תקציר סביר כרך ס"א חוברת 20

ע.א. 1559/99 - שושנה צימבלר נגד רבקה תורג'מן

*מהותה של זכות חוזית לרכישת מקרקעין כזכות מעין קניינית לצורך חוק המקרקעין. *תחולת חוק ההתיישנות על זכות מעין קניינית במקרקעין. *מירוץ תקופת ההתיישנות נגד נאמן מתחילה כאשר הנאמן כופר בזכות הנהנה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1261/96 - הערעור נתקבל).
א. דירה בת"א, נשוא המחלוקת, היתה רשומה בבעלות בעלה המנוח של המשיבה (להלן: תורג'מן), שנפטר בשנת 1982. המערערת ובעלה המנוח (להלן: צימבלר), התגוררו בדירה כדיירים מוגנים. ביום 30.10.1963 התחייב תורג'מן להעביר את הבעלות בדירה על שם צימבלר, לאחר שאלה יפקידו לזכותו 31,750 ל"י. ביום 13.3.1964 חתם תורג'מן על יפוי-כוח נוטריוני בלתי חוזר בו אישר שקיבל מצימבלר את מלוא תמורת הדירה. העברת הבעלות לא הושלמה. בעקבות פטירתו של תורג'מן, נרשמה הדירה בשנת 1983 על שם המשיבה. בעלה של המערערת נפטר בשנת 1993. ביום 8.4.1996 פנה בא-כוחה של המערערת אל המשיבה, בדרישה לבצע את העברת הבעלות בדירה על שם המערערת. דרישתו נדחתה על-ידי בא-כוח המשיבה בנימוק של התיישנות ושיהוי. המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי, לרישומה כבעלים של הדירה וביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה, הן מחמת התיישנות והן מחמת שיהוי. הערעור נתקבל.
ב. אכן, זכותה של המערערת להירשם כבעלת הדירה כפופה להתיישנות. אלא שאת מירוץ תקופת ההתיישנות יש למנות לא משנת 1964 - כדרך שסבר השופט המחוזי, אלא משנת 1996, שהוא המועד שבו כפרה המשיבה לראשונה בזכות המערערת להירשם כבעלת הדירה. הטעם העיקרי לכך הוא כי למערערת עמדה זכות קניין שביושר להירשם כבעלת הדירה, שיצרה יחסי נאמנות (קונסטרוקטיווית) בינה לבין המשיבה; והכלל, כידוע, הוא כי בהתקיים יחסי נאמנות, תביעת הנהנה כלפי הנאמן אינה מתיישנת, כל עוד אין הנאמן כופר בהיותו נאמן או איננו מפר את חובת נאמנותו. זכותה של המערערת בדירה צמחה לה מכוח התחייבותו של תורג'מן להעביר את הדירה לבעלותה. לזכות זו ניתן משנה תוקף, משקיימו המערערת ובעלה המנוח את מלוא חיוביהם על-פי ההסכם; קיבלו יפוי-כוח בלתי חוזר להעברת הבעלות על שמם; ונהגו בדירה מנהג בעלים משך עשרות שנים. בהתקיים מצב-דברים כזה, רק נימוקים כבדי-משקל במיוחד עשויים להצדיק שלילת זכותה של המערערת להשלים את העיסקה ולהירשם כבעלת הדירה.
ג. האם זכותה-שביושר של המערערת בדירה היא "זכות במקרקעין" המוכרת על-ידי חוק המקרקעין? במשך שנים רבות - מאז פסיקתה של הילכת בוקר (בר"ע 178/70 פ"ד כה(2) 121) - שלטה הדעה, כי מאז כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין (ביום 1.1.1970) זכותו של מי שהתחייבו להעביר לו זכות קניין במקרקעין הינה זכות חוזית-אובליגטורית גרידא, שאינה מוכרת על-ידי חוק המקרקעין. דעה זו התבססה בעיקר על סעיף 161 לחוק המקרקעין, הקובע כי "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". דעה זו, שוב אינה מקובלת כבעבר. יותר רווחת כיום היא הדעה - שהובעה בע"א 189/95 (פ"ד נג(4) 199 (פס"ד אהרונוב) - כי לרוכש זכות במקרקעין עומדת זכות-שביושר, שאיננה זכות אובליגטורית בלבד אלא זכות "מעין קניינית", שמקורה הוא בסעיף 9 לחוק המקרקעין (שעניינו בעיסקאות נוגדות), ועל כן סעיף 161 איננו שולל אותה. מכל מקום זכותה של המערערת בדירה, שנוצרה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היא זכות-שביושר תקפה, בין אם נראה בזכות-שביושר "זכות במקרקעין" המוכרת על-ידי חוק המקרקעין - כעולה מפס"ד אהרונוב - ובין אם לאו.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר, כאמור, כי תביעתה של המערערת כפופה לחוק ההתיישנות, באשר זכותה איננה "זכות במקרקעין" המוכרת על-ידי חוק המקרקעין, ומכאן כי על זכות זו אין תחולה לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, המוציא תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים מגדר תחולתו של חוק ההתיישנות. לדעת ביהמ"ש המחוזי, אילו
עמדה למערערת זכות שחוק המקרקעין מכיר בה, היתה תביעתה של המערערת "מחוסנת" מפני התיישנות. בהנחה זו נתפס ביהמ"ש המחוזי לכלל טעות. סעיף 159(ב) אינו חל על זכותה-שביושר של המערערת בדירה, מן הטעם שענייננו בזכות שלא נרשמה, בעוד שסעיף 159(ב) - לפי פירושו הנכון - מתייחס לזכויות רשומות בלבד. כך, שכאמור, כפופה זכות המערערת במקרקעין להתיישנות. אלא שעילת תביעתה של המערערת נולדה רק ביום 18.4.1996, עם כפירתה הראשונה של המשיבה בחובת נאמנותה, וממילא לא התיישנה.
ה. דין הערעור להתקבל גם בכל הנוגע לדחיית התביעה מחמת שיהוי. הלכה מיוסדת היא, כי "שיהוי כשהוא לעצמו בהגשת תביעה לביצוע-בעין איננו עומד לתובע כמכשול אלא אם קיימים שני תנאים נוספים, היינו א' שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לוויתור או יאוש של הקונה; ו-ב', שעקב השיהוי הורע מעמדו של המוכר". קיומם של תנאים אלה לא הוכח על-ידי המשיבה, והכלל הוא כי "הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה". בנסיבות אחרות ניתן היה, לכאורה, להניח, כי יכולתה של המשיבה להביא ראיות נגרעה במידה מסוימת עקב פטירתו של בעלה, שהיה "הרוח החיה" בעיסקה. אלא שבענייננו אין לייחס לכך משמעות, שכן בראיות הקיימות יש די והותר כדי להניח את הדעת בדבר זכותה המוכחת של המערערת.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. אורנשטין למערערת, עו"ד א. שבלת למשיבה. 29.6.03).

בג"צ 156/01 - מושב נוה ימין נגד שר הפנים ואח'

*דחיית בקשה לשר הפנים להאריך מועד להגשת תביעה לפיצויים בגין פגיעה במקרקעין ע"י פרסום תב"ע חדשה(העתירה נדחתה).

א. ביום 15.12.98 פנה העותר לשר הפנים, בבקשה כי יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, (להלן: החוק), ויורה על הארכת המועד להגשת תביעת פיצויים על ידי העותר בגין תוכנית תמ"א 10 שעניינה הקמת תחנות לרשת החשמל, ואשר פגעה במקרקעין שלו. ביום 20.6.99 דחה מנכ"ל משרד הפנים את הבקשה וקבע כי לא נמצא צידוק סביר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה, אשר הוגשה למעלה מארבע שנים מיום פרסום התוכנית. העותר עתר לבג"צ, וטען, בין היתר, כי הופלה לרעה על רקע אישור הבקשות להארכת המועד למושבים הסמוכים לו, מושב שדי חמד ומושב חגור. העתירה נדחתה.
ב. סמכות הארכת המועד הנתונה לשר הפנים היא סמכות שבשיקול דעת. מטרתה לאפשר לשר לבחון, באופן נקודתי, האם מתקיימות נסיבות מיוחדות- סובייקטיביות או אובייקטיביות - המצדיקות סטייה מכלל ההתיישנות הקבוע בסעיף 197. מטבע הדברים, ונוכח האיזון בין התכליות של סעיף 197, ייעשה בסמכות זו שימוש מצומצם. מכלול הנתונים שהוצגו בעתירה, הן בהתייחס להתנהלותו של המושב העותר והן בהתייחס למושבים הסמוכים לו, מלמד כי מסקנת שר הפנים לפיה ישנה אבחנה מוצדקת בין המושבים בדין יסודה.
ג. העותר טוען כי על רקע הסמיכות הגיאוגרפית והפגיעה המשותפת לכל המושבים מאותה תוכנית מיתאר, קיים שיקול ענייני המצדיק את הכללת העותר באותה "קבוצת שוויון" עם המושבים חגור ושדי חמד. גם טענה זו דינה להידחות. ככלל, בנסיבות כדוגמת המקרה שלפנינו, בהן ישנה פגיעה בשורה של ישובים סמוכים, שיקול זה ראוי להיכלל בין השיקולים הנשקלים על ידי שר הפנים. אולם, אין זה שיקול מכריע ומשקלו אינו מצדיק יצירת "קבוצת שוויון". קבלת גישת העותר תשים לאל את הסמכות
שנמסרה לשר הפנים, ומשמעותה היא כי שר הפנים לא יידרש כלל לבחון את הנסיבות המיוחדות של מקרה נתון, ודי יהיה בהגשת תביעה על ידי ישוב אחד כדי לאפשר הארכת מועד לכל הישובים האחרים - יהיו מחדליהם ונסיבותיהם אשר יהיו. תוצאה זו אין לקבל.

(בפני השופטים: גב' בייניש, י. אנגלרד, א. לוי. החלטה השופטת בייניש. עוה"ד דן ליברטי ואשר דל לעותר, עו"ד גב' אורית קורן לשר הפנים, עו"ד שלמה ולדמן לוועדה המקומית, עוה"ד יהושוע חורש, בני שפר ויאיר ארז לחברת החשמל, עו"ד צחי פלדמן למרכז השלטון המקומי. 2.7.03).

ע.א. 9121/00 + רע"א 7576/01 - יורם ירוחם לוי נגד "מנורה" חברה לביטוח בע"מ ואח'

*רע"א 7576/01 - נהג המסיע יותר נוסעים ממספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע לפי רשיון הנהיגה שלו, ואינו חורג מתנאי רשיון הרכב, אינו בבחינת מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון נהיגה, לצורך תחולת פוליסת הביטוח(מחוזי י-ם - ת.א. 1021/99 - הערעור נתקבל).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב מסוג "אוטובוס זעיר פרטי". השימוש ברכב בוטח על-ידי המשיבות 1 ו-2 (להלן: המבטחות). את נזקיו תבע המערער מן המבטחות. בעת התאונה הוסעו ברכב עשרה נוסעים מלבד המערער. לפי הוראות תקנות התעבורה, כנוסחן במועד התאונה, הותר לאדם הנוהג ב"אוטובוס זעיר" להסיע מספר כזה של נוסעים רק אם היה בידו רשיון נהיגה מדרגה 3 לפחות. המערער החזיק ברשיון נהיגה מדרגה 2, שמכוחו רשאי היה לנהוג באוטובוס זעיר פרטי ולהסיע עד שמונה נוסעים. ברשיון הרכב, צויין כי ניתן להסיע בו עשרה נוסעים מלבד הנהג. בתעודת ביטוח החובה שהוצאה לרכב, בעמודה המציינת את מספר הנוסעים, צויין - "כחוק". בגב תעודת הביטוח נאמר, בסעיף 7, כי הביטוח מכסה כל אדם הנוהג "בתנאי שהאדם הנוהג... הינו בעל רשיון בר תוקף... לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה...". המבטחות טענו כי פוליסת הביטוח אינה מכסה את הנזקים, בין היתר, מכוח תניית הרשיון בפוליסת הביטוח ומכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, השוללת את הזכאות לפיצוי, מ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו". חברות הביטוח סברו כי משהסיע המערער יותר נוסעים מכפי שהיה רשאי להסיע, הרי שנהג בלא שהיה בידו רשיון נהיגה בר-תוקף. המערער טען, לעומת זאת, כי חריגה ממספר הנוסעים המותר בהסעה על-פי תקנות התעבורה אינה מגיעה כדי "נהיגה ללא רשיון" לפי סעיף 7(3). ביהמ"ש המחוזי קבע, כי יש לראות את המערער כמי שבמועד התאונה נהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, ועל כן, נשללת זכאותו לתבוע פיצויים לפי החוק. הערעור נתקבל.
ב. ביסודו של הסדר הפיצוי של נפגעי תאונות דרכים, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מונחת תכלית סוציאלית. החוק מוציא בסעיף 7 נפגעים מסויימים מכלל הזכאים לפיצויים, ובכללם, "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה". את שלילת הזכאות לפיצויים מבקשות המבטחות לעגן, במקרה הזה, גם בהוראת סעיף 7(5) לחוק, השוללת את הזכאות לפיצוי "ממי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". נקבע בפסיקה, לא אחת, כי תכליתה העיקרית של שלילת הזכאות לפיצויים מכוח הוראת סעיף 7(3) היא הרתעתית, ובבסיסה הרצון למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים, שכן ההנחה היא כי נהיגה ללא רשיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים. מספר הנוסעים בפועל ברכב עשוי אף הוא להשפיע על מידת הסיכון הכרוך בנהיגה. ככל שמספר הנוסעים בפועל ברכב גדול יותר, גדלה מידת האחריות המוטלת על הנוהג, וראוי לדרוש ממנו מיומנות נהיגה גבוהה יותר.
ג. עם זאת, אין לומר כי כל הפרה של תנאי מתנאי הרשיון, מגיעה כדי נהיגה ללא רשיון, הנופלת בגדרו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. נהיגה תוך חריגה ממספר
הנוסעים המותר לפי רשיון הנהיגה אינה יוצרת, ברגיל, סיכון בטיחותי חריג. כל עוד מחזיק הנוהג ברשיון לאותו רכב, מבחינת סוג הרכב ומבחינת מימדיו, הוא מוחזק כמי שבידו בידו לנהוג ברכב במיומנות ולהסיע את הנוסעים המצויים בו בבטחה. התוצאה בענייננו היא כי אין לשלול מן המערער את זכאותו לפיצויים מחמת הוראת סעיף 7(3), בשל כך בלבד שהסיע יותר נוסעים ממספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע על-פי תנאי רשיונו.
ד. אשר להשלכת הוראות פוליסת הביטוח והוראת סעיף 7(5) לחוק הפיצויים - תחולתה של פוליסת הביטוח שהיתה בידו של המערער הוגבלה, מכוח תעודת הביטוח, למי שבידו "רשיון בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה...". המבטחות טוענות, כי על-פי תנאי פוליסת הביטוח צריכים פרטי רשיון הנהיגה לתאום באופן מלא למאפייני הרכב המסויים הנקוב בתעודת הביטוח. מאחר שלעניין מספר הנוסעים המותר בהסעה צוין בתעודת הביטוח - "כחוק", גורסות המבטחות כי הכיסוי הביטוחי אינו חל מקום בו מסיע הנוהג יותר נוסעים ממספר הנוסעים המותר לפי תנאי רשיון הנהיגה שלו. טענה זו אין לקבל. מקום בו מבקשת מבטחת להגביל את תוקפה של פוליסת הביטוח לרכב, עליה להעמיד את המבוטח על כך שאין בידו כיסוי "מלא", בהוראה ברורה ומפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים. כלל הוא גם, כי כאשר נתונה לשונה על תניה בפוליסת הביטוח לשני פירושים סבירים, יש לבחור בפירוש המיטיב עם המבוטח, ולא עם המבטח שניסח את הפוליסה. ככלל, ראוי גם לפרש את תניית הרשיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3). התוצאה היא כי נוהג המסיע יותר נוסעים ממספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע לפי תנאי רשיונו, אינו בבחינת מי שנהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו", לפי סעיף 7(3), ואין בפוליסת הביטוח הוראה מפורשת המגבילה את הכיסוי הביטוחי במקרה כזה. כך שאין לשלול את זכאותו של המערער לפיצויים גם לא מכוח פוליסת הביטוח.

(בפני השופטים: אנגלרד, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד דיויס יונתן ואהוד כליף למבקש, עוה"ד עוזרי לוי, חיים מנדלבאום, אלון בלגה, נהרי ומנדלבאום למשיבים. 2.7.03).

ע.א. 6805/99 - תלמוד תורה... עץ חיים בירושלים נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים

*אימתי ניתן לדחות תביעה מחמת שיהוי למרות שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, והתנאים לקבלת טענת השיהוי ונטל ההוכחה בטענת השיהוי(מחוזי י-ם - 10251/96 - הערעור נתקבל).

א. חוק התכנון והבנייה, (להלן - החוק), מסדיר את הכללים על פיהם ייעשה תכנון שעניינו איחוד וחלוקה של מגרשים. על חלוקת מגרשים שלא הושגה לגביה הסכמת כל הבעלים חלות הוראות סעיף 122 לחוק, על פיהן, מי ששווי מגרשו החדש נמוך ביחס לשווי מגרשו המקורי, יקבל מהוועדה המקומית תשלום הפרש השווי, ואילו מקבל ההקצאה ששווי מגרשו החדש גבוה ביחס לשווי מגרשו הקודם, יחוייב לשלם לוועדה המקומית את ההפרש.
ב. בשנת 1989 אושרה תכנית בנין עיר (להלן: התכנית) לאיחוד וחלוקה מחדש של מגרשים במיתחם בן 18 דונם בכניסה לירושלים. למערערת, עמותה רשומה, חטיבת קרקע בתחום התכנית (להלן - "המגרש"). לטענתה, השווי היחסי של מקרקעיה ירד ועל כן תבעה מהוועדה המקומית תשלומי איזון. ביהמ"ש קיבל את טענת הוועדה כי יש לדחות את תביעת המערערת על הסף מחמת שיהוי. טענה זו נתבססה על כך כי התביעה הוגשה יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, כתב התביעה הומצא לוועדה המקומית רק לאחר עבור תקופת ההתיישנות של תביעתה היא כלפי בעלי המקרקעין האחרים שהושבחו, ושינוי מצב לרעה של הוועדה עקב השתהות המערערת בהגשת תביעתה מצדיק דחיית התביעה על הסף מחמת שיהוי. הערעור נתקבל.
ג. חוק ההתיישנות קובע תקופות התיישנות סטטוטוריות לתביעות מסוגים שונים. חרף קיומן של תקופות התיישנות כאמור, נותרה על כנה סמכות ביהמ"ש לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות. השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. לצורך קבלת טענת שיהוי, הנטל הוא על הנתבע להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע. איחור בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. לביהמ"ש שיקול דעת להעריך באלו נסיבות יקבל טענת שיהוי ומתי יימנע מכך. ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע ביהמ"ש מחסימתה בטענת שיהוי.
ד. אשר ליישום יסודות השיהוי האזרחי בענייננו - תביעת המערערת הוגשה יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות. מבחינה זו היתה השתהות בהגשת התביעה. ברם, התחקות אחר התנהגות המערערת לאורך השנים אינה מצביעה על ויתור או מחילה על זכותה לתבוע תשלומי איזון. במהלך השנים נעשו על ידה פעולות שונות לשם השגת פיצוי על הפגיעה הנטענת במקרקעיה. נתקיימו מספר פגישות בין נציגי המערערת לבין אנשי מחלקת מהנדס העיר אולם פגישות אלה לא הניבו תוצאות כלשהן. התשובה היחידה בכתב שהמערערת קיבלה לפניותיה היתה תשובתו של מהנדס העיר דאז, מיום 24.12.95. במכתב זה כלולה דחייה של הצעות נציגי המערערת לגופן. כשבועיים לאחר קבלת מכתב זה הוגשה התביעה, בסמוך לפני תום תקופת ההתיישנות. הוועדה המקומית טוענת לשיהוי המערערת בהגשת התביעה כאשר היא עצמה השיבה בכתובים לפניית המערערת משנת 1992 רק בשנת 1995.
ה. טענת המשיבה בדבר שינוי מצבה לרעה, מבוססת על ההנחה כי לא יהא בידה לחזור ולתבוע מבעלי מגרשים אחרים שהושבחו, את כיסוי הסכומים ששילמה, שכן התביעה כלפיהם התיישנה. באשר לכך יש לבדוק אימתי התגבשה עילת התובענה של הוועדה המקומית כנגד בעלי המגרשים הזוכים לצורך התיישנות. תקופת ההתיישנות ביחס לתביעת הנפגע כלפי הוועדה מתחילה בעת אישור התכנית. לא כך הוא לגבי תביעת הוועדה כנגד הזוכה. מקום שהוועדה אינה מכירה בחבותה לדמי איזון וטוענת כי בתכנית לא כרוכה כל פגיעה, אין בידיה עילת תביעה כנגד הזוכה כל עוד לא קמה חבותה כלפי הנפגע. חבות זו קמה עם מתן פסק דין לזכות הנפגע בתביעתו כלפי הוועדה, או עם הגשת תביעה לדמי איזון נגד הוועדה כאשר בידה לצרף את הזוכה כצד ג' להליך המשפטי. בענייננו כפרה הוועדה בחבותה לשלם דמי איזון למערערת. מירוץ ההתיישנות לתביעת הוועדה כנגד בעלי הקרקעות הזוכים החל, איפוא, עם הגשת תביעת המערערת כנגד הוועדה המקומית.
ו. מעבר לכל אלה: התביעה נועדה לברר את זכותה של המערערת לסעד בגין פגיעה נטענת בזכות הקנין, המוכרת כיום כזכות חוקתית בעלת מעמד מוגן. יש משקל מיוחד להגנה על זכות זו כאשר מדובר בפגיעה במקרקעין ע"י הרשות הציבורית, ונוכח העקרון המבוסס היטב כי פגיעה של רשות ציבורית בקניינו של הפרט מחייבת כי יהא בצידה פיצוי. לפיכך יוחזר הדיון בתביעת המערערת לביהמ"ש המחוזי למען ידון בה לגופה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יורם ברסלע ואליצור דיבון למערערת, עו"ד גב' שרי לרנר-הורוביץ למשיבה. 2.7.03).

ע.פ. 3155/99 + 2642/99 - מוסא מסארווה ונידאל חמידה נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח על יסוד עדויות שני עדים שהודעותיהם במשטרה נתקבלו כראיות לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. התנאים שלפיהם מתייחסים לעד תביעה כ"עד מדינה"(מחוזי ת"א - ת.פ. 3130/97 - הערעורים נדחו).

א. במועד מסויים במהלך חודש ספטמבר 1997, פנה המערער מוסא לבילאל חביב (להלן: בילאל) וביקש ממנו לאתר אדם שירצח את חיתאם מסארווה (להלן: המנוחה), אשת אחיו של מוסא, קדרי מסארווה (להלן: קדרי). הרקע לבקשה היה סכסוך בין המנוחה לקדרי בעלה, אשר טען כי המנוחה בגדה בו. מוסא הבטיח לבילאל כי ישלם תמורת הרצח 10,000 דולר ונתן לו 3,000 דולר במזומן לרכישת אקדח. בשלהי אוקטובר 1997 פנה מוסא לבילאל ואמר לו כי בכוונתו לעלות לרגל לסעודיה למשך שבועיים וביקש שהרצח יתבצע בתקופת היעדרותו מהארץ. בילאל פנה למערער נידאל והציע לו 2,000 דולר תמורת ביצוע הרצח. ביום 17.11.97 בשעה 30:4 בבוקר, בעוד מוסא שוהה בסעודיה, יצאו נידאל ובילאל לטייבה, מקום מגורי המנוחה. בהגיעם למקום, סמוך לשעה 00:5, ניגש נידאל לחנות המכולת של המנוחה, בעוד בילאל ממתין במרחק מה מהחנות. המנוחה פתחה את החנות ונכנסה פנימה. נידאל נכנס אחריה, ירה בראשה שתי יריות אשר גרמו למותה. מספר ימים לאחר הרצח שב מוסא לישראל וכעבור זמן קצר העביר לבילאל 3,000 דולר.
ב. חקירת המשטרה בפרשת הרצח החלה במעצרו של צעיר בשם טאהר מסארווה (להלן: טאהר), אחיינו של מוסא מצד אביו ואחיינו של בילאל מצד אמו. בשתי הודעותיו הראשונות הכחיש טאהר כל קשר לפרשת הרצח. אולם, לאחר שהוכנס לתאו מדובב, מסר לו טאהר את גירסתו, שעליה חזר לאחר מכן במספר הודעות, בהן סיפר על פגישת תכנון שנערכה בביתו בין מוסא, בילאל ואחיו של בילאל, מוחמד, שבה ביקש מוסא מבילאל ואחיו למצוא רוצח שירצח את המנוחה. כמו כן סיפר טאהר כי בערב הרצח ראה את נידאל בטייבה, בחנותה של המנוחה. טאהר לא ידע את שמו של נידאל, אך זיהה אותו במסדר זיהוי. הודעותיו של טאהר הובילו את החוקרים למעצרו של בילאל. בילאל הכחיש עם מעצרו כל קשר לרצח ורק בהודעתו השלישית מסר את הגירסה שסיבכה אותו ואת שני המערערים בפרשת הרצח. בסופה של החקירה הוגש נגד מוסא ונידאל כתב אישום בעבירה של רצח. נגד בילאל הוגש כתב אישום נפרד, ולאחר שהורשע בעבירת הרצח ודינו נגזר, שימש בילאל עד תביעה המרכזיים במשפטם של המערערים. את הרשעת המערערים ביסס ביהמ"ש המחוזי בעיקר על הודעותיהם במשטרה של שני עדי התביעה, לאחר שחזרו בהם בביהמ"ש מהגרסאות שמסרו במשטרה והוכרזו כעדים עויינים. הודעותיהם הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. הערעורים נדחו.
ג. באי-כוח המערערים אינם חולקים על כך שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות, המבססים את קבילות הודעותיהם של בילאל וטאהר; אולם, לטענתם, אין לסמוך על הגירסאות שמסרו בילאל וטאהר במשטרה. ביהמ"ש המחוזי דחה מכל וכל את עדותו של בילאל בביהמ"ש, שלפיה כל שסיפר במשטרה בשקר יסודו. אין כל סיבה להתערב במסקנתו של ביהמ"ש כי יש לדחות את עדותו של בילאל בביהמ"ש. עם זאת, המסקנה כי יש לדחות את עדותו של בילאל, אין בה, כשלעצמה, כדי לדחות את טענת הסניגורים כי בילאל הפליל את המערערים על לא עוול בכפם. טענתם של באי-כוח המערערים היא כי טאהר ובילאל הם האחראים לרצח והם טוו סיפור בדים המפליל את מוסא ונידאל. טענה זו נטענה כבר בפני ביהמ"ש המחוזי ונדחתה על ידו. באי-כוח המערערים מצביעים על מספר סתירות הקיימות, לטענתם, בהודעותיו של בילאל במשטרה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי אף שקיימות סתירות מסוימות
בין ההודעות שמסר בילאל במשטרה, אין בכך כדי לערער את מהימנות גירסתו באשר לחלקם של המערערים בפרשת הרצח. בכך אין להתערב. אחד מסימני האמת המרכזיים בגרסתו של בילאל במשטרה היא העובדה שהוא מפליל את עצמו במעורבות עמוקה ברצח והוא מספר פרטים מפלילים שיכול היה להשמיטם בקלות בגרסה שקרית. זאת ועוד, הגרסה שמסר בילאל במשטרה מכילה פרטים מדוייקים רבים על הפרשה ופרטים מוכמנים. יתירה מזאת, בילאל סיפק לחוקרים פרטים רבים שניתן לאמת, תוך שהוא נוקב בשמות של אנשים שיוכלו לאמתם.
ד. טענה נוספת של באי-כח המערערים היא כי יש לראות בבילאל "עד מדינה" כהגדרתו בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, והודעותיו טעונות סיוע ולא רק חיזוק. אין מחלוקת כי לא ניתנה לבילאל כל טובת הנאה בגין מסירת הודעותיו. לטענת באי-כח המערערים ניתן למצוא בתמלילי חקירותיו של בילאל הבטחות של החוקרים לשתי טובות הנאה או, למצער, ציפייה סובייקטיבית מצדו של בילאל לקבל טובת הנאה בתמורה להודעותיו. גם טענה זו דינה להדחות. "עד מדינה" הוא שותף לעבירה אשר מתקיימת הבנה או הסכמה בינו לבין הרשות כי תינתן לו טובת הנאה על מנת לקבל ממנו את גרסתו והוא מסכים למסור גרסה ב"תמורה" לטובת ההנאה המובטחת. הסכמה או הבנה כאמור יכול שיבואו לכלל ביטוי מפורש בכתב או בע"פ, ויכול שיתחייבו מכללא מהתנהגותם של הצדדים, ובלבד שמתן טובת ההנאה או ההבטחה וקבלתן ייעשו באורח מודע בקשר למתן הגירסה, ומתקיים קשר בין הבטחת טובת ההנאה לבין מסירת הגירסה. בענייננו, העיון בתמלילי חקירותיו של בילאל מלמד בבירור כי לא זו בלבד שלא הובטחה לו, עובר למתן גרסתו, כל טובת הנאה וכי לא התקיימה כל הבנה או הסכמה בינו לבין החוקרים על מתן טובת הנאה בתמורה למסירת גרסתו; אלא שבילאל חזר על גירסתו במספר הודעות גם כאשר ברור היה שלא הייתה לו אפילו ציפייה סובייקטיבית לזכות בטובת הנאה בתמורה למתן גרסתו. כמו כן אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי יש לדחות את עדותו של טאהר בביהמ"ש, שבה חזר בו מהדברים שסיפר למשטרה ולמדובב וטען כי אינו יודע דבר על הרצח, ויש לקבל את גירסתו כפי שנמסרה במשטרה.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד אבידור פלדמן ורדא ג'אבר למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 3.7.03).

רע"א 9302/02 - בנק ירושלים נגד גורדון ליעד ואח'

*העלאת טענת "פרעתי" בהוצל"פ של פס"ד אינה מוגבלת בזמן(מחוזי י-ם - ע.א. 3272/02 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש, (להלן - "הבנק"), נקט הליכי הוצאה לפועל נגד המשיבים למימוש משכנתא על דירת מגוריהם (להלן - "הדירה"), בגין חוב של כ- 80 אלף ש"ח. ראש ההוצאה לפועל אישר ביום 18.4.99 את מכירת הדירה למשיבה 4 והחזקה בדירה נמסרה לה. לאחר הליכים שונים ביטל ראש ההוצל"פ את הליכי המכירה משום "שנפלו פגמים מהותיים בהתנהגותם של כל הצדדים להליך...", בתנאי שהמשיב ישלם לבנק את מלוא חובו. המשיב הפקיד בלשכת ההוצל"פ את סכום החוב המקורי, וראש ההוצל"פ קבע כי הסכום שעל המשיב לשלם הוא הסכום המעודכן ולא סכום החוב המקורי. בעקבות זאת הגיש המשיב לראש ההוצל"פ בקשה בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, (להלן - "החוק"). הבנק ביקש למחוק את הבקשה על הסף, משום שלטענתו חלף המועד להגשתה. ראש ההוצל"פ, דחה את בקשתו של הבנק, בלי לדון בטענה של "פרעתי" לגופה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של הבנק וקבע כי אין בחוק הגבלה של תקופת הזמן שבמהלכה ניתן להעלות טענת "פרעתי". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 19 לחוק, הקובע את הליכי הדיון בטענת "פרעתי", אינו קובע פרק זמן שבמהלכו על החייב להגיש בקשה בטענת "פרעתי". פרק זמן כזה גם לא נקבע בפירוש בהוראות אחרות שבחוק או בתקנות ההוצל"פ. מכאן שאין להשתיק חייב בטענתו כי פרע את חובו, כולו או מקצתו, אחרי שניתן פסה"ד נגדו - בין לפני שננקטו נגדו הליכי ההוצאה לפועל ובין במהלכם - כאשר הזוכה ממשיך בהליכים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד רן שבירו למבקש, המשיב לעצמו, עו"ד יעקב פודים לרוכשת הדירה. 1.7.03).

עע"ם 2601/03 - עזבון אברהם בר אור ז"ל ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון ואח'

*עיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי עד למתן פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה - הבקשה נתקבלה).

המבקשים הינם הבעלים של בית מגורים בישוב מסד. נגד המבקשים תלוי ועומד צו הריסה מינהלי, בגין תוספת בניה על גג ביתם ללא קבלת היתר. לאחר הליכים משפטיים, שניהלו המבקשים במשך שנים מספר, הושגה הסכמה בין הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק דין והובילה להקפאת ההליכים נגד המבקשים, ולהגשת תוכנית נקודתית חדשה, בקשר לתוספת הבניה כאמור. תוכנית זו הובאה לאישורה של "הוועדה המחוזית", שהחליטה לתת תוקף לתוכנית, תוך קביעת מספר תנאים לקבלת היתר הבניה המבוקש. נגד החלטת הוועדה המחוזית, הגישו המבקשים עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי בנצרת. ביהמ"ש קבע בפסק דינו כי התנאים שנקבעו להכשרת תוספת הבניה - הריסת 15 מ"ר משטח תוספת הבניה והריסת המדרגות החיצוניות המובילות לתוספת הבניה - בדין נקבעו, ומשום כך, אין להתערב בהחלטת הועדה המחוזית. על פסק דינו של בימ"ש קמא הגישו המבקשים ערעור והם עותרים להורות על עיכוב ביצועו של צו ההריסה. הבקשה נתקבלה.
במסגרת ההליכים שהתקיימו בין הצדדים הושגו הסכמות, אשר בחלקן קיבלו תוקף של פסק דין. טענות המבקשים מופנות, בין היתר, כנגד האופן בו פירש בימ"ש קמא את ההסכמות שהושגו בינם לבין הוועדה המחוזית, וכן נגד סמכותה של הוועדה להתנות את אישורה של תוכנית נקודתית, בהריסת גרם מדרגות, אשר בנייתו נעשתה מכוח היתר, שלטענת המבקשים ניתן כדין עוד בשנת 1988. טענותיהם אלה של המבקשים ראוי כי תתבררנה, מבלי שיבוצע, בינתיים, צו ההריסה, שכן ביצועו יגרום לשינוי בלתי הפיך במצב הדברים הקיים והדבר עלול לייתר את הערעור כולו. לפיכך ניתן צו לעיכוב ביצוע ההריסה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד גב' אסתר ורשואר למבקשים, עוה"ד ערן אטינגר, אבי שמואלי וגב' מירב פלח-לב למשיבים. 27.5.03).

בש"פ 5376/03 - מנחם ליבני נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי שחרור בערובה של נאשם ביריות לעבר משאית פלשתינית מתוך פזיזות ורשלנות ולא מתוך מניעים גזעניים (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

ביום 8.6.03 בסביבות השעה 7 בבוקר נהג המתלונן, פלשתיני תושב יאטה, משאית עמוסה, בשביל עפר הסמוך לכביש המחבר בין הכפר בני נעים לבין חברון. העורר נסע באותה עת בכביש. משהגיעה המשאית סמוך לנקודת המפגש שבין הכביש לשביל העפר, עצר העורר את רכבו עלה על תלולית עפר ולאחר שהמשאית עצרה ירה ברובה 16 Mארבעה כדורים במשאית, ממרחק של כ - 5 מטרים, ופגע בפנס הקדמי של המשאית. לאחר מכן ירה שני כדורים בגלגל הקדמי של המשאית. העורר הואשם כי פגע במזיד ברכבו של המתלונן וכן עשה מעשה בדרך רשלנית, שיש בה כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו חבלה והכל מתוך מניע של גזענות.
המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה לפי סעיף 338(5) לחוק העונשין, בציינו כי ירי לעבר חזית המשאית, עולה, על פניו, כדי התנהגות נמהרת ורשלנית העשוייה לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה. יחד עם זאת, כך הוסיף ביהמ"ש וקבע, אין ראיות לכאורה לאשמה שהעורר עשה את המעשה מתוך מניע גזעני. ביהמ"ש קבע כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, והורה לשחרר את העורר בתנאים מגבילים ובכללם הפקדת ערבות עצמית ושתי ערבויות צד ג', איסור שהייה בתחומי יהודה ושומרון וקביעה כי על העורר להתגורר בתחומי ישראל. הערר נתקבל באשר לתנאי השחרור.
אין להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לעורר על פי סעיף 338(5) לחוק העונשין, והוא הדין באשר לקביעתו כי קמה עילת מעצר, בשל חזקת המסוכנות הנובעת משימוש בנשק חם, שלא נסתרה. נותרה הבקשה להקל בתנאי השחרור, בשל הנזקים הנגרמים לעורר כתוצאה מהרחקתו מביתו וממקור פרנסתו, עיבוד 42 דונם אדמה של מטעים באיזור חברון. משנקבע כי לא נמצאו ראיות ולו לכאורה לכך שהעורר פעל במעשיו מתוך מניע גזעני, נותרו הפזיזות והרשלנות המיוחסים לו במעשים אלה והשימוש הנמהר שעשה, לכאורה, בכלי הנשק שהיה בידיו. מסוכנות ברמה זו המיוחסת לעורר, ניתן למנוע בכך שלא יתאפשר לעורר לנוע בצירים המועדים לחיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינית, ובכך שלא יתאפשר לו בשלב זה לשאת נשק ותנועתו באזור תוגבל מביתו אל שדהו וחזרה, בשעות מוגדרות ותוך דיווח שוטף על תנועותיו למשטרה באזור.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד נפתלי ורצברגר לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 17.6.03).

בש"פ 4587/03 - מדינת ישראל נגד אלי בן חיים זאדה

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של סחיטה בתחום גביית חובות ב"שוק האפור" (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב ונאשם אחר הואשמו בקשירת קשר לסחוט בכוח את המתלונן כדי שישלם חוב לחברו של הנאשם האחר. המשיב והנאשם האחר באו אל משרדו של המתלונן, הנאשם האחר סגר את הדלת ועמד לידה ובאותו זמן בעט המשיב במתלונן, הפילו ארצה והלם בראשו בחוזקה במקדחה שהיתה שם, וכן איים עליו להורגו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ומשעברו 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
מדובר בפשיעה חמורה בתחום גביית חובות בשוק האפור כאשר "המוציא לפועל" עושה זאת למען אחר, ככל הנראה בתמורה, כשהוא משתמש באמצעים אלימים המסכנים חיי אדם. כנגד שיקול מסוכנותו של המשיב, שיש בו כדי להצדיק את הארכת מעצרו, עומד השיקול של התמשכות המשפט, שיש בו כדי להצדיק שחרור. עד הדיון דנא התקיימו רק שתי ישיבות של הוכחות ובמהלך חודש יוני היו אמורות להתקיים שתי ישיבות נוספות. לפי סעיף 61 לחסד"פ, נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר. מסוכנותו הרבה של המשיב, עולה מתוך נסיבותיהן של העבירות הנדונות וכן מהרשעותיו הקודמות. כמו כן, ככל שמתקרבת שמיעת הראיות לסיומה, גדלה והולכת אימת הדין המוטלת על המשיב ועמה גדל החשש כי שחרורו יביא להתחמקותו מהליכי שפיטה. חשש זה מתחזק נוכח העובדה שהמשיב נמלט אחרי ביצוע העבירות המיוחסות לו ואותר רק חודשיים לאחר מכן. ניתן היה להחיש את מהלכו של המשפט אילו גילו הסניגורים גמישות רבה יותר לגבי קביעת ישיבות להוכחות במועדים
שהציע ביהמ"ש. במצב דברים כזה נחלש מאוד משקלו של הטיעון בדבר התמשכותו של המשפט.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' דגנית כהן-ויליאמס למבקשת, עו"ד גב' קרן נהרי למשיב. 18.6.03).

ע.פ. 11160/02 - יואב כהן נגד מדינת ישראל

*הסמכות להטיל עונש מאסר בפועל עם הפקעת צו מבחן גם כאשר הוארך מאסר על תנאי מתיק קודם כאשר הוחלט על מתן צו מבחן שהופר לאחר מכן (הערעור נדחה).

המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעבירות של שוד מזוין ואיומים, בסניף בנק הפועלים בראשון לציון, בחודש ינואר 2000. בעלי-הדין הגיעו להסדר טיעון והמערער הורשע בעבירות שיוחסו לו. בהמשך הגיעה המדינה לכלל מסקנה כי חל "שינוי מהפכני" בחייו של המערער, ועל-כן הסכימה כי העונש שיוטל עליו יהיה עונש סימלי. וכך נגזר עונשו של המערער: א) פיקוח של שירות המבחן למשך שנתיים, ב) הארכה בשנתיים נוספות של עונש מאסר על-תנאי שנגזר על המערער בהרשעה פלילית קודמת (ביהמ"ש רשאי היה לצרף הארכת תקופת תנאי למבחן); ג) בשל עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב שהמערער הודה בה נגזרו לו שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; ד) בגין אותה עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב הופעל - בחופף לעונש של ששה החודשים של עבודות שירות, מאסר על-תנאי של שישה חודשים שנגזר על המערער במשפט קודם. המערער לא עמד בתנאי המבחן וביהמ"ש הורה על הפקעת צו המבחן וגזר למערער בשל מסכת העבירות שהיתה כלולה בצו המבחן מאסר של חמש שנים, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל. ביהמ"ש החליט להותיר על כנה את ההחלטה להאריך את המאסר על-תנאי שהוארך בעת ההרשעה. על עונש המאסר של 4 שנים נסב הערעור והנימוק הוא שביהמ"ש לא היה מוסמך להטילו. הערעור נדחה.
המערער טוען כי הטלת העונש של מאסר בפועל נוגד את הוראת סעיף 56 לחוק העונשין, המורה כי ניתן להאריך מאסר על תנאי רק אם ביהמ"ש לא גזר על הנאשם במשפט השני עונש מאסר. בענייננו שלנו, כך טען בא-כוח המערער, בעצם הארכתה של תקופת התנאי בסיבוב הראשון, הארכת תנאי שביהמ"ש הותירה בסיבוב השני על כנה - לא רשאי היה בימ"ש להטיל תקופת מאסר בפועל על המערער. טענה זו אין לקבל. משהפר המערער את צו המבחן, נתעוררה לחיים הוראת סעיף 20(3) לפקודת המבחן שלפיה צו מבחן שניתן לאחר הרשעה, והוכח שהנבחן הפר את צו המבחן, רשאי ביהמ"ש להטיל על הנבחן עונש "כפי שביהמ"ש היה רשאי להטיל על הנבחן אילו זה עתה הורשע בפניו על אותה עבירה". וכך, משהובא המערער לפני ביהמ"ש - בסיבוב השני - לאחר שהפר את צו המבחן, רשאי היה בימ"ש להטיל על המערער עונש בגין עבירות אלו.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 18.6.03).

בש"פ 4839/03 - דויד בוזגלו נגד מדינת ישראל

*החלטה בערעור לבקש תסקיר מעצר לנאשם בעבירות שוד, כדי להחליט אם לשחרר בחלופת מעצר לצרכי גמילה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל בחלקו).

העורר הואשם בשורה של עבירות שתחילתן בגניבת אקדח, מחסנית וכדורים מביתה של אחותו, ולאחר מכן ביצוע ארבעה מעשי שוד בתחנות דלק ובקיוסק, כשהוא רעול פנים ומאיים באקדח על המתלוננים. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בא כוח העורר מבקש להורות על קבלת תסקיר מעצר. לטענתו, העורר מכור לסמים קשים והתמכרותו היא שגרמה לו לעבור עבירות בעבר ואת אלה המיוחסות לו בכתב האישום, כדי לממן בכך רכישת סמים. עוד מציין הוא כי העורר הוא אדם חיובי, אב לשלושה ילדים, ששירת בצה"ל ועבד כמסגר עד שהתמכר לסמים. לטענתו, גילה העורר מוטיבציה כנה
להתחיל בהליכי גמילה ואף עבר מיוזמתו בדיקות רפואיות במטרה להתקבל לקהילה טיפולית למסגרת גמילה. הערר נתקבל וביהמ"ש הורה על הגשת תסקיר מעצר.
אכן, אין דרכו של ביהמ"ש, בדרך כלל, לשחרר נאשם מן המעצר על מנת לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה, אלא במקרים חריגים, שכן העיתוי המתאים לכך הוא במסגרת השיקולים לעונש. עם זאת, יכול ששהייתו של נאשם במוסד לגמילה מסמים תהיה חלופה ראויה, שיש עמה יתרון לציבור בשל הסיכוי שהנאשם ייטיב את דרכיו ויחדל מלהיות נטל על הציבור. העורר הביע נכונות להתחיל בתהליך של גמילה ואף עבר מיוזמתו בדיקות רפואיות במטרה להתקבל לקהילה טיפולית למסגרת גמילה. לאור הרקע האישי והמשפחתי שלו ובשל התקווה, שלעולם אין להתייאש ממנה, יש להעניק לו הזדמנות נוספת. לצורך זה יוגש עליו תסקיר מעצר; וביהמ"ש המחוזי ישוב וישקול אם יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, על מנת שיתחיל בתהליך של גמילה, אם ישתכנע כי מדובר במקרה חריג.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד גב' דניאלה בייניש למשיבה. 19.6.03).

בג"צ 4115/03 - איגוד המהנדסים לבניה ותשתיות בישראל נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'

*אין בג"צ נוטה להתערב בשיקול דעתו של היועהמ"ש, שפסל, מחשש לניגוד עניינים, מינוי מהנדס מסויים מלהיות חבר בוועדה בסוגיית מבני פלקל (העתירה נדחתה).

ועדת החקירה הממלכתית לענין בטיחות מבנים ומקומות המשמשים ציבור, הגישה דו"ח ביניים ולפי אחת ההמלצות שנכללו בו החליטה הממשלה להקים מטה מקצועי - הנדסי שיוביל פרוייקט ארצי לטיפול בסוגיית המבנים שנבנו בשיטת הפל-קל (להלן - "המטה"). לפי המלצתו של איגוד המהנדסים, (העותר), מינה שר הפנים את המהנדס שמואל רבין להיות חבר במטה. במהלך ישיבתו הראשונה של המטה הודיע מר רבין כי הוא בעל חברת מהנדסים העוסקת באופן פרטי בטיפול וחיזוק תקרות פל-קל. בעקבות הודעה זו קבע היועהמ"ש לממשלה כי מר רבין אינו יכול לכהן כחבר במטה. עתירתו של העותר היא לפסול את חוות דעתו של היועהמ"ש. בא כוח העותר הרבה בשבחיו של מר רבין וכן טען כי חוות דעתו של היועץ המשפטי נגועה בחוסר סבירות קיצוני, כי נשקלו שיקולים זרים, וכי היועץ המשפטי פעל בשרירות לב ותוך הפליה. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו נוטה להתערב בשיקול דעתו של היועהמ"ש. כפי שמתברר פיתח מר רבין שיטת עבודה לתיקון תקרות פל-קל, שהיא אחת משמונה שיטות שהוצגו לפני ועדת החקירה. במצב דברים זה אין לדחות כבלתי סביר את החשש שאיש מקצוע כגון דא יעמוד בניגוד עניינים ממשי בהקשר זה וכן בהקשרים נוספים.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד אליעד שרגא ורון זהבי לעותר, עוה"ד גב' שרון רוטשנקר, דרור גולדשטיין, ישי שניידור, יורם סמואל וגב' רונית אייל למשיבים. 9.6.03).

בש"פ 5211/03 - זאב רום נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי שחרור בערובה בכל הנוגע למתן אפשרות למבקש לצאת לחו"ל (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

העורר ושלושה אחרים הואשמו בעבירות של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. ביהמ"ש המחוזי התבקש על ידי המשיבה לשחרר את העורר כנגד חיובו בהפקדתן של ערבויות, אשר נועדו לאפשר גם את יציאתו לחו"ל. לאחר דיון, חייב בימ"ש את העורר להפקיד סכום של 100,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית; ערבות צד ג' בסך של 100,000 ש"ח; עיקול נדל"ן בשווי של מיליון ש"ח. הערר מופנה כנגד אותם
תנאים, והדגש הוא בעיקר על כך שבהחלטת ביהמ"ש המחוזי לא נשמר השוויון הראוי בין העורר לנאשם אחר בתיק זה שהוא עורך דין. הערר נתקבל.
השגותיו של העורר אינן השגות שווא. ראשית, על פי ממצאו של ביהמ"ש, לעורר "יש שורשים עמוקים דיים בישראל, אף שבעבר עבד בחו"ל". מכך הסיק השופט כי החשש שהעורר יברח לחו"ל וישתקע שם, נמוך יחסית. שנית, ביהמ"ש התרשם מראיות המשיבה כי עוצמת העבירות המיוחסות לעורך הדין, עולה על זו של העורר. ההיגיון מחייב, איפוא, כי התנאים לשחרורו של העורר, לא יהיו חמורים מאלה בהם חייב עורך הדין (ערבות עצמית בסך 100,000 ש"ח וערבות צד ג' בסכום דומה). אפשר שביהמ"ש נמנע מחיובו של עורך הדין בהפקדה במזומן, הואיל ועו"ד אחר ממשרדו הסכים לערוב לו, אך את "החסר" הזה איזן חיובו של העורר בשעבוד נדל"ן בערך לא מבוטל. העורר הינו אב שכול, שבנו קבור בישראל. ילדיו האחרים ונכדיו גרים בישראל. כל אלה יחדיו מפחיתים את החשש להימלטותו עד למינימום. לנוכח כל האמור, חיובו של העורר להפקיד סכום של 100,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית יבוטל.

(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד נבות תל צור וגב' איילת לשם לעורר, עוה"ד גב' מיכל סיבל, גב' מיכל כהן וגב' תמר רוסמן למשיבה. 18.6.03).

רע"ב 4990/03 - יוסי שמולי נגד מדינת ישראל

*עונש המאסר של אסיר עם ביטול עבודת שירות, מתחיל מעת שהודיע נציב שירות בתי הסהר על הפסקת עבודת השירות (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות סמים ונידון ל - 18 חודשי מאסר, מתוכם ששה חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות. בעוד הוא אמור לבצע עבודות שירות, הואשם בשלושה אישומים שעניינם עבירות רכוש והכשלת שוטר ותקיפתו, וב - 16.3.03 נעצר עד תום ההליכים. משלא התייצב לעבודות השירות, הוזמן ביום 17.3.03 לשימוע והודע לו, כי יש בדעת נציב שירות בתי-הסוהר להפסיק את עבודת השירות וכי המבקש יישא יתרת עונשו בבית-סוהר. הגם שהמשפחה הודיעה לרשויות כי המבקש נתון במעצר ההחלטה על הפסקת עבודות השירות ונשיאת יתרת העונש בבית-הסוהר ניתנה רק ביום 11.5.03. המבקש עתר לקבוע, כי חייב הוא לשאת ביתרת המאסר שנותר לו, החל מן היום שבו נעצר עד תום הליכי המשפט. הבקשה נדחתה.
השתלשלות העניינים מלמדת ללא ספק על שיהוי בלתי-סביר בטיפול בעניינו של המבקש. זהו מצב עניינים לא ראוי, ודרוש תיקון ע"י קביעת הוראות ברורות שיאפשרו לנציב בית-הסוהר להחליט על הפסקת עבודות השירות, ללא שיהוי, משעובד השירות כבר נתון במעצר. יחד עם זאת, אין ביהמ"ש יכול לקבוע, בדרך של מתן פס"ד, כי קיימת סמכות להחליט על הפסקת השירות רטרואקטיבית. בעניין זה, הוראות החוק ברורות. לאמור: "החליט נציב בתי-הסוהר... תימסר ללא שיהוי הודעה על-כך לעובד השירות ועבודתו תופסק למחרת היום שבו נמסרה לו ההודעה". משכך, אין אפשרות להתערב. לגוף העניין, המבקש נמצא אשם בעבירה החדשה שיוחסה לו, כך שלא נגרם לו עיוות-דין.

(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, ג'ובראן. עו"ד עופר רשו למבקש, עו"ד גב' דנה מנחה למשיבה. 15.6.03).

בש"פ 5482/03 - דורון בוחניק נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של מעשים מגונים בקטינות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי נהג לארח בביתו, מדי שבוע, במשך כארבע שנים, עד חודש אפריל 2003, קטינה ילידת 20.12.90. במהלך המפגשים ביצע העורר בקטינה, לפי האישום, מעשים מגונים וכן הציג לה סרטים
פורנוגרפיים וצילם אותה מתערטלת, לשם גירוי, סיפוק וביזוי מיני. במספר הזדמנויות באה הקטינה אל בית העורר יחד עם חברותיה, קטינות אף הן, והמעשים בוצעו בקטינה בנוכחות החברות. על-פי הנטען שילם העורר לקטינה סכומי כסף לאחר שביצע בה מעשים מגונים וכן קנה לה גלידה וחילק ממתקים לה ולחברותיה בעת ששהו בביתו. העורר אף הראה את קטעי הוידאו בהם צולמה הקטינה לחברו. עם הגשת כתב-האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום סבר כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר בציינו כי העורר לא כפה עצמו על המתלוננות ולטעמו, אף לא הרחיק לכת במגעיו עמן. בימ"ש השלום הוסיף כי העורר הינו נכה הסובל מעקמת בגבו, חזותו אינה חזות מושכת, ויתכן כי נסחף למערכת יחסים מעוותת עם הקטינה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי לנוכח גילה הצעיר של הקטינה לעומת גילו של העורר, שהוא כבן 30, וכן לנוכח התמשכות האירועים לאורך שנים ומעורבותן של קטינות נוספות בפרשה, מתחייבת המסקנה כי העורר מסוכן ואין מקום להסתפק בחלופת מעצר לגביו. הערר נדחה.
אכן, חובה לבחון ולשקול בכל מקרה, תהא העבירה המיוחסת לנאשם בזוייה וחמורה ככל שתהא, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. במקרה שלפנינו, הציע העורר חלופת מעצר, אשר יתכן כי יש בה כדי להפיג את החשש לשלומה של הקטינה והמתלוננת הנוספת, אך בכך אין די, שכן קבוצת הסיכון מבחינת העורר היא אוכלוסיית הקטינות ככזו. אוכלוסיה זו מורכבת מילדים רכים בשנים והיא ראויה להגנה מוגברת. יתירה מכך, העורר העלה בחקירתו טענות באשר לדרך התנהגותה של הקטינה וניסה לגלגל לפתחה אחריות באשר למה שהתרחש. עובדה זו מעצימה את מסוכנותו של העורר, שכן יש בה כדי ללמד על ליקוי מאורות מוסרי, בו הוא לוקה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד משה מרוז לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 1.7.03).

בש"פ 5401/03 - מטאב או אל קיעאן נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להקל בתנאי שחרור בערובה, שנומקה, בין היתר, בעריכת "סולחה" בין המשפחות היריבות (ערר על החלטה שלא להקל בתנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).

העורר הואשם ביריות לעבר קרובי משפחתו מפלג יריב, על רקע סכסוך שנתגלע ביניהם. על-פי הנטען המשיך העורר בירי גם משהגיע שוטר למקום ונמלט כאשר ירה השוטר באוויר. כתוצאה מהירי נשרט אחד מבני המשפחה היריבה בגבו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים וערר שהוגש לביהמ"ש העליון על החלטה זו נתקבל, והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקבוע את תנאי השחרור. בקביעתו את התנאים הורה ביהמ"ש המחוזי כי העורר ישהה בתנאי "מעצר בית" מלא בתל-ערד, מחוץ למקום מגוריו. לאחר כארבעה חודשים, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו כך שיוכל לחזור ולהתגורר בישוב חורה, ואף ישוב ללמד בבית הספר המקומי וללמוד במכללה, על-מנת להשלים את לימודי התואר הראשון. העורר ציין בבקשה, כי בעקבות "הסולחה" שנערכה בין הפלגים הניצים, נרגעו הרוחות ביישוב והיחסים הטובים חזרו לשרור במקום. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה.
הלכה פסוקה היא, כי "סולחה" עשוייה לשמש שיקול לזכות, הן בשלב המעצר והן לעניין העונש, אך אין היא שיקול מכריע. אם בעקבות הסכם "הסולחה" וכתוצאה ממנו חל שינוי מהותי בעדות שמוסרים מתלוננים או עדי ראיה, כי אז עלול לקום בעקבות "הסולחה" החשש לשיבוש מהלכי משפט. במקרה שלפנינו, מאז הושג הסכם "הסולחה", נסוגים המתלוננים מן הגירסאות הברורות והמפלילות שאותן מסרו נגד העורר. כמו-כן, נמנעים אותם מתלוננים, פעם אחר פעם, מלהתייצב לדיונים ולמסור עדות, למרות שהוזמנו כדין. על-כן, אין "הסולחה" יכולה להוות נימוק להקלה בתנאי השחרור
של העורר, שכן, חזרתו של העורר ליישוב חורה עלולה להוות גורם ממריץ להמשך שיבוש ההליכים.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד מאיר מורגנשטרן לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 3.7.03).

דנ"א 5182/03 - נוה בנין ופיתוח בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "המרכז"

*התנאים לקיום דיון נוסף (העתירה נדחתה).

העותרות 3 עד 5 כרתו חוזה עם העותרות 1 ו-2 למכירת מקרקעין שבבעלותן. עיסקה זו נתחייבה בתשלום היטל השבחה. נתעוררה שאלה מה הוא המועד הקובע לתשלום היטל ההשבחה. האם הוא יום השלמת העיסקה על דרך רישום בלשכת רישום המקרקעין, או יום כריתת ההסכם למכירה. ביהמ"ש המחוזי הכריע כדעת המשיבה וכמותו היתה הכרעתו של ביהמ"ש העליון. (סביר ס"א 210). העתירה לדיון נוסף נדחתה.
אכן, הילכת ביהמ"ש הלכה חדשה היא. אלא שכהוראת סעיף 30 לחוק בתי-המשפט, אין די בפסיקתה של הלכה - ולו הלכה חדשה היא - כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. הלכה לא תצדיק דיון נוסף בה אלא אם ניחנה בייחוד משלה: בהיותה סותרת הלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או בהיותה כה חשובה, כה קשה או כה חדשה, עד שראויה היא כי תידון בדיון נוסף. תנאים אלה לא נתקיימו בענייננו. טיעוניהם של העותרים נסבים, בעיקרם, על דרכי יישומה של ההלכה, אלא שטיעונים אלה אין בהם כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. כל פיתרון שנבחר לנו ישא על גבו יתרונות בצידם של חסרונות, וגם פיתרונן של העותרות אינו ניפלה מפיתרונות אחרים.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד זאב הרטבי וגלעד הס לעותרות, עו"ד גב' שירה ברנד למשיבה. 3.7.03).

ע.פ. 7440/02 - מדינת ישראל נגד ג'מאל בן מוחמד חסן

*החמרה בעונש בעבירה של סחר בסמים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

במהלך תקופה של חודש ימים, נהג המשיב למכור, מידי יום ביומו, מנות הירואין בכמות יומית כוללת של בין 30 גרם נטו ועד 100 גרם נטו, מנות קוקאין וטבליות אקסטזה. בתאריך 5.3.02 החזיק המשיב בחדרים שונים בביתו שבנצרת ועל גופו 52 אריזות פלסטיק שהכילו קוקאין במשקל כולל של 338 גרם נטו, 41 אריזות פלסטיק שהכילו קוקאין במשקל 15 גרם נטו, שתי שקיות פלסטיק שהכילו 209 טבליות אקסטזי ומשקל אלקטרוני. כמו כן הורשע בקבלת רכב ביודעו שהושג בגניבה, ובזיוף וטשטוש מספר השלדה של הרכב. המשיב נהג ברכב ללא רישיון רכב בר תוקף. הוא הורשע ונדון ל-4 שנות מאסר בפועל, וכן 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מדובר בעסקאות סמים בכמויות גדולות ובהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. מדובר בעיקר בסמים מסוכנים קשים מסוג הירואין וקוקאין, אשר הנזק למי שמשתמש בהם - רב. ביהמ"ש המחוזי תאר את חומרת העבירות, לרבות כמויות הסם הגדולות בהן מדובר, אך בעונש שהטיל על המשיב לא נתן לכך את המשקל הראוי. מבלי להתעלם מן הנסיבות האישיות של המשיב והיעדר הרשעות קודמות, יועמד עונש המאסר בפועל על 6 שנים.