רע"א 188/02 - מפעל הפיס נגד אלי כהן ו - 27 אחרים
*יש להעדיף "תניית שיפוט ייחודית" בחוזה על פני נוחיות "הסמכות המקומית" שנקבעה בחוק. *אימתי ניתן לראות בתניית שיפוט ייחודית "תנאי מקפח"לפי חוק החוזים האחידים(מחוזי ב"ש - בש"א 6419/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).א. בין המבקש למשיבים 1 עד 28 (להלן: המשיבים), נכרתו חוזים מכוחם הפעילו המשיבים דוכני מכירה של מפעל הפיס. בעקבות סכסוך שנתגלע בין הצדדים, הגישו המשיבים תביעה חוזית ונזיקית נגד המבקש, ונגד המשיבים הפורמליים, לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. המבקש הגיש בקשה להעברת הדיון מביהמ"ש בבאר שבע לביהמ"ש בתל אביב, על יסוד "תניית שיפוט" בהסכמים לפיה "מקום השיפוט לכל הליך משפטי... יהיה בתל אביב-יפו". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. לדעתו, ההסכם נשוא ההתדיינות הוא "חוזה אחיד" כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, (להלן: החוק), ותניית השיפוט מהווה תנייה מקפחת, לאור הוראת סעיף 4(9) לחוק, הרואה כמקפח "תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר". בשאלה מתי תחשב תניית שיפוט לבלתי סבירה, קבע ביהמ"ש שבנסיבות העניין, יש להחיל מבחן גמיש של "אי הכבדה על הצד החלש". תימוכין נוספים למסקנתו מצא ביהמ"ש בעובדה כי מירב הזיקות המצויינות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, (להלן: התקנות), כזיקות המקימות סמכות מקומית בתובענות שאינן במקרקעין, קושרות את התביעה למחוז באר שבע. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הכללים בעניין סמכות מקומית נועדו לשרת שתי מטרות: ניתוב תיקים בין בתי המשפט השונים למניעת עומס יתר על בימ"ש זה או אחר, וקידום נוחות הדיון. המטרה הראשונה חשובה פחות לענייננו, שכן אין היא קשורה בקידום עניינם של הצדדים, כי אם בקידום אינטרס של המערכת עצמה. באשר לקידום נוחות הדיון - ההנחה היא כי עדיף לקיים את הדיון בביהמ"ש שלו הזיקות הגיאוגרפיות הרבות ביותר לסכסוך נשוא התביעה, שכן אז תקודם נוחות הצדדים בניהול הדיון. כיום, רבים המפקפקים בעצם תועלתה של הסמכות המקומית ככלי לקידום הנוחיות. מדינת ישראל היא מדינה קטנה בשטחה. המרחקים בין הערים השונות במדינה, ויהיו אלו אף המרוחקות ביותר זו מזו, אינם גדולים. לפיכך, נדמה לעיתים כי העלויות המושקעות בהתדיינות בנושאי הסמכות המקומית ובהעברתו של תיק מטיפולו של בימ"ש שהחל לדון בו אל משנהו שבמחוז שיפוט אחר, נעדרות הצדקה מהותית. מקום בו דן ביהמ"ש העליון במקרים בהם הוכח קיומה של תניית סמכות שיפוט מקומית ייחודית מוסכמת, נפסק כי תנייה זו גוברת על שיקולי הנוחות. וכי רק שיקולים "בעלי משקל מכריע" יניאו את ביהמ"ש מלכבד תניית שיפוט.
ג. אכן חזקת הקיפוח שבסעיף 4(9) לחוק נועדה להגן על הצרכנים מפני ניצול לרעה של כוח הספקים אשר עשויים ליטול מן המתקשרים עימם את האמצעי שהעמידו להם כללי הסמכות המקומית ואשר נועד להפוך את ההתדיינות המשפטית לנוחה יותר. אולם, כפי שהובהר, פחתה חשיבותו של כלי זה באורח משמעותי. כבר נקבע כי בדיבור "תנאי מקפח" הכוונה היא ל"התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון", ובזמן נתון זה, יקשה לראות בחיובם של בעלי דין להתדיין בבימ"ש שבמחוז מסויים, משום "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית". ממילא אין לאמץ את מבחנו של ביהמ"ש המחוזי, היינו, מבחן "אי ההכבדה". יתירה מכך, גם לפי מבחן זה, ספק אם ניתן לראות בתנייה שבפנינו תנייה בלתי סבירה, שיש בה משום הכבדה.
(בפני השופטים: אנגלרד, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד שרון זכרוני וגב' מרינה מאירסון למבקש, עוה"ד גיא קוטן, שמעון כץ למשיבים, עו"ד אדירי דורון למשיבים הפורמליים. 2.6.03).
ע.א. 6315/98 - יאסר שעת נגד מדינת ישראל
*דחיית תביעה לפיצויים שהוגשה ע"י נער רעול פנים שנפצע מירי בעת לכידת רעולי פנים ברפיח. *קיום הוראות פתיחה באש של חיילים בעת לכידת רעולי פנים ברפיח(מחוזי חיפה - ת.א. 1110/94 - הערעור נדחה).
א. באוקטובר 1989 בשעות הצהריים נורה המערער, שהיה אז בן 16, ונפגע ברגליו. הירי בוצע על ידי חיילים, עליהם הוטלה משימה ללכידת רעולי פנים ברחוב הראשי בשכונת מגוריו של המערער ברפיח. החיילים הבחינו במערער שהיה לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש ועוטה מסכה (להלן: מדי נינג'ה), כשהוא אוחז בידו האחת שרשרת, ובידו השניה מוט ברזל. הכוח ירה ירייה אחת באוויר בעקבותיה ברח המערער. לאחר מכן נורו לעברו יריות נוספות מהן נפגע, והיה צורך לקטוע את רגלו. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעת פיצויים נגד המשיבה. לטענתו, לא היה לו כל חלק בפעילות נגד החיילים, וכל מטרתו בלובשו את מדי הנינג'ה היתה להרשים בנות אשר יצאו מבית ספר סמוך. לטענתו, הירי לעבר רגליו התבצע באופן רשלני בניגוד להוראות הפתיחה באש, ולחלופין תוך ביצוע עוולת תקיפה.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי אין לקבל את גירסת המערער כי יציאתו לרחוב לבוש מדי נינג'ה נעשתה ללא כל קשר לחיילי צה"ל. נקבע, כי התנהגות זו היתה חלק מביטויי האינתיפאדה ואחת הראיות לכך היתה היעלמותם המהירה של המכוניות והאנשים מן הרחוב עם הופעת המערער. ביהמ"ש הוסיף, כי החיילים יכלו בצדק לחשוד במערער, שאחז ביד אחת שרשרת ובשניה מוט ברזל, כמי שעומד לבצע או שהוא בדרכו לבצע פשע חמור, או כי הוא משתייך לארגון עויין. כן נקבע, כי הפגיעה ברגלו של המערער לא התבצעה מתוך רשלנות הכוח. ביהמ"ש הוסיף כי גם בהנחה שהמשיבה התרשלה, עומדות לה הגנות שונות בהן זו של הסתכנות מרצון, כאמור בסעיף 5(א) לפקודת הנזיקין, היות והמערער ידע להעריך את הסכנה הטמונה בהתנהגותו האמורה בעת תקופת האינתיפאדה. הערעור נדחה.
ג. טענותיו של המערער, ככל שהן מופנות כנגד ממצאים של מהימנות ועובדה, כפי שנקבעו על ידי ביהמ"ש קמא - דינן להידחות. עיקר הטיעונים סובבים סביב שאלת הסטייה מהוראות הפתיחה באש. לפי "נוהל עצירת אנשים עוטי תחפושות או מסיכות בנסיבות חשודות... תוך שימוש בנשק - עדכון", שהיה בתוקף במועד האירוע, ניתן היה לתפוס ולעצור עוטי תחפושות או מסיכות מזויינים בכלי נשק חם או קר, תוך פתיחה באש חיה כחלק מנוהל מעצר חשוד. אין חולק כי מדי הנינג'ה שלבש המערער, כמו גם מוט הברזל והשרשרת שאחז בידיו, הכניסוהו לגדר עוטה תחפושת מזויין, אשר על פי הנוהל ניתן היה לפתוח כנגדו באש כחלק מנוהל מעצרו.
ד. באשר לאפשרות של דרך אחרת למימוש המעצר - סבירות האמצעים נבחנת לפי נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה. בנסיבות שלפנינו מדובר בחיילים אשר ערכו תצפית מעמדת מסתור בקומה השניה בבניין שבנייתו טרם הושלמה, המרוחק כשבעים מטר מן המקום בו ניצב המערער ברחוב. שלב הפעולה הראשון, הנדרש, אזהרה בקול כלפי המערער - לא התקיים. עם זאת, בנסיבות המקרה אין בכך סטייה של ממש מהוראות הפתיחה באש, שכן בהתחשב במרחק ובמיקום הכוח, לא היתה כל תועלת בקריאה וייתכן כי היא היתה מאפשרת למערער להימלט. לגבי השלבים האחרים - עולה מהראיות כי בוצע ירי אזהרה ואח"כ בוצע ירי מכוון לעבר הרגליים בלבד, נורה מספר מועט של כדורים ב"בודדת" על ידי שני חיילים בהוראת מפקדם, והירי הופסק משניתן היה לעצור את המערער ללא שימוש באמצעי זה. אכן, ממצא בשאלת קיומן (או הפרתן) של הוראות הפתיחה באש איננו כובל את שיקול-דעתו של ביהמ"ש, בבואו להכריע בשאלת קיומה (או הפרתה) של חובת הזהירות, אף שהוא מספק כלי עזר לקביעת סטנדרט ההתנהגות
הראוי. במקרה שלפנינו החיילים קיימו את חובת הזהירות ולא התרשלו באופן מילוי נוהל מעצר החשוד.
ה. מעבר לצורך יוער לעניין ההגנות העומדות למשיבה - שאלת התקיימות יסודות הגנת "ההסתכנות מרצון" סבוכה היא ואין צורך להתייחס אליה במקרה שלפנינו. עם זאת נראה כי התנהגותו של המערער, אשר בעת תקופת האינתיפאדה הסוערת לבש מדי נינג'ה והלך עימם ברחוב לעיני חיילי צה"ל, אותם ראה לפי עדותו שלו, תוך היותו מזוין בנשק קר, מהווה אשם תורם ואפשר ואף עולה כדי אשם תורם מכריע מצדו כאמור בסעיפים 65 ו-68 לפקודת הנזיקין. זאת, אף אם היתה נכונה גירסת המערער, שנדחתה, לפיה כל שרצה היה להרשים את בנות בית הספר הסמוך.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מאהר אלמאדי למערער, עו"ד תהל ברנדס למשיבה. 15.4.03).
בש"פ 4336/03 + 4160/03 - מדינת ישראל נגד חיים בן ישי
*החלטה מוטעית לשחרר נאשם אחד למעצר בית אינה מחייבת לשחרר גם את שותפו, על חשבון "שלום הציבור". * הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים בעבירת רצח(בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב מעבר ל - 9 חדשים וערעורו של המשיב על דחיית בקשתו בעיון חוזר להשתחרר בערובה - בקשת המדינה נתקבלה ועררו של המשיב נדחה).
א. בעקבות קשר לרצוח את אשר אילוז, הוצמד מטען חבלה רב עוצמה מתחת לרצפת מכוניתו. משהתניע אילוז את המכונית התפוצץ המטען, ילדי הפעוט של אילוז נהרג ואילוז נפצע. מקץ כארבע שנים, שבמהלכן לא עלה בידי המשטרה לאתר את מבצעי הפשע, התוודה יחיא טורק בפני המשטרה, כי נמנה עם הקושרים לרצוח את אילוז; כי המשיב השתתף עמו בהתקנת מטען החבלה; וכי משהושלמה הכנת המטען, נטלו אותו המשיב ואברהם גליקארוב, וביחד יצאו לביתו של אילוז והצמידו את המטען למכונית. המשיב וגליקארוב הואשמו ברצח, בניסיון לרצח ובהיזק בחומר נפיץ. עם הגשת כתב-האישום (ביום 18.8.02) עתרה התביעה למעצרם של השניים עד תום ההליכים. בעוד בקשה זו תלוייה ועומדת, התיר בית-המשפט לגליקארוב (בהסכמת המדינה) לצאת מבית המעצר למשך יום אחד לצורך קבלת טיפול רפואי והוא ברח לחו"ל. ביום 26.11.02 הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביום 24.1.03 חזר גליקארוב לישראל ונעצר. ביום 23.2.03 הורה בית-המשפט המחוזי, בהסכמת המדינה, לשחרר את גליקארוב בתנאי "מעצר-בית" מלא. בעקבות שחרורו של גליקארוב הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר במעצרו. בעוד בקשה זו תלוייה ועומדת, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב - 9 חודשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המשיב לעיון חוזר, והמשיב הגיש ערר על החלטה זו. הערר על ההחלטה בעיון החוזר נדחה והבקשה להארכת המעצר ב - 9 חודשים נתקבלה.
ב. חומר הראיות להוכחת אשמתו של המשיב חזק יותר מהראיות להוכחת אשמתו של גליקארוב. אך השוני בעוצמת הראיות אינו מצדיק את ההבחנה בין השניים לעניין המעצר. אין מנוס מן ההנחה כי העמדה שנקטה התביעה בעניין שחרורו של גליקארוב היתה שגויה. שאלה היא אם הסכמתה השגויה של התביעה לשחרורו של גליקארוב חייבת - לשם קיום השוויון בין הנאשמים - להוביל גם לשחרורו של המשיב? - התשובה היא שלילית. אמנם "בעבר הבעתי את הדעה, כי בהיעדר טעם מוצדק להבחין בין נאשמים משותפים לעניין המעצר, שחרורו של אחד הנאשמים מחייב לשחרר גם את שותפיו, אף אם שחרורם אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי". מגישה זו, "שהבעתי בעבר, אבקש עתה להסתייג". תיקונה של הפרת השוויון - ככל שהוא מהווה אינטרס
ציבורי חשוב - איננו יכול להיות מושג אף במחיר פגיעה באינטרסים חשובים אחרים. שחרורו מחמת טעות בשיקול הדעת (של התביעה או של בית-המשפט) של אחד הנאשמים אינה צריכה לגרור את החלתה של אותה טעות על נאשמים אחרים. בענייננו, באיזון בין החשש מפני הפלייתו לרעה של המשיב לעומת גליקארוב, לבין החשש ששחרורו של המשיב יסכן את ביטחון הציבור, בדין העדיף ביהמ"ש את הצורך להבטיח את שלומו וביטחונו של הציבור.
ג. אשר לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים - עד כה לא עלה בידי בית-המשפט המחוזי להתחיל בשמיעת הראיות במשפט. ביום 30.10.02 (לאחר מספר דחיות במועדי פתיחתו של המשפט, רובן על-פי בקשת סניגורו הקודם של המשיב), החליט בית-המשפט להועיד תשע ישיבות, במהלך חודש אפריל 2003, לשמיעת הראיות במשפט. אלא שביום 11.2.03 ביקש מי שהיה סניגורו של המשיב מבית-המשפט לשחררו מייצוגו של המשיב, ולבקשת סניגוריו החדשים של המשיב, נאלץ בית-המשפט לבטל את מועדי ההוכחות שנקבעו לחודש אפריל ולקבוע במקומם מועדים חדשים. כיום קבועים לשמיעת הראיות עשרה מועדים בחודש ספטמבר 2003. מועדים אלה חורגים מגדר תקופת הארכת המעצר המבוקשת. סיום שמיעתו של המשפט - בעוד המשיב נתון במעצר - יחייב להאריך את מעצרו אף יותר מפעם אחת נוספת. על-כל-פנים, לנוכח חומרתם המופלגת של המעשים שבהם מואשם המשיב, והמעידים על מסוכנותו הרבה - לאו דווקא לאילוז אלא לציבור בכללו - אין מנוס מהארכת מעצרו.
(בפני השופט: מצא. עו"ד גב' סנאית פישר-אהרוני למדינה, עוה"ד גיל גבאי ודן באומן למשיב. 1.6.03).
בג"צ 2320/03 - יונתן בן ארצי נגד הפרקליט הצבאי הראשי ואח'
*דחיית עתירה להעביר משפט בגין סירוב פקודה, של סרבן גיוס מטעמי מצפון, מבי"ד צבאי לבימ"ש אזרחי. *סמכות מקבילה של בתי משפט צבאיים ואזרחיים(העתירה נדחתה).
א. העותר הינו מועמד לשירות ביטחון אשר ביקש טרם גיוסו פטור מטעמי מצפון בהצהירו כי הוא אוחז באמונות פציפיסטיות אשר אינן מניחות לו להצטרף לשורות צבא לוחם. משנדחתה בקשתו עתר לבג"צ ועתירתו נדחתה. נוכח דחיית העתירה, התייצב העותר בבסיס קליטה ומיון, אך הודיע כי מטעמים שבמצפון אין הוא מוכן להתגייס. הוא נשפט בדין משמעתי בגין סירוב לקיים הוראה ונדון לעונש מחבוש. משסיים לרצות את עונשו שב והתייצב לשירות תוך סירוב להתגייס מטעמי מצפון. הוא שב ונשפט בדין משמעתי ונשלח למחבוש. משהתייצב העותר בפעם השמינית בבסיס קליטה ומיון וסירב שוב להתגייס, נעצר העותר והוגש נגדו כתב אישום לבי"ד צבאי באשמה של סירוב למלא פקודה. העותר פנה למשיב וליועהמ"ש לממשלה בבקשה להעביר את הדיון בכתב האישום לבימ"ש אזרחי, בעיקר על יסוד הטענה כי הטענות כנגד העותר וטענות ההגנה שלו הן נושא לדיון אזרחי ולא צבאי וכן מטעמי מומחיות ומראית פני הצדק. העתירה נדחתה.
ב. ניתן להשאיר את שאלת הסמכות (המקבילה) של בתי המשפט הצבאיים והאזרחיים בצריך עיון, שכן גם אם קיימת בנסיבות המקרה סמכות מקבילה לערכאה אזרחית, הרי שלא נמצא מקום להתערבות בהחלטת המשיבים לקיים את הדיון בפני בית דין צבאי. אכן, שאלת הפטור מטעמים שבמצפון היא שאלה חשובה ולא פשוטה, אך מכאן לא נובע, כי בי"ד צבאי אינו ראוי לדון בה. מערכת בתי הדין הצבאיים היא מערכת מקצועית, אובייקטיבית ובלתי תלויה. ההליך הפלילי מתנהל בה על פי כללים של סדר דין הדומים לאלה המופעלים ע"י בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים. בשתי
המערכות יש אפשרות של ערעור - אם בזכות ואם ברשות - לביהמ"ש העליון. על רקע זה אין מקום להתערב בשיקול דעתם המקצועי של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי, אשר הגיעו למסקנה כי הדיון יתקיים במערכת בתי הדין הצבאיים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מיכאל ספרד לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 15.4.03).
ע.א. 3966/01 - יהושע ... בע"מ נגד בון מארט... בע"מ (בפירוק) וכונס הנכסים הרשמי
*פירוש מסמך המחאת זכות. *המחאת זכות אינה טעונה הסכמת החייב. * תוקפה של המחאת זכות כאשר החברה הממחה נכנסה לפירוק לאחר שהתנאי להפעלת ההמחאה נתמלא. *רישום המחאת זכות של חברה, כ"משכון" אצל רשם החברות(מחוזי ת"א - בש"א 1317/00 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה, (להלן: החברה), רכשה מן המערערת, (להלן: יהושע), שירותי פרסום, ותמורתם מסרה ליהושע מספר שיקים וכן כתב המחאה, שנעשה בתאריך 21.6.99, בו הודיעה החברה לחברת המשביר לצרכן (להלן: החייבת) על המחאת זכויותיה על-פי ההסכם שבינה לבין החייבת ליהושע, והורתה לחייבת לשלם ליהושע, באם יחוללו השיקים, את סכומי הכסף הנקובים בשיקים שחוללו. לאחר חתימת החברה על כתב ההמחאה, נכתבה פיסקה נוספת, על-פיה אמורה היתה החייבת לאשר בחתימת-ידה את הסכמתה לפעול על-פי כתב ההמחאה. אלא, שהחייבת לא חתמה על כתב זה. משחוללו שני שיקים, האחד ביום 10.11.99, והשני ביום 12.12.99, דרשה יהושע מהחייבת לפרוע את הסכומים האמורים. בתוך כך, בתאריך 4.1.2000, הוגשה בקשה לפירוק החברה ובתאריך 15.5.00, ניתן צו הפירוק.
ב. מפרק החברה עתר למתן פסק-דין המצהיר, כי ההמחאה בטלה. זאת, ראשית, משום שהחייבת לא נתנה הסכמתה בכתב, כנדרש בכתב ההמחאה; ושנית, משום שההמחאה - שנעשתה על-דרך שעבוד - לא נרשמה ברשם החברות ולפיכך אין השעבוד תופס כלפי נושי החברה האחרים. יהושע טענה כי החייבת, ככל שהדבר נדרש, נתנה הסכמתה לפעול על-פי כתב ההמחאה, בהודעה שמסרה החייבת לביהמ"ש בגדר הליכי הפירוק. כן טענה כי המחאת הזכויות, שהיתה על-תנאי, השתכללה לפני תחילת הליכי הפירוק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות המפרק כי משלא חתמה החייבת על כתב ההמחאה כפי שנדרש על-ידי הצדדים עצמם כעולה מן הכתב, אין ההמחאה תקפה, ולעניין זה הסכמתה של החייבת בעל-פה אינה מועילה. עוד סבר ביהמ"ש, כי יש לראות בהמחאת הזכות משכון, הטעון רישום על-פי הוראות חוק המשכון, ומשלא נרשם, אין הוא תקף כלפי הנושים האחרים של החברה. הערעור נתקבל.
ג. ההכרעה בשאלה בדבר תוקפה של ההמחאה, תלויה, בראש-ובראשונה, באומד-דעת הצדדים, ויש לתת למלים משמעות רחבה, המגשימה את תכלית ההסכם. פירוש ההמחאה על-פי עקרונות אלה מוליך למסקנה, כי תוקפה לא הותנה בחתימת החייבת. על-פי הדין, המחאת זכות אינה טעונה הסכמת החייב וככלל, לצדדים לעיסקת המחאה אף אין עניין מסחרי לתלות את ההסכם ביניהם בהסכמת החייב. לא זו אף זו, לשון הכתב, בגדרו מורה החברה לחייבת לשלם את הכספים, שוללת פירוש כזה, ואילו הפיסקה הנוספת, שעל-פיה נדרשה חתימת החייבת, נועדה אך להבטיח את ביצועה של ההוראה. מעבר לדרוש, החייבת אף הסכימה לבצע את הוראת החברה.
ד. באשר לתוקפה של ההמחאה כלפי נושים אחרים - בסעיף 2(ב) לחוק המשכון, נקבע כי "הוראות חוק זה יחולו על כל עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב", ובסעיף 4(3) לחוק המשכון נקבע כי "כלפי נושים אחרים של החייב יהיה כוחו של מישכון יפה... עם רישום המשכון". השאלה, אם הוראות אלה חלות על המחאה על דרך שיעבוד, שנוייה במחלוקת. במקרה דנא אין צורך להכריע בשאלה זו. ראשית, בענייננו ההמחאה,
על-פי כוונת הצדדים, לא נעשתה על-דרך שעבוד. המאפיין המחאת שעבוד, הוא הכוח שנותר בידי הממחה לחזור בו מן ההמחאה ובמקביל הזכות הנותרת בידי הנמחה לחזור על הממחה אם החוב, שחייב לו הלה, לא ייפרע על-ידי החייב. בענייננו, עולה מן הנסיבות החיצוניות, כי יהושע, לא השאירה בידיה את הברירה לחזור אל החברה אם החייבת לא תפרע את חובה, והחברה לא הותירה בידיה את הכוח לבטל את ההמחאה. מכאן, שאין מדובר בהמחאת שעבוד; שנית, אף אם התכוונו הצדדים להמחאה על דרך השעבוד, הרי השעבוד מומש לפני שהחלו הליכי הפירוק. החברה המחתה זכויותיה 11 חודשים לפני מתן צו הפירוק ובקשת הפירוק הוגשה ששה חודשים לפני אותו מועד. ואילו השיקים, שבחילולם הותנה התשלום, חוללו כבר כשבעה חודשים לפני מתן צו הפירוק, ההמחאה הושלמה, איפוא, והמשכון חדל להתקיים לפני המועד הקובע, שהוא מועד מתן צו הפירוק. למן עשיית ההמחאה ועד להגשת בקשת הפירוק עברו למעלה משלושה חודשים - שהיא התקופה, שעליה חלות ההגבלות לעניין העדפת נושה במרמה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד דורון אלקיים וגב' יעל אלמוג למערערת, עו"ד איתן ארז למשיבה. 8.6.03).
ע.א. 2568/98 - ד"ר אברהם פטר נגד עזרא חממי
*הפרת "הסכם קומבינציה". ביטול החלטה לפיה יש לראות בחיובים בחוזה "חיובים שלובים"(מחוזי ת"א - ת.א. 1035/88 - הערעור נתקבל).
א. המערער, שהיה הבעלים של מגרש, התקשר בהסכם "קומבינציה" עם המשיב, קבלן בניין, לפיו יקבל המערער "אחוז מסויים" מסך יחידות המגורים ומבני המסחר שייבנה על המקרקעין. בין הצדדים התגלעו מחלוקות שונות. ביהמ"ש המחוזי קיבל מקצת מטענותיו של המשיב ודחה את כל טענות המערער בדבר הפרות אלה ואחרות של החוזה מצד המשיב. המערער מיקד את ערעורו בסוגייה של "הוצאות הפיתוח" (כפי שהן קרויות בחוזה). המערער התחייב, על פי ההסכם, לשאת ב"הוצאות פיתוח" שכללו לפי ההסכם, מס שבח, עלויות חיבור למים, חשמל וגז, הוצאות גינון וסלילת המדרכות או הכבישים הסמוכים לנכסים. חבות זו של המערער הותנתה בדרישת תשלום ובהמצאת אישור על ההוצאות מאת המשיב. המערער טען כי המשיב העביר לידיו חשבונות משוערים בלבד. לפיכך, סירב לשלם את "הוצאות הפיתוח". בתגובה, נמנע המשיב משך שנים מלמסור למערער את הנכסים, להם היה זכאי, גם לאחר שבנייתם הושלמה. בפסה"ד נקבע כי המשיב לא פעל בקשר ל"הוצאות הפיתוח" בהתאם לאמור בהסכם. חרף זאת, קבע ביהמ"ש כי המשיב לא הפר התחייבויות כלשהן כלפי המערער. לדעתו, אף לא אחד מבעלי הדין הפר את ההסכם, הואיל ועיכוב מסירת החזקה נבע מאי תשלום הסכומים שהמערער היה חייב בהם, ש"חלקם", לא שולמו עקב מחדלו של המשיב. ביהמ"ש נמנע מלפסוק לטובת המערער פיצויים מוסכמים או פיצויים בגין נזקיו, נזקים שביהמ"ש היה סבור שכלל לא הוכחו. הערעור נתקבל.
ב. המשיב איחר במסירת הנכסים, וביהמ"ש המחוזי סבר, כאמור, כי המשיב לא הפר את ההסכם, מאחר שהמערער לא שילם את "הוצאות הפיתוח". דומה, כי ביהמ"ש ראה בשתי ההתחייבויות האמורות חיובים שלובים. אין לקבל מסקנה זו. אכן, אף אם אלה היו פני הדברים, ספק אם היה בכך כדי לסייע למשיב, שכן המערער הביע לכל אורך הדרך נכונות לשלם את "הוצאות הפיתוח", ברגע שיוצגו לו החשבונות. ברם, אין צורך להכריע בשאלה זו שכן פרשנות נכונה של החוזה בין הצדדים מלמדת כי החיובים נשוא ההתדיינות אינם חיובים שלובים. לצורך פירושו הנכון של החוזה, יש לפנות ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית. בלשון החוזה
דנן, אין כל רמז להיות החיובים שלובים זה בזה. גם פרשנות לפי תכלית החוזה מלמדת שלא היה כל מקום לראות בתניות ככאלה היוצרות חיובים שלובים. סכום "הוצאות הפיתוח" היה זניח ביחס לשוויה הכולל של העיסקה. לא נראה זה סביר כי בתשלומם של סכומים זניחים אלה יותנה ביצוע חיובו המרכזי של המשיב- מסירת הנכסים, אשר את תמורתם קיבל המשיב למעשה זה מכבר - עת העביר לו המערער את הקרקע.
ג. מן האמור עולה כי קיום חיובו של המשיב למסור את הנכסים למערער לא היה שלוב בחיובו של המערער לשאת ב"הוצאות הפיתוח". בנוסף לכך, את חיובו לשלם את "הוצאות הפיתוח", לא מילא המערער מפני שהמשיב לא העביר לו חשבונות כנדרש. על כן המשיב פטור היה ממילוי התחייבותו הבסיסית, ובשום מקרה לא ניתן היה לומר כי עמדה למשיב הצדקה לעכב את מסירת הנכסים. יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שעשוי להידרש לראיות נוספות בעניין הנזק שנגרם, אם נגרם, למערער.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אריה פטר למערער, עו"ד אייל רוזן למשיב. 4.6.03).
ע.א. 4338/01 - עו"ד גד שילר הנאמן על נכסי אריה שחם (בפשיטת רגל) נגד רפאל מנס
*דחיית תביעה שהתבססה על עילה של עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי ת"א - ת.א. 3207/99 - הערעור נדחה).
א. המשיב היה לקוחו של עורך-הדין אריה שחם (להלן: שחם) והפקיד בידיו, בנאמנות, כספים אשר הופקדו בחשבון בבנק דיסקונט (להלן: הבנק). שחם משך סכומי כסף ניכרים מחשבון הבנק ולאחר שנתגלה דבר הגניבה, ועל-פי הסכמה בין המשיב לבין שחם, העביר שחם למשיב ביום 21.3.90 דירה שבבעלותו (להלן: הדירה), אשר שוויה עמד על 630,000 דולר. ביום 20.12.92 הגיש המשיב תביעה כספית נגד הבנק, על שברשלנותו, לא מנע משחם למשוך את כספי המשיב. ביום 28.3.95 קיבל ביהמ"ש את התביעה וחייב את הבנק לשלם למשיב ארבעה מיליון ש"ח (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית), תוך שצויין בפסה"ד, כי סכום זה אינו עולה אף כדי מחצית מן הנזק שנגרם למשיב, ועל כן "התחייבותם של שחם ואשתו להעביר את כל זכויותיהם בדירתם לתובע...איננה מעלה ואיננה מורידה".
ב. ביני לביני הוכרז שחם כפושט רגל והמערער מונה כנאמן על נכסיו. הבנק הגיש למערער תביעת חוב, הנסמכת, בין היתר, על הטענה, כי בפעולותיו בחשבון הפר שחם את חוזה ההתקשרות שבין שחם לבין הבנק. לאחר הליכים שונים, אישר המערער לבנק תביעת חוב של קרוב לארבעה מיליון ש"ח כסכום החיוב שהוטל על הבנק כלפי המשיב. בעקבות זאת הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי תביעה, שבה ניתן פסה"ד נושא הערעור, ובגדרה טען, כי חובו של שחם למשיב נפרע במלואו עם העברת הדירה. על-כן, לטענת המערער, בקבלו - בנוסף לדירה - גם את הכספים מן הבנק, התעשר המשיב שלא כדין, וחב הוא בהשבת כספים אלה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף בהיעדר עילה. הערעור נדחה.
ג. חובת השבה לפי חוק עשיית עושר קמה בהתקיים שלושה יסודות מצטברים: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (יסוד ההתעשרות); שבאה לזוכה מהמזכה; ושנתקבלה על ידי הזוכה שלא על-פי זכות שבדין. אין מחלוקת, כי המשיב - בקבלת דירת שחם, כמו גם בקבלת הכספים מהבנק, התעשר במובנו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר, ובכך קם היסוד הראשון להוכחת עילה כאמור. אלא שלא עלה בידי המערער להוכיח את קיומם של היסוד השני והשלישי כנדרש בחוק. היסוד השני דורש קיום קשר של זיכוי בין
הזוכה לבין המזכה, התובע את ההשבה. אמנם, אין הכרח כי יהא זה קשר ישיר, ובלבד שלמזכה אינטרס בזכייה, במובן זה שהיא באה על חשבונו. במקרה שבפנינו התשלום של הבנק שולם ע"י הבנק ולא ע"י המערער. בכך יש כדי לשלול קיומו של קשר של זיכוי בין הצדדים. אף הטענה, כי המשיב התעשר שלא כדין אינה יכולה לעמוד, שכן התעשרותו של המשיב באה לו על-פי פס"ד חלוט, בגדרו נקבע שיעור הנזק שנגרם למשיב כתוצאה ממחדלו של הבנק. אמנם, ככל פס"ד, המכריע בשאלת זכויותיהם של צדדים לדיון, מחייב פסה"ד במקרה שבפנינו אך את המשיב ואת הבנק ואין הוא בבחינת מעשה בית-דין כלפי המערער, שלא היה צד להתדיינות בגדרו. אלא שככל שהיו בפי המערער טענות בדבר שיעור הנזק שנגרם למשיב וההשלכה שיש להעברת הדירה לעניין זה, היתה המסגרת הראויה להעלות טענות אלה, בהליכים בינו לבין הבנק בעת בירור תביעת החוב שהגיש הבנק למערער.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. המערער לעצמו, עו"ד משה שויג למשיב. 8.6.03).
רע"א 10052/02 - בועז יפעת ואח' נגד דלק מוטורס ואח'
*בדיון על בקשה להכיר בתביעה כייצוגית, ניתן להורות לנתבע על גילוי מסמכים ועיון בהם(מחוזי ת"א - בש"א 12930/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. כל אחד מהמבקשים הגיש בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, כל אחד כלפי משיבה אחרת- והכל בקשר לאותה מסכת עובדתית. במסגרת זו הגישו המבקשים בקשות למתן צו לגילוי ועיון במסמכי המשיבות. ביהמ"ש קמא דחה את הבקשות, בציינו כי אין זה ראוי ורצוי להתיר הליכים מקדמיים של גילוי ועיון במסגרת ההליך לאישור תובענה כייצוגית. זאת משני טעמים: האחד, שאין לאפשר קיומם של הליכים מקדמיים במסגרת הליך מקדמי אחר, שכן הדבר יביא לסרבול ועיכוב ההליך המקדמי של אישור תובענה כייצוגית; השני, החשש מפני ההכבדה על הנתבע הכרוכה בקיומם של הליכי גילוי ועיון כבר בשלב זה של הדיון בתובענה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אין מקום לעריכת ההשוואה שעשה ביהמ"ש קמא, בין הליך אישור תובענה כייצוגית, להליכים מקדמיים ולהליכי ביניים אחרים. התביעה הייצוגית הינה תופעה מיוחדת בדיני הפרוצדורה האזרחית. כפועל יוצא, גם ההליך לאישורה של תובענה כייצוגית שונה מהליכים מקדמיים אחרים. שוני משמעותי הוא שבניגוד להליך ביניים רגיל, הליך זה עשוי לסתום את הגולל על אפשרות הגשתה של התובענה. ביהמ"ש העליון היה ער להבדל שבין הליך לאישורה של תובענה כייצוגית להליכי ביניים אחרים. משום כך נפסק בהלכת טצת (פד"י מ"ט(5) 774) כי הנתבע בתובענה בה מבוקש כי תאושר כתובענה ייצוגית, זכאי לבקש צו לגילוי ועיון במסמכי התובע. יש להחיל את הלכת טצת גם במהופך - קרי יש לאפשר גם למבקש שתובענתו תאושר כתובענה ייצוגית לקבל צו לגילוי ועיון במסמכי הצד שכנגד.
ג. כדי למנוע הכבדה יתרה ולא מוצדקת על הנתבעים, ראוי להתנות את זכות הגילוי והעיון במספר תנאים: ראשית, הזכות לעיין במסמכי הצד שכנגד ראוי שתתייחס אך ורק למסמכים שיש בכוחם להשליך אור על שאלת התקיימות תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית; שנית, כדי למנוע בקשות סרק, על ביהמ"ש לוודא, עובר למתן צו הגילוי, כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית המלמדת על קיומה של עילה אישית כנגד הנתבע, ועל סיכוי להתקיימותם של תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית; שלישית, על צו לגילוי ועיון בשלב זה יוחלו המגבלות המוטלות על צו גילוי ועיון שניתן בשלבים אחרים של הדיון. במסגרת זו, יש לשים לב במיוחד להבטחתה, במידת הצורך, של שמירת סודיות מסמכי הנתבע שיימסרו למבקש. זאת על
מנת שהתביעה הייצוגית לא תשמש כלי לחשיפת סודות מסחריים. בענייננו, העלו הצדדים טענות מטענות שונות בדבר התקיימות התנאים האמורים. הואיל וביהמ"ש קמא לא נדרש לרובם, ולמקצת מאלה להם נדרש - נדרש הוא כבדרך אגב, בשל ההכרעה אליה הגיע, ראוי כי הדיון יושב אליו על מנת שייקבע מהו היקף הצו לגילוי ועיון שהמבקשים זכאים לו.
ד. בהיות הבקשה שהגישו המבקשים בקשה למתן צו גילוי ועיון, יש להחיל עליה גם את הדרישה למשלוח בקשה לצד שכנגד טרם שמופנית הבקשה לביהמ"ש. אף אם תקנה 120(א) לתקנות אינה חלה ישירות על מצב הדברים נשוא בקשה זו, הרי שהיא חלה עליו מכח היקש, ומכח ההגיון שמאחוריה - הרצון לחסוך בזמן שיפוטי. משום כך, משלא הפנו המבקשים בקשות בכתב לחלק מהמשיבות, הרי שעל מנת שיינתן להם צו לגילוי ועיון, צריך ביהמ"ש להפעיל את סמכותו מכוח תקנה 113 לתקנות. הדיון יושב לביהמ"ש המחוזי על מנת שזה יקבע הסדר לגילוי ועיון במסמכי המשיבות בהתאם לעקרונות האמורים.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' שלומית ארליך למבקשים. 3.6.03).
רע"א 1054/03 - הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נגד יהודה ונעמי בדיחי
*בהפקעת נכס שבו התנהל עסק ללא היתר ובניגוד לתכנית בנין עיר, אין להביא במסגרת שיקולי קביעת הפיצויים את הפגיעה במוניטין וההפסדים העסקיים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים מחזיקים מכוח זכות דיירות מוגנת בנכס בו הם מפעילים עסק לממכר פלאפל מאז שנת 1986. לפי תוכניות בניין עיר שחלו על המקום, לא הותר בו שימוש מסחרי. בשנת 2001 החליטה המבקשת להפקיע את הנכס לטובת הרחבת דרך. בעקבות מו"מ בין המבקשת למשיבים, הוסכם כי ימונה מומחה אשר ישום את נזקיהם של המשיבים, ובאופן זה ייקבע גובה הפיצויים למשיבים. המבקשת עתרה לביהמ"ש שינחה את המומחה שלא לשום את ההפסדים העסקיים שייגרמו למשיבים בשל הפקעת הנכס ואת הפגיעה במוניטין של עסקם, שכן העסק פעל ללא רישיון כדין. ביהמ"ש דחה את הבקשה, לאחר שמצא כי התנהגות העירייה, אשר משך שנים רבות העלימה עין ולא קיימה את חובת הפיקוח המוטלת עליה, אינה נקייה מרבב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הסכם הפשרה אינו מקנה למשיבים זכות לפיצוי בגין אובדן הכנסות ופגיעה במוניטין אם אלה אינם נתונים להם לפי חוק. אמנם, ניסוח החוזה אינו בהיר, אך בשום פנים אין לומר, כי היתה בכוונת מנסחיו להקנות למשיבים זכויות להן אינם זכאים על פי החוק. הפיצוי המשתלם בגין הפקעה הוא פועל יוצא של ההגנה המוענקת לזכות הקניין. הפיצוי בגין הפקעה נועד לרפא את הפגיעה בזכויות הקנויות של בעל הנכס המופקע, ולהעמיד את בעל הנכס במצב בו היה עומד אלמלא ההפקעה. במקרה דנן, כאשר הופקעה זכותם של המשיבים בנכס, לא נפגעה כל זכות קיימת שלהם להפעלת העסק במקום. אדם אינו יכול לקנות לעצמו זכות להפר את החוק מכוח העובדה שהרשות לא הקפידה לאכוף אותו.
ג. אשר לטענת המשיבים כי ראוי להכיר בזכותם לפיצוי כיוון שלבעלי עסקים אחרים באותו מתחם ניתנו היתרים חורגים - טענת הפלייה זו, שהמבקשת מכחישה אותה מכל וכל, אין מקומה להתברר בהליך המתנהל בעניין פיצויי ההפקעה. אם סברו המשיבים שנגרם להם עוול, היה עליהם לפעול במועד המתאים ולתבוע מתן היתר. משהעדיפו המשיבים לשבת בחיבוק ידיים, ולהמשיך ולהפגין יחס מזלזל כלפי החוק, אין להם להלין אלא על עצמם. יצויין, שאף אם היו עובדות המקרה שונות, והיה מוכח כי
המשיבים יכלו לקבל היתר חורג להפעלת עיסקם, לו רק פעלו לשם כך, אין זה ודאי כי היו זכאים לפיצוי בגין הנזק שייגרם לעסק בעקבות ההפקעה. הלא גם במקרה שכזה אין לומר כי מפעילי העסק פעלו לפי החוק וכי העסק התקיים כדין.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד עודד בלאושטיין למבקשת, עו"ד חיים הס למשיבים. 8.6.03).
רע"א 8226/99 + 8221/99 - גבריאל זוהר ואח' נגד שושנה זוהר ואח'
*כאשר עילת תביעה התיישנה בחיי המוריש אין היורש יכול לתבוע בגין אותה עילת תביעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבה, (להלן: האם זוהר), שהיא אמו של המבקש, (להלן: הבן זוהר), ירשה מבעלה (להלן: האב זוהר), בשנת 1996, מניות בחברה פלונית. החברה מנוהלת על-ידי הבן זוהר. בשנת 1998 החליטה האם זוהר לתבוע את המבקשים בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בעילת קיפוח, בגין כמה ממעשי החברה. המבקשים התנגדו לתביעה, וטענו, כטענת סף, להתיישנותה. האם זוהר גרסה כי אין התיישנות, וטענה (להלן: הטענה הראשונה) כי אף אם התביעה התיישנה בחיי האב זוהר, התיישנות זו אינה כובלת אותה, באשר עם קבלת המניות קיבלה היא גם זכות תביעה עצמאית. בנוסף, העלתה טענות אחרות (להלן: הטענות האחרות), הנסמכות על עניינים שבעובדה, לפיהן לא התיישנה התביעה בחיי האב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתה הראשונה של האם זוהר, כי התיישנות עילת התביעה בחיי האב זוהר איננה מספיקה בכדי לדחות על הסף את תביעת יורשתו מחמת התיישנות. משקבע כך לא ראה ביהמ"ש המחוזי לדון בטענותיה האחרות של האם זוהר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
סעיף 18 לחוק ההתיישנות (להלן: החוק) קובע: "לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו... ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות". כאשר מדובר בחליף, תקופת ההתיישנות תיספר ממועד היווצרות העילה המקורית. לעניין יורשים, המהווים חליפים, קיים הסדר מיוחד, לפיו, כאשר תקופת ההתיישנות לא הסתיימה בחיי המוריש, היא תימשך לפחות שנה אחת מהיום שבו נסבה הזכות. משהניח ביהמ"ש המחוזי כי עילת התביעה התיישנה בחיי האב זוהר, היה עליו להסיק כי גם לאם זוהר, חליפתו, אין אפשרות לתבוע בגינה. לפיכך, החלטתו של ביהמ"ש המחוזי מתבטלת. העניין יוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון בטענות האחרות שבפי האם זוהר, ובכללן בטענות בדבר אי התיישנות התביעה של האב זוהר.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד ערן ספיר ויואב בן דרור למבקשים, עוה"ד רונן שלו, איתמר ענבי ואביבה זטלר למשיבים. 25.5.03).
רע"פ 9742/02 - פרוספר בלמיס ומשה מיימון נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות מין כלפי קטינה כאשר חלפו שש שנים מעת ביצוע העבירות ושירות המבחן ממליץ להסתפק במאסר בעבודות שירות (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונשים שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערערים הורשעו בבית-משפט השלום בבאר-שבע בעבירות-מין, שעשו בילדה - ילידת 1981 - בשנים 1995-1996. בלמיס, והוא אז כבן 26, בעל אותה בעילה אסורה בהסכמתה, ואילו מיימון, שהיה אז כבן 19, בעל אותה ועשה בה מעשים מגונים שלא בהסכמתה. משפטם של השניים בבית-משפט השלום הסתיים ב-17.2.02 כשש שנים לאחר ביצוע מעשים אלה. ביהמ"ש דן את פרוספר ל-18 חודשי מאסר בפועל, בנוסף למאסר על-תנאי של
שנה וכן חייב אותו לפצות את המתלוננת בסכום של 7,500 ש"ח. את מיימון דן בימ"ש השלום ל-24 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי, וחייב אותו לשלם למתלוננת פיצויים בסך 10,000 ש"ח. ערעור השניים על חומרת עונשם בביהמ"ש המחוזי נתקבל, לנוכח הזמן שחלף מאז ביצעו את העבירות שיוחסו להם, ועונש המאסר-בפועל הופחת בששה חודשים. פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן ב-28.10.02. השניים פנו בבקשת רשות ערעור ובמקביל לבקשתם הוחלט על עיכוב ביצוע העונש. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בדיון בערעור הוגשו תסקירים משלימים בעניינם של השניים, במיוחד לגבי מסוכנותם היום. התסקירים חיוביים. שירות-המבחן מדגיש במיוחד את השינויים החיוביים שחלו במיימון, שעבירותיו חמורות יותר ובתקופה שחלפה מאז, נשא אשה והוא אב לילד. בתסקירים נאמר כי השניים אינם מסוכנים עוד וכי ניתן להסתפק במאסר בעבודות-שירות. ואכן, לנוכח הזמן הממושך שחלף והתסקירים החיוביים, אין טעם בכליאת המבקשים היום. בינתיים גם שילמו המבקשים למתלוננת את הפיצויים שחוייבו בתשלומם. בנסיבות אלה, יועמד העונש על ששה חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, א. לוי. עו"ד משה מרוז למבקשים, עוה"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. וגב' ג'ודי באומץ למשיבה. 5.5.03).
ע.פ. 1854/03 - מדינת ישראל נגד מרפאת טהא
*החמרה בעונש בעבירה על נסיון להחדיר מחבל מתאבד לירושלים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבה הורשעה בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע בשל כך שהסכימה לסייע לאחר להחדיר מחבל מתאבד לירושלים המערבית. בסופו של דבר, לא יצא הדבר אל הפועל מנימוקים שאינם תלויים במשיבה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיבה 20 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי אמר בגזר דינו דברים נכוחים כדלקמן: "ארצנו עומדת בשנים האחרונות בפני גל נורא של 'פצצות חיות', הזורעות רצח, חורבן והרס ללא אבחנה, כשהכוונה לגרום לפגיעות בנפש, רבות ככל האפשר, ולשבש את המרקם החברתי והכלכלי... כל מתאבד כזה הוא חוליה אחרונה בשרשרת של ארגון ותכנון. חוליה חשובה מאוד הם הקושרים, המסייעים והמאפשרים למתאבדים להיכנס לישראל. ארגוני הטרור מאתרים בקפדנות תושבי ישראל בכלל, ותושבי ירושלים בפרט, הנושאים תעודות זהות ישראליות, שיכשירו את הדרך לכניסת המתאבדים. המקרים הקשים הללו מחייבים התמודדות בכל שלב ושלב של שרשרת הטרור, ועל כן מי שנתפס ומורשע - ראוי לעונש מרתיע". דברים אלה נכונים הם, אלא, שבבואו לשקול את העונש הראוי למשיבה, לא נתן להם ביהמ"ש המחוזי את המשקל הראוי. מבלי להתעלם מנסיבותיה האישיות של המשיבה, לרבות העובדה שילדה אך לפני מספר חודשים, יועמד המאסר בפועל על 4 שנים.
(בפני השופטים: אור, גב' חיות, ג'ובראן. עו"ד גב' ג'ני גינזבורג למערערת, עו"ד מחמוד שאהין למשיבה. 19.5.03).
ע.א. 5325/02 + 5078/02 - מנשה ח. אלישר בע"מ ואח' נגד כל טבק בע"מ ואח'
*הגדלת סכום שכ"ט עו"ד שנפסק בביהמ"ש המחוזי (הערעור נתקבל).
עניינו של הערעור מיעוט הוצאות שנפסק ע"י ביהמ"ש נגד המשיבים. ביהמ"ש דחה את תביעות המשיבים ופסק נגדם תשלום הוצאות בסך 40,000 ש"ח למערערת כולל שכ"ט ואותו סכום למערערת אחרת. הערעור על מיעוט הסכום שנפסק נתקבל.
בביהמ"ש המחוזי התקיימו 20 ימי דיונים, וסכום התביעה הכולל הוא כ-20 מיליון ש"ח. בהתחשב בנתונים אלה ובכלל נסיבות המקרה, ישלמו המשיבים לכל אחד מהמערערים - את הוצאותיהם בביהמ"ש המחוזי, ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. 30.4.03).
בג"צ 8808/02 - טור' יונתן אבגי נגד אל"ם אילן כץ סגן הפרקליט הצבאי הראשי
*דחיית טענה של חייל על אפלייה בין חיילים לבין שוטרים בהעמדה לדין פלילי ולא משמעתי בעבירה של גניבה מחייל (העתירה נדחתה).
העותר הואשם בביה"ד הצבאי בעבירה של גניבה מחייל, בכך שבהיותו חייל בצה"ל הוציא העותר במהלך תרגיל הקפצה שנערך בבסיס בו שירת, מרשותו של סג"מ פלוני מכשיר טלפון נייד, ביצע באמצעותו שיחות, ואיפשר לחבריו גם-הם לבצע שיחות. בעתירה מבקש העותר להורות למשיב לבטל את כתב-האישום ולהעמיד את העותר לדין משמעתי ולא לדין פלילי. העותר מבקש, לחלופין, להורות להמיר את סעיף האישום שבכתב האישום לסעיף אישום אחר שהרשעה בו אינה גוררת אחריה רישום פלילי במרשם הפלילי המנוהל על-ידי משטרת ישראל. עיקר טענתו של העותר היא שיש הפליה בין מדיניות ההעמדה לדין של חיילים בצבא לבין שוטרים במג"ב המשרתים בשירות חובה - שחיילים עומדים למשפט פלילי הגורר אחריו רישום במירשם הפלילי, בעוד אשר שוטרי מג"ב העושים אותם מעשים עצמם אינם עומדים למשפט פלילי. העתירה נדחתה.
ראשית לכל, לא הוכח כי חיילים בשירות חובה בצה"ל מופלים לרעה (כביכול) - על-פי המדיניות - ביחס לשוטרי מג"ב. ספק אם אמנם יש יסוד - בחיי המעשה - לטענת הפליה שבין חיילים בשירות חובה לבין שוטרי מג"ב. אכן, במהלך שיתוף-פעולה שבין הצבא לבין מג"ב אפשר שחייל ואיש מג"ב ייתפסו יחדיו בביצועה של עבירה פלונית, ובמקרה מעין-זה אפשר יהיה מקום להעלות טענת הפליה. בה-בעת, השוואת מדיניות כללית וכוללת באשר לטיפול בעבירות במשמר הגבול ובצבא, השוואה רחוקה היא מכדי שעשויה היא לאשש טענה בדבר הפליה.
(בפני השופטים: מצא, חשין, חיות. החלטה - השופט חשין. עוה"ד אור בסוק ואסף הרדוף לעותר, עו"ד גב' אודית קורינלדי- סירקיס למשיב. 13.4.03).
בג"צ 4595/03 + 4572/03 - המועצה הלאומית לשלום הילד ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*דחיית עתירה נגד חקיקת חוק להבראת כלכלת ישראל הן מחמת שיהוי בהגשת העתירה והן בשל מדיניות בג"צ בהתערבות בחקיקה של הכנסת (העתירה נדחתה).
ביום 24.1.2003 נכנס לתוקפו החוק לציון מידע בדבר השפעת חקיקה על זכויות הילד, המחייב "את חברי הכנסת ואת הממשלה לבחון, במהלך הכנת הצעת חוק לקריאה ראשונה, את השפעתה של הצעת החוק על זכויותיהם של ילדים". העותרים טוענים, כי הוראות חוק זה לא קויימו בגדרה של הצעת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל, והם ביקשו כי בג"צ יורה למשיבים להוסיף לדברי ההסבר שבהצעת החוק את המידע שהוחסר ממנה, ועד שייעשה הדבר להשהות את הליכי חקיקתה של הצעת החוק. העתירה נדחתה.
הצעת החוק להבראת הכלכלה פורסמה והונחה על שולחן הכנסת לקריאה ראשונה ביום 30.4.2003. היא עברה קריאה ראשונה בו ביום, והועברה לדיון בוועדות הכנסת השונות. העתירות הוגשו בימים 22.5.2003 ו-25.5.2003, והצעת החוק אמורה להיות מונחת על שולחן הכנסת לקריאה שנייה ושלישית ביום הדיון בעתירה. העתירות הוגשו למעלה משלושה שבועות לאחר מועד פרסום הצעת החוק, ובעת שהכול ידעו כי מדובר
בהליך חקיקה מורכב ודחוף, העתיד להתנהל באופן מזורז ולהסתיים בתוך זמן קצר. בכך שיהוי שיש בו כדי לדחות את העתירות. זאת ועוד, הלכה היא, כי למעט במקרים נדירים ויוצאי דופן, תימנע הרשות השופטת מהתערבות בהליך החקיקה כל עוד הוא נמשך. המקרה דנא אינו מהמקרים הנדירים המצדיקים את התערבות בג"צ בשלב הנוכחי. מתגובות המשיבים גם עולה, כי שאלת השפעתה של הצעת החוק על זכויות הילד נדונה ברצינות במסגרת הליכי החקיקה המזורזים, הן לפני הקריאה הראשונה והן אחריה.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופט מצא. 26.5.03).
בש"פ 3084/03 - יעקב לוי בורה נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התנכלות לאנשי משטרה ושופטים ע"י פגיעה ברכביהם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הוא אחד מחבורת נאשמים בפעילות פלילית מאורגנת, אשר במסגרתה קשרו קשר להתנכל לאנשי משטרה, לשופטים ובעלי תפקידים ברשויות אכיפת החוק כדי להרתיעם מהפעלת מעצרים או חיפושים כלפי אנשי הקבוצה. בכתב האישום שהוגש נגד שלושה נאשמים, מואשם העורר כי ביוני 2002 פרץ לרכב של שופט וגנב ממנו רדיו וכי ביום 6.1.03 הגיע בשליחות מנהיג הקבוצה לאיזור חניית הרכב של השופט ודקר את שלושת גלגליו באמצעות סכין. ביהמ"ש המחוזי התייחס בהחלטתו לגבי העורר לאישום בדבר חיתוך צמיגי הרכב בלבד, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
פעילותה הפלילית של החבורה כרוכה ללא ספק במסוכנות בולטת. העבירות המיוחסות לחבורה כרוכות בהתנכלות מתוכננת לגורמי אכיפת החוק, הנושאת אופי של פשיעה מאורגנת. עם זאת, חלקו של העורר הוא שולי, הוא אינו נמנה על מובילי הקבוצה ואין להוציא מכלל אפשרות כי נגרר שלא מתוך רצון חפשי אחריהם, וכיום הוא מיצר על מעשיו ושרוי בפחד מאימתם. אין לו עבר פלילי, ושירות המבחן ממליץ על שחרורו בחלופת מעצר. על יסוד מכלול הנתונים, ישוחרר העורר בחלופת מעצר ובתנאי מעצר בית מלא.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד הרן רייכמן למשיבה. 13.4.03).
בש"פ 3648/03 - מדינת ישראל נגד אביתר בלגזל
*ביטול הענקת חופשת חג לליל הסדר של נאשם העצור עד תום ההליכים (ערר על שחרור ממעצר לחופשת חג - הערר נתקבל).
ביום 22.8.02 הוגש נגד המשיב לביהמ"ש המחוזי בירושלים כתב אישום בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות וחבלה בכוונה מחמירה. משהוגש כתב האישום לביהמ"ש לא היה המשיב במעצר, והמדינה ביקשה כי ביהמ"ש יקבע תנאים לשיחרורו ממעצר. ביהמ"ש החליט כי המשיב ישב ב"מעצר בית" בביתו בשעות הלילה. עוד המשיב משוחרר ממעצר הוגש נגדו לבימ"ש השלום בירושלים, ביום 10.2.03, כתב אישום נוסף המתייחס לאירוע שהיה ביום 2.2.03, בשעה 00:3 בבוקר, בו תקפו המשיב וחברו באכזריות - באלות בייסבול - עובד בתחנת דלק. עם הגשת כתב האישום השני נעצר המשיב עד תום ההליכים. לקראת חג הפסח פנה המשיב אל ביהמ"ש המחוזי וביקש כי תוענק לו חופשת חג לליל הסדר. בלא להזמין את המדינה לדיון החליט גם להיעתר לבקשה. הערר נתקבל.
החלטתו של ביהמ"ש המחוזי החלטה פגומה היא מעיקרה הואיל וטענות המדינה לא נשמעו כלל לפני ביהמ"ש. גם אם בנסיבות חריגות רשאי בימ"ש להידרש לבקשה המוגשת לפניו בלא לשמוע את שני בעלי הדין, הרי בענייננו לא היתה כל מניעה לזמן את המדינה לדיון להשמעת טיעוניה. ואולם עיקר הוא בגופו של עניין, לאמור, בשאלת ההצדק לשחרר את המשיב ממעצרו. כפי שנפסק בעבר "בדרך כלל אין זה רצוי כי ביהמ"ש יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לשחרר עצור בערובה כדי לאפשר חופשה זמנית ממעצר", כן, "ככלל, אין זה סביר שאדם יהיה משוחרר לחופשה אם נקבע על ידי בימ"ש כי נשקפת ממנו מסוכנות המחייבת את מעצרו עד לתום ההליכים". בענייננו הוכיח המשיב עצמו כאדם המסוכן לכלל וליחיד. כך בהרשעה שכבר הורשע בעבר, הראשונה, כך באישום הראשון, כך באישום השני וכך בהפרת תנאי "מעצר הבית" שהושתו עליו. זאת ועוד: היעתרות לעותר פירושה הוא, להלכה ולמעשה, היעתרות לעוד מאות של עצירים במעמדו, דהיינו, עצירים שמסוכנותם לציבור הוכחה בעליל ומבקשים הם חופשה קצרה בהשגחה מיוחדת, ואם לחג הפסח - גם לחגים אחרים. אדם שהוכיח כי מסוכן הוא ליחיד ולכלל ובימ"ש הורה בשל כך על מעצרו עד תום ההליכים, מסוכן הוא גם אם ייצא לחופשה לזמן קצר, ובהיעדר נסיבות חריגות במיוחד אין הצדק לשחררו ממעצרו ולו לתקופת שעות או ימים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' דפנה ברלינר לעוררת, עו"ד גב' רבקה גרין למשיב. 16.4.03).
ע.א. 3012/01 - טירת... כהנא בע"מ נגד נכסי צבי ויהודה טרכטמן בע"מ
*פירוש הסכם קומבינציה, *דחיית טענות התיישנות ושיהוי
(הערעור נדחה).
המשיבה (חברת טרכטמן) היתה הבעלים של מקרקעין ששטחם 20 דונם. ביום 17.6.75 חתמה חברת טרכטמן הסכם קומבינציה עם חברת הרשקוביץ (המשיבה הפורמלית). ביום 10.1.78, חתמה חברת טרכטמן הסכם קומבינציה נוסף עם המערערת (חברת כהנא). בסעיף 5 להסכם הקומבינציה עם כהנא, התחייבה חברת טרכטמן "להעמיד לרשות הקבלן שטח המהווה... דונם לצורך הקמת מבני התעשיה". ההסכם לא נקב במספר הדונמים. בהסכם כהנא נקבע, כי 2/3 מן המבנים שיוקמו יהיו בבעלותה של חברת כהנא. בעת ניהול המו"מ עם חברת כהנא ידעו הצדדים על תכניות העירייה לבצע הפקעה במקרקעין, בשטח המוגדר כחלקה זמנית 5 (להלן - חלקה 5). פורסמו הודעות הפקעה וחברת טרכטמן הצליחה לשנות את תכנית ההפקעה והעירייה החזירה יתרת שטח בן 960 מ"ר בחלקה 5 בליווי זכויות בנייה מוגדלות. חברת כהנא טענה, כי יש לחלק את השטח המוחזר על פי היחס בהסכמי הקומבינציה. חברת טרכטמן, לעומת זאת, טענה כי יש לרשום את השטח המוחזר כולו על שמה. עוד לפני פרוץ מחלוקת זו, נרשמו במרשם המקרקעין זכויותיהם של שלושת הגורמים, במסגרת ההליכים לביצוע פרצלציה במקרקעין. חברת טרכטמן טענה כי הרישום במרשם המקרקעין אינו מדוייק, משום שעל פיו חלקה 5 מתחלקת בין שלושת הגורמים לפי החלקים שבהסכמי הקומבינציה, בעוד שהסכמים אלה, לטענתה, אינם נוגעים לחלקה 5 שהיתה מיועדת להפקעה. חברת טרכטמן הגישה תובענה לתיקון רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה לתיקון הרישום. הערעור נדחה.
בין הטענות שהועלו ע"י חברת כהנא מצויות טענת התיישנות וטענת שיהוי. טענות אלה מבוססות על כך, שמעת כריתת ההסכם בשנת 1978 ועד הגשת התביעה בשנת 1997 עברו 19 שנים. טענות אלה אין לקבלן. רישום הזכויות נעשה בשנת 1986 ואין לראות בחלוף הזמן ממועד זה משום התיישנות של תובענה במקרקעין ואף לא משום שיהוי. לגופם של דברים צדק ביהמ"ש המחוזי בגישתו העקרונית כי לפי הסכמי הקומבינציה, יש לתקן את הרישום. נקודה נוספת, בעלת חשיבות, מצוייה במהות העסקה: המדובר בעיסקת קומבינציה שנהוג בה, כי הקבלן לוקח על עצמו את בניית המבנים ומקבל בתמורה חלק מן המבנים אותם בנה, כולל השטח עליהם הם בנויים. אין זה נהוג כי הקבלן ירכוש בעלות על שטחים נוספים שאינם צמודים לבניינים שלו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגרלד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד אורן שדמי וגב' לאה קלטנר לטרכטמן, עו"ד אריה חגאג לכהנא, עו"ד יעקב ברסלב להרשקוביץ. 3.4.03).