בג"צ 3870/03 - רו"ח יעקב ישראל ורקר נגד הרב יונה מצגר ואח'
*הכשירות הנדרשת ממועמד לכהונת רב ראשי בישראל. *דחיית טענות נגד טוהר המידות של מי שנתמנה לרב ראשי בישראל(העתירה נדחתה).
א. ביום 14.4.2003 נבחר המשיב לכהונת הרב הראשי האשכנזי. העתירה מופנית נגד המינוי. במישור הנורמאטיווי-הכללי טוען העותר, שכשירות מועמד לכהונת רב ראשי מן הדין שתכלול ניסיון מעשי בכהונת דיין בבית-דין רבני, או - למצער - הסמכה מאת מועצת הרבנות הראשית הקובעת את כשירותו לדיינות. זאת, לטענת העותר, משום שמכוח תפקידו משמש רב ראשי גם כדיין ואף כנשיא בית-הדין הרבני הגדול. במישור האישי טוען העותר, כי נגד המשיב הועלו תלונות ביחס לעניינים ואירועים שונים, הנוגעות, בעיקרן, לטוהר מידותיו ולהליכותיו האישיות. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 5(א) לחוק הרבנות הראשית לישראל קובע כי כשיר להיבחר רב ראשי לישראל, בין היתר, מי שמכהן או כיהן כדיין או כרב עיר. המשיב מחזיק בתעודת כשירות לכהן כרב עיר, שניתנה לו מאת מועצת הרבנות הראשית. כהונה בתפקיד דיין, או כשירות לדיינות, אינה מהווה תנאי-בלעדיו-אין לכשירות המועמד להיבחר כרב ראשי. זאת ועוד: המצב בפועל הוא שכשירות לדיינות, על-פי הסמכה מאת מועצת הרבנות הראשית, לא היתה עד כה קריטריון מחייב לבחירתם ולמינויים של רבנים ראשיים. מכאן, שאף אילו עמדתו הפרשנית של העותר היתה אפשרית (והיא אינה אפשרית), מן הראוי היה לקבוע כי תחולתה של פרשנות זו תהא פרוספקטיווית בלבד.
ג. באשר לטענות ביחס למידותיו והליכותיו של המשיב - בתגובתו דחה ב"כ של המשיב, מכל וכל, את טענות העותר במישור האישי. לטענתו, עיקר התלונות המועלות על-ידי העותר כבר נתבררו בעבר בפני שתי ועדות שימוע של מועצת הרבנות הראשית ובפני בית-דין רבני מיוחד. בסופן של בדיקות אלה החליטה מועצת הרבנות הראשית להחזיר לרב מצגר את תעודת כשירותו לכהן כרב עיר. גם ב"כ היועהמ"ש לממשלה ציין כי הליך מעין-משמעתי אשר קויים בעניינו של המשיב הסתיים בלא-כלום, וכי חלק מהתשתית העובדתית המוצגת בעתירה מבוסס על קטעי עיתונות ושמועות בלבד. לרוב טענותיו העובדתיות לא הניח העותר תשתית ראייתית מספקת, ואילו ביתר הטענות - אף אילו התבררו כנכונות - אין כדי להצדיק את התערבות בג"צ במינויו של רב ראשי אשר נבחר, בדרך הקבועה בחוק, על-ידי "האסיפה הבוחרת", שהיא הגוף המוסמך לכך.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, ג'ובראן. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. רוזנבלט, ח. שיין, וי. בארי לעותר, עוה"ד א. ינון, ד. ליבאי וא. מעוז למשיבים. 4.6.03).
רע"א 7987/99 + 7984/99 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד נסרה זאהי ואח'
*הגדרת "מלגזה" כרכב מנועי לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 1291/94 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים 1 ו - 2 (להלן: העובדים) עבדו בשירות המשיבה 3, "חסין", שירותי גז ודלק. במועד הארוע עסקו בפירוק מיכלי גז והתקנת ברזים במיכלים. תוך כדי עבודתם נפלט גז מהמיכלים והאויר מסביב נתמלא בגז. במקום ארעה שריפה והעובדים נכוו בכל חלקי גופם. בעת הארוע ניצבה באתר מלגזה בעלת מערכת הצתה חשמלית. העובדים הגישו תביעת פיצויים והשאלה שעלתה לדיון היא אם ארוע התאונה מהווה "תאונת דרכים" במשמעותו של מושג זה בחוק הפיצויים, נוכח האפשרות כי השריפה פרצה עקב התלקחות הגז כתוצאה ממגעו עם רכיבי מערכת החשמל של המלגזה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה, בפס"ד חלקי, כי מדובר בתאונת דרכים שחל עליה חוק הפיצויים. הוא קבע כי השריפה נבעה מן המלגזה שניצבה במקום כשמתג ההתנעה שלה במצב פתוח וניצוץ ממערכת החשמל של המלגזה הוא זה שגרם לשריפה. ביהמ"ש קבע עוד
כי המלגזה עונה להגדרת "כלי רכב" על פי הגדרת חוק הפיצויים וכי הארוע עונה להגדרת "תאונת דרכים" על יסודותיה. ביהמ"ש קבע כי אין לעובדים עילה בנזיקין נגד המעסיקה שלהם ונגד המבטחת שלה המשיבה 5 ודחה את התביעה נגדן. כן קבע כי עומדת לעובדים עילה נגד משיבה 4, חב' סופר-גז שהיא בעלת חוות המיכלים, ונגד המערערת, חברת הביטוח אליהו, אשר ביטחה את המלגזה בביטוח חובה על פי פקודת ביטוח רכב מנועי. עמדת העובדים היא כי מדובר בתאונת עבודה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לפי סעיף 2 לחוק הפיצויים "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב... לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". ההגדרה של "תאונת דרכים" כוללת תאונת דרכים במשמעותה הרגילה והמקובלת, ולצידה חזקה מרבה, הקשורה להתפוצצות או התלקחות של רכב, גם מקום שההגדרה הבסיסית אינה מתקיימת. עיקרה של ההגדרה הרגילה הוא במילוי התנאים של "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בענייננו מדובר במלגזה ובחינת השימוש בה מעלה כי המלגזה הנדונה עונה על התנאים הנדרשים בהגדרת "רכב מנועי". התנאי בהגדרת "תאונת דרכים" המחייב קיום שימוש ברכב למטרות תחבורה לא נתקיים כאן. מצב של מתג ההפעלה של מנוע המלגזה אשר הותיר את המעגל החשמלי במצב פתוח אינו מהווה "שימוש ברכב מנועי" לצורך ההגדרה. ההגדרה הפרטנית למושג שימוש ברכב מנועי, בעקבות תיקון 8 לחוק, מתייחסת, בעיקרם של דברים, לשימוש הכרוך בפעולות הטבעיות והרגילות הכרוכות בשימוש ברכב. כאשר בוחנים את נסיבות הארוע בענייננו, קשה להגדירן כמתיישבות עם הגדרת "שימוש ברכב מנועי" לפרטיה. אין מדובר בנסיעה, או בהחניית הרכב או באחד המצבים הפרטיקולריים האחרים המתוארים לפרטיהם בהגדרה. אשר לרכיב של "מטרות תחבורה" לא הוכח כי השארת מתג ההפעלה במלגזה במצב פתוח נועד למטרות תחבורה. לפיכך, ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים לא נתקיימה במקרה זה.
ג. אשר לחזקה המרבה, היינו - מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות הרכב - חזקה זו אומרת: "יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על ידי גורם שמחוץ לרכב". בענייננו, לא הוכח כי המאורע שהביא לנזק ארע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמו בשל רכיב חיוני של הרכב. מדוח"ות החקירה של אנשי המקצוע שנערכו בעקבות השריפה באתר לא עולה כל ממצא ממנו ניתן להסיק כי המלגזה התלקחה או כי ארע בה פיצוץ. על כן אין לומר כי מדובר בתאונת דרכים אלא בתאונת עבודה וביהמ"ש המחוזי יוסיף וידון בנושא כבתאונת עבודה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ע. שגיא למערערת, עו"ד א. מרצקי לעובדים, עו"ד א. סוקול לסופרגז, עו"ד מ. זינגר לכלל חברה לביטוח 23.6.03).
ע.א. 1937/02 + 4524/01 - "מעריב"... בע"מ נגד הממונה על ההגבלים העסקיים וידיעות אחרונות בע"מ
*התנגדות הוצאת עיתון "מעריב" לגילוי נתוני התפוצה של העיתון בפני הממונה על ההגבלים העיסקיים במסגרת דיון בשאלה אם הוצאת "ידיעות אחרונות" מהווה "בעל מונופולין" לפי החוק(הערעורים נדחו).
א. המשיב 1 - (להלן: הממונה), הכריז כי המשיבה 2 (להלן: ידיעות) - היא בעלת מונופולין בשוק העיתונות היומית בשפה העברית. לצורך הכרעה בשאלה האם באה ידיעות בגדר "בעל מונופולין", הוגשו לממונה נתונים שונים, בין היתר, על-ידי
המערערת (להלן: מעריב) - ובכללם נתונים בדבר נתוני התפוצה של מעריב. ידיעות הגישה בקשה לבית הדין, להורות לממונה למסור לעיונה את הנתונים שעמדו ביסוד ההכרזה. מעריב התנגדה להעמדת הנתונים לעיונה של ידיעות. בית הדין קיבל את טענת מעריב, כי נתוני התפוצה מהווים סוד מסחרי שלה. עם זאת, קבע בית הדין, כי פנייתה של ידיעות לבית הדין היא בבחינת ערר על הכרזת הממונה, וככזו, חל לגביה סעיף 30(ד) לחוק בתי דין מינהליים, הקובע כי בית הדין רשאי לאפשר לעורר לעיין במסמכים "אם לדעתו הצורך בעיון לשם עשיית צדק עדיף מן הטעם למניעת העיון". בית הדין קבע, כי לא ניתן לקיים הליך משפטי הוגן של ערר על ההכרזה, בלא לאפשר לידיעות לעיין בנתונים שעליהם נסמכה ההכרזה, ובכלל זה - נתוני התפוצה של מעריב. הערעורים נדחו.
ב. פנייתה של ידיעות לבית הדין אמנם לא נוסחה, לכתחילה, כערר. יחד עם זאת, בית הדין קבע, ובדין, כי יש לראות את ההליך כערר, וזאת לאור מהותו של ההליך, המשקף תקיפה של ההכרזה ובקשה להצהיר על בטלותה. לאור המסקנה כי בערר עסקינן, חלה על העניין הוראת סעיף 30(ד) לחוק בתי דין מינהליים, המסמיכה את בית הדין להתיר לעורר לעיין במסמכים שהוגשו, גם אם יש בהם סוד מסחרי, כאמור. ואכן, הנתונים הפרטניים בדבר תפוצת העיתונים השונים, הינם מהותיים ומשמעותיים, ומהם למד הממונה על נתח השוק של ידיעות, ומכאן ההכרזה לפיה ידיעות הנה בעלת "מונופולין". ברי, על כן, כי האינטרס לקיים הליך הוגן וצודק בשאלת מעמדה של ידיעות כבעלת "מונופולין", מחייב גילוי הנתונים.
ג. אל מול האינטרס בדבר קיומו של הליך הוגן וצודק, עומד האינטרס של מעריב לשמירה על סודותיו המסחריים. בית הדין ציין בהקשר זה, ובצדק, כי מעריב לא הצביעה על נזק ברור שעלול להיגרם לה. בית הדין הוסיף וציין, כי אין להתעלם מכך שהנתונים נוגעים לשנת 1998, וכי חמש השנים שחלפו מאז מפחיתות מערכו של המידע ומקהות מעוקצה של הפגיעה הכרוכה בחשיפת הנתונים. כך או כך, בית הדין מיתן את החשש מפני פגיעה באינטרס של מעריב, באמצעות הקביעה כי הנתונים לא יועברו לידיעות, כי אם לבאי-כוחה, ואלה, מצדם, חתמו על הצהרת סודיות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' חיות, גו'בראן. החלטה - השופטת חיות. עו"ד דן אבי יצחק למערער, עו"ד יואב זאבי לממונה על ההגבלים העסקיים, עוה"ד גב' מיכל הלפרין, עזגד שטרן ואסף רנצלר לידיעות אחרונות. 4.6.03).
ע.א. 7338/02 + ע.פ. 7376/02 - ירון כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*ע.פ. 7376/02 - הרשעה בעבירות של סחר והחזקת סמים (חשיש ומריחואנה) וחומרת העונש. *חילוט כלי רכב ששימשו בביצוע עבירות סמים(מחוזי י-ם - ת.פ. 3002/02 - הערעורים נדחו).
א. נגד המערער בערעור הפלילי (להלן: ירון), ונגד אחיו, המערער 1 בערעור האזרחי (להלן: אבי), הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של סחר ב - 370 גרם חשיש והחזקת שלושה ק"ג וחצי מריחואנה. במסגרת כתב האישום, נתבקש ביהמ"ש לחלט שני כלי רכב ששימשו את ירון ואת אבי, בביצוע העבירות שיוחסו להם. ביהמ"ש המחוזי זיכה את אבי והרשיע את ירון בשתי העבירות שיוחסו לו. ביהמ"ש גזר על ירון עונש של 3.5 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 50,000 ש"ח ופסילה על-תנאי של רישיונו למשך 12 חודשים. כמו-כן, הורה ביהמ"ש, במסגרת גזר הדין, על חילוט שני כלי הרכב. בערעורו הפלילי מלין ירון על הרשעתו, ולחלופין, על חומרת העונש. בערעור האזרחי מלינים אבי וגב' בתיה כהן (אמם של השניים - להלן - בתיה) על חילוטם של שני כלי הרכב. הערעורים נדחו.
ב. הרשעתו של ירון בעבירת הסחר נשענת, על שני נדבכים עיקריים. האחד - עדותו של שוטר, אשר עקב אחר ירון ביום האירוע, ותיעד את שראו עיניו; השני - הודעה
שמסר העד שלמה בן ארוש - זה אשר לפי כתב האישום רכש מירון את הסמים. הודעתו של בן ארוש הוגשה לביהמ"ש מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, לאחר שבן ארוש הוכרז כעד עויין. ביהמ"ש בחר להעדיף הודעה זו על-פני עדותו של בן ארוש בביהמ"ש. אין בימ"ש שלערעור נוהג להתערב בכגון דא. כן אינו מתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. מכאן, כי דין ערעורו של ירון, ככל שהוא נוגע להרשעתו בעבירת הסחר - להידחות. גם ביחס להרשעה בעבירה של החזקת הסמים, אין להתערב. אשר לחומרת העונש - הפסיקה חזרה והדגישה את החומרה היתרה הטמונה בעבירות סמים, ואת הצורך במדיניות ענישה מחמירה, אשר מטרתה להלחם בנגע זה ולהקטין את ממדיו. כך שדין הערעור על חומרת העונש להידחות.
ג. אשר לחילוט הרכבים - ירון הורשע בעבירות של סחר והחזקה, אשר שתיהן מהוות "עבירה של עסקת סמים". כן קבע ביהמ"ש, לגבי שני הרכבים כי שימשו את ירון לצורך ביצוע העבירות שבהן הורשע. על כן, קיימת עילה לחילוט שני כלי-הרכב. אשר לסייגים לחילוט הקבועים בפקודת הסמים - לגבי רכב אחד קבע ביהמ"ש כי שאלת הבעלות ברכב אינה מכרעת לצורך החילוט, וכי מכל מקום, הרכב שייך, בפועל לירון, הגם שאינו רשום על-שמו. בנוגע לרכב השני, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי זיכויו של אבי, אשר על שמו ועל שם רעייתו רשום הרכב, מעבירת ההחזקה, אין בו כדי להוות נימוק מיוחד לשלילת החילוט, וכי אבי לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי לא ידע שהרכב משמש לעבירה.
ד. בעלותו של אדם, שהורשע בעבירה של עיסקת סמים, בנכס, אינה תנאי-בלעדיו-אין לקיומה של עילת חילוט על-פי סעיף 36א לפקודה. ביהמ"ש לא יצווה על חילוט רכוש אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה. המערערים טוענים כי, הלכה למעשה, הרכב הראשון שייך לאם בתיה. בעלותו של אבי ברכב, כך הם טוענים, היא "טכנית בלבד", ונובעת מכך שלבתיה אין רישיון נהיגה. טענה זו, של אבי ובתיה, בדין נדחתה על-ידי ביהמ"ש המחוזי. רישום של רכב על-שם מאן-דהוא אינו מעיד בהכרח על הבעלות ברכב. בפועל הרבה ירון להשתמש ברכב ולמעשה היה הרכב שייך לו.
ה. אשר לרכב השני - הטוען לזכות ברכב השני, היה בעצמו אחד הנאשמים בהליך הפלילי, וזוכה מחמת הספק מן העבירה, אשר בגינה נתבקש חילוטו של רכב זה. נשאלת השאלה, האם הראיות, שדי היה בהן כדי לגבש ספק סביר בדבר אשמו של אבי, יש בהן כדי לבסס את ההגנה שהוא מעלה לעניין החילוט. ההבדל הוא בזה שנטל השכנוע במשפט פלילי מוטל על התביעה, ועל-מנת לעמוד בנטל זה, עליה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. לעומת זאת, בהוכחת ההגנה לפי סעיף 36ג(א) לפקודה, מוטל נטל השכנוע על הטוען לזכות ברכוש. בנטל זה, לא עמד אבי.
(בפני השופטים: טירקל, גב' פרוקצ'יה, גב' חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד גולן יאיר ודן ענבר למערערים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 9.6.03).
בש"פ 3822/03 - מסלאחה נסרין נגד מדינת ישראל
*תפיסת משאית החשודה כגנובה, כחפץ העשוי לשמש כראיה במשפט כשבעל המשאית טוען שרכש אותה בתום לב (בקשת רשות ערר - הבקשה נדחתה).
במהלך פעילות יזומה של המשטרה, עוכבה לחקירה משאית וולוו והבדיקה העלתה כי תא הנהג של המשאית חשוד כגנוב ממשאית אחרת, וכי סימני הזיהוי של מנוע המשאית טושטשו עד לבלי הכר. לאור זאת, הוחלט לתפוס את המשאית כחפץ העשוי לשמש כראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או כחפץ שבוצעה בו עבירה, בהתאם לסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). המבקשת, הרשומה כבעליה של המשאית, הגישה לביהמ"ש בקשה להחזרת המשאית, בטענה כי השימוש
במשאית נאסר על המבקשת בלא שזומנה לחקירה כלשהי ובלא שניתנה לה זכות טיעון בעניין. עוד נטען כי המבקשת רכשה את המשאית מאחד, אשר רכש אותה מאדם אחר, ולפיכך עומדת לה הגנת בעלות מכוח "תקנת השוק". כנגד טענות אלה טענה המשיבה כי החזרתה של המשאית לידי המבקשת, עלולה למנוע את האפשרות להשתמש במשאית כראיה בהליך משפטי עתידי. בימ"ש השלום נעתר לבקשה בחלקה, וקבע כי המשאית תוחזר לידי המבקשת בתנאים מגבילים, שהעיקריים מביניהם הם הפקדת סך של 236,000 ש"ח. על החלטתו של בימ"ש השלום עררו הן המשיבה והן המבקשת וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה, והורה כי המשאית תישאר בידי המשטרה. הבקשה לרשות ערר נדחתה.
אכן, אין להקל ראש בפגיעה הנגרמת למבקשת, אשר לטענתה רכשה את המשאית בתום לב מידי אחר, וככל הידוע אינה נחשדת בעבירה כלשהי במסגרת העניין הנידון. יחד עם זאת, הוראות פקודת סדר הדין הפלילי מאפשרות את התפיסה שבוצעה, בהיות המשאית ראיה מרכזית פוטנציאלית בהליך פלילי עתידי, שהצגתה חיונית לקיומו התקין. תפיסת המשאית עד לקיומו של ההליך הפלילי, להבדיל מחילוט, אינה מפקיעה את החפץ מידי בעליו לצמיתות, ותיתכן אפשרות כי תושב לבעליה, אם יתברר כי החשדות והאישומים לא הוכחו במידה הדרושה. מבחינה זו, מדובר בפגיעה יחסית בלבד, אשר במכלול האיזונים הראוי, אינה גוברת על האינטרס הציבורי הקיים בבירור ממצה ומלא של ההאשמות הנוגעות לעניין.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.6.03).
בש"פ 4915/03 - מדינת ישראל נגד גאנם בראנסי
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים בעבירות תעבורה וחבלה, כאשר בעת שהותו במעצר היה צורך לקטוע את ידו של המשיב שנפגעה בירי של שוטרים לעברו במהלך האירוע (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה). בתאריך 9.9.02 פרץ המשיב, יחד עם אחר, לרכב בגבעת שמואל. מלאכתם הופרעה ע"י שוטרים. השניים נכנסו לרכב אחר ונמלטו בנסיעה מהירה, ובעקבות כך התפתח מרדף במהלכו ביצעו המשיב וחברו עבירות תעבורה רבות, תוך סיכונם של המשתמשים בדרך. גם כאשר ירו השוטרים יריות אזהרה באוויר, המשיכו השניים במנוסתם, ובמהלך המרדף ניסו לדרוס את אחד השוטרים, פגעו בו וגרמו לו לחבלה. בשלב זה פתחו השוטרים באש לעבר הרכב הנמלט, והשניים נפצעו ונלכדו. כתב האישום הוגש לבימ"ש קמא ביום 13.9.2002, וביהמ"ש הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים למעצר עותרת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב - 90 יום. הבקשה נדחתה.
המקרה הנוכחי הוא מקרה מובהק שהשיהוי בבירור המשפט רובץ במלואו לפתחו של המשיב, ועל כן נכון היה, בנסיבות רגילות, להיעתר לבקשת המדינה. אך בינתיים, בעקבות פציעתו של המשיב במהלך האירוע, נאלצו הרופאים בחודש מרץ 2003, לקטוע את ידו הימנית. אמנם למשיב עבר פלילי, ונגדו ניצבים מאסרים על תנאי בני-הפעלה, אך במצבו היום, מסוכנותו שוב אינה קיימת. זאת ועוד, נראה שהמועדים אשר נקבעו ע"י ביהמ"ש לשמיעת הראיות, לא יספיקו להביא תיק זה להכרעה במהלך ההארכה, ותקופת המעצר הנוכחית לא תהיה האחרונה לה תעתור המדינה. החזקתו של המשיב במעצר בנסיבות אלה, שוב אין בה לשרת מטרה כלשהי.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אלון איינפלד למבקשת, עו"ד אורי בר-עוז למשיבים. 8.6.03).
בג"צ 4929/02 - מית'ה אבו סהיון ואח' נגד שר הפנים משרד הפנים ואח'
*דחיית בקשה לאיחוד משפחות כאשר הבעל, שאישתו מבקשת להעניק לו מעמד בישראל, הורשע בירדן בנסיון לרצוח את אשתו הראשונה (העתירה נדחתה).
העותרת, אזרחית ישראל, נישאה לעותר, נתין ירדן. בקשתם שיוענק לעותר מעמד בישראל, במסגרת איחוד משפחה עם העותרת, נדחתה ע"י המשיבים על הסף. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי בהיותו בירדן הורשע העותר בניסיון לרצוח את אשתו הראשונה בדקירות סכין וריצה על כך 6 חודשי מאסר. העתירה נדחתה. ב"כ העותרים טען שבשל הנסיבות החריגות שבגדרן ניסה העותר לרצוח את אשתו הראשונה, אין להצמיד לו תווית של עבריין, באופן שתישלל מן העותרים האפשרות לקיים חיי משפחה משותפים בישראל. ברם, לנוכח חומרת המעשה שבעטיו הורשע העותר ע"י ביהמ"ש הירדני, רשאים היו המשיבים לאמץ את המלצת משטרת ישראל ולדחות על הסף את בקשת העותרים.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, ריבלין. עו"ד ט. מזאריב לעותרים, עו"ד ע. אטינגר למשיבים. 11.5.03).
בש"פ 4468/03 ואח' - שלום עזרא, סופיאן ציאם ושלומי בן סימון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשים, זנות ואיומים (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
שלושת העוררים הואשמו בעבירת סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות. עזרא ובן-סימון הואשמו גם בעבירות של סרסרות למעשי זנות והחזקת מקום לשם זנות. לעזרא מיוחסת גם עבירת איומים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. הסניגורים טענו כי לאישומים אין ראיות לכאורה, או כי הראיות המצויות אינן בעוצמה מספקת להצדקת המעצר. העררים נדחו.
ביחס להאשמתו של כל אחד מן העוררים מצויה תשתית ראייתית מספקת. לכך יש להוסיף, כי פרשת אישומיהם של העוררים מקיפה עסקי סחר בארבע נשים שונות, בהם עסקאות של שיתוף והעברת נשים בין העוררים לבין עצמם, ובהם עסקאות עם אנשים אחרים. על שפלותן של עבירות סחר בנשים למטרות זנות אין צורך להכביר דברים. המסוכנות הטבועה במעשים אלה לשלומן של הנשים ולבטחון הציבור בכללו מחייבת מעצר של המעורבים, שככלל, לא ניתן להשיג את מטרתו באמצעים חלופיים. כלל זה חל גם בפרשתם של העוררים.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד א. עמירם, י. ויסבוך ומ. יצחקי טולדנו לעוררים, עו"ד גב' נ. כץ למשיבה. 3.6.03).
בש"פ 4275/03 + 4247/03 - מדינת ישראל נגד יעקב קקון ואח'
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של נסיון לרצח ונשיאת נשק (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בחיפה בחלקם בעבירה של נסיון לרצח, ובחלקם בעבירה של נשיאת והובלת נשק שלא כדין. לפי כתב האישום ניסה אדם בשם משה בר מוחא להתנקש בחייו של המשיב 1, ע"י הטמנת מטען חבלה ברכבו. המטען התפוצץ בטרם עת, ומשה בר מוחא עצמו נפצע. בעקבות נסיון ההתנקשות קשרו המשיב ואחיו, המשיב 2, והמשיבים האחרים, קשר להתנקש בחייו של יצחק בר מוחא, אחיו של משה בר מוחא, (להלן: האח). ביהמ"ש המחוזי ציין כי "מדובר, לכאורה, במשיבים שהרצח מהווה להם אמצעי לקידום עסקיהם". ביהמ"ש הוסיף כי רק למשיב 3, מבין כל המשיבים, ניתן לייחס עבירה של נסיון לרצח, אולם מעורבותו בפרשה שולית והוא אינו נמנה על "הדרג המתכנן". עוד קבע
כי יש לצפות שהמשפט יימשך זמן רב. לפיכך הורה על שחרור המשיבים בערובה ובתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
החלטה בדבר מעצרו של נאשם או שחרורו לחלופת מעצר היא תוצאה של איזון בין השיקולים של שמירת שלום הציבור ובטחונו וההגנה על תקינות ההליך השיפוטי לבין השיקולים של ההגנה על חירותו של הנאשם. בענייננו, יש לייחס משקל רב ומיוחד למסוכנותם של המשיבים לציבור ולעדים, כקבוצה שפעלה בצוותא, יותר ממשקל המסוכנות של כל אחד ואחד מהם בנפרד. כמו כן יש משקל מיוחד לכך שמדובר בפרשה "על רקע ותשתית של פשע מאורגן". לאלה מוסיף משקל עברם הפלילי. אכן, ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא ניתן לייחס למשיבים מס' 1-2 ו-4 עבירה של נסיון לרצח אלא רק עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, ואולם, מדובר בקשירת קשר לביצוע רצח, וזאת במסגרת קבוצתית ומאורגנת של מספר אנשים, ובכך אין להקל ראש. במצב דברים זה גם השיקול כי משפטם של המשיבים יתארך, ככל הנראה, אינו יכול לעמוד כנגד הסכנה הממשית הנשקפת מהם אם ישוחררו, אפילו בתנאים המגבילים ביותר.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד אריה פטר, יחיאל ליפשיץ וגב' איריס וולר לעוררת, עוה"ד דוד יפתח גב' שרון אבישר, רונן חליוה, יואל גולדברג וגד זילברשלג למשיבים. 22.5.03).
רע"א 7737/01 - אהרון ורובל נגד משרד הבטחון
*דחיית טענה של קשר סיבתי משפטי בין לחץ נפשי בשירות הצבאי לבין אירוע אוטם שריר הלב (הבקשה נדחתה).
המבקש גוייס לשירות חובה בצה"ל בשנת 1967. החל בשנת 1983 שירת בשירות קבע, חלקו בחיל חימוש בתפקיד קצין רכב ונהג חילוץ. במהלך שירותו ביקש המבקש לצאת לקורס חשוב ביותר מבחינתו. המבקש טען כי הובטח לו לא פעם לצאת לקורס, אולם יציאה זו בוטלה פעמים מספר. לבסוף הובטח לו כי יצא לקורס ביום 13.8.1995. ההבטחה גרמה לו למתח רב והתרגשות. ערב הקורס, הופיע בביתו מפקדו ומסר לו כי היציאה לקורס היא "על תנאי", כלומר, רק אם יהיה מקום פנוי. המבקש התאכזב מאוד מהודעה זו. הוא חש מועקה ולא ישן אותו הלילה. במצב דברים זה יצא המבקש למחרת אל הקורס. הוא אושפז בבית חולים בשל מועקה בחזה, עבר צינתור ובהמשך גם ניתוח מעקפים. כתוצאה מכך ביקש המבקש להכיר בו כנכה על פי חוק הנכים. המשיב דחה את תביעתו בקבעו כי לא התקיים אירוע חריג בשירותו המבסס קשר סיבתי על פי החוק. ועדת הערעור דחתה את ערעורו. היא הכירה בכך כי מצבים חריפים מיוחדים יכולים להוביל לאוטם שריר הלב. אולם, הוסיפה הוועדה, קשה לראות מה היה המתח הנפשי שהלחיץ את המבקש, וגם אם היה מתח קשה לראות במה היה כדי "אירוע חריג". המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה העקרונית שהתעוררה לכאורה בבקשה זו - והיא קיומו של קשר סיבתי משפטי בנסיבות בהן קיים יסוד סובייקטיבי של דחק עם רקע קונסטיטוציונלי וספק לגבי היסוד האובייקטיבי, הוכרעה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בדנ"א 5343/0 (פ"ד נו(5) 732 - פרשת אביאן). לאור זאת נראה כי אין ליתן רשות ערעור בנדון. אף לגופו של עניין, יש לדחות את הבקשה. ספק אם אכן עובדתית גרם האירוע הנ"ל למחלתו של המבקש. אולם גם בהנחה שהיה קשר סיבתי עובדתי, יש לבסס גם קשר סיבתי משפטי. גם אם המבקש עצמו מצוי היה בדחק סובייקטיבי, אין בנסיבות המקרה - אובייקטיבית - משום קשר סיבתי לשירות. ביקור מפקד בביתו של פקוד - ככזה - אינו אירוע שיש בו ייחודיות וממשות לשירות הצבאי ככזה. כך גם הודעה על שיבוץ בקורס "על תנאי".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אבינו ביבר ומורן שוחט למבקש, עוה"ד ירון בשן ושלמה פרידלנדר למשיב. 27.4.03).
רע"פ 1519/03 - שמעון סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש שעניינו הטלת מאסר במקום קנס, שנפסק נגד המבקש בגין עבירות הנוגעות להפרת זכות יוצרים, הפרת הוראה חוקית ואיומים (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בשורה ארוכה של עבירות הנוגעות להפרת זכויות יוצרים, ולהפרת הוראה חוקית. במסגרת הסדר טיעון חלקי, הודה המבקש והורשע ב-14 עבירות של הפרת זכויות יוצרים, ב-10 עבירות של הפרת הוראה חוקית, ב-4 עבירות של הצגת העתקה מפירה ומסחר, בעבירת האיומים, ובעבירת החזקת פריטים מטעים. בגדר הסדר הטיעון, התבקש בית-המשפט להטיל על המבקש 6 חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שרות, מאסר על תנאי וקנס בסכום שייקבע לאחר טיעון חופשי של הצדדים. בימ"ש השלום החליט לקבל את הסדר הטיעון, תוך שקבע כי הקנס יעמוד על 60,000 ש"ח ב - 60 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, או 10 ימי מאסר כנגד כל תשלום שלא ישולם במועד. המבקש והמשיבה ערערו כנגד שיעור הקנס וביהמ"ש המחוזי בבאר שבע החליט להעלות את סכום הקנס, ולהעמידו על 250,000 ש"ח, בתשלום אחד, או שנת מאסר תמורתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עניינה של הבקשה קביעת עונשו הספציפי של הנאשם, בהתבסס על ממצאים עובדתיים שנבחנו בשתי הערכאות הקודמות, ועל-כן אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". אף לגוף העניין, צדק ביהמ"ש המחוזי בהכרעתו. תופעת העבירות נגד הקניין הרוחני הגיעו לממדים רחבי היקף, המחייבים את רשויות אכיפת החוק, כמו-גם את מערכת בתי-המשפט, להקפיד כי תהיה הרתעה יעילה כנגד עבירות אלה. אין לומר כי לא היה מקום להטיל על המבקש מאסר במקום קנס, לאור החשש שמא לא יוכל לשלמו ויחוייב בעונש המאסר תמורתו. על-פי הממצאים הרוויח המבקש רווח ניכר, העולה באופן משמעותי על סכום הקנס שהוטל עליו. הפחתת גובה הקנס תשמש תמריץ לעבריינים להסתיר את הונם לפני גזר דינם, תוך העלאת אמתלות דומות.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אלעד כהן למבקש, עו"ד שמעון דולן למשיבה. 24.4.03).
בג"צ 7058/02 - סנ"צ נאתכו אכרם נגד רב ניצב שלמה אהרונישקי ואח'
*דחיית עתירה נגד שחרור משירות במשטרה מטעמי בריאות, על פי המלצות ועדה רפואית של המשטרה (העתירה נדחתה).
העותר גויס לשירות קבע במשמר הגבול ביום 16.10.77, ובתאריך 21.9.95 הוענקה לו דרגת סגן ניצב. בשנת 1996 ואח"כ בשנת 1999 התעניין העותר בפרישה מן החיל במסגרת מדיניות עידוד פרישה שהנהיגה המשטרה, אך הפרישה לא יצאה אל הפועל. עקב מחלתו הוצע לו תפקיד מינהלי, ובסופו של דבר, לאחר היעדרות ממושכת מחמת מחלה החליטה ועדה רפואית של המשטרה להפסיק את שירותו מ"טעמים רפואיים". בחודש ינואר 2002 עתר העותר לבג"צ וטען כי דין ההחלטה לשחררו מהשירות להתבטל, תוך שהוא מעלה השגות שונות באשר לסבירות ההחלטה ופגמים שנפלו בה. בעקבות שימוע שנערך לו אצל המפכ"ל הודיע ב"כ העותר לבג"צ כי הוא מבקש לחזור בו מהעתירה, תוך שמירת זכות שולחו לשוב ולפנות לביהמ"ש. בעקבות כך נדחתה העתירה. סמוך לאחר מכן הוגשה עתירה נוספת, בה חזר העותר על רוב טענותיו מן העבר בדבר חוסר סבירות ההחלטה לשחררו מהשירות. העתירה נדחתה.
העתירה הנוכחית זהה כמעט לחלוטין לעתירה קודמת שהוגשה על ידי העותר ונדחתה, ואף שב"כ העותר הכריז בשעתו על "שמירת זכויותיו" של שולחו לפנות בעתירה נוספת, אין מקום לעשות זאת כאשר לא מועלות טענות חדשות, ואין העותר מצביע על שינוי מהותי בנסיבות. כך או כך, דין העתירה להידחות גם לגופה. החלטתה של הוועדה הרפואית עליה מלין העותר, אינה עומדת לבדה הואיל וקדמו לה מספר דיונים ב"ועדת המוגבלים". זו בחנה את עניינו של העותר 3 פעמים, ומצאה כי הוא אינו יכול
להשתלב בתפקיד פיקודי. המאמצים למצוא עבור העותר תפקיד מינהלי לא נשאו פרי, ועל כן לא היה מנוס מפניה לוועדה הרפואית. ועדה זו גיבשה את המלצותיה להפסיק את שירותו של העותר. מדובר בהחלטה שהיא אמנם מינהלית, אך נסמכת על שיקולים מקצועיים, וככלל, נמנע ביהמ"ש מלהתערב בהחלטות מסוג זה.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד דוד אופק לעותר, עו"ד גב' יעל ברלב למשיבים. 19.5.03).
רע"א 3103/00 - עינת אקהוז נגד קצין התגמולים
*דחיית טענה שנתקיימו תנאי שירות מיוחדים בצבא שהביאו להפרעה נפשית של התובעת. * הקשר הסיבתי המשפטי בין תנאי שירות בצבא לבין נכותו של התובע (ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
המערערת גוייסה לצה"ל ביום 14.4.1993. נקבע לה פרופיל 97 הגם שאין חולק כי סבלה בעת גיוסה מהפרעה נפשית. עם גיוסה הוצבה לטירונות של שבועיים. לאחר מכן שובצה כאחות בלשכת הגיוס בתל השומר. במהלך שירותה, אושפזה מספר רב של פעמים בבתי חולים שונים. במהלך 1994 ניסתה לשלוח יד בנפשה. ביום 12.2.1995 הורד הפרופיל שלה ל-21 ויומיים לאחר מכן, שוחררה משירותה בצה"ל. המערערת פנתה למשיב בתביעה להכרה כנכה על פי חוק הנכים. לטענתה, הטירונות קשתה עליה בשל המשמעת והאימונים הקשים בתנאי משמעת. המשיב דחה את התביעה וקבע כי אין קשר בין מצבה של המערערת לבין שירותה. ועדת הערעור סמכה ידיה על קביעה זו וקבעה כי לא הוכחו תנאים אובייקטיביים שהביאו למחלה. אולם, הוועדה הוסיפה כי התנאים הסובייקטיביים מכריעים את הכף ואימצה חוו"ד רפואית לפיה ההפרעה הנפשית ממנה סבלה המערערת, הוחמרה עקב שירותה הצבאי, וזאת מנקודת ראותה הסובייקטיבית של המערערת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי השאלה שיש לבחון היא האם החייל הנדון עמד בפני מצבים קשים ובלתי שיגרתיים. מצבים אלו צריכים להיבחן במובנם האובייקטיבי ולא רק מנקודת מבטו הסובייקטיבית של החייל הנפגע. ביישומו של מבחן זה סברה דעת הרוב, כי לא הוכח מצב קשה או תנאי שירות אובייקטיביים המבססים קשר סיבתי משפטי אובייקטיבי. הערעור נדחה.
ועדת הערעור קבעה במפורש כי בבחינה אובייקטיבית, לא הוכחו תנאי שירות מיוחדים שהביאו למצבה של המערערת. על יסוד תשתית עובדתית זו, לא הוכיחה המערערת כל תנאי שירות מיוחדים שיש בהם כדי לבסס, אובייקטיבית, קשר סיבתי בין השירות ובין הנזק. אמת, נוכח הלכת אביאן (דנ"א 5343/00 פד"י נ"ו(5) 732), יש חשיבות למבחן הסובייקטיבי. בהתאם, אפשר להניח כי מצבה הנפשי של המערערת עוד טרם גיוסה ובוודאי במהלכו, הביא לכך שתנאי השירות החמירו את מצבה. בכך בוסס הקשר הסיבתי העובדתי. אולם, על פי הלכת אביאן, בנסיבות מעין אלה, יש לבחון גם את היסוד האובייקטיבי שעניינו התנאים המיוחדים והייחודיים של השירות הצבאי. בהקשר זה, לא הוכיחה המערערת כי היה בתנאי השירות אותה "ממשות" המספיקה לביסוס הקשר הסיבתי המשפטי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אורי רוזן למערערת, עוה"ד ירון בשן ושלמה פרידלנדר למשיב. 27.4.03).
ע.א. 3012/01 - נכסי צבי ויהודה טרכטמן בע"מ נגד טירת גוש 6195 כהנא בע"מ
*דחיית טענה של שיהוי והתיישנות בתביעת מקרקעין. *פירוש הסכם קומבינציה (הערעור נדחה).
המערערת (חברת טרכטמן) היתה הבעלים של מקרקעין ששטחם 20 דונם. ביום 17.6.75 חתמה חברת טרכטמן הסכם קומבינציה עם חברת הרשקוביץ (המשיבה
הפורמלית). ביום 10.1.78, חתמה חברת טרכטמן הסכם קומבינציה נוסף עם המשיבה (חברת כהנא). בסעיף 5 להסכם הקומבינציה עם כהנא, התחייבה חברת טרכטמן "להעמיד לרשות הקבלן שטח המהווה... דונם לצורך הקמת מבני התעשיה". ההסכם לא נקב במספר הדונמים. בהסכם כהנא נקבע, כי 2/3 מן המבנים שיוקמו יהיו בבעלותה של חברת כהנא. בעת ניהול המו"מ עם חברת כהנא ידעו הצדדים על תכניות העירייה לבצע הפקעה במקרקעין, בשטח המוגדר כחלקה זמנית 5 (להלן - חלקה 5). פורסמו הודעות הפקעה וחברת טרכטמן הצליחה לשנות את תכנית ההפקעה והעירייה החזירה יתרת שטח בן 960 מ"ר בחלקה 5 בליווי זכויות בנייה מוגדלות. חברת כהנא טענה, כי יש לחלק את השטח המוחזר על פי היחס בהסכמי הקומבינציה. חברת טרכטמן, לעומת זאת, טענה כי יש לרשום את השטח המוחזר כולו על שמה. עוד לפני פרוץ מחלוקת זו, נרשמו במרשם המקרקעין זכויותיהם של שלושת הגורמים, במסגרת ההליכים לביצוע פרצלציה במקרקעין. חברת טרכטמן טענה כי הרישום במרשם המקרקעין אינו מדוייק, משום שעל פיו חלקה 5 מתחלקת בין שלושת הגורמים לפי החלקים שבהסכמי הקומבינציה, בעוד שהסכמים אלה, לטענתה, אינם נוגעים לחלקה 5 שהיתה מיועדת להפקעה. חברת טרכטמן הגישה תובענה לתיקון רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה לתיקון הרישום. הערעור נדחה.
בין הטענות שהועלו ע"י חברת כהנא מצויות טענת התיישנות וטענת שיהוי. טענות אלה מבוססות על כך, שמעת כריתת ההסכם בשנת 1978 ועד הגשת התביעה בשנת 1997 עברו 19 שנים. טענות אלה אין לקבלן. רישום הזכויות נעשה בשנת 1986 ואין לראות בחלוף הזמן ממועד זה משום התיישנות של תובענה במקרקעין ואף לא משום שיהוי. לגופם של דברים צדק ביהמ"ש המחוזי בגישתו העקרונית כי תורף העניין מצוי בהסכמי הקומבינציה, ולפי הסכמים אלה אכן היה מקום לתקן את הרישום. נקודה נוספת, שהיא בעלת חשיבות, מצוייה בעצם מהות העסקה: המדובר בעיסקת קומבינציה שנהוג בה, כי הקבלן לוקח על עצמו את בניית המבנים ומקבל בתמורה חלק מן המבנים אותם בנה, כולל השטח עליהם הם בנויים. אין זה נהוג כי הקבלן ירכוש בעלות על שטחים נוספים שאינם צמודים לבניינים שלו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגרלד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד אורן שדמי וגב' לאה קלטנר לטרכטמן, עו"ד אריה חגאג לכהנא, עו"ד יעקב ברסלב להרשקוביץ. 3.4.03).
בש"פ 4453/03 - יוסף זוהר נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח אב ע"י בנו כאשר גירסתו של השותף לעבירה חלשה וטעונה "דבר לחיזוק" כבר בשלב זה ואין בידי התביעה "דבר לחיזוק" כנדרש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם ברצח אביו - בשיתוף עם מטפלו של האב, ד"ר ולנטין טוקילה (להלן: טוקילה) - כשמניעו לכך הוא להחיש את זכייתו בירושת האב. בזמן הרלוואנטי, סבל המנוח ממחלת ניוון שרירים סופנית, שבגינה נזקק לטיפול צמוד וחובר למכונת הנשמה. בכתב האישום נטען, כי ביום 12.4.02 בשעה 00:23 לערך, הגיע העורר לדירת אביו ברמת-השרון. בדירה נמצאו אבי העורר ומטפלו הצמוד, טוקילה. העורר ניגש למכונת ההנשמה של אביו וניתק את צינור ההנשמה, משהראה המנוח סימני התנגדות, קרא העורר לטוקילה לסייע לו. טוקילה נטל שמיכה וכרך אותה סביב ראשו של המנוח. כתוצאה ממעשיהם נפטר המנוח. מלכתחילה לא עורר מותו של המנוח כל חשד. אלא שבחודש דצמבר 2002 נעצר טוקילה לחקירה, כחשוד ברצח אשתו ואישה נוספת שבה טיפלה אשתו. במהלך חקירתו נשאל טוקילה על-ידי חוקריו אודות נסיבות מותו של המנוח. הגירסה שמסר בנושא זה השתנתה, שוב ושוב, במהלך החקירה, וגירסתו הסופית היתה כפי שצויין בכתב האישום
כאמור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצורה בה בוצע הרצח מצביעה על מסוכנותו של העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
האשמת העורר בעבירת רצח מבוססת על גירסת טוקילה. גירסה זו עברה, גלגולים שונים במהלך החקירה, וגם במתכונתה הסופית מעוררת היא קשיים. נכון הדבר, כי המועד לבירור מהימנות גירסתו של עד זה יגיע במהלך המשפט. אולם אף אם גירסתו תתקבל כמהימנה על-ידי ביהמ"ש, תהא היא טעונה "דבר לחיזוק", בהיות טוקילה שותף לדבר העבירה. בשאלה האם מקום שנדרשת תוספת ראייתית לשם הרשעה, יש צורך להצביע על קיומה כבר בשלב הדיון במעצר, הובעו דעות שונות. במחלוקת זו נראה כי הצורך לבחון בשלב הדיון בבקשת המעצר את דבר קיומה של תמיכה ראייתית עשוי להיות מושפע מעוצמתה (או מחולשתה) הלכאורית של הראייה הנתמכת. במקרה דנא, בו גירסת השותף לעבירה אינה ברורה ומעלה תמיהות, הצורך לעמוד על קיומו של "דבר לחיזוק" הוא גלוי וברור. אין בידי התביעה, לעת הזאת, "דבר לחיזוק" שהינו בעל כוח ראייתי העשוי להצדיק את המשך מעצרו של העורר. נראה, שהגם שקיימות ראיות לכאורה להאשמתו של העורר, אין אלה ראיות בעוצמה מספקת להצדקת מעצר.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד ד. ארד-אילון וש. דניאלי לעורר, עו"ד ט. פרי למשיבה. 3.6.03).
על"ע 5626/02 - עו"ד יהונתן בוטח נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א
*קביעה כי ביצוע עבירה של הטרדת עד ע"י עו"ד היא עבירה שיש עמה קלון וחומרת העונש המשמעתי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בדצמבר 93 בבימ"ש השלום בת"א בעבירה של הטרדת עד בנסיבות מחמירות, לאחר שנמצא, כי גבה, בנוכחות העד, תצהירים שהיו מנוגדים להודעת העד במשטרה, ובכך הפעיל לחץ על העד. ביה"ד המשמעתי המחוזי מצא, כי בעבירה שבה הורשע המערער יש משום קלון וגזר עליו 10 חודשי השעיה בפועל מן הלשכה ו - 14 חודשי השעייה על-תנאי. ערעור שהגיש המערער לביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין נדחה. המערער ערער לביהמ"ש העליון על הקביעה כי בעבירה יש משום קלון ועל חומרת העונש. הוא מבקש גם לערער על עצם הרשעתו בבימ"ש השלום. הערעור נדחה.
אחריותו הפלילית של המערער אינה עניין להליך בערעור זה ואין ביהמ"ש יושב כערכאת ערעור על הממצאים שנקבעו בפסה"ד החלוט, מכוחו הורשע המערער בפלילים. ואילו ככל שהדבר נוגע לערעורו בהליך המשמעתי נגדו, דין הערעור להידחות. המערער, בהיותו עו"ד המייצג חשוד בתיק פלילי, ביצע מעשה של הטרדת עד, אשר מסר הודעה מפלילה נגד לקוחו. די במעשה חמור זה ובנסיבות שבהן בוצע כדי להקים יסוד של קלון בעבירה בה הורשע המערער. לנוכח חומרת המעשים אף יש לדחות את הטענה, כי העונש המשמעתי שנגזר על המערער - ושאותו ממילא סיים לרצות זה מכבר - הינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 11.6.03).
בש"פ 5305/03 - מדינת ישראל נגד מועמר שלאעטה וסאלם אבו ריא
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של הברחת 20 ק"ג חשיש מלבנון (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הובאו לדין באשמת ביצוען של עבירות סמים בכך שהסכימו להבריח מלבנון לישראל כ-20 ק"ג חשיש. הם נעצרו לפני שביצעו את זממם. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיבים למעצר בית מלא והערעור נתקבל.
המשיבים הודו במעשים הנטענים בכתב האישום ואף שיחזרו את האירועים. חרף זאת, סבורים הסניגורים, כי מדובר בשני בלדרים תמימים, צרכני סמים אשר נקלעו למצוקה כלכלית קשה, שהתפתו להרוויח כסף קל וגם קיוו לקבל סמים לצריכתם. אכן, לשניים אין עבר פלילי, ואפשר שהם התפתו לביצועם של המעשים עקב המצוקה הכלכלית בה הם נתונים, והצורך להשיג את מנות הסם הדרוש להם לצריכתם. אך מדובר בייבוא של כ - 20 ק"ג חשיש לישראל, ומכוח הוראת המחוקק מתקיימת בעבירות הסמים חזקת מסוכנות, וככאלו הן מקימות עילת מעצר סטטוטורית. אך גם לולא אותה הוראה, צריך להיות נהיר לכל מי שמחמת בצע כסף או טובת הנאה אחרת נותן את ידו להפצתו של אותו נגע, כי הוא עלול לשלם על כך בשלילת חירותו. לא הוכחה עילה כלשהי המצדיקה לנהוג בעניינם של המשיבים אחרת.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' רחל מטר לעוררת, עוה"ד דרור מקרין, גב' איילת דואן ואחמד רסלאן למשיבים. 15.6.03).
בש"פ 5118/03 - מדינת ישראל נגד יורי אברוטין ושלמה קריספי
*היענות חלקית להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים, כדי לברר אם אפשר להקדים את מועדי שמיעת המשפט (בקשה להארכת מעצר ב-3 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיבים הואשמו בעבירה של רצח בכוונה תחילה על רקע של חוב משיב 2 למנוח. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ומאז עברו 9 חדשים, והמדינה מבקשת להאריך את המעצר ב-3 חדשים. עד כה קיים ביהמ"ש המחוזי 9 ישיבות, שבמהלכן נשמעו 51 עדים. אולם סיומו של המשפט נראה רחוק. בשלב זה אין לדעת כמה זמן תמשך ולא יהיה זה מופרז להניח שתידרשנה עוד מספר הארכות מעצר עד שתינתן ההכרעה הסופית. הבקשה נתקבלה בחלקה.
עקב העומס המוטל על בתי המשפט, גבר בשנים האחרונות והתעצם זרם הבקשות שמגישה המדינה להארכת מעצרם של נאשמים מכוח סעיף 62 לחוק. אסור שהשימוש בסעיף 62 ייהפך לשימוש שבשגרה, ואסור גם לדרוש מנאשמים לשלם בחרותם על הקשיים המערכתיים עמם מתמודדים בתי המשפט. עם זאת, עוסק התיק דנא במסכת עובדות חמורה ביותר, וככזו היא מסוג המקרים החריגים להם נועד סעיף 62 לתת מענה. אולם, ככל שמתארך המעצר, גובר משקלה של זכות הנאשם להתהלך חופשי. מכאן, שכאשר צפוי כי בקשת מעצר ראשונה עתידה להיות חוליה ראשונה בשורה של בקשות נוספות מסוגה, יהיה זה נכון להקדים את ההחלטה בדבר שחרור הנאשם לחלופת מעצר ראויה. כך יש לנהוג גם בעניינם של המשיבים. עם זאת, יהיה נכון לאפשר למדינה לפנות לבימ"ש קמא, כדי לבקשו לקבוע מועדים נוספים וקרובים לשמיעת המשפט, שיהיה בהם כדי לקדם את הדיון התקדמות של ממש. אם ביהמ"ש המחוזי יתקשה לעשות זאת, יוכלו המשיבים להשתחרר ממעצרם בחלופת מעצר ראויה. לפיכך הוארך המעצר ב-30 יום בלבד.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' נעמי כץ למבקשת, עוה"ד גב' רפאלה שפריר ומשה מרוז למשיבים. 23.6.03).
בש"ם 4283/03 - דן כוכבי, עו"ד נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רחובות ואח'
*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור כאשר בטעות הוגשה בקשת רשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש נקט בטעות בהליך של בקשת רשות ערעור, במקום להגיש ערעור בזכות, על החלטת ביהמ"ש לעניינים מינהליים, ובקשת הרשות לערער שהגיש נדחתה בשל כך. זמן קצר לאחר שקיבל את
ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות לערער, הגיש בקשה להארכת מועד להגיש ערעור. הבקשה נתקבלה.
אכן, ההליך בבימ"ש קמא היה הליך של עתירה מינהלית, אשר על פי הדין המפורש ניתן להגיש ערעור על פסק דינו ולא בקשת רשות ערעור. אך בקשת הרשות לערער הוגשה בתוך תקופת המועדים הקבועה בדין להגשת ערעור. מכך עולה, כי המשיבים כולם הועמדו, בתוך התקופה האמורה, על כך שהמבקש אינו משלים עם פסק דינה של הערכאה הקודמת, וכי הוא מבקש לתקוף פסק דין זה. במצב זה, לא גיבשו המשיבים ציפיה לכך שלא יוטרדו בהליך ערעורי כנגד פסק דינה של הערכאה הקודמת. לכך מצטרפת טעותו של המבקש, אשר אף כי לא באה על רקע אי בהירות בדין, עולה מן הנסיבות כי היתה טעות בתום לב.
(בפני: הרשם שחם. 25.6.03).
בש"פ 4840/03 - מרדכי גאלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רכישת נשק גנוב מצה"ל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושלושה אחרים הואשמו בעבירה של רכישת נשק. לפי הנטען בכתב האישום רכשו העורר ואחיו מידי שרון ברנשטיין ויוסי טוויל (להלן-"המוכרים") שלושה מקלעים מסוג מא"ג שנגנבו מבסיס צה"ל. הערכאות קמא הורו על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הפרשה עניינה עיסקה של רכישת נשק שנגנב מצה"ל. מדובר במקלעים - ולא בכלי נשק קטנים, כאקדחים - וברור לכל אדם בר דעת שאינם רכושו של אדם פרטי אלא של צה"ל וכי העברתם מיד ליד ובתמורה היא עיסקה בלתי חוקית. מדובר בכלי נשק התקפיים ויש רגליים לסברה שמטרת גניבתם מצה"ל ומכירתם לא היתה שימוש פלילי "רגיל" אלא פעילות חבלנית עויינת. מעשי עבירה בנשק מעידים על מסוכנותם של העבריינים; קל וחומר בכלי נשק כאלה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד צבי אבנון לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 22.6.03).
בש"פ 5309/03 - מדינת ישראל נגד איהאב מסרי
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים בעבירות של סיוע לרצח ונשיאת נשק (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בעבירות של סיוע לרצח, עבירות בנשק, קשירת קשר לביצוע פשע ואי מניעת פשע. בכתב האישום נטען, כי על רקע סכסוך דמים בין משפחות בעיר נצרת, ובעקבות רציחת בן-דודו של המשיב, הוחלט להמית שניים מבני המשפחה היריבה. את זממם הוציאו הקושרים לפועל כאשר ירו לעבר שני אחים מהמשפחה היריבה וכתוצאה מהירי נגרם מותו של אחד האחים, וכן נפצעו מספר אנשים שנקלעו לזירה, וביניהם שני ילדים. המשיב לא נטל חלק בירי, אלא נצטווה להישאר עם נשי המשפחה וילדיה כדי לשמור עליהם מפני מעשה נקם, ולצורך זה היה מזויין באקדח. בדצמבר 2002 הורה ביהמ"ש המחוזי בנצרת על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים מיום הגשתו של כתב-האישום, עותרת המדינה להאריך את המעצר ב-3 חדשים. הבקשה נדחתה.
עד כה קיים בימ"ש קמא 7 ישיבות בהן נשמעו 31 עדי תביעה, וביחס ל-18 אחרים הסכימו הצדדים להסתפק בהגשתם של מסמכים בכתב. התביעה מתכוונת להעיד כ-83 עדים. בהערכה זהירה ניתן לקבוע כבר עתה, כי לא זו בלבד שתקופת המעצר המבוקשת לא תספיק, אלא שאף תידרשנה תקופות נוספות. תוצאה זו נגרמה בעטיו של העומס המוטל על בימ"ש קמא. אך מנגד ניצבת הוראתו של המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים,
ואותה יש לשאוף לקיים כלשונה, כך שסעיף 62 לחוק ייתן מענה למקרים החריגים בלבד, ואסור לו לשמש פתרון למצוקות מהן סובלת מערכת המשפט. לפיכך יש לשחרר את המשיב בתנאים ובחלופת מעצר.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גלי פילובסקי למבקשת, עו"ד ששון בר עוז למשיב. 22.6.03).
ע.פ. 7167/02 - גאנדי ריאבקין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שילם למתלוננת סכום של 70 ש"ח מתוך כוונה לקיים עמה יחסי מין, אך היא נטלה את הכסף ונמלטה. לאחר כחודשיים פגש בה המערער והשניים הלכו לדירת המתלוננת לאותה מטרה. המערער לא בא על סיפוקו, ודרש מהמתלוננת את הכסף ששילם לה. על רקע זה התפתח ויכוח בין השניים, שבהמשכו בעט המערער באבר מינה של קורבנו, חבט בה באגרופיו, ולבסוף החדיר את שתי אצבעותיו לעיניה ואמר לה: "עשיתי אותך עיוורת". ואכן, המתלוננת התעוורה באחת מעיניה, ובעין השניה נפגמה הראייה בצורה קשה. המערער הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה, והוא טען כי לא התקיימה בו הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירה זו. ביהמ"ש המחוזי דחה טיעון זה, ולאחר שהרשיע את המערער בעבירה שהואשם בה גזר לו 15 שנות מאסר, וכן חייב אותו לפצות את המתלוננת בסכום של 50,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום, וביניהן, שלאחר התקיפה הוא אמר למתלוננת: "עשיתי אותך עיוורת". אם נותר ספק אם המערער אכן התכוון לתוצאה זו דווקא, אין כמו עדותה של המתלוננת כי גם בטרם פגע המערער בעיניה הוא אמר לה: "אני אעשה אותך עיוורת, אני אראה לכל הבחורות איך שאני אעוור אותך". כך שדינו של הערעור על ההרשעה להידחות, וכך גם ערעור על העונש. מקרה זה ראוי לגזירתו של העונש המירבי שקצב המחוקק לצדה של העבירה. לעתים רחוקות מפגין יצור אנוש, זדון ורשעות מן הסוג שנגלו בתיק זה. זהו ביטוי נוסף לאלימות הקשה שפשתה בשנים האחרונות כנגע בחברה הישראלית, וכדי להקטין את ממדיה מצווים בתי המשפט להכביד את ידם על מבצעיהן של עבירות מתחום זה.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד מיכאל גנס למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 9.6.03).
מ"ח 5208/03 - יהונתן סוקוסאן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*דחייה על הסף של בקשה למשפט חוזר, כאשר הנאשם לא התייצב לריצוי עונשו ולדיון בביהמ"ש בבקשתו (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות של אינוס ומעשה מגונה, וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה, כמו גם בקשתו לדיון נוסף. עתה הוא מבקש משפט חוזר בטענה כי נגרם לו עיוות דין, הואיל והמשטרה לא ניסתה להגיע לחקר האמת, ומכל מקום החוקרים לא הקריאו לו את אמרותיו בטרם נדרש לחתום עליהן, ולמעשה ניצלו את העובדה כי השפה העברית אינה שגורה בפיו. הבקשה נדחתה הן על הסף והן לגופה.
על הסף - הואיל והמבקש לא התייצב לריצוי עונשו ומשטרת ישראל טרם הצליחה לאתרו. משמעות התנהגותו של המבקש היא כי אינו מציית להחלטות שיפוטיות, ודי בעובדה זו לעתים כדי לשלול את זכותו לסעד. לגופה - טענותיו של המבקש בבקשתו למשפט חוזר, הן למעשה שיחזור מלא של טיעוניו במשפטו בפני הערכאה הראשונה. טענות אלו נדונו בהרחבה לגופן, אך לא זכו לאמונו של ביהמ"ש.
(בפני: השופט א. לוי. 23.6.03).