בג"צ 4523/03 - דני בונפיל נגד השופטת דליה דורנר יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17
*פסילת מועמד לבחירות לעיריית ירושלים שהורשע בעבר בעבירות מרמה והפרת אמונים כעובד העיריה. *יסוד הקלון בעבירות מרמה והפרת אמונים. האיזון בין זכות יסוד להבחר לבין הרחקת מורשע בעבירות קלון מן השלטון(העתירה נדחתה).
א. מאז שנת 1970 היה העותר עובד עיריית ירושלים. בשנת 1984 נבחר לוועד עובדי העירייה, ומאז שנת 1992 ועד לשנת 1999 כיהן כיו"ר ועד העובדים. בשנת 2000, הואשם העותר בשלוש עבירות של לקיחת שוחד ובשמונה עבירות מרמה והפרת אמונים. לאחר שמיעת חלק מן הראיות במשפטו, ועל-פי הסדר-טיעון בין הצדדים, תוקן כתב-האישום המקורי והעותר הורשע, על יסוד הודאתו, בחמש עבירות מרמה והפרת אמונים, בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין, כשהרשעתו מתבססת על רכיב הפרת האמונים שבהגדרת העבירה. במסגרת הסדר הטיעון נדון העותר ל-6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודת-שירות, לתשעה חודשי מאסר על-תנאי ולתשלום קנס בסך 40,000 ש"ח. לקראת הבחירות למועצת עיריית ירושלים, התייצב העותר בראש רשימת מועמדים. כמי שנידון, בין היתר, לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על 3 חודשים, וטרם חלפו שבע שנים מן היום שבו סיים לרצות עונש זה, פנה העותר אל המשיבה בבקשה כי תקבע - כנדרש להכשרת מועמדותו בסעיף 7(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) - כי בעבירות שבהן הורשע אין משום קלון. המשיבה דחתה את הבקשה והעתירה לבג"צ נדחתה.
ב. מדובר בחמש פרשיות שבהן פעל העותר, כלפי גורמים מוסמכים במחלקותיה השונות של העירייה, לקידום ענייניהם של כמה ממקורביו. העותר טוען כי קיום היסוד של קלון, מותנה בכך שמעשי העבירה יהיו נגועים בשחיתות מוסרית באופן הממיט חרפה על העבריין; ואילו המעשים שבגינם הורשע העותר לא היו נגועים בשחיתות. לטענת בא-כוחו, סטייתו מן השורה של העותר התבטאה, אך ורק, בניסיונו לסייע למקורביו לדלג מעל למשוכות ביורוקרטיות כדי לזכות במה שלפי הבנת העותר הגיע להם כדין. בטענה זו אין כל ממש. סטיית העותר מן השורה לא התבטאה בהפרת כללי המשמעת או האתיקה גרידא, אלא היוותה הפרת אמונים שפגעה בציבור והצדיקה את הרשעתו בפלילים. אופי המעשים שבעשייתם הודה מעידים בעליל שהתנהגותו היתה נגועה בשחיתות. מכאן נגזרת המסקנה כי בעבירותיו של העותר היה משום קלון.
ג. טענה נוספת היתה כי החלטת המשיבה אינה מאזנת כראוי, בין זכות היסוד לבחור ולהיבחר ולבין מידת החומרה של המעשים אשר בהם הורשע. אף בטענה זו אין מאומה. בהחלטתה הביאה יו"ר ועדת הבחירות בחשבון כי החוק מגביל את המניעות להצגת מועמדות בבחירות לרשות המקומית למשך שבע שנים. בהגבילו את משך המניעות כאמור לתקופה בת שבע השנים, איזן המחוקק כראוי בין הצורך להבטיח את הרחקתו של אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון מן השלטון המקומי, לבין הזכות לבחור ולהיבחר, שהיא מזכויות היסוד של משטרנו הדמוקרטי.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. ניב וש. אריאלי לעותר, עו"ד ד. זילבר ליועץ המשפטי לממשלה. 25.5.03).
בג"צ 5194/03 - קובי גרוסמן ואח' נגד שר הבטחון שאול מופז ואח'
*כדי לקבל היתר בנייה צריך המבקש להבהיר תחילה את זכותו בקרקע. *זכות השמיעה לפני החלטה על הריסת בתים בהיאחזויות בשטחים. *זכות שמורה לאזרח גם אם לכאורה אין לו מה להשמיע(העתירה נדחתה).
א. לפני כשנה עלו מספר מתיישבים לגבעה סמוכה לישוב יצהר, והקימו את מה שהוגדר כ"אוהלים ומבנים ארעיים". עותר 4 (להלן "העותר") טען, בהתייחסו לאותם מבנים, כי הוא מתגורר שם "במשך כשנתיים וזה ביתו הקבוע". לטענתו, צווי ההריסה שהוצאו על-ידי המשיבים או מטעמם, הינם משוללי תוקף, הואיל ומקורם בשיקולים זרים,
פוליטיים ו/או מדיניים. כן הוא טוען כי החלטות המינהל האזרחי לאזור יו"ש מתקבלות ללא שיקול דעת עצמאי, וללא דיון מעמיק של רשויות התכנון וכי מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראוי לתת למי שעומדים להרוס את ביתו, אפשרות להשיג על אותה החלטה, ולערער על חוקיות צו ההריסה. בתשובתם טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות הן על הסף והן לגופה. על הסף - בשל שיהוי שחל בהגשתה ובגין היעדר ניקיון כפיים בו לקו העותרים. לגופה, הואיל ולצורך הוצאתם של צווי ההריסה, קויימו כל הוראותיו של הדין החל במקום (חוק תכנון ערים הירדני). נטען, כי היה זה העותר, שבחר שלא להשמיע את השגותיו כנגד צווי ההריסה, גם כאשר הוזמן לעשות זאת בפני רשויות התכנון. העתירה נדחתה.
ב. השופט לוי: מושכלת יסוד בדיני תכנון ובניה היא, שרשות תכנון אינה ניגשת לבחינת בקשה לקבלת היתר, בטרם הבהיר המבקש את זכותו בקרקע. ב"כ המבקש טען כי שולחו הינו בר-רשות בקרקע מטעם המדינה. דא עקא, ב"כ המשיבים הבהיר כי הבעלות במקרקעין שייכת לתושבים פלשתינים. העותר לא הציג ראיה כלשהי בה תועדה אותה "רשות", שלטענתו ניתנה לו, ומכאן מתחייבת המסקנה, כי הצהרתו של העותר בעתירתו לפיה הוא "בר-רשות", אינה מבוססת.
ג. העותר לא פנה כלל בבקשה לקבלת היתר בניה. בעקבות כך, ומכוח סעיף 38 לחוק הירדני, הוצאו על ידי הרשות המוסמכת, כבר ביום 23.1.03, צווי הפסקת עבודה, וצווים אלה הומצאו כדין למזכירות הישוב יצהר, על ידי תלייתם על המבנים עצמם. באותם צווים נקבע, כי הדיון בהריסת המבנים יתקיים בפני ועדת המשנה לפיקוח ביום 4.2.03, והעותר לא התייצב בפני הוועדה. בעקבות כך הוחלט להוציא צווי הריסה למבנים. אותם צווים נתלו על המבנים ביום 27.4.03, ואין ספק כי העותר ידע עליהם. העותר לא עשה שימוש בארכות שניתנו לו כדי להביא את השגותיו בפני מוסדות התכנון, ולחלופין, להגיש בקשה להיתר. גם כשהומצא לו "צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה" בסוף חודש אפריל 2003, בחר העותר לשבת באפס מעשה, והשהה את הגשת עתירתו עד ליום 10.6.03. לנוכח האמור, טענת העותר לפיה לא ניתנה לו זכות שימוע אין בה ממש. על כן דינה של העתירה להידחות, לא רק עקב השיהוי בהגשתה, אלא גם לגופה.
ד. הנשיא ברק: לעניין טענת העותר בדבר זכות השימוע - זכותו של עותר להישמע מופרת גם אם לכאורה אין לו מה להשמיע. אך זכות השימוע הוענקה לעותר, להשמיע טענותיו נגד הוצאת צווי הריסה, והוא לא מימש את זכותו זו. אך האם לא הופרה זכות שימוע נוספת, שעניינה שמיעת העותר בטרם ימומשו צוי ההריסה? התשובה לשאלה זו קשורה בשינוי הנסיבות - אם היה - בין מועד הוצאת צוי ההריסה ובין ביצועם. צוי ההריסה - אף בהנחה והוצאו כדין - מתבססים על מציאות עובדתית ומשפטית מסויימת. מציאות זו יכולה להשתנות ויש ששינויים אלו במציאות צריכים להביא לשינוי בצווים עצמם או בהחלטה המינהלית לבצעם. בנסיבות המקרה לא חלה חובת שימוע נוספת לעותר. הוא לא הצביע על שינוי נסיבות של ממש שחייב את הרשות לשקול שוב את החלטתה או להעניק לו זכות שימוע נוספת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, א. לוי. עוה"ד מרדכי מינצר וגלעד מינצר לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 16.6.03).
ע.פ. 1839/98 - פליקס רייב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח תוך הוכחת הכוונה בתחילה ודחיית טענת קינטור. *הרשעה ברצח הורה בה אין צורך בהוכחת כוונה בתחילה. *דחיית בקשה לעונש מופחת בשל ליקוי נפשי בעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 230/96 - ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור נדחה).א. המערער הואשם ברצח אמו בכך שהלם בראשה בפטיש בעוצמה רבה. לאחר המעשה עטף את הפטיש בשקית, החליף את בגדיו, יצא מן הדירה, החביא את הפטיש בשדה בקרבת
מקום, ורק לאחר ששב לדירה הזעיק את כוחות ההצלה. האם הועברה לבית החולים בנהריה, ונפטרה מפצעיה כעבור זמן קצר. טענת ההגנה המרכזית של המערער היתה כי קונטר על ידי אמו ולכן אין להרשיעו בעבירת רצח. כן טען כי נותק הקשר הסיבתי בין המכות ובין מותה של האם, נוכח העובדה שבית החולים בנהריה, אליו הובהלה האם, לא כלל מחלקה מיוחדת לטיפול בנפגעי ראש. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה. אשר לטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי - קיבל ביהמ"ש את עדותו של המומחה מטעם התביעה, פרופ' היס, לפיה הנתיחה שלאחר המוות הצביעה על כך שהמכות היו בעוצמה חזקה כל כך, ששום טיפול רפואי לא יכול היה למנוע את המוות. ביהמ"ש דחה גם את טענת הקינטור וקבע כי הקינטור, אשר על פי גירסתו של המערער כלל מספר צעקות של אמו ומכה שנתנה לו על העורף, לא היו מובילים את האדם הסביר לאיבוד שליטה ולביצוע מעשה הרצח שביצע המערער. על כן קבע כי יש להרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(6)(2) לחוק העונשין. ביהמ"ש הוסיף כי לצד התקיימות יסודות הכוונה תחילה, העובדה שהמערער רצח את אמו מאפשרת הרשעתו גם בסעיף 300(א)(1) לחוק העוסק ברצח הורה, ואינו דורש יסוד נפשי של כוונה תחילה, אלא של "מזיד" בלבד.
ב. בשלב הטיעונים לעונש העלה הסניגור טענה נוספת, ולפיה אין לגזור על המערער מאסר עולם, אלא יש להפעיל את סעיף 300א(א) לחוק העונשין, המאפשר הטלת עונש מופחת נוכח הפרעה נפשית חמורה שפגמה במידה ניכרת ביכולתו של המערער להימנע מן המעשה. לבחינת התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 300א(א) לחוק, עמדו בפני ביהמ"ש קמא מספר חוות דעת פסיכיאטריות ופסיכולוגיות שהוגשו מטעם ההגנה והצביעו על ליקויים נפשיים מהם סובל המערער. ביהמ"ש קיבל את חוות הדעת הקובעת כי לא הוכח שיכולתו של המערער להימנע מן המעשה נפגמה במידה ניכרת, כפי שנדרש בהוראת סעיף זה. לפיכך, גזר את עונשו של המערער, כמצוות המחוקק, למאסר עולם. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ג. באשר לטענת היעדר קשר סיבתי בין המכות ובין מותה של האם - חוות דעתו של פרופ' היס, מסירה כל ספק באשר לקשר בין המכות ובין המוות. פרופ' היס ציין כי לדעתו לא ניתן היה להציל את המנוחה, וגם טיפול ביחידה מיוחדת לחבלות ראש לא היה מועיל. מעבר לנדרש, ואף אם היתה מתקבלת טענת המערער לפיה טיפול רפואי בבית חולים עם מחלקה מיוחדת לנפגעי ראש היה עשוי למנוע את מותה - הרי בכל מקרה, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המערער ובין מות האם. על מצבים מעין אלה חל סעיף 309 לחוק העונשין, העוסק בסיבתיות בגרימת מוות וקובע: "בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר: (1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות...". הנה כי כן, אף אם הטיפול שניתן למנוחה לא היה הטיפול המתאים ביותר בנסיבות העניין, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי, ולשלול את אחריותו של המערער למותה של האם.
ד. יש לדחות גם את טענת המערער באשר לקינטור שקדם להכאת המנוחה. לכאורה, נוכח הרשעתו של המערער ברצח הורה לפי סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, אין עוד צורך לדון בטענה זו, שכן על פי סעיף 300(א)(1) די בכך שיתקיים במבצע העבירה היסוד הנפשי "במזיד", שהוא, על פי סעיף 90א(1) לחוק העונשין, יסוד נפשי של
מודעות גרידא, ואין הכרח להוכיח בגדרו את יסודות הכוונה התחילה, ובהם, את יסוד היעדר הקינטור. מכל מקום, למעלה מן הצורך יצויין כי אין מתקיימת במקרה הנדון הגנת הקינטור. אף אם תתקבל גירסתו של המערער באשר לאופן בו קרו האירועים, אין לראות בהשתלשלות האירועים על פי גירסתו משום קינטור - רגעי או מתמשך - שיכול להוות הגנה מפני הרשעה ברצח.
ה. באשר להחלת סעיף 300א(א) לחוק העונשין על המערער - הגם שבכל חוות הדעת שהוגשו צויין כי המערער סובל מליקוי נפשי כלשהו, הרי המומחים שבדקו את המערער לא היו תמימי דעים באשר לטיב הליקוי ולמידת ההשפעה שהיתה לו על יכולת השליטה של המערער והימנעותו מביצוע המעשה. כיום מאושפז המערער, במסגרת הכלא, במחלקה הפתוחה של מב"ן והוא מקבל טיפול תרופתי. מטפליו הנוכחיים של המערער סבורים כי המערער סובל מסכיזופרניה. ביהמ"ש העליון הורה על הקמת ועדה לבדיקת המערער. הוועדה סבורה כי אף שהמערער הוא בעל הפרעת אישיות עם קווים תלותיים, אין זו הפרעה נפשית חמורה שפגמה ביכולתו להימנע מביצוע המעשה. חברי הוועדה היו תמימי דעים כי ההפרעה הנפשית ממנה סובל המערער לא פגמה ביכולתו להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשייתו. עמדתה הנחרצת של הוועדה משתלבת היטב עם הנסיבות האחרות המתוארות בכתב האישום, ואשר המערער לא כפר בהן. היינו, העובדה שלאחר שהמערער הטיח את הפטיש הכבד בראשה של אמו הוא לא ראה לנכון להזעיק עזרה. אלא הלך לחדרו, החליף בגדים, עטף את הפטיש בשקית ויצא להחביא אותו. רק לאחר ששב חזרה לדירה, הוא הזעיק את כוחות ההצלה. מעשיו אלה של המערער מלמדים על קור רוחו ועל הבנתו את המעשה הפסול.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אלכסנדר טנדלר למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 19.6.03).
ע.א. 3853/98 - עמי סדן עו"ד מנהל עזבון המנוח יעקב רוזנטל בפשיטת רגל
*ביטול הענקה שנעשתה לפני התראה על פשיטת רגל. *ביטול הענקה פסולה בפשיטת רגל גם אם אין אפשרות לעקוב אחר הנכס שהוענק וניתן לחייב החזרת שוויו לקופת הכונס. *השווי של נכס שהוענק ושיש להחזיר את שוויו לקופת הכונס נקבע לפי ערכו ביום ההענקה הפסולה(מחוזי ת"א - המ' 3783/98 - הערעור נתקבל).
א. ביום 28.6.89 הוגשה נגד המנוח תובענה כספית על סך של 1,050,000 ש"ח אשר נתקבלה במלואה, ופסק הדין הפך חלוט. ביום 8.3.93 נמסרה לרעיית המנוח התראת פשיטת רגל בגין פסק הדין, וביום זה נפטר המנוח. ביום 23.3.94 ניתן צו לניהול העזבון. ביום 24.1.95 התמנה המערער כמנהל עזבון המנוח. המערער טען בביהמ"ש המחוזי כי ביום 21.5.89 העביר המנוח ניירות ערך מחשבונו בבנק הפועלים לחשבון המשיב באותו סניף בנק. שווי ניירות הערך בעת ההעברה היה כ-96 אלף ש"ח. כן טען כי בעת ביצוע העברת ניירות הערך היו למנוח חובות כבדים בגינם הוגשה התביעה נגדו כחודש ימים לאחר מכן, וכי העברת ניירות הערך למשיב נעשתה בלא תמורה ובלא תום-לב במטרה להבריח נכסים. על יסוד טיעונים אלה ביקש המערער לבטל את ההעברה בשל היותה הענקה פסולה על פי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. בתשובתו, טען המשיב כי העברת ניירות הערך לחשבונו נעשתה ללא ידיעתו. כן טען כי אמו היא זו שהעבירה את ניירות הערך לחשבונו ולא אביו המנוח ומכאן שאין זו הענקה על ידי מי שהוכרז פושט רגל. עוד טען כי לא הוכח דבר לגבי גורלם של ניירות הערך - האם הם עדיין ברשותו, ומה ארע להם, ומשכך, לא מתמלאים היסודות הנדרשים לצורך ביטול הענקה, המחייבים יכולת עקיבה אחר הנכס מושא ההענקה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כענין שבעובדה, כי המנוח העביר לבנו המשיב ללא תמורה את ניירות הערך, ביהמ"ש שלל את טענת המשיב לפיה העברת ניירות הערך בוצעה על ידי אם המשיב, וגם את הטענה כי המשיב לא ידע על ההעברה. על רקע ההלכה
הפסוקה, כפי ששררה אותה עת, קבע ביהמ"ש על דרך הפירוש המצמצם, כי ניתן לבטל הענקה על פי הלכה זו רק בתנאי שהנכס נשוא ההענקה קיים בעין, או לפחות ניתן לעקוב אחר גלגוליו, ולממש את תחלופו. במקרה זה נקבע כי המערער לא יכול היה להוכיח דבר לגבי גורלם של ניירות הערך. משלא ניתן היה לעקוב אחר הנכס בעין ואף לא אחר גלגוליו דחה ביהמ"ש את הבקשה לביטול ההענקה. הערעור נתקבל.
ג. בתביעה לביטול הענקה, הנטל הראשוני לבסס קיומה של הענקה פסולה רובץ על התובע את ביטולה. עליו להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס, ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראה הרלבנטית לענין. מקום שמדובר בהענקה שבוצעה יותר משנתיים לפני פשיטת הרגל ולפני שחלפו עשר שנים מיום ההענקה תבוטל ההענקה בכפוף להגנה הנתונה למקבל ההענקה לפיה בעת ההענקה היה המעניק כשר פרעון. בענייננו, הוכיח הנאמן את ההענקה הפסולה והמשיב לא ביסס הגנה טובה מפני ביטולה של ההענקה, משלא הוכיח כי המעניק היה כשר פרעון בזמן ההענקה בלא להיזקק לנכס המוענק. אשר להגנות המשיב האחרות - ביהמ"ש המחוזי שלל את כל טענותיו של המשיב ויש לקבל את הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש כי הוכחו התנאים לקיומה של הענקה פסולה ולא הוכחו הגנות שעשויות היו, אילו נתבססו כראוי בראיות, לשלול את ביטול ההענקה.
ד. אף שהנאמן הוכיח קיומה של הענקה פסולה של ניירות הערך לא הוכח האם ניירות הערך מצויים עדיין בחזקתו של המשיב, ואם לאו - האם העבירם לאחר, האם מימש אותם, ואם כן, מתי מימש אותם ומהי התמורה שקיבל עבורם. משמעות הדבר היא כי לא ניתן להורות על החזרת הנכס בעין, ולא ניתן להתחקות אחר גלגוליו. האם ניתן בנסיבות אלה לבטל את ההענקה ואם כן, כיצד יש לשום את שווייה? במהלך הדיון בתיק זה נתקבלה הכרעת ביהמ"ש העליון בע.א. 5709/99 (פד"י נה(4) 925 - להלן: פס"ד שילר) בין היתר, ביחס לאפשרות ביטול הענקה גם מקום שלא ניתן להחזיר את הנכס המוענק בעין או לעקוב אחר גלגוליו. נתקבלה בפס"ד זה גישה פרשנית מרחיבה לפיה ניתן במסגרת סעיף 96 לפקודה להורות על ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בשווה-ערכו. על יסוד הקביעות העובדתיות שנתקבלו בענייננו והוכחת התנאים לביטול הענקת ניירות הערך על פי סעיף 96(ב) לפקודה, בטלה ההענקה כלפי הנאמן, בין אם ניתן להשיב את ניירות הערך בעין ובין אם ניתן להשיב רק את שווה-ערכם.
ה. טוען המשיב כי ביטול הענקה על פי סעיף 96 הינו סעד שבשיקול דעת ביהמ"ש, המחייב איזון עניינם של הצדדים הנוגעים בדבר בטרם יוענק סעד של השבה. אכן, קיימת שאלה בעלת היבט עקרוני האם ובאיזו מידה נתון לביהמ"ש שיקול דעת שלא להורות על ביטול הענקה על פי סעיף 96 גם מקום שהוכחו כל התנאים שהחוק מציב לצורך ביטול כאמור. במקרה דנא אין צורך להכריע בשאלה זו מן הטעם שלגופם של דברים, אין ביסוס לטענות המשיב בדבר קיום עילה שלא לבטל את ההענקה.
ו. בבקשתו למתן הוראות מעמיד הנאמן את הסעד המבוקש על השווי הכספי של ניירות הערך בעת ביצוע ההענקה מהמנוח למשיב בסך 96 אלף ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. מתעוררת שאלה בעלת מימד עקרוני - מהי אמת המידה להערכת שווייה של ההענקה הפסולה כאשר לא ניתן להשיב את הנכס שהוענק בעין ויש לאמוד את ערכו. האם אמת המידה להערכת שווי הנכס המוענק היא מידת התעשרותו של מקבל ההענקה, או היקף הגריעה מקופת פשיטת הרגל עקב ההענקה? וכן - מהו המועד הקובע לחישוב שווי הנכס - מועד ביצוע ההענקה, מועד פשיטת הרגל, או מועד הגשת הבקשה לביטול ההענקה? יישומם של כללי ההשבה בתחומי המשפט השונים מונחה מהרציונל והתכלית
שלהגשמתם נועדה ההשבה בהקשר נתון. תכלית ההשבה בביטול הענקה פסולה בפשיטת רגל נגזרת בעיקרה מהמטרה למנוע פגיעה בנושים עקב גריעת הנכס המוענק ממאסת נכסי פושט רגל בעת היותו חדל-פרעון. הדעת נותנת כי נוכח תכלית זו, יוערך שווי הנכס המוענק לצורך השבתו לקופת פושט הרגל על פי ערכו בעת ההענקה. זאת, גם אם אפשר, ובמהלך הזמן מעת ההענקה ועד למועד ההשבה, שוויו השתנה - בין על דרך השבחתו ובין על דרך ירידה בשוויו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. המערער לעצמו, עוה"ד דן דורון למשיב. עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי לכונס הנכסים הרשמי שתמך במערער. 18.6.03).
בש"פ 4073/03 - האני עסלי נגד מדינת ישראל
*הצתת כלי רכב על רקע סכסוך עם המתלונן. *טענת אפלייה לעומת נאשם אחר, בהוראה על מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר עומד לדין, ביחד עם אחר, באשמת הצתה של כלי-רכב, על רקע סכסוך שהיה לעורר עם המתלונן. בנוסף מואשם העורר בנסיון שידול להצתה, בהדחה בחקירה וכן בביצוע ירי באיזור מגורים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש דן בהליך נפרד בבקשת המדינה להורות על מעצרו של הנאשם האחר, אך ביחס לנאשם האחר קבע כי עוצמת הראיות אינה מצדיקה מעצר. הסניגור טוען שאין ראיות לכאורה בעוצמה מספקת להצדקת מעצר. כן הוא מלין על האבחנה בין העורר לבין הנאשם האחר. הערר נדחה.
יש הבדל בכמות ובמשקל הראיות המצויות לביסוס אשמתו של כל אחד מן הנאשמים. גם אם נניח כי לנוכח עברו הפלילי של הנאשם האחר היה בידי ביהמ"ש להורות על מעצרו, אין בכך כדי לגרוע מצדקת החלטתו לעצור את העורר. מדובר בסדרת עבירות חמורות המקימות יסוד איתן לחשש ששחרורו של העורר ממעצר, ולו גם בתנאים מגבילים, יטמון סכנה לשלום המתלונן ולביטחון הציבור. הוא חתר בדביקות לביצוע מזימתו לפגוע בכלי-הרכב של המתלונן, תחילה בשידולו של אדם אחר לבצע הצתה ובהמשך הדברים בקשירת קשר לביצוע הצתה עם הנאשם האחר. העבירות של הדחה בחקירה וירי במקום מגורים המיוחסות לו אך מעצימות את החשש הכרוך בשחרורו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ע. בויראת לעורר, עו"ד ד. בייניש למשיבה. 25.5.03).
רע"א 2931/03 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד ריצרד נורד ואח'
*היענות לשמיעה מוקדמת של עד בן 79 הסובל מבעיות בריאות חמורות (הבקשה נדחתה).
המשיבים 1 ו-2 (להלן: התובעים) הגישו תובענה כספית נגד המבקש והמשיבים 3 ו-4. התובעים הגישו בקשה לשמיעה מוקדמת של עד - שהוא אזרח אמריקני. הבקשה נומקה בגילו המתקדם של העד (79 שנים), ובבעיות הבריאות החמורות מהן הוא סובל בשנים האחרונות. ביהמ"ש נענה לבקשה, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. תקנה 171 לתקנות סדר הדין האזרחי, מקנה לערכאה הדיונית שיקול דעת נרחב להתיר גביית עדות מוקדמת בכל עת לאחר הגשת התובענה. במקרה שבפנינו, לא הצליחו הנתבעים להצביע על עילה שתצדיק התערבות בהחלטתו של ביהמ"ש קמא שנתקבלה בגדרי שיקול דעת זה, ועל סמך החומר שהוגש המלמד על מצב בריאותו של העד. לא תהיה מניעה בהמשך מלזמן שוב את העד על מנת שישלים את חקירתו הנגדית, במידה שהדבר יהיה נחוץ.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יעקב סלומון, ליפשיץ ושות' למבקש, עוה"ד יורם באב"ד לתובעים, עוה"ד דורון רוזנברג, י. גורניצקי ושות' ויעקב רובין למשיבים האחרים. 26.5.03).
בג"צ 4706/03 - יעקב חביב נגד המרכז לגביית קנסות ומשטרת ישראל
*דחיית עתירה הנגועה באי נקיון כפים של אי גילוי מלוא העובדות בעתירה. *הפעלת מאסר שנגזר למקרה שהקנס שהוטל על הנאשם לא ישולם (העתירה נדחתה).
העותר הורשע במרץ 97 בבימ"ש השלום בתל-אביב בהליך של קובלנה פלילית בגין עבירה של הפרת זכויות יוצרים. הושתו עליו שישה חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס בסך 35,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתם. העותר הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי וזו נדחתה. העותר נמנע מלשלם את הקנס וביום 16.6.02 קבע השופט ריבלין, כי על העותר להתייצב לריצוי מאסרו ביום 1.7.02. העותר נמנע מלהתייצב לריצוי מאסרו. ביום 26.5.03 נאסר העותר, ובו ביום הגיש עתירה זו, בה הוא טוען כי מאסרו אינו חוקי, הן מפני שהצו לאוסרו ניתן שלא בנוכחותו - בניגוד להוראת סעיף 129א(ב) לחסד"פ, והן מפני שניתן ללא התראה בכתב, לפחות ארבעה עשר ימים מראש כנדרש בסעיף 129א(ג) לחוק. המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות בשל אי-נקיון כפיים, שכן העותר לא ציין בעתירתו כי ביהמ"ש העליון דן בעניינו בעבר וכי העותר נמנע מלקיים את החלטותיו. כן טוענים הם כי על העותר חל סעיף 71 לחוק העונשין, שעניינו בהטלת עונש מאסר במקום קנס - ולא סעיף 129א לחסד"פ, וכי הוראת סעיף 71 קויימה ועל כן הצו למאסרו של העותר ניתן כדין. העתירה נדחתה.
העתירה נגועה באי-נקיון כפיים בשל הימנעות העותר מלגלות בגדרה את מלוא העובדות הנוגעות להליכים שקדמו למאסרו, ובכלל זה את החלטות ביהמ"ש העליון שלפיהן נצטווה העותר להתייצב לריצוי עונשו. גם לגופו של עניין דין העתירה להידחות. הדין החל על עניינו של העותר קבוע בסעיף 71(א) לחוק העונשין המורה כי "ביהמ"ש הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שלוש שנים למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו...". סעיף 71(ב) מוסיף כי "לא יינתן צו מאסר לביצוע מאסר שהוטל על פי סעיף קטן (א) אלא אם גזר הדין שבו הוטל הקנס ניתן במעמד הנאשם או סניגורו...". העותר נכח במעמד מתן גזר-דינו, ומשלא שילם את הקנס רשאי היה ביהמ"ש להורות בצו על מאסרו ללא קיום דיון נוסף בעניינו.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט מצא. העותר לעצמו, עו"ד ד. חורין למשיב. 28.5.03).
בש"פ 4486/03 ואח' - בסאם ווהאבי, שחר בוטביקה, דניס אלחזוב וינאי לאלזה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התעללות שוטרי מג"ב בערבים והריגתו של אחד מהם (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו פרט לעררו של דניס שעניינו הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
לאחר תקופת שירות באזור חברון עמדה הפלוגה, שעימה נמנו ארבעת העוררים, לעבור לאיזור תרקומיה. ביומה האחרון של הפלוגה באזור חברון, יצאו ארבעת העוררים בג'יפ שהיה נהוג בידי העורר באסם ווהבי, לרחובות חברון, לאחר שנדברו ביניהם להתנכל לעוברי אורח ערבים ולהכות אותם. על העוררים באסם (נהג הג'יפ) ודניס, הוטלו בצוהרי היום וכן לקראת ערב, משימות של חלוקת אוכל לשוטרי הפלוגה הפזורים בשטח. העוררים שחר וינאי הצטרפו אל שני הראשונים. במהלך המסע הראשון התנכלו העוררים למספר עוברי אורח צעירים, שנצטוו לעלות לג'יפ, הובלו למקום מרוחק, שם הוכו. במהלכו של אותו מסע אילצו עובר אורח צעיר לעלות לג'יפ, ולאחר נסיעה של כמה עשרות מטרים פתחו שחר וינאי, אשר ישבו מאחור, את הדלתות האחוריות של הג'יפ והורו לקורבנם לרדת לכביש בעוד הג'יפ ממשיך בנסיעתו. הלה קפץ מן הג'יפ, נחבל ברגליו ולבסוף קם ועזב את המקום בצליעה. במסעם השני העלו העוררים לג'יפ את המנוח, עמראן אבו-חמדייה, צעיר כבן 17. בהיות הג'יפ בנסיעה במהירות של כ-70 קמ"ש ציוו שחר וינאי על המנוח לקפוץ מהג'יפ מבעד לפתח האחורי. המנוח ניסה להתנגד אך שחר וינאי דחפו אותו בכוח
אל מחוץ לג'יפ. המנוח נפל וראשו נחבט בחוזקה בקרקע ונהרג. בסופו של יום תיאמו העוררים את הגירסה שימסרו, במטרה להכשיל את הליך החקירה הצפוי. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. העררים של שלושה מהם נדחו ואילו עררו של דניס נתקבל ועניינו הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון נוסף לאחר שיוגש תסקיר מעצר.
שחר וינאי היו ראשי הפעילים בביצוע מעשי ההתעללות. באסם, נהג הג'יפ, נטל חלק יותר מצומצם בתקיפות הפיזיות של המתלוננים, אבל יש לראותו כמבצע בצוותא גם של עבירת ההריגה. הוא שמע את שחר וינאי מצווים על המנוח לקפוץ מהג'יפ במהלך הנסיעה, ויכול היה לעצור את הג'יפ ובכך לסכל - למצער, לנסות לסכל - את המעשה החמור ששני חבריו עמדו לבצע. ההכרח במעצרם של שחר, ינאי ובאסם מתבקש בעיקרו של דבר, מחזקת המסוכנות שהמעשים החמורים מקימים על עושיהם. כמו כן שחרורם ממעצר מקים חשש שהם ישתמשו בחירותם לרעה, בכך שינסו להדיח עדים ולשבש את מהלכי המשפט. להבדיל משלושת העוררים הרי שהעורר דניס נסע בג'יפ לרגל תפקידו. הוא לא נטל חלק פעיל באיזה מן המעשים האלימים, ולא היתה לו שליטה למנוע את המעשה. מקרהו של דניס ראוי לדיון מחודש בביהמ"ש המחוזי שישקול את ההכרח במעצר לאחר שיקבל תסקיר מעצר אודות עורר זה.
(בפני: השופט מצא. 29.5.03).
בג"צ 3653/03 - כמאל נואס נגד המוסד לביטוח לאומי
*פירוש סעיף בחוק הביטוח הלאומי המתייחס לקיצבת זיקנה. *אי התערבות בג"צ בפס"ד ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותר מקבל קיצבת זקנה, לפי סעיף 244(א) לחוק הביטוח הלאומי, המורה כי "מבוטח שהגיע לגיל קצבת זקנה, ישלם לו המוסד... קצבה חודשית בשיעור של %16 מהשכר הממוצע". סעיף 248 לחוק, קובע כי: "מי שהיה מבוטח... יותר מעשר שנים... תוגדל הקצבה ב- %2 לכל שנת ביטוח שלמעלה מעשר שנות הביטוח הראשונות...". לטענת העותר, הפרשנות הראויה לסעיף היא כי תוספת 2 האחוזים, צריכה להיות מחושבת מתוך השכר הממוצע. בית הדין האזורי לעבודה, ולאחר-מכן גם בית הדין הארצי לעבודה, דחו פרשנות זו, וקבעו כי תוספת הוותק מחושבת לפי %2 מתוך הקצבה. נגד החלטה זו מופנית העתירה. העתירה נדחתה.
אין העתירה מגלה טעות משפטית מהותית בפסק-דינו של בית הדין לעבודה, המחייבת את התערבותו של בג"צ מטעמים של צדק. הפרשנות לפיה הבסיס ממנו מחושבת תוספת הוותק הוא הקצבה, ולא השכר הממוצע, נגזרת מלשון הסעיף ומתיישבת עם תכליתו.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. העותר לעצמו, עו"ד גב' עירית אלטרושלר למשיב, 27.5.03).
בג"צ 6788/02 - מוחמד מחמוד סולימאן קינאנה נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*דחיית בקשה להענקת מעמד תושבת שטחים במסגרת איחוד משפחות (העתירה נדחתה).
העותר נולד בשנת 1964 במחנה פארעה בג'נין והחזיק בעבר בתעודת זהות של האזור. בשנת 1984 נסע העותר לירדן, ובמהלך השנים איבד את מעמדו כתושב האזור. ביום 9.9.1997, חזר העותר ונכנס לאזור, באמצעות אשרת ביקור. תוקף האשרה פג ביום 7.4.1998, אולם העותר המשיך לשהות בתחומי האזור בניגוד לדין, עד שנעצר, ביום 14.4.2002. ביום 25.4.2002 הוציא המפקד הצבאי לאזור יו"ש צו, המורה על גירוש העותר מן האזור. כנגד צו הגירוש מופנית העתירה. העתירה נדחתה.
סעיף 28 של התוספת הראשונה לנספח האזרחי להסכם הביניים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית קובע כי, בכפוף לאישור מוקדם של ישראל, רשאית הרשות הפלסטינית להעניק תושבות קבע בגדה המערבית וברצועת עזה, בין היתר, לצורך איחוד משפחות. העותר טוען, כי הבקשה לאיחוד משפחות שהגיש טופלה על-ידי הרשות הפלסטינית, והועברה לרשויות הישראליות, שם הוקפא הטיפול בה. טענה זו של העותר, לא הוכחה. כבר נפסק כי כל עוד לא סיימה הרשות הפלסטינית את הטיפול בבקשות מן הסוג שהגיש העותר, וכל עוד לא הועברו הבקשות לאישורה של ישראל - אין מדינת ישראל בת-דברו של העותר וכל טרוניה בעניין זה יש להפנות אל הרשות הפלסטינית. טענת העותר כי הוא אינו אזרח ירדן, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. העותר החזיק בתעודת-מעבר ירדנית, אשר באמצעותה קיבל אשרת ביקור ונכנס לתחומי האזור. ארץ מוצאו לעניין הגירוש היא, איפוא, ירדן.
(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גב' לאה צמל לעותר, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 27.5.03).
רע"א 8131/02 - דוד לוגסי נגד אלי בן חיון
*אחריות עובד במוסך לרשלנות בטיפול ברכב מבלי שיהיה צורך לתבוע את החברה בעלת המוסך (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בית-משפט השלום באילת קיבל את תביעת המבקש נגד המשיב ופסק, כי המשיב - מכונאי שטיפל ברכבו - התרשל בטיפול וגרם לו נזק בסך של 6,280 ש"ח. ערעור המשיב לביהמ"ש המחוזי התקבל, משני טעמים: ראשית, קבע ביהמ"ש המחוזי, שהמוסך בו עבד המשיב הוא בבעלות חברה, שהעסיקה את המשיב ולא היה מקום להרמת-מסך; שנית, להוכחת הרשלנות היה על המבקש להסתמך על חוות-דעת מומחה, ומומחה כזה לא הובא. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המתרשל במקרה שלפנינו היה המשיב, אחריותו היא אחריות ישירה ולא היה כלל צורך להרים את מסך ההתאגדות. אף לא נדרש לצרף את החברה, אלא כאחראית שילוחית לו רצה בכך המבקש. אבל, בכך שהחברה לא צורפה אין כדי להשליך על אחריותו הישירה של הגורם לנזק. אין גם לקבל את הטענה, כי לצורך הוכחת הרשלנות חובה היתה להסתמך על עדות מומחה. במקרה שלפנינו, ביסס בית-משפט השלום את ממצאיו בדבר רשלנותו של המשיב על דבריו שלו ובכך לא היה יסוד להתערב.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' חיות, ס. ג'ובראן. עוה"ד יוסי אביטל וגלעד קראוז למערער, עו"ד רוני גורסקי למשיב. 8.6.03).
ע.פ. 10370/02 - משה סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של גניבה וסחר ברכב גנוב (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ב-6 אישומים שעניינם סחר וקבלת רכבים גנובים. ביהמ"ש עמד על חומרתן של עבירות הסחר ברכב גנוב, על הנזק שהן טומנות לאינטרס הציבורי, ועל הצורך להחמיר בעונשים על עבירות אלה כדי להרתיע מפני ביצוען. הוא ראה לאבחן בין רמת הענישה של המערער לבין זו של שותפו שנדון ל-3 שנים מאסר, וגזר למערער 52 חדשים מאסר בפועל וכן קנס של 10 אלפים ש"ח. באת כח המערער שמה דגש בטיעוניה על עקרון אחידות הענישה תוך שערכה השוואה פרטנית בין הנסיבות והשיקולים שנשקלו לגבי המערער לעומת שותפו. הערעור על חומרת העונש נדחה.
עקרון אחידות הענישה הוא, אכן, כלל יסוד בתורת הענישה. אך אין להשתית על עקרון זה את תורת הענישה כולה. העונש שנגזר על המערער, כשהוא עומד לעצמו,
הולם את החומרה המופלגת של מעשיו ועונה לשיקולי הענישה הראויים על רקע עברו הפלילי ומכלול נסיבותיו האישיות. הוא הורשע בסדרה ארוכה של עבירות המצביעות על פעילות עבריינית כענין של שיטה ולאורך זמן. עברו הפלילי מתייחס לשנים האחרונות ומצביע על קו עברייני רציף, ועל כך כי חרף העובדה שריצה עונשי מאסר בפועל משמעותיים בעבר הלא רחוק ונדון לעונשי מאסר על תנאי הוא לא נרתע מחזרה לפעילות עבריינית מאסיבית. לענין ההשוואה בין עניינו של המערער לזה של שותפו - אין לומר כי הופר כלל אחידות הענישה, משעניינם ונסיבותיהם של השניים אינם דומים זה לזה. ביהמ"ש הצביע גם על הבדלי הגיל בין השניים - השותף צעיר כבן 20 בעת ביצוע העבירות, בעוד המערער בוגר ממנו בכעשר שנים. כן קיימת אבחנה ברורה ברקע הפלילי הקודם בין השניים.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' סיניה מוזס-חריזי למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 27.5.03).
ע.א. 4064/03 - הרשות הפלסטינית ואח' נגד אגד... בע"מ
*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בכך שהשופט באמירתו הראה שיש לו דעה קדומה בנושא שבנדון (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תביעה לפיצויים עבור נזקים שנגרמו לה בשל פעולות טרור, ואשר לטענתה המערערים נושאים בחבות בגינן. בדיון מיום 5.3.03 טענו המערערים להיעדר סמכות מקומית וכן כי מדובר בתביעה חוזית ונזיקית רגילה ולא בתביעה בענייני טרור. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים, בקובעו כי הגם שמדובר בתביעה אזרחית, התביעה עוסקת בשרשרת ארוכה של מעשי טרור וזוועה יוצאים מן הרגיל גם בקנה מידה בינלאומי, ולא ניתן להתייחס אליה כאל תביעה שגרתית רגילה. כן קבע ביהמ"ש כי הסמכות המקומית לדון בתביעה מסורה לביהמ"ש בתל-אביב. ב"כ המערערים ביקש לעכב את הדיון עד אשר תינתן החלטה בבקשת רשות הערעור שבכוונתו להגיש בעניין הסמכות המקומית. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הוא ציין כי לישיבה שנקבעה הגיעו אנשים שונים, שמן הראוי לשמוע את דבריהם. בעקבות החלטותיו של ביהמ"ש הגישו המערערים בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, והערעור נדחה.
בקביעתו כי לא ניתן להתייחס אל התביעה כאל תביעה שגרתית רגילה, לא הביע ביהמ"ש עמדה כלשהי בתביעה לגופה, ואין בה - אף לא ברמז - הבעת דעה על תוצאה אפשרית של ההליך המתנהל בפניו. באמירה כי מדובר בתביעה שאינה שגרתית, לאור מהות הנושא, אין משום עדות לקיומה של דעה קדומה מצד ביהמ"ש, ובוודאי שאין היא מעידה על גיבוש עמדה בתובענה. אשר להחלטתו של ביהמ"ש לדחות את בקשת המערערים לדחיית מועד הדיון, הרי שהחלטה זו היא החלטה דיונית אשר הדרך לתקיפתה הוא בהליך הערעור ולא בהליך הפסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף ארנון למערערים. 29.5.03).
ע.פ. 10499/02 - מדינת ישראל נגד אלמוג מיארה
*החמרה בעונש בעבירה של קשירת קשר עם חייל לגנוב נשק ולסחור בו (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב קשר קשר עם חייל צה"ל לבצע סחר בתחמושת ונשק צבאי. החייל גנב כלי נשק שונים מהצבא בהזדמנויות שונות ומסרם למשיב. את העבירות של סחר בנשק ביצע המשיב תוך הפרת תנאי שחרור בערובה, בתקופה בה היה עליו לשהות במעצר בית מלא בחשד של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרתן של העבירות אשר בהן הורשע המשיב. עם זאת בחן
את נסיבותיו האישיות ואת עמדת שירות המבחן וגזר על המשיב שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש אשר נגזר על המשיב אינו נותן משקל ראוי לסוג העבירות ולנסיבות המחמירות שבהן בוצעו. המשיב היה מודע לכך שמדובר בנשק שנגנב מצה"ל. הנשק אשר סחר בו הינו נשק התקפי מסוכן אשר עלול היה להגיע לידי גורמים עוינים ולשמש את הטרור המשתולל כנגד אזרחים חפים מפשע. מצוקה כלכלית אינה יכולה להצדיק עבירות מהסוג שביצע המשיב כנגד הפיתוי הכספי הטמון בסחר בנשק יש להטיל עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע עבריינים בכוח. כמו כן, הפער בין העונש שנגזר על החייל אשר מסר למשיב את הרימונים ונדון לשבע שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי, לבין העונש שנגזר על המשיב איננו מוצדק ופוגע בעקרון של יחס הולם בענישה בין שותפים לעבירה. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש יועמד העונש של מאסר בפועל על 4 שנים.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מאיה חדד למערערת, עו"ד גב' אסתר בר ציון למשיב. 27.5.03).
בש"פ 4584/03 - שמואל חרמון נגד מדינת ישראל
*שלילת רשיון נהיגה ע"י קצין משטרה בשל נהיגה במהירות מפורזת (הערר נדחה).
ביום 25.4.03 נהג העורר ברכבו במהירות של 142 קמ"ש בדרך שהמהירות המירבית המותרת בה היא 90 קמ"ש. ביום 27.4.03 פסל קצין משטרה את העורר מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים. ביהמ"ש לתעבורה דחה את בקשתו של העורר לבטל את צו הפסילה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהחלטתו מיום 21.5.03, דחה את עררו. הערר נדחה.
קצין המשטרה קבע כי המהירות שבה נהג העורר מצביעה על מסוכנותו, ולענין זה הביא בחשבון את הרשעותיו הקודמות- 26 במספר- שרבות מהן בעבירות מהירות. ביהמ"ש לתעבורה קבע כי רשאי היה קצין המשטרה לקבוע שהמהירות בה נסע העורר, כשלעצמה, מלמדת על כך שיש סיכון בהמשך נהיגתו. עוד קבע כי שיקול הדעת שהפעיל קצין המשטרה היה ראוי וסביר. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי אמנם נפל פגם בשיקולים שעמדו בבסיס החלטתו של קצין המשטרה בסברו כי אינו מוסמך לפסול את העורר לתקופה קצרה מ-30 ימים - אך חרף פגם זה, התשתית העובדתית שהיתה מונחת בפני קצין המשטרה הצדיקה את התוצאה שאליה הגיע. לעורר הרשעות קודמות, שרבות מהן בעבירות מהירות. עבר זה של העורר עונה בו כי הוא מסוכן וכי לא מדובר באירוע בעל אופי מקרי. גם נסיבות המקרה - נהיגה במהירות של 142 קמ"ש, שהיא 52 קמ"ש מעל המהירות המותרת - מעידות כי אופן נהיגתו של העורר מסוכן.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד שמחה ניר לעורר, עו"ד גב' גלי פילובסקי למשיבה. 3.6.03).
בש"פ 5119/03 - אבטה אגניו נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גרימת חבלה חמורה בהתחשב בהמלצת שרות המבחן ותנאי מעצר שרק בגללם ראוי היה לשחרר את העורר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בערב יום העצמאות האחרון עלה העורר למונית, ובמהלך הנסיעה, וללא סיבה נראית לעין, שלף לפתע סכין ודקר את הנהג בבטנו. הנוסעים אחזו בו ומנעו ממנו מלדקור את קרבנו פעם נוספת. משנחקר העורר, לא היה בפיו הסבר לתקיפה והסתפק באומרו כי היה "עצבני". בתסקיר-מעצר נכללה המלצה להסתפק במעצר-בית, ונראה כי מסקנה זו גובשה לנוכח מה שנראה אז כגיוסו הקרוב של העורר. שופט ביהמ"ש המחוזי היה נכון לראות במסגרת הצבאית חלופת-מעצר ראויה, אולם סבר כי עד למועד הגיוס נכון יהיה להחזיק את העורר
במעצר-ממש. בינתיים נדחה מועד גיוסו של העורר, לאחר שעובדת הגשתו של כתב האישום הובאה לידיעת שלטונות הצבא. במצב זה שבה ועולה השאלה היכן ראוי להחזיק את העורר, ואם תרופתו במעצר בלבד חרף המלצותיו של שירות המבחן. הערר נתקבל. מדובר באדם צעיר, שלמעצרו עלולות להיות השלכות הרסניות על עתידו. מסכת חייו של העורר עד כה לא היתה קלה, וחרף זאת הצליח לסיים את לימודיו. מנגד, זו אינה הפעם הראשונה שהעורר הסתבך בפלילים. עם זאת, התרשם שירות המבחן כי העורר מכה על חטאיו, ומבקש לעשות תפנית של ממש בחייו, במיוחד בעקבות התנאים בהם היה כלוא, שאם הם נכונים ראוי היה לשחרר את העורר רק מטעם זה. לנוכח כל האמור, ולאור החלופה שנבחנה והומלצה על ידי שירות המבחן, יש לשחרר את העורר בערבות ובתנאי מעצר בית.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 12.6.03).
ע.פ. 4966/03 - הרצל שורתי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר של פושט רגל שהמשיך לעבוד ולהשתכר בלי לדוות ומסירת הצהרה כוזבת על שיעור ההכנסה (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
בחודש מרץ 1998 עתר המבקש לביהמ"ש למנות כונס לנכסיו ולהכרזתו כפושט רגל. המבקש הוסיף לעבוד עד חודש יוני 1999 בעבודות שיפוץ, מבלי שדווח על הכנסותיו לכונס הנכסים. עוד התברר, כי כאשר פנה המבקש לביהמ"ש בבקשה להקטין את שיעור התשלום החודשי בו חוייב בטענה כי הכנסתו זעומה (4,500 ש"ח), היתה הצהרה זו כוזבת, הואיל והכנסתו הסתכמה באותה תקופה במאות אלפי שקלים. בגין כל אלה יוחסו למבקש עבירות על פי פקודת פשיטת הרגל וחוק העונשין. המבקש הורשע ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המבקש עותר לעכב את ביצוע עונש המאסר, עד לשמיעת ערעורו על גזר הדין. הבקשה נדחתה.
נקודת המוצא בסוגיית עיכוב ביצועו של העונש, הוא האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר. בין מכלול השיקולים העומדים בפני ביהמ"ש בעת דיון על עיכוב ביצוע העונש, נמצאים חומרת העבירות ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שהושתה על הנאשם, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט, ונסיבותיו האישיות של הנאשם. כאשר הערעור מופנה נגד העונש בלבד, תהיה הנטייה שלא לעכב את ביצוע המאסר, שהרי שאלת חפותו של הנאשם שוב אינה עומדת על הפרק. העבירות המיוחסות למבקש בהן הודה במסגרת הסכם טיעון, נמשכו זמן רב. לעבירות אלו קדמו מחשבה ותכנון, וגלום בהן ניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל, דבר שגרם נזק קשה לנושים. בנסיבות אלו, גם אם תמצא ערכאת הערעור מקום להקל בעונש, עדיין מדובר בתקופת מאסר ממושכת, שביחס אליה לא הוכחה עילה כלשהי המצדיקה את דחיית ביצועה.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד דוד זילברמן למבקש, עוה"ד מאור אבן חן וגל מנשה למשיבה. 8.6.03).
ע.פ. 9205/02 - באסם אלחרם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של סחר והחזקת נשק וקבלת רכב גנוב (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע על-פי הודאתו בעבירות של סחר בתחמושת ואחזקת תחמושת ובאישום נוסף, של קבלת רכב גנוב. האישום הראשון מתייחס לקשר שקשר המערער עם אחר ועם תושב הרשות הפלשתינאית, שבגדרו רכש המערער כדורים לרובה ומכר אותם לתושב הרשות. משנעצר על ידי המשטרה החל המערער לשתף פעולה וסייע למעצרם של שותפיו לקשר. האישום בתיק האחר מתייחס
לקשר שקשר המערער עם אחרים להעביר כלי רכב גנובים מישראל דרך מחסום סופה, אל שטחי הרשות הפלשתינאית. בגין העבירות בהן הורשע בסחר בנשק נגזרו על המערער 52 חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בגין העבירות בסחר ברכב גנוב נגזרו על המערער 8 חודשי מאסר בפועל מצטברים למאסר האחר. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
המערער, יליד 1976, נשוי ואב לשלושה, שירת שירות מלא בצה"ל והגיע לדרגת קצונה, ביחידה קרבית ששרתה ברצועת עזה. לאחר שחרורו נקלע המערער למשבר כלכלי וחברתי, משלא עלה בידו להמשיך את שירותו בצבא הקבע או במשטרה. אין בעברו של המערער הרשעות. אין למצוא במשבר הכלכלי שפקד את המערער, צידוק או טעמים לקולא בביצוען של עבירות מן הסוג שביצע. עבירות אלה, יש בהן פגיעה מובהקת בביטחונו ובשלומו של הציבור, בימים קשים של מתיחות ביטחונית. העובדה, כי המערער שירת בעבר כקצין בצה"ל, לא רק שאין בה כדי להוות נסיבה מקלה אלא שהיא מעצימה את חומרת מעשיו, שנעשו תמורת בצע כסף. עם זאת, ניתן לבוא במידת מה לקראת המערער, לנוכח העובדה שהוא אכן שיתף פעולה, בדיעבד, עם המשטרה וסיכל עיסקה נוספת, תוך הפללת שותפיו וכן לנוכח ההתרשמות החיובית של שירות המבחן מן המערער. לפיכך עונש המאסר בפועל הנוסף בן שמונה החודשים ירוצה בחופף לעונש המאסר בפועל, שנגזר עליו בגין עבירות של סחר בנשק.
(בפני השופטים: גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אסתר בר ציון למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 1.6.03).
בג"צ 3750/03 - משה גרשוני נגד שרת החינוך ואח'
*ביטול הענקת פרס ישראל לצייר שסירב להופיע לטכס הענקת הפרסים (העתירה נדחתה).
ועדת שופטים אשר מונתה על ידי המשיבה המליצה על העותר כזוכה בפרס ישראל לציור במסגרת פרסי ישראל לשנת תשס"ג, והמשיבה אישרה את ההמלצה. ב"תקנון פרסי ישראל לשנת תשס"ב ואילך", נקבע כי "הפרסים יוענקו בידי שרת החינוך... אך ורק במעמד טקס הענקת פרסי ישראל". הודע לעותר על ההחלטה להעניק לו את הפרס, וכי הפרס יוענק לו, כמקובל, בטקס ממלכתי, במעמד ראשי המדינה במוצאי יום העצמאות. במכתב בכתב ידו הודיע העותר: "לא אוכל לבוא ולקחת חלק בטקס הענקת הפרסים. לא הזמן לטקסים וחגיגות". גם לאחר שהופנתה תשומת לבו של העותר לתקנון והוסבר לו כי אם לא יבוא לטקס לא יקבלו, נשאר העותר איתן בדעתו שלא לבוא לטקס. על רקע זה החליטה המשיבה שלא להעניק לעותר את פרס ישראל. העתירה נדחתה.
התנאי בדבר חלוקת פרסי ישראל אך ורק בטקס ממלכתי, בו משתתפים מקבלי הפרס, מקויים מזה שנים לא מעטות והפך למסורת. על רקע תכלית חלוקת פרסי ישראל ברוב עם בטקס ממלכתי והמסורת בנושא זה - אין לקבל את הטענה, כי התנאי האמור הינו בלתי סביר וכי יש פסול בכך ששרת החינוך פעלה על פיו. הדבר בודאי אינו מצדיק את התערבותו של בג"צ, אשר ככלל אינו נוהג להתערב בהחלטות הנוגעות להענקת פרסים. אשר לנימוקו של העותר שלא להשתתף בטקס - נימוקו האמיתי לכך הוא, שאין ברצונו ללחוץ ידיים לאישים, או לחלקם, אשר יהיו על במת טקס חלוקת הפרס. אין לקבל נימוק זה כמצדיק חריגה מהוראות התקנון, אפילו שהעותר מציג את עמדתו כעמדה מצפונית ממנה לא יוכל לסגת.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, ג'ובראן. החלטה - השופט אור. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 5.5.03).
בש"פ 4984/03 - אהרון מלול נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים בשל מחדל של החוקרים לבדוק טביעות אצבע (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בחיפוש שנערך בחדר בבית מלון בו התארחו העורר ואחיו, ניסים מלול, תפסו שוטרים חשיש במשקל של כ-36 גרם, וכן 423 כדורי .MDMAהעורר נעצר עד תום ההליכים, לאחר שביהמ"ש המחוזי מצא כי עומדת נגדו תשתית של ראיות לכאורה, ואלו מקימות חזקת מסוכנות שלא נסתרה. הערר נתקבל.
העורר הודה כי חלק מהסם, חשיש במשקל 3.8 גרם, הוא שלו, ומאידך הכחיש כל זיקה או ידיעה ביחס לסם הנוסף שנתפס בחדר. יש ראיות לכאורה שיתכן שיובילו להרשעת העורר, אך בשלב זה של ההליכים מצווה ביהמ"ש לתת את הדעת גם על ראיות נוספות, אשר תומכות לכאורה בטענת החפות של העורר. בראש ובראשונה הודאתו של אחיו במשפטו, שהגלולות והסם האחר שנתפס בחדר (למעט זה בו הודה העורר), הוא שלו. לא מן הנמנע כי ניסים נטל על עצמו את האחריות במטרה לפטור את אחיו מהרשעה ועונש, ואת התעלומה הזו ניתן היה לפענח, הואיל והעורר טען שלא בא במגע כל שהוא עם אריזת הסם. במצב זה, כל שנדרש מהחוקרים היה לנסות לאתר טביעות אצבע על אריזת הסם, אך מטעמים לא ברורים בדיקה זו לא נערכה. מחדל זה של החוקרים והודאתו של ניסים, יש בהם כדי ליצור ספק באשר לסיכויי הרשעתו של העורר. על כן, ישוחרר בערבות.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אורי בן נתן לעורר, עו"ד גב' גלי פילובסקי למשיבה. 12.6.03).
בש"א 3470/03 - עופר ושרית דים נגד גדי מכלוף נכסים ובנין בע"מ ואח'
*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור, כאשר הוגש ערעור בתוך המועד הקצוב להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
ביום 21.11.02, הורה ביהמ"ש המחוזי על עיכוב הליכים בתובענה המתבררת בפניו, בהתאם לסמכות הנתונה לו בחוק הבוררות. המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו כאשר צריך היה להגיש בקשת רשות לערער. הערעור הוגש ביום 2.12.02, היינו - בתוך מסגרת הזמן הקבועה להגשת בקשת רשות ערעור. כאשר הועלתה טענה לפיה ההליך שננקט היה שגוי, פנתה המבקשת בבקשה להחליף את כותרת ההליך, מערעור לבקשת רשות ערעור. בקשה זו נדחתה בהחלטת הרשם אוקון. בהמשך לכך, הוגשה הבקשה להארכת מועד להגיש בקשת רשות ערעור. הבקשה נתקבלה.
הארכת המועד המבוקשת טעונה טעם מיוחד. פעמים רבות נקבע כי טעותו של בעל דין שסבר כי יש לו זכות ערעור, והגיש ערעור לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה, שכן בחלוף המועד לנקיטת הליך, מתגבשת פעמים רבות חסינות לצד שכנגד מפני הטרדתו בהליך ערעורי. המקרה דנא שונה, שכן המבקשים פנו בערעור תוך 9 ימים ממתן ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי. המבקשים אף פנו בבקשה לקביעת דיון דחוף בערעור שהגישו. בכך העמידו המבקשים את המשיבים, תוך פרק זמן קצר ביותר, על כך שאין הם משלימים עם החלטת בימ"ש קמא, והם מבקשים לתקפה. לעובדה זו חשיבות רבה, שכן עיקרה של הדרישה לטעמים מיוחדים טמון בהגנה על ציפייתו של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליך. בענייננו מדובר במקרה גבולי. השיקולים במקרה זה אינם עשויים מקשה אחת. בסופו של דבר, במקרים מסוג זה, הנטייה היא להעדיף את מיצויה של זכות הערעור, על פני שלילתה.
(בפני: הרשם שחם. 14.5.03).