגד מדינת ישראל

*החלטת בימ"ש מחוזי לבטל החלטת ועדת שחרורים לשחרר שחרור מוקדם אסיר שנכנס שלא כדין לישראל וביצע כאן שורה של עבירות (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע, בשלושה אישומים נפרדים, שנדונו בפני שלושה מותבים שונים, בעבירות של התפרצות, גניבות רכב ופריצה לרכב, התחזות וכניסה לישראל שלא כדין. בגין עבירות אלה נדון, בסך הכל, ל-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל. לאחר שסיים לרצות שני שלישים מעונשו, הגיש המבקש בקשה לשחרור מוקדם. ועדת השחרורים נענתה לבקשתו, בהתחשב בעברו הפלילי הכמעט נקי והתנהגותו החיובית בבית הסוהר. הוועדה קבעה, כי ביצוע עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל אינו מלמד, כשלעצמו, על מסוכנותו של המבקש. המדינה עתרה לביהמ"ש המחוזי נגד החלטת הוועדה ועתירתה נתקבלה. עתה עותר המבקש לביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהשבת החלטת ועדת השחרורים על כנה. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי קבע, כי ועדת השחרורים לא מילאה כנדרש חובתה, ונימקה את החלטתה בהנמקות כלליות, הנסמכות על עברו הפלילי של המבקש ועל סוג העבירות שביצע, במקום לבדוק בדיקה פרטנית את החשש למסוכנותו לבטחון הציבור. כן קבע כי בנסיבות המקרה, קיים חשש למסוכנותו של המבקש לשלום הציבור, אם ישוחרר לפני תום מאסרו. אין מקום להתערב בהחלטה זו.