עש"ם 10728/02 - עלי אסדי נגד נציבות שירות המדינה
*החלטת בי"ד משמעתי שלא לפסוק הוצאות משפט לטובת נאשם שזוכה בדין. *תחולת סעיף 80(א) לחוק העונשין בזיכוי ע"י בי"ד משמעתי(הערעור נדחה).
א. ביום 23.4.2001 הוגשה נגד המערער, ששימש במועד הרלוונטי ממונה על החינוך הערבי במשרד החינוך, תובענה המייחסת לו ביצוע עבירה של הטרדה מינית, באירוע אשר התרחש, לפי הנטען, בשנת 1996. במסגרת פרשת התביעה נשמעו מספר עדויות והוצגו מסמכים שונים. בין העדויות היתה עדות המתלוננת ועדות אחותה, לה סיפרה המתלוננת על האירועים רק סמוך להגשת התובענה. בסיום פרשת התביעה טען בא-כוחו של המערער טענת "אין להשיב לאשמה" ובית הדין קבע כי האשמה לא הוכחה אף לכאורה וזיכה את המערער. את החלטתו שאין להשיב על האשמה ביסס בית הדין בעיקר על ניתוח עדותה של המתלוננת. הוא קבע כי העדות היתה רצופה סתירות והעלתה תהיות רבות באשר לסבירותה ואמינותה. בית הדין ציין כי יש להתחשב בעובדה שעדות המתלוננת נכבשה זמן רב, והיא החליטה להגיש תלונתה נגד המערער סמוך לאחר שהחלו דיונים במשרד החינוך בנוגע לרמת תפקודה המקצועי, והמערער המליץ כי אם לא תשתתף בישיבות שהוא מקיים ייפתח נגדה הליך משמעתי.
ב. בעקבות זיכויו, הגיש המערער בקשה לתשלום הוצאות הגנה, בהתאם לסעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת). בית הדין דחה את הבקשה. בהחלטתו קבע בית הדין כי בשים לב להיקף הראיות שעמד בפני התביעה במקרה זה, אין לומר שלא היה יסוד להגשת התובענה. בית הדין בחן בנוסף האם יש להיעתר לבקשה לתשלום הוצאות ההגנה מן הטעם הקבוע בסעיף 80(א) לחוק העונשין, כאשר קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". לשם כך הסתמך בית הדין על הפרשנות שניתנה לסעיף 36 בעש"מ 85/01 (סביר ס' 4), לפיה, ראוי לפרש את סעיף 36 כמאפשר פסיקת הוצאות גם כאשר "קיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בית הדין קבע כי לא נמצאו בעניין שלפנינו נסיבות מיוחדות כאלה. לפיכך דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ג. לא בנקל יתערב בית המשפט שלערעור בהחלטת הערכאה הדיונית בשאלת התקיימות העילה של "היעדר יסוד להגשת התובענה". זאת, כיוון שלערכאה הדיונית יש יתרון בקביעת שאלת ההוצאות הואיל ויש לה הזדמנות להתרשם מחומר הראיות באופן בלתי אמצעי. רק במקרים בהם קיים נימוק מיוחד יתערב בית המשפט שלערעור בהחלטת הערכאה הראשונה בשאלת ההוצאות. המקרה שלפנינו אינו מן המקרים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור לפסיקת הוצאות.
ד. העילה הקבועה בסעיף 36 לחוק, לפיה ישולמו הוצאות ההגנה אם יוכח כי "לא היה יסוד להגשת התובענה", אינה מתקיימת בעניין שלפנינו. אין בעובדה שהמערער זוכה לאחר פרשת התביעה כדי לקבוע שלא היה יסוד לאשמה. ישנם מצבים בהם לא יתעורר כל צורך בפרשת ההגנה, הואיל ואירועים שקרו במהלך פרשת התביעה שינו את מערך הראיות והובילו למסקנה שהתביעה לא תוכל לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש. אין הדבר משול בהכרח למצב בו מלכתחילה, עיון בראיות התביעה "על פניהן", מוביל למסקנה לפיה תובע סביר היה מסיק כי הזיכוי צפוי מראש. כך היה גם בעניין שלפנינו. בשלב ההכרעה בשאלה האם יש להגיש כתב אישום, עמדה, במידה רבה, גירסתה של המתלוננת אל מול גירסת ההכחשה של המערער, ולכן, ראתה התביעה לנכון להעביר את ההכרעה לבית המשפט. בנסיבות אלה, אין לומר שלא היה מקום מכל וכל להגיש את התובענה בשל היעדר יסוד ראייתי. אמנם, המתלוננת כבשה את תלונתה זמן רב, אך, ככלל, אין לומר שעצם העובדה שהעדות נכבשה יש בה כדי לשלול את אמינותה עד כי יש למנוע בהכרח את הגשת התובענה.
ה. אשר לעילה הקובעת כי ניתן להורות על תשלום הוצאות אם היו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - עילה זו, שאינה נכללת במפורש בחוק, היא מטבע הדברים חלשה יותר. יש לעשות בה שימוש מצומצם. אין המקרה שלפנינו מסוג המקרים המעוררים את הצורך לעשות שימוש בעילה זאת. על בית המשפט לבחון, בכל מקרה לגופו, האם היו שיקולים המצדיקים את תשלום ההוצאות ומה משקלם של שיקולים אלה אל מול האינטרס הציבורי שלא להרתיע מפני העמדה לדין. בחינת שיקולים אלה ואיזונם במקרה שלפנינו מובילה למסקנה שאין לקבל את הערעור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה.3.3.03).
ע.א. 763/01 + 17/01 + 9425/00 + 7338/00 - תנובה... בע"מ נגד המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו ואח'
* ע.א. 763/01 + 17/01 + 9425/00 + 7338/00 - הפרת הסכם וחובת נאמנות המצדיקה ביטול הסכם והתקשרות בין תנובה לבין מחלקי חלב. *חיוב תנובה לשלם למחלקים פיצוי עבור הפקעת "קווי החלוקה" מהמחלקים ושיעור הפיצוי. *אי הצגת השיקים המקוריים בגילוי מסמכים והשלכת עובדה זו(מחוזי ת"א - ת.א. 763/96 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם והערעורים הנגדיים נדחו).
א. שני מחלקי חלב (להלן: המחלקים) הפעילו שני "קווי חלוקה" מטעם תנובה. יחסיהם של המחלקים ותנובה הוסדרו בחוזים. מעמדו של המחלק נקבע כעוסק עצמאי. המחלק נטל על עצמו אחריות לחלוקת החלב ובתמורה הובטח לו תשלום שבעה אחוזים מסכום הפדיון. נקבע שהמחלק הוא האחראי הבלעדי לגביית הכספים; שהגבייה תבוצע מידי יום ביומו; שהגביה תהיה רק בקבלת כסף מזומן; וכי המחלק יפקיד בקופת תנובה, מידי יום ביומו, את מלוא הפידיון היומי.
ב. החל במועד מסויים בשנת 1994 ובמשך חודשים מספר, החלו המחלקים נוהגים בניגוד להסכם. במקום להפקיד את הפידיון היומי, מידי-יום-ביומו, בקופת תנובה, מסרו השניים - כל אחד מהם לעצמו - חלק מן המזומן לידי אחד בשם צבי וולינסקי, איש הקשר שלהם והממונה עליהם מטעם תנובה, כנגד שיקים דחויים שנמשכו בידי אחד בשם רוסו, אדם שהמחלקים לא הכירו כלל. השיקים של רוסו לא כובדו, וכך נוצרו למחלקים יתרות-חובה - המחלקים טוענים כי עשו את אשר עשו לפי הוראותיו של וולינסקי ובלא שהם-עצמם הפיקו מכך כל טובת הנאה. תנובה הודעה לכל אחד מהמחלקים שלנוכח הפרת ההסכם וחובת הנאמנות שהוא חב לתנובה, מפסיקה תנובה לאלתר כל קשר עימו.
ג. המחלקים תבעו את תנובה לדין, ובית-המשפט המחוזי פסק כי הם לא הפרו חובת נאמנות אשר חבו לתנובה; כי אמנם הפרו את החוזים אך הפרה לא יסודית; כי תנובה לא רשאית היתה לבטל את החוזים לאלתר כפי שביטלה אותם; וכי על תנובה לפצות את המחלקים כשוויו של קו החלוקה. בית המשפט קבע על-פי חוות-דעת מומחים, את שווי קווי החלוקה. בית-המשפט קבע עוד כי המחלקים זכאים לפיצוי גם בעילה שבעשיית עושר ולא במשפט. זאת משום שניתוק הקשרים עם המחלקים ונטילת זכויות החלוקה לעצמה. היתה שלא כדין. מכאן שעל תנובה לשלם למחלקים פיצוי בגובה הרווחים שנפלו לידיה מניתוק הקשר ועד פסה"ד. פסק בית-המשפט למחלקים פיצויים בגין עוגמת נפש. הערעורים של תנובה נתקבלו חלקית וערעור המחלקים נדחה.
ד. סעיף 48 לחוזה הטיל על המחלקים חובת נאמנות כלפי תנובה בכל הנוגע לקבלת התמורה עבור התוצרת הנמכרת, ולהעברתה של התמורה, במזומן, לתנובה. לפי הוראות החוזה, הפרתה של חובת הנאמנות התירה לתנובה לנתק את הקשרים לאלתר עם המחלקים. המחלקים הפרו באורח שיטתי ובוטה את החוזים שלהם עם תנובה, ובמשך חודשים אחדים ביצעו, באורח חד-צדדי ושלא-כדין, פעילות שניתן לכנותה "נכיון שיקים" על חשבון תנובה. בעשותם מעשים אלה הפרו המחלקים הפרה גסה חובת נאמנות שהם
חבו בה על-פי החוזה כלפי תנובה. טענת המחלקים היא, כי פעלו על-פי הוראותיו של וולינסקי, וכי לתומם סברו שממלאים הם אחר רצונה של תנובה. טענה זו אין בה ממש. כל אדם סביר היה מבין מעצמו כי מטרת הפעולות של החלפת מזומן בשיקים דחויים שנמשכו בידי פלוני אנונימי, אין הן פעולות הנעשות על דעתה של תנובה ואין הן לטובתה.
ה. מערכת היחסים שבין תנובה לבין המחלקים - יחסים שבין יצרן לבין מפיץ - הקימה ובנתה יחסי אמון ונאמנות גם בהיעדר חיוב חוזי מפורש. בהפרת חובת נאמנות לבר-חוזית זו הפרו המחלקים הפרה יסודית את חוזה ההפצה, ובכך חשפו עצמם לביטול החוזה בידי תנובה. משנקבע כי במעשיהם הפרו המחלקים חובת נאמנות שחבו כלפי תנובה, מתבקשת המסקנה - בנסיבותיה של ההפרה - כי חוזה ההפצה הופר "הפרה יסודית" שהצדיקה קטיעתו המיידית. משנמצא כי תנובה פעלה כדין ובגידרי סמכותה כאשר שביטלה את חוזי ההפצה, אין המחלקים זכאים לסעד שבעשיית עושר ולא במשפט.
ו. מלבד הפיצוי בגין הרווחים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט קבע ביהמ"ש המחוזי פיצוי למחלקים עבור "קווי החלוקה". תנובה טוענת: ראשית כל, כי אין המפיצים זכאים כלל לפיצוי בשל הפסקת הקשרים ביניהם לבין תנובה; שנית, ולחלופין, אין המפיצים זכאים לפיצוי כשוויו של קו החלוקה אלא לפיצוי ששומתו תהא על-פי הרווחים שנמנעו מהם לו קיבלו התראת-חודשים מוקדמת, כמקובל, על הפסקת חוזי ההפצה. הזכות הקנויה למפיץ כלפי היצרן אינה "זכות קניין" כהוראתו המקובלת של המושג "זכות קניין". בה-בעת ניתנו בזכות סימנים של "מעין-קניין". בענייננו נקבעו במפורש בחוזה כללים של פיצוי במקרה של הפסקת ההתקשרות. על פי ההסכם זכאים המחלקים לפיצוי (קנייני). הסעיף המעניק את זכות הפיצוי אינו מבחין בין דרכי סיום החוזה לבין העילות לסיום החוזה, ולכאורה חלות הוראותיו גם על סיום חוזה שמקורו בהפרת נאמנות. לפי החוזה הפיצוי הוא שוויו של קו החלוקה. כך הועדפה שיטת הפיצוי של שווי קו על פני שיטת פיצוי הנבנית על הודעה מוקדמת ועל פיצוי המוערך על-פי אורכה של אותה תקופה.
ז. נותרה שאלה שעניינה הערכת שווי קווי החלוקה של כל אחד מן המחלקים. חוות-דעת של מומחי שני הצדדים קבעו כי יש לאמוד את שוויו של קו חלוקה כהיוון ההכנסות הצפויות למחלק במשך עשר שנים, ובית-משפט קמא אימץ אומדן זה. אכן, היוון רווחים למשך עשר שנים נראה היוון מופרז, ואולם, אם המומחה מטעם תנובה סבר כי תקופה של עשר שנים מהווה מדד ראוי לשומת שוויו של קו, אין להתערב במימצא שקבע על-פיו בית-משפט קמא. בהתאם לפסק-דין (חלקי), הגיש מומחה מטעם המחלקים, חישובים שעניינם שוויים של קווי החלוקה ליום פסק-הדין, לפי הבסיס האמור. תנובה סברה כי חישובים אלה מוטעים. על-יסוד המיסמכים שהוגשו פסק בית-משפט קמא את גובה הפיצוי. תנובה טוענת כי הפסק נעדר הנמקה כנדרש, כי נפסק ללא קיומו של דיון, ללא שמיעת טיעונים ובלא שניתנה לתנובה אפשרות לחקור את המומחים על חוות-הדעת שנתנו. בכך תנובה צודקת ויש להחזיר לביהמ"ש קמא את התיק לשוב ולדון בנושא זה.
ח. התעוררה שאלה של קיזוז היתרות השליליות. בית-משפט קמא לא התיר לתנובה להגיש כראיה את השיקים של רוסו, וכנדרש מכך לא ניתן לתנובה לקזז את חובות המחלקים משווי קווי החלוקה שתנובה חוייבה בתשלומם. טעם הדבר: שיקים אלה לא הוצגו בשלב גילוי המיסמכים, והצגת העתקיהם לא היתה מספקת על-פי כלל הראיה הטובה ביותר. בעניין זה יש לקבל את הערעור. ראשית לכל, בתצהיר גילוי המיסמכים
בענייננו נזכרו, על דרך ההכללה, המיסמכים שהוגשו בגילגולו הקודם של התיק (והמדובר היה בעשרות שיקים). שנית, בענייננו קם הצורך המהותי להציג את השיקים כראיה - לצורך קיזוז - רק לאחר שנקבע כי תנובה חייבת לפצות את המחלקים כשווי קו החלוקה. בנסיבות אלו חלות הוראות חוזה החלוקה, הקובע מנגנון מיוחד לקיזוז חובותיו של המחלק לתנובה. גם בעניין זה ישוב בימ"ש קמא וידון בעניין גובה הקיזוז.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גרוניס. החלטה - השופט חשין. עוה"ד תמר גולן, שי תקן, משה וקרט וגב' אסנת שומרוני-ברנשטיין למערערת, עוה"ד משה מנשה יהודה, עמית פינס וארז רוזנטל למשיבים. 2.3.03).
ע.פ. 3978/02 - סימון אלכסנדר דניאלוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש. *הפעלת מאסר על תנאי(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8008/01 - הערעור נדחה).
א. המערער קיבל ביום 5.1.01 חופשה מן הכלא. הוא לא שב מן החופשה בתום התקופה של 48 שעות. ביום 8.1.01, מעט לאחר שעת חצות, בוצע שוד של מכונית באחד מרחובותיה של באר-שבע. השודד היה רעול פנים ואיים בסכין על בעל המכונית. השודד נכנס למכונית ונמלט מן המקום. בצהרי יום המחרת, נעצר המערער כשהוא מנסה להיכנס למכונית ובידיו מפתחותיה. במהלך המעצר השליך המערער מידיו סם קנבוס במשקל 13 גרם. המערער הודה בעובדות לעניין העבירות של החזקת סם לצריכה עצמית ובריחה ממשמורת חוקית. בבית משפט קמא נשמעו הוכחות לגבי העבירה של שוד מזויין, והוא הורשע גם בעבירה זו. בית המשפט המחוזי השית על המערער 3 שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. נוסף לכך הופעלו 4 מאסרים מותנים, של שנתיים, שנה, 10 חודשים ו-9 חודשים שמהם יצטברו שלוש שנות מאסר, כך שעל המערער לרצות 6 שנות מאסר בפועל. עוד נקבע, כי 6 השנים ירוצו במצטבר למאסר אותו ריצה המערער. הערעור נגד ההרשעה בעבירת השוד ונגד חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה בעבירת השוד - תעודת הזיהוי של הנשדד ומשקפיו היו במכונית בעת השוד, והם נמצאו בכיסו של המערער; טביעות אצבע של המערער נמצאו במכונית וכן על סכין של הנשדד, שלדבריו השאירה במכונית; מפתחות המכונית היו בידי המערער בעת שניגש למכונית, זמן קצר מאוד לפני מעצרו. בעת חקירתו במשטרה שתק המערער, פרט לכך שטען, כי את הסכין שנמצאה במכונית ועליה טביעת אצבעותיו לא ראה קודם לכן. הסניגור מצביע על דבריו של הנשדד בחקירתו הנגדית, כי אין הוא יכול לומר אם המערער הינו השודד, וכי לפי מימדיו של המערער אין הוא נראה כשודד. חרף זאת, רשאי היה בית משפט קמא להרשיע את המערער. ראשית, השוד ארע בחצות הלילה; שנית, ארוע כאמור הינו טראומטי מעצם טיבו ויכול בהחלט להשפיע על יכולת הזיהוי של הנשדד; שלישית, העובדות שצויינו בענין תעודת הזיהוי של הנשדד ומשקפיו, מפתחות המכונית וטביעות האצבע של המערער, נותרו בלא הסבר מספק ואמין מצידו של המערער. לפיכך, דין הערעור על ההרשעה בעבירה של שוד להידחות.
ג. אשר לעונש - המדינה הסכימה, כי לא היה זה מן הראוי להפעיל את המאסר המותנה של תשעה חודשים מן הטעם שתקופת התנאי פקעה לפני ביצוע העבירות. בא כוח המערער מיקד את טענותיו באשר להפעלתו של המאסר המותנה הנוסף בן שנה אחת. בגזר הדין שבו הוטל מאסר זה נקבע, כי התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה בניגוד לסימן ה1 לפרק י"א של חוק העונשין. סימן ה1 כולל, על פי כותרתו, עבירות בקשר לרכב. טענת המערער היא שבתיק הנוכחי הוא לא הורשע בעבירה ברכב, שכן ההרשעה הרלוונטית הינה בעבירה של שוד מזוין. ברם, בעת קביעת עבירת התנאי, לא הסתפק בית המשפט בנקיבה של הסימן המסוים שבחוק העונשין, אלא לכל העבירות ברכב, או כלפי רכב.
עבירת השוד כוללת אלמנט של גניבה. גניבת רכב הינה עבירה לפי סעיף 413ב לחוק, הכלול בסימן ה1, שבעבירה באה בגדר עבירות התנאי.
ד. הגם שנמצא כי עונש המאסר המותנה של תשעה חודשים הופעל בטעות, אין בכך כדי להביא לשינוי בתוצאה הסופית שבגזר הדין, שכן העונש האמור של תשעה חודשים הופעל בחופף. המערער הורשע בעבר בעבירות מסוגים שונים, כולל עבירות של גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות, התפרצות, החזקה של סם מסוכן ובריחה ממשמורת חוקית. השוד בוצע לאחר שהמערער לא חזר מחופשה שניתנה לו ממאסרו. עוד מסתבר, כי אין זו הפעם הראשונה שהמערער מורשע בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. על רקע כל אלה, אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד אמיר מורשתי למערער, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 4.3.03).
רע"א 1426/03 - נאסר בלאל ואח' נגד שולי אברג'יל
*ההוראה שאין להגיש למומחה רפואי בתאונת דרכים חוות דעת רפואית של המוסד לביטוח לאומי, חלה גם על חוות דעת שנערכה לפני התאונה (הבקשה נדחתה).
המשיבה נפגעה, לטענתה, בתאונת דרכים ובבית משפט השלום בירושלים מתנהלת תביעת פיצויים שהגישה בעקבות התאונה. בית המשפט מינה מומחה בתחום האורטופדיה לבדיקת המשיבה. המבקשים העבירו למומחה, בין היתר, תיעוד מוועדות רפואיות שליד הביטוח הלאומי, אשר בדקו את המשיבה עוד טרם התאונה במסגרת תביעה שהגישה לקבלת קצבת נכות כללית. בעקבות בקשת המשיבה, פסל בית משפט את מינויו של המומחה, אליו הועבר התיעוד האמור, ומינה מומחה אחר תחתיו, תוך שהוא מציין כי אין להציג בפניו את התיעוד האמור, בשל היותו חוות דעת אסורה בהגשה בתביעות המתנהלות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המבקשים ביקשו לערער על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, וזה דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראשית, אין בבקשה שאלה המצדיקה רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. שנית, אין מקום להבחין בין חוות דעת של המוסד לביטוח לאומי שנערכו לאחר תאונת הדרכים, אשר אין מחלוקת שהינן אסורות בהצגה בפני המומחה מטעם בית המשפט, לבין חוות דעת כאלה שנערכו לפני התרחשות תאונת הדרכים. על פי סעיף 6א(א) בחוק הוכחת כל עניין שברפואה תעשה על ידי מומחה מטעם בית המשפט. בגדר הוראה זו כלולות גם קביעות ביחס למצבו הרפואי של הנפגע עובר להתרחשות תאונת הדרכים. על כן, גם הוכחתו של מצב רפואי קודם לתאונת הדרכים תתבצע בדרך בה מוכח כל עניין שברפואה בתביעות המתנהלות לפי החוק.
(בפני: השופט אור. עו"ד צבי יעקובוביץ למבקשים. 27.2.03).
בש"פ 883/03 - מחמוד נאדי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשחרור בערובה לאחר שביהמ"ש קבע כי אין על הנאשם, שהסיע מחבל מתאבד לדולפינריום, להשיב לאשמה של רצח וגרימת חבלה אלא כ"מסייע" לאותן עבירות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בחודש יוני 2001 התבקש העורר להסיע אדם שלטענתו הוצג בפניו כאזרח ירדני המבקש למצוא עבודה בישראל. בדיעבד התברר, שאותו אדם היה מחבל אשר פוצץ את עצמו ברחבת הדולפינריום בתל-אביב, וגרם למותם של 21 בני אדם ופציעתם של רבים אחרים. לטענת המשיבה, הבחין העורר במהלך הנסיעה בבליטה שיצרה חגורת הנפץ על בטנו של המחבל, וגם לתודעתו חדרה ההכרה כי אין מדובר באדם התר אחר עבודה. לעורר יוחסו עבירות רצח, חבלה בכוונה מחמירה, ושהייה בישראל שלא כדין, אולם משהסתיימה שמיעתן של ראיות התביעה, פטר ביהמ"ש את העורר מלהשיב לאישום בעבירות רצח וגרימת חבלה בכוונה מחמירה,
ונדרש להשיב על אותן עבירות כ"מסייע". בעקבות כך, ביקשה ב"כ העורר לשוב ולעיין בהחלטה לעצור את העורר, וזאת משני טעמים: חלוף הזמן מאז החל המעצר, והכרסום שחל בראיות המשיבה ואשר מצא את ביטויו בהחלטת בית המשפט לפטור את העורר מלהשיב לעבירות המקוריות. בית המשפט המחוזי בקשה זו והערר נדחה.
בית משפט קמא לא היה צריך לעסוק בהערכתן של ראיות שכבר נשמעו, והוא גם היה פטור מלקבוע אם יש ממש בטענות העורר בדבר כרסום שחל בגירסת המשיבה, שכן, המותב הדן בכתב האישום לגופו, ואשר לו היה היתרון להתרשם באופן ישיר מהעדים שהופיעו בפניו ומהראיות שהוגשו לו, מצא כי יש מקום לחייב את העורר להשיב לשתי עבירות חמורות של סיוע לרצח ולחבלה בכוונה מחמירה. ברור שבית המשפט מצא שהמשיבה הניחה בסיס שלכאורה אפשר שיהיה בו כדי להוכיח את הנטען בכתב האישום. במצב זה, ולנוכח העובדה כי משפטו של העורר נמצא בשלביו האחרונים, ולאור החשש שאם העורר ישוחרר הוא ימלט מאימת הדין, לא נוצרו הנסיבות לשנות מהחלטת המעצר המקורית.
(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד גב' רונית רובינסון וגב' לאה צמל לעורר, עו"ד מנחם בלום למשיבה. 16.2.03).
ע.א. 7575/01 - רן אג'ג' ואח' נגד מרכז רפואי "ברזילי" ואח'
*דחיית תביעה בשל רשלנות רפואית ביילוד של התובע שלקה בשיתוק מוחין עקב לידה מוקדמת (הערעור נדחה).
המערער נולד בבית חולים "ברזילי" בשנת 1983 בניתוח קיסרי בשבוע ה - 28 להריונה של האם והוא אובחן כסובל משיתוק מוחין ונכותו הוערכה כדי %100. המערער והוריו הגישו תביעת נזיקין נגד המשיבים בטענה כי נכות המערער הינה פרי רשלנות רפואית של רופאי בית החולים. בית המשפט המחוזי קבע כי הסיבה ללידה המוקדמת נבעה מבעייה של אי ספיקת צוואר הרחם של האם. הוא שלל את טענת המערערים לפיה הגורם ללידה המוקדמת היה נעוץ בקיומה של מחיצה ברחם האם אשר ניתן היה להסירה בניתוח, ובכך למנוע את הלידה המוקדמת. בית המשפט קבע עוד כי הרופאים עשו מאמץ מתמשך להניע את האם להסכים לביצוע תפר צוואר הרחם - כדי למנוע את הקדמת הלידה, אלא שהאם סרבה. ביהמ"ש דחה את התביעה, בלא שנפסקו הוצאות לטובת המשיבים המערער והוריו ערערו על דחיית התביעה. המשיבים הגישו ערעור שכנגד על פסיקת הוצאות. הערעור נדחה והמשיבים ויתרו על הערעור שכנגד. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שבאה להשתית את ממצאי פסק דינו על הקביעות שבמומחיות הנגזרות מחוות דעתו של המומחה הרפואי. כן אין להתערב בקביעה לפיה רופאי בית החולים עשו כל שביכולתם על מנת לשכנע ולהסביר לאם המערער את החשיבות שבתפירת צואר הרחם כדי למנוע נזק אפשרי מלידה מוקדמת. אשר לערעור שכנגד - קשה לטעון דבר כנגד מידת ההצדקה שבציפיית המשיבים כי ייפסקו לזכותם הוצאות משהתביעה נגדם נדחתה. אך נוכח האסון שפקד את המערערים, עקב מומו הקשה של המערער, ולאור מצוקתה הקשה של המשפחה, ניאות בא כוח המשיבים לוותר על הערעור שכנגד.
(בפני השופטים: טירקל, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יונתן דוויס ויעקב פרצוב למערערים, עוה"ד עמיר אלמגור וגב' מדלן כהן-טל למשיבים. 20.2.03).
ע.א. 8459/99 - חיים רייסנר נגד עזבון המנוח ברקו שירטו ז"ל ואח'
*תחולת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, המקנה את הגנת החוק על בעלים של דירה הגרים בדירה בעת שהיא נמכרת במימוש משכנתא (הערעור נתקבל בעקבות אירועים שלאחר מתן פסה"ד).
בני זוג מישכנו את דירתם בבאר שבע להבטחת הלוואה שקיבלו מהמערער ולא פרעו את חובם. לפיכך ניתן צו
למימוש המשכנתא. על מימוש המשכנתא חל סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, המקנה לבני הזוג הגנה בפני פינוי הדירה בהיותם בעלים רשומים של הדירה שזכותם בה עתידה לפקוע מחמת מכירתה בהליכי מימוש משכנתא. ביהמ"ש המחוזי פסק כי במסגרת מכירת הדירה כאמור ייהפכו בני הזוג דיירים של הבעלים החדש שירכוש את הדירה. המערער ערער על פסק הדין, לענין תחולת סעיף 33(א) הנ"ל, ולאחר הגשת הערעור נפטר הבעל ועזבונו בא בנעליו. ביום 24.11.02 נפטרה האשה. בא כוח המשיבים הודיע לבית המשפט כי השאלה שבמחלוקת התייתרה נוכח פטירת המשיבה. המערער מצידו ביקש כי תינתן הכרעה בשאלה העקרונית, ונימק את בקשתו בחשש כי "מאן - דהוא יטען לזכויות בדירה מכח הדיירות המוגנת שהעניק בימ"ש קמא למשיבים, אם יעמוד פסק דינו של בימ"ש קמא בתוקפו". עם זאת, נוכח עמדת בא כוח המשיבים, אין עוד מקום לחשש אותו מביע המערער. הערעור נתקבל על יסוד ההתפתחויות האמורות.
הזכות לדיירות מוגנת מכח סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, תכליתה להגן על זכותו של המחזיק לקורת גג גם מקום שלא פרע את חובו לנושהו. זכות דיירות זו אינה עוברת באורח אוטומטי לעזבונו של דייר מוגן לפי סעיף זה שנפטר, ולעזבון ככזה אין זכות בדיירות המוגנת. בענייננו, לא נטען כי למשיבים קרובים הזכאים להגנת הדייר מכח סעיף 33(ב) לחוק. טענה כזו אילו נטענה היתה מצריכה ביסוס בעובדות מוכחות בפני ערכאה דיונית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד מ. קמינצקי וא. קמינצקי למערער, עוה"ד ב. סולומון וש. סבן למשיבים. 24.2.03).
רע"א 6448/01 - עבד אל סלאם חיר ו- 9 אח' נגד אלון לידאי
*חילוט ערבות שניתנה כתנאי לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לביטול חילוט ערבון - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש העליון הורה, לבקשת המבקשים, לעכב ביצוע פס"ד של בימ"ש השלום, עד למתן הכרעה בערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי. המבקשים חוייבו להפקיד ערבות בנקאית לכיסוי הוצאות המשיב אם יידחה הערעור. ביום 20.1.02 הוגשה על ידי המשיב בקשה לחילוט הערבויות, בנימוק שערעור המבקשים נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי. המבקשים בתגובתם טענו כי הוגשה בקשת רשות ערעור. על כן, ההחלטה בבקשה לחילוט הושהתה עד להחלטה בבקשת הרשות לערער. ביום 24.6.02 נדחתה הבקשה לרשות ערעור ככל שהיא מתייחסת לאותו חלק של פסה"ד שעניינו סילוק ידם של המבקשים מנכס מסויים. על רקע זה נקבע, כי ממילא נופלת הבקשה לעיכוב ביצוע צו הפינוי בעניינם. המשיב חידש את הבקשה לחילוט הערבויות, ובהיעדר תגובת המבקשים, החליט הרשם על חילוט הערבויות. המבקשים הגישו בקשה לביטול ההחלטה, בטענה כי ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, ללא תגובתם. לגופו של עניין, טוענים הם כי על המשיב להוכיח את גובה הנזק שנגרם להם, כדי לקבוע את שיעור הפיצויים, או לחלופין, למסור את העניין להכרעה בהתדיינות נפרדת, אשר במסגרתה יוכח הנזק שנגרם למשיב עקב מתן צו עיכוב הביצוע. ההחלטה על חילוט הערבון בוטלה.
מתברר, כי המשיב הגיש בקשת רשות לערער, בה הוא תוקף את החלטת בימ"ש קמא שלא לתת לו רשות לפצל סעדים בכל הנוגע לפיצויים אותם הוא מבקש לתבוע מאת המבקשים. הפיתרון הנכון יהיה להשהות את ההחלטה בעניין הערכאה אליה יועבר עניין החילוט עד להכרעה בעניין פיצול הסעדים. אם תתקבל בקשת הרשות לערער שהגיש המשיב, יש להניח כי תוגש תביעת פיצויים לביהמ"ש המוסמך לכך. בשים לב לכך, שהערבות הבנקאית ניתנה לצורך הבטחת נזקים הנובעים מהישארותם של המבקשים
במקרקעיו של המשיב, בשל הצו לעיכוב ביצוע, טבעי כי במקרה כזה גם נושא חילוט הערבות הבנקאית, בגין הנזקים המכוסים על ידה, יובא להכרעת אותו בימ"ש.
(בפני: הרשם שחם. 9.2.03).
בש"פ 1691/03 - אורן חורש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בנשים והעסקתן בזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, החזקת מקום לשם זנות, כליאת שווא, תקיפה, איומים וזיוף מסמך. כתב האישום מגולל מסכת קשה של קניית אישה, אשר הוברחה באופן בלתי חוקי לישראל, והעסקתה בזנות בניגוד לרצונה. על פי הנטען, רכש העורר את המתלוננת לאחר שבחן את גופה בדירה בה הוחזקה על ידי מבריחיה. הוא הוביל אותה לדירה בחולון והפעיל בית בושת. העורר הודיע למתלוננת שעליה לעבוד בזנות עד אשר תחזיר את הכסף ששילם עבורה. כשבועיים לאחר שקנה העורר את המתלוננת, הוא הנפיק עבורה תעודת זהות מזוייפת. המתלוננת שהתה כארבעה חודשים באותה דירה ואולצה לקיים יחסי מין עם מספר רב של גברים מידי יום. אם סירבה לקיים יחסי מין עם לקוחות, היה העורר מכה אותה ומאיים עליה ש"ימכור אותה לרוסים". על המתלוננת נאסר לצאת מהדירה לבדה. כשבעה חודשים לאחר שהוחזקה המתלוננת בכפייה ואולצה לעבוד בזנות, היא הצליחה לברוח מדירתו של העורר. היא נעצרה על ידי המשטרה בשל שהייה בלתי חוקית בישראל ובחקירתה גוללה את סיפורה הקשה, שהוביל לחקירתו ולמעצרו של העורר. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר וקבע כי אין להסתפק בחלופת מעצר, נוכח העובדה שניתן להפעיל נשים למטרות זנות גם במעצר בית. הערר נדחה.
חומר החקירה העיקרי כולל מספר הודעות של המתלוננת, הודעות של חברתו של העורר ומספר הודעות של העורר עצמו, אשר הודה, בקיום עסק של סרסרות לזנות. די בחומר החקירה הקיים בשלב זה של ההליכים כדי להקים עילת מעצר. העבירות המיוחסות לעורר מצביעות על מסוכנות וחשש כבד מפני הישנותן. ביהמ"ש העליון כבר חזר פעמים רבות על כך שיש לעצור את הנוטלים חלק בסחר בבני אדם, לשם ביעור הנגע ומניעת ביצוע העבירות בעתיד. בחלופת המעצר כדי למנוע את הסיכון הנשקף מן העורר. הן עבירת הסחר בה מואשם העורר והן עבירות הסרסרות לזנות, בהן הוא הודה, יכולות להתבצע בקלות גם מן הבית.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד נס בן נתן לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 5.2.03).
בש"פ 1695/03 - מדינת ישראל נגד פר' אבו עסא
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סחיטת "דמי חסות" והחזקת נשק (בקשה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בתשעה עשר אישומים שונים, המתייחסים למסכת עבירות שעיקרן גביית "דמי חסות" מבעלי עסקים בבאר שבע, בתמורה לשמירה כפוייה בבתי העסק שלהם. על פי הנטען בכתב האישום, הקימו המשיב ואחיו, חברות שמירה שונות. בין השנים 1997-2002 פרצו המשיב ואחיו לבתי עסק בעמק שרה בבאר שבע, גנבו דברי ערך וגרמו לנזקים משמעותיים בבתי העסק במקום. לאחר שביצעו את הגניבות והנזקים, היו השניים פונים לבעלי העסקים ומציעים להם לשכור את שירותי השמירה של החברות בבעלותם. עבירות נוספות המיוחסות למשיב הן עבירה של החזקת אקדח ושתי מחסניות בלא רשות על פי דין, ועבירה של הדחה בחקירה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בחלוף 9 חודשים ממעצרו מבקשת המדינה להאריך
את המעצר ב-90 ימים. ב"כ של המשיב התנגד לבקשה וטען כי חל כרסום משמעותי בהיקף הראיות נגד המשיב, אשר מצדיק את שחרורו של המשיב מן המעצר. הבקשה נתקבלה. טענה של כרסום משמעותי בחומר הראיות - אשר יש בו כדי להשמיט את הבסיס מתחת להחלטת המעצר - היא טענה שיש להעלותה בדרך של הגשת בקשה לעיון חוזר על החלטת המעצר. בשלב של הארכת המעצר מעבר ל - 9 חודשים אין ביהמ"ש בוחן, ככלל, האם קיימות ראיות לכאורה, אלא מתייחס למכלול הנסיבות הקשורות לניהול המשפט והתמשכות ההליכים, אל מול המסוכנות הצפויה משחרורו של הנאשם. אך גם לגופה אין הטענה צודקת . אכן, חלק מהמתלוננים מיתנו את עדויותיהם במשפט אל מול הודעותיהם במשטרה. אחד מעדי התביעה אף הוכרז כעד עויין ולביהמ"ש הוגשה אמרתו במשטרה. אולם, לעדויות המתלוננים מצטרפת גם עדותו של מדובב ותמלילי השיחות בין מדובב למשיב, התומכים, בחלקם, בעדות המדובב. בנסיבות אלה, מסוכנותו של המשיב, כפי שעולה מחומר הראיות ומן המיוחס לו בכתב האישום, לא הופרכה. גביית דמי חסות, תוך הפעלת איומים, היא עבירה המצביעה על מסוכנות מעצם טיבה. חשש המדינה כי המשיב ישוב לנהל את עסקיו אם ישוחרר ממעצרו הינו מוצדק.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יהודה ליבליין למבקשת, עו"ד שמואל זילברמן למשיב. 5.3.03).
ע.פ. 2607/00 - מוסא רכיד נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על הסף כאשר המערער לא הופיע לדיון בהיותו עבריין נמלט (הערעור נדחה - באשר המערער נמלט).
המערער הורשע בעבירות חמורות של קשירת קשר לביצוע פשע ובעבירות נוספות, ונדון למאסר בפועל של 14 שנים ומאסר על-תנאי של 3 שנים ולעונשים נוספים. הערעור הוא על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין כאחד. מסתבר כי לאחר הגשת כתב-הערעור יצא המערער לחופשה מבית הכלא ולא חזר. מעמדו של המערער כיום הוא של עבריין נמלט. על רקע זה טענה המדינה טענת סף ולפיה דינו של הערעור להידחות כהוראת סעיף 208 לחסד"פ באשר המערער לא התייצב לדיון. ב"כ המערער, מבקש לדחות את שמיעת הערעור לתקופה של 3 חודשים, מתוך תקווה כי ביני לביני יימצא המערער ויוכל להתייצב לדיון. הסניגור טוען כי המערער לא קיבל כלל הזמנה לדיון היום - שהרי ברח ממאסרו - ובידוע הוא שאין שומעים משפט שלא בנוכחותו של נאשם או של מערער בלא שאותו נאשם או מערער יוזמן להתייצב כדין למשפט. הערעור נדחה.
טענתו של הסניגור בנושא ההזמנה לדין לאו טענה היא. המערער היה חבוש בבית האסורים והזמנה שנשלחה לכלא היתה הזמנה שנשלחה למקום שהותו. אשר לבקשה לדחות את השמיעה - אין לה הצדק ראוי. למערער עומדת זכותו כהוראת סעיף 208א לחוק והיא, שמשיתייצב לדיון יוכל לבקש לבטל את פסק הדין ולשמוע את הערעור מתחילה ועד סוף. זאת, אם יעלה בידו להראות כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדין או אם יראה ביהמ"ש שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גרוניס. החלטה - חשין. עו"ד דוד ברהום למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 4.3.03).
ע.פ. 8755/01 - מדינת ישראל נגד מוסא גדבאן וחאג' חאדר
*החמרה בעונש בעבירות של הברחת נשק וסמים מלבנון (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים, תושבי הכפר ג'דידה, נפגשו בנקודת מפגש בגבול ישראל-לבנון עם שני אנשים שהגיעו מצידו הלבנוני של הגבול,
וקיבלו מהם חבילות אחדות, שהכילו, בין היתר, 6 רובי סער מסוג קלצ'ניקוב, מחסניות וכדורים בכמות גדולה ו- 10 רימוני יד, וכן כ- 3 ק"ג הירואין, כ - 1/2 ק"ג קוקאין ויותר מ- 3 ק"ג חשיש. המשיבים הורשעו על-פי הודאותיהם בעבירות של יבוא והחזקת סמים וכן יבוא והחזקה ונשיאה של נשק. המשיב 2 ביקש לצרף להליך מספר תיקים תלויים ועומדים. ביהמ"ש המחוזי הניח לטובת המשיבים כי במסכת העבירות האמורה הם פעלו כשליחים של אנשים אחרים. על רקע הנחה זו, ותוך שהתחשב בעברו הפלילי של המשיב 2 מחד, ובעברו הנקי של המשיב 1 מאידך, גזר על המשיב 1 שמונה שנים מאסר בפועל ו - 3 שנים על תנאי, ועל המשיב 2 גזר 11 שנים מאסר בפועל ו - 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
בכך בלבד שהמשיבים פעלו בשליחותם של אחרים אין משום שיקול מכריע להקלה בעונש, שכן מערכות פליליות מן הסוג הזה נזקקות לשירותיהם של שליחים מסוגם של המשיבים. יש חומרה רבה בעבירות גם בשים לב לסוגי הסמים ולסוגי הנשק המוברחים. המדובר בכמויות ניכרות של סמים מסוגים קשים וכן בנשק התקפי שעל-פי מהותו לא נועד לשרת עבריינים פליליים. בהתחשב בכך שאין ממצים את הדין עם נאשם בשלב הערעור. וכן מתוך התחשבות בעובדה שהמשיבים הודו בביצוע המעשים, ניתן להסתפק בכך שמלוא תקופת המאסר שגזר ביהמ"ש המחוזי על כל אחד מהמשיבים יהיה לריצוי בפועל. המשמעות היא שהמשיב 1 ירצה 11 שנים מאסר בפועל ואילו המשיב 2 ירצה 14 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד י. חמודות למערערת, עוה"ד ח. סבית וי. עאמר למשיבים. 27.2.03).
ע.פ. 6809/02 - חגי חליב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה לאשה ע"י בעלה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
אישתו של המערער, המתלוננת, החליטה להפרד ממנו הוא החל בשורת מעשים אלימים כלפיה והועמד לדין בבימ"ש השלום בגין עבירות של הטרדה ואיומים. זמן מה לאחר מכן הועמד המערער לדין פעם נוספת בשל מעשי הטרדה באמצעות בזק וכן בשל איומים ב-3 אישומים שונים. המערער שוחרר למעצר בית בבית אחותו, ונאסר עליו להתקרב אל המתלוננת וליצור עמה קשר כלשהו. הוא הפר את ההוראה להישאר בבית אחותו, הגיע אל מקום עבודתה של המתלוננת כשהוא מצויד בסכין, החל בדקירתה בפניה, בראשה, בעורפה במוקדים שונים בצוואר, פגע בעינה, חתך את אוזנה ופצע את כפות ידיה, גרם להשחתת פניה, לשיתוק בצד שמאל של הפנים, למצב של כמעט עיוורון ועקירת עין שמאל, לנכות פיזית ונפשית. הוא הותירה שבר כלי כדי שלא תוכל לשקם את חייה לאחר פרידתה ממנו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 15 שנות מאסר ומאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, העונש נוטה לחומרה ביחס לעונשים המוטלים בגין עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. עם זאת צדקה באת-כח המדינה בטענתה כי המחוקק קבע עונש מירבי של עשרים שנה, ואין להפוך עונש זה לאות מתה. הפרשה שלפנינו מזעזעת בחומרתה. האזהרות והאתראות שניתנו למערער וצווי ביהמ"ש שנועדו להגן על המתלוננת מפניו, לא היה בהם כדי לספק הגנה נאותה למתלוננת שרק בדרך נס נותרה בחיים, אך בנכות קשה והרסנית. לפי תסקיר שירות המבחן, המערער היה ונשאר אלים ומסוכן למתלוננת. בנסיבות האמורות אין בכל הנימוקים לקולא שהועלו כדי להצדיק התערבות להקלה בעונש.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופטת בינייש. עו"ד אבי חימי למערער, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 27.2.03).
בג"צ 6658/02 - ד"ר משה ניל"י נגד שירותי בריאות כללית ואח'
*דחיית עתירה על הסף באשר המשיבים אינם ממלאים תפקיד ציבורי על פי דין, כך שאין לבג"צ סמכות לדון בעתירה (העתירה נדחתה).
הגב' נואל עיסאוי ז"ל (להלן: המנוחה) הועברה לטיפול בביה"ח בילינסון של המשיבה 1 בגלל תסחיף חמור בריאותיה. היא נותחה ע"י העותר, ששימש באותה עת מנהל היחידה לניתוחי חזה בביה"ח. לאחר הניתוח הדרדר מצבה והיא נפטרה. בהתאם לסעיף 21 לחוק זכויות החולה, הקימה המשיבה 1 ועדה לבדיקת נסיבות האירוע - היא המשיבה 2 (להלן: הוועדה). בדו"ח המסכם של הוועדה נמתחה ביקורת על תיפקוד העותר במהלך הטיפול במנוחה. בעקבות האירועים, ומערכת יחסים טעונה, מזה מספר שנים, בין העותר לבין האחראים עליו, הושעה העותר מעבודתו בביה"ח, ובאחרונה נמסר לו, כי עבודתו בשירות המשיבה 1 תופסק כליל. העותר טוען, כי בעבודת הוועדה נפלו פגמים חמורים ועוד טענות שונות. העתירה נדחתה על הסף.
המשיבות 1-2 אינן ממלאות תפקיד ציבורי על-פי דין, כמובנו בסעיף 15(ד) לחוק יסוד: השפיטה. הוועדה אינה גוף סטטוטורי ואף אין היא גוף שיפוטי או מעין שיפוטי, שכן תפקידה מתמצה בחיווי דעה מקצועית בלבד. מנימוקים אלה העתירה נדחית.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אסתי נדל, גב' נועה בר שיר, גב' מיכל פרג וגדעון רובין לעותר, עוה"ד גיא גולן ואיל ינון למשיבים. 29.1.03).
ע.א. 1659/03 - נורמן פרידמן ואח' נגד שלמה גואטה ואח'
*דחיית ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו, כשהשופט ציין שהביע עמדה מפורשת בנושא העומד לדיון (ערעור על החלטת השופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).
המערערים הגישו לבימ"ש השלום בירושלים בקשה למתן צו מניעה זמני נגד בנייה המבוצעת על ידי המשיבים, עפ"י היתר בנייה שניתן. במהלך דיון שהתקיים במעמד שני הצדדים הודיע ביהמ"ש על כוונתו לערוך ביקור במקום על מנת שיוכל להתרשם האם קיר תמך אשר הולך ונבנה ע"י המשיבים פוגע בזכויותיהם הקנייניות של המערערים, שכן אם הקיר אכן גורם למערערים אי נוחות, יש מקום להשאיר את צו המניעה הזמני על כנו. ב"כ המשיבים ביקש כי ביהמ"ש יאפשר לו לחקור את המצהירים על תצהיריהם בטרם ייצא למקום. משנוכח ב"כ המשיבים כי אין בכוונתו של ביהמ"ש להיענות לבקשתו, ביקש כי ביהמ"ש יפסול עצמו, בטענה כי ביהמ"ש החליט בעניין מבלי לשמוע את טענות המשיבים ומבלי לקרוא את התצהירים אשר הוגשו מטעמם. ביהמ"ש נעתר לבקשת הפסילה, בקובעו כי אכן הביע דעתו במפורש שאם הקיר הנבנה מול ביתם של המערערים גורם להם אי נוחות, יש מקום להשאיר את צו המניעה על כנו ולו גם לתקופה ארוכה. ביהמ"ש הורה כי צו המניעה יישאר בתוקפו, וכי התיק ייקבע לדיון בפני שופט אחר. הערעור נדחה.
מדובר במקרה של פסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק. עוצמת החשש למשוא פנים הנדרש מקום שהשופט מחליט לפסול עצמו, נמוכה מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו. אכן, אילו החליט ביהמ"ש במקרה שבפני שלא לפסול עצמו מלדון בבקשה, תוך קביעה כי דעתו בנדון לא נתגבשה בשלב מקדמי זה, לא היה מקום להורות על פסילתו, שכן על פניו לא מתקיים בנסיבות מעין אלו כשלעצמן משום חשש ממשי למשוא פנים. אולם, בנסיבות שבפנינו, ביהמ"ש קבע בהחלטתו כי הביע מפורשות את דעתו בשאלה הטעונה הכרעה והיא האם יש להותיר את צו המניעה על כנו והוסיף, על כן, כי יש להעביר התיק לשופט אחר. במצב דברים זה, אין להתערב בהחלטתו לפסול עצמו מלדון בתיק.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמואל פיינגולד למערערים, עוה"ד רן פליישר ושלמה פליגלמן למשיבים. 6.3.02).
עע"ם 1868/01 - יצחק לוזון נגד ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א ואח'
*ביטול היתר בנייה לאחר שהבנייה כבר בוצעה (הערעור נדחה).
המערער הוא בעל מסעדת "שיפודי איציק הגדול" המצויה ביפו. לשם ניהול המסעדה בנה ארובה ומסנני אוויר מיוחדים לאחר שקיבל היתר בנייה הוועדה המקומית לתכנון ובניה. לטענת המשיבים 3 - 4 (להלן - המשיבים) המתגוררים בבניין בו מצויה הארובה, ניתן ההיתר ללא שנשמעה התנגדותם להקמתה. לטענתם, פעילות הארובה גורמת להם נזקים ניכרים, זאת הן מחמת העשן והריחות העולים ממנה, והן מחמת הפגיעה בערכה הכלכלי של דירת מגוריהם. לפי הוראת ביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א שבה הוועדה המקומית שבה ודנה בנושא והחליטה "לקבל את ההתנגדויות ולא לאשר את הבקשה לארובה מטעמים תכנוניים בלבד. היתר הבנייה שניתן בטל". ועדת הערר לתכנון ולבניה, מחוז ת"א דחתה את הערר שהוגש לפניה. ועדת הערר ביקרה מספר פעמים במקום. היא התרשמה כי הארובה אכן מהווה מיטרד למשיבים, היות והיא מתנשאת מול גג דירתם. המערער פנה בעתירה מינהלית לביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א ועתירתו נדחתה. הערעור נדחה.
שיקול דעתה של הוועדה הוא שיקול דעת רחב. אכן, אין דין אי מתן היתר כדין אי חידוש היתר או כדין ביטול היתר ושיקול ההסתמכות עליו מצביע המערער הינו שיקול כבד משקל. לאור זאת, אין ועדת התכנון "יכולה במקרה כזה לנהוג כלאחר יד, אלא עליה לבחון את המצב החדש בכובד ראש". כך נהגה ועדת הערר בנסיבות העניין. הוועדה ביקרה במקום, והשתכנעה כי פעילות הארובה פוגעת במשיבים. עמדת המשיבים לא עמדה לנגד עיני הוועדה המקומית עת התנהלו הדיונים הראשוניים בשאלת הארובה. עמדה זו עמדה לנגד ועדות התכנון כעת. אין עילה להתערבות בפסק הדין של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עוה"ד גב' אורית קורן, גב' הראלה אברהם-אוזן ושמואל צנג למשיבים. 3.3.03).
רע"א 7021/01 - הרשות לניירות ערך ואח' נגד אפיקים ניהול קרנות נאמנות (1989) בע"מ
*שיקול דעת הרשות לניירות ערך להקטין קנס אזרחי שהוטל עקב הפרת הוראה לפי חוק השקעות משותפות בנאמנות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המשיבה היא המנהלת של קרן הנאמנות "אפיקים אג"ח". בשלהי חודש ספטמבר בשנת 1999 החזיקה המשיבה ניירות ערך שהנפיק תאגיד מסויים מעבר לשיעור המקסימלי המותר לפי תקנה 6(א) לתקנות השקעות משותפות בנאמנות. בכך הפרה את ההוראה הקבועה בסעיף 114(ב)(12) לחוק השקעות משותפות בנאמנות, (להלן: החוק). כשנודע למשיבה על החריגה האמורה, מכרה חלק מכמות נייר הערך ולא חרגה עוד מהשיעור המירבי המותר בתקנות כאמור. בעקבות המקרה הודיעה המבקשת למשיבה, על כוונתה להוציא דרישה לתשלום קנס אזרחי כאמור בהוראת סעיף 117(א) סיפא לחוק. בתשובה ביקשה המשיבה כי המבקשת תימנע מהטלת קנס אזרחי. המבקשת דנה בבקשת המשיבה אך החליטה לדחותה וחייבה את המשיבה לשלם קנס בשיעור של 57,600 ש"ח הוא הסכום המרבי הקבוע בהוראות סעיף 114(ב)(12) לחוק. המשיבה ערערה על החלטת המבקשת לביהמ"ש המחוזי ובפסק דינו קיבל ביהמ"ש את עמדת המשיבה כי הוראת סעיף 114 לחוק איננה מחייבת הטלת קנס בשיעור מירבי קצוב. בקביעת שיעור הקנס, כך נקבע, מוטלת על ראש הרשות לניירות ערך החובה לשקול את מכלול נסיבות העניין. לפיכך, הורה ביהמ"ש המחוזי על השבת העניין לברור לפני יושבת ראש הרשות לניירות ערך. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
סעיף 117(א)(2) לחוק קובע כי "הרשות רשאית לקבוע שלא יידרש קנס על הפרה לפי סעיף 114 ו-115, מטעמים מיוחדים שיירשמו". אין זה מתקבל על הדעת, כטענת המערערת, שסמכות זו, שניתנה לרשות מקפלת בחובה רק שני נתיבים, שיידרש קנס מלא או שלא יידרש קנס בכלל, מטעמים מיוחדים שירשמו. הפועל היוצא מכך כי כל עוד לא ביקש מי שנדרש לשלם את הקנס פטור חלקי, רשאי יושב ראש הרשות לדרוש ממנו תשלום קנס לפי המדרג שבסעיף 114 לחוק; עם זאת, רשאי מי שנדרש ממנו תשלום קנס לפנות לרשות עצמה על מנת שתפעיל את שיקול דעתה ותתן לו פטור מלא - או פטור חלקי - מתשלום הקנס. התיק יוחזר איפוא לרשות לניירות ערך, ולא ליושב ראש הרשות, שתשמע את טענת המשיבה ותתן החלטה חדשה, המתייחסת למתן פטור חלקי מתשלום הקנס.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, ריבלין. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ישראל בלום למבקשים, עו"ד יגאל שפירא למשיבה. 11.3.03).
בש"פ 2437/03 - מדינת ישראל נגד ירון יחזקאלי ודוד אקב
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של סחיטה ואיומים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
שני המשיבים ונאשם נוסף הואשמו בשורה של עבירות סחיטה באיומים, איומים, ותקיפה. על פי האמור בכתב האישום, נעברו העבירות נגד מנהל מלון בבת-ים ונגד עובדי המלון. המשיבים, כך נטען, אילצו את המתלונן ועובדיו, באמצעי איום והפחדה ותוך שימוש באלימות מילולית ופיזית, לתת להם שירותי לינה ואוכל, בלא ששילמו את תמורתם. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה להורות על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ביהמ"ש לא השתכנע כי האיומים והאלימות בהם נקטו המשיבים "הגיעו לדרגה של פשע מאורגן". הערר נתקבל.
מחומר הראיות עולה תמונה קשה של אווירת פחד ואימים שהשרו, לכאורה, המשיבים לאורך זמן רב, במלון של המתלונן. הדברים הגיעו לשיאם באירוע בלובי המלון במהלכו הפליא המשיב 1 מכותיו באחד מבני שיחו ובאירוע אחר בו בחר להטיל את מימיו באותו המקום. שני האירועים התרחשו לנגד עיניהם המשתאות של עובדי המלון ואורחיו. בעל המלון ועובדיו היו כה מפוחדים, על פי עדותם, עד שלא הרהיבו עוז במשך שנה תמימה להגיש תלונה רשמית כנגד מי מהמשיבים. היו אף מבין העובדים מי שבחרו לעזוב את מקום עבודתם, מכיוון שחשו שהיא מעמידה אותם ואת בני משפחתם בסכנה. בנסיבות המקרה לא היה מקום להמיר את המעצר בחלופה שנבחרה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' אורלי מור אל לעוררת, עוה"ד אלי ישראל כהן וגב' עדי סופיה ליסטר למשיבים. 14.3.03).
רע"פ 1904/03 - ליאור אוזאנה נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירה של גרימת מוות בתאונה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש לתעבורה בעבירות של גרימת מוות תוך כדי נהיגת רכב ברשלנות ונהיגה בחוסר זהירות, בשל כך שתוך כדי נהיגתו במסלול השמאלי של כביש תלת-מסלולי, פגע בחזית רכבו בהולכת רגל (להלן: המנוחה), שהיתה בת למעלה מ-80 שנה, וגרם למותה. ביהמ"ש קבע כי המבקש חייב היה להבחין במנוחה, שהספיקה לחצות כ-9 מטרים מרוחב הכביש (שהוא 9.90 מ') והגיעה לנתיב הנסיעה השמאלי ביותר בו נסע המבקש. התאונה ארעה באור יום מלא ובראות טובה. נדחתה טענת המבקש לניתוק הקשר הסיבתי, בשל כך שהמנוחה חצתה את הכביש, לא במעבר חציה. הטעם לכך הוא, שרשלנות תורמת אינה מנתקת קשר סיבתי וכי נהג לעולם חייב
לצפות גם לרשלנותם של הולכי רגל וחייב להיות ער ולהבחין בנעשה בפניו בדרך ובסביבתה הקרובה. בימ"ש השלום השית על המבקש מאסר של ששה חודשים לריצוי בעבודות שרות, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שש שנים, קנס בסך 6,000 ש"ח ומאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש וקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש בגזרו על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בקשת רשות הערעור אינה מעלה שאלה משפטית או אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין. אשר להכרעת הדין - גם לגופו של עניין, הכרעת הדין מבוססת היטב על חומר הראיות, ובין היתר, על התרשמות ביהמ"ש מן העדים שהעידו בפניו. אשר לגזר הדין - העובדה ששתי הערכאות הקודמות הטילו עונשים שונים אינה כשלעצמה עילה להתערבות ערכאה שלישית. העונש שהושת על-ידי ביהמ"ש המחוזי עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה ואינו חמור כלל ועיקר כשלעצמו, בהתחשב ברשלנותו החמורה של המבקש שגרמה לתוצאה הטראגית של מות המנוחה ובעברו המכביד בעבירות תעבורה בטיחותיות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המנוחה תרמה ברשלנותה לתאונה בכך שחצתה שלא במעבר חציה. העונש שהשית ביהמ"ש המחוזי משקף התחשבות גם בקביעה זו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דוד גולן למבקש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 9.3.03).
בש"פ 1961/03 - ארסן חצטוריאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה, למרות שהאשה שוהה במעון לנשים מוכות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי במהלך שנת 2002, במשך חודשים רבים, נהג לתקוף את אשתו במכות ובבעיטות בראשה ובגופה. כן נהג לאיים עליה שיהרוג אותה. בימ"ש השלום קבע כי אין מנוס ממעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר בהתחשב במסוכנותו כלפי המתלוננת ולא היה נכון להתחשב כלל בעובדת שהתה העכשווית של האשה במעון לנשים מוכות. ב"כ העורר טען כי יש לבחון את מעשיו של העורר על רקע העובדה כי הגיע לישראל רק לפני זמן קצר, ואין הוא מעורה עדיין בערכי התרבות והחברה המקומיים והוא מביא עמו ערכים שונים מארץ זרה. לטענתו, בריחתה של האשה למעון לנשים מוכות היתה בלא צורך ובלא הצדקה, והעורר נפל קרבן להתנהגות מניפולטיבית מצד האישה, אשר הוציאה את הארוע מגדר הפרופורציות הראויות לו. הערר נדחה.
ערכי כיבוד הזולת, ובמיוחד בת זוג ובן משפחה, הם מסוג הערכים שאינם מיוחדים לארץ או לעם. הם יורדים למהות מערכות היחסים האנושיות וליסודות קיומו ותיפקודו של התא המשפחתי. אין לקבל את ההנחה לפיה אישה מוכה המחפשת דרכה למקלט מוגן שיסוכך עליה מפני פגיעות בן זוגה עושה בכך צעד מניפולטיבי. שאלת הסבירות שבשחרור העורר בחלופת מעצר נוכח מסוכנותו למתלוננת צריכה להיגזר בכל מקרה מן ההנחה כי היא זכאית לשהות מחוץ למעון מוגן, ולחזור לחיי שיגרה בביתה שלה. נכון הוא כי החוק למניעת אלימות במשפחה מעמיד שורה של אמצעים משפטיים להגן על בן משפחה מאויים. נקיטה באמצעים כאלה עשויה להיות מענה לחלופת מעצר רק מקום שיש סיכוי כי הם יכובדו. במקרה זה החשש לשלומה של המתלוננת מאלימות של העורר הוא חשש רציני ואמיתי, מה גם שנראה כי מעשה האלימות נשוא כתב האישום נעשה בעודו במצב של שכרות.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד חיים משגב לעורר, עו"ד גב' גלי פילובסקי למשיבה. 10.3.03).