תקציר סביר כרך ס"א חוברת 15

ע.א. 8558/01 + 9019/01 - מקורות חברת מים בע"מ נגד המועצה המקומית עילבון

החזקת נכסים כהחזקה מטעם המדינה לצורך פטור מארנונה. התנאים לקביעת השתק פלוגתא(מחוזי נצרת - ת.א. 600/99 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המערערת מחזיקה בתחום שיפוטה של המשיבה, בחלק מתעלת המים הפתוחה של המוביל הארצי ובשטחים מגודרים לצדה. ביום 26.10.1993, שיגרה המשיבה למערערת הודעת חיוב בארנונה, בגין שנות הכספים 1986-1992. חיובים דומים בארנונה נשלחו למערערת גם לגבי השנים 95-1993. ערר שהגישה המערערת לוועדת הערר נדחה, והמערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי (להלן: ההליך הראשון). ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המערערת מחזיקה במוביל הארצי כנאמן של המדינה ומטעמה, ועל-כן פטורה היא מתשלום ארנונה, מכוח הוראת סעיף 3(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפטור). ביהמ"ש קיבל גם את טענת המערערת, לפיה היא פטורה מתשלום ארנונה בשנים 1986-1992 מפני שהשומה לשנים הללו הוצאה באופן רטרואקטיבי. עם זאת, דחה ביהמ"ש את הטענה כי המוביל הארצי והשטחים שמסביבה מהווים "קווי תשתית", הפטורים מארנונה מכוח הוראת סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות. המשיבה ערערה לביהמ"ש העליון ובערעור עמדו לדיון שלוש שאלות: האחת - האם מחזיקה המערערת בשטחים האמורים "מטעם הממשלה" והם "משמשים לצרכי הממשלה"; השנייה - האם מהווים השטחים "קווי תשתית" לצורך סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות; והשלישית - האם בטלה השומה שהוצאה למערערת ביחס לשנים 1986-1992, בשל היותה רטרואקטיבית.
ב. בחודש אוגוסט 1997, הודיעה המשיבה למערערת כי בעקבות מדידה חדשה, היא מתכוונת לתקן את גודל השטחים שבהחזקתה. חרף זאת, המשיכה המשיבה לחייב את המערערת, בגין השנים 1996-1999, בתשלום ארנונה לפי השטחים המקוריים. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי (להלן: ההליך השני), ועתרה למתן פס"ד הצהרתי, לפיו היא חייבת בתשלום ארנונה חלקית בלבד מכוח סעיף 3(ב) לפקודת הפטור, לאחר שבשנת 1992 בוטל הפטור המלא ונקבעו תחתיו שיעורי ארנונה מופחתים, משנת 1998. קודם שניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בהליך השני, ניתן פס"ד בביהמ"ש העליון בהליך הראשון. השופטת שטרסברג-כהן קבעה, כי פעילותה של המערערת היא "בעלת אופי עיסקי, מסחרי", אין היא מחזיקה במקרקעין "מטעם הממשלה", וממילא אינה זכאית לפטור מכוח סעיף 3(ב) לפקודת הפטור. כן קבעה כי תעלת המוביל הארצי והשטחים שלצדה אינם באים בגדר "קווי תשתית". עם זאת קבעה כי אין לאפשר למשיבה לגבות מהמערערת ארנונה לשנים שקדמו לשנת 1993. המשנה-לנשיא ש. לוין וכותב פס"ד זה (השופט ריבלין) הסכימו לתוצאה אליה הגיעה השופטת שטרסברג-כהן, בשל פסלותה של שומת הארנונה הרטרואקטיבית, וזאת מבלי לחוות דעה באשר ליתר חלקי חוות-דעתה.
ג. בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בתביעה השנייה נקבע כי תוצאתו המעשית של פסה"ד בערעור, בהליך הראשון, היא שהמערערת פטורה מכל תשלום ארנונה בשנות המס 1986-1995. יחד עם זאת ציין ביהמ"ש המחוזי, כי להנמקתה של השופטת שטרסברג-כהן ישנה נפקות בבחינת השאלה האם המערערת מחזיקה בשטחים המוזכרים "מטעם הממשלה" והם "משמשים לצרכי הממשלה". לסברתו של ביהמ"ש קמא, מהווה פסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן השתק פלוגתא, ועל-כן אין המערערת זכאית לחיוב מופחת בארנונה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ריבלין ואנגלרד נגד דעתו החולקת של הנשיא ברק.
ד. השופט ריבלין: השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני, בהתקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים, ובכללם כי ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של ביהמ"ש באותה פלוגתא ובקביעת ממצא פוזיטיבי לגביה, וכי ההכרעה היתה חיונית לצורך פסה"ד שניתן בתובענה הראשונה. בענייננו, נותרה השופטת שטרסברג-כהן בהליך הראשון בדעת יחיד בקביעתה, כי המערערת אינה זכאית לפטור מארנונה כללית מכוח הוראת סעיף 3(ב) לפקודת הפטור. הערעור נתקבל באותו הליך עקב פסלותה של שומת הארנונה הרטרואקטיבית. המסקנה היא, איפוא, כי ביהמ"ש העליון, נמנע מלקבוע ממצא בפלוגתא אם מחזיקה המערערת בתעלת המוביל הארצי "מטעם הממשלה" והאם "משמשים [נכסיה] לצרכי הממשלה".
ה. לגופו של עניין, צודקת המערערת בטענתה, כי פטורה היא באופן מלא מתשלום ארנונה, עד לשנת 1998, מכוח הוראת סעיף 3(ב) לפקודת הפטור, וכי משנת 1998 ואילך היא חייבת בתשלום להטיל עליה ארנונה חלקית בלבד בהתאם להוראת סעיף 3(א)(1). למדינה חובה ואחריות לספק מים לכלל תושבי הארץ. לצורך מילוי יעוד זה הסמיכה הממשלה את המערערת להפעיל את מערכת המים הארצית. במסגרת זו, הקימה המערערת את תעלת המוביל הארצי. אכן, מכירת המים נושאת למערערת רווחים. היא נכונה להמשיך ולשלם בגין כלל נכסיה ארנונה כמקובל. אך, ככל שמדובר במוביל הארצי עצמו יש לראות במערערת כמי שמחזיקה בתעלת המוביל הארצי "מטעם הממשלה" ולצרכיה.
ו. אשר לשטח לפיו יש לחייב את המערערת - על אף שהמדידה המחודשת בוצעה בחודש יולי 1997, שוגרה דרישת התשלום הראשונה, מטעם המשיבה, למערערת, בהתאם למדידה החדשה, רק ביום 25.5.1999. אין בדין הוראות מיוחדות בעניין תיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה. רק במקרים מיוחדים יש להתיר שינוי למפרע של חיוב בארנונה. רשות מינהלית רשאית - בנסיבות מיוחדות - לתקן את החלטותיה באופן שיחולו למפרע. במקרה דנא, אין למשיבה הסבר מניח את הדעת לעובדה שלא חייבה את המערערת בארנונה, החל מחודש יולי 1997, בהתאם למדידה החדשה. אין עילה להצדקת החיוב הרטרואקטיבי במס.
ז. הנשיא ברק (דעת מיעוט): סעיף 3(ב) מעניק פטור מארנונה לנכסים שהממשלה מחזיקה בהם, וכן, לנכסים שמחזיק בהם מי "מטעם הממשלה" ו"לצרכי הממשלה". השאלה, אם מקורות מחזיקה בתעלת המוביל הארצי "מטעם הממשלה" ול"צורכי הממשלה" היא שאלה פרשנית. בתפיסת מעמד המדינה במשפט חלו שינויים מרחיקי לכת. התפיסה המודרנית היא כי המדינה כפופה לחוק ודין שווה חל על המדינה כעל יתר אזרחי המדינה. בהתאם לתכלית האובייקטיבית של כל חוק, וברוח ערכי החברה הדמוקרטית והשינויים בתפיסתנו המשפטית, המסקנה היא כי יש לפרש את הסעיף בצמצום, וכי מקורות איננה באה בגדרי סעיף הפטור. מבחינת התכלית הסובייקטיבית של הסעיף, מקורות איננה המדינה עצמה ואיננה מחזיקה במוביל הארצי בנאמנות מטעם המדינה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. עו"ד יוליא פינק יעקב למערערת, עוה"ד נחמן ברטוב, יעקב פינק, ירון דיין וגב' יעל דיין למשיבה. 29.5.03).

ע.א. 4219/99 - מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ נגד שלדות מפעלי מתכת בע"מ

*חיוב בתשלום "מס חסר" שנוצר עקב "השבון" מכס לייבואן מעבר למה שמגיע לו(מחוזי ת"א - ת.א. 155/95 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה (להלן: שלדות) מייבאת מוצרי גלם לייצור מכלולי רכב במפעלה בישראל, ומייצאת חלק מתוצרתה לחו"ל. על ייבוא מוצרי הגלם משלמת שלדות מסי יבוא שונים.
מאחר שחלק ממוצרי הגלם המיובאים משמשים בייצור מוצרים לייצוא, מקבלת שלדות ממנהל המכס (להלן: המנהל) "הישבון". שיטת "ההישבון" היתה שיטת האחוזים. על פי שיטה זו, נקבע אחוז מסי הייבוא בהתאם לסך הכל מסי היבוא ששולמו בשנה הקודמת על חומרי גלם מיובאים, מחולק בסך הכל ייצוא באותה שנה. שלדות פנתה בשנים 87,88,89 למנהל בבקשה לקבלת הישבון לפי שיטת האחוזים והצהירה על אחוז המסים הגלומים בייצוא שלה. בהתאם להצהרותיה קיבלה שלדות הישבון בגין הייצוא במהלך שנים מספר. לאורך השנים 1989-1987 לא הודיעה שלדות על שינוי באחוז המוצהר הטמון בכל דולר ייצוא, למרות שחלה ירידה משמעותית במיסי היבוא, עד כדי פטור מוחלט על חלק מן המוצרים. בתאריך 24.5.90 ערך המנהל ביקורת אצל שלדות, וקבע כי אחוז ההישבון שדרשה שלדות בשנים היה גבוה מדי, וקבע את סכום מסי היבוא שעל שלדות להשיב, כ"מס חסר". שלדות פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה פס"ד הצהרתי כי אין היא חייבת בהשבת מסי היבוא, מכמה טעמים: האחד, כי אחוז ההישבון שנקבע בשיטת האחוזים הוא אחוז סופי ואין מקום לשנותו בתום השנה; השני, כי חל עליה הסייג אשר בסעיף 3 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), שבהתקיים תנאיו, אין נישום חייב בתשלום "מס חסר" לרשות המס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההישבון נועד להשיב לייצואן את מסי היבוא ששולמו על ידו בגין מוצרי הייצוא, ולא מעבר לכך. אך הוסיף וקבע כי שלדות איננה חייבת בהשבת "מס החסר" שנוצר עקב הישבון היתר, משום שחל עליה, לשיטתו, הסייג אשר בסעיף 3 לחוק מסים עקיפים. הערעור נתקבל.
ב. אחוז ההישבון שנקבע לפי שיטת האחוזים הוא אחוז זמני בלבד. שיטה האחוזים, נסמכת על הערכה זמנית, וההישבון הסופי ייקבע על פי נתוני האמת בסוף השנה. עם שינוי שיעורי מסי היבוא, הפך אחוז ההישבון עליו הצהירה שלדות לאחוז בלתי נכון. הדבר נוגד את תכליתו של ההישבון. נמצא, כי שלדות קיבלה הישבון יתר. ודין טענותיה בעניין זה להידחות.
ג. אשר לטענה בדבר פטור לפי חוק מסים עקיפים - חוק זה מורה כי "נישום יהא חייב בתשלום חסר". לעקרון זה נקבע סייג בסעיף 3 שלפיו "לא יהא הנישום חייב בתשלום חסר אם הוכח... כי נתקיימו כל אלה: החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום... הנישום לא ידע, ובנסיבות הענין לא היה צריך לדעת, על קיומו של החסר...". משהוחזרו לשלדות מסי יבוא מעבר למה שהיה צריך להחזיר לה על פי דיני ההישבון הרי שנוצר מס "חסר". משלא דיווחה שלדות על השינויים שחלו באחוז ההישבון, הגם שידעה על כך, או לפחות היתה צריכה לדעת על כך, הרי שלא מתקיימים תנאי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים. המסקנה היא שעל שלדות לשלם את מס החסר שנוצר עקב הישבון היתר שקיבלה ודין טענתה בדבר תחולת הסייג של סעיף 3 לחוק מסים עקיפים להידחות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יריב אבן חיים למערערת, עו"ד דורון לוי למשיבה. 29.5.03).

בג"צ 8125/02 + 1082/02 - המוסד לביטוח לאומי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ושמעון שטרן

המדיניות של בג"צ בעתירה להתערב בפס"ד ביה"ד לעבודה. ועדת עררים לפי חוק הביטוח הלאומי, הקובעת לנפגע נכות יציבה, מוסמכת לקבוע גם את שיעור הנכות היציבה(העתירה נתקבלה)

א. תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), קובעת את גדרסמכותה של הוועדה הרפואית לעררים בדונה בעררים על החלטות של ועדות רפואיות, הנוגעות לנפגעי-עבודה, לפי חוק הביטוח הלאומי. ועדה רפואית
מדרג ראשון, אשר בדקה את המשיב 2 (להלן: שטרן) במסגרת תביעתו לקבלת גימלת נכות, קבעה לו נכות בלתי יציבה (קרי - זמנית) בשיעור %20. המוסד לביטוח לאומי השיג בעררו על דרגת הנכות שנקבעה לשטרן, ועל משך התקופה. הוועדה לעררים קבעה כי מיום 1.4.1998, הפכה נכותו של שטרן לנכות יציבה, והוסיפה וקבעה כי הנכות היציבה עומדת על שיעור של %10. שטרן הגיש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה, וביה"ד קבע כי הוועדה לעררים לא רשאית היתה להכריע בעניין דרגת הנכות היציבה, כל עוד לא עשתה כן הוועדה הרפואית מדרג ראשון, שאם לא כן - כך סבר בית הדין האזורי - נמצא המבוטח מאבד ערכאה. לפיכך, הוחזר הדיון לוועדה הרפואית, על-מנת שזו תקבע את דרגת נכותו היציבה של שטרן. המוסד לביטוח לאומי הגיש בעניין זה ערעור ברשות לביה"ד הארצי לעבודה, והערעור נדחה ברוב דעות. העתירה נתקבלה.ב. הלכה פסוקה היא, כי בג"צ אינו מתערב בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים בהם טעה בית הדין טעות משפטית מהותית וההתערבות נדרשת מטעמים של צדק. כאשר מועלית טענה ממשית בדבר טעות משפטית-מהותית, שיש לה חשיבות ציבורית כללית, ייטה בג"צ לבחון את הסוגיה. השאלות בדבר מהותה והיקף סמכותה של הוועדה לעררים, הן אכן שאלות כלליות וחשובות, וזאת, הן במישור העקרוני-הנורמטיבי, והן במישור המעשי, בהיותן נוגעות בשורש ההליך, הבוחן וקובע, את זכויותיהם של נפגעי-העבודה.
ג. ביה"ד הארצי לעבודה הכיר בעבר בסמכותה של ועדה לעררים, הקובעת לנפגע דרגת נכות יציבה, מתוקף במסגרת ערר על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון, שקבעה לו נכות בלתי-יציבה, לקבוע גם את שיעור הנכות היציבה. החל בשנת 1988 חלה תמורה בגישתו של בית הדין הארצי לעבודה. הנימוק לשינוי שהוא "איבוד ערכאה", שעמד ביסוד עמדתם של חלק משופטי בית הדין הארצי לעבודה, הינו נימוק פורמאלי בעיקרו, ואין בו כדי לקדם באופן אמיתי-מהותי, אינטרס כלשהו של הנפגע, או תכלית מן התכליות העומדות ביסוד ההסדר החוקי בו עסקינן. לאחר דיון מקיף בנושא הגיע בג"צ לכלל מסקנה כי הוועדה לעררים מוסמכת לדון ולהכריע בעניינים העולים בפניה במסגרת הערר, אף אם לא נדונו ולא הוכרעו בוועדה הרפואית מדרג ראשון, ובכלל זה, לקבוע גם את שיעורה ודרגתה של אותה נכות יציבה בנסיבות נשוא העתירה.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גב' עירית אלטשולר לעותר, עוה"ד משה אפלמן למשיב, עו"ד גב' נורית אלשטיין ליועהמ"ש. 21.5.03).

ע.א. 8163/01 + 8002/01 + 7903/01 - חברת א.ש.צ.נ... בע"מ ואח' נגד שמעון זילברברג (1953) בע"מ ואח'

*דחיית טענה של הפרת חובת גילוי מצד המוכר בהסכם למכירת מקרקעין. *הפרת הסכם. *פיצויים בהפרת הסכם. *דחיית טענה של התרשלות מצד עו"ד שערך הסכם מכר(מחוזי ת"א - ת.א. 575/98 + 271/96 - ערעור וערעורים נגדיים - הערעור נדחה והערעורים הנגדיים נתקבלו).
א. ביום 30.5.1995 נחתמו שני חוזי מכר מקרקעין. הקונות בשני ההסכמים היו המערערות. בהסכם אחד היתה המוכרת חברת תמר ובהסכם השני חברת שמעון זילברברג (להלן: המוכרות). חוזה המכר בו היתה זילברברג המוכרת, מתייחס לבניין תעשייתי בן 4 קומות. זילברברג התחייבה למכור את שלוש הקומות העליונות וכן מחסן בחצר. במרשם רשומות רק שתי הקומות הראשונות. הקומה התחתונה רשומה על שמו של שלום לנדאו. זילברברג רשומה כבעלים של הקומה השנייה ושל המחסן. הגג של הקומה השנייה הוצמד לחלקה של זילברברג. במועד כלשהו בנתה זילברברג שתי קומות נוספות על גג הקומה השנייה.
ב. מספר חודשים לאחר חתימת ההסכמים, פנה עו"ד אלי שחור אל הקונות בשמן של המוכרות והודיע להן כי החזקה תימסר ביום 12.12.95, וכי במועד זה על הקונות
לשלם את יתרת התמורה. יום אחד בלבד לפני המועד האמור, ביקשו הקונות לדחות לחודש ינואר 1996 את מועד קבלת החזקה. לאחר שחלף אף מועד זה והעיסקה לא הושלמה, פנה עו"ד שחור לקונות והודיע כי מועד מסירת החזקה נקבע ליום 22.2.96. ביום 26.2.96 שלחו הקונות מכתב לעו"ד שחור בו הועלו, לראשונה, טענות בנוגע לזכויות של צד ג' לגבי הנכסים נשוא ההסכמים. בין היתר נטען כי ללנדאו יש זכויות חניה במגרש שנמכר, כי היתר הבניה שניתן לזילברברג כשנבנו שתי הקומות הנוספות, כלל בתוכו גם חיוב לבניית מקלט תת-קרקעי שלא נבנה. עו"ד שחור השיב כי הנכסים נקיים מכל זכויות צד ג' וכי טענותיו של לנדאו מופרכות מעיקרן. הוא הוסיף, כי בשל ההפרות היסודיות של החוזים ע"י הקונות יבוטלו החוזים ויחולט סכום הפיצויים המוסכמים אם לא תשולם יתרת התמורה עד ליום 11.3.96.
ג. ביום 10.3.96 הגישו הקונות תביעה נגד המוכרות וטענו כי המוכרות לא גילו להן עובדות מהותיות. לפיכך, עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו ההסכמים תקפים והן זכאיות לאוכפם, ואילו המוכרות אינן זכאיות לקבל את יתרת התמורה עד שיוסדר עניין הזכויות של צד ג' ובניית המקלט. המוכרות הגישו תביעה שכנגד בה טענו, כי ההסכמים בוטלו על ידן כדין בעקבות הפרתם ע"י הקונות. לפיכך טענו המוכרות, כי הן זכאיות לפיצוי המוסכם בסך 125,000 דולר כאמור בכל אחד משני ההסכמים, ובסה"כ - 250,000 דולר. בדיון שנתקיים הושג הסדר פשרה שלפיו שני ההסכמים המקוריים יאכפו, הקונות ישלמו למוכרות כ-1.8 מליון דולר במעמד ביצוע העברת הבעלות וסכום נוסף של 300,000 דולר יוחזק ע"י עו"ד שחור כנאמן מטעם הצדדים עד להכרעת ביהמ"ש בתביעות ההדדיות. מספר ימים לפני המועד שנקבע לביצוע ההעברה במרשם המקרקעין, פנה בא כוח הקונות לב"כ המוכרות בטענה כי שטרי המכר אינם כוללים את שתי הקומות העליונות של המבנה. ב"כ המוכרות השיב, כי שטרי המכר מתייחסים לכל הנכס שנמכר. הקונות לא התייצבו בלשכת רישום המקרקעין ולא שילמו את יתרת התמורה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המוכרות הפרו את חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים, ובהפרה זו - כך קבע - יש כדי הטעיה כמשמעותה בסעיף 15 לחוק, ולכן זכאיות הקונות לבטל את ההסכמים. עם זאת, הוסיף ביהמ"ש, כי משחתמו הקונות על הסדר הפשרה, נשללה זכותן לביטול ההסכמים. לפיכך, בגין הפרת ההסכמים המקוריים מצד המוכרות זכאיות הקונות לפיצויים מוסכמים. אשר להסדר הפשרה קבע ביהמ"ש כי הקונות אינן יכולות להסתמך על הפגמים כעילה לאי קיומו. לאור האמור הוחלט כי "הפיצוי המוסכם המגיע לכל אחד מהצדדים בשל ההסכמים הראשונים והסכם הפשרה יקוזזו אחד כנגד השני". באשר לתביעת הקונות נגד עו"ד שחור קבע על רשלנות בייצוג קבע בית המשפט כי הוא לא ייצג את הקונות, אלא אמור היה לבצע את הרישום במרשם המקרקעין בלבד. למרות זאת קבע, כי משבוטלה העיסקה ולא התבצע רישום בלשכת רישום המקרקעין, על עורך הדין להחזיר לקונות את שכר הטרחה שקיבל מהן בסך של 80 אלף ש"ח. ערעורי המוכרות ועו"ד אלי שחור נתקבלו וערעור הקונות נדחה.
ד. במבוא להסכם ניתן תיאור מלא ומדוייק של הנכס, לרבות לעניין הקומות השונות, תוספת הבנייה והרישום במרשם המקרקעין. נסחי רישום צורפו כנספחים להסכם. מנהלי המו"מ מטעם הקונות הינם מומחים בתחום המקרקעין. על בסיס דברים אלה אין לומר כי המוכרות הפרו חובת גילוי כלשהי באשר למקלט, לחניה ולגג. לא היה במעשיהן או במחדליהן משום הטעיה והן אף לא הפרו חיוב חוזי כלשהו שנטלו על עצמן. הקונות לא שילמו את היתרה שהתחייבו לשלמה. מכאן שהקונות הפרו את ההסכמים המקוריים.
ה. ההוראה המרכזית בהסדר הפשרה היתה כי ההסכמים המקוריים יאכפו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקונות הפרו את התחייבותן לשלם את היתרה כאמור בהסדר הפשרה. עוד קבע ביהמ"ש כי בעת עריכתו של הסדר הפשרה היה ברור לקונות כי אותן שתי קומות יועברו לבעלותן בלא שתרשמנה בנפרד. בקביעה זו אין להתערב. כך שהקונות הפרו הן את ההסכמים המקוריים והן את הסדר הפשרה, והמוכרות ביטלו כדין את ההסכמים.
ו. באשר לפיצויים - המוכרות זכאיות, מבחינה עקרונית, לתבוע פיצויים בגין נזק שנגרם להן בשל שתי ההפרות, זו של ההסכמים המקוריים וזו של הסדר הפשרה. אין המוכרות יכולות לזכות בפיצויים מוסכמים בנוסף לפיצוי בגין הנזק הממשי, העומד לדעתם על 500 אלף דולר. המוכרות הציגו חוות דעת של שמאי מקרקעין בעניין ירידת ערכם של הנכסים בסכום של 500,000 דולר. הפיצוי בו תחוייבנה הקונות יעמוד אפוא על סכום של 500,000 דולר.
ז. ערעורן של הקונות מכוון אף כנגד אי הטלת אחריות ברשלנות ובגין הפרת חובת אמון על עו"ד אלי שחור. קביעתו של ביהמ"ש כי עו"ד אלי שחור לא פעל כמייצגן של הקונות נכונה היא הגם שהקונות לא היו מיוצגות בעת עריכת ההסכמים המקוריים על ידי פרקליט אחר. בהסכמים המקוריים הצהירו הקונות כי ידוע להן שהן זכאיות להיות מיוצגות ע"י עו"ד מטעמן, הקונות עצמן התייחסו לעו"ד אלי שחור כבא כוחן של המוכרות. אכן, מן ההיבט העקרוני אפשר שתוטל אחריות בנזיקין על פרקליט כלפי צד שהפרקליט לא ייצגו. ברם, אין זה המקרה בענייננו. אשר לערעורו של עו"ד אלי שחור בגין חיובו בהחזר של שכר הטרחה שקיבל מן הקונות - בתביעתן של הקונות נגד עורך הדין לא נתבע כלל החזר של שכר הטרחה. משלא נתבע ההחזר, לא היה מקום לחייב את עורך הדין בהשבת שכה"ט.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד יעקב ואריאל רובין לקונים, עוה"ד מיכאל שחור ורוני כהן למוכרות, גב' רותי וקסמן לעו"ד אלי שחור, עו"ד אברהם עצמון ללנדאו. 15.5.03).

ע.א. 8130/01 + 7228/01 - מוחמד מחאג'נה ואח' נגד מוחמד אגבאריה ואח'

הגדרת תביעה כ"תביעה לקיום עיסקת מכר מקרקעין" או כתביעה אובליגטורית. סמכות ביהמ"ש המחוזי או השלום בתביעה לסעד עיקרי וסעד טפל בעניינים שבמקרקעין(הערעור נתקבל).

א. ביום 20.6.1971 רכש המשיב מן האחים מחאג'נה (להלן: "המערערים"), 168/840 חלקים בחלקות מקרקעין מסויימות. בשנת 1984 הגיש האפוטרופוס על נכסי נפקדים עתירה לביהמ"ש המחוזי בחיפה (תיק /980אום אל פחם להלן: תיק אל פחם), בה עתר לתיקון לוח הזכויות בחלקות הנדונות ולרישום חלקים מהן על שם נפקדים. ביהמ"ש קיבל את העתירה ועל פי פסה"ד תוקן לוח הזכויות, ו-50 אחוז מן המקרקעין, אשר נרשמו לפני כן על שמו של המשיב, בהתאם לעיסקת המכר מ- 1971, הועברו על שם האפוטרופוס. (להלן: "חלקי המימכר שנגרעו"). ביום 19.5.98, כ-14 שנים לאחר שניתן פסק הדין בתיק אל פחם, הגיש המשיב תביעה נגד המערערים, לצו עשה, אשר יחייב את המערערים "לנקוט בהליכים של רכישת זכויות האפוטרופוס בחלקה... ולרשמם ע"ש התובע, ולחילופין, לשלם לו סכום של 170,000 ש"ח". בכתב ההגנה, טענו המערערים כי דין התביעה להידחות על הסף, בין היתר, מחמת היעדר סמכות עניינית לביהמ"ש המחוזי לדון בה, לאור הסעדים שנתבקשו. לגופו של עניין, טענו המערערים כי לכל היותר זכאי המשיב, בנסיבות העניין, לדרוש השבה של מחצית התמורה, אותה שילם להם בשנת 1971, עבור חלקי המימכר שנגרעו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות המקדמיות. באשר לסמכות העניינית, נקבע כי תביעתו של המשיב הינה תביעה במקרקעין
לאכיפת זכויותיו על פי עיסקת המכר מ- 1971, ובה, כך נקבע, מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון מכוח סמכותו השיורית. לגופם של דברים, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לאכוף את החוזה וכי לא יהא זה צודק, בנסיבות העניין, ליתן צו עשה. ביהמ"ש חייב על כן את המערערים לשלם למשיב סך של 51,428 ש"ח. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי שגה כאשר קבע, כי מדובר בתביעה לקיום עיסקת המכר מ- 1971 ולאכיפת הזכויות שרכש המשיב באותה עיסקה, וכי לכן מסורה התביעה לסמכותו. אין חולק כי כבר בשנת 1984, קבע ביהמ"ש המחוזי בחיפה, במסגרת תיק אל פחם, שיש לגרוע מן החלקים שרכש המשיב כדי מחצית מן המימכר ולהעבירם על שם האפוטרופוס. לנוכח קביעה זו והשלמת הרישום על שם האפוטרופוס, לא ניתן עוד לאכוף על המערערים את התחייבותם על פי עיסקת המכר. לאמיתו של דבר, הסעד שביקש המשיב, איננו סעד לאכיפת עיסקת המכר, אלא להורות למשיבים לרכוש עבורו מהאפוטרופוס את חלקי הממכר שנגרעו ממנו. זכותו של המשיב לסעד כזה, איננה מעוגנת בעיסקת המכר מ- 1971, אלא נסמכת על התחייבות מאוחרת של המערערים, שבה, לטענתו, התחייבו לרכוש עבורו את החלקים מאת האפוטרופוס. הסעד הכספי החלופי הנכלל בכתב התביעה, מבוסס אף הוא על אותה התחייבות עצמה. הסמכות לדון בתביעה הנוגעת להתחייבות אובליגטורית כזו, נקבעת לפי "שווי הנושא" ובמקרה שלפנינו השווי הכספי של התביעה הינו בסמכות בימ"ש השלום.
ג. למעלה מן הדרוש, יצויין כי אפילו ניתן היה לראות בצו שנתבקש סעד שעניינו אכיפת עסקת המכר מ- 1971, לא היה בכך כדי להקנות לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בסעד הכספי החלופי שנתבקש, אשר סכומו לא עלה על 170,000 ש"ח. מקום בו נתבעים מספר סעדים, אשר כולם נוגעים לעניינים שבמקרקעין, חלה ההלכה לפיה הטפל הולך אחר העיקר וביהמ"ש המוסמך לדון בסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל. כך, למשל, כאשר נלווית לתביעת בעלות במקרקעין תביעה לחזקה בהם, או עניין אחר הנוגע לשימוש בהם. לעומת זאת, כאשר הסעד הנוסף או החלופי הנתבע, בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין, הוא סעד כספי, קובעת ההלכה הפסוקה כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה, נקבעת על פי שווי הסעד הכספי.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מוסטפה מחאג'נה למערער, עוה"ד מוחמד לוטפי וסאלח אבו חוסין למשיבים. 4.5.03).

ע.פ. 3182/01 ואח' - מרוואן חליף ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות חטיפה, סחיטה ואונס וחומרת העונשים(הערעורים לגבי 3 מהמערערים נדחו ולגבי אחד המערערים נתקבל בחלקו).

א. המערערים הואשמו ביחד עם ארבעה נאשמים נוספים, בגין פרשה מסועפת של עבירות כלפי נערות ליווי שנחטפו ונכלאו למטרות סחיטה באיומים כלפי בעלי המכון שממנו הוזמנו למטרת החטיפה. חלק מהנאשמים הואשמו גם באינוסן של חלק מנערות הליווי במהלך התקופות שהוחזקו על-ידם בשבי. המדובר בקשירת קשר לביצוע עבירות חטיפה וסחיטה באיומים, במסגרתו הזמינו הללו ממכון ליווי מסויים שתי נערות ליווי. משהתייצבו שתי הנשים במקום שאליו הוזמנו, נחטפו והובלו לביתו של המערער ירון שפירא במושב בית-זית. בבית זה נכלאו החטופות במשך מספר ימים. בלילה שבו הובאו החטופות לביתו של שפירא נבעלה אחת מהן בניגוד לרצונה החופשי ע"י המערער מרואן חליף. בביתו של שפירא נמצאה כמות מסויימת של סם מסוג קנבוס, ולדברי המתלוננות השתמש שפירא בסם וגם להן סיפק סם לשימושן. מתלוננות אלה נמלטו מביתו של שפירא, ולמחרת קשרו המערערים שי כהן, עלי סלים ומרואן חליף עם נאשמים נוספים לחטוף שתי נערות נוספות מאלה שהועסקו במכון הליווי האמור. שוב נחטפו שתי נערות
ואלה הובלו לדירתו של סמיר שראונה בירושלים. מקץ כיממה שוחררו המתלוננות ע"י שוטרים. במהלך תקופת כליאתן בדירת שראונה נאנסו ע"י חלק מהנאשמים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בשורה של עבירות וגזר להם ענשי מאסר ומאסר על תנאי. הערעורים נדחו פרט לערעורו של שפירא שהחלטה בדבר ענשו תנתן מאוחר יותר.
ב. באשר למערער מרואן חליף - הוא הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, בחטיפה לשם סחיטה, בכליאת שווא ובשלושה מעשי אינוס. ביהמ"ש המחוזי גזר עליו 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. גם בהנחה שמרואן לא היה יוזם מעשי החטיפה, הוא השתתף באופן פעיל בביצועם. הוא גם היחיד מבין כל הנאשמים שנמצא אשם בשלושה מעשי אינוס. די בהרשעתו בשלוש פרשיות אינוס כדי לדחות את ערעור על חומרת העונש.
ג. המערער שי כהן הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, בחטיפה לשם סחיטה, בכליאת שווא, בסחיטה באיומים, בגניבה ובאינוס של אחת המתלוננות. ביהמ"ש המחוזי גזר עליו שתים-עשרה שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. הוא לא הכחיש, אמנם, קיום יחסי מין עם אחת משתי המתלוננות שנחטפו בפרשה השנייה. טענתו היתה שמתלוננת זו לא התנגדה למעשה, ועל כל פנים, שלא היה בידו להבין כי המעשה איננו מוסכם עליה. אין ממש בערעורו, לא לעניין הכרעת הדין ולא לעניין גזר-הדין. מעדות המתלוננת עלה בבירור כי היא אמרה למערער כי איננה מסכימה לקיום יחסי המין, אך בשל התנאים שבהם היתה נתונה לא היה זה סביר בעיניה להתנגד באופן ממשי לבעילתה. בעילתה של אשה על-ידי מי שחטף וכלא אותה, מקימה חזקה עובדתית לחובת הבועל כי המעשה נעשה שלא בהסכמתה. במקרה שלפנינו אף אין צורך להיזקק לחזקה עובדתית זו. משאמרה המתלוננת למערער כי איננה מסכימה למעשה, שוב לא רשאי היה המערער להניח כל הנחות שהן בדבר הסכמתה. אשר לעונש - עונש המאסר שנגזר עליו איננו קל, אך גם איננו חמור במידה שתצדיק את התערבות בו.
ד. המערער שפירא לא היה שותף לקשירת הקשר לחטיפת הנערות שהוחזקו בביתו בבית-זית. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו, בנוסף לעבירות הקשורות בהחזקת סם ואספקתו, גם בסיוע לחטיפה, בכליאת שווא ובהסתרת חטוף. יש לזכותו מן העבירה של סיוע לחטיפה, שכן על דבר חטיפתן של השתיים למטרות סחיטה עמד מערער זה רק לאחר שהסכים לכולאן בביתו. הסניגור הוסיף וטען, כי הרשעת המערער בהחזקת סם ובאספקת סם למתלוננות דינה להתבטל. עבירות אלו יוחסו לו על יסוד עדויותיהן של המתלוננות בשלב החקירה המוקדמת, והן לא היוו חלק מכתב האישום המקורי שהוגש נגדו. בנסיבות אלה, אומר הסניגור, לא מצא לנכון לחקור את המתלוננות על גירסתן שהמערער סיפק להן סם. בדיעבד ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום באופן ששפירא הואשם גם בהחזקת ובאספקת סם, אלא שלעת הזאת כבר לא נמצאו המתלוננות בארץ. ברם, עוד בשלב גביית העדויות המוקדמות מפי המתלוננות, הודיעה באת-כוח התביעה כי לנוכח דברי המתלוננות בעדויותיהן, בכוונת התביעה לתקן את כתב האישום ולייחס למערער גם עבירות של החזקת ואספקת סם. הסניגור ידע כי בכוונת המדינה לשלוח את המתלוננות לחוץ-לארץ באופן ששוב לא ניתן יהיה להזמינן למתן עדות. משבחר להימנע מחקירתן הנגדית של המתלוננות, אין הוא יכול להלין על קיפוח זכותו של המערער להתגונן. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער תשעה חודשים מאסר בפועל ו-15 חדשים על תנאי. עונש זה הוא קל להפליא. הסניגור טען כי למאסרו של המערער עלולות להיות השפעות קשות עליו, על רקע קשיים רגשיים ותגובות של דיכאון וחרדה שמהם הוא סובל. משהוברר
כי בשל הקדמת מועד הדיון בערעורים נמנע משירות המבחן להגיש לגבי המערער תסקיר משלים, הוחלט שלא לסיים את ההליך לגביו בכל הנוגע לערעור על גזר-הדין.
ה. אשר לערעורו של עלי סלים - מערער זה הורשע בקשירת קשר לפשע, בחטיפה למטרת סחיטה, בכליאת שווא, באינוס ובסיוע לעבירת סחיטה באיומים כלפי בעלי המכון. ביהמ"ש המחוזי גזר עליו תשע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. מערער זה נטל חלק פעיל בשתי פרשיות החטיפה והכליאה. הוא אנס בברוטאליות ובאיומים את אחת המתלוננות. בנוסף השתתף בפגישה הלילית בין שי כהן לבין נציג בעל המכון, שבה נדונו תנאי שחרורן של החטופות. לאשמתו של המערער בעבירת הסחיטה באיומים הניחה התביעה תשתית ראייתית מספקת. אשר לעונש - הרשעתו של המערער בשתי פרשיות של חטיפה וכליאת שווא ובביצוע עבירת אינוס בנסיבות מחמירות הצדיקה את גזר-הדין שניתן בעניינו.

(בפני השופטים: מצא, חשין, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עוה"ד נ. אדלבי לחליף, עו"ד נ. בונדר לכהן, עו"ד ר. המבורגר לשפירא, עו"ד ד. שהרבני לסלים, עוה"ד מ. קרשן וש. אדרי למשיבה. 19.5.03).

ע.א. 741/01 - מאיר קוט נגד עזבון ישעיהו איתן ז"ל ואח'

*הפרת חובת אמון של מנהלי חברה כלפי בעלי המניות. * הסעד בהפרת חובת אמונים ע"י מנהלי חברה כלפי בעלי המניות כסעד בהפרת חוזה. *הימנעות מפסיקה להשבת המצב לקדמותו כאשר ההשבה כבר אינה ישימה(מחוזי ב"ש - ע.א. 3140/97 - הערעור נתקבל).
א. בעלי הדין הם בעלי מניות בחברת מלון זוהר באר שבע בע"מ (להלן - "החברה"). בתחילת שנת 1993 הוחזקו מניותיה הרגילות של החברה בידי המשיבים השונים או מורישיהם בידי המערער הוחזקו %12.5 מהמניות. נכסיה היחידים של החברה היו אחזקות ב-%45 ממניות חברת נאות מדבר ו-%22 ממניות חברת זוהר ירושלים. בשנות ה-80 נעשה "הסכם איחוד" לפיו שלוש החברות - החברה, נאות מדבר וזוהר ירושלים ערבו הדדית זו לחובותיה של זו. ביום 16.12.92 כונסה אספה של מנהלי החברה ובה נמסרה הודעה כי לזוהר ירושלים חוב לבנק המזרחי העומד על 700,000 דולר (להלן - "החוב"). המערער, ביחד עם אחרים, היה ערב לחוב זה. ביום 28.3.93 כונסה אסיפה כללית של בעלי המניות בחברה, בה השתתף גם המערער. באסיפה עלתה האפשרות כי לצורך פרעון ההלוואה לבנק יידרש גיוס הון מבעלי המניות. לגבי חבר שלא ישתתף בגיוס ההון הוסמכו המנהלים להביא לדילול חלקו בהון המניות של החברה. ביום 15.7.93 כונסה אספה מיוחדת של בעלי מניות ובה הוחלט על הגדלת הון המניות הרשום של החברה. באותו יום, הוציא יו"ר הדירקטוריון איזנמן ז"ל הצעה לבעלי המניות לרכוש מניות נוספות לפי חלקם היחסי בחברה במחיר 12,056 ש"ח לכל אחוז מן המניות הנוספות. באותו מסמך נאמר עוד כי שווי החברה המוערך עומד על כמליון דולר. השווי התבסס, בין היתר, על אחזקותיה של החברה בשיעור של %45 בנאות מדבר כאשר שווי מניות נאות מדבר הוערך ב-12,500 דולר לכל אחוז מניה. המערער נמנע מלממש את הצעת הרכש. ואחזקותיו של המערער בחברה דוללו מ-%12.5 ל-%1 ממניות החברה.
ב. בשנת 1996 עתר המערער לביטולה של הקצאת המניות בחברה בטענה כי היא התבססה על מידע מטעה מטעם מנהלי החברה, מקבוצות איזנמן וגוטמן, ביחס לשווי המניות שהוחזקו על ידי החברה בנאות מדבר. לדבריו, קבוצת איזנמן יצרה תמונת מצב מסולפת לגבי שווייה האמיתי של החברה. 12.5.93 מכרה קבוצת איזנמן לאחד דרדשתי (להלן - "עיסקת דרדשתי") %50 ממניות נאות מדבר, על בסיס 30,000 דולר לאחוז מהמניות, הרי בהערכת מניות החברה בנאות מדבר לצורך הצעת הרכש הוצג שוויין על בסיס 12,500 דולר לכל אחוז מניות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא הביא ראיות עצמאיות לגבי שווי החברה עובר להקצאת המניות הנוספות, ולא הוכח שהתנהגות המשיבים כלפי המערער נגועה בחוסר תום לב. הערעור נתקבל.
ג. עילתו המרכזית של המערער כנגד המנהלים נשענת על טענת הפרת חובות אמון כלפיו וכלפי יתר בעלי המניות. הדבר מעלה את השאלה באיזו מידה קיימת חובת אמון של מנהל כלפי בעל מניות אינדיבידואלי, להבדיל מחובת אמון כלפי ציבור בעלי המניות כולו. משהמנהלים מיעצים לבעלי המניות כיצד לנהוג ואיזו דרך פעולה לנקוט, קמה חובת אמון כלפיהם לנהוג ביושר ובהגינות. בענייננו, קמה למנהלים אחריות וחובת אמון כלפי בעלי המניות האינדיבידואליים במסגרת תהליך שינוי מבנה ההון בחברה והצעת הרכש שהציגו בפניהם. המנהלים הפרו את חובת האמון כלפי המערער. נכון הדבר כי המערער לא הגיש הערכות כלכליות מקצועיות מצידו לגבי שווי החברה עובר להצעת הרכש. אולם המשיבים היו אלה אשר בהצעת הרכש יצרו מצג כלפי בעלי המניות בדבר שווי מניות נאות מדבר. הערכת שווי מניות נאות מדבר ע"י המנהלים, לא דמתה כלל להערכת אותן מניות עצמן על ידם בעסקאות שונות בהן היו מעורבים. בנתונים אלה, נוצרה חזקה עובדתית כי ערך מניות נאות מדבר אינו נופל מ-30,000 דולר לאחוז. חזקה זו העבירה את נטל ההוכחה המישני למשיבים להפריך חזקה זו ולבסס את ערכן האמיתי של המניות. נטל מישני זה לא הורם על ידי המשיבים.
ד. על הפרת אמונים של מנהל חברה חלות הוראות סעיף 96לז לפקודת החברות הקובע: "(א) על הפרת חובת אמונים של נושא משרה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחוייבים". על כן יש להחיל על הפרה זו את דיני הפרת חוזה בשינויים המחוייבים. המערער עתר לסעד של החזרת המצב לקדמותו. יש ממש בדרישה לביטול פעולת הדילול. ברם, אופציה זו של ביטול הדילול אינה ישימה כיום ממספר סיבות. לאור זאת, על ההשבה להתבטא בכלל כי יש לשלם את השווי של מה שהמפר קיבל בעקבות פעולת הדילול. מאחר שלא הוצגה תשתית נתונים המאפשרת הערכה כוללת ומדוייקת של סכום ההשבה, לא ניתן להעניק למערער במסגרת הליך זה סעד כספי כלשהו. לפיכך הערעור יתקבל במובן זה שתינתן הצהרה בדבר ביטול הפעולות שנעשו על ידי המשיבים לדילול אחזקותיו של המערער במניותיו בחברה, אולם בנסיבות הענין לא ינתן סעד כספי בעקבות הצהרה זו. באי מתן סעד כספי למערער בהליך זה אין כדי למנוע ממנו מלנקוט בהליכים העומדים לרשותו לצורך מימוש זכויותיו.
ה. פסה"ד ניתן ע"י השופטת פרוקצ'יה. המשנה לנשיא ש' לוין העיר כי הוא מסכים שתינתן לזכות המערער הצהרה הקובעת שהמנהלים הפרו חובת אמונים כלפיו. המערער יוכל לנסות לפעול על יסוד ההצהרה, ככל שיראה לנכון.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. עו"ד צבי פשדצקי למערער, עוה"ד אפרים קרנון, גב' אורית דן ואברהם לוי למשיבים. 19.5.03).

עע"ם 10549/02 - מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות נגד יוסף כהן ואח'

*סמכותו של ביהמ"ש העליון בערעור להורות על עיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש לעניינים מינהליים, גם כאשר לא נתבקש עיכוב ביצוע בערכאה קמא. *החלטה לעכב בערעור ביצוע פס"ד בימ"ש לעניינים מינהליים, המחזיר תיק לוועדת ערר, לשוב ולדון בנושא מסויים(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה, אשר קיבל את ערעור המשיבים 1-2 על החלטת ועדת הערר המחוזית והורה על החזרת הערר לוועדת הערר כדי שתדון בתביעת הפיצויים של המשיבים לגופה. הבקשה נתקבלה.
ב. שאלה מקדמית שהתעוררה נוגעת לסמכותו של ביהמ"ש העליון להורות על עיכוב הביצוע. המבקשת נמנעה מלפנות לביהמ"ש קמא בבקשה לעיכוב ביצוע. עובדה זו מעוררת את השאלה האם יש בסמכותו של ביהמ"ש העליון לצוות על העיכוב, אף בהיעדר החלטה של ביהמ"ש קמא לדחות בקשת עיכוב ביצוע. התשובה לכך היא חיובית. אכן, על פי תקנות סדר הדין האזרחי, (להלן: תקנות הסד"א) רשאי ביהמ"ש שלערעור לצוות על עיכוב ביצוע רק לאחר שבקשה לעיכוב סורבה על-ידי ביהמ"ש שנתן את ההחלטה נשוא
הערעור. אך אין להחיל כלל זה גם על בקשות עיכוב ביצוע המוגשות במסגרת ערעורים ובקשות רשות ערעור לפי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים. עם זאת, ככלל אין באמור כדי לפטור את המבקשים עיכוב ביצוע מלפנות תחילה לביהמ"ש שנתן את ההחלטה.
ג. לגופו של עניין, נוכח טיבה המיוחד של ההחלטה אותה מבקשת המערערת לעכב, מן הראוי לעכב את ביצוע ההחלטה. פסה"ד נשוא הערעור ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור וההחלטה האופרטיבית אותה מבקשת המערערת לעכב היא החלטה המורה לערכאה הראשונה, ועדת הערר, לשוב ולדון בתביעת המשיבים לגופה. המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וניתנה רשות ערעור כמבוקש. ועדת הערר, דחתה בקשה להשהות את ההליך בפניה עד להכרעה בערעור בבימ"ש העליון, מן הטעם שבהיעדר צו לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אין בסמכותה לעכב את יישום פסק הדין. התוצאה של דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תהא, איפוא, ניהול של שני הליכים סותרים במקביל: האחד, בפני הערכאה הראשונה, ועדת הערר; והשני, בפני הערכאה השלישית, אשר דנה בעצם ההחלטה להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה. ברי, כי אין טעם שוועדת הערר תדון בתביעה עד שלא יוחלט אם בדין הוחזר התיק לועדת הערר לשם דיון בתביעה לגופה.

(בפני: השופטת בייניש. 22.5.03).

בש"פ 4422/03 - יצחק כהן ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*דחיית בקשה לשחרור בערובה של מי שהוכרזו כבני הסגרה, כאשר כבר עברה שנה מאז נעצרו העוררים(הערר נדחה).

א. העוררים נעצרו בישראל ביום 30.10.01 על פי בקשת רשויות ארצות הברית, בחשד שעברו בתחומה עבירות סמים. העוררים נמלטו לישראל ביום 30.11.00. ביום 30.6.2002 הוכרזו העוררים ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים כבני-הסגרה. ההכרזה התבססה על חומר ראיות אותו מסרו רשויות ארצות הברית וביהמ"ש המחוזי קבע לגביו כי יש בו ראיות לכאורה נגד העוררים. על החלטה זו הוגשו ערעורים מטעם שלושת העוררים, ואלה תלויים ועומדים. הערר מתמקד בשאלה האם בשל חלוף הזמן מאז מעצרם של העוררים (כ-18 חודשים), יש לשחררם מן המעצר. העוררים טוענים כי על אף שמדובר בהליך הסגרה, שבשונה ממעצר עד תום הליכים במשפט הפלילי, אין הגבלה בחוק על תקופת המעצר המותרת, הרי שהגבלה כזו קיימת, על סמך פרשנות של חוק ההסגרה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הערר נדחה.
ב. השיקולים המנחים את ביהמ"ש כאשר הוא שוקל את מעצרו של אדם המבוקש להסגרה מורכבים יותר משיקולי מעצר בהליך פלילי רגיל המתקיים בישראל. על אחת כמה וכמה כך המצב ביחס למי שהוכרז כבר לגביו, כי הוא בר-הסגרה, ונקבע כי יש נגדו חומר ראיות לכאורי לביסוס האישום. בגדר שיקוליו, ישקול ביהמ"ש את שיקולי המעצר הרגילים ובנוסף לכל אלה, יביא בחשבון את המחוייבות שיש לישראל כלפי המדינה המבקשת - מחוייבות המעוגנת באמנה בינלאומית ונסמכת על חוק ההסגרה. שיקול זה הוא שיקול מכריע במובן זה שלעתים יהיה מקום לעצור מבוקש, גם אם על פי דיני המעצר הכלליים היה מקום לשחררו. לפיכך, השימוש בחלופות מעצר בהליכי הסגרה הוא חריג.
ג. אכן, גם בעניינו של עצור למטרת הסגרה יש לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה במבוקש פחותה יותר, אף כי האפשרויות המעשיות לכך יהיו מעטות. עוד מקובל כי אין להחזיק במעצר עצור שהוכרז בר-הסגרה עד בלי סוף, ואם יהיו מקרים שהמעצר יתמשך בהם על פני תקופה כה ארוכה שאינה סבירה,
יהיה על ביהמ"ש לבדוק את המעצר מחדש לשם הגבלתו. בענייננו, בהתחשב בעבירות המיוחסות לעוררים וביתר השיקולים האמורים, אין בתקופה של 18 חדשים כשלעצמה כדי להצדיק את שחרור העוררים. בהתנהגותם הראו העוררים כי יש בסיס לחשש שינסו להימלט מהדין, ולפיכך שחרורם לחלופת מעצר עלול ליצור סיכון שיפגע בהתחייבויותיה של ישראל כלפי ארצות הברית.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד אביגדור פלדמן, מיכאל ספרד, מרדכי כץ ויובל נחמני לעוררים, עו"ד גב' יעל פרסמן למשיב. 29.5.03).

ע.פ. 9901/01 - יגאל זיקרי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער ביקש לקנות עוף בגריל בפיצריה מסויימת בבאר-שבע. התפתח ויכוח בינו לבין עובד הפיצריה, הוויכוח הפך לתגרת ידיים בין השניים ואנשים שהיו במקום הפרידו בין הניצים. כעבור דקות מספר חזר המערער למקום כשהוא מצוייד במקל ובכיסו הסתיר סכין. כשנוכח עובד הפיצריה כי המערער עומד לתקוף אותו בעזרת המקל, יצא לעבר המערער, כשהוא מחזיק סכין יפנית סגורה, בה איים על המערער. בין השניים התחדשה הקטטה שבמהלכה שלף המערער את הסכין ודקר את יריבו וכתוצאה מכך מת העובד. המערער הואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה. מפני אישום זה המערער התגונן בשורה של טענות, בכללן טענה של אי שפיות הדעת, ולחלופין ליקוי שכלי, כשבמצבו איננו אחראי למעשה ההמתה. ביהמ"ש המחוזי, בהעדיפו חוו"ד של התביעה, קבע, כי המערער שפוי בדעתו. גם את הטענה בדבר ליקוי שכלי דחה ביהמ"ש המחוזי כנעדרת תשתית ראייתית מספקת. ביהמ"ש המחוזי מצא ספק בשאלה אם רכיב היעדר הקינטור הוכח ע"י התביעה, ומחמת ספק זה הרשיע את המערער בעבירת הריגה. לעניין העונש סבר ביהמ"ש המחוזי כי המערער - אף שהוא נושא באחריות משפטית מלאה למעשיו - לוקה בהפרעה נפשית במידה לא קטנה. מתוך התחשבות במצבו של המערער מחד כנגד תוצאותיה הקשות של התנהגותו מאידך, גזר ביהמ"ש המחוזי על המערער 13 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בערעורה על הכרעת הדין השיגה סניגוריתו של המערער על צדקת הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר היותו של המערער שפוי בדעתו ובדבר אי היותו לוקה בשכלו. העיון בחומר הראיות מראה כי רשאי היה ביהמ"ש להעדיף את חוות-דעתם של עדי התביעה בעניין זה. אשר לעונש - המערער קיפח חיי אדם בדקירות סכין בשל ויכוח על עניין פעוט. הוברר לגביו שהוא אימפולסיווי, נוטה לתגובות קשות ועלול לסכן בהתנהגותו את הזולת. במדרג החומרה של עבירות ההריגה מצוי מעשהו של המערער במעלה הסולם. המערער לא הורשע ברצח אך בשל ספק שמצא ביהמ"ש המחוזי בדבר התקיימותו של יסוד היעדר הקינטור. ברי שאלמלא זקף ביהמ"ש המחוזי, כשיקול להקלת העונש, את ההפרעה הנפשית שממנה סובל המערער, כי אז היה מטיל עליו עונש חמור במידה ניכרת מן העונש שגזר עליו.

(בפני השופטים: מצא, חשין, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד ה. שפרלינג-סטרן למערער, עו"ד נ. כץ למשיבה. 8.5.03).

רע"א 1645/03 - יפעת עמידן (שנייצר) נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

*מתן פס"ד בהיעדר הגנה יוצר הנחה כי ביהמ"ש בדק את מסמכי המסירה וכי הנתבע הוזמן כדין (הבקשה נדחתה).

ביום 3.10.90 ניתן פס"ד נגד המבקשת בהיעדר הגנה בו חוייבה לשלם למשיב סך של 12,360 ש"ח. ביום 31.7.02 הגישה המבקשת בקשה לבימ"ש השלום
לבטל את פסה"ד, כשהטעם לכך הוא כי לא קיבלה בזמנו את כתב התביעה וכי החתימה על הנספח לכתב התביעה, המתיימרת להיות חתימתה אינה שלה. בימ"ש השלום דחה את הבקשה בקבעו כי המבקשת זומנה כדין ולפיכך אין מקום לביטול פסה"ד כמבוקש. בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה, והטעם המרכזי לדחייה נקשר לעובדה כי במסגרת הליכי ההוצל"פ, פסה"ד הומצא למבקשת במסירה אישית כבר ביום 23.5.01 במצורף למסמכי האזהרה שהוצאו ע"י לשכת ההוצל"פ. מאישור המסירה ודו"ח שנערך ע"י פקיד המסירה עולה כי המבקשת סרבה לחתום על קבלת המסמכים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראשית, מדובר בבקשה להעמיד ענין לבירור שיפוטי בגלגול שלישי, והתנאים המוקדמים לכך אינם מתמלאים במקרה זה. יתר על כן, אין דרישת הצדק מחייבת דיון נוסף בערכאה זו. מתן פסק דין בהיעדר הגנה בעניינו של נתבע יוצר חזקה כי הנתבע הוזמן כדין וכי ביהמ"ש בדונו בתביעה בדק את מסמכי המסירה והשתכנע כי בוצעו כדין, שאם לא כן יש להניח כי פסק הדין לא היה ניתן בהיעדר הנתבע. במקרה שלפנינו, על גבי כתב התביעה נרשם כי אישורי המסירה חזרו "כלא נדרש", ונמסרו לפקיד ביהמ"ש לביצוע במסירה אישית, ויש להניח כי מסירה אישית למבקשת בוצעה כנדרש. כיום, לאחר מעבר שנים כה רבות, יש קושי ברור לאתר את המסמכים המעידים על זימון המבקשת כדין שכן תיק ביהמ"ש בוער בינתיים וקיים קושי לשחזרו. בתנאים אלה, הנטל על המבקשת לשכנע בדבר אמיתות טענתה כי לא הוזמנה לדין ולא ידעה על ההליכים נגדה. עליה לבסס את תום לבה בטיעוניה אלה. התנהגותה של המבקשת אינה מעידה על תום לב.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גני עבדל סלאם למבקשת, עו"ד חטיב ג'ואד למשיב. 25.5.03).

ע.פ. 11079/02 + 10533/02 - סעיד מסארוה נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על קולת העונש בעבירה של שוד עובדים זרים (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המערער, יחד עם שני אחרים, קשרו קשר לשדוד כספים מפועלים סינים, שהמתינו לעבודה בצומת "סגולה". באמתלה של הצעת עבודה, אספו המערער ואחד מחבריו שני פועלים סינים למכוניתו של המערער, ולאחר כברת דרך סטו לשביל עפר ושדדו מידיהם באיומי סכין 4,000 ש"ח ושני מכשירי פלא-פון. לאחר ביצוע המעשה, נטשו המערער וחבריו את הרכב, בשל מחסום משטרתי, והמערער התייצב, סמוך לאחר מכן, במשטרה והודיע, כי הרכב נגנב, בידיעה שהדבר אינו אמת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. המערער מלין על חומרת העונש ואילו המדינה טוענת כי העונש שנגזר קל מדי. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
המערער פעל יחד עם אחרים כגורם דומיננטי, בביצוע עבירות שקדם להן תכנון. אל המעשים שבהם הורשע המערער מתווסף נופך של חומרה וכיעור, משום שהוא וחבריו בחרו כקורבנות עובדים זרים, קשיי יום, המהווים טרף קל למעשה שוד. אם לא די בכל אלה, בחר המערער, לאחר שכבר הודה במעשיו, למסור אינפורמציה לא נכונה לשירות המבחן, כי בשל המעצר אינו יכול להמשיך בלימודיו, על-מנת להפיק מכך תועלת והקלה בעונשו ולא נרתע מלהציג את אותה אינפורמציה עצמה גם בפני ביהמ"ש. מכלול מעשיו של המערער, מעידים בו כי יש צורך בהרתעה ממשית ומשמעותית יותר לגביו. לפיכך יעמוד ענשו על 48 חודשי מאסר, מתוכם ירצה המערער 30 חודשים בפועל ויתרת התקופה תהא על תנאי.

(בפני השופטים: אור, גב' חיות, ג'ובראן. החלטה - השופטת חיות. עו"ד חאג' יחיא מוחמד למערער, עו"ד גב' ג'ני גינזבורג למשיבה. 19.5.03).

דנג"צ 5/01 + 9411/00 - ארקו תעשיות חשמל בע"מ ואח' נגד עירית ראשון לציון ואח'

*שינוי פס"ד של ביהמ"ש העליון שקבע כי ניתן לעגן בסעיף 15 לחוק הפרשנות סמכות של רשות מקומית לחוקק חקיקת משנה בתוקף למפרע (עתירות לדיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בבג"צ 1149/95 - פסה"ד הקודם שונה ברוב דעות). בפסה"ד נשוא העתירה לדיון נוסף נקבע כי סעיף 15 לחוק הפרשנות, מסמיך את מחוקק המשנה לתקן חקיקת משנה תוך מתן תוקף למפרע להוראה המתקנת. פסה"ד ניתן בעתירה נגד עירית ראשון לציון אשר תיקנה רטרואקטיבית טעות בחקיקה בדבר הצמדת תעריפי היטל הביוב למדד. שופטי הרוב סברו כי אין צורך לבדוק אם החוק המסמיך את הרשויות לחקיקת משנה בעניין האגרה מסמיך אותן גם לחוקק חקיקת משנה רטרואקטיבית. לדעת שופטי הרוב נמצאת ההסמכה בסעיף 15 לחוק הפרשנות. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות, נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן שנתנה את פסה"ד בדיון הקודם, להפוך את ההלכה האמורה. בדיון הנוסף נקבע, בפס"ד מפי הנשיא ברק, כי אין לעגן בסעיף 15 לחוק הפרשנות את סמכותה הכללית של העיריה לחוקק חקיקת משנה מתקנת בתוקף למפרע. סמכות כזו יכולה לצמוח רק מפירושה של החקיקה המסמיכה (בענייננו פקודת העיריות (נוסח חדש) וחוק הרשויות המקומיות (ביוב)). על כן, אין מנוס מהשלמת סיכומים לגבי הסוגיה האמורה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא (בדימוס) ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עוה"ד דרור תורן ופנחס גלעד (גלדקוב) לעותרים, עוה"ד גב' תמר בר וגב' אסנת מנדל למשיבים. 21.5.03).

ע.א. 3356/03 - אילן גפני עו"ד נגד עמותת אגודת בעלי מוניות התחנה

*דחיית בקשה לפסילת שופט בנימוק שאמירות שונות של השופט מצביעות על כך שכבר גיבש דעה בנושא שבמחלוקת

(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הגיש בביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה נגד המשיבה שעילתה הפקעת מחירי הנסיעה בקו שירות שהיא מפעילה, וכן בקשה לאישור התובענה כתובענה יצוגית. לטענת המערער, פנה אליו ביהמ"ש בפתח הדיון בשאלה אם זה נכון כי ההפסד שנגרם לו מכל נסיעה מסתכם בשני שקלים וחצי. משהשיב המערער בחיוב לשאלה זו, התפרץ עליו השופט - לטענתו - באמירות שונות ובכלל זה כי מדובר ב"שטות". בעקבות זאת ביקש המערער כי השופט יפסול עצמו ובקשתו נדחתה. השופט הכחיש כי אמר את הדברים המיוחסים לו על ידי המערער, וציין כי כל שאמר הוא כי מדובר בשטות. הערעור נדחה.
הלכה היא שכאשר ביהמ"ש אינו מקבל את גירסתו העובדתית של המערער העומדת ביסוד בקשת הפסילה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך ביהמ"ש. המערער לא עמד בנטל זה. אשר לדברי ביהמ"ש כי התובענה שהגיש המערער "היא שטות" - אכן, מן הראוי היה כי ביהמ"ש יימנע מהתבטאויות כגון אלה. עם זאת, הדברים נאמרו בפתח הדיון בטרם הובאו הראיות ובטרם נשמעו טענות הצדדים. בנסיבות אלה, מדובר באמירה לכאורה שאין בה להעיד כי ביהמ"ש גיבש דעה נחרצת וסופית בתובענה, באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המערער.